סולאנג'לו // 28.9.21, עם נעמי D:

[Henry Winter]

הופתעתי מהתשובה שלו, נישקתי אותו פעם נוספת.

[Marlene McKinnon]

נישקתי אותו חזרה לכמה שניות. "אני מצטער על כל זה," אמרתי בשקט

[Henry Winter]

"זה בסדר," מילמלתי. אחרי כמה זמן, נזכרתי שקיילה מחכה לנו בחוץ, "בכל מקרה, אתה יכול בינתיים להיות אצלנו בביתן, בזמן שיתקנו את החלונות והכל."

[Marlene McKinnon]

"יש אצלכם מקום?" שאלתי

[Henry Winter]

"כן, יש לנו עוד שתי מיטות."

[Marlene McKinnon]

"אה. אז.. תודה."

[Henry Winter]

קמתי מהמיטה והתקדמתי לכיוון הדלת.

[Marlene McKinnon]

נזכרתי במשהו. הלכתי לליד החלון, שם הדבקתי את התמונה היחידה שהיתה לי של ביאנקה. תמונה בשחור לבן, כשהיא היתה בת 12 ואני הייתי בן 10. עוד באיטליה. היא נקרעה לגזרים שפוזרו על הרצפה. לא הצלחתי להתאפק וצעקת תסכול ועצב קצרה נפלטה מהפה שלי.

[Henry Winter]

הסתובבתי והלכתי אל ניקו לראות מה קרה. לא ממש הבנתי, פשוט עמדתי לידו.

[Marlene McKinnon]

"זו היתה המזכרת האחרונה שלי ממנה," לחשתי, יותר לעצמי

[Henry Winter]

ליטפתי את הכתף שלו בעדינות, "מצטער."

[Marlene McKinnon]

השענתי את הראש על הקיר ונשמתי עמוק. "אין לי שום תמונה אחרת שלה. שום חפץ. כלום. זה היה הדבר היחיד שנשאר לי. אני לא מאמין."

[Henry Winter]

"חפצים לא יגרמו לך לזכור אותה יותר טוב," אמרתי, "אני יודע שזה לא בדיוק מה שאתה רוצה לשמוע, אבל זו אחותך, אתה אף פעם לא תשכח אותה וזה לא משנה אם יש לך תמונה כלשהי או חפץ שלה."

[Marlene McKinnon]

לא עניתי. כרעתי על הרצפה ואספתי את הקרעים. לא היה לי סיכוי להדביק את זה. עזבתי את הקרעים והם צנחו בדממה לרצפה.

[Henry Winter]

התרחקתי ממנו טיפה, כשהבנתי שאני כנראה רק זמיק ולא ממש תורם לו.