קולות||ריין

אם וריאן לא יכתוב על קנית אני אכתוב עליו!!!!
--

דניאל עמד מחוץ לדלת חדרו של שותפו של שעבר, שנמצא עכשיו, הפלא ופלא, במכון אישפוז פסיכיאטרי. אבל בגלל שחדרו של דניאל עצמו, במקום דירת השותפים הזולה שהשניים חלקו עד לפני שבוע, היתה פינה מאחורי פח אשפה בסמטה ישנה, הוא לא מצא סיבה מיוחדת להתלונן.
הוא דפק, משלים את הצלילים שאמורים להיווצר במוחו, ופתח את הדלת לסדק צר. קנית' ישב על המיטה הלבנה והמסודרת להפליא בחדר בצבע לבן מסנוור, ונעץ בו מבט.
"היי."
"היי."
לפעמים דניאל רצה להלקות את עצמו, והסיטואציה המביכה להחריד הזו גרמה לו לרצות את זה יותר מהרגיל. המחשבות רצו לו בראש, עפות מהמבט המאויים שקנית העיף לעברו לפני שדניאל ברח מהדירה שלהם, ועד לזכרונות יותר נעימים, כמו של השנים ישנים באותה המיטה, בדיוק כמו שהמשפחה הקודמת שלו הייתה עושה, או שהוא היה משאיל ממנו את הפנקס כשהיה משתמש בו בשבועות שהקול שלו לא היה רגיל לדבר כדי לא לגרום לו להרגיש רע. לכן השאלה הבאה החליקה מפיו עוד לפני שיצא לו לחשוב עליה.
"אתה כועס עליי?"
"לא."
אם הוא היה במקומו, הוא היה רותח. הוא ידע שלקנית' יש בעיות רציניות בלסמוך על אנשים, והוא עדיין סיפר לו הכול. אבל דניאל, בתמורה, לא סיפר לו אפילו שהוא מפלצת. הוא היה צריך לגלות את זה בדרך לא כל כך נחמדה. עברו שנים מאז שאיבד שליטה על הכוחות שלו, אז למה אז? למה דווקא כשקנית' היה בסביבה? הוא תהה מה הוא עשה בחיים הקודמים שזה הגיע לו.
בסוף הוא נכנס לחדר הלבן, והיישיר ישר מבט אל קנית'. "חשבתי שתשנא אותי."
"אני לא."
"אני הייתי כועס על עצמי אם הייתי במקומך."
ובמקום תשובה קצרה, כפי שדניאל התרגל וחיבב בקנית', כי, דאמ, הוא לא שמע, וזה לא היה קל לנסות להבין מה אנשים אחרים אומרים רק על פי השפתיים שלהם, קנית ענה, "לפחות יכולת לספר לי על ה'אחות' שלך." הוא עשה מרחאות עם הידיים.
הוא דיבר על אנני. אנני שלו. אנני שמצאה אותו מסתובב ברחובות כשהיה רק בן שבע והחליטה לצרף אותו לקבוצה של המפלצות חסרות המשפחה שגרו בבית הנטוש ליד היער. אנני שחיבקה אותו בכול אחת מהפעמים שאיבד שליטה על הרגשות שלו ובכה כי כל המשפחה שלו מתה, ונתנה לו משפחה חדשה. אנני שהחיילים תפסו אותה ביחד איתו לפני שנתיים. אותה אנני שהוא מצא שבוע שעבר.
אנני חירפנה את קנית'. הוא העיף אותה. התפרצות הברקים שבקעה מדניאל כמה דקות מאוחר יותר הייתה תגובה ישירה לזה.
אז דניאל רצה לספר לו את האמת לפחות עכשיו, כי הוא ממש חיבב את קנית, ובניגוד לאז, עכשיו הפחד לא חנק אותו.
"אבל אז הייתי צריך לספר לך על שאר הדברים, ואת זה לא רציתי." לדוגמה עכשיו, הוא היה שמח להלקות את עצמו. הוא נשמע גם כמו חרא חבר וגם כמו אידיוט מושלם.
"איזה שאר דברים?"
"'אני מפלצת, וכול זה."
"למה שתצטרך להוסיף את זה?"
"כי זה חלק מהסיפור."
"אז אתה מוזמן לספר אותו עכשיו."
עוד משהו שהוא אהב בנוגע לקנית'— הוא דיבר ישר ולעניין. שום מילה מיותרת, שום הבעה לא עניינית. הלוואי שדניאל יכל להיות יותר כזה גם. הוא כל הזמן עף עם המחשבות שלו למקומות אחרים, מסתכל על זכרונות ומייצר קולות חסרי משמעות בראש שלו. איך שהוא התגעגע ללשמוע דברים. הקולות בראש שלו לא היו מספיקים.
אבל פתאום המילים שקנית' אמר נקלטו לו בראש, ודניאל הרגיש כאילו הוא חוטף שבץ. המחשבה שלו נהייתה איטית, נהייתה לו בחילה, וכול מני רעשים הדהדו לו הראש. כמו קליעים מיורתים מאקדחים וצרחות.
"אני חייב?" שאל וקיווה שהקול שלו לא רועד.
"לא, אבל אני אשמח."
סחרחורת קלה תקפה אותו, והרעשים נהיו חזקים מכדי להתמודד איתם. הוא הרים את ידו הפנויה, שלא אחזה בקב שעזרה לרגלו השבורה, לאוזנו, כמעט מתוך אינסטינקט, אבל עצר אותה במהירות כשנזכר שקנית בחדר. סתמו, הוא חשב לעצמו. סתמו.
"אתה מבטיח שלא תספר לחיילים?" הוא ידע שהוא ווידא אלפי פעמים כבר, והוא חשב שקנית' די חיבב אותו, ובכול מקרה הוא לא היה נראה כמו סוג האנשים שיתקשר מיד לרשויות אחרי שיגלה שהשותף לדירה שלו הוא מפלצת. אבל באמת, דניאל פחד מהחיילים. פחד מוות. הבטן שלו התערבלה רק מהמחשבה עליהם.
"הייתי יכול לספר להם ממזמן. לא עשיתי את זה." הוא ענה. היה משהו בדבריו. דניאל בלע רוק ומשם מספיק אוויר כדי שיוכל להמשיך לדבר.
"היינו אמורים לברוח אחרי שגילית. זה היה הדבר החכם לעשות." הרגל שלו די החלימה בחודש פלוס שחלק דירה עם קנית, והיה לו מספיק כסף בשביל אוכל לו ולאנני לפחות לשבוע הראשון, אבל הוא לא הצליח לעזוב את המקום הזה. לא בלי פרידה ראויה מקנית'.
הוא שנא פרידות. הן תמיד הסתיימו אצלו רע.
"זה לא הסיפור." קנית' ציין.
"כי אם יתפסו אותנו אין סיכוי שנשרוד את זה שוב." הוא המשיך, חולק את פיסת המידע הקטנה הזו בשקט יותר.
קנית הסתכל עליו בחוסר ההבעה התמידי שלו, אבל הפעם מעט רגש הזדחל לו לעיניים. דניאל הסיט מבט. הוא לא יכל להסתכל על מישהו כשהוא מספר את זה.
"לספר לך על אנני?" שאל.
הוא לא בדק אם קנית ענה לו בחיוב, אלא ישר המשיך.
"היא... אה... היא והשאר מצאו אותי אחרי שבוע שהסתובבתי בו לבד. זה היה לפני עשר שנים, אני חושב, והיה להם מקום מסתור שהתחבאו בו. היינו כמעט שמונה מפלצות. בסוף מצאו אותנו." הוא פלט. הרגשות והצבעים של זמנים יפים הציפו אותו. ארוחות משותפות, סיפורים לפני השינה, והריבים והציחקוקים. עכשיו כל זה הרגיש כמו פנטזיה מרוחקת. "אני לא זוכר מזה הרבה חוץ מזה שהיה היה המון רעש. נילחמנו, אני חושב. הכדורים פגעו בכמה. השאר נכלאו." ככול שהמשיך לדבר הזמנים שהדחיק המשיך שנתים צפו והכו בו.
אבל כמובן שקנית' ידבוק דווקא בחלק שדניאל הכי לא רצה לדבר עליו. "רעש?"
המילה חלפה מעל דניאל, והוא המשיך לדבר, מעמיד פנים שלא שם לב לשאלה של השני. זה הדבר הטוב בלהיות חירש, כנראה. להיות מסוגל להתעלם משאלות של אנשים עם תירוץ טוב. הדחקה היא דבר מועיל לפעמים, והייתה בעצם הדבר היחיד שמנע מזכרון הקולות האחרונים שדניאל שמע בחייו למוטט אותו על הרצפה.
"חשבתי שהם כולם מתים, אבל אז ראיתי את אנני." ההבעה של קנית' בקושי השתנתה למשמע השם שלה.
"איך ברחת?" שאל.
"פשוט הצלחתי. אני חושב שהחייל קצת ריחם עליי." ענה את האמת. הוא ידע שהוא ממלמל. הוא שנא את זה, אבל לא היה לו אכפת.
קנית' הנהן, כמו הבחור לעניין שהוא, ובאותו הזמן קולות של יריות הידהדו לדניאל באוזניים. הוא אחז בחוזקה עוד יותר מהרגיל בקב שלו. היד התחילה להזיע, והוא התחנן בראשו לקולות להפסיק, למרות שידע שזה לא יקרה. קולות של היריות וצרחות של האנשים שאהב תקפו אותו כל פעם שהראש שלו השתתק ממחשבות. הוא התחנן אליהם לשתוק כל פעם מחדש.
זה אף פעם לא קרה.

אוי מקסימים הם. קנית' אהובי.
הממממ זאת שאלה מעניינת האם מישהו שהתחרש יכול לשמוע את המחשבות שלו. כי... זה בכל זאת שימוש בחוש, גם אם זה לא פיזי??? זה מוזר. אולי בדקת את זה במקרה?
טוב הגיע הזמן... להערות!!!!

שותפו לשעבר או שותפו מהעבר. תחליטי.

זה מרגיש מסורבל. לא עדיף להחליף את הסדר של המשפטים? "אבל בגלל שחדרו של דניאל עצמו היה בפינה מאחורי פח אשפה בסמטה ישנה, במקום דירת השותפים הזולה שהשניים חלקו עד לפני שבוע."
לא עדיין מסורבל. זה פשוט מרגיש לא נכון משומה.

לרצות לעשות זאת נראה לי יתאים יותר.

השניים*

נקודה במקום פסיק בסוף.

עדיף לכתוב "ועדיין סיפר לו הכל" בשביל שיהיה מובן יותר שמי שסיפר זה קנית', לא דניאל. הייתי צריך לקרוא את המשפט הבא בשביל להבין שלזה את מתכוונת.

לעזאזל????

הכל מיותר פה.

הייתי משנה את זה ל"עכשיו, לדוגמה," כי עכשיו זה מרגיש כמו המשך ישיר של הדיבור וזה לא קשור בכלל אז זה מבלבל.

הדברים*

ונשם*

לול

אני אפילו לא מבין מה כתוב כאן בשביל לתקן את זה.

אני די בטוח שאמורים לכתוב השני רק בתנאי שכותבים על שתי הדמויות במשפט, ולא רק על אחת. כי זה כאילו... "דניאל וקנית' ישבו, השני שאל משהו." כאן יודעים מי זה השני. אבל "דניאל ישב, השני שאל משהו." מי זה השני???

אוקיי להגיד את האמת הקטע הזה הרגיש לא גמור. היית צריכה לחכות שנסיים את הקטע ורק אז לכתוב אותו לול. אבל עדיין יפה וקנית' ודניאל ילדים יפים :>