Mama said it was okay||ריין

[the faceless old woman]

השם של הקטע מגיע מהשיר ההוא
טריגר פגיעה עצמית

---

"מה יקרה אם אני אנשור מבית הספר?"
אחרי השאלות הקודמות שלי על טרנסים ותרופות פסיכיאטריות, לא ציפיתי שדווקא זה יתפוס אותה לא מוכנה. אני ישבתי על השולחן הכי קרוב אל המדריכה שהגיעה מהצבא. עוז הרים מבט מהטלפון שלו, בבירור מתעניין מהתשובה, או ממני, ולמה שאלתי את זה.
לקח לה קצת זמן לענות. "כעיקרון, הצבא אמור לעזור עם זה. הוא אמור לנסות לעזור לך לחזור או להשלים את הבגרות או מה שזה לא יהיה."
הנהנתי, מעמיד פנים שאני מרוצה מהתשובה. עוז, שהיה היחיד שלא התנדף עם שאר הכיתה להפסקה, חזר לטלפון.
"יש לכן- סליחה. לכם, עוד שאלות?"
הנדתי בראשי. גם עוז עשה את זה.
אני לא יודע למה, אבל התשובה שלה נשמעה פתטית. לא אמינה.
זה גרם לי להרגיש רע.
---


"אני יודע שאני מפיל עלייך את כל החרא הזה, סליחה." הצמדתי את ידיי אחת לשנייה וחייכתי אל שלי חיוך מתנצל. פעם שנייה שאמרתי את זה לה היום.
ישבנו ליד הגינה. חתולה אפורה הסתובבה בין הרגליים שלנו. אחרי ששלי ליטפה אותה היא עברה אליי, מתחככת בי כמתחננת לליטופים. ליטפתי אותה למרות שלא הייתי בטוח שאני עושה את זה נכון.
שתיקות עם שלי תמיד היו שונות מאשר שתיקות עם אחרים. אלה היו שתיקות של הבנה. של הדדיות. לא ידענו מה האחר חושב, אבל ידענו שעכשיו, מותר לחשוב הכול.
החתולה גרגר.
"אתה לא זרקת עליי את הבעיות שלך," שלי פתאום אמרה. עזבתי את הפרווה הנעימה וכול תשומת ליבי הופנתה אל שלי, כמו שתמיד קרה. "אנחנו ליטפנו חתול וצחקנו לפני כמה רגעים. זה ששיטפת את כל החרא שבראש שלך זה לא זריקת בעיות. זה נקרא חברות."
היא נראתה רצינית. היא תמיד נראתה ככה שעברנו לדבר על דברים קצת יותר כבדים. אם עדיין הייתי נמשך אליה אני חושב שהייתי מסמיק. דברים שהיא אמרה תמיד גרמו ללב שלי להתערער.
אני עדיין נמשך אליה, אבל לא בדרך הזו.
החתולה הגיעה אל בין ידיה של שלי. הרבה זמן עבר מאז שהסתכלתי על החתול שליד שלי, ולא עליה.
חייכתי.
---


אמא עמדה בכניסה לחדר שלי, בבירור מודאגת. מה שלא תהיה המחשבה שעברה לה בראש, היא צריכה להדאיג את שתינו.
"אני אמורה לדאוג מסכינים או מספריים?"
אם לא הייתי יודע איך לשלוט על הגוף שלי אני חושב שהנשימה שלי הייתה נעתקת בפחד. אפילו לא מצמצתי לפני שעניתי, "לא," בגועל קל.
"אוקיי. רק רציתי לוודא." אמא לא זזה לכמה רגעים עד שהחליטה שזה הזמן שלה לצאת, ואני נשאר לבד לבהות בקיר.
כבר שבוע אני עם מבט רדוף בעיניים. העצב הולך מאחוריי כמו שומר שמזהיר את הסביבה שכדאי להם להתרחק.
המשפט שלא אמרה, אך עדיין ריחף בחדר הכאיב לי בראש.
'אני סומכת עלייך.'
אבל היא לא צריכה. פירקתי לפני כמה ימים סכין וחתכתי שני חתכים ברגל.
אני שונא לשקר.

---

"בטח היית תחת כל כך הרבה לחץ." הקול המנחם של הפסיכולוגית שלי חדר לי ללב וגרם לסערה שהייתה כלואה בתוכי בשבוע האחרון לפרוץ דרך דמעות. כיסיתי את ראשי בשמיכה ונשענתי על דופן הספה, מוודא שהיא לא יכולה לראות את הפנים שלי.
הכתפיים הרועדות שלי והנשימות הקצרות היו הסימנים היחידים שאני בוכה. תהיתי לשנייה אם כדאי לי לספר לה שגם כשאני צוחק אני לא משמיע שום קול, כאילו שגם כשאני מביע את הרגשות שלי הם עדיין נעולים בפנים, אבל אז הבנתי שלא אכפת לי.
הלב שלי הנהן, כי לראש שלי לא היה כח.
"אין לי כח," מלמלתי. כבר שנים שלא היה לי.

---


"אני רוצה לעבור מוסד לימוד," אני אומר לחברה שלי, כי יצאתי מהבית חבול נפשית חצי שעה קודם לכן. אמא צעקה עליי. אני חושב שזה מרשים שלקח לה שבוע שלהם עד שהיא נשברה. לי לקח הרבה פחות.
"כמו מה?"
"אני יודע? חינוך מיוחד, אולי."
מייד היא פתחה את הטלפון שלה והקלידה משהו בגוגל. היא הקריאה לי בקול את הפסקה הראשונה שמצאה בנוגע לחינוך מיוחד באתר שנכנסה אליו.
השעה הבאה הוקדשה לחיפוש מאמרים וביקורות בנוגע למוסדות לימוד אחרים. אני פאקינג אוהב את הילדה הזאת. כל אחד אחר היה מנסה לגרום לי לשתף איתו את הבעיות שלי. היא דוהרת ישר לפיתרון.

---



אמא נכנסה שוב לחדר. זה היה אתמול. ישבתי עם הגיטרה וניסיתי להלחין משהו שהמורה ביקש לשיעור הבא. הפסקתי כשהיא נכנסה.
היא לא בזבזה זמן, והתחילה לדבר ישר לעניין. אני חושב שהפסיכולוגית שלי דיברה איתה. או שהיא באמת ראתה אותי בשבוע וחצי האחרון והבינה בעצמה שאם היא לא תעצור אותי משהו רע עומד לקרות.
הסכין עדיין במגירה ואשמה ניצתה בי, למרות שלא חתכתי מאז. אמא המשיכה להסביר שהסיבה שהיא דוחקת בי כמו שהיא עושה זה בגלל שככה היא גדלה. שחור או לבן. תוציא בגרות או שתהיה כישלון. תלך לבית הספר. אוניברסיטה. עבודה. תתחתן. אבל היא מנסה להלחם בזה עכשיו. בגללי.
אני יודע את זה. עצרתי אותה כשהיא חזרה במעגלים על הנקודה שלה שוב ושוב. היא עושה את זה לפעמים, וזה מחרפן אותי. למרות שהפעם זה היה קצת בסדר, כי ממש ניסיתי לא לבכות.
היא ניסתה לחבק אותי אבל הגיטרה הייתה בידיים שלי אז זה לא ממש הצליח. אחרי כמה זמן היא עזבה.
היום בבוקר היא לא העירה אותי לבית הספר. התעוררתי לבד מאוחר יותר. ירדתי מהמיטה וחיבקתי אותה ומלמלתי לתוך הכתף שלה, "תודה."

[Conan Gray]

וואו זה ממש יפה
יש לך פוטנציאל ממש גדול בכתיבה

[רינג]

יואווווו
אז קראתי את זה מקודם כזה בצהריים ורציתי לתבב והנה אני כאן!

אז הקטע באמת ממש ממש מקסים.
הפתיחה הייתה ממש מוצלחת שפתחה את השאלה וגרמה לנו להבין בעצם את הצד של המספר שלא כל כך מאמין בשיטות של צהל לעזרה.
אהבתי גם שעוז פעיל למרות שהוא לא באמת פעיל.

אהבתי מאוד שכל סצנה מתמקדת באישיות אחרת הקרובה למספר חות מאמא שלה שמוזכרת פעמיים מה שהביא לסוף מעגלי מקסים כזה.

אבל אופס
בפסקה הבאה לא כל כך הבנתי את המשפט הבא
"החתולה הגיעה אל בין ידיה של שלי. הרבה זמן עבר מאז שהסתכלתי על החתול שליד שלי, ולא עליה."
לא הקטע עם החתול, כי זה כאילו בא לבטא את ההרגשה שלו בעצם, נכון?
מה הוא מנסה לומר כשהוא אומר שהוא הסתכל הרבה זמן על החתול????
לא קלטתי את זה. :<

אהבתי מאוד שכל סצנה נגמרה בסיומת שונה (או טובה או רעה) אבל זה לא היה בהדרגתיות מטוב לרע, זה היה מפוזר כזה והראה לנו בעצם שבחיים זה לא פתאום הכל משתפר אלא שיש עליות וירידות 🥺.

אהבתי מאוד גם שהוא גם נגעל מעצם העובדה של לחתוך את עצמו אבל בסוםו של דבר מסתבר שהוא חתך את עצמו כבר - אז כאילו הניגודיות של הוא עושה את זה למרות שהוא לא רוצה כי החיים הגיעו כבר מעל רמת הגועל. משהו כזה. יצא מוצלח ומגניב לדעתי.

נחמד לגלות שפסיכולוגיות מצליחות לעשות את העבודה שלהן. יש כל כל הרבה סטיגמות על סה שהן רק הורסות ויפה לראות שבקטע שלך היא דווקא הצליחה לעזור לו עם הרגשות.

יואו חברה שלו נשמעת מקסימה שהיא ישר עוזרת לו בלי שאלות

הקטע האחרון היה מוצלח במיוחד שהוא מצליח להתגשר עם אמא שלו ובסוף זה כאילו נגמר בצורה לא כל כך דרמטית שבעצם הפכה את זה לדרמטי במיוחד!!!!!
ככה שהסוף למרות שהוא רק מלמל תודה לכתף שלה יצא מדהים.

אז באמת שקטע ממש מקסים!!! חוץ ממה שלא הבנתי עם שלי אופס :<