Scythe || אשכול הרשמה, מאושר ע"י אורי

[Jack Wolcott]

שם + שם משתמש: קס, משוגעת.
שם הדמות: סרוויליוס קיסר (Servilius Ceaser), מכנה את עצמי סווי (Sevi) או סרווי (Servi).
גיל: 17.
אינדקס גנטי: 68.75% קווקזואידי, 25% לטיני, 3.125% פאן אסיה, 1.5625% אפריקאי, 1.5625% ספרדי.
מגדר: גבר סיס, א-מיני, questioning (א-רומנטי\פאן).
מראה: סווי בחור ממוצע למדי. לא כזה שמעיפים בו מבט שני, או לפחות לא כזה שמסתכלים עליו בגלל איך שהוא נראה. הוא מנסה לשמור על עצמו presentable, אבל מעבר לזה - לא ממש.
את מרבית חייו הוא בילה בלהיות האח החלש - הנמוך יותר, הרזה יותר, האחד עם העצמות העקומות-משהו. הוא לא בלונדיני ולא נראה כמו פסל יווני, כך שמבחינת הוריו הוא כישלון מוחלט. אחיו עשה את העבודה הזו טוב יותר, וסווי לא הוטרד מכך יותר מדי. היו לו דברים חשובים יותר לעשות. היום הוא כבר לא כל-כך חלש: ידיים שהרימו אינספור ילדים, רגליים שרכבו על אופניים עם כל ילד חדש שלמד וכך הלאה. את ה1.77 שלו אף אחד לא לוקח, ואם יתמזל לו מזלו הוא יתן עוד כמה שנים של גובה. בינתיים, הוא קצת גדול מהממוצע - אבל לא באופן שמושך תשומת לב. גם היום, עדיין, יש במראה שלו משהו שביר - הוא הולך מעט כפוף, ובכפות ידיו ורגליו בעיקר - העצמות בולטות ומזמינות שבר שיתוקן במהרה. עורו בהיר - אך מספיק בשביל שישתזף ולא ישרף בשהיה רגילה מחוץ לבית, גם כאשר השמש במרכז השמיים. הוא מקבל גוון זהוב-משהו, בעיקר בשילוב עם השיער הבהיר מספיק שלו.
בתור ילד, שיערו של סווי רק מעט כהה מדי בשביל להיות מה שהוריו תמיד רצו - מן גוון בלונדיני מלוכלכך, שיכול להראות חום בהיר ביותר בתאורה מסוימת, או זהוב באור ישיר. במשך שנים הוא היה גזוז צמוד לראשו - הדרך היחידה בה סווי יכול היה לספר את עצמו בלי להסתכן בפציעה או מראה מוזנח. בשנה האחרונה, בעידוד של סביבתו, החל להאריך את שיערו - שמתחיל לחשוף את התלתלים העדינים של שיערו. כיום, שיערו כהה מעט יותר ממה שהיה בילדותו - ואמנם באור ישיר עדיין יראה בלונדיני, אך בכל תאורה אחרת הוא חום, ללא ספק. הוא דליל ודק יחסית, ולעיתים קרובות הצורך לדאוג ולסרק אותו גורמת לו לרצות לגלח אותו שוב. בימינו הוא ארוך מספיק בשביל לכסות את אוזניות, ולבלוט קלות מתחת לכובע בימים הקרים יותר.
השיער עכשיו ארוך מספיק בשביל להכנס לעיניו של סווי אם הוא משתדל: קשתיות דבשיות, חומות בהירות. הן חולקות עם שיערו את יחסן לאור: בתאורה המתאימה, הן נראות בהירות יותר, כמעט זהובות, נוצצות. עיניו עגולות, גדולות, נוטות מעלה. כשהוא מחייך, עיניו נסגרות כמעט לחלוטין, ומשוות לו מראה ילדותי מעט. הוא כשהוא לא מחייך, יש בהן ובפניו כולן רצינות מסוימת - עיניו לא נודדות בלי מטרה, ובדרך כלל עוקבות אחרי ילד מתרוצץ או מסתכלות על האדם איתו הוא מדבר.
תווי פניו עברו את השינוי מנער למבוגר: הזקן הדליל והבהיר, שהוא מגלח באדיקות, גם הוא תורם לכך. הלסת שלו רחבה יחסית, אם כי עדיין צרה מעט ונערית. מעבר לכך, עצמות לחייו גבוהות, לחייו מעט שקועות ואפו עבה יחסית וישר - אולי החלק היחיד שהצליח להגשים בחלום המטורף של הוריו. שפתיו עבות, בדרך כלל נוטות מעט מטה, וכהות מעט משאר הצבעים של סווי - בעיקר בחורף, הן בולטות בנוף היחסית החדגוני בנייטרליות שלו.
על צווארו יש כתם לידה - כתם חום, שטוח - שנמשך מקצה עצם הבריח שלו עד לאמצע אורכה וכלפי מטה. בעיקר בעונות הבהירות, הוא בולט מאד על סווי - שלא עושה מאמץ מסוים להסתיר אותו. הוא לא מעניין אותו כלל, אלא כמקור לבדיחות עם אחיו הצעירים יותר - הכתם דומה באופן מחשיד לאחד שנמצא על כף רגלו של פרמי, אחד מאחיו.
הוא נוהג להתלבש בצורה צנועה ופשוטה - הוא לא מתלבש בבגדים ראוותניים כמו חלק מחבריו, ולא מנסה להרשים אף אחד. הלבוש האידיאלי מבחינתו יהיה מכנסים רחבים, קלים, שקל לכבס ויתייבשו בקלות. בעבר לא נהג לייחס חשיבות לצבעם כלל, אבל כיום הוא נוטה לאלו הפחות בוהקים - חומים, אפורים, בדרך כלל לא שחורים. החולצות שמתלוות לבגדים הללו דומות בעיקרון המוביל אותו לבחור אותן: יש לו כמה, הוא מכבס אותן ומקווה שיתייבשו ככל האפשר. הוא מחבב במיוחד את אלו בגווני האדום-כתום-ורוד-צהוב, אם כי האחרונות דורשות כיבוס תדיר יותר ולכן מוצאות את עצמן פחות בשימוש. לעיתים קרובות הן לא במידה המתאימה בדיוק - הן עוברות בין כלל בני המשפחה, חלקם גדולים ממנו וחלקם קטנים. לעיתים קרובות הן יהיו על סף קריעה במקומות מסוימים, או מלאות בכתמים סרבניים חלשים - אבל ברגע שחולצה נקרעת או שהכתם בה הופך להיות ברור מספיק, היא משנה את ייעודה למטרה שלא דורשת להראות מאורגנת. להראות מלוכלך, או ככזה שלא יכול לדאוג לעצמו ולמשפחתו, הוא אחד הדברים האחרונים ברשימה של סווי.
אופי: סווי הוא האבא הצעיר הטיפוסי. אמנם הוא לא אבא אמיתי, אבל הוא צעיר ויש לו אינספור ילדים - גם אם הם לא הילדים הביולוגים שלו, אבל מכל בחינה הוא תופס את עצמו כאבא, אח בכור, מי שיתפוס אותם כשהם יפלו. לכך יש מספר משמעויות: ראשית, הוא תמיד עובד על חוסר בשעות שינה. שנית, הוא מלא באהבה לילדים שלו. שלישית, הוא מרגיש שהוא נושא את משקל כל העולם על הכתפיים שלו. חצי מהזמן הוא נושא עליהם כמה ילדים. במילים אחרות, סווי התבגר מהר. מהר מדי, הרבה יותר מדי מהר.
אם בילדותו ובשנות הנעורים המוקדמות כמעט היה אפשר לדמיין כי בגופו חיים שני אנשים שונים - אחד חיוני, שובב ומלא אנרגיות, והשני שקול ואחראי - בימינו, סווי הוא אחד. הוא אחד שלם מאד, בלי ספקות לגבי מי שהוא באמת. אולי אחד הפערים הבולטים ביותר בין סווי לבני גילו האחרים הוא הבטחון המלא שלו במי שהוא. הוא לא בטוח בכל דבר שהוא עושה - ההפך; אך הוא יודע מי הוא, מה המטרות שלו, ומה הוא הולך לעשות בשביל להשיג אותן. הוא יודע שהוא קודם אחראי על אחיו, ואז אחראי לחייו של עצמו. הוא לא יחשוב פעמיים, יזרוק כל הזדמנות ויקח כל סיכון בשביל לדאוג לאחיו. הוא לא לוקח סיכונים בצורה פזיזה - כל החלטה כזו תשקל ברצינות, על מנת לבחון את השפעתה על אחיו ועל המשפחה שהוא מגדל, אבל הוא מוכן להקריב את עצמו בשבילם. בלי להסס.
האמת המרה היא שסווי איבד את הרצון לעזור לעצמו, כבר מזמן. עוד בתור ילד, כשהוא הבין שהלימודים לעולם לא יביאו אותו לשום מקום - אז הוא ניתב את הזמן הפנוי למשחקים וחברים. היום הוא מבין שהמירב שהוא יכול לעשות הוא להיות מודל לחיקוי סביר לאחיו, ולדאוג לקטנים בינהם. חוסר העניין בעצמו גרם לו להתמלא בכל הרפש שאדם יכול להרגיש כלפי עצמו. הוא לא מלא בשנאה לעצמו, לא ממש. הוא מלא במגוון רגשות שליליים, אבל שנאה היא רגש אמורפי מכדי למצוא מקום בחייו של סווי. הוא מאוכזב מעצמו לעיתים קרובות, כשהוא לא מצליח ללמוד, לדוגמא. הוא מאוכזב מעצמו כשהוא מגלה שהוא לא נעל את הדלת בבית, או כשהוא נזכר בעובדה שאחיו הצעיר החליט שהוא חרמש וניסה לקצור את אביו - הוא לא מצליח לחשוב על סיפור אחר שברוטוס היה יכול לספר לעצמו. לעיתים קרובות הוא כועס על עצמו, מדבר לעצמו כפי שלא היה מדבר לאף אחד מאחיו אי-פעם. בדרך כלל הוא מפקפק בעצמו, והעננה היא מקור הוודאות היחיד שלו. כשהוא מגיע למצב בו הוא חייב להחליט בעצמו, סביר להניח שהוא ימצא את עצמו שקוע עם פניו לתוך הכרית, יקווה שהתשובה תפול עליו. אחר כך הוא יקום, ויתייעץ - גם אם ההחלטה הסופית תהיה שלו, עצם ההתייעצות נותן לו את מעט הבטחון העצמי שהוא צריך בשביל לעשות את הצעד. החשש והספק העצמי גורמים לו להמנע מלקיחת החלטות ככל האפשר, ולנסות "לזרום" - לא לעשות שינויים גדולים, להצמד לדרך המוכרת. היתרון הוא שבסופו של דבר, הוא לא צריך לעשות החלטות רבות - יש לו בית, בינתיים, ואת כל האחים שאפשר הוא כבר גידל, והם יצאו פחות או יותר בסדר (עד שהוא נזכר באח הסורר, כמובן). אז ההחלטות נותרות נדירות למדי, ובכל פעם גוררות איתן גל חדש של חשש, ספק, ורצון עז לקבור את עצמו בתוך השמיכה.
סווי מעולם לא היה החכם ביותר, ומעולם לא ניסה להיות - הוא לא נהנה מהלימודים, וכפי שנאמר - מעולם לא היו לו שאיפות גבוהות בפן הזה, והוא לא אתגר את עצמו. יש לו יכולת יוצאת דופן לנהל את הזמן שלו, יכולות ריכוז יוצאות מגדר הרגיל, שהתפתחו אחרי שנים בבית עם יותר ילדים מחדרי שינה, ומשמעת עצמית - כל אלו היו יכולים להיות המרכיבים המושלמים לתלמיד המצטיין. אבל הוא לא. הזכרון שלו לא מספק, הידע הכללי שלו מועט, וכשאין לו מוטיבציה - אין לו שום סיכוי לשבת. הוא אמנם יושב עם וויליס ודומי ומנסה לתת להם ללמד אותו, או יושב ומשחק בללמוד בבית בשביל לשמש דוגמא לאחיו, אבל התוצאות פשוט לא יגיעו, והוא לא מצליח לאסוף את המוטיבציה להתמיד. כמעט כאילו יש לו דחייה מעצם הלמידה האקדמית עצמה. לעומת זאת, לא תהיה לו שום בעיה לשבת בחדר רועש עם כל אחיו וללמד את הקטנים בינהם לקרוא בזמן שהשאר משחקים בחרמשים או מתווכחים בקול רם על ארוחת הערב או האופניים. במצבי חירום, לפני שהכל הדרדר, הוא היה מצליח לאסוף את עצמו בשביל לתת דחיפה אחרונה ולעבור את המבחן, להצליח מספיק בדיוק בשביל להשאר מתחת לרדאר - אבל לעיתים נדירות יותר מכך.
חוסר הבולטות הלימודית, ומצד שני היכולת לזייף השקעה (או להשקיע באמת) במצבים יוצאי דופן, גרמו לו להיות התלמיד שכל המורים מתעלמים ממנו. בימינו, הוא גם התלמיד שכל שאר התלמידים מתעלמים ממנו - הוא לא מאיים, לא צועק, לא מושך תשומת לב. רוב הזמן הוא יושב בצד, משרבט במחברות או על שולחנות, או רץ בין כיתות בשביל לדבר עם אחיו הקטנים. הוא לא מושך תשומת לב, ורק לעיתים רחוקות תמצאו את מי שהיו "חבריו" בעבר מסתכלים לכיוונו ותוהים לעצמם אם עובר עליו יום טוב. בדרך כלל הוא לא מוטרד מדי מכך - יש לו את אחיו, יש לו את וויליס, יש לו את דומי. הוא לא צריך הרבה מעבר, ובטח ובטח שאינו צריך את התחככים, את השטויות, הקפיצות ממרפסות וכל מה שחיי הלילה של חבריו כוללים. הוא בהחלט מעדיף את השקט והטוב והמוכר, שמאפשר לו למלא את תפקידו בעולם בצורה המיטבית.
הוא לא בודד, לא באמת. ראשית, אין לו זמן להיות בודד. שנית, הוא מוקף באנשים האהובים עליו בעולם - האהבה שלו לאחיו מלאה, בלי שאלות ובלי תהיות. גם כשהם מעצבנים, גם כשהם מתעוררים באמצע הלילה עם סיוטים, גם כשהוא צריך להעזר בעננה בשביל למצוא אותם - הם תמיד יזכו ממנו לחיבוק, פריעת שיער, שק-קמח ומשחק קלפים. אולי זו העובדה שהוא מעולם לא זכה לכל האהבה שילד אמור לקבל, ואולי זו דווקא התמיכה של העננה, שמעולם לא אכזבה. מעבר לאחיו, אין ספק שהוא מתחיל לפתח רגשות דומים לוויליס - אמנם היא המלאך השומר שלו ולא להפך, אמנם הוא מבין שהוא הכתם השחור בעתיד המזהיר שיכול להיות לה, הוא אוהב אותה כמו האחות שמעולם לא הייתה לו. אולי אפילו האחות הגדולה שמעולם לא הייתה לו. ובכל זאת, יש הבדל. עליה הוא כועס לעיתים. איתה לפעמים הוא לא יכול להתמודד - כשהמחשבה על לדבר עם מישהו גורמת לראש שלו לזמזם וגורמת לו לרצות להשקיע את פניו בכרית. הוא לא יודע לשים את האצבע על הרגעים בהם אפילו היא יותר מדי, אבל הוא יפתור את הפאזל הזה ביום מן הימים.
הזכרנו במילה את המוטיבציה של סווי - או את היעדר המוטיבציה בפן האקדמי. בצדדים אחריו בחייו, לעומת זאת, סווי יכול להיות מלא בה. בדרך כלל המוטיבציה הזו מתבטאת באופן פחות פוזיטיבי - עקשנות חסרת תקדים שיכולה להוציא מהדעת. לעיתים קרובות כשהוא מגיע להחלטה הוא נתפס עליה ולא מסוגל לשחרר - הפחד להכנס ללופ המחשבות גורם לשינויים בתוכניות, גדולות כקטנות, להיות סטרסוגניות מאד עבורו. זמנים הם פחות העניין עבורו - הוא נזיל יחסית בכל הנוגע לזמן, כיעה לעולם שימשך לנצח. אבל הכיוון שאליו דברים הולכים לא יכול להשתנות, וכשהוא מחליט החלטה - הוא דבק בה. הוא מבין את הבעייתיות, באמת - והוא מנסה לעבוד על כך, לנסות לוותר לעצמו ולסובבים אותו לעיתים - בחוסר הצלחה, בינתיים. העקשנות מובילה בעיקר לחיכוכים בתוך הבית, כשדברים צריכים להעשות באופן שהוחלט בעבר כ"נכון" - מול שיעורי בית, מול לימודים בכלל, מול הזמן שבו על הילדים ללכת לישון או האם מותר לקפוץ מבניינים גבוהים, הרי בסופו של דבר חוזרים (התשובה היא לא).
כמו הרבה מהרגשות של סווי, הכעס שלו מופנה פנימה - הוא לא נוטה לכעוס, לא נוטה להתפוצץ. הוא אמנם לא מפנה את הלחי השניה, אבל התגובה של סווי תהיה בדרך כלל לברוח מעימות - לא בריצה ובצעקות, אלא באלגנטיות של ילד שלמד לסגור דלתות בשקט, לדבר עם אנשים שלא חולקים מציאות איתו, וגידל יותר מדי ילדים. השקט והניתוק, העובדה שהוא לא מאיים, גורמים לו להיות להיות ההפך ממטרה של ניסיונות להכעיס ולהדליק. ובכל זאת, לעיתים קורים דברים שמכעיסים אותי - כמו שינויים בתוכניות. במקרים אלו, הכעס של סווי עובר כמה שלבים: ראשית, הוא ינסה לפתור את הבעיה. הוא לא יקפוץ ולא יכעס, אלא ינסה להרגיע את הסיטואציה ואת עצמו. כשהניסיונות הללו כושלים, הוא מפסיק להיות בן שיח - בעיקר בבית, איפה שהוא זוכה לכבוד - הוא קובע דבר מה, ומצפה שדבריו יעשו. אם הם לא נעשים, הוא מתנתק מהסיטואציה, ומכולם, ובדרך כלל יימצא בחדר שלו, שותק, משוחח עם העננה או זורק כדור על הקיר. בדרך כלל שינה תעזור לו לחזור לעצמו, אך לעיתים ההתנתקות תמשך ותגרום לו להסתובב בעולם כמו ענן סגרירי ולא פרודוקטיבי.
חוץ משינה, שיחה טובה יכולה לגרום לסווי לצאת מהמצבים האלו. או משחק קלפים מוצלח, רכיבה על אופניים עם אחד הקטנים מאחוריו, צוחקים. אמנם הוא לא צוחק הרבה בחייו הנוכחיים, אבל ברגעים מופיעים הבזקים של הילד שהוא היה פעם - הקלפים, הבדיחות. ברגעים האלו, כשהוא מרגיש קצת פחות באותו עולם כמו החיים שסובבים אותו, הוא הופך להיות קצת יותר ילד. והוא יפהפה ברגעים אלו.
נקודה אחרונה ולא פחות חשובה הם הפחדים של סווי - אלו משאירים אותו ער בלילה, או, לעיתים יותר קרובות - מעירים אותו עם לשון נשוכה ונפוחה ושיניים כואבות. הסיוטים מעירים אותו לעיתים קרובות, ונדמה שגם אחרי כיוון הננובוטים הרצנטי שלו הסיוטים לא מפסיקים. מככבים בהם ברוטוס ואביו, האחד אלים והשני שתוי. הפחד שאחד מהם יחזור לקחת את הילדים, יפרוץ את הדלת ויהרוס את האיזון הכה עדין שהוא מצא בחייו, את השלווה שהוא הצליח לבנות לעצמו - מבעיתים בעיניו. הפחדים הללו מעורבבים בשנאה האמיתית שהוא חש כלפיהם - כלפי כל השלושה, אמו, ברוטוס ואביו. אמו ואביו ברורים מאליו, הוא מעולם לא אהב אותם, והם מעולם לא אהבו אותו. ברוטוס הוא סיפור אחר לגמרי - הם היו בלתי נפרדים, בין תאומים לאחים לחברים הטובים ביותר. ובכל זאת, ברגע שברוטוס הרים את הסכין ההוא סווי הבין שהוא לא יכול לסמוך עליו, ושברוטוס והוא לא חיו על פי אותם כללים. ולכן, בכזו מהירות, הכל התחלף בשנאה ובחשד. אין לו ספק שהוא לא יסלח לו לעולם, והמחשבה על כך מזעזעת, דוחה ומצערת אותו.
רקע: סרוויליוס הוא לא הבן הראשון, זה מה שהוא יודע. הוא לא בטוח כמה אחים היו לפניו – האחרון שבהם עזב את הבית כשסרוויליוס היה פעוט, ולפניו היו עוד רבים. כך לפחות מספרים הוריו, כשהם מתיישבים עם כוסיות מלאות בנוזלים צלולים עם ריכוזי אלכוהול גבוהים מהמומלץ לכל אדם סביר.
כשהוא נולד, הוריו היו אי-שם עמוק בתוך שנות ה"-מאות" של חייהם. שוב, הוא לא בטוח – הם לא אוהבים לדבר על זה, והאמת שזה מעולם לא היה חשוב. הוא מעולם לא היה צריך את המידע את זה, כמו שלא היה לו צורך לדעת כמה אחים באו לפניו. די לומר שהיו מספיק. הוא כן יודע שהם שינו את שמם ל"קיסר" קצת לפני שנולד – על אף שהוא לא בטוח אם הם מתכוונים לחמישה ימים או חמישים שנים. מה שהוא כן יודע הוא שכשהוא נולד, הוא נראה כל-כך חלוש שבמקום לקרוא לו מרקוס ברוטוס, על שם המפורסם ברוצחי יוליוס קיסר, קראו לו על שם סרווליוס – שאת שמו בקושי הצליח למצוא בעננה בפעמים הבודדות שניסה, לפני שאיבד תקווה.
ובכל זאת – מהיום שהוא זוכר את עצמו, הוא היה מוקף בילדים. בתחילה היה זה אחיו ברוטוס מרקוס (השני, המוצלח יותר, שלא נראה כמו "דג מחוץ למים"), שנולד שנה אחריו. אחריו הגיעו לוסיוס וססיליוס, וכשהיה בן חמש נולדו גאיוס קאסיוס לונגינוס וגאיוס קאסיוס פרמנסיס, התאומים – להם הצמיד את השמות לונגי ופרמי, כשהיה בן חמש. אמו, קורנליה (על שם אשתו של יוליס קיסר שילדה את ביתו המוכרת היחידה), הייתה עסוקה בלהכנס להריונות ולצאת מהם, ואת שאר הזמן בילתה בציור ושינה, ואביו היה עסוק בלשתות את כל סוגי האלכוהול המגוונים שהצליח להשיג.
אף אחד מעולם לא דיבר על הזנחה, גם כשסרווי היה גדול מספיק בשביל להבין. לא כי הוא לא חשב על כך, אלא כי היה לו הכל – שנים של חיים, יצירות האמנות של אמו (שהיו יוצאות דופן ביופיין) – כל אלו סיפקו למשפחת קיסר את כל מה שהיו רוצים. הוא מעולם לא ביקש שום דבר, מכיוון שלא ידע ממי – אבל מעולם לא הרגיש שחסר לו דבר. העננה היה שם בשבילו כשהיה צורך בכך, וחלק מזכרונותיו הטובים ביותר סובבים סביב הנסיון להשיג דברים שחבריו קיבלו כמובן מאליו – כשהוא היה בן 7 ורץ עם ברוטוס בחדרים הבלתי-נגמרים של בית משפחת קיסר בנסיון למצוא אופניים בהררי הזבל שבקומות התחתונות, והמכות שהוא וברוטובוס החליפו וכמעט נגמרו בדחיפה לא מוצלחת מהחלון של סרווי. הוא לא בטוח אם הוא אי-פעם צחק חזק כמו שצחק באותו היום, וההרגשה הייתה עילאית. בסופו של דבר ברוטוס זכה באופניים, אבל בטוב ליבו חלק אותם עם אחיו, מרבית הזמן.
הפעם הראשונה שנחשף ממש לחברה הייתה כשהלך לבית הספר – עד אותו היום, בילה את מרבית זמנו מתרוצץ עם אחיו, מאכיל את הקטנים שבהם ומקווה שאמו תצא מחדריה בשביל לטפל בחלקים שלא ידע או רצה לעשות (מקלחות, צרכים, הנקה), ומקווה שאביו יהיה שיכור בדיוק במידה המתאימה – כך שלא יצעק או ימרח על הרצפה, ובמקום יהיה משעשע ויתרוצץ איתו ועם הקטנים ברחבי הבית, בגופו הצעיר והחזק. כשהגיע היום לצאת לבית הספר, הבן הבכור, כל אחיו עמדו בשורה, אביו היה כמעט-לא-שתוי והריח כמו מי ורדים, ואמו הניחה את ידה על בטנה התפוחה וחייכה אליו בחמימות. הוא הרגיש נאהב, על אף שהיה בסך הכל סרוויליוס המסכן. הוא זרח, ויצא אל הלימודים מחזיק בידיו מפתחות ובקבוק מים. הוא לא היה בטוח מה עושים בבית הספר, אבל קיווה שזה יהיה מהנה כמו להיות בבית.
בית הספר לא היה כזה, כמובן, אבל הוא פגש הרבה חברים חדשים – כאלו שלא היה צריך להאכיל, למרבה המזל, ואיתם הוא בילה את מרבית זמנו. הוא התרוצץ בבית הספר, משתדל לא לעורר את צעקות המורים – בכל פעם שאלו הרימו את קולם, הוא ראה את עצמו עומד מול אביו השיכור; הוא שמע אותו צועק ומזכיר לו שהוא עלוב וחלש, ושמוטב היה אילו לא היה נולד – אז הוא ישב בשיעורים כמו ילד טוב, ניסה להקשיב ולא לבלוט יותר מדי. ההפסקות היו החלק האהוב עליו – הוא היה חלש ומסכן, אבל הוא היה מומחה בכל הנוגע למשחקים. הוא הכיר את כולם, הוא המציא חצי מהם – כשיש לך מספר הולך וגדל של אחים, המשחקים נגמרים די מהר. הוא היה מצחיק, שטותי ומלא אנרגיות. הוא לא דיבר על ההורים שלו אף-פעם, ואף פעם לא הלך לאף אחד מחבריו – אבל בבית הספר הוא היה כדור של אנרגיה חיובית.
כשהוא היה חוזר הביתה, הוא היה פוגש את הגרסה הרעה של הוריו, בדרך כלל – בעוד בבקרים לעיתים אמו הייתה עומדת במטבח ומבשלת להנאתה, ואביו היה משחק איתם ועדיין הריח כמו מקלחת, בערבים לא ניתן היה לדמיין הורים צלולים. אמו ילדה את הבן השישי – קווינטוס (ההריון החמישי למניין ההריונות הקיסריים, על אף שהיה הצאצא השישי; לאביו הייתה תוכנית והוא לא התכוון למוש ממנה) מעט אחרי שהחל את לימודיו, והוא בילה את מרבית הערבים בלנסות לשמור על המגורים שלהם נקיים ואת אחיו מאושרים. והם היו כאלה, כך לפחות הוא הניח. הוא היה די שמח, הוא חשב.
באותה השנה סווי גילה את האופניים, את משחקי הקופסא, את המוזיקה. אמנם לא יצא לו לשחות, אבל הוא חיכה בקוצר רוח להזדמנות לעשות גם זאת. המחשבה על אמבטיה ענקית הייתה מרגשת מאד בעיניו, והוא אף הצליח לחלף מאביו השיכור הבטחה שיקח אותו לשחות יום אחד. עברה שנה, וסווי היה ילד נורמטיבי לחלוטין – בבית הספר, לפחות. הוא לא אהב ללמוד, אבל הוא לא היה טיפש לחלוטין, פשוט מעולם לא השקיע שום מאמץ בלימודיו – במבט לאחור, הוא לא חושב שהבין את החשיבות של מה מהדברים שקרו סביבו.
ברוטוס הלך לבית הספר אחריו, וסווי זכה להיות בצד השני של הטקס ששלח אותו לדרכו ליומו הראשון – מסתכל על ברוטוס, מסודר ולא פרוע שיער, עם חיוך מתוק על פניו ותיק על גבו (תודות לעננה ולסווי, שלמד על בשרו כי עדיף לקחת תיק לבית הספר). הוא הסתגל במהרה, וסווי נהנה לראות אותו משחק עם ילדים אחרים. במבט לאחור, הוא הרגיש גאווה שאף ילד בן שמונה לא באמת אמור לדעת להרגיש – תחושת גאווה שמלאה אותו בחום.
השנים עברו. סווי שלח עוד אחים לבית הספר, ועוד קטנטנים נולדו – כולם בנים, כמובן. בשלב מסוים הוא החל לתהות אם הוריו רצו שכך יהיה הדבר, אך השתדל שלא לחשוב על כך. הוא השתדל שלא לחשוב עליהם כלל – אמו ציירה יותר ויותר, עכשיו כשסווי וברוטוס היו גדולים מספיק בשביל להיות "הורים קטנים," כפי שהיא אמרה בחיבה בעודה פורעת את שיערם, ריח של אלכוהול וטרפנטין ממלאים את החלל בינהם בהתאם לסטטוס ההריוני שלה. ססיליוס התגלה כטבח מחונן; ברוטוס – היה נהדר עם הילדים הקטנים, והסיפורים של התאומים היו סוחפים ומצחיקים, כך שלמעשה חיבלו בפעולת ההשכבה – אבל כל בני המשפחה נהנו מהם. ומעל כל אלו, סווי ישב על גב הספה ופיקח על הבית.
ההבדל בין סווי של בית הספר וסווי של הבית היה הבדל של שמיים וארץ – בעוד בבית הוא היה אחראי ושקול, נדיב ומסודר, בבית הספר הוא היה שד משחת – הוא אמנם הצליח להשאיר את ראשו מעל המים, אבל מעולם לא נבחר לשום דבר. מוריו הפסיקו לשאול למה הוא לא מנסה, והוא ישב בשקט בשיעורים וקיפל את הניירות שלו לכדורים ואוריגמי לסירוגין. לא היו לו חברים אמיתיים – הוא הסתובב עם כולם, עשה תחרויות אופניים כשברוטוס היה מוכן לחלוק, ושיחק בכדור, אבל המחשבה על לשתף מי מהם בחייו האישיים הייתה זרה ומפחידה בעיניו. הוא לא היה חביב המורים, אבל השתדל להיות מנומס. לא ברור ממי אימץ את ההרגלים הללו, בטוח לא מהוריו – כנראה מהעננה עצמו. הוא שיעשע את עצמו בלדבר עם העננה, משוחח איתו על ההיסטוריה. לקראת גיל שתיים-עשרה החל לנסות לברר על שמו, וגילה כי אכן משמעותו בהיסטוריה הייתה כשל דג, פחות או יותר. הוא לא היה מריר, לא להרבה זמן – נטירת הטינה להוריו לא הייתה מסוג הדברים שהיה מורגל בהם.
הוא גדל היטב, ולמרות שנתפס כעצלן ע"י רבים מחבריו בבית הספר, העובדה כי הפסיק להראות כמו רקק והחל להיות נעה למדי משכה אליו נערות מדי פעם. הוא סירב להן פעם אחר פעם, תמיד נבוך עוד יותר מהן – תשומת הלב שלהן לא מצאה חן בעיניו. מערכות יחסים הוא לא למד מהעננה – ואלו שיכל ללמוד מהן היו שבורות ולא מתפקדות. הוא לא יכל להניח את האצבע על סיבות אלו, אבל סירב בכל פעם – גם כאשר הבנות היו שותפות נהדרות ללימודים או למשחק וידיאו. ברוטוס, לעומתו, חיבב את הנערות והנערים כמעט כמו שחיבבו אותו. סווי לא הודה בכך, אבל הזמן הרב שברוטוס בילה מחוץ לבית עם חברים אחרים החלה לפגוע בו. גם העובדה כי החל הצחוק שלו השתנה, והוא החל להפגין חוסר סבלנות אל הילדים.
ושוב, עברו הימים – הם כולם נראו אותו הדבר, וסווי היה כבר בן 15. באותו הלילה הוא היה שקוע בשיעורי הבית – עם השנים שעברו הבין כי אם היה משקיע בילדותו, הלימודים היו קלים בהרבה עבורו, ולכן נהג להתערב עם אחיו ולאתגר אותם ללמוד יותר. אמו הייתה שקועה באחת מיצירות האומנות שלה, סביר להניח, ובפעם האחרונה שראה את אביו הוא היה עסוק בבניית תפריט האלכוהול היומי שלו ושיחת טלפון עם חבר, דמיוני ככל הנראה. בעודו מנסה לשכנע את עצמו כי ההבטים הסוציולוגים של דבר זה או אחר יכולים להיות מעניינים אם רק יתאמץ מספיק, שמע דלת נטרקת.
[טריגר אלימות, דם.]
הוא התחיל לספור את אחיו בראשו, סופר ראשים ומנסה להבין מי לא נמצא בבית וצמצם את האפשרויות לשתיים – פאקוביוס, שאמנם לא היה אמור לחזור ממסיבת יום ההולדת של חבריו עד הלילה, או ברוטוס – שהיה מחוץ לבית, כנראה, לא ברור איפה. הוא לא טרח לקום ממושבו. בחודשים שלאחר מכן, הרגעים הללו רדפו אותו – אם היה קם באותו הרגע, האם דבר מה היה משתנה? האם היה יכול לשנות את מהלך חייו?
הוא קם רק כששמע את הצעקות. הוא לא שמע את ברוטוס בהתחלה, רק את אביו צועק את שמו, קולו חלש ומתחנן. ורגעים לאחר מכן, ברוטוס – צוחק את הצחוק הכה מוכר שלו. הוא הרים את הראש מהספר, העיניים של כל אחיו נעוצות בו, מחכות לתגובתו. הוא ציווה עליהם להשאר, וכולם פרט ללוסיוס הקשיבו. השניים רצו אל עבר החדר של אביו, רחוק - רחוק מדי בבית העצום, ובשביל מה. הם שמעו את שני הקולות - אביו הצורח וברוטוס הצוחק. פעם אחר פעם, צעדיהם לא נשמעים כמעט בתוך השטיחים המרפדים את הרצפה והצעקות שגברו בכל רגע. הריצה נמשכה אולי כמה עשרות שניות, אבל הרגישה כמו נצח, לפחות עבור סווי.
כשהם הגיעו לחדר, החששות הכי גדולים של סווי התממשו. אביו שכב מוטל על הרצפה, דם נוזל מכל נקודה פנויה בגופו. ברוטוס עמד מעליו, בגדיו מלאים דם. כשהם נכנסו לחדר הוא קרס על ברכיו, טובל את המכנסיים היפים לשעבר בתוך שלוליות הדם. השניות הספורות הללו נמשכו לנצח - סווי ראה את הדקה מתחלת על השעון, והשיער של ברוטוס רועד על מצחו בעוד הוא מתייפח וצוחק בו זמנית.
[סוף טריגר אלימות, דם.]
לוסיוס צעד אחורה, וסווי אחריו. את השעות שאחרי אלו סווי לא זכר. הוא מעולם לא היה כה אסיר תודה לעננה, ומעולם לא העריך מספיק את השעון הדיגיטלי המטונף שעל הקיר של אביו, שנהג לצלצל בשעות מפתיעות ולא מקובלות. הם עמדו מחוץ לדלת עוד דקות ספורות, ואז האמבולנס היה שם. אמו עדיין הייתה בחדרה, וסווי לא הצליח לא לכעוס. הוא לא כעס בדרך כלל - הוא אמנם לא היה מבריק, ולא היה שקט, אבל הוא לא כעס. באותו רגע הוא הרגיש את האש ממלאת אותו מבפנים - כעס כלפי אמו, שלא תוכל לנחם את הילדים או להסביר להם מה קרה. כעס על אביו, האיש החלש שלא עשה מעולם דבר, ויותר מכל - ברוטוס. הם חיו טוב, הוא הסביר לעצמו. וברוטוס הרס הכל, ולכן הוא אשם. ומי יודע מה יקרה לו, מה יקרה לילדים עכשיו. אביו יחזור, אין ספק, והוא יחזור כמו אחרי יום רע של אלכוהול - כועס.
הוא שקל לקחת את כולם לברוח. אבל הם היו יותר מדי בשלב הזה, 12 ילדים, אם כוללים את ברוטוס. הוא לא היה לוקח את ברוטוס גם אם היה יכול. הקטנים לא יסתדרו מחוץ לבית. הוא לא ידע לאן ילכו, והוא היה מוצף מכדי לחשוב. לוסיוס חזר לילדים, הוא הבחין בכך במעורפל. או שהוא הלך ללגום מהאלכוהול של אביו. אפילו סווי חשב על כך באותו הרגע, על אף שמעולם לא טעם וגם לא תכנן. הדקות עברו, ואיתן גם הכעס.
הוא לא חזר להיות הסווי שהיה לפני כן. הוא לא צחק, הוא לא הצחיק. הוא היה ההורה היחיד בבית. כשאביו חזר, הוא כעס - כמו שסווי ציפה. הוא נעל את הדלתות לחדרי הילדים והם ישבו בהם בשקט, מכונסים בעצמם, בזמן שאביו צרח ושבר דברים ברחבי הבית. ברוטוס לא חזר - הוא לא ידע אם לפי בחירתו, בחירת העננה, או בחירת אביו. סווי חשב שזה היה לטובה. הוא לא אהב לחשוב על כך, אבל האש של אותו היום מעולם לא כבתה, והוא הרגיש שהכעס רק מחפש מקום לדלוף.
הוא נהיה אדיש, ושקט. הוא הפסיק לצחוק בבית הספר, ובשלב מסוים הפסיק ללכת אליו כלל. הוא לא דיבר עם חבריו לכיתה גם כשחזר, והשקיע את מרבית זמנו בלדאוג לילדים. הוא בנה לעצמו את המבצר שלו, את הבית של סווי בתוך הבית של משפחת קיסר. הוא הפך את לוסיוס לאח הבכור, עכשיו כשהוא היה האב של המשפחה. למרות שאביו היה בחיים, כמובן, אבל הקשר בינו לבין "אבא" היה מקרי בהחלט.
והחודשים עברו, ואמו לא הייתה יותר בהריון - אב המשפחה חזר פעם אחת בשביל לסחוב כמה בקבוקים שמצאו חן בעיניו במיוחד, והשאיר את קורנליה עם 11 הילדים. זאת אומרת, השאיר את סווי עם 10 הילדים האחרים. זה היה די והותר בשביל סווי, ולוסיוס, ושאר האחים. הם דאגו אחד לשני, עזרו אחד לשני. הם תמיד היו תומכים, אבל סווי הרגיש שאותו היום, ההבנה כי באמת אין להם אף אחד, גרמה להם להיות טובים אחד לשני עוד יותר.
הוא היה לוקח את הקטן ביותר, רוגה, לטיולים מסביב לבית. הוא היה זעיר, בן שבעה חודשים בלבד כשאביו נרצח-וחזר-לחיים ע"י אחיו הבכור. סווי החליט שלילד הגיעו חיים מוצלחים יותר, אז בטיוליו הוא היה מדבר עם העננה - מנסה להבין מה עליו לעשות בשביל לדאוג לו טוב. איך להאכיל אותו, איך לחנך אותו, איך לוודא ששום דבר לא יקרה. איך להסתיר ממנו את האבא הביולוגי - רוגה לא ישמע את שמו לעולם, זו הייתה הבטחתו של סווי לעצמו. אמנם הוא עדיין יזכה בשם שהאיש נתן לו, אבל רוגה יהיה חלק מהשבט שלו, לא של אביו. ההבנה הזו, שהוא אחראי על היצרו הזעיר הזה לגמרי בעצמו (עם עזרתם של אחיו, כמובן), גרמה לו לנסות לתפוס את שאריות העניין בעולם שהיו לו.
אמנם הוא נשאר טוב לאחיו במשך כל אותה התקופה, אך במבט לאחור, סווי לא יכול שלא להודות בכך שהיה "לא בסדר". במבט יותר אובייקטיבי - הוא היה מדוכא ופרנואידי. הוא היה חושש שאביו רודף אחריהם, לא בוטח בשום דבר שלא עשה בעצמו או בעזרת העננה, וכך הלאה. החודשים האלו היו קשים לאחים ללא ספק - בעיקר לאלו שהיו גדולים מספיק בשביל לראות את השינוי שחל בסווי. אז באותו הערב כשהבין שרוגה אכן בידיו - הטיול לא היה מיוחד כלל, וההבנה הייתה בעיקר הצטברות של מחשבות שהתפרסו על פני פרק זמן נכבד - הוא החליט לשנות את דרכיו. הצעד הראשון היה לחזור לבית הספר, על אף שפיגר בלימודיו. הציפיות היו נמוכות, ולכן אפילו הופעתו הייתה מספקת למדי ואפשרה לו חופש ככל שרצה.
ייתכן שהחזרה הייתה סוציאלית בעיקר. הוא היה לוקח את רוגה איתו לפעמים, יושב איתו בחוץ כל היום בלי להכנס לשיעורים. הוא היה זוחל ואוכל אדמה, וסווי היה מוציא אותה בסבלנות. רוגה גם היה הקטליסט להיכרות החדשה הראשונה של סווי - וויליס, נערה שנהנתה לצייר צמחים על מגרשי המשחק, ואף אחד לא מנע ממנה כי הציורים היו יפים מדי. רוגה, לעומת זאת, התעניין בעיקר בלנסות ללקק את הצבע לפני שהוא מתייבש - וכך מצא את עצמו סווי מתנצל בפני הנערה שלמד להכיר בתור וויליס. היא הייתה חביבה אליו, נתנה לו טיפים מועילים על ניקוי הבגדים של רוגה - היא הכירה את הסיפור, פחות או יותר, ובשלב הזה הייתה מנומסת מספיק בשביל לא להזכיר אותו. היא הייתה חביבה אליו, למרות שרוגה מרח את חצי מהעבודה של אותו היום ברגעים הבודדים בהם שניהם לא הסתכלו.
ביום למחרת היא אמרה לו שלום בבוקר, ונדמה היה כאילו כל העולם חזר להיות קצת יותר בהיר. לא בגלל איזו אהבה ראשונה שהופיעה משום מקום, אלא כי מסיבות שלא היו ברורות לו, סווי שמח לראות אותה, ומסיבות עוד פחות ברורות - הוא חשב שהיא שמחה לראות אותו. רוגה נשאר בבית באותו היום עם אמו המיותרת (ותחת עינו הפוקחת של העננה), וסווי מצא את עצמו צוחק בפעם הראשונה מזה חודשים, מאז אותו היום. זו הייתה ההתחלה של הפרק החדש בחיים של סווי: הכל היה רחוק מלהיות מושלם, כשאמו הפכה להיות פחות פונקציונלית עם כל יום שעובר, כשהוא ראה את דלת החדר של אביו-לשעבר פתוחה והריח את הספירט שאמו בטח שפכה על הרצפה. הוא פספס ימי לימוד, ולא תכנן לסיים את לימודיו. לא באמת - רוגה היה עדיין קטן מכדי להשאירו לבד, וסווי גילה כי להתרחק ממנו היה קשה ככל שהילד גדל. המורים, כפי שנאמר, וויתרו על סווי זמן רב לפני זה. והעננה הייתה שם בשבילו, כך שהיה קל יותר. הוא היה יושב עם וויליס וחבריה בהפסקות - חציים לא-יוצלחים כמוהו, וחציים מבריקים, כמו וויליס. בימים שהיה מגיע אחרי לילה של שינה היא ודומי היו מנסים להשתלט על הלימודים שלו. והוא נהנה, גם כשהיה צריך לשבור את ראשו על חשבון שמעולם לא עניין אותו, או כשניסה להתרכז בוויליס כשהסבירה לו על ההיסטוריה של תקופת המוות, שלא עניינה אותו הינו הך.
אמו המשיכה להתדרדר, הופכת לשתויה מהסוג הרע ביותר - גרועה בהרבה מאביו. סווי מצא את עצמו במלחמה פנימית שלא נגמרה - הרצון לפול עם הפנים קדימה לתוך מיטה ולא לקום לעולם, לא לשמוע עוד צעקות מאחיו, לא לנקות עוד פצע של פעוט, לא להריח בחיים יותר אלכוהול חריף שגרם לקבס לעלות בגרונו, מול הידיעה שאם הוא ילך - אף אחד אחר לא ידאג לאחיו. הרצון לתת לאחיו לתת משהו מעבר למה שהיה לו, לאפשר להם לעשות משהו עם חייהם ולברוח מהבית המקולל. אז הוא המשיך לקום בכל בוקר, גורר את רגליו ויותר מדי ילדים, מלביש אותם ומכין להם אוכל, מודה לעננה בשקט על זה שהוא שם בשבילו.
כשוויליס הציעה בעדינות שמישהו יכוון את הננובוטים שלו, הוא סירב. הוא קם, חטף את רוגה באגרסיביות והסתלק. המחשבה גרמה לו לרצות להכות מישהו. או לשתות. זו הייתה מחשבה משעשעת, וכשהוא פתח את הדלת לביתו הוא שמע את הרעשים הכה מוכרים - אמו מדברת לעצמה בחדר של אביו, היא והאלכוהול במרחק של נגיעה. הוא ראה את המצלמות זזות איתו כשהוא נע לעבר הדלת, כמעט כמהופנט. את רוגה הוא השאיר מחוץ לחדר, ממלמל משהו והילד ממלמל בחזרה. כשהוא נכנס לחדר הוא לא הרגיש בשליטה. כשהוא לקח את הבקבוק על הרצפה, כשהריח סחרר את ראשו - הוא לא הרגיש בשליטה.
כשהוא מצא את עצמו על הרצפה ואת וויליס ורעמת השיער שלה מעליו הוא לא היה בשליטה. כשהיא תפסה אותו בשתי הידיים וגררה אותו אחריה הוא לא הרגיש בשליטה. למעשה, כל מה שהוא הרגיש הוא שהגרון שלו כאב והראש שלו הרגיש רע. עם כל נשימה הוא הרגיש טיפה יותר טוב, אבל הצמא לא עבר. היא דיברה לעצמה בעודה גוררת אותו, וכשלוסיוס הצטרף למלאכה הכל נהיה קצת קל יותר. הסחרחורת לא עברה, והדבר היחיד שהוא זכר לפני שנרדם הוא את לוסיוס מודה לוויליס, ואת וויליס מחייכת, חיוך עצוב ששבר את ליבו.
כשהוא התעורר משהו היה מאד שונה. לרגע הוא לא היה בטוח. הוא היה בביתם, וכשהוא פקח את עיניו הוא ראה את לוסיוס ישן, רוגה בידיו, על כיסא הנדנדה שסווי השיג כמה שבועות לפני כן. הוא שתה מים, מתח את רגליו. הכל הרגיש בסדר, לרגע בודד. ואז הוא נזכר. נזכר בהכל, והרוגע המוזר שמילא אותו מילא אותו בכעס. הם התעסקו בו, לוסיוס ו-וויליס. השמיכות נפלו ממנו כשהוא קם, רגליו עדיין לא יציבות. רוגה התעורר, עיניו הכחולות מחייכות וצווארו הילדותי מתקמט. הראש של סווי נלחם בעצמו לעוד רגע, והפסיק. לא היה טעם.
הוא לא אמר לוויליס דבר, בתחילה. וגם לא ללוסיוס. אמנם הוא לא רצה לשבור דברים, אמנם הוא לא הרגיש כאילו הוא עומד לשרוף את העולם - אבל ההתעסקות במוחו לא הייתה קלה לעיכול. הימים עברו, בלי שהוא אמר להם דבר. והם היו קצת קלים יותר, קצת פחות אפורים ממה שהיו. שום דבר לא השתנה באמת, אבל הטעם של האלכוהול בגרונו לא עזב אותו, והידיעה שאם לא וויליס ולוסיוס הוא עלול היה להפוך להיות בדיוק כמו אביו גרמה לו לשמור בתוך עצמו את מחשבותיו.
באחד הימים הוא דיבר עם וויליס. באותו אחר צהריים הוא ישב עם רוגה, היא ציירה, ושאלה אותו איך הוא מרגיש. היא הסתכלה לתוך עיניו, והוא לא הזיז את מבטו. הגיעה לה האמת, בסופו של דבר, אחרי מה שעשתה עבורו באותו הערב. בלי שביקש, היא הגיעה. היא למדה להכיר אותו מספיק טוב, בחודשים הספורים שבילו ביחד. היא לא כעסה עליו כשתפס את הילד וברח ממנה, כשבסך הכל ניסתה לעזור. אז הוא אמר לה את האמת - הוא הרגיש טוב יותר. הוא כעס כי היא צדקה, ככל הנראה. הוא התבייש במעשים של עצמו, ובכך שהיא ראתה אותו כה קרוב לסף. היא אמרה שהיא סולחת, ושהיא שמחה שהוא מרגיש טוב יותר. וזה הספיק.
סטטוס התקדמות: סיימתי + יכול להיות שאערוך עוד בעתיד
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: SlateGray
הארות/הערות:

[Onishi Sumi]

וואו ההיענות מטורפת מה זה
בואו נעשה קצת סדר

קס - שמורה, התחלה מעולה
אלכס - שמורה
נעמי - שמורה, התחלה מעולה

טליה -
היי! מה שלומך? לצערי אני לא יכולה לקבל אותך כרגע. אגיב על כל סעיף בנפרד :)
מראה - שימי לב שלא עומד בכמות השורות שהצבתי.
אופי - קודם כל, אני זו שקובעת בתוך המשחק מדוע החרמשים בחרו כל אחד מהדמויות. אבל באופן כללי, העובדה שהמשפחה שלה עשירה ומשפיעה לא באמת כל כך תשפיע על החרמשים. מוסד החרמשות לא זקוק לכסף, הכל בשבילו בחינם. גם לאיים עליהם זה לא אופציה, העונש יהיה ליקוט אז מעטים מי שיעשו את זה. אף אחד לא בדיוק יכול להתנגד למוסד החרמשות, גם לא משפחה מצליחה ומשפיעה.
בנוסף, חסר לי מאד תכונות שליליות של הדמות שלך. אני מרגישה שיש לה הרבה יותר מידי תכונות חיוביות, ואילו מעט מאד תכונות שליליות. חייב להיות להיות משהו שלא טוב בה, שאדם אובייקטיבי יסתכל ויגיד שזה לא נקודה מוצלחת בה.
רקע - הרקע לא מסתדר. אין בעיה שאח שלה יהיה חרמש, אבל אין לו אפשרות לגלות לה את "סודות החרמשים". הוא פשוט יענש ויהיה חסום מליקוט עד הודעה חדשה, ובעצם יהפוך להיות חסר תועלת בתפקידו. ושוב, הכסף לא רלוונטי. הוא לא ימנע מהעננה לתת אות קין במידה וצריך. הוא רק מספק תנאי מחייה טובים יותר. הייתי רוצה גם יותר פירוט על כך שהיא הביאה את עצמה למצב של מוות-לא-מוות — למה היא עושה את זה כל כך הרבה? מה קרה בפעם הראשונה? חסר לי כאן הסברים. בכללי, חסר לי פירוט. אני מציעה שתנסי לבנות לך ציר זמן בראש - רקע של ההורים, לידה, ילדות, גיל יסודי, חטיבה וכדומה... אם את צריכה עזרה, אני כאן. בינתיים את שמורה.

אמ קיי ותם - אני יודעת שכתבתי כבר אבל שמורות

שקד - ליקוט, לא קיצור. בטח טעות שלי כי בהתחלה תירגמתי לקצירה ואני מנחשת ששכחתי לשנות במקום מסוים באשכול חח. אין הערות

נעמה - היי :) יש דברים שהחלטתי לתרגם אחרת בכוונה, כמו המת-לא-מת נניח. אין צורך להעיר לי על כל הבדל בין הגירסא שלי לעברית. לקחתי סיכון עם זה שכתבתי מ"ת על בסיס האנגלית... בכל מקרה, הייתי מעלה את האחוזים של הפאן אסיה אצלה בעקבות השמות, אבל לא חייב בכלל.
אני מרגישה שחסר לי בכל זאת קצת פירוט על זארה עצמה. פירטת נהדר על ההורים שלה, אבל לא שמעתי כלום על הילדות המוקדמת שלה, חברים וכדומה. אני מרגישה שחסר לי קצת, ןשכתבת בעיקר תכונות אופי בפסקה עליה ברקע ולא רקע. שימי לב שהמראה לא עומד בכמות השורות, אלא כמעט מגיע אליו, לפחות בפעם שאני ספרתי. מוזמנת להוסיף עוד שורה או שתיים וזה יהיה מצוין.
מאיה - לצערי המראה לא עומד בכמות השורות עדיין. אשמח שתאריכי.

אריאל - שמורה כמובן, הכל בסדר.
קלישה - שמורה

אני מרגישה שיצרתי קצת פאניקה עם כמות המקומות שנתתי למשתתפים. אני מוכנה להרחיב את זה ל-9 כי ההיענות מטורפת, אבל שוב, אני לא אחכה יותר מידי למי שלא יסיים מעבר ל-9 הראשונים. זה פשוט גם לא מסתדר לי עם העלילה שבניתי למ"ת

עריכה:
נעמה - זה המ"ת הראשון שלך, לא? איזה טופס מהמם, אני ממש גאה בך על ההשקעה! הדבר היחיד שהייתי מעירה עליו זה שהשמות טיפה יותר מידי אסייתים בהתחשב בכור ההיתוך של העולם, אבל בכנות, זה לא כזה חשוב. הייתי בכל זאת מנסה לעבות עוד קצת את המראה, ממליצה לך אולי להסתכל על טפסים של אחרים שיש בהם מראה טוב במ"תים ישנים, או לעבור שוב על המדריך לכתיבת מראה. אל תשכחי באופי שהדמות שלך צריכה להיות גם בעלת תכונות שליליות, בינתיים היא מצטיירת בצורה חיובית מידי קצת. מאמינה שברגע שתסיימי תתקבלי :)
נעמי - אני ממש נהנית גם מהטופס שלך, אבל אני מרגישה צורך לציין שכפר זה טיפה פחות סביר כי אנחנו בעידן מאד מודרני. יותר הגיוני שהיא הסתובבה בערים, והכל היה כה מפוצץ שאף אחד לא התייחס אליה. בנוסף, תסבירי במשפט למה היא לא פנתה פשוט אל העננה - מן הסתם כנראה כי היא לא הייתה רגילה שיש לה את האפשרות, אבל ממש תכתבי את זה. אל תשכחי גם להכניס את השלב שבו היא מבינה שיש לה את האפשרות הזו.

עוד עריכה (וואו זה נהיה מוגזם, שמישהו יגיב פה חח)
מאיה - המראה לא עומד בכמות השורות כמו שאמרתי (וכמובן שאני לא סופרת את ההערה ששאלת על האורך, שכן היא לא נחשבת) וגם האופי לא. יש לי בעיה עם האופי - הדמות שלך מושלמת מידי. היא לוחמת צדק, אין לה אגו, היא עוזרת לבעלי חיים, היא יצירתית, אומנויות לחימה... ממש אין בה שום דבר שהוא אובייקטיבית לא בסדר. את חייבת להוסיף תכונות שליליות לדמות שלה. אני גם מרגישה שאני צריכה עוד פירוט בעניין של ה"לוחמנות" ובעניין של החברים, כי אני מרגישה שלא קיבלתי את התמונה המלאה. אבל בגדול, כרגע האופי לא עומד בתנאים כי חסרות לדמות תכונות שליליות. אם את צריכה עזרה את מוזמנת לשלוח ינשוף. זה המ"ת הראשון שלך, וסך הכל הטופס שלך ממש ממש טוב! פשוט צריך לעבות את הסעיפים ולהכניס עוד תכונות שליליות, ושני הסעיפים הללו יהיו בסדר.
כל השאר שהתקדמו - מעולה, אין הערות. רק שמתי לב שהרבה מכן כותבות דמויות ממש, ממש גבוהות... לא הגיוני כל כך שיש פה יותר מדמות נשית אחת שהיא מעל 1.80. זה לא גובה ממוצע לאישה בדרך כלל. תשימו לב.

[Conan Gray]

בטח, מתקנת
דרך אגב אפשר רעיונות לרקע?

[אלמוג הסקסולוג]

ערכתי וגם יש נשים גבוהות, אני מכירה כמה שהן 1.70 ומעלה..

[Onishi Sumi]

שימו לב ששתיכן (בפעם השניה אפילו במקרה שלך, מאיה) עברתן על חוק שכתוב בהודעה הראשונה. לא מגיבים באשכול הזה מעבר לפעם אחת. ערכתן? אפשר לשלוח ינשוף. אם תעשו את זה שוב פשוט לא אוכל לקבל אתכן, זה מראה שלא קראתם את החוקים.

טליה - אני עדיין לא יכולה לצערי לקבל אותך. הרקע מאד מבולגן לי, את מדברת על משהו אחד ואז קופצת להתעללות? תנסי לעשות את זה יותר כרונולוגי. קודם לדבר על ההורים שלה והמשפחה שלה, משם על החיים בבית בילדות (וזה המקום להכניס את ההתעללות) וכך הלאה עד שאת מגיעה לנקודת הזו. ועדיין, חסר לי פירוט. איך היא מתה במקרה של הר הגעש? איך היא בכלל הגיעה לשם, העניין שהם פשוט אמרו לה ללכת להר געש ממש, ממש לא הגיוני. גם אמרת שזה כמעט עלה להם בליקוט אבל העונש על התעללות הוא אות קין, לא ליקוט. ציינתי בשלב מסוים של האשכול שאם מישהו נשרף, כבר אי אפשר להחיות אותו. ככה שהשאלה פה אם היא מתה משריפה או משהו אחר, כי אם היא מתה משריפה - היא כבר לא חוזרת. ואיך אח שלה חקר את ההתעללות שהיא עוברת בסתר? הוא חרמש, ולכן אין לו תקשורת עם העננה (על פי מה שידוע לדמות שלך). איך בכלל העננה לא ראתה את התעללות, בבית כל כך עשיר אין מכשירי חשמל? חסר לי המון פירוט והמון הסברים.
אני יודעת שיש נשים גבוהות, אבל כשכולם כותבים לי דמויות גבוהות במיוחד אני חייבת לבקש איזון כלשהו, זה נהיה כבר לא הגיוני שכל הדמויות מאד מאד גבוהות (ויש הבדל בין 1.70 ל1.80, 1.70 זה עוד גובה שתראי אצל נשים אבל 1.80 ומעלה זה כבר יותר נדיר...). שימי לב גם שהמשקל שכתבת ממש לא מתאים לגובה שלה, זה תת משקל רציני ואת צריכה להתייחס לזה או לשנות אותו. מישהי שהיא 1.80 אמורה לשקול 20 קילו יותר לפחות כדי שהמחשב הזה יחשב לבריא, בלי להיכנס יותר מידי למספרים פה. אם את בוחרת להשאיר, את גם חייבת להסביר את זה. את גם לא חייבת לציין מספר בכלל, יכולה פשוט לתאר אם היא רזה \ מלאה וכדומה.
שוב, אמרתי שאתם לא בוחרים מה הסיבות שהדמויות נבחרו להיות שוליות של חרמשים. ואם היא כל כך מרדנית, איך יכול להיות שכתבת במראה שהיא שונאת תשומת לב? ואיפה זה נכנס באופי שלה? זה לא מסתדר אחד עם השני. אדם שכל כך שונא תשומת לב לא יחפש לעשות בלגן... גם העניין של שתלטנית ובו זמנית עם פחד במה בילבל אותי, אשמח אם תפרטי יותר, תחדדי את זה, זה דווקא המקום לדבר על זה שהיא לא אוהבת תשומת לב, אבל כמו שאמרתי גם לגבי זה יש לי שאלות. ואיך ההתעללות שהיא עוברת \ עברה משפיעה עליה? גם לזה לא הייתה כל כך התייחסות.

אתן מוזמנות לשלוח לי ינשוף כדי לקבל עזרה \ המלצות לסעיפים אחרים אם אתן רוצות, לא כאן בהודעה.

ושוב פעם עריכה: (הלוואי היה לי איך להגיב פעמיים, וואו)
נעמה - אני מבקשת שלא תערבי דמויות שקיימות בספר המקורי בשום צורה, כי יש להם תפקיד במ"ת. מבקשת שתמחקי את כל הקשר שכתבת שם לבן וכדומה.

לכולם:
שימו לב שיש לכם עד ה31.10 לסיים לפחות סעיף אחד בטופס. מי שכבר סיים, מן הסתם השמירה ממשיכה. אבל אני אשמח לראות עוד התקדמות גם אצל אלה שסיימו מראה כבר יום או יומיים אחרי שהגיבו עם הטופס, כדי שאדע שאתם באמת מתקדמים

[יהלי אקשטיין]

הוקפץ לבקשת הפותחת D:

[Onishi Sumi]

מגיבה אחד אחד :)

אריאל - סיימת מראה ולכן השמירה נמשכת לעוד שבוע, עד ה7.11. אם לא תהיה התקדמות משמעותית עד אז, השמירה תרד

מאיה - המראה טוב, אבל בעיני אפשר לעבות אותו עוד. אני ממליצה להשתמש במדריך לכתיבת מראה, הוא איפה שהוא בנעוצים לדעתי של הפורום. וגם, אנו מודה שלא הבנתי מה בדיוק "מוזנח" במראה שלה - את מתארת פה מישהי לחלוטין מושלמת מבחינה חיצונית, פרט לעובדה שהיא לא מתאפרת... היא עדיין מאד יפה באופן טבעי, אז לא ברור איך אדם יקבל את הרושם שהיא מוזנחת. לא כולם מתאפרים אחרי הכל. לגבי האופי - זה לא מספיק כדי שאקבל את זה. כתבת סך הכל שתי תכונות אופי בסופו של דבר, שהיא שקטה וחכמה. עדיין חסר לי תכונות שהן אובייקטיבית שליליות, ותכונות בכלל, כי אני בטוחה שיש לה יותר משתיים. אולי תוך כדי כתיבת הרקע יעלה לך משהו :) בינתיים את שמורה עד ה7.11

קלישה - אני מתנצלת, אבל לא הראת התקדמות. כרגע השמירה שלך יורדת, אם תתקדמי עד שבוע הבא אחזיר אותה.

נעמה - מראה נהדר. האופי גם מצוין ואני יכולה לקבל אותו, אבל אני מרגישה שאת יכולה לפרט עוד על התכונה האחרונה שכתבת עליה, הפחד שלה מחוסר ידיעה שאפשר גם בעצם לפרש כרצון להיות בשליטה כל הזמן. אני חושבת שכדאי שתרחיבי על זה עוד קצת. לגבי הרקע, הוא ממש מעולה ומבחינתי את יכולה לסכם את שארית הזמן שנותר בפסקה ואקבל אותך, כיוון שכתבת ממש הרבה וטוב. שמורה עד ה7.11

שקד - ממש נהנתי לקרוא את הרקע :) מחכה לשאר, שמורה עד ה7.11

תם - מראה פשוט מעולה, רואים שאת.ה מבינ.ה על מה את.ה כותב.ת. שמורה עד ה7.11

אמ קיי - חחחח אני שמחה שלא התחלת מהרגליים. מקווה לראות עוד מסיימת סעיף עד ה7.11

טליה - דיברנו בפרטי כבר, את שמורה עד ה7.11 :) אני מאמינה שאחרי שתתקני את שני הדברים הקטנים שכתבתי לך אוכל לקבל את הרקע, ואז תוכלי לעבור לאופי ומראה

נעמי - ממש נהנית לקרוא את הטופס שלך! מקווה שתסיימי את הרקע בקרוב. לגבי קהילה גאה, בספר השלישי אומרים שכן יש קבלה, אבל זה לא משנה את העובדה שזה יכול לגרום לה ללחץ - רוב האנשים הם עדיין הטרוסיסים, אז יש את הלחץ הזה. יש איזורים שמקבלים בהם יותר (ויש דמות ממש מצוינת מאיזור כזה בספר השלישי!) וכאלה שזה פשוט קיים. אני חושבת שסך הכל זה כמו עניין הגזע - יש מי שיקחו את זה לא טוב, תמיד, אבל לא יראו על פני השטח גילוי שנאה לקהילה בדרך כלל. שמורה עד ה7.11

אלכס - שמורה גם את עד ה7.11. הם מקבלים גלימות וטבעת רק אחרי שהם הופכים להיות חרמשים באופן רישמי

קס - שמורה עד ה7.11
------------
עריכה:

מזל טוב לנעמה, הרשומה הראשונה! שימו לב שאני באמת מכוונת ל6-9 מקומות, אפילו נוטה יותר ל-6. ככה שאני לא אשמור יותר מידי אם לא תראו התקדמות.

טליה התקבלה גם :) נשארו 4 מקומות, 7 אם אחליט להיות נחמדה

[Wolves]

שם + שם משתמש: זאבונת
שם הדמות: מריאן סלרונד מלקרפנד ( marien slerond melkrefand) ומכנה את עצמה 'מרי' (meri)
גיל: 16
אינדקס גנטי: 4% מזו לטינו, 5% אפריקה 1%פאן אסיה 85% לבנו-אידי, 1% ספרדי, 4% אחר
מגדר: בת
מראה: שיער שחור ארוך מבריק חלק עד הרצפה עם גוונים כחלחלים, סגלגלים וטורקזיים. היא דיי רזה, עובדה, היא לא אוכלת הרבה. היא אף פעם לא טורחת להסתפר כי היא אומרת שזה "חסר תועלת" כי השיער תמיד ייצמח בחזרה ויותר מהר. הפוני שלה נכנס לה לעיניים וזה מעניק לה מראה מסתורי ומפחיד, הרבה אנשים צחקו עליה בגללו ועדיין צוחקים עליה. עורה בהיר כמו דף, גוון העור שלה לא השתנה למרות המוני הפעמים שניסתה להשתזף ולא הצליח לה. יש לה עין אחת צהובה , שלרוב עושה יותר רושם של זהובה, ועין אחת שחורה עם נקודות אפורות, עוד סיבה לאנשים להתרחק ממנה, לקרוא לה מוזרה, ועוד כינויי גנאי (בגלל שיש לה עיניים לא תואמות אחת לשנייה). השיער שלה תמיד אסוף או בצמה, או בקוקו או בגולגול, בדרך כלל קוקו גבוה הדוק. היא לא טורחת להחליק את השיער כמו שכולם לוחצים עליה לעשות כי לדעתה זה לא משנה, היא עדיין לא תהיה יפה והיא לעולם לא תצליח להעלים את כל השוונצים והבליטות בשיער שלה. תמיד לובשת כחול- לבן, בדרך כלל חולצה כחולה בהירה צמודה, מכנס טייץ לבן צמוד, היא תמיד אומרת שזה מתאים לכל דבר, ריצה, הליכה, ספורט, סתם שכיבה או ישיבה במיטה וכולי, מגפי עור אפורים עם עקב קטן של סנטימטר אחד או פחות, והרבה פעמים סווטשרט כחול כהה קשור לה סביב המותניים, לא אכפת לה שזה מוזר תמיד להסתובב עם סווטשרט זמין כי כמעט תמיד קר לה. נדיר מאוד למצוא אותה מסתובבת בלי כפפות בלי אצבעות בגוון כחול. היא תמיד עונדת שרשרת של חוט שחור שמושחל עליו תליון בצורת ירח משובץ יהלומים אפורים, תמיד משתמשת בגומיות לבנות עם פסים אפורים. יש לה איפור טבעי של סומק ורדרד ושפתיים אדמדמות. יש לה עגילים בצורת ירח בצבע לבן- כסוף, היא תמיד מורחת לק כחול. המבט מהעיניים שלה קר מטבעו, על העין השמאלית שלה (העין השחורה) יש צלקת קטנטנה מפציעה שהיא קיבלה, בעקבות הפציעה העין שלה נראית מעט לבנבנה ודהויה, בדרך כלל אנשים טועים וחושבים שהעין אפורה עם נקודות לבנות, מה שעוד יותר עוזר לה להרחיק אנשים, שתמיד אומרים שזה "מוזר" או "מטריד" ועוד דברים לא כל כך נעימים. יש לה צמיד רגל ממקרמה בצבעים תכלת וסגול, היא הכינה בעצמה את הצמיד בגיל עשר, היא גם שיבצה בו צדפים כחלחלים שהיא מצאה בים. היא התקינה על הצמיד כמה חלקים מיוחדים ועכשיו היא יכולה לשים דרכו שירים, היא גם תמיד מסתובבת עם אוזניות גדולות בצבע טורקיז, בדרך כלל הן סביב הצוואר שלה.
אופי: מריאן קרה מבחינה רגשית, מה שמאוד שמיש בשביל חרמש. היא יכולה לצפות בהוצאה להורג בעינויים של מאות אנשים ואפילו לא להצטער. היא לא רכה ולא אכפת לה מזה שהיא הורגת אנשים, גם אם היא תענה מישהו עד למותו, היא לא תקשיב לבכי או לעצב שלו, היא תתייחס רק לתשובות אמתיות. היא לא חברותית, חשדנית והיא יודעת להסתכל בעיניים שלך ולדעת בן כמה אתה באמת, מה הסיפור שלך, האם עשית משהו לא בסדר והאם אתה מפחד או מקבל את המוות בהשלמה. מעולם לא היו לה חברים וזה לא חסר לה, היא מכנה את הבחירה שלה להיות בלי חברים "אחת ההחלטות הטובות והחשובות ביותר בחיי, אני לא מצטערת על זה". אבל אם אתה מצליח להתחבר אליה אתה מגלה מישהי שתמיד מנסה לעזור לך, בין אם היא עוזרת לך ללמוד למבחן לבין אם היא עוזרת לך בקרב ומצילה את חייך. אבל היא שומרת נקמה בלב, אם עשית לה משהו, אפילו העלבת אותה קצת או הרבצת לה, היא תזכור את זה ותתנקם בך. היא לוקחת את הזמן ותמיד כשהיא נוקמת היא פוגעת בדיוק בעקב האכילס, נקודת החולשה, שלך. היא תמיד מקשיבה לחוק, אם היא עושה משהו לא בסדר (והיא לא) היא מדווחת על זה ומקבלת את העונש שמגיע לה. היא גם תדווח אם היא רואה או מגלה שמישהו עשה משהו לא בסדר, יש אנשים שיקראו לה בגלל זה "מלשנית", אבל היא פשוט מקשיבה לחוק ולעננה. בשונה ממה שאנשים חושבים עליה, יש לה תחביב שהוא לא לרדת על אנשים, היא ממש אוהבת לשיר! וגם ממש אוהבת לרקוד! היא אוהבת את כל סוגי השירים אבל בעיקר פופ קצבי. היא ממש טובה בלהמציא ריקודים, היא יכולה להמציא ריקוד שנחשב טוב אחרי שמיעה אחת או שתיים של השיר, בין השירים שהיא המציאה להם הרבה ריקודים והם מסווגים בין השירים האהובים עליה, phoenix, pop/stars, more. היא גם ממש אוהבת לשיר, תמיד כשהיא שומעת מוזיקה, אפילו ממש חלשה, היא שמה לב אליה ומקשיבה בריכוז. לא אכפת לה שהשירים שהיא אוהבת ישנים ונחשבים יוצאי דופן, מבחינתה הם ממש טובים, היא זוכרת את המילים שלהם בעל פה ואוהבת לזמזם אותם. היא מתביישת להראות למישהו שהיא אוהבת לשיר ולרקוד, לכן בכל פעם שמישהו נכנס לחדר היא ישר מכבה את המוזיקה ומסתירה את אפליקציית השירים שהיא פותחת דרך הצמיד רגל שלה, בדרך כלל היא שומעת את השיר דרך האוזניות אבל לא תמיד כי לדעתה "זה הרבה פחות מהנה ולוקח קצת מההנאה של המוזיקה" אבל זה יותר עוזר לה להסתיר את החיבה שלה למוזיקה ולריקודים, שהיא ממש לא רוצה שמישהו יגלה בזמן הקרוב. כשהיא מדברת או חושבת על מוזיקה או ריקוד היא תמיד מחייכת חיוך טיפשי, וכששואלים אותה על זה היא מגמגמת איזשהיא תשובה מומצאת. היא גם ממש אוהבת משחקי מחשב, בעיקר משחקים לבד נגד המחשב. היא ממש אוהבת לעשות ספורט, וגם ממש טובה בזה, היא כל יום עושה כושר שאני לא אפרט עליו כי זה יכול למלא עשרות שורות. בחטיבה שלהם בכל שיעור ספורט תמיד הקבוצה שהיא נמצאת בה מנצחת, גם אם היא נתקעת עם הילדים הכי גרועים בספורט. היא יכולה להיות ממש נחמדה, אבל בגלל שאין לה חברים ואף אחד לא רוצה להתחבר אליה, אין לה למי להיות נחמדה. שיר נוסף שהיא מאוד התחברה אליו הוא השיר QUEEN של Loren Gray. היא יכולה להיות ממש נחמדה וחברותית, אבל אף אחד לא מנסה להתחבר אליה או להתקרב אליה אז אף אחד לא ראה את הצד הזה שלה, האמת היא שבלב, עמוק בפנים, היא רוצה חברים ולהיות ילדה רגילה כמו כל השאר. היא ממש אוהבת לאכול, היא אוהבת הקשיב ליללות הזאבים בלילה, לפעמים היא מדמיינת את עצמה, בין אנשים אחרים, שבאמת אכפת להם ממנה.
רקע: היא נולדה עם אח תאום בשם ג'יימס, הם לא בדיוק אהבו זה את זה אבל גם לא שנאו זה את זה. לפני יום הולדת שנה שלהם אמא שלה לוקטה, אבא שלה לקח את זה קשה ושקע בדיכאון. קצת אחרי יום הולדת שנתיים שלה הוא הגיע למצב מת לא מת כי הוא התאבד מהדכאון על הליקוט של אישתו, לקחו אותו למרכז החייאה והחזירו אותו לחיים, אבל הוא לא רצה לחיות. אחרי שהוא צעק הרבה הוא התאבד פעם נוספת והפעם דאג להזכיר לפני לאנשים לא להחזיר אותו לחיים, הם החזירו אותו לחיים עוד כמה פעמים עד שלבסוף הוא נעלם, יש שמועות שהוא גר בסמטה ועוד כל מיני שמועות, אבל הוא לא נראה שוב במרכזי ההחייאה. ככה מריאן וג'יימס הפכו ליתומים, אחרי כמה ימים שג'יימס בעיקר התבכיין ומריאן בעיקר תהתה מה קרה ואיפה אבא, אישה מצאה אותם והביאה אותם לבית היתומים הקרוב, 'בית היתומים רינסטרולד על שם לולה רינסטרולד, מקימת בית היתומים'. בבית היתומים אחיה הפך מהר מאוד למקובל וחברותי, הוא רכש חברים רבים, אבל אף אחד לא ידע שהוא אחיה של מריאן, המוזרה של בית היתומים, זאת שאין לה חברים. יום אחד בזמן שכל הילדים בבית היתומים צחקו על מריאן, ג'יימס הצטרף אליהם בפעם הראשונה ולעג לאחותו התאומה. מריאן הייתה בהלם, ואז היא התחילה לשנוא את ג'יימס על שזרק אותה לכלבים ועוד הריע להם. בבוקר היום למחרת כולם ידעו שג'יימס ומריאן אחים, אז כולם התרחקו מג'יימס. אחרי כמה ימים כשג'יימס קילל את מריאן והרביץ לה, כולם חזרו להיות החברים שלו והוא הפך לעוד יותר מקובל. ביום למחרת היא שמה לו רגל והוא אמר לה את המשפט הבלתי נסלח "אני לא רוצה שתהיי אחותי". מריאן ברחה לקול התשואות לאחיה, היא מילאה קערה שלמה בדמעות שלה, אז היא שמה שירים וישבה כמה שעות בחדר שלה עד שהיא הרגישה הרבה יותר טוב. בגיל שש, כשהם עלו לכיתה א' הם שובצו בכיתות נפרדות, ג'יימס המשיך לרדת על מריאן למרות שהם לא באותה כיתה, אבל את מריאן זה כבר לא עניין. ככה זה המשיך, עד שכשהם הגיעו לחטיבות ביניים הם שובצו בחטיבות שונות, ג'יימס שובץ בחטיבה הכי מצליחה באיזור לעומת מריאן ששמחה לא להיות איתו באותה חטיבה. מריאן התקבלה למגמת ספורט בחטיבה ששמה דגש על ספורט. הכל היה בסדר, כשהיא עלתה לתיכון היא נכנסה לאותה כיתה עם אחד הילדים הכי עשירים באיזור, יום אחד הוא השוויץ בחצר האחורית של התיכון שהוא יהיה חרמש והוא יילקט את כל מי שלא ישתחווה אליו, כל הילדים חוץ ממריאן השתחוו, הוא צעק עליה שתשתחווה ואחרי שהיא סירבה הוא הפתיע אותה. היא קפץ עליה, ואז [אזהרה, משהו מאוד אמממ.... לא חינוכי ומלא באלימות ודם] הוא תקע לה את הסכין בעין בכוח כשהעין הייתה פקוחה, ואז הכל השחיר [סוף החלק האלים מאוד] אף אחד לא ראה את הסכין חוץ ממריאן, כולם חשבו פשוט שיש לו כוחות על או משהו כזה, אבל מריאן ראתה את הסכין, למרות שזה הדבר האחרון שהיא ראתה בעין השמאלית לפני שהיא התעלפה. היא התעוררה במרכז החייאה, מסתבר שהיא סוג של הגיעה למצב של מת-לא-מת בגללו, אף אחד לא ידע שהוא עשה את זה אז הוא לא נענש, הם כמובן תיקנו את העין שלה אבל עדיין יש לה סימן קטן שעובר על העין, העין שלה גם שינתה מעט את צבעה. אחרי זה היא התחילה לכסות את העין שלה עם הפוני, היא עדיין לא נקמה בשוויצר ההוא שעיוור אותה וגם לא בג'יימס כשחושבים על זה, אבל היא עוד לא יודעת איך לנקום בהם, והיא ממשיכה לתכנן. כמה ימים אחרי זה השוויצר ההוא וחבורת ה'משרתים' שלו צחקו על זה שהיא כיסתה את העין שלה, הם לא ראו מה קרה בדיוק, רק השוויצר ראה והוא עדיין צחק עליה, הוא לא ידע שהוא גרם לה נזק חמור עד כדי כך שהי הגיעה למצב של מת-לא-מת. כמה ימים אחרי זה נגמרה השנה והיא סוף סוף עזבה את בית הספר התיכון המקולל, היא עזבה את בית היתומים ולא ראתה מאז את ג'יימס או את השוויצר. היא נדדה לעיר אחרת כדי להתרחק מג'יימס והתחילה להתלבט האם היא בחרה נכון בכל דבר שעשתה בחייה, אם זה הצעקות על ג'יימס ןעוד דברים, לפעמים היא חשדה שאם היא לא הייתה עושה את זה הוא לא היה אומר שהוא לא רוצה להיות אחיה, אחרי הרבה מחשבות על זה ונסיונות רבים לנימוקים כושלים היא החליטה להשאיר את הצלקת על העין כסימן לזה שתמיד יכולה להסתתר סכנה בכל מקום, גם בעולם הזה שבו מוות, מחלות ופציעות לא קיימים. בזמן אחרי זה היא התחילה להרגיש ריחוק חברתי חזק הרבה יותר, היא התבודדה הרבה יותר והתרחקה מחברה, למרות שבהתחלה היא ניסתה להכיר אנשים וליצור לעצמה חברים, היא לא הצליחה ולכן נכנעה. לפעמים היא עדיין מנסה להכיר חברים, לפחות אחד, אבל כולם דוחים אותה ומתרחקים ממנה.
סטטוס התקדמות: סיימתי את הטופס (ערכתי)
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: LightSlateGray או Maroon
הארות/הערות:

הודעה זו נערכה ע"י Wolves ב Dec 20 2021, 15:26 PM

[Onishi Sumi]

היי זאבונת! מה שלומך? :)
הטופס שלך לא רע, אבל יש כמה דברים שמונעים ממני לקבל אותו.
מראה: לא כלכך הבנתי את הקטע של העיניים. הן משתנות בעקבות תאורה? את זה אני עוד יכולה לקבל למרות שהניסוח מבלבל אם מדובר בתאורה, אבל לא כלכך הבנתי אם זה העניין. הן לא יכולות לשנות צבע סתם הרי הכל, אמרתי ששילןבים לא הגיוניים כן אפשריים בעקבות הערבוב הגנטי אבל לא התכוונתי לעיניים משנות צבעים... זה פשוט לא הגיוני כל כך. פרט לזה, המראה שלך עדיין קצר מידי, חסרות לך שתי שורות. את שאר מה שכתבת אני יכולה לקבל.
אופי: גם פחות מכמות השורות שביקשתי. האופי סך הכל בסדר, אבל אני מרגישה שאם את כבר מאריכה כדאי להוסיף תכונות חיוביות לדמות שלך – חייב להיות בה משהו טוב, לא ככה? כרגע יש לה בעיקר תכונות שהן לא כל כך חיוביות, ולכל אדם יש גם דברים טובים.
רקע: מאד קצר ביחס למה שביקשתי, וגם מבלבל. קודם כל, לא אפשרי שליקטו (לא קטפו...) את כל המשפחה שלה, כי זה יסמן את החרמש המדובר בתור חרמש שלא עושה את העבודה שלו כמו שצריך, שכן זה מראה שיש לו משהו נגד קבוצה מסוימת (המשפחה / אנשים ממוצא כלשהו וכדומה). אז כאן את צריכה לשנות. מבלי קשר, הטיימ ליין לא כל כך ברור. מתי הפכה ליתומה? כמה שנים הייתה בבית יתומים? מתי התעוורה? אני יכולה לקבל את הקטע של העיוורון, אבל את צריכה לציין שהיא התעקשה שלא יתקנו לה את זה בריפוי מהיר – כי כן יש איך לתקן, אבל לא יעשו את זה בניגוד לרצונה. מה גם שהנזק לעין צריך להיות מאד רציני כדי שהיא לא תראה, תדגישי את זה קצת יותר. בעיקר חסר לי להבין איך בדיוק הלך ציר הזמן של החיים שלה... ממליצה לך לכתוב את הרקע על פי גילאים או כיתות, זה יהיה יותר ברור.

אם את צריכה עזרה את מוזמנת לשלוח ינשוף, אבל יש לי כרגע טיפה בעיה לענות כי יש איזה בעיה באתר ולא שולח את הינשופים שלי. אין צורך להגיב כאן שוב, רק לערוך את הטופס שלך בהתאם להערות שלי :)

כל השאר - מחכה להתקדמות, ביום ראשון אוריד שמירה למי שלא ראיתי מתקדם. מקווה לראות טפסים גמורים. אחרי שיהיו לי שישה נרשמים (כלומר, עוד 4) אני לא אחכה מעבר לשבוע וחצי לשאר.

[פרסבת]

שם + שם משתמש: פרסבת
שם הדמות: מיקה לונדרק, Mika Lundrek.
גיל: 16
אינדקס גנטי: 60% לבנו-אידי
18% מזו לטינו
7% ספרדי
10% פאן אסיה
3% אפריקה
2% אחר
מגדר: נקבה, ביסקסואלית
מראה: שיער חום עם פסים בלונדינים (טבעי) גלי, מגיע עד לגב, קשור בגומיה שחורה רופפת. השיער נוטה להשתחרר מהגומייה ברוח, וכמעט אף פעם לא "תופס" קשרים.
עורה בצבע לבן עם מעט שיזוף, כצפוי למישהי שרובה 'לבו-אידי'. בניגוד לרוב הבנות בגילה, אין לה פצעונים או שיערות. אבל היא לא יכולה להסביר למה. עורה פשוט חלק, כאילו רק עכשיו נולדה.
עיניה היו בצבע כחול, עמוק ומזמין, אך גם זעוף ומתריס, שולח עשרות רגשות בבת אחד. אך מה שהוא לא; הוא לא שביר. ריסיה ארוכים, שפתיה מלאות, ועצמות לחיה גבוהות. בסך הכל יש שמחשיבים אותה כמישהי מושכת. היא לא מחשיבה.
מבחינת מראה הגוף, היא ממוצעת, לא רזה מידי ולא מלאה. גופה נראה רגיל, כמו גופם של כל הבנות. אך מתחת לעור יש לה שרירים שנבנו עם השנים, ואם לא מאמצת אותם, הם כמעט ולא נראים. ולרוב היא לא מנסה לאמץ אותם כדי להראות מגניבה. הגובה שלה 1.16,מה שרק מוסיף לתסבוכת של חייה.
את בגדיה היא קונה מחנויות פשוטות, לא משהו מפונפן מידי: מכנס ג'ינס שחור ארוך, בלי קרעים, וחולצה וורודה רופפת, אך הדוקה באזור החזה. לרוב יש לה קשת בשיער (כפי שאמה טוענת, ככה היא נראית מושלם) ונעלי ואנס שחורות (הפעם בגלל אחיותיה).
אין כמעט זמן שלא תמצאו אותה עם תרמיל על הגב. זה לא שיש בו משהו מיוחד, סבתא רבתה שלה גם הייתה שולייה פעם, בדיוק כמוה. רק שהיא - למיקה לא נאמר איך - לא שרדה את זה.
היא אף פעם לא מתאפרת, אפילו לא במסיבות, למרות שיש אנשים שחושבים שהיא תמיד מתאפרת, בגלל הקלות שבה היא מסמיקה. אחיות שלה תמיד רצו שהיא תפסיק להסתובב עם הלוק שלה, אז בכל הזדמנות ניתנת הן מתנפלות עליה ומאפרות אותה. במקרים הכי גרועים הן גם שמות לה לק.
אופי: מיקה ילדה מיוחדת. היא מאוד חברותית, אך אם מישהו מתעסק עם חברים שלה - הוא עוד ישמע ממנה. היא נאמנה לחבריה, ואי אפשר לנתק את זה.
היא אוהבת לצחוק, לשמוח, לחגוג, כמו כל האנשים בשכבת הגיל שלה, ואם אתם הייתם פוגשים אותה לא הייתם מאמינים שהיא יכולה להיות כל כך מאיימת. אם היא מתחילה משהו היא מסיימת אותו. וכמובן יש את יכולת הקליטה שלה. רק מלהקשיב למשהו, היא יכולה לבצע אותו. יש לה מוח חריף, היא מסוגלת לפתוח חידות שאנשים כבר זנחו מזמן,
ולרוב אנשים מנסים לנצל אותה בגלל זה. העקשנות שלה כבר הפכה לאגדה בבית הספר - לא מה שרצתה שיקרה.
אבל, לכל אחד טוב יש משהו רע. הפרעות קשב וריכוז. זו המפלה שלה. זה מה שהכי מקשה עליה בחיים, לא משנה לאן היא הולכת. היא לא יכולה לשבת יותר משעה באותו מקום. אנשים תמיד אומרים לה שהיא מוזרה. יש לה מוח חריף; אך הפרעות קשב וריכוז.
למרות כל זה, היא נאמנה לחרמשים. היא מקשיבה לדעותיהם, ונוהגת בהם בכבוד. לפעמים, כשהיא מרגישה שזו היא נגד העולם, היא יושבת, ושוקעת במחשבות מה היה קורה אילו העולם היה משתנה.
היא ילדה עצמית, ואם תביאו לה תיק עם כמה דברים חיוניים, היא תצליח לשרוד בשטח לגמרי לבד. הרבה בנות אומרות שיש לה 'חוש שישי'. היא מסוגלת להרגיש כשמשהו לא נכון, או כשסכנה מתקרבת. (הן כל הזמן רוטנות למה היא לא מזהירה אותן כשהמורה מתקרבת)
המצפון שלה כמעט תמיד מעיק עליה, וקשה לה מאוד להסדיר חשבון עם אנשים. היא כל הזמן מרגישה שיש לה יעוד, אך היא לא מצליחה למצוא אותו. הוא תמיד מתחמק לה מבין הידיים, בורח לפני שהיא מספיקה להבין מהו, גם החרמשים לא אמרו לה.
היא אוהבת בעלי חיים. משוגעת עליהם. הבית שלהם לרוב שומם, כך שכדי להפיג את השעמום, היא הפכה את החדר הענקי שלה למיני ג'ונגל. היו שם אריות, זאבים, דגים, איילים, תמנונים, סנאים, עופות דורסים, וכולם חיו ביחד, שיחקו זה עם זה. אנשים שחושבים שזה בלתי אפשרי - שיחשבו שוב.
המשפחה שלה הייתה גדולה, מה שגרם לה לרצות להתחבר אל חברים ולהכיר עולם. היו ה 46 אחיות גדולות ו- 123 אחיות קטנות. אמא שלה הייתה עובדת חצי מהזמן, ומיקה לא ראתה אותה כמעט אף פעם, מה שגרם לה לרכוש אליה טינה רבה.
היא אוהבת לחשוב שהיא מיוחדת, גם אם משפחתה אומרת לה שלא, שוב ושוב...
רקע: כמו שאמרתי, אני מבינה שקשה לכתוב רקע מאד מושקע ומפורט כאן, אבל אני רוצה שתשתדלו. נתתי לכם מספיק מידע על הכת הטונית, על מוות-לא-מוות, על חזרה על העקבות וכדומה כדי שיהיה אפשר לכתוב כאן משהו מעניין. אם אין לכם רעיונות, תפנו אליי! אני יכולה לספר לכם לדוגמה על כמה מהדברים שאני חשבתי עליהם או על רקעים כלליים של דמויות מהספר, ואולי זה יתן לכם כיוון. אני בכל זאת רוצה שתכתבו לפחות 15 שורות. שימו לב שאתם לא יכולים להיות בעלי אות קין, בעבר של הדמות או בהווה.
סטטוס התקדמות: יש לי הכל חוץ מרקע. אפשר עזרה?
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם:Thistle (מה? זה צבע נחמד)
הארות/הערות: את יכולה לשמור אותי?

[Onishi Sumi]

סליחה על התשובה המאוחרת כולם, הייתי טיפה חולה השבוע :)

אריאל - לא התקדמת מאז שהתחלת, ולכן השמירה שלך יורדת. אם תראי התקדמות משמעותית, השמירה תוארך בשבוע.
מאיה - אני חושבת שלא קראת את ההערות שלי על האופי... השמירה ממשיכה, אבל שימי לב שאני לא יכולה לקבל את האופי עדיין. לגבי הרקע, לא כל כך הבנתי מה קרה לאמא... אשמח אם תכתבי עוד קצת פרטים על זה. מה שכן, קחי בחשבון שהריפוי הוא *מאד* מהיר בעידן הזה, בהתחשב בעובדה שהם יכולים להתגבר על המוות והכל.
שקד - את מעולה, אין הערות :) מחכה לאופי.
תם - טופס מעולה עד עכשיו, מחכה להמשך :)
אמ קיי - האמת שאני לא בטוחה אם הייתה התקדמות משמעותית או לא, אז אני מחכה עוד שבוע לפני שאוריד את השמירה (במידה ולא תהיה התקדמות).
נעמי - טופס מעולה, רק מחכה לאופי :)
אלכס - אפשר להאריך את המראה בעיני, אבל אולי כדאי שתחזרי לזה אחרי שתסיימי את שאר הסעיפים. מחכה להמשך
קס - מחכה למראה :)
זאבונת - אני לא מצליחה לענות לך להודעה לצערי... בכל מקרה. המראה טוב (על אף שעניין העיניים עדיין מוזר לי, אבל אני יכולה להחליק את זה), האופי גם בסדר (פופ\סטארס אחלה שיר דרך אגב). הרקע עדיין מבלבל אותי וטיפה חסר לי דברים כדי שאוכל לקבל אותו. אבא שלה התאבד כתוצאה מהדיכאון שלו? בעיקרון לא מחזירים לחיים רק אנשים מכתות טוניות, לפחות על פי המידע שהספר נתן. תמיד יכול להיות שהוא הזניח את הילדים, לא רצה אותם וכדומה, וככה הם הגיעו לבית יתומים. גם קצת מוזר שילדה בת שנתיים "ניסתה למצוא פיתרון". אני גם כן צריכה פירוט של מה שקרה ביום שהיא התעוורה בעין אחת, כי המידע הזה יהיה חשוב לי אחר כך. אני מרגישה שיש מקום לפרט עוד ברקע, אבל לא חייב. כרגע אני שומרת.
פרסבת - המראה קצר מידי. האופי ממש טוב סך הכל :) אני מרגישה שבכל זאת יש מקום לפרט, להאריך עוד קצת על כל דבר כי זה טיפה מרגיש "רשימת מכולת", אבל אני יכולה לקבל גם את זה. את מוזמנת להסתכל בטפסים של אנשים שכבר סיימו את האופי, אולי זה יעזור. כרגע אני שומרת.

אני מקווה שעוד לא ירשמו כי כמות המקום מאד מוגבלת... ומי שכן נרשם או שרוצה לשנות את המראה, אני אשמח, כי יש כאן עודף נוראי של דמויות לבנו-אידיות. יש עוד כל כך הרבה אפשרויות...

זאבונת - כתבתי לך כבר כמה פעמים בפרטי לגבי הטופס ואני חושבת שלא קיבלת את התשובה שלי. אם את רואה את ההודעה הזו היום (25.11) ולא קיבלת תשובה ממני לגבי העריכה שלך, תכתבי לי ינשוף בבקשה ואני אנסה ליצור איתך קשר בדרך אחרת...

[חתול רחוב]

שם + שם משתמש: שיראל חתול רחוב
שם הדמות: אלנה זידאן
גיל: 16.7 חודשים
אינדקס גנטי:
65% מוצא אפריקאי
10% מוצא לטיני
8% מוצא לבנואידי
12% מוצא אסייאתי
5% אחר
מגדר: נקבה, אוהבת בנות 3>
מראה:
אלנה לא תמיד הייתה יפה. צבע העור שלה הוא חום בהיר לא מאוד מוגדר, מה שהוביל אותה לשיזוף ממושך שהכהה את העור שלה ויצר לה נמשים רבים, בעיקר ליד האף אבל גם אותם היא לא ממש אוהבת.
בתור ילדה היא הייתה די שמנמנה, אז היא לבשה בגדים רחבים כדי לטשטש גבולות, מה שגרם לה להיראות מוזנחת. היא גם לא מאוד טיפלה בעצמה ולא כי היא הזניחה את עצמה, היא פשוט לא ידעה שהיא יכולה לשים בושם כדי להריח טוב יותר, או לסדר את הגבות כדי שיראו טוב יותר.
הגובה שלה, 1.65 היה בסדר גמור מבחינתה ומבנה הגוף שלה די התאים לו, עד לפני ארבע שנים היא הייתה נחשבת די שמנמנה, מה שהוביל אותה לדיאטה ודי הרבה כושר, כך שעכשיו מה שפעם היה שומן ולא נעלם- הפך לשרירים, אבל לא בהגזמה, מה שרק מוסיף לה.
השיער של אלנה שחור מתולתל , והיא שונאת את זה, ברגע שהיא יכלה לקנות מחליק היא התחילה לעשות החלקה כל בוקר, עד שהיא פגשה את אמילי, אמילי טענה ששיער מתולתל הוא הכי יפה, למרות שהיה לה קל לדבר כשהשיער שלה היה חלק טבעי. אבל היא הצליחה לשכנע את אלנה להפסיק עם המחליק ולתת לשיער להתארך, עכשיו הוא מגיע לה עד אמצע הגב והיא מודה לאמילי על כך. באחת הפעמים שבהן היא רבה עם ההורים שלה היא עשתה גוונים כחולים בשיער, אחרי חודש היא הבינה שהפסים לא עומדים לרדת אז היא למדה לחיות איתם.
העיניים של אלנה הן בין הדברים הבודדים שמפריעים לה, הן גדולות, שאת זה היא מאוד אוהבת אבל הצבע שלהן הוא ירוק עכור מזעזע. בגיל 12 כשהיא התחילה את המהפך שלה היא ניסתה לשים עדשות מגע צבעונית, אבל לא רק שהיא הייתה רגישה אליהן, הן רק גרמו לעיניים שלה צבע מזעזע עוד יותר. אז היא וויתרה עליהן וניסתה לחיות עם העיניים שלה בשלום. האף שלה יחסית בסדר, הוא לא מאוד סימטרי אבל גם לא גדול במיוחד, היא לא הקדישה לו תשומת לב מיוחדת במשך השנים חוץ מנזם חישוק שהיא עשתה אי אז.
הפה שלה למעשה היה די סיבה לגאווה, השפתיים שלה היו מלאות ובדיוק בגודל המתאים, הצבע שלהן היה אדום תות, כך שלמעשה היא בקושי נצרכה לשים אודם כשהיא יצאה.
האוזניים של אלנה היו מקור מריבות תמידי עם ההורים שלה, את החור הראשון שהיא עשתה הם די אהבו, טענו שזה מחמיא לה, החור השני עבר די בשתיקה אבל בחור השלישי ומעלה הם התחילו לכעוס, מה שגם בכל אוזן היה מספר שונה של עגילים. כשהיא עשתה את העגיל בגבה הם ממש כעסו, מה שהוביל לשבוע של צעקות ומגורים מחוץ לבית. הגבות של אלנה די משורטטות, למרות שהיא לא אוהבת את זה שהן נורא דקות.
בדרך כלל אלנה לובשת ג'ינס ארוך, אבל החולצות משתנות החל מ-טופים וחולצות בטן וקפוצ'ונים גדולים או כל דבר אחר. אומנם חלק קטן בארון שלה מוקדש לחצאיות אבל היא לובשת אותן רק לפעמים וגם זה רק בקיץ. לרוב היא תנעל אולסטאר גבוה ובימים קרים מגפיים צבאיות בעיקר, בקיץ כשהיא תלבש חצאית לרוב היא תבוא עם סנדלים.
אופי:
אלנה הייתה הבחורה השקטה שיושבת בצד בהפסקות, ולא כי היא אהבה את זה אלא כי אם היא ניסתה להשתתף ישר היו צוחקים עליה, ככה זה כשאת שמנמנה לגילך.
בכיתות הנמוכות היא עוד איכשהו ניסתה להשתלב בחברה אבל ילדים יכולים להיות אכזריים גם בלי לשים לב ולכן גם בהפסקות היא לא יצאה לשחק עם כולם אלא נשארה בכיתה ו… השתעממה.
בשעות הרבות בהן היא לא עשתה כלום אלנה חלמה על נקמה, בכל אלא שהציקו לה, וגם באלו שלא עשו כלום כדי לעזור לה. ובגיל 15 הגיעה ההזדמנות.
כשהיא עלתה לחטיבה היא קיוותה להתחלה חדשה ולחברים, מה שלא קרה ולכן היא נשארה אותה ילדה שקטה שלא עושה כלום ובהפסקות היא ישבה בספריה, עשתה שיעורי בית או למדה למבחנים, מה ששה אותה לחכמה יותר ומתקדמת יותר בחומר הלימודי, היא קיוותה שאולי זה יעזור לה לקבל מקום בחברה, אבל לא. זה רק נתן עוד חומר לילדים לצחוק עליה, על זאת שלומדת יותר מדי ומתחנפת למורים.
היסודי והחטיבה עברו עליה עם ציונים מעולים ובלי חברים. ואז הגיע התיכון.
כחודש לפני העלייה לתיכון הם עברו עיר, מה שנתן לה אפשרות להתחיל מהתחלה.
הדיאטה ומשטר אימונים שהיא התחילה בגיל 12 התחילו לעבוד ועכשיו היה לה גוף מהמם והיא נראתה טוב, הציונים שלה שתמיד היו טובים ובעקבות השעות הממושכות שבילתה בספריה רק עלו- נתנו לה התחלה טובה. ועכשיו היא יכלה לחשוב ברצינות על נקמה, לא היה טעם לחזור לעיר שבה גדלה, אז התוכנית שלה השתנתה, במקום להציק למי שהציק לה היא החליטה שהיא תעזור לחלשים.
אחרי שהיא ביססה את המעמד החברתי שלה בכיתה החדשה (היא הייתה מאוד פופולרית) היא התחילה לעזור לאלו שפחות טובים בלימודים, להפסיק חרמים ובכללי לעשות את הכיתה למקום טוב יותר.
בבית, היא הייתה אדם שונה לגמרי, היה לה חדר בקומה למעלה והיא לא יצאה משם. להורים שלה לא ממש היה אכפת מה היא עושה, עד גיל כלשהו. בתור ילדה קטנה לא הפריע להם איך היא נראית או שהיא לא מביאה חברים הבית, או הולכת אליהם. כשהיא הגיעה לאזור גיל 14 והיה קשה להתעלם מזה שהיא השתנתה, ההורים שלה התחילו להגביל אותה, החל בשעות שבהן חזרה הביתה ובמספר העגילים שהם סברו שראוי לעשות. הם גם נורא כעסו עליה בגלל שרוב הזמן היא העדיפה לבלות אצל חברים או מחוץ לבית. אבא שלה טוען שהיא מתביישת בהם, אבל אלנה רק כעסה עליהם מאוד.
אחד הדברים שאלנה שונאת בעצמה זה שהיא ממהרת לכעוס, וכשהיא כועסת היא מאבדת פרופורציות בתגובות, היא בהחלט מסוגלת לשבור דברים כאשר מכעיסים אותה, אבל גם דברים שטותיים מכעיסים אותה. באחת הפעמים שהיא קיבלה ציון יחסית נמוך בשבילה במבחן לא רק שהיא קרעה את הטופס אלא גם זרקה את הקלסר על הרצפה וקפצה עליו עד שהוא נשבר, אחרכך היא זרקה הכל לפח.
רקע:
ההורים של אלנה התאהבו בתיכון, כשהם גמרו ללמוד הם ישר התחתנו, מה שהכעיס את המשפחות של שניהם והם ניתקו קשרים. שנה לאחר החתונה אלנה נולדה. אימה של אלנה, הינאטה, נהגה להאשים את אלנה בכך שהיא לא יכלה לצאת לעבוד, כי היא הייתה צריכה לטפל בתינוקת. אביה של אלנה, אליף ( Aalif), בילה את רוב זמנו בעבודה. הם בנו בית והשתקעו שם. כשאלנה הייתה בת 4 היא למדה להיות עצמאית, ולכן אימה הפסיקה להשגיח עליה יותר מדי. אביה, אליף, לא היה הרבה בבית רוב הזמן הוא היה בעבודה וכשהוא חזר הביתה הוא העדיף להעביר את הזמן עם אשתו. הינאטה גם לא ממש ידעה לבשל ולכן רוב הזמן הם אכלו אוכל מוכן, מה שלא עזר למראה של אלנה. כשאלנה הייתה בת 10, 11 שנים אחרי הנישואים שלהם. הינאטה נכנסה להריון שוב, הפעם זה היה ילד, שון. העצמות של אלנה התבטאה בעיקר בכך שהיא למדה להיות אחראית לעצמה, אם היא לא תכין אוכל אז או שפשוט לא יהיה או שהם שוב יאכלו פיצה. מכיוון שמהר מאוד אלנה שמה לב שלהורים שלה לא מאוד אכפת מאיך שהיא נראית, גם היא לא התייחסה למראה שלה.

בעקבות התזונה הלא מאוד בריאה של אלנה והעובדה שהיא לא טרחה לעשות כל פעילות גופנית וקצת גנים שעברו מאבא שלי, היא נראתה די בהתאם. המשקל שלה, שלא ממש ירד במשך השנים והלבוש שלה שבמקום להסתיר את מבנה הגוף שלה רק הדגיש אותו, גרר המון מבטים במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב זה הגיע להצקות ובריונות. בכיתות הנמוכות, באזור גיל 8 זה לא מאוד הפריע לה, היו עוד חברה מסביבה שהיו קצת שמנמנים, אבל לאותם ילדים גם היו הורים שראו את זה ופעלו בהתאם, החל מלהגביל במתוקים ואוכל שלא בשעות הארוחה וחוגים כמו ריקוד שדי עצבו להם את הגוף.
מכיוון שלאימה של אלנה לא היה אכפת מהר מאוד אלנה הפכה להיות מוקד להצקות בבית- ספר, תלמידים גנבו לה את האוכל בהפסקת האוכל, "כי מה יקרה אם תדלגי על ארוחה אחת", הם צחקו עליה מול כל הבית- ספר, עשו חיקויים שלה מנסה לעמוד בקצב של הכיתה בשיעור ספורט וכל דבר שימרר לה את החיים.
בפעמים הבודדות שאלנה ניסתה לספר להורים שלה, הם לא ממש התייחסו, כך שהיא הבינה שלא משם תבוא העזרה. היא ניסתה לגשת למורה ואחרכך גם ליועצת, אבל לא היה להם מה לעשות נגד זה, וזה לא שהם לא ניסו. המורה המחנך ניסה להסביר להם שלכל אחד יש את מבנה הגוף שאיתו הוא נולד ולא צריך לצחוק עליו בגללו, אבל לא רק שעכשיו אלנה גם נחשבה למלשנית, זה גם פתח פתח להציק לה על כך שהיא תישאר שמנה לכל החיים, כי היא לא צריכה להשתנות.
לא ממש היו לה חיי חברה, וזה לא שהיא לא ניסתה, היו כמה דחויי חברה שהיא התחילה להתקרב אליהם, אבל אז יצאה השמועה שהיא מלשינה על כולם ולא כדי להיות חברים שלה. וכך היא שרדה את שנות היסודי בלי חברות ועם השפלה מתמדת.

בגיל 12 היא התחילה לעבוד בלהוציא כלבים לטיול, לא עבודה מאוד רווחית אבל לפחות היה לה קצת כסף משלה.
באחת הפעמים שהיא החזירה את הכלבים, אלאסה, אישה מבוגרת שאלנה הוציאה את הכלבה שלה ביקשה ממנה להיכנס אליה. אלאסה הייתה קצת כמו חברה של המשפחה, היא גרה ליד המשפחה ולפני בערך 7 שנים, כשאלנה הייתה בת חמש בעלה של אלאסה עבר ליקוט. לקח לאלאסה הרבה מאוד זמן להתאושש, בעלה היה האדם היחיד שהייה לה בעולם. באותה תקופה משפחה זידאן עזרה לה מאוד, בעיקר הינאטה, היא הייתה מדברת איתה, מבשלת לה ובעיקר נמצאת איתה. כשאלנה גדלה אלאסה הייתה בשבילה כמו דודה מבוגרת. עם הזמן הקשר שלה עם משפחת זידאן התנתק, אבל היא עדיין גרה לידם, ככה שהיא שמה לב להזנחה הכללית של אלנה ולחוסר אכפתיות של אימה. באחד הימים היא החליטה לעשות מעשה וכשאלנה החזירה את הכלב שלה מטיול היא קראה לה וביקשה ממנה להיכנס אליה לבית לשתות ולדבר. הן דיברו קצת על הכלב ועל החיים של אלאסה בתור ילדה, ואז הן ניגשו לעניין שבשבילו אלאסה ביקשה מאלנה להיכנס. היא הסבירה לאלנה שגם אם אפחד לא מטפל בה- היא לא צריכה להזניח את עצמה, אלאסה הסבירה לאלנה איך לשמור על תזונה נכונה ואיך לעשות ספורט בצורה שתעזור לה לרדת במשקל ולשמור על גזרה. היא גם נתנה לאלנה עוד כסף כדי שתוכל לקנות לעצמה בגדים אחרים, כאלו שלא יסתירו אותה כמו קפוצ'ונים שחורים ורחבים, אלא בגדים שידגישו את הגזרה שתהיה לה וכאלו שלא יגרמו לחברה בבית ספר לצחוק עליה.

באותו יום אלנה חזרה לבית בהרגשה אחרת, טובה יותר. היא התחילה לשמור על תזונה נכונה, דבר שגרם למהפך בבית, הם לא היו רגילים במיוחד לאכול בריא, פירות וירקות היו לעיתים רחוקות. אבל אלנה הבטיחה לעצמה לא להישבר להמשיך בדיאטה. אחרי ארבע שנים היא יכולה להגיד שזה היה משתלם.
בגיל 15 כשהיה לה מספיק כסף בשביל לא להיות תלויה בהורים שלה וגם בשביל להביא לשון מעט דמי כיס שיהיה לו, התחילו המריבות עם ההורים. בהתחלה זה היה בגלל הבגדים "למה ילדה בגיל שלך צריכה ללבוש כל כך חשוף?" הפריעו להם העגילים שלה, אלנה אף פעם לא הבינה למה הם כלכך כעסו אבל כשהיא עשתה את העגיל בגבה הם התפוצצו עליה, ועל החברים שלה והשעות בהן היא חוזרת הביתה ועל כך שהיא מהווה דוגמא רעה לאחיה הקטן. בעקבות המריבה הזאת היא עזבה את הבית לשבוע והלכה לגור אצל אמיל, אמיל הייתי החברה הכי טובה שלה והיא הייתה הבנאדם היחיד בתיכון שידע שאלנה הייתה פעם שמנה. החברות שלה עם אמיל התבססה על כך שהן מוכנות לעשות הכל, אבל הכל, אחת בשביל השניה. הן שיקרו אחת בשביל השניה על מקומות בילוי בהן היו, החליפו מידע על בחורים והחביאו אלכוהול מההורים.
לאחר שבוע כשאלנה חזרה הביתה המצב השתנה, ההורים שלה כבר לא בדקו מה היא עושה, הם פשוט חזרו להתעלם ממנה, זה לא הפריע לה. כל עוד הם המשיכו לטפל בשון.
אלנה מעולם לא פיקפקה בנטיות שלה, האהבה הראשונה שלה, אליזבת, החזיקה חודשיים, בחודשים האלה היא הייתה מאושרת. מאז היא החליפה כמה חברות ועכשיו היא יוצאת עם אור, הן לומדות באותה שכבה, אמנם לא באותה כיתה והן גרות באותה שכונה, גם אם בקצוות השונים שלה.
אלנה מעולם לא סיפרה להורים שלה על זה שהיא יוצאת עם בנות מהסיבה הפשוטה שהם בחיים לא יסכימו לקבל אותה ככה. היא מעדיפה להסתיר מהם את אור, ואור מקבלת את זה די בהבנה. אור יצאה מהארון בפני ההורים שלה לפני שנתיים ושום דבר לא השתנה בניהם מאז.
עכשיו תכף יש לאלנה יומהולדת 17 והמצב שלה טוב מאי פעם, יש לה חברים, חברה הכי טובה ובת זוג, היא מקובלת, יש לה כסף משלה, עבודה במלצרות באיזה בר נטוש, אח קטן שכבר לא מאוד קטן אבל מסתדר בחברה יותר טוב ממה שהיה לה והיא לא ממש מעניינת את ההורים שלה.
סטטוס התקדמות: ערכתי עוד את הרקע ואני אנסה לשפר את האופי אבל בעיקרון זהו?
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם:
DarkMagenta
הארות/הערות: שמצ, פעם ראשונה שאני מנסה לכתוב טופס

הודעה זו נערכה ע"י חתול רחוב ב Dec 12 2021, 19:46 PM

[Onishi Sumi]

היי שיראל! מה שלומך? קודם כל, אני רק רוצה לציין שבשביל טופס ראשון הטופס שלך מעולה. למרות זאת, יש לי מספר הערות שכרגע גורמות לי לשים אותך בשמירה ועדיין לא לקבל.
אינדקס גנטי - שימי לב שאת צריכה להשתמש בכל החלקים שצויינו באינדקס... חסר לך "אחר"
מראה - מושלם, אין הערות
אופי - גם ממש טוב, אבל אני מרגישה שחסר לי עוד מספר תכונות אופי כדי להבין את הדמות. אני אשמח אם תנסי להוסיף לה עוד תכונות, גם שליליות וגם חיוביות. זה לא חייב, פחות מה שדחוף לי כרגע אבל אם עולה לך עוד תכונות אז תכתבי.
רקע - (טוב, קודם כל, אני לא יודעת אם ראית את הגירסא הראשונה של ההודעה אבל מסתבר שגם לי הייתה בעיה קלה בהבנה, לא קראתי נכון חלק... אז מתנצלת) בעיקרון, מה שמפריע לי בסיפור הוא שהאישה המבוגרת פשוט לקחה אותה לבית שלה והתחילה להטיף לה... זאת אומרת, חסר לי תיאור שהן היו מדברות לפני כן, שהיה איזה שהוא קשר לפני שהיא פשוט התחילה להטיף לה. זה משתמע כאילו היא רק הוציאה את הכלבים שלה, ופתאום האישה התחילה להטיף לה לשנות את דרך החיים שלה. אולי כדאי לחשוב על משהו אחר? נניח, אולי בגלל שהילדים בבית הספר צוחקים עליה. וזה מוביל אותי לנקודה האחרת - חסר לי המון על בית הספר והעניין החברתי עד שאת מתארת את החברות שלה עם אמיל. את אומרת שצחקו עליה, ירדו עליה וכדומה. הרקע זה בדיוק המקום לפרט.
הייתי גם מנצלת את הדברים המיוחדים בעולם הזה - החרמשים, העובדה שהדמויות יכולות למות, כל מה שתיארתי בעצם. יש לך הרבה דברים לנצל מהעולם של המ"ת.

בעיקרון הטופס מעולה ממש, וחסר לי רק הדברים הקטנים שדיברתי עליהם כדי שאוכל לקבל אותך. בינתיים את שמורה :)

כל השאר פרט לשקד שקצת התקדמה - לא ברור לי לאן הלכתם, אבל שימו לב שהמקומות נגמרים ואני הולכת לסגור את ההרשמה. אני לא יכולה להכחיש שאני ממש מאוכזבת שכולם הגיבו עם טפסים ולא המשיכו אותם, עבר המון זמן.

עריכה: היי שיראל, ערכת מעולה את הרקע :) כמו שאמרתי חסר לי רק הקטע החברתי, איך היה לה בבית ספר, פירוט ברקע על איך התייחסו אליה ביסודי, כל הקטע שצחקו עליה בגלל המשקל שלה... ואוכל לקבל אותך

שוב עריכה: מושלם, התקבלת :) את יכולה להמשיך להוסיף דברים לאופי אם את רוצה אבל מבחינתי התקבלת

שימו לב שנשאר מקום אחד!

[יהלי אקשטיין]

מוקפץ לבקשת הפותחת :)

[Onishi Sumi]

תודה לך, אבל גם הזמנתי שתיה! איפה היא?
סתם, סתם

טוב חברים כמו שאתם יכולים לראות יש לנו שישה רשומים, שזה הרף שהצבתי.
בגלל שאני נחמדה ויש פה אנשים שכמעט סיימו את הטפסים שלהם, אני נותנת לכם שבועיים אחרונים לסיים. סיימתם והתקבלתם? מעולה. לא סיימתם? אני לא אחכה, גם אם חסר לכם רק חצי סעיף.

אחרי זה נתחיל :)

עריכה:
שקד- התקבלת, אם יש עוד להוסיף באופי זה מצוין אבל לא חייב
קלישה- התקבלת, אבל אני מרגישה שחסר לי עוד קצת מידע על מה בדיוק קרה עם אקטור (אפילו אם סיף לא יודעת את זה, שאני בתור מנהלת המ"ת אדע) וקצת על השנים האחרונות.

נתתי עוד קצת זמן למישהי שביקשה בפרטי ואני מקווה שאחרי זה נתחיל. האמת שלא חשבתי שיהיו כלכך הרבה רשומים ואני צריכה להתארגן מחדש, וגם איך שהוא הצלחנו לגרור את ההרשמה הזאת עד לתקופת מבחנים שלי :( נחכה לטופס האחרון ונראה מה מצבנו :)