תאריך לידה||אן, סיפור בהמשכים, נכתב במסגרת NaNoWriMo

דירוג: PG
*לא מכיל טריגרים*

פרק 1

"מה קורה עם האלבום?" צעקה אמנדה מראש המדרגות אל אחותה בת האחת-עשרה, אנדל. אמנדה בת השש-עשרה, אנדל בת האחת עשרה והוריהן, מארק ולינה ריג'נט, גרו בבית קטן באמצע לונדון. יום-הולדתו של אביהן של אמנדה ואנדל התקרב, והן תכננו לתת לו אלבום תמונות. אנדל ישבה בישיבה מזרחית על הרצפה וניסתה להחליט איזו תמונה שלה הכי חמודה, האחת שבה היא נראתה צוחקת במסעדה או האחת שבה נראתה מדלגת בפארק ריג'נט. אנשים תמיד נטו לשאול אותה ברגע שגילתה להם את שמה למה קוראים לה על שם רחוב בלונדון, והאמת היא שהיא לא ממש ידעה. היא הלכה הרבה מאוד פעמים לפארק ריג'נט, אבל עדיין לא הבינה למה שמישהו יקרא לילדיו על שם רחוב.
הוריה לא סיפרו לה הרבה, וכשהסכימו לדבר על הנושא אמרו לה שזה שם שעבר במשפחה של סבה הרבה שנים. אנדרו, סביה, מת הרבה שנים לפני שנולדה, והיא לא רצתה להעלות את נושא מותו ליד הוריה, ולכן לא הרבתה לשאול עוד על שם משפחתה, אבל היא נשבעה שאם אי-פעם תפגוש את האיש שחשב על שם המשפחה הזה היא תראה לו מה זה לגזור על מישהו חיים שלמים של "איזה קטע, אני גר/ה ברחוב ריג'נט!", "ידעת שקוראים לך על שם רחוב?", והכי גרוע: "חה חה חה! קוראים לך על שם רחוב!"
כאילו שהיא לא יודעת.
היא בדיוק היתה באמצע סידור קבוצת תמונות של אחותה, כשאמה נכנסה לחדר. היא היתה אישה גבוהה ורזה עם שיער בלונדיני קצר שהגיע לה עד הכתפיים, אך היה אסוף בקוקו מרושל. אנדל הרימה את ראשה, ונהמה בנועם כשאמה ליטפה את ראשה והתיישבה על הספה מאחוריה. "זאת מאוד יפה, אני זוכרת את זה," אמרה אמה כשאנדל הרימה תמונה שלה כתינוקת.
"היית מאוד קטנה פה. זאת הפעם הראשונה שהיית בפארק." אנדל ידעה שאמה מתכוונת למעשה לפארק ריג'נט.
הייתה דממה למשך כמה רגעים, ואז אמה לחשה, "הלוואי שהיית זוכרת את זה."
אנדל הביטה אל אמה בהפתעה. "למה?"
"כי אז זה היה הרבה יותר קל. טוב, חמודות, ארוחת ערב בעוד שעה."
אמנדה ניגשה אל אמה, בעודה רכונה מעל שלט וידיאו ישן ומקולקל. "שיואו, פעם אנשים היו משתמשים בדברים האלה?" אמה גיחכה. "כן. זה היה טרנד גדול פעם, כשאת היית אפילו ילדה קטנה," היא הוסיפה בעקבות מבטה של אמנדה, שנראתה כאילו היא חושבת את אמה כבת 70 לפחות.

כל אחר הצהריים אנדל ישבה בחדרה וניסתה להדביק תמונות כדי ליצור אלבום ליום-הולדתו של אביה, שיהיה בן 48 עוד פחות משבוע. אחרי שעה וקצת וכמה ניירות צבעוניים ספוגים דבק היא הבינה שהיתה צריכה להשתמש בדבק סטיק, ודפקה על קיר חדרה בתסכול. נשמע רעש מכיוון הדלת, ואנדל הסתובבה וראתה את אמה עומדת בחדר בחשש. "חמודה, בואי למטה. לי ולאבא יש משהו לומר לך ולאמנדה," היא אמרה, ואז סימנה לאנדל לבוא ויצאה מהחדר.
אנדל נטשה מיד את מלאכת הדבקת התמונות, קפצה ממיטתה וירדה במדרגות לקומה הראשונה.
הוריה ישבו על הספה וסימנו לה לבוא. אמנדה ישבה מולם, והביטה באנדל במבט של "אין לי מושג מה קורה, לך יש?" אנדל הנידה לשלילה, ואז התיישבה ליד אמנדה. אמה הלכה לשירותים, והיא ואמנדה חיכו לה שתחזור. פתאום היא שמה לב שהיא עדיין מחזיקה את התמונה של הפעם הראשונה שלה בפארק ריג'נט, אז היא בחנה את עצמה בת השנה וחצי כדי להעביר את הזמן. אך לפתע היא שמה לב למשהו מוזר.
בקצה התמונה מבצבץ שיער דומה מאוד לשלה. לשני הוריה אין את צבע השיער הזה, וגם לא לאמנדה. מי יכל לעמוד כל כך קרוב כדי להיכנס חלקית לתצלום, אם כן? אולי דודתה? "טוב, בנות, יש לנו משהו לספר לכן." אמה פתחה, ועצרה כדי להביט באביה, שהנהן.
"לפני הרבה שנים ההורים שלכם- האמיתיים, נתנו לנו אתכן. גידלנו אתכן, ולא סיפרנו לכן שאתן מאומצות. סליחה."
"מה?! אתם- צוחקים, נכון?" שאלה אמנדה, אך אנדל לא הקשיבה. היא לא יכלה לדבר. הוריה שיקרו לה כל הזמן הזה. ואז היא הבינה עוד משהו.
זאת לא הייתה דודה שלה שביצבצה מקצה התמונה.
זאת היתה אמא שלה.

זה נשמע בנתיים כמו רעיון ממש חמד, אבל כן יש לי כמה הערות :>

למה היא התחילה לחשוב על זה פתאום? למה זה משנה ברגע הזה של הסיפור שהבית שלהם קטן? זה מרגיש שזה בא די משום מקום, כי למה העובדה שאמא שלה רוצה לדבר איתה גורם לה לחשוב על הבית הקטן שלה?

שוב הפעם, זה לא קשור. אין שום סיבה שהיא תחשוב על זה רק בגלל שהיא סידרה תמונות.

אנטר כשמישהו אחר מדבר.

זה לא יותר מדי נורא, אבל נראה לי זה משהו שעדיף לציין ברגע שמתחילים לדבר על האלבום. זה הופיע בשתי פסקאות ורק עכשיו יש לו מטרה.

מה קרה ל"אחרי ארוחת הערב"? הם פשוט לא אכלו?

עברת מגוף שלישי לגוף ראשון. שימי לב לזה.

למה היא החליטה שהאישה הזאת זאת אמא שלה? איזה סיבה יש להם להחזיק תמונה של אמא שלה בבית? הם צילמו את התמונה הזאת כאילו? מה קורה פה?

הייתי גם ממליץ יותר להתעמק בתחושות שהיא מרגישה מהעובדה שהיא מאומצת, כי פשוט "הראש שלה מתפוצץ" לא עושה צדק עם התחושה הזאת, לדעתי.
אבל חוץ מההערות הקטנות הסיפור ממש חמוד בנתיים, אני מחכה להמשך :0

פרק 2

אנדל קמה ממקומה. הוריה ואמנדה הפסיקו לדבר, והסתכלו עליה. הייתה דממה, ולבסוף אנדל אמרה, "אה- אני הולכת לחדר לשלי."
היא לא חיכתה לתשובה, ועלתה חיש-קל במדרגות. היא נכנסה לחדרה, טרקה את הדלת ונשכבה על המיטה. כעבור כמה שניות היא הרגישה שהיא בוכה, אבל לא היה לה אכפת.
היא מאומצת.
לא שייכת.
גם אמנדה מאומצת, אמר קול בקרקעית מוחה, אבל היא התעלמה ממנו, והמשיכה לבכות עד שנרדמה.

***

"חמודה? את יכולה לא ללכת לבית-הספר היום. רק- רק שתדעי." אבל אנדל לא טרחה אפילו להסתכל על אמה. לא התחשק לה לראות אף אחד, אפילו לא את אמנדה. איך היא יכולה להמשיך להתנהג רגיל, כשהיא יודעת שכל חייה גדלה עם אנשים שעבדו עליה שהם הוריה? זאת עבירה פלילית, חשבה אנדל, והתהפכה על גבה. אמה השאירה לה על השידה מגש עם חביתה, ירקות חתוכים וכוס מים. אנדל קמה ממיטתה וטרפה את האוכל, ולפתע הבחינה בפתק.

בוקר טוב :)
שרלוט רוצה להיפגש איתך היום

שרלוט סקנדייל הייתה חברתה הטובה ביותר של אנדל, אבל היום אנדל רק רצתה להיות לבד. היא שירבטה בכתב-יד מקושקש, "לא בא לי" וזרקה אותו על הרצפה במסדרון.
את משך היום היא בילתה בצפייה בטלוויזיה ובציור, אבל בשלב מסויים נהיה לה משעמם. היא לקחה פתק וכתבה עליו, בכתב יד פחות מקושקש, "עכשיו בא לי... היא עדיין פנוייה?" וירדה במדרגות לקומה הראשונה. אביה צפה בטלוויזיה, אבל אמנדה ואמה לא נראו בשום מקום. אנדל עזרה אומץ, והלכה לכיוון חדרה של אמה. היא בעצם צריכה לקרוא להם מעכשיו לינה ומארק, משום שהם כבר לא הוריה. מעולם לא היו.
היא כבר הייתה במרחק נגיעה מדלת חדרה של לינה, אבל ידה נעצרה לפני שהצליחה לפתוח אותה. היא לא הייתה בטוחה שהיא מוכנה לראות את פניה של לינה עדיין. היא הצמידה את ראשה אל הדלת ליתר ביטחון כדי לשמוע אם מישהו נמצא בחדר, ושמעה קולות שנשמעו כאילו באו מתוך מכשיר קשר. אנדל הצליחה לקלוט מהם רק משהו שנשמע כמו "תארמזויפם", אך לפתע נשמע קולה של לינה. "מה? לא שומעים אתכם! נו, אני ס..." הקולות במכשיר הקשר גוועו באחת, ולינה הפסיקה לדבר. אנדל ברחה מיד אל חדרה, והקפידה לא להסתכל לאחור עד שסגרה מאחוריה את הדלת, מתנשפת, ורק אז היא הבינה ששכחה להביא ללינה את הפתק.
"טוק טוק טוק," אמרה אמנדה ונכנסה לחדרה. אנדל הסתובבה, עדיין מתנשפת ממנוסתה. "אממ, אל תכעסי עליי או משהו, אבל אמא שואלת אם את רוצה לדבר וזה," אמרה אמנדה בחשש. "את רוצה?"
"אני אחשוב על זה." אנדל ענתה.
"טוב... רוצה לעשות משהו?" אמנדה התקרבה אל מיטתה ובחנה את חדרה.
"לא ממש."
"אנדל, אני יודעת שאת כועסת. גם אני, תאמיני לי. אבל זה לא יעזור לך להסתגר בחדר שלך לנצח," אמנדה הניחה יד על כתפה. אנדל נאנחה, ואז קמה משולחן הכתיבה שלה, שעד עכשיו הייתה רכונה מעליו, והתיישבה על מיטתה מול אמנדה. "אבל את באמת לא מבינה? הם לקחו אותנו מההורים שלנו בלי רשות, ואז עוד שיקרו לנו כל חיינו בערך!"
אמנדה חייכה, וחשפה את גומת-החן בלחי השמאלית שלה. "הם לא לקחו אותנו מההורים שלנו בלי רשות. לפעמים יש מצבים כאלה, שההורים לא כשירים לטפל בילדים שלהם, אז הם נותנים אותם לאנשים שידאגו להם. כמו שאותנו נתנו ללינה ומארק. והיו לנו חיים די טובים, לא?" אמרה אמנדה.
"וואו, את נשמעת כמו אמ- " התחילה אנדל, ואז גל של עצב תקף אותה. אין לה הורים. היא יתומה.
"תקשיבי, מה שאני מנסה להגיד זה- אני יודעת שזה קשה. גם לי זה ככה. אבל אין סיבה שמשהו ישתנה," אמנדה התנהגה כאילו לא שמה לב.
"הכל ישתנה." אמרה אנדל בתקיפות.
"מה ישתנה? אנחנו עדיין גרות אצל מארק ולינה. אנחנו עדיין אחיות, כמו שתמיד נהיה. ואחרי שתעב- שאנחנו נעבור את התקופה הזאת, הכל יחזור לשגרה." זה כאילו שהיא מנסה להחליף את לינה בנאומים שלה, חשבה אנדל. היא נשמה עמוק, חיכתה עד שההחלטה תתגבש במוחה, ורק אז דיברה.
"אמנדה, אני רוצה למצוא את ההורים שלנו."
'מה?!' לכל הפחות הייתה התגובה שאנדל ציפתה לקבל מאמנדה, אבל במקום זה היא חייכה שוב.
"באמת? טוב, אז- אני בפנים."
"מ-מה? את בפנים? טוב, אבל איך נוכל למצוא אותם? אם הם עדיין בחיים..." אנדל ענתה בהפתעה.
"הם בחיים. מצאתי בחדר של מארק מכתב שהוא ולינה קיבלו מהם מלפני חודש," אמנדה חצי לחשה.
"טוב, אז איפה נתחיל?" אנדל שאלה, אבל לפני שאמנדה הספיקה לענות לינה נכנסה לחדר.
"חמודות, אנחנו רוצים לדבר איתכן. יש פשוט דברים שעוד לא סיפרנו לכן," היא אמרה, ויצאה מהחדר.
אנדל הביטה באמנדה במבט שואל, אך היא השיבה לה במשיכת כתפיים ושתיהן ירדו במדרגות לקומה הראשונה. זה היה די דומה לערב הקודם, חוץ מזה שעכשיו אנדל כבר ציפתה לחדשות רעות. וגם היא שנאה את לינה ומארק.
היא ואמנדה התיישבו, ואביהן התחיל לדבר. "יש לנו עוד משהו קטן לספר לכן. תאריכי הלידה שלכן- של שתיכן- לא נכונים. את-" הוא פנה לאמנדה- "נולדת ב-31 לדצמבר, ואת-" הוא הסתכל על אנדל- "נולדת ב-9 ליוני. ההורים שלכן ביקשו ממני ומאמ- מלינה לספר לכן שנולדתן בתאריכים המזוייפים. אנחנו לא יודעים למה." אנדל קמה מיד, ורצה לחדרה. היא נזכרה במשהו ששמעה מוקדם יותר באותו יום, ושעכשיו הבינה מה פירושו.
"אמנדה, אני יודעת מאיפה להתחיל לחפש את ההורים שלנו."

הקפצה

פרק 3

"נו כבר נו כבר נו כבר!" אמנדה רדפה אחריה בדרך לתחנת האוטובוס והדביקה אותה. "תספרי לי מה זה!"
מאז היום שלפני אמנדה לא הפסיקה לדרוש מאנדל לספר לה מה היא גילתה, וזה די עצבן את אנדל. היא נאנחה. "טוב, טוב. אתמול, כשהלכתי לחדר של לינה, שמעתי קולות של אנשים. הם נשמעו כאילו בקעו מתוך מכשיר קשר. אחד מהאנשים אמר 'תאריכים מזויפים'. האמת, אני די בטוחה שזאת הייתה בת," היא הסבירה לאמנדה. "אוקיי, לזה לא ציפיתי... אז מה את רוצה לעשות, לחטט ללינה בחדר?" שאלה אמנדה, אבל אז ראתה את המבט על פניה של אנדל. "לא, לא, אני די בטוחה שזה לא..." חיוך נפרס על פניה של אנדל. "אוי, זה בהחלט לא הולך להיות כיף," אמרה אמנדה והביטה באנדל בייאוש.

***

אנדל חלפה ליד המטבח בדרכה לחדרה. לינה ומארק ישבו וקראו עיתון על הספה, והטלוויזיה הייתה פתוחה על ערוץ ילדים. "היי, יש סלט ופסטה במקרר," אמרה לינה והרימה את ראשה מהעיתון. "אם את רעבה."
"לאלאלאזהבסדר," אמנדה ענתה במהירות במקומה של אנדל. אנדל נעצרה. היא חזרה על עקבותיה, פתחה את המקרר והוציאה קופסת פסטה. "זה מסבתא?"
"כן, היא-" לינה עצרה לרגע. פתאום אנדל קלטה שזאת הפעם הראשונה שהן מדברות כמו אמא ובת מאז שמארק ולינה סיפרו לה על האימוץ. "-עברה פה והביאה את זה," השלימה לינה את משפטה כעבור כמה רגעים של דממה. אנדל אכלה בשקט, ואז החזירה את מה שנשאר מהפסטה למקרר ורצה לחדרה. אמנדה, שעד עכשיו עדיין הייתה עם תיקה על הגב, זרקה אותו על הרצפה ומיהרה אחרי אנדל, בעודה מעיפה מבט חטוף לעבר הטלוויזיה. אנדל טרקה את הדלת וקפצה על המיטה, אבל הדלת נפתחה בעודה נטרקת ואמנדה נכנסה לחדר וקפצה גם היא על מיטתה של אנדל. "טוב, אז מה עושים? שנתגנב לחדר של לינה?" היא שאלה, אך אנדל כבר חטפה מחברת משולחנה ורצה לחדרה של לינה. היא פתחה את הדלת בזהירות, מנסה כמה שיותר לא להרעיש. למזלה, לינה לא הייתה שם. אמנדה הגיעה, ומצאה את אנדל מחטטת במרץ בכל קופסה או מקום שיכול לשמש כמקום-מחבוא. "מה אנחנו בעצם מחפשות?" שאלה אמנדה מאחורי גבה של אנדל. "בכללי, פשוט משהו שקשור לתאריכים. אין לי מושג של מי," אנדל ענתה ועברה לחפש בארון שעמד בפינה. "אה- זה נחשב?" אמנדה שאלה, ואנדל הסתובבה וראתה אותה מחזיקה שני דפי A4. אמנדה התקרבה אל אנדל והראתה לה את מה שהיה כתוב על הדף הראשון.

שם:
מין: זכר
זוגיות: גרוש
כתובת:
תאריך פתירה: 23.8.2016
סיבת המוות: שריפה

במקום שהיה צריך להיות שם הנפטר והכתובת שלו היה מחוק ומקושקש, ואנדל לא יכלה לראות כלום. "את חושבת שזה... אבא?" שאלה אמנדה, ואנדל פנתה להביט בה. היא לא חשבה על זה.
"אני באמת לא יודעת, אמנדה." אנדל עברה לדף השני, ובזמן שקראה את תוכנו עיניה נמלאו דמעות.

אם אתם קוראים צוואה זו, סימן שמתתי. אני רוצה להקדיש, קודם כל, את כל חיי- את כל רווחי ופועלי- למשפחתי. תמיד תתקבלו בברכה אצלנו, איתי או בלעדי. לבנותי המקסימות- אני רוצה להקדיש את היומן לאמנדה. אני מודע לכך שהיא בטח לא תרצה אותו, אבל זאת יכולה להיות מזכרת ממני. לסאלי אני רוצה לתת את השטיח המכוער שהיא תמיד התלוננה על זה שהוא הורס לה את הסלון. לכל משפחתי אני מקדיש את כל אהבתי. ולבסוף, לאדלה נטליה- בתי הסקרנית והמופלאה- אני מקדיש את תאריך הלידה המזוייף שלה, אשר אני יודע שתעשה בו שימוש מתישהו. הצוואה הזאת יצאה מבולגנת מאוד, אבל אני מאמין שזה משקף את הנפש שלי, שתחיה לעד.

אנדל נשענה על כתפה של אמנדה ובכתה. "אמרתי לך שזה לא יהיה כיף," אמרה אמנדה בקול חנוק. שתיהן בכו, עד שאמנדה אמרה תוך כדי בכי, "כדא-אי שאנ-ני אלך לע-עשות שיעו-ורי בי-ית." היא הלכה תוך כדי בכי, ואנדל רצה לחדרה. היא נשכבה על מיטתה, ופתחה את "היומן". "היומן", או "יומן הרגשות" כמו שמורתה של אנדל הייתה קוראת לזה, היה יומן עם דף לכל תאריך בשנה. כל יום הילדים היו צריכים לצייר אימוג'י או כמה כדי לתאר את הרגשות שלהם. זה היה די חנוני מצידה, אבל אנדל דווקא די אהבה את זה.
היא פתחה בעמוד של ה-4 בנובמבר, תלשה אותו וכיווצ'צה אותו לכדור קטן. "זה איך שאני מרגישה היום," היא אמרה והתחילה שוב לבכות.

הקפצה ^^

"זה איך שאני מרגישה היום," זה באמת איך שאני מרגישה היום
סתם צוחקת קטע מדהים
שם:
מין: זכר
זוגיות: גרוש
כתובת:
תאריך פתירה: 23.8.2016
סיבת המוות: שריפה
בפרים אישיים כותבים על מישהו שהוא גרוש?