כשעולמות מתנגשים || פרק 1- לשחרר || סיפור בהמשכים

כשעולמות מתנגשים || סיפור בהמשכים


אז, זה הסיפור שלי לנאנו. אני אישית חושבת שזה יצא נוראי, אבל אשמח לדעת את דעתכם:) הפרק יצא מאוד כבד, ועמוס, אבל נראה לי שזה תלוי. הסיפור עומד ללכת ככה: 3-4 פרקים של דמות - דמות, ואז כשהן נפגשות זה יהיה מגוף שלישי כללי. בינתיים זה מגוף שלישי על דמות מסויימת, אם זה לא מובן. אני מצרפת את התקציר של הספר.

תקציר:


מאז גיל צעיר, רוב ידע שיש קסם בעולם. הוא כבר חושש שאין שום תקווה, עד הסופה.

לואיס שמעה על בני האדם, חקרה עליהם, למדה עליהם, אבל תמיד התחשק לה יותר. בתאונה מחרידה היא יוצרת פתח חדש, שממנו אי אפשר לחזור.

בעזרת תאונה אחת קטנה, שני עולמות שונים מתנגשים. למי זה עשה טוב, למי זה לא...



פרק 1 - לשחרר

הוא רץ ורץ, אין סיכוי שהוא עומד לפספס אותו שוב. האור הזה, כמו איזה פרפר חמקמק שלא תוכל לתפוס בחיים. הוא מעד על כמה אבנים בדרך, אבל זה לא מפריע לא. אסור לו שהאור יעלם, אסור, אחרת ימשיכו לא להאמין לו. אחרי כל כך הרבה זמן, האור הזה שוב. אולי כל מה שהאמין בו, באמת קיים, באמת אפשרי! הוא רץ ורץ. החולצה שלו נתקעה בענף שורר, והוא ראה את האור מתרחק ומתרחק ביער. הוא ניסה להשתחרר, הוא...

"רוב! תתעורר!" רוב התגלגל במיטתו. עוד בוקר נורמלי. "בשם אלוהים, אתה תאחר!" ג׳ודי שברה ביצים אל מחבתה. היא נאנחה. "דאג, בוא תשמור על החביתה" אימו התרוצצה בטירוף ברחבי הבית. רוב נאנח במיטתו. "רוברט! קום!" התלתלים הכהים של אימו, ג׳ודי, קיפצצו בזמן שמשכה את השמיכה מעבר לראשו של רוב. הוא החליף בגדים לטי שירט לבנה טיפוסית וג׳ינס. "רוב! התעוררת. מעולה." ג׳ודי הקפיצה חביתה "תעזור למורה למצוא את קשת השיער שלה" רוב צנח על הספה וניסה להזכר בחלומו. הוא דפדף בספר הישן שמצא בספריה, להגיע לעמוד 89. "רוברט ג׳אר בלדוקס! אתה מאחר!" רוב אכל בביס אחד את החביתה ועלה על אופניו.

"אולה אמיגו" מקס עשה סיבוב על האופניים. "הי" רוב מלמל ."מה קרה?" מקס והוא בכלל לא דומים, הפכים גמורים. נתחיל מעורו השוקולדי של רוב והחיוורות של מקס, הרזון של מקס וזרועותיו הדקיקות שהפוכות ממבנה גופו של רוב, ונגמור עם השיער הבלונדיני, הגלי והמושלם של מקס והראסטות הקצרות, הכהות והמבולגנות של רוב. "כלום" רוב ידע שמקס לא יאמין לו, כמו בכל פעם שהעלה את נושא הקסם. "אתה בטח תשמח, הכנתי לך סנדוויץ' אבוקדו, בדיוק כמו שאתה אוהב." רוב גלגל עיניים וחייך "תמיד אפשר לסמוך אליך". שתי דקות רכיבה והגיעו לבית הספר.

"תגיד, מקס, רוצה, רוצה להבריז היום?"
"מה?"
"להבריז, כאילו, לא לבוא לבית הספר?"
"אני יודע מה זה להבריז פשוט, שזה יבוא ממך?"
"מזתומרת?"
"כאילו, אתה יודע, אתה שקדן כזה.."
"אני, אני פשוט צריך לנוח."
"אז יש לי את המקום המושלם."


מקס הוביל את רוב עם האופניים אל מאחורי בית הספר, לתוך החורשה. תוך דקה הם הגיעו לחלקת דשא צחיחה, עם עץ גדול שהציל עליה. "זאת פינת הנמנום שלי. לפעמים כשאין לי כוח, אני בא לפה" הם זרקו את האופניים בצד, וצנחו על הדשא הרך.

רוב שאף. האויר הצח דיגדגה באופיו, והוא הרגיש כאילו כל דאגותיו יוצאות ממנו. הוא נשכב על הדשא הרך, הנעים, שליטף את גבו ברכות. הוא הסתכל על העננים. צורות יפות, צורות רכות, מרגיעות. הוא הוציא מתיק העור הישן שלו ספר עב כרס וגדול. עמוד 89, עמוד 89, הנה זה.

פיקסיות- יצורים זעירים בעלי ארבע זרועות וזוג כנפי פיה מעוטרות בורוד. גודלן של פיקסי ממוצעת הינו 21 סנטימטרים לאורך ו6 סנטימטרים בהיקף. אורך כנפי פיקסי הינו 14 סנטימטרים. פיקסיות מצויות ביערות וחורשות מכל סוג, וכאשר מפוחדות כנפיהן זוהרות,

רוב כבר ידע את ההמשך בעל פה. כאשר שאל את הספרנית בספרייה לגבי ספר על יצורים פלאיים, היא הנידה בראשה והמשיכה להתעסק בענייניה. לקח לו יומיים שלמים שבהם חיטט בכל חור בספרייה, עד שמצא את הספר. זה הדהים אותו כל כך כשגילה שהיה אפילו רשום בספרייה. הוא הניח את הספר לצידו, ונרדם על הדשא.

אהבתי את העניין של הקסם, זה מעניין כזה :0
גם התקציר גורם לסיפור להיראות מעניין, ואני מניח שזה באמת יהיה כזה D:

כמה הערות:

דבר ראשון, אחד החוקים הכי חשובים בכתיבה זה לעולם לא להתחיל את הסיפור שלך עם חלום. זה מכניס את הקוראים שלך לאקשן, גורם להם להאמין שמשהו אמיתי ושיש עלילה, ואז את זורקת עליהם את פצצת ה"הוא התעורר לעוד בוקר שגרתי והלך לבית ספר" וכל הציפיות נהרסו. זה גם גורם לתחושת חוסר אמון אצל הקורא, כי די שיקרת לנו, וגם כבר אין לנו כוח לקרוא את החיים השגרתיים שלו אחרי שקראנו משהו הרבה יותר מעניין בחלום, אם את מבינה אותי.

עברת מעבר להווה במשפט אחד.

יש לי הרבה דברים להגיד על הפסקה הזאת.
דבר ראשון, אנטר בכל פעם שמישהו אחר מדבר.
יותר מדי קורה כאן בשביל שזה יהיה פסקה אחת. את פשוט לקחת משהו שהיה יכול להיות שלוש פסקאות לפחות, עם הסברים יותר מעמיקים בשביל שנדע מה באמת קורה כאן, ודחפת בפסקה אחת בלי שום הסבר. מי זאת ג'ודי? מי זה דאג? למה אמא שלו מתרוצצת בטירוף בכל הבית? איזו קשת לשיער? איזה ספר ישן? מתי הוא השיג את החביתה שהופיעה בסוף הפסקה, אם באמצע הפסקה היא עוד בתהליך הכנה? הכל יצא מהיר מדי ומבלבל, וזה כנראה היה אמור להגיד לנו משהו לגבי החיים של רוב, אבל זה לא באמת הסביר לנו כלום ככה.

איך... איך זה קשור למה שקרה קודם? חוץ מזה שאת לא יכולה להגיד ששתי דמויות לא דומים בכלל ושהם הפכים גמורים ואז לדבר רק על המראה החיצוני שלהם. אולי להגיד "הם לא נראים דומה בכלל" אבל לא "הם לא דומים בכלל". זה די... אה... לא נכון להחליט את זה רק בגלל מראה?

עכשיו להכניס את פסקאות הקצרות והדלילות האלו אחרי הפסקאות העמוסות של קודם, זה נראה רע. בטוח יכול לתאר שם דברים באמצע בשביל שזה לא יראה כל כך... דל. כן. דל ויבש.

אני אוהב את הקטע מידע הזה, זה ממש מעניין ><

אני כן אוהב שהכנסת לכאן אינטרנל קונפליקט של הפרוטגוניסט. זה אומר הקונפליקט של רצון נגד פחד. רוב רוצה להוכיח לכולם שקסם אמיתי, אבל מפחד שאנשים יצחקו עליו בגלל זה ולכן הוא שומר את זה לעצמו. זאת התחלה ממש טובה לסיפור שלצערי לא משתמשים בה הרבה כאן בפורום (לצערי גם אני לא עושה את זה הרבה פעמים), למרות שרק ככה אפשר לשאוב את הקורא לסיפור באמת. מקווה שגם בפרקים על לואיס זה יתחיל ככה :>
אז כן, אני חושב שיש כאן וורלדבילדינג מצויין ומעניין וזה גורם לי לרצות להמשיך לקרוא :0
תמשיכי :0

תודה דבר ראשון- אני שמחה שהגבת

הזה על העבר וההווה, אני ליטרלי כותבת ספר מהטלפון יש הרבה טעויות

השני-
אני שמחה על זה שתיקנת והערת, לא עשיתי אנטרים (שוב, טלפון), ואני יודעת שזה יצא ממש גרועעע. אני הערתי שזה כאילו ממש עמוס יצא, ובגלל זה לפרק קוראים- לשחרר.

השלישי- אין לי להגיב

אני שמחה שאהבת את קטע המידע, רציתי להוסיף משהו כזה

וכן הפרקים של לואיס יהיו דומים אבל יותר דומים לאישיות שלה




בכל אופן- פרק הבא. הוא נכתב על לואיס, והוא יותר קליל ובסגנטן של הדמות. אז הנה הפרק:

רק מעירה שלשם של הפרק אין כל כך משמעות

פרק 2 - פוליץ׳ הקטנטנה


"מיס אבלור, התטרחי לענות על שאלה 7?." המורה העירה את לואיס מחלומותיה בהקיץ. "אה, אה- 324?" לואיס ענתה בפזיזות. אלמלא ידעה שהיא המוכשרת בכיתה במתמטיקה, הייתה נלחצת מלענות בכזאת מהירות. "זה, זה נכון" המורה נאנחה ורשמה עוד תרגילים על הלוח. אם אני בבית ספר למעשי כשפים, למה לטרוח ללמוד מתמטיקה? זו הייתה אחת התהיות הגדולות של לואיס. "טוב, נגמר השיעור, אלו שיעורי הבית שלכם" לואיס העתיקה בזריזות ויצאה מהכיתה. "ווארורורורור" קרקרה פוליץ׳, היצורה הקטנה והשמנמנה. "גם אני רעבה! אכפת לך מזה?" לואיס הרימה את חברתה. לואיס הייתה פיה, וכנפי הקטנות רפרפו כאשר עפה בדרכה הביתה. לבית יש הרבה משמעויות, ובשביל לואיס, זה אומר טירת פיות מפוארת. היא נכנסה לגינת המבנה הורוד והנוצץ. צמחים מפוארים התפתלו מכל מקום, וערוגות של צמחים וירקות היו מסודרות לאורך חצי מהגינה. פוליץ׳ קפצה מידה ורטנה ליד הדלת. "חכי, חכי, אני פותחת". הן נכנסו פנימה. "או, לואיס, הגעת סוף סוף" אימה, אנאבין, הכינה נצנוצונים מטוגנים במחבת. לואיס הרימה וחייכה. "מה המאורע?" אימה הכינה את המאכל האהוב על לואיס רק בימים מיוחדים. "אה זה? פשוט מאוד הצליחו לי המכירות השבוע, אז החלטתי לפנק אותנו" אימה של לואיס הייתה חקלאית מדופלמת, ומאחורי הבית של לואיס שכן ענן שלם מלא בגידולים. כמובן שאנאבין עדיין בנתה גינה משפחתית בשביל להאכיל את המשפחה. "מדברים על גידולים, את יכולה להשקות את הגינה?" לואיס לא יכלה לסרב לה, בכל זאת, נצנוצונים מטוגנים. פוליץ׳ נבחה (זה חדש!) וגררה את לואיס את הערוגות. היצורה השמנמנה אהבה כשמטפלים בגינות, היא זוכה בכל הירקות העבשים." זמן טוב לעשות את שיעורי הבית בהידרוניקה" מלמלה לעצמה לואיס. היא אהבה הידרוניקה, אבל זה גם אומר שהייתה צריכה להשקות הרבה את הגינה. פוליץ׳ רצה להביא את קערת המים שלה. "הנה זה בא". היא נזכרה בתנוחות. ידים בריבוע, מוצלבות, גלגול, דחיפה. היא עשתה ככה ארבע פעמים, בעודה חושבת על מים, ומושכת במבטה את המים מהקערה של פוליץ׳. המים התחילו לזרום באוויר, ונוצרו עוד ועוד עד לזרם גדול. היא ערבלה את ידיה בצורת מערבולת ודחפה את המים בזהירות על הערוגות. כל הירקות נהיו צוננים ושטופים, והאדמה פוריה. "הו" מחתה לואיס זיעה מהמצח. "השתפרתי". לואיס עשתה סלטה קטנה באוויר. היא הרימה את חברתה הקטנה והתעופפה אל הגג, משם, משכה חוט זעיר שהפיל סולם, עליו טיפסה. היא הגיעה לגינה הסודית שלה, דשא צחיח היה שם ועץ גדול שהציל את המדשאה. היא זרקה את פוליץ׳ ומשכה את הסולם בחזרה. "מתוקה שלי" היא נישקה את ביטנה של היצורצורה החמודה ונשכבה על המדשאה. "היי פולי, את חושבת שאי פעם נוכל לבקר את השכנים מלמטה? כאילו, את בני האדם?" לואיס גלגלה את ראשה אל קצה הענן, שם היה נוף מרהיב לכדור הארץ. "הם נשמעים ממש מדהימים. כאילו, יצורים מוזרים שונים לחלוטין, בלי קסם והכל, את חושבת שזה אפשרי?" נראה שפוליץ׳ הייתה עסוקה בללחח פיסת דשא, אבל לואיס המשיכה לדבר. "אולי הם יותר חכמים מאיתנו? אולי הם בכלל טיפשים גמורים?" היא פרשה ידיים על המדשאה. "איזה מין יצורים חיים איתם שם בכדור? דומים לך? או מוזרים כאלה?" עלתה בדימונה של לואיס החייה המגעילה עליה למדו בבית הספר, עם אוזניים גדולות, ואף קטן ושחור, והפרווה המגעילה שלהם, עם הכתמים השחורים ולבנים. פוליץ׳ נבחה ולקקה את שפתיה. "כן, חמודה שלי, אנחנו תמיד יכולות לבנות חללית מירקות ולטוס לכדור הארץ" לואיס משכה את פוליץ׳ אליה, ונרדמה.

הקפצה

פרק 3 - החשכה

אז הפרק הזה הוא של רוב, יותר ארוך מהרגילים. מכירים פה דמות חדשה, אז אני נראה לי אבנה לה טופס. זה פרק שאני יותר אוהבת מהקודמים
רק אומרת, פרק הבא הקרוסאובר

-------

"רוב, אתה ער?" מקס נדנד אותו. "כ-כן" רוב שפשף את עיניו והתיישב בפיהוק."הבאתי לנו כמה נשנושים" נחתה על רוב שקית עמוסה. הוא חיטט ומצא שקית צ׳יפס. "מה השעה?" מקס הציץ בטלפון. "אה, 8:53." אמר מקס בפה מלא צ׳יטוס. אוי לא. "המבחן!"

רוב ומקס התפרצו לכיתה. "נו נו, מר בלדוקס ומר ג׳ונסון, מה הצדיק את איחורכם?" מקס רוב הביטו בשעון הקיר, 8:59. הם הספיקו בזמן למבחן. "אנחנו, אה...." המורה הצביעה על שני שולחנות פנויים. "שבו. למזלכם, לא איחרתם למבחן. אני מזכירה, זה מבחן מחצית, אם לא תעברו אותו, לא תוכלו לעבור לסמסטר הבא. מי שלא למד, בעיה שלו." המורה הטיחה את המבחן על שולחנו בעונה שכמעט שברה אותו. "כמה עמודים!" חשב לעצמו רוב. "טוב, שאלה ראשונה. 11 = 7 – 6x" הממ.. רוב שרבט על הדף. כעבור 52 דקות, הוא גמר את המבחן.

רוב הביט סביבו לראות שכל שאר עוד עובדים, חוץ מאחת. ג׳ו. היא ישבה לה שם, בפינה האחורית של הכיתה, וקראה ספר. שיערה הבלונדיני אסוף בקוקו גבוה והפוני שלה הסתיר את פניה הבהירות. אף פעם לא הייתה לו ידידות טובה עם ג׳ו, ולא נראה לו שלה הייתה ידידות עם אף אחד. ג׳ו, הייתה אישיות, מרחיקנית כזאת. "פססט, רוב! שאלה 15" מקס לחש לידו. "69". עוד עשר דקות עברו ומקס גמר, ושניהם יצאו החוצה עם כדור.

בעיטה של מקס. "זה היה מבחן ממש קשה. אני לא חושב שעברתי" חסימה מטעם רוב. "אנחנו למדנו, תזכור. התכוננו אליו כבר שבועיים, ואתה מעולה." רוב מנסה לבעוט. "אמא שלי ממש לחוצה, דאג עוד מעט מתגייס לצבא, אני עם המבחנים, מורה התחילה כיתה ו'" מקס מנסה לחסום, אבל רוב קולע. "ההורים שלי עדיין רבים. כבר חודשיים זה ככה" מקס מפשל בבעיטה. "אף אחד לא מאמין לי, כולל אתה." מקס חוסם. "כי זה לא אמיתי!" מגלגל עיניים. בועט. "טינג טינג! טינג טינג!" צלצול, הפסקה.

רוב נכנס לכיתה, בעוד מקס הולך לשירותים. "היי" רוב שמע את קול, הוא הסתובב וראה את ג׳ו. "אה! הבהלת אותי. היי" הוא אמר בביישנות. "אני, אני שמעתי מה שאמרת לחבר שלך, מקס בחוץ." היא אמרה. "על, זה שאמא שלי לחוצה?" רוב לא הבין מה היא רוצה ממנו, ואם אומרים את האמת, הוא קצת פחד. "לא, על, על קסם." רוב לא הבין. "אמרת שאף אחד לא מבין אותך בנוגע לקסם, ו, רק רציתי להגיד, שלדעתי אתה צודק."  רוב התחיל לנשוף ברעש . "מה, מה מ-מה, את, את גם, מאמינה בזה?" הוא גמגם בבושה. "כן" גם היא גמגמה. ג׳ו ניגשה לתיקה והוציאה משם ספר שחור עם איור של דרקון. "זה, זה ספר שסבתא שלי נתנה לי. הוא מכיל את כל מה שהיא תיעדה, חקרה, מצאה, בכל העולם, לגבי הקסם." היא פתחה את הספר בעמוד אקראי, שם ראה איור של פיקסי. "כבר שלוש שנים שאני מנסה לחקור, לתעד, לגלות על הקסם." רוב היה מודהם. הוא לא האמין שיש עוד מישהו שמאמין באותם דברים כמוהו. "תגיד, סבתא שלך מתה?" שאל רוב. "לא, למה שתהיה?" היא עשתה פרצוף כזה של . "הממ.. יש משהו בספר לגבי, לגבי אורות נעים שבורחים ממך?" יש לו תקווה. ג׳ו דפדפה כמה עמודים. "כזה?" הוא הניד בראשו. "אור לבן, קטן, שזז" היא העבירה עוד, ועוד, ולא, ולא. "תחזרי לעמוד על הפיקסיות." היא העבירה. "הנה" היה שם כתוב דברים שונים לגמרי ממה שידע, ממה שהכיר. הוא המשיך לקרוא, ורעם מוזר מהחצר הפסיק אותו. ג׳ו הסתכלה גם היא על הדלת, והם רצו אל מחוץ לכיתה.

הם יצאו החוצה למגרש אפלולי, חשוך, עם ניצנוצים מכל מקום. רעמים מוזרים נשמעו, וכשהסתכלו למעלה ראו עננים משונים ואפלוליים. הרעמים עשו רעש מוזר, רוב שילב את ידו בזו של ג׳ו, שרק חיזקה את האחיזה. את היד האחרת תקעה בכיס הסווטשירט שלה, רועד מפחד, וקור.רעם חזק נשמע, והתחילה לנשוב רוח חזקה, חזקה.
"לא! פולי, מה עשיתי! מה עשיתי!" נשמע קול, קול חזק מעל השמיים. רוב התחיל לחבק בפחד את ג׳ו, ונהיה לו קר מאוד. "ראאאארררראררר!" רוב וג׳ו צווחו מפחד, ביחד עם שאר הילדים במגרש. אור התחיל להשתלב מכל הניצוצים באוויר, ויצרו קרניים מדהימות שהיממו את כל עיני המתבוננים. רעם חזק נשמע. רוב פקח את עיניו, וראה שכל הילדים קפאו. באמצע קפיצה, בבעיטה בכדור, בנפילה אחורה. הוא הביט לצידו וראה את ג׳ו רועדת מקור, כמעט קופאת בעצמה. הוא עטף אותה ביד אחת, והתחיל ללכת תוך כדי גורר אותה אל האור. הוא ראה קרן אור ענקית, באמצע החשכה. הוא התקרב לקרן שנוצרה מהענן. התקרב עד שהיה כולו באור, לא יכל לראות, ושמע רק את שיניה של ג׳ו נוקשות. הוא שם לב שתיקה היה על גבה, הוא הוציא את מעילה וכיף את שניהם. הוא ראה כדור גדול, של אור. "האור. האור שניסית להשיג" ראשו אמר לו. הוא לא יכל לוותר על ההזדמנות הזאת. נגע בכדור, ועיניו נעצמו.

הקפצה

פרק 4 - פלאשבק

אז זה אחד הפרקים היותר חשובים, כי זה המפגש! כתבתי היום רק חצי פרק, כי מעכשיו הפרקים ארוכים יותר, ואני לא יכולה לכתוב יותר מדי ביום. הוספתי משהו על ג׳ו! מעכשיו היא דמות חשובה ויהיה נמ שלה!


-----------

-פלאשבק- לואיס ופוליץ׳ ישבו על ענן ותיצפתו על כדור הארץ. "ראאררארר" נשמע רעם חזק, והענן רעד. "פולי, ממתי הענן שלי יוצר רעמים?" פוליץ׳ הנידה בראשה כלא יודעת. הענן רעם שוב, לואיס מיהרה לחבק את פוליץ'. "פולי, מה קרה לענן?" הדשא שלקח לואיס יומיים להצמיח, התחיל לרקוב. פועל התחילה לקרקר בפחד, עורה נהיה כחול וצהוב. לואיס התחילה לצווח בפחד שהענן התחיל לרעוד בחוזקה ולפלוט רעמים כמו סופה. היא הרגישה את הדשא מרקיב, והעץ התחיל לרעוד. "פולי! העץ! העץ נופל! העץ נופל!" היא חיבקה בחוזקה את החיה. -פלאשבק-

לואיס פקחה את עיניה, מרגישה את גופה נפול וידיה שמוטות בצדדים. היא התחילה להרגיש את גופה מחדש. לידה, הרגישה לידה נשימות. לואיס הצליחה להזיז את ידה, וניסתה ללטף את פוליץ', אך במקום את העור המחוספס של פוליץ׳, ידה הרגישה שיערות, רעמת שיערות קצרה. "אהההה!" זעקה הגופה שלידה, וסילקה את ידה של לואיס.

-פלאשבק- רוב נגע בכדור האור, ועיניו נעצמו. הוא אחז חזק בג׳ו, כאילו פחד לאבד אותה. הוא הרגיש רטט מוזר בגופו. רוב נשף את כל האויר שהיה בו, וגופו היה משוחרר. הוא הרגיש הרגשה מדהימה, ששחררה אותו, עשתה לו תחושה נעימה בכל הגוף. הוא הרגיש חמימות, כאילו שזורים לו אור בעורקים. הוא פקח את עיניו, והתבונן בו שלידו, שנראתה קורנת. תוך כדי הסיטואציה המוזרה, רוב שם לב שהוא מרחף, ועולה למעלה למעלה שמסביבו אור. עלתה מחשבה בראשו של רוב, שאולי הוא מת. אולי זו הכוונה בלראות את האור. רוב ניתק את מגעו מג׳ו, ופרש את זרועותיו. -פלאשבק-

רוב לא הרגיש את הגוף שלו. הוא היה כבד, רפוי. זה רק מחזק את טענתו לגבי המוות. הוא שאף, נשף, שאף, נשף, 4 לשאוף, 8 לנשוף. הוא נזכר באימו הרופאה, שאמרה לו שלפני הכח- צריך לנשום. תמיד. רוב התחיל לנסות לנער את רגליו, אז את ידיו, ואת שאר גופו. הוא הרגיש עצם חמים מונח עליו, זה הפחיד אותו מאוד, והוא ניער אותו מראשו מהר.

-פלאשבק- לג׳ו (כן כן!) היה קר. ידיה קפאו, היא מקשה בשנייה בעוד זרועותיו של רוב חובקות אותה. היא חיבקה את רוב בפחד. מי היה מאמין שהיא, ג׳ו, הילדה השקטה והאדישה והגם, כן, קצת מפחידה, זאת שאין לה חברים כי כולם חושבים אותה כסנובית מפחידה, מפחדת מסופות רעמים וברקים. היא רעדה ממש, בקור, והרגישה את רוב מוציא את המעיל מתיקה ועוטף אותם. רוב התחיל להוביל את ג׳ו, בעודה רועדת בכל גופה, עומדת לקפוא, אל האור. קרן אור גדולה. ממש התגשמות כל חלומותיה, הקסם, האמונה שלה. ממש כולה שם, והיא מתקדמת לעברה, בלי להרגיש כלום, בלי לראות כלום, אל האור. -פלאשבק-

ג׳ו פקחה את עיניה, במהרה, בבהלה. היא ניסתה לשחזר במוחה את כל מה שקרה, את הקור, את האור, את הסופה... היא התיישבה בסחרחורת, וראתה את רוב מוטל לפניה. לפני שהספיקה לדאוג, שמה לב כי ספרה היה זרוק, נפל מתוך תיקה, ליד גופה אחרת. ג׳ו התקרבה, והרימה את הספר. כאשר ניסתה לחזור אל רוב, דרכה על, על, על כנף!? ג׳ו חיבקה חזק את ספרה. מה לעזאזל קרה פה? חשבה לעצמה. משהו לא אנושי, זה בטח. משהו קסום.

-פלאשבק- לואיס נפלה מהענן, ובשניה האחרונה כנפיה העלו אותה לענן הארץ. היא שמרה על פוליץ׳ מחובקת חזק לחיקה. "הענן שלי" אמרה לואיס, באכזבה. לקח לה שבוע שלם ליצור את הענן עצמו, ואת הדשא להצמיח שלושה ימים. הענן רעד, רעד חזק, והתחילו לצאת מתוכו ברקים. לואיס, לא מבינה מה היא עושה, התחילה לספוג מים מהענן. היא שילבה את ידיה בתנוחות מוזרות, מנסה לשלוח את המים ולהטביע אותם בענן, בשביל ליצור חדש. היא לא הקשיבה למה שהמורה אמר בשיעור, ולכן, המים מהענן איבדו שליטה. המים התחילו לנוע מעצמם, ופגעו בברק. "פולי!" זעקה לואיס ברגע שהתחילו להישמע רעשים מוזרים, ונהיה חשוך מאוד. היא חיבקה את חייתה. הברק שנפגע ממים, יצר קרן אור גדולה. קרן אור, קרן אנרגיה, שנשלחה ביחד עם הסופה שיצאה.  לואיס התחילה להרגיש מוזר, הברקים והאנרגיה פגעו בה. "אוי לא פולי, מה עשיתי! מה עשיתי!" היא עפה עשרים מטרים אחורה ועיניה השחירו. -פלאשבק-

לואיס התיישבה, משחזרת אירועים, רואה מולה נערה, בעלת גילה, גבוהה, שחיבקה ספר ועל פניה הבעה מבוהלת. "אה-א-את פ- פיה!" הילדה גימגמה וניסתה לקום, ספק לברוח, ספק להתקרב. "את בת אדם!!" לואיס כל כך פחדה. היא לא ידעה מספיק על בני האדם. היא ניסתה להיעמד בגודל, וכשהסתכלה מטה, ראתה את מה שנגעה בו, והוא היה ער.

הקפצה ^^

תודה לוריאן

פרק 5




רוב התמתח והתיישב בעייפות, וצרח. "את פיה!" הדמות שעמדה מולו בבירור לא הייתה אנושית. "כככ-כן" הדמות הנהנה בפחד. "ואתם בני אנוש, כאילו, אמיתיים, מלמטה" רוב הסתכל על ג׳ו שהקשיבה לה בעודה מבוהלת. "מ-מלמטה? כאילו, זה גן עדן?" שאלה ג׳ו. "לא, לוקוורה" הפיה נעמדה, רוב ראה שהיא יותר קטנה משחשב. "וואו, את פצפונת" הוא נעמד גם הוא וראה שהיא הרבה מתחתיו. ג׳ו התקרבה בכמה צעדים מפוחדים וזריזים. "אהה, אז אני ג׳ו, בת אדם בת 14, גרה בניו יורק, מנהטן" היא ממש אמיצה, חשב רוב. "אה, אני-אני רוב, בלדוקס" הוא הפסיק, כאילו שכח מה רצה להגיד "בן אדם, 14. גם ממנהטן" הוא בלע רוק. "אז אני לואיס אבילור, אני בת 13, ואני פיה" עיניה נצצו. "מפה, מלוקוורה" ג׳ו ורוב הביטו במבטים מוזרים אחד על השני. "ולוקוורה היא...?" לואיס צנחה מטה, מחזיקה בראשה. "סליחה, זה פשוט, זה פשוט כל כך מבלבל אותי. אני למדתי המון על בני האדם בבית הספר, אבל אתם מתנהגים הרבה יותר שונה ממה שתכננתי" היא הרגישה קטנה ומאויימת. ג׳ו התיישבה לידה, בוחנת את כנפיה. "את קסומה? כאילו באמת?" לואיס הנהנה. "כולם פה". ג׳ו נעמדה שוב, מתרגשת, ולא מפוחדת. "את קסומה! זה באמת אמיתי! זה אמיתי!" היא חיבקה את לואיס. לואיס נראתה כלא מבינה מה קורה, ואז הגיעה יצורה קטנטנה, עוטה צבע סגלגל, וכתמים צהובים. "פולי!" היא חיבקה את חברתה היצורית. "אהההה!" צרחה ג׳ו. "מה זה?!" לואיס חיבקה את פוליץ' בחיבה והרימה אותה לכיוון ג׳ו. "פוליץ׳, לימפרינג!" היצורה ליקקה את פניה של ג׳ו בחיבה וחייכה חיוך יצורי וממזרי. ג׳ו עשתה הבעה של גועל ודפדפה מהר בספרה. "זה לא כתוב בשום מקום" היה קשה להבין מה ג׳ו מביעה. "כן, לימפרינג זו חיה נדירה" רוב קירב את ידו בחשש, ונגע ביצור. "זה, זה חמוד." הוא איחר את היד אבל פוליץ׳ קפצה לחיקו. "היא, זאת בת" היא נשקה לה בבטנה. "בכל מקרה, שרדת! אני שמחה כל כך" וברגע אחד, הבעתה של לואיס השתנתה ופתאום היא הייתה רצינית יותר. "אבל, איך הגעתם לפה?" שאלה. "אני, אני לא יודע" רוב נאנח. "בואו" לואיס הסתובבה, וצעדה כמה צעדים. רוב וג׳ו הביטו בה בחשש. "אתם סומכים עלי?" לואיס סובבה את ראשה. זה מה שתמיד רצית, חשב רוב. מה שבאמת בו כל חייך, עכשיו מול עיניך. לבוא נשם נשימה עמוקה וצעד אחרי לואיס.

לואיס הובילה אותם לגינה רחבת ידים, מלאה ערוגות של ירקות, ומדשאות עם עצי פירות בצבעים משונים. "וואו. מה זה המקום המדהים הזה?" רוב התפעל. "זה הבית שלי." לואיס פתחה דלת עץ נמוכה, רוב וג׳ו התכופפו ונכנסו. "לואיס! הנה את! התחרפנתי כל כך! כבר חמש שעות שלא שמעתי ממך! חשבתי שקרה לך משהו! ועם הסופה שהייתה! ו.... אההההה! אלה בני אדם! בני אדם!" פיה שמנמנה ומתולתלת, שהזכיר לרוב את אימו במעט הביעה רגשות רבים בזמן שצרחה על לואיס. "אה, זה בסדר. הם, הם טובים. נראה לי." לואיס נראתה מותשת, והמשיכה ללכת. רוב וג׳ו עקבו אחריה לחדר קטן מידות, עם מיטה מוגבהת קטנה, שידה לבנה, והרבה עציצים. "אז זה החדר שלי" החוותה לואיס בידה על החדרון. ג׳ו התיישבה על כיסא המכתבה ושיחקה בידה עם עיפרון. "מישהו, מישהו מכם יודע מה קרה?" כולם נראו מותשים. רוב צנח על הרצפה ונדנד בראשו. לואיס נשכבה על מיטתה ובהתה בתקרה. "אהה, לואיס?" רוב שאל אותה. "יש לך מקום, אה, לארח אותנו?" כבר היה חשוך לגמרי בחוץ, ואם מסתכלים על הארץ רב האורות כבויים. "אני לא חושב שנוכל לחזור הביתה בינתיים." הוא הביט מחלונה אל ארצות הברית. "אה, חדר האורחים פנוי" מלמלה. "אני משערת שתוכלו להתארח בו לכמה זמן".

החדר היה אפילו יותר קטן משל לואיס. ספה נפתחת עמדה בפינה, ג׳ו ורוב היו בספק אם יוכלו לישון עליה. היה ארון בגדים קטן בפינה. "בארון יש בגדים לכל הגזעים, אז אני משערת שיש משהו במידה שלכם. שירותי האורחים כאן" לואיס הצביעה על הדלת ליד. "אה, ו, בואו נשמור את מה שקרה למחר. אני מותשת מדי בשביל לדבר על זה." לואיס יצאה וסגרה את הדלת. "את, את מאמינה?" קפץ רוב על הספה. "זה קורה! זה באמת קורה!" ג׳ו חייכה. "כן! אני לא יודעת אם אני עצובה או שמחה" התיישבה לידו. "למה עצובה?" שאל. "כי, אני על ענן. אתה יודע כמה ענן רחוק ממנהטן? מאוד" היא התחילה לחשוב על משפחתה. "ואני לא יודעת מתי נחזור." רוב וג׳ו החליפו מבטים עצובים. "אני, אני אכנס להתקלח" ג׳ו פתחה את הארון, וחיפשה בגדים. היא מצאה בתוכו גופיה כחולה פשוטה, ומכנסיים קצרים רגילים. בתוך הכיס של המכנסיים מצאה סרט שיער. "זה- ממש טוב" היא נכנסה וסגרה את הדלת. רוב התקרב לארון. הוא ראה בפנים בגדים בגזרות ממש משונות. -בגדים לז׳רונים- ראה רוב פתק, ולמטה מצא מלא בגדים כחולים ומסוגננים, שלא נראו בגזרה שלו. בגדים לפיות, בטוח לא. -בגדים למרטוקלים- ראה רוב מכנסים רחבים וחולצות זהובות. "מספיק טוב" חשב לעצמו ופתח את הספה.

את פיה!" הדמות שעמדה מולו בבירור לא הייתה אנושית.
וואו זה כאילו מסכם כל כך הרבה מתח אבל בצורה ממש במשפט
המשך!

תודה לנטע שסוףסוף הגיבה
עכשיו גם אתם תגיבו!

פרק 6


ג׳ו יצאה, לבושה בבגדים הכחולים. "זה הכי טוב שמצאת?" צחקה למראה הבגדים שרוב החזיק. "אוך נו. אלה בגדים של משהו בשם "מרטוקלים", אני חושב שזה גזע כלשהו, כמו שהפיה אמרה." רוב גלגל אליה עיניים. "תגידי, את חושבת שנשאר פה הרבה זמן?" אני החיוך בפניה של ג׳ו והפך להבעה חמוצה. "אני חושבת שכן. נראה לי זה יהיה כיף, לא?" היא נשכבה על הספה, שרוב כבר פתח. "וואו, הדבר הזה פצפון" אמרה שכל שוקיה יצאו מהמזרן. ג׳ו התעסקה עם המיטה והאריכה אותה. "ככה יותר טוב". רוב נכנס למקלחת, והשאיר את ג׳ו לבד עם מחשבותיה.

"לואיס?" ג׳ו נקשה בדלתה. "היכנסי" קולה הדק התעמעם, וג׳ו פתחה את הדלת. "מה את עושה?" לואיס ישב על מיטתה, עם כל מיני חפצים מוזרים בידה. "סתם, שיעורי בית. בואי שבי" ג׳ו התיישבה לצידה. היא ראתה קופסת גפרורים לצידה, ועציץ. "איזה שיעורי בית אלו?" לואיס הביטה לעברה. "יסודות." חזרה להביט בעציץ. "מגניב!" ג׳ו קפצה. "כן, אני צריכה להדליק גפרור מעצמו לשיעור פירוניקה, ולהנביט נבט ללא זרע מהאדמה לקריוקיניקה" ג׳ו נראתה כאילו מוחה התפוצץ. "מה זה פירוניקה וקריוניקה?" שאלה בהתלהבות. "פירוניקה- השליטה באש, וקריוניקה- השליטה באדמה" לואיס ענתה בשלווה. "אני אישית מאוד טובה בהידרוניקה, שזה שליטה במים" היא העבירה אל ג׳ו ספר עם כריכה אדומה ועליו טבלת האלמנטים. "את יכולה לשאול אותו, אם תרצי" אמרה באדיבות. "יש לי גם מלא ספרים בספרייה שבסלון, תרצי לראות?" היא תפסה בידה.

הספרייה שבסלון בית אבלור היתה ענקית, מלא ספרים עבי כרס וכריכות עתיקות ויפות. "טה דה!" הכריזה לואיס. "מוזמנת לקחת כל אשר חופצת נפשך" ג׳ו התבוננה בספרים בהבעה מודהמת ושמחה. "זה-זה מדהים" הספרייה התנשאה לאורך כל הקיר, לאורך ולרוחב. ג׳ו העבירה את אצבעותיה על כריכות הספרים, ונעצרה בספר עם כריכת עור שחורה וקרועה, ועליו ציור של דרקון עם עינים ירוקות. לספר לא היתה כותרת, וכשפתחה אותו, לא ראתה כלום. ג׳ו הגניבה את הספר מתחת לחולצתה, ורצה לחדר האורחים. "לאן את הולכת?" שאלה לואיס. "אהההה- לשירותים!" היא רצה במעלה המדרגות והחביאה את הספר בארון חדר האורחים. "הו, כבר חזרת!" חייכה לואיס. ג׳ו הנהנה, והמשיכה להתבונן בספרים. "או, אולי תתענייני בספר הזה," לואיס הושיטה לג׳ו ספר גדול ויפה. "לוקוורה- תולדות, עובדות, מפות ועוד" הקריאה ג׳ו מהכריכה. "נחמד." לואיס חייכה. "הוא בעצם מסביר את כל מה שתרצי לדעת, אני משערת. גזעים, גיאוגרפיה, היסטוריה, חינוך- הכל בעצם" ג׳ו לקחה את הספר בחיוך. לואיס וג׳ו עלו בחזרה במדרגות. "טוב, אני מאוד עייפה. נראה לי שאלך לישון" ג׳ו פנתה אל הדלת. "חכי רגע! רציתי להדגים לך את היסודות!" לואיס קראה אליה. ג׳ו הסתובבה והתיישבה לצידה בחזרה.

לואיס התחילה לעשות תנועות מוזרות בידיה, ולחשוב על אש. להבה. ידיה התפתלו כמו להבת מדורה והיא שלחה אותן אל הגפרור שביקשה מג׳ו להחזיק. בן מהרה, נדלקה להבה קטנה בקצה הגפרור, אך נכבתה מהר. לואיס עשתה דבר זה עוד כמה פעמים עד שהצליחה. "זה מדהים!" קראה ג׳ו בהתפעלות. לואיס הסמיקה. "טוב, אני אנביט את הצמח מחר" לואיס פיהקה. "לילה טוב" ג׳ו יצאה מחדרה ונכנסה לחדר האורחים, שם רוב שכב על המיטה ובהה בתקרה. ג׳ו התיישבה לידו. "אז- לילה טוב" אמרה. "לילה טוב" רוב השיב, וכיבה את האור.

הקפצה

פרק 7

"היי! בוקר טוב! תתעוררו!" לואיס קפצה על מיטתם של אורחיה. "תקומו, מהר" משכה את השמיכות מעל לראשיהם והם התעוררו באנקות. "ארוחת בוקר" הם קמו. בית משפחת אבלור היה הרבה יותר נוצץ בבוקר. אורות ללא מקור עשו אווירה רעננה, והאש בערה באח. "בוקר טוב לואיס! בוקר טוב כמה בני אדם מפחידים!" פין גדול מימדים בחליפה וכנפיים גדולות ישב בשולחן האוכל במטבח ומיין ניירת בעזרת הרחפה. "אני פרודוקיש, בכיר עליון אזורי, זה אומר שאני מפקד על משרד של הישיבה." הפין חייך ולחץ את ידו של רוב בחוזקה, לואיס גלגלה את עיניה. "אלו רוב," הצביעה עליו, "וג׳ו" הזיזה את האצבע לכיוונה. "הם בני אדם, שהגיעו לפה דרך סופה, ויתארחו אצלנו עד שיחזרו למנהטן." נשמע קול צריבה קטן, ג׳ו ורוב הסתובבו וראו את הפיה השמנמנה מקפיצה מחבת. "שלום לכם, בני אדם מוזרים. אממ, תשבו לכם, אני מכינה נצנוצונים מטוגנים" ג׳ו פתחה את פיה. "וזה..?" הפיה חייכה באימהות. "אלו נצנוצים קטנים, אפשר לקטוף בגינה שלנו, ואני מטגנת אותם במיץ חרציות" תצצצ, השמיעה המחבת. "זה יוצא מדהים" לואיס התחרפנה מהריח. "מוכן! תתיישבו לכם, ילדים" רוב וג׳ו תפסו כיסאות פנויים. "מממ, זה טעים" ג׳ו ליקקה את שפתיה, כאשר בלעה במהירות את המעדן הנוצץ. "אני שמחה" האם חייכה ונתנה לה עוד.

"טוב, חייבים לחשוב מה עושים עכשיו" אמרה לואיס כאשר נכנסו לחדרה אחרי הארוחה. "אפשר לחפש אתכם" הציעה. "לחפש, כאילו תחפושת?" שאל רוב, לואיס הנהנה. "אפשר בקלות להתאים אתכם לאחד הגזעים" אמרה. "אממ... אתה עם בגדים של מרטוקלים ואתה נראה כמוהם, רק צריך טיפה לשנות" אמרה לואיס והתחילה לעשות תנועות בידיה, אשליה חשבה, לבסוף ירתה את קצות אצבעותיה לכיוון רוב ומבנה גופו השתנה מעט, הוא נהיה בגובה ממוצע, נהיו לו שרירים ופרצוף יותר קשוח. "וואו" מילמלה ג'ו. "מגניב" אמר רוב שהתלהב מהאשליה של השרירים. "ועכשיו את" פנתה לואיס אל ג'ו. "הממ.. יש לך עור יחסית בהיר ושינוי בגוון העור באשליה זה די מסובך ונאי לא כל כך טובה בזה." אמרה לואיס והתחילה לחטט בארון כשלבסוף מצאה חליפה זהובה עם פסים כחולים בקצוות הידיים, גלימה קטנה שנפרשת מתחת בצבע זהב-כסף, צווארון בצורת האות V ומלאת כפתורים כסופים. יחד עם החליפה היא הוציאה כמה סרטים כסופים ומגפיים כסופות-שחורות גבוהות. "מה זה?" שאלה ג'ו בחששנות. "אלו בגדי ז'רונים" ענתה לואיס. "תתלבשי באמבטיה ואז אצור אשליה" אמרה לואיס.

ג'ו הלכה לחדר אמבטיה שהיה לבן ונקי. כשיצאה רוב התחיל לצחוק בקול רם וצלול. "היי!" צעקה עליו. "את נראית נהדר, רק עוד דבר אחד" אמרה לואיס והתחילה לעשות תנועות דומות לאלו שעשתה כדי ליצור את האשליה לרוב, לבסוף ירתה את אגודליה לעבר ג'ו, "וואו" אמר רוב. "מה?" שאלה ג'ו. "יש לך קרניים כחולות" השיב רוב. ג'ו רצה לחדר האמבטיה והסתכלה במראה, כשהסתכלה הייתה המומה. על ראשה נחו להן בשלווה זוג קרניים כחולות מעוקלות במקצת, עכשיו היא הבינה לאן הסרטים הולכים. היא פרמה אותם מידה (איפה עוד אפשר להחזיק סרטים?) והתחילה לקשור אותן מסביב לקרניה הכחולות, למרות שהן אשליה הסרטים הצליחו להיכרך סביבן.
"אז.. איך אני נראית?" שאלה ג'ו לבסוף לאחר שיצאה מחדר האמבטיה. "את נראית כמו ז'רונית אמיתית" ענתה לואיס. "אממ, אולי תוכלי להסביר קצת על הגזעים? לא הבנתי בדיוק.." אמר רוב מבויש. "בטח!" ענתה לואיס ששמחה ללמד מישהו על תרבותה. "בואו!" קראה והובילה אותם אל ספרייה אחרת, לא זו שג'ו הייתה בה.
"כמה ספריות יש כאן?" שאלה ג'ו. "אממ, 7 נראה לי? אני לא בטוחה, אולי הייתי בעוד איזו ספרייה פה" ענתה לואיס, מהרהרת בשאלה. "למה הבאת אותנו לכאן?" שאל רוב. "רציתם לדעת עוד על הגזעים כאן נכון? זה המקום המושלם לזה" ענתה לואיס. היא ניגשה לאחד מקירות הספרייה, "איפה זה?" מילמלה כשחיפשה. היא עברה לאחר כותרות של ספרים כגון: 10 דרכים להתחבב עם פיה, מפות עולם הטרולים, לבוש וכבוד: איך להתנהג בפגישה עם המרטקולים ועוד.... לבסוף עצרה מול ספר עם כריכה בלויה. "הנה זה!" קראה בקול והוציאה את הספר. "מה זה?" שאלה ג'ו בסקרנות. "פה תוכלו למצוא את כל העובדות על הגזעים השונים, רוב הספר ממוקד בארבעת הגזעים הראשיים אך תוכלו למצוא פה גם עובדות על 3 הגזעים האחרים שבני אדם ביניהם" הסבירה לואיס באיטיות. "אפשר להסתכל?" שאל רוב ולואיס הנהנה כתשובה.
רוב וג'ו התיישבו על אחת הספות שהיו שם והתחילו לעיין בספר, בעמוד הראשון היה תוכן העניינים:

ספר הגזעים הגדול
תוכן עניינים:

עמ' 6 – הקדמה
עמ' 9 – הטרולים, עובדות ומידע
עמ' 30 – מטרקולים, קוד כבוד, לבוש ואיך לא למות
עמ' 58 – ז'רונים, בריתות, שלום ואזורי מגורים
עמ' 61 – פיות, קסם, כנפיים וממשלה
עמ' 86 – בני אדם, תרבות, אזורים וממשלה
עמ' 90 – ננסים, מראה, קסם וטבע
עמ' 110 – גמדים, מלאכה, עבודת כפיים וזקן
עמ' 124 – עצות והשלמות


"וואו!" קרא לבסוף רוב. "מאיזה חלק בא לך להתחיל?" שאל. "ז'רונים" השיבה ג'ו. "חכו רגע עם כל זה! עדיין לא ראיתם את הגינה שלנו!" אמרה לואיס, הם כמעט שכחו ממנה. "מה יש לכם בה? עגבניות?" שאל רוב משועמם, עדיין רוצה לעיין בספר. "יש לנו גונדי ורונדה ואפילו אורטול!" השיבה לואיס. "כן רוב! בואו נלך לראות את זה!" אמרה ג'ו בניסיון לשכנע אותו להסכים. "טוב, טוב, אבל אני לא גורס את הדשא!" השיב רוב והם יצאו אל הגינה.

הגינה הייתה יפהפה! היו שיחי ורדים בצדדים שכל 3 מטרים חצץ ביניהם עץ רימונים. באמצע הגינה עמד עץ תפוזים גדול – גובה של 8-9 מטר בערך. את הגינה קישטו ערוגות עם צמחים מוזרים שג'ו ורוב שיערו שאלו מה שלואיס דיברה עליהם. תעלות מים חצצו באופן שווה את הגינה, כל 20 מטר תעלת מים. בפינת הגינה היו כמה עצים עם פירות מוזרים שמתחתם נחו כמה ערסלים ושולחנות פיקניק. כל אזור שלא היו בו ערוגות או תעלות מים היה מכוסה בדשא ירוק נוצץ בשמש. "וואו!" קראה ג'ו. את שאר היום העבירו בגינה, מטפלים בצמחים או שוכבים בערסל מתחת לעצים. בשבע בערב הם נכנסו סוף כל סוף לבית.

"זה היה מדהים!" קראו רוב וג'ו יחד. "בואו, צריך ללכת לישון. מחר תבואו איתי לבית ספר" אמרה לואיס. "בית ספר?" שאלה ג'ו. "כן, בית ספר. בית ספר לכל הגזעים. קוראים לו 'רויטון אונלון'. מחר אני אביא לכם מדים טוב? לילה טוב" אמרה לואיס והלכה לחדרה. ג'ו ורוב הלכו לחדר האורחים ונשכבו כשבראשיהם מחשבות על איזה יום היה היום, מה יהיה מחר בבית ספר ומה יש בספר.
ב-1:00 בלילה כשכולם ישנים הספר שקראו בו היום התחיל לזהור באור זהוב בספרייה, אחריו ספרים נוספים שנראו כמוהו בכותרת ובכריכה הבלויה התחילו לזהור כל אחד באור שונה: כחול, אדום, שחור, כסף, צהוב ועוד המון ספרים שונים. דבר אחד היה משותף לכל הספרים: כולם נכתבו ע"י אותו סופר, ג'יי אר טולר.

יצא אדיר מאיה!

פרק 8

למחרת בבוקר, הספרים הפסיקו לזהור. בחדר האורחים לואיס וג'ו קמו עדיין עם האשליות, מולם עמדה לואיס. "מוכנים לבית ספר?" שאלה. "אה.. לא כל כך, אין לנו מושג מה נלמד שם, אין לנו מדים ואין לנו ציוד.. אז, לא." השיבה ג'ו עדיין קצת ישנונית. "איך שכחתי! חכו רגע.." אמרה לואיס. "פרודוקיש! אתה יכול להביא לי בבקשה ציוד לשניים ומדים לשניים!" צעקה אל פרודוקיש. "בדרך!" צעק אליה בחזרה, ציוד מסודר ובגדים מקופלים הופיעו פתאום מולם מעופפים. "אז, זה לך וזה לך" אמרה לואיס והביאה לכל אחד מהם מדים וציוד. "ג'ו, תלכי לחדר האמבטיה הימני ורוב, אתה לשמאלי" פקדה לואיס, היא הלכה גם להתלבש. לאחר כמה דקות חזרו כולם במדים, לכל אחד היו מדים שונים. ללואיס הייתה שמלה בצבע ירוק בהיר-מנטה, ז'קט לבן ונעליים פשוטות בצבע לבן עם סוליה דקה, על השמלה היה עיגול שבתוכו האות פ' מסולסלת בצבע לבן כמו העיגול, כמובן שהגופייה והטוניקה היו עם פתח לכנפיה. ג'ו בניגוד ללואיס קיבלה חולצה עם שרוולים קצרים בצבע לבן קרם, מכנסיים ארוכים בצבע שחור, מגפיים צבאיות בצבע שחור וסרטים כחולים לכנפיה, כמו לואיס על חולצתה היה עיגול בצבע שחור ובתוכו לא האות פ' אלא האות ז'. רוב נראה הכי מוזר בחבורה, הוא קיבל מדים מוזרים מאוד. הוא קיבל גופייה שחורה שעליה יש חולצה בצבע אדום ופתח בצורת האות V בצבע זהב, על כל הדבר המוזר הזה גם ז'קט שחור עם זהב בקצותיו היה על זה, הוא לבש מה שבני האדם היו מכנים ג'ינס בצבע שחור יחד עם מגפיים צבאיות גבוהות שחורות כמו ושל ג'ו, על הז'קט היה עיגול לבן ובתוכו האות מ' מסולסלת.

"לואיס, למה המדים שלנו שונים?" שאלה ג'ו. "בגלל שאנחנו לא מאותו גזע, אני פיה, את ז'רונית ורוב אתה מרטקול. זה למה המדים שלנו שונים, הם מתאימים לגזע של הלובש" הסבירה לואיס. "ושיעורים?" שאלה ג'ו. "חלק מהשיעורים נלמד יחד וחלק בלחוד, ככה גם המקצועות ומערכת השעות" הסבירה. "בואו, צריך ללכת לאכול ארוחת בוקר" אמרה לואיס והם באמת הרגישו שבטנם מתחילה לקרקר. בניגוד לנצנוציות אז היום הם אכלו משהו שקוראים לו פטיורן שהיה לו טעם דומה לשל פנקייקים משולבים עם וופל בלגי. "איפה המכונית?" שאל רוב. "מה זה מכונית?" שאלה לואיס. "את יודעת, כלי רכב עם ארבעה גלגלים שנוסע על כבישים" אמר רוב. "לא מכירה" השיבה לואיס. "אז איך את מגיעה לבית ספר?" שאלה ג'ו. "דרך הערפל, איזה עוד דרך יש?" שאלה לואיס. "ערפל?" נדהם רוב, הוא לא ציפה לזה. "כן ערפל, בואו, אסור לאחר!" אמרה לואיס. היא לקחה מאחד המדפים 3 בקבוקים עם נוזל כסוף המתערבל בפנים רק משתוקק לצאת. "מה זה?" שאל רוב, הוא רצה לדעת את כל מה שיכול על עולם הקסם המוזר הזה. "בקבוק נבולה, יש עוד סוג, בקבוק פלוביה. אם תיקחו את בקבוק הנבולה ותשפכו אותו על הקרקע מסביבכם, אם תיקחו את בקבוק הפלוביה ותשתו אותו אז תהפכו לענן." אמרה לואיס. "אנחנו נשתמש בנבולה הפעם" אמרה והושיטה לכל אחד מהם בקבוק נבולה. "רגע! איך נחזור לכאן?" שאלה ג'ו רגע לפני שלואיס אמרה להם להשתמש בבקבוק. "אני לוקחת איתי עוד 3 תמיד" השיבה לואיס. "3.. 2.. 1!" אמרה לואיס וכולם חוץ ממנה פתחו את הבקבוק ושפכו אותו על הרצפה, בין רגע רוב וג'ו הפכו לערפל, "תעקבו אחריי!" אמרה לואיס והתחילה לעוף בכנפיה הדקיקות, שני ענני הערפל ריחפו אחריה. לאחר ריחוף / תעופה של רבע שעה הם הגיעו לבניין מוזר בצורת מלבן, הם עפו אל הכניסה וברגע שנכנסו ענני הערפל חזרו להיות בני אדם וכנפיה של לואיס התקפלו מעט.

הם נכנסו אל בניין מלבני מלא בסוגי גזעים שונים. "תעקבו אחריי" אמרה לואיס, רוב וג'ו עמדו בבקשתה. בדרך לאן-שזה-לא-יהיה הם נתקלו בדרך במישהי עם עור לבן-כחול, גובה ממוצע, פנים קשוחות וזוג קרניים אדומות בוהקות גדולות מעוקלות, מדיה נראו דומים לשל ג'ו רק שהסרטים על קרניה היו בצבע ארגמן, בידיה היא החזיקה ערימת ספרים שנפלה על הרצפה. "תיזהרו!" סיננה הילדה. "סליחה" אמרה ג'ו. "כמעט הפלתם אותי!" זעקה הילדה. "סליחה" מלמל רוב. "הסליחה שלכם לא תעזור לי עם הפצע הזה! או עם הספרים שנפלו לי!" צעקה הילדה. "אנחנו מצטערים, נוכל לעזור לך?" שאלה לואיס. "מי אתם?" שאלה הילדה לאחר שעזרו לה לאסוף את חפציה ולחבוש את פצעה. "אני לואיס ואלו ג'ו ורוב, אני פיה, ג'ו ז'רונית ורוב מרטוקל." אמרה לואיס והציגה את עצמם. "סליחה על הדרמה, פשוט מיהרתי" אמרה הילדה, "זה בסדר" השיב רוב. "דרך אגב, לא הצגתי את עצמי, אני רילה, רילה בונדרי." אמרה הילדה או רילה בונדרי. "אנחנו ממהרים אז אם תסלחי לנו" אמרה לואיס, הם התקדמו לאחת הכיתות, שם עמד להתחיל להם השיעור הראשון.


פרק 9

לצערי לא הקפיצו לי...
אני רוצה לומר תודה לטליה, פרופסור מקגונגל123 שכתבה את הפרק הקודם

”הממ.. מאיזה גזעים אמרת שהם?” שאלה רילה בחטטנות. ”אה, ג’ו ז’רונית ורוב מרטוקל” לואיס נלחצה. ”בטוח?” ג’ו ורוב הסתכלו על הרצפה במבטים חוששים. ”כן?” לואיס שאלה בחשש. רילה העיפה מבט חושד, ובאה להסתובב. ”חכו רגע.” סובבה את ראשה. ”מה זה השמות האלה? הם ממש אנושיים.” הילדה הזאת לא באה להם בטוב, בכלל. ”אלה רק, כינויי חיבה!” גו פלטה נשיפה בהקלה. ”ג’ו זה קיצור של ג’רופי, ורוב זה קיצור של מרקירוב.” נראה שכאילו הביטחון העצמי של לואיס התמלא בחזרה.
רילה עשתה כמה צעדים אליהם.”הממ, בטח” היא כיווצה את עיניה והתקרבה לג’ו. ”ג’רופי ומרקירוב.” רילה העבירה את אצבעה על לחיה של ג’ו, ובחנה את אצבעה. ”העור שלך בגוון טורקיז, לז’רונים יש עור כחול כהה.... ואתה-” הצביעה על רוב. ”אתה לא נוצץ כמו מרטוקלים. אני עוד אגלה מה קורה פה, על תדאגו” היא משכה את הסרט מהקרן הימנית של ג’ו, והמשיכה ללכת במסדרון, מלפפת את הסרט על אצבעה הארוכה, עם הציפורן השחורה והמסולסלת.
”וואו. זה, זה לא טוב לנו.” סיכמה ג’ו. ” תגידי, לואיס, מאיזה גזע היא?” לואיס כיווצה את עיניה בכעס. ”דולקית.” גילגלה עינים. ”יפים, חכמים, ערמומיים, תכססנים, והכי גרוע- יש להם שיער מדהים” לואיס הסתכלה על תלתליה המושלמים בצבעי שחור ולבן, מקפצצים על ראשה של רילה כאשר פנתה במסדרון. ”זה לא שהם הרעים או משהו, יש לי כמה חברות דולקיות, אבל באמת.” לואיס סיננה. ” אבל מה אנחנו עושים?” שאל רוב בחשש. ”באמת לא חשבנו על זה...” לואיס נלחצה. ”צריך איכשהו לסנן אתכם לכיתה שלי.” היא ניסתה לחשוב. ”פעולת הסחה”

”זה, המשרד של מיס בלומנשיק, המורה שלי. היא ז’רונית.” לואיס הצביעה על דלת כסופה שעמדה בקצה המסדרון של הקומה השלישית. ”רוב יסיח את דעתה.” רוב נבהל. ”איך אני אמור לעשות את זה בדיוק?” לואיס ענתה לו בטון זה-מובן-מאליו מעצבן כזה. ”אתה רואה את זה, זה הכדור הכליכול” הוציא  לואיס מכיס הטוניקה שלה כדור סגול קטנטן. ”אני וחבר שלי, ננסילוב, פיתחנו אותו בשנה שעברה. הוא יכול לקפוץ ממש חזק, ולעשות קולות מעצבנים. פיתחנו אותו בשביל לחרפןאת המורים, שיוציאו אותנו לשיעור חופשי” היא חייכה בערמומיות. ”אתה תקפיץ אותו במסדרון, צמוד לדלת שלה, היא תצא, ואני וג’ו נתגנב ונוסיף אתכם לרשימות, ברור?” כולם הנהנו בהסכמה. ”טוב , תתחיל” לואיס כיוונה כמה דברים בכדור, והתחבאה עם ג’ו מאחורי הקיר, צמוד לדלת. ”באונס! באונס!” רוב הקפיץ את הכדור שהתחרפן בין הקירות, רצפה ותקרה. רוב סימן בלייק לבנות, וזה אמר ששלב 1 בוצע.
עברה דקה של רעש בלתי נסבל, שחרפן את כל המסדרון, והמורה לא יצאה.
ןעברו שתיים.
ושלוש.
”וואו, היינו צריכות להביא אטמי אוזניים!” צעקה ג’ו מתחת לרעש שגבר וגבר. ”אני נכנסת לראות מה קורה איתה!” צרחה לואיס בתגובה. ”לא! לואיס!” ג’ו ניסתה לחסום אותה אך ללא תועלת, לואיס כבר משכה בידית הדלת הכסופה. הבנות הציצו פנימה, ולא היה שם אף אחד.
אך כשהסתובב הכיסא הן ראו את האישיות הכי פחות רצוייה.
רילה בונדרי.





פרק 9
לא הקפיצו לי!
תהנו

"וול וול וול, מי היה מאמין, הפיה המצ'וקמקת והקטנטנה וג'רופי-" היא הדגישה באופן דוחה את שמה מזוויף של ג'ו, "התלמידה החדשה ולא אמינה בתבל" רילה ציחקקה צחוק מכוער ומגעיח. "מה את, אה, עושה כאן?" לואיס ניסתה להשאר בצ'יל, אבל הדופק שלה היה על מיליון. "מה את עושה כאן, פיה מצ'וקמקת?" היא קמה והתחילה להתקרב אליהן. "המורה היא ב-ב-ביקשה לפ-פגגוש אות-תנו" לואיס גמגמה כשרילה כבר נצמדה אליה. "או באמת?" התרחקה מלואיס ושלבה את ידיה. הבנות הביטו במבטים זועמים זו על זו. רילה הסתובבה והלכה כמה צעדים אחורה.
"ג'יביאלו!" רילה צרחה והצביעה על לואיס עם מטה, מטה שחור עם עיגול החזקה כסוף ונוצץ, עם עיטורים מרהיבים, שנוצר באורח פלא, ולואיס התקפלה בתוכה. ג'ו פחדה ממש. "הספר, הספר" חשבה ג'ו לעצמה. "שיט, לא לקחתי אותו איתי."התחילה להלחץ, רילה הפחידה אותה מאוד.
ג'ו פתחה את תיקה, לבדוק אם יש משהו, משהו שיכול לעזור לה, והיא ראתה אור.
הספר היה שם.
לג'ו לא היה זמן להתמעמע, לואיס נראתה סובלת יותר ויותר כל פעם. "משהו על קללות, משהו על קללות" היא חיפשה תוכן עיניינים, אך הוא לא היה קיים. ג'ו התחילה לבכות. המים הרטיבו את הספר והרסו את דפיו העתיקים והעדינים. היא סגרה אותו בבכי, מסתכלת על לואיס מייבבת במקומה וסובלת, ולא יכלה לסבול את זה.
היא קלטה את מקור האור. מפי הדרקון שעל הספר יצא העור, והדרקון הרקום החל להיות תבליט שיצא ויצא מתוך הספר. רילה הסתכלה על ג'ו המייבבת והאור הירוק המשיך לצאת מהמטה שלה, והיא צוחקת מול פניה של לואיס, שנראתה כאילו היא עומדת להיקרע בשאגה.
הרקמה הכסופה התחילה לצאת מתוך הכריכה, ועיניה של ג'ו נעצמו.

ג'ו פקחה את עיניה, והרגישה יותר קלילה. היא הסתכלה סביבה, וראתה מסך ענקי, בו רואים את רילה מכאיבה ללואיס, ולואיס צורחת את נשמתה. ג'ו הרגישה כמו מחשבה ללא גוף, כאילו היא בתודעה של עצמה. ג'ו ראתה על המסך דרקון אדום וגדול, עם עיטורים כסופים, שיצא בשלמותו מהספר. "אני לא נותנת לה להמשיך עם זה" ג'ו שאגה, והדרקון התחיל לנשוף, ולנשוף, ולנשוף להבות אימתניות על הדולקית עם המבט הרצחני, שפתאום הרגישה לג'ו יותר חלשה ממנה, שג'ו היא השולטת, והדולקית צנחה ארצה.

הפעם הבאה שג'ו פתחה את עינייה הייתה מוחשית, ובדמות אדם. היאשכבה על רצפה משרד המורה, ושלוש דמויות שכנו מעליה. "היא מתעוררת!" שמעה את קולה הדק של לואיס מעליה. היא התיישבה וראתה את רוב בפרצוף מודאג, ואת לואיס מחייכת מולה. "מיס בלומנשיק, זוהי ג'רופי, הז'רונית." הדמות השלישית הייתה פיה בגובה מלא, 1.50, שבחנה את ג'ו במבטה. "אוי חמודה. כל כך דאגתי כשנכנסתי לחדר וראיתי אותך שוכת ככה על הרצפה. אם אני לא טועה, ג'רופי נימסולי?" לפיה היו משקפי חרמש עדינות ששכנו על אפה, ושיערה היה פקעת סגולה ומסודרת. לואיס קרצה לה, וג'ו כל כך שמחה שהתוכנית עבדה. "אז, מה, מה קרה לי? היא שאלה בעודה מחזיקה את ראשה הכואב. "לפי מה ששמעתי, את ניסית להראות ללואיס היקרה לחש חדש ומסובך, אבל התבלבלת. מיס בונדרי היקרה הובילה אותי לכאן. אל תדאגי, לא ניטפל אליך בעיניין החלון השבור." ג'ו נזכרה בכל מה שקרה, וכל כל התחשק לה לצרוח למורה את האמת בפרצוף. "מיס אבלור נפגעה גם היא. מרקירוב, האם תטרח להוביל את השתיים לחדר האחות?" לואיס הצביעה בידה על החדר שממול, ורוב, שהבין, עזר לג'ו לקום. "שלושתכן תוכלו לשהות במרפאה לשלוש השעות הראשונות, אחר כך תחזרו לשיעור לחשים, שם נעשה לכם הכירות עם הכיתה." הפיה יצאה מהחדר. לואיס סיננה קללה. "אני שונאת את רילה. כל הגוף כואב לי ברמות מטורפות" לואיס בהחלט הייתה קשוחה, אם לא מתה מקללה זו. הם יצאו מהחדר.




פרק 11

חדר האחות היה קטן ולבן, שש מיטות לבנות שכנו בו. מכל עבר היו מדפים עם שיקוים נוזליים בצבעים זוהרים. שולחן גדול ועליו מיליוני מרשמים שכן בפינה, ובצמוד אליו כיור. ליד אחת המיטות, שעל השולחן הצמוד לה היו שוקולדים רבין, שכן אלף, גזע גבוה, חזק, זריז, בלונדיני ועם זוג אוזניים מחודדות ועיניים סגולות, וזה ספציפית דווקא היה נמוך ושמנמן. "ננסילוב?" לואיס פלטה בהבעה מוזרה. "מה אתה עושה פה?" האלף חייך בקריצה, לואיס גלגלה עיניים. "את יודעת, נפלתי על הפנים בשיעור ספורט. דרך מושלמת להשיג שוקולד" כל האלפים היו תחרותיים מאוד וחזקים, מה שאמר ששיעורי הספורט היו מוגזמים. ננסילוב, ממבט, היה אפשר להבין שלא היה מוצלח בשיעורים אלו. "מר גרינוולד, אתה יכול ללכת" ז׳רונית מתולתלת עם מבט רציני נכנסה. "זה בסדר, אני אשאר פה. בכל זאת, למה לחזור לשיעור ספורט..." האישה נאנחה במבט זועף ופנתה אליהם. "ואתם?" על התג שממוקם על מדי האחות שלה היה כתוב:"מיס טינרטאג". "סליחה, מיס, אה, טריבלדג? אנחנו נפגענו והמיס שלחה אותנו לפה" ג׳ו ענתה בשלווה, כאילו חשבה שבגלל ששתינו ז׳רוניות הן יחיו ביחסים טובים.
"טוב, תתפסו מיטות. אפ אף אף, לא אתה, מרטוקל." לואיס לחשה לרוב משהו על כך שמרטוקלים עמידים, והוא לא הכי הבין. "המורה אמרה לי להשאר איתן" מיס טינרטאג הנהנה והלכה אל השולחן.

לואיס וג׳ו תפסו מיטות, ליד כל אחת שולחן עץ שחור. "מה שמך?" פנתה לג׳ו. "אה, אמ, ג׳רופי?" מיס טינרטאג גלגלה עיניים ורטנה משהו בדומה ל"הילדים של היום". "לא משנה. מה קרה?" ג׳ו באה לענות, אך לואיס חסמה אותה במבט. "תאונה באמצעות קסם, גברתי" חייכה בעדינות. "אוקי. גזע" בחנה אותה. "ז׳רונית..."  היא הניחה את. הפתק עליו כתבה על השולחן. "טוב, איפה כואב לך?" ג׳ו הסבירה. "אוקי, אני חושבת שיש לי משהו שעלול לעזור" מיס טינרטאג חזרה עם בקבוקון ירוק עם נקודות אדומות ופיפטה מלאה נוזל. "טוב, יש לי פה תמצית הרדמה מיוחדת, ותרופה" ג׳ו פתחה את פיה, אך המיס סימנה לה תנודת ראש קלה.
היא שלחה יש אל ברכה של ג׳ו ועיסתה אותה. לאחר מכן, פתחה את הבקבוק הירוק ושפכה קצת על בירכה. "ועכשיו פה" אמרה טינרטאג וג׳ו עשתה כפקודתה.
הפיפטה טיפטפה שלוש טיפות, וו התרסקה במיטתה. נשמע שננסילוב שמע את הרעש והחליט להסתובב. "או, מי זאת?"קם ממיטתו והתיישב על מיטתה של ג׳ו. "סתם, תלמידה חדשה בכיתה" לואיס קיוותה שלא יחשוד. "איך קוראים לה?" ננסילוב, החבר הכי טוב של לואיס, עצבן אותה ברמות מטורפות עכשיו. "אה, ג׳ו, אה, ג׳רופי, אה..." ננסילוב חייך חיוך מושלם ומעצבן. "אני אקרא לה ג׳ו. טוב, יחסית לז׳רונית יש לה עור בהיר ממש" עוד משהו על אלפים- העיניים שלהם יכולות להבחין כמעט בהכל. וזה מעצבן. "מה הקטע איתה? רק הצטרפה וכבר יודעת קסמים מסובכים שמעלפים אותה?" לואיס התרתחה. "לא יודעת! תפסיק עם השאלות המטופשות האלה! אני לא מרגישה טוב!" דקה אחרי שעשתה את זה, הבינה שזה לא נכון לעשות.
לואיס וננסילוב היו חברים הכי טובים מאז גיל 3, ומעלום לא נאלצה להסתיר ממנו משהו, בעיקר לא משהו בסדר גודל כזה. עיניו המתלהבות של ננסילוב מכבי, והוא קם וחזר למיטתו, מתחיל ללקק שוקולד. "אולי, אולי זה הדבר הנכון לעשות" חשבה לואיס. "לפעמים צריך להקריב לטובת הכלל" היא נשכבה במיטתו המרפאה בעצב, ועצמה את עיניה.