אפס עגול || אוונס, סיפור בהמשכים

[harrypotter111]

אפס עגול
דירוג: pg13 (חקירת רצח)
כתבה: אוונס harrypotter111

תוכן עניינים
פרק 1 [844 מילים]
פרק 2 [674 מילים]

--

פרק 1

[844 מילים]

"אתה יודע שאני מסור לעבודה, אבל אני פשוט לא מסוגל לעשות את זה!"
הייתי שמח להגיד שצעקתי את המשפט ויצאתי בדרמתיות מהחדר, אבל הנימוסים והכבוד בהם חונכתי מנעו ממני לעשות את זה. הדבר היחיד שאני יכול להגיד זה שאמרתי את הדברים בצורה נעימה, אך גם מספיק בתקיפות בשביל שהוא יבין שאני לא מוכן לעשות את זה. לפחות זה מה שאני מקווה.
"אני מבין לגמרי, וזה גם מה שאמרתי למפקח," ראש המחלקה שלי במשטרה, ארי, הוריד את משקפיו ושפשף את עיניו בעייפות. "זה תיק חשוב מכדי שהם יתנו אותו רק לאדם אחד. צריך לפחות שניים, ומשום-מה המפקח מתעקש שאתה תהיה אחד מהאנשים שיעבדו על התיק, או שהם יעבירו את זה לאזור אחר בארץ."
"היה לי תנאי אחד בגללו הסכמתי להיכנס לעבוד איתכם," זקפתי את גבי וראשי ואמרתי באיטיות כדי להדגיש כל מילה. "וזה היה שאני עובד לבד. תמיד."
"ותמיד עבדת לבד, עד עכשיו," ענה ארי. "אנחנו חייבים את התיק הזה, סלאיס. אנחנו חייבים שתסכים לעבוד עם מישהו נוסף."
נאנחתי אחרי כמה דקות של שקט. "פעם אחת בלבד. ואני דורש על זה משכורת כפולה, ושאהיה אחראי על החקירה."
"אני אראה מה אוכל לעשות בעניין המשכורת. ואני מבטיח לך שתהיה האחראי על החקירה," אמר ארי בהקלה. "נדבר איתך בהמשך היום לגבי התיק. אני מקווה שכבר מחר נקבל אישור, נצוות לך בלש ותתחילו לעבוד."
פניתי לצאת, אך לאחר כמה צעדים עצרתי והסתובבתי בחזרה. "מה כל-כך חשוב בתיק הזה?" שאלתי בסקרנות.
"זה לא תיק חשוב כמו שזה תיק מסובך," השיב ארי אחרי התלבטות קצרה. "אני לא בטוח כמה אני יכול להגיד לך לפני שנקבל את האישורים, אבל הדבר היחיד שאנחנו יודעים זה שם הנרצח ומקום הרצח. וגם..." הוא היסס לרגע. "לא מצאו את הגופה בשום מקום. היא נעלמה, יחד עם הרוצח."
עוד לפני ששמעתי פרטים נוספים, מוחי התחיל לעבוד. התיק הכי גדול שקיבלתי בחצי שנה האחרונה היה מקרה קלאסי של מניע ברור, חוסר אליבי ותנאים מושלמים לרצח. חיכיתי המון זמן לתיק שיאתגר אותי קצת.
"אני חושב שזה יהיה תיק שתשמח לעבוד עליו," חייך ארי למראה החיוך שבצבץ על שפתי.
ולמרות שידעתי שאצטרך לעבוד עם שותף על התיק הזה, פתאום לא הייתה לי סבלנות לחכות ולהתחיל לחקור את זה.

כבר בבוקר שלמחרת קיבלתי שיחת טלפון מארי. הוא נשמע נרגש מאוד כשהודיע לי על האישורים שקיבל והפגישה עם השותף שתתקיים באותו צהריים.
"מה לא בסדר?" שאלתי לאחר ששפך את כל הפרטים.
"מ- מה?"
"הקול החושש שלך, המהירות שבה אתה אומר הכל כאילו כדי להיפטר ממה שאתה צריך להגיד, ההיסוס שלך עכשיו כששאלתי מה לא בסדר," אמרתי, בקול מעט משועמם. "זה אומר שיש משהו לא בסדר. אז אני שואל כדי לחסוך לך את המבוכה בלפתוח את הנושא - מה לא בסדר?"
"אני..." הוא השתתק לרגע, יכולתי לשמוע את ההתרשמות בקולו. "זה השותף שלך," אמר לבסוף.
נאנחתי. ידעתי שזה יביא לי רק צרות. מאז ומתמיד עבדתי לבד, וזה תמיד היה הכי טוב. "מה איתו? אל תגיד לי שהוא עוד אחד מהחדשים הנפוחים שבטוחים שהם יודעים הכל."
"לא, בכוונה בחרנו מישהו שעובד פה יותר משנה ופתח יותר מעשר תיקים."
"אז מה?" לא היה לי כוח להתחיל לנחש. הרבה יותר מהיר אם הוא פשוט יגיד לי.
"הוא פשוט לא כל כך... הוא."
"זאת בת," אמרתי בעזרת חושי חדי-ההבחנה.
"היא הייתה האפשרות הכי טובה," הוא התנצל. "הבלשית רובינס נולדה כמוך בקליפורניה, והיא באמת רצינית מאוד בעבודתה."
"אגיע למשרד בזמן לפגישה, ואז אוכל לפגוש את הבלשית רובינס ולראות עד כמה מקצועית היא," עניתי וניתקתי את השיחה.
התיישבתי על הספה, משתדל לשמור על גב זקוף, והבטתי בשעון המתקדם לאיטו במתח רב. כבר הייתי לבוש ומוכן לצאת, אז לא נשאר לי מה לעשות. אמנם היו לי כמה סידורים שתיכננתי לעשות, אבל הייתי מתוח מכדי לעשות משהו. אחרי עוד כמה דקות של בהיה בשעון, החלטתי בכל זאת לצאת לדואר כמו שתיכננתי, שאתרכז במשהו אחר.
עד שמצאתי את הטלפון שלי - שמרוב בלבול אחרי השיחה עם ארי השארתי אותו על השולחן ליד העיתון - לקחתי את המפתחות וירדתי למטה, החלטתי שבעצם כדאי שאשאר בבית ואכין לי משהו לאכול, שלא אהיה רעב. נדרשו רק כמה דקות בבית השקט כדי שאחליט בכל זאת לצאת לדואר, אבל באמצע הדרך שיניתי את דעתי והלכתי לטיילת הקרובה לביתי. התחלתי ללכת באיטיות, משחרר את מחשבותי.
ממה הייתי כל כך לחוץ? מאז ומתמיד הייתי אדם מאוד מעשי, ובמיוחד אחרי שאבא שלי נפטר. ידעתי שאני צריך להיות המחושב וההגיוני במשפחה, או שלא נצליח להמשיך לחיות. וזה לא שאמא שלי לא הייתה חזקה, אבל היא הייתה מסוגלת להתפרץ בבכי פעם בכמה זמן, בלי שום סיבה הנראית לעין. ובסופו של דבר, לגברים באמת משלמים יותר מלנשים.
התחלתי ללמוד משפטים ברגע שסיימתי לימודים, אבל מהר מאוד הנושא שיעמם אותי. עם כל המעשיות בה גידלו אותי, רציתי עבודה עם יותר... ריגוש. אולי עבודה שתצליח להוציא ממני יותר ממה שאני מצליח.
אני לא באמת יודע, אבל גם כשעברתי ללמוד בלשות נשארתי אדם הגיוני - וזה גם משהו שמאוד חשוב שיהיה לבלש.
אז למה אנמ כל כך מתוח? לא ידעתי כמה מהלחץ הזה הוא בגלל שאני צריך לעבוד עם שותף, וכמה מהמתח הזה הוא בגלל שה שותף שלי הוא בעצם שותפה. הבלשית רובינס.
אחרי עוד חצי שעה של הליכה החלטתי שהגיע הזמן שאסע למשרד, שלא אאחר לפגישה. אסור להשאיר רושם רע, לא משנה איפה אתה נמצא.
חניתי במקום חניה הקבוע שלי, יצאתי מהמכונית וסידרתי את שערי, מקווה שאני לא עושה כרגע את הטעות של חיי.

[The Vandalist]

וואו, אוונס. קראתי הרבה קטעים שקראת אז אני לא יכולה לכתוב "איך את עושה את זה זה פשוט מדהים איך את כותבת את זה" או משהו כזה כי זה כבר רגיל אצלך, אבל אני כן יכולה להגיד ש-
הפרק היה קצר אבל נתת בדיוק את הכמות המדוייקת של מילים בשביל לגרום לקוראים להיות במתח עד לפרק הבא, וחוץ מזה העלילה מתומצתת אבל מכילה הרבה, אני מרגישה שאם היית מוסיפה עוד תיאורים של החיים של הדמות הראשית זה היה הורס.
כשקוראים סיפור או קטע שכתבת פשוט מרגישים כאילו הסיפור באמת קורה ושאנחנו רק מפריעים לשלמותו..
בקיצור, זה מדהים ותמשיכי לכתוב!

[harrypotter111]

@ליה036
ממש תודה על התגובה! שמחה שאהבת:)
--

פרק 2

[674 מילים]

הגעתי כבר ב12:28, החניתי את הרכב שלי במקום הקבוע ונשארתי כמה דקות ברכב, מנסה להרגיע את הלחץ הלא-מוסבר שפעם בי. זה לא היה חדש לי, הסיפור הזה. תמיד הייתי לחוץ לפני פגישה עם אנשים, מקווה שאצליח להשאיר אותם גם הפעם מחוץ למעגל הקרוב אלי, שכלל בינתיים את אמא שלי - ואני מקווה שלא יגדל בקרוב.
אבל הלחץ היה גדול יותר הפעם. נשמתי עמוק עד שהרגשתי יותר טוב, ויצאתי לאט מהרכב, מסדר את הבגדים בקפידה. אף פעם לא התחברתי לחליפות - זה תמיד הרגיש לי יומרני ומתנשא מידי, אבל תמיד הקפדתי על בגדים נקיים ומסודרים.
נכנסתי לבניין, והגעתי אל המשרד בדיוק בשעה 13:00. בחיוך קל על הדיוק דפקתי בדלת, והקול המוכר של ארי ענה.
"תיכנס בבקשה."
נכנסתי וסגרתי אחרי את הדלת, מעיף מבט על החדר שנגלה לפני.
זה היה משרד רגיל, לא גדול מידי, עם שולחן, כמה כיסאות, ספריה קטנה בצד וכמה ארוניות מסמכים מאחורי השולחן. בין השולחן לארוניות, על כיסא מסתובב, ישב ארי בנוחות, והבזיק לעברי חיוך. "מדייק, כמו תמיד."
העפתי לעברו חיוך מתוח בזמן שמבטי עבר למי שישבה מול ארי. היא הייתה לא גבוהה מידי, רזה ובעלת עור חיוור. היה לה שיער קצר בצבע חום, והיא לבשה סוודר בצבע טורקיז, חצאית קצרה בצבע שחור, ונעלה מגפיים גבוהים, גם הם בצבע שחור.
"אה, אחר צהריים טובים," היא נפנתה לעברי. היו לה תווי פנים מודגשים, שפתיים דקות ואף סולד. עיניה הירוקות היו תחומות בריסים ארוכים. כשראתה שאני בוחן אותה היא חייכה מעט, קמה מכסאה והושיטה לי יד ללחיצה. "הבלשית ג'אליה רובינס."
"ברנון סליאס," העפתי לעברה חיוך קטן ולחצתי את ידה, מקווה שהיא לא רואה עד כמה אני מתוח.
ארי היה הראשון לשבור את השתיקה המביכה שנוצרה. "אני שמח ששניכם הגעתם בזמן. בואו אני אסביר לכם על התיק."
נשענתי מעט קדימה, מביט במסמכים שארי פרש על השולחן.
"זה הקורבן שלנו," הוא הצביע על תצלום של אדם בערך בגיל החמישים, עם שיער שהלבין מהר מידי וחיוך רחב. רחב מידי. עיני נמשכו אל עיניו, שהיו נראות מעט מבולבלות, או אולי... מפוחדות? "ויליאם דיירן, בן חמישים ושתיים" - חייכתי לעצמי באישור - "עובד במכון כושר במרחק של שעה נסיעה מפה. הוא היה אדם מאוד אהוב, ולא היו לו אויבים, ככל שאני יודע. אשתו נפטרה לפני חמש שנים, ויש לו בת אחת בת תשע-עשרה. היא הייתה זו שפנתה אלינו."
"למה? אין משטרה איפה שהיא גרה?" שאלה ג'אליה.
"הם לא יודעים איך לפתור את זה," ענה ארי. "ואין להם מספיק בלשים שמוכנים לעבוד על התיק הזה." הוא העיף בי מבט קצר.
"למה?" שאלתי, למרות שניחשתי שהתשובה לשאלה הזו היא בדיוק הדרך בה ארי שיכנע אותי להצטרך לחקירה.
"עוד מעט תבינו. זה מה שאנחנו משערים שהוא מקום הרצח." ארי הצביע על תמונה אחרת, שהראתה מחסן של חברת חנויות אוכל מוכרת.
"משערים?" ג'אליה קימטה את מצחה. היה לה מבטא בריטי חזק. לא שמתי לה לזה עד עכשיו.
"מצאנו שם דם עם הדי-אן-איי של הנרצח, אבל," קולו נעשה מתוח. "אין גופה, ואין שום סימן לרוצח."
"אפשר בקלות לשים שם דם של הנרצח כדי שנחשוב שזו זירת הרצח," אמרה ג'אליה.
"חייבת להיות עוד סיבה בגללה הם חושבים ששם הוא נרצח," עניתי. "או שהיה לנרצח קשר כלשהו למקום הזה - אבל עד בעצם יש סיכוי שהרוצח ידע על הקשר הזה ובכוונה בלבל אותנו..." העפתי מבט קצר בארי לפני שעניתי. "או שיש עוד משהו שמחשיד את המקום הזה."
מבטו המרוצה של ארי הראה לי שצדקתי. "למעשה... גם וגם. אנחנו יודעים שהיה קשר קרוב בין המשפחה של הנרצח לבין המשפחה של מנהל החברה שאחראי על המחסן. אמנם הקשר הזה נותק לפני כמה שנים, אבל אנחנו חושבים שהוא חודש לא מזמן. וגם נגנבו הקלטות של המצלמות המצלמות את האזור מ10:00 עד 22:00 באותו יום בו הוא נעלם."
"אז יש 12 שעות אפשריות לרצח?" שאלתי אותו.
"מישהו ראה אותו בחנות בשעה 15:34, וזה פעם אחרונה שהוא נראה," ענה ארי.
"אז כל מה שאנחנו יודעים זה הנרצח, המקום שהוא כנראה מקום הרצח, ושבע שעות אפשריות לרצח?" שאלה ג'אליה.
"שש שעות ועשרים ושש דקות," תיקנתי.
"כן," ענה ארי. צלצול טלפון קטע את השיחה, והוא ענה. "הלו? בטח... אני כבר איתך." הוא כיסה את השפורפרת בידו. "אנחנו צריכים לפתור את זה כמה שיותר מהר. תתחילו בלחקור את האנשים שיש להם גישה למחסן."
קמתי, לקחתי את התיר עם כל הפרטים יצאתי מהחדר, כשג'אליה מאחורי.

[Sam I am]

נו באמת אוונס
יש רק משהו מאכזב בקטע הזה- למה את לא ממשיכה?
אני חייבת המשך! ולמה אף אד כמעט לא מגיב פה?
זה מושלם (לא שהיה לי ספק)

[סולאנג'לו]

וואי זה מהמם!! סיפור מסקרן וכתוב טוב. אהבתי ממש!
תמשיכיי