⁙אבודים⁙||נטע⁙, סיפור בהמשכים

⁙אבודים⁙
⁙פרק שישה עשר⁙
823

אחריי בסך הכל יומיים, הגיעו השניים אל מחוז חפצם. גרנץ שם לב שמזג האוויר נהיה נוח יותר.
''הגענו'' אמרה דורלין ונאנחה. החולות נהפכו בהדרגה לאדמה סלעית במקצת ופיצ'ר לא הצליח שלא להעריך את התושבים שחיים באזור כזה. לכל הבתים היה אותו גוון חולי וכולם היו בערך באותה צורה ואותו הגודל. הם עברו ברכיבה ליד באר שם התכנסו כמה נערות, צעירות מדורלין רק בכמה שנים. חלקן התיישבו על פי הבאר וצחקקו האחרות עפעפו בעיניהן בתנועות פלרטטניות. גרנץ ניסה להתעלם מהן, הוא תהה מה עובר בראשן של נערות מתבגרות.
''כדאי שנמשיך'' אמרה דורלין בקול שהבהיר שהיא משתדלת לא להתפקע מצחוק ''יהיו לך הזדמנויות אחרות לחזר אחריהן'' היא גיחכה.
''גיחי גיחי, מצחיק מאוד'' אמר פיצ'ר בסרקזם.
''עוד מעט נגיע לבית של ההורים שלי, ואחר כך לביתו של ראש הכפר'' העבירה דורלין נושא אם כי עדיין נראתה משועשעת.
''מצוין'' נאנק גרנץ, הרכיבה הזאת על הסוס בלי יותר מידי עצירות התחילה להכאיב לו. דורלין עצרה את סוסתה מול בית שלידו היה אסם שהיה זקוק דחוף לצבעיה מחדש. דורלין ירדה בקפיצה מהאוכף וחיכתה שגם פיצ'ר ירד. היא דפקה בדלת קצת בהיסוס, הדלת נפתחה מיד ואמא שלה עמדה בפתח.
''דורלין! התגעגעתי כל כך'' היא חיבקה אותה בחוזקה ''לא ידעתי שתבואי, הייתי מארגנת לך משהו מיוחדת''
דורלין מחתה ''אין צורך אמא, זה ביקור קצר לא יותר'' היא הרשתה לאמא שלה לשתול נשיקה קטנה על לחייה.
''נו, ספרי לי. מה עם הצבא?'' שאלה אמא שלה בהתרגשות. גרנץ שם לב שהיא ממש לא דומה לבתה,
''בסדר'' אמרה דורלין קצרות וסוף סוף נפנתה אימה אל האורח. ''אני פיצ'ר... ידיד של דורלין מהצבא''
הוא אמר במבוכה. האישה הזאת הייתה שונה בצורה מוחלטת מאימו המרוחקת.
''תיכנסו'' דחקה בהם אמא של דורלין, ''הכנתי מרק. אתם נראים מורעבים. לא מאכילים אותך בצבא דורליני?'' היא שאלה בחיבה ופרעה את שערותיה של ביתה למרות שזו הייתה גבוהה ממנה.
''אמא!'' הסמיקה דורלין במבוכה.
''אבא עובד עם הכבשים'' עדכנה אותה אימה כאילו לא שמעו ''והשלישייה בוודאי משחקות באזור''.
גרנץ בחן את האוכל שקיבל, לחם חום שאמנם היה ברור שלא יצא הרגע מהתנור, אך הוא הדיף ריח מעורר תיאבון. ליד הלחם היתה קערה שבתוכה היה המרק, הוא היה בגוון אדום כתמתם או שזה דווקא כתום אדמדם. בכל אופן גם הוא הריח מצוין ופיצ'ר גילה כי הטעם טוב כמו הריח. הוא שמע צחקוקים ילדותיים, שונים בבירור מצחקוקן של הנערות ליד הבאר. הוא חיפש בעיניו את בעל הצחוק. ולהפתעתו גילה שלא מדובר בילד אחד אלא בשלישייה של ילדות קטנות שדומות בצורה כמעט מפחידה לדורלין. הן התחבאו כל כך טוב שפיצ'ר ניחש שאם לא היו צוחקות הוא לא היה מגלה אותן.
''אז פגשת את הבנות'' אמרה דורלין וגיחכה. ''אנולי, ווילאין וכולדין.''
היא קראה להן, והשלושה יצאו בחיוך מעט מבויש. גרנץ העריך שגילן לא יותר מתשע. ''היי'' אמרה אנולי, או שאולי הייתה זו כולדין?
''אתה חבר של דורלין?'' אמרה ווילאין בקצת פחות ביישנות.
גרנץ הציץ בדורלין ולא ידע מה הוא אמור לעשות. לצחוק או להראות נבוך? ''הן תמיד ככה?'' הוא שאל בלחישה והתפלל שפניו לא מסגירות את מבוכתו.
''הו לא'' ביטלה דורלין את דבריו ''ככה הן... שובבות קטנות שלי'' היא קרצה לקטנות ''הן ככה רק כאשר הן פוגשות מישהו לראשונה... אחריי זה הן נהיות... אין לי מושג איך להגיד את זה... ככה זה אחים קטנים, אני צודקת?''
פיצ'ר הנהנן לשלילה ''מצטער, אני בן יחיד'' הוא אמר בעודו מפנה את כליו הרקים.
''אין צורך חומד'' אמרה אמא של דורלין. ''אתם תישארו ללילה?'' היא שאלה בתקווה דורלין הסתכלה על גרנץ בשאלה, הוא הנהן.
''אנחנו יכולים'' היא אמרה.
''נהדר'' היא חיבקה את בתה הבכורה בחוזקה,
''אנחנו יכולים קודם ללכת לביתו של ראש הכפר?'' שאל גרנץ. המשפחה הזאת מצאה חן בעיניו אבל הוא לא היה רגיל להפגנת חיבה כזאת בפומבי.
''כדאי קודם שתתקלחו'' יעצה להם גברת פלאדוויק בחום. ''הוא אדם חשוב.''
אז בזמן שדורלין הלכה להתקלח גרנץ חיכה בחדר שלה, הוא אמנם היה קטן אבל היה חמים כמו דורלין עצמה. המיטה עצמה לא תפסה חלק חשוב בחדר וכך גם הארון בגדים. אבל היו מדפים מלאי ספרים ועל הקירות עצמם היו ציורים של דברים. וגרנץ ניחש שדורלין עצמה ציירה אותם. היא יצאה מהמקלחת, שערה נוטף מים אבל כבר לבושה בבגד הכפרי שכולם לבשו סביבה, היא סחטה את שערה ושלולית נוצרה בחדר. ''אני אנקה את זה'' היא אמרה, ''על מה אתה מסתכל?'' אחד מהחלונות היחידים בבית היה בחדרה שלה והנוף בו לא היה כל כך מרשים. אבל גרנץ הסתכל בכלל על ציור שציירה של שקיעה. ''את ציירת את זה?''
הוא שאל ולא הצליח למנוע מקולו להיות מלא בהתפעלות. ''כן'' היא אמרה בפשטות.
''זה יפהפה'' הוא אמר, הוא אמנם לא היה מבין גדול באומנות אבל הציור אכן היה מרשים וריאליסטי.
''כדאי שתלך גם אתה להתקלח'' אמרה דורלין ועיקמה את אפה בשובבות, ''אתה מסריח'' היא לא אמרה את זה מתוך מטרה להעליב וזה אפילו לא היה נכון. אבל שניהם צחקו מהבדיחה הלא כל כך מוצלחת של דורלין.
''אני אלך'' אמר גרנץ בחיוך והלך. הוא התארגן בזריזות ויצא משם, דורלין ישבה ליד המיטה שלה וציירה בשקט. ''מה את מציירת?'' הוא שאל.
''לא ציירתי ממש, רק תיקנתי קצת ציור ישן שלי'' היא אמרה. זה היה דיוקן עצמי שלה עצמה. באותו רגע גרנץ היה מוכן לקבל את הדיוקן הזה ואפילו לתלות אותו בחדר שלו. הוא הרגיש קליל בצורה קצת משוגעת.

הקפצה :>

⁙אבודים⁙
⁙פרק שבעה עשר⁙
771

איאן ונולנה ישבו בסיפרייה, הם נראו מרותקים לספר הישן שהכיל בין השאר את הסיפורים על מאגיה. ''את חושבת שזה אמיתי?'' שאל איאן, הוא בדרך כלל לא האמין בקללות אבל הספר דיבר בבירור על התליון של נולנה.
''אני לא חושבת'' אמרה נולנה בקולה העדין, ''בעבר הרחוק האמינו בקללות ששורצות על חפצים.. והתליון בהחלט עתיק''.
איאן בחן את התליון שנח כעת בין ידיה העדינות של נולנה. איאן קרא שוב ברפרוף את השורות שמעידות על קללה. לצד ציור מדויק של התליון היו כתובות השורות:
עת המלכות להסתיים.
התליון יביא חורבן ועצב.
הוא מרעיל את המלכה העונדת אותו.
את גופה ואת נשמתה.
איאן בחן את תווי פניה האלפיות של המלכה נולנה. היא לא נראתה כמו מישהי מורעלת.. היא אמנם התעלפה בטקס אבל מאז עבר זמן והדבר לא קרה שנית. ומה עם נשמתה?
''הוד מלכותך, נולנה'' כחכח איאן בגרונו במבוכה, הוא לא ידע איך להסביר את זה. ''ממי קיבלת את השרשרת?'' הוא שאל בעדינות.
''מסבא שלי. קצת לפני שמת.. הוא קיבל את זה מסבא שלו.'' היא אמרה בקול מעט מהורהר. ''למה?'' היא שאלה ופליאה כנה נשמעה בקולה.
''שום דבר'' הוא אמר אבל בליבו חשב שייתכן שנולנה היא המלכה הראשונה שעונדת את התליון.
''הספר הזה מעניין. לא ממש מדויק מבחינה היסטורית, אבל מעניין'' אמרה נולנה וסגרה את הספר העתיק. היא התרוממה בחצי התמתחות והחזירה את הספר למקומו. ''היה כיף'' היא אמרה ''חבל שאני צריכה ללכת.. אבל היי, אולי בסוף יווצר לנו מועדון ספרים אמיתי.'' זה היה סוג של נכון, במשך כל הימים האחרונים שניהם ישבו בסיפרייה וקראו, בהעדר משהו אחר לעשות וזה נהיה תחביב משותף.
''ל-להתראות, תשמרי על עצמך'' אמר איאן וקיווה שקולו לא רועד.
''הכל בסדר, איאן'' נזפה בו נולנה אבל עדיין חייכה, ''אני בסך הכל יוצאת לבדוק מה המצב ביער עכשיו, אני לא עשויה מחרסינה'' היא ראתה שדאגתו כנה ולכן הוסיפה, ''אם אתה רוצה, אתה יכול לבוא איתי.'' היא אמרה.
איאן קפץ במהירות ''כמובן שאני רוצה'' הוא אמר בהתרגשות ותיקן עצמו ''זאת אומרת. אני אשמח לבוא, הוד- נולנה'' הוסיף כשנזכר שהיא ביקשה ממנו לקרוא לה בשמה הפרטי.
שניהם הלכו זה לצד זו בשתיקה שאותה הפרה נולנה, ''למה אתה כל כך דואג לי?'' היא שאלה ובקולה נשמעו רמזים לתרעומת, ''אני מסוגלת לדאוג לעצמי. בגילה של קירייה הייתי לוחמת.'' היא דיברה על כך כאילו היה מדובר במשהו שקרה לפני הרבה זמן למרות שזה היה רק לפני שש
שנים. איאן ניסה לדמיין את המלכה נולנה לוחמת, אבל איכשהוא כל הזמן עלה לו בתודעה הדימוי שהיא מעין בובת חרסינה יפהפייה אך שבירה. הוא נזכר שהיא פנתה אליו בשאלה, הוא כחכח בגרונו שוב ונמנע מלהביט בעיניה שצבען כים. ''כי.. אם יקרה לך משהו ממלכת אלתגורה תקרוס...'' הוא שמע את עצמו אומר כאילו הוא רק צופה מהצד, ''ואת גם התעלפת בטקס של הקצינים ו-'' הוא גמגם.
''אני מבינה'' היא אמרה ועיניה הגדולות נפערו עוד יותר, ''זה ממש חמוד מצידך שאתה רוצה להגן עליי, אבל אני מסוגלת גם בעצמי, האירוע בטקס היה מקרה חד פעמי. אני מבטיחה''
היא אמרה, איאן שמח לראות שהיא כבר לא כועסת אבל פחד שהיא מאוכזבת ממנו, שוב הייתה שתיקה מביכה. נולנה מוללה באצבעותיה את שערה הבלונדיני הארוך. ''הדאגה שלך כנה, אתה בחור מיוחד איאן'' היא אמרה לבסוף.
''ת-תודה רבה, נולנה'' הצליח איאן לומר לבסוף. הוא רצה לומר לנולנה שגם היא מיוחדת, אבל זה היה נשמע מוזר מידי, במיוחד בגלל העובדה שזה כל כך נכון. היא התעסקה בתליון שלה בזמן שיצאו משטח הארמון.
''מה עם ביצת הדרקון?'' היא שאלה.
''הוא בסדר. שמור היטב'' אמר איאן, למען אמת הוא פחד מוות מלישון באותו חדר עם הביצה אבל הבטחתו למלכה הזכירה לו שהאמון שלה זה הדבר הכי חשוב.
''ומה עם-'' פתחה נולנה אבל השתתקה בן רגע, מתברר שהנזק שנוצר ביער בזמן השריפה חמור ממה שחשבה. ''אוי אלוהים'' היא אמרה בקול מזועזע. איאן מצא עצמו מנסה לנחם אותה.
''הכל יהיה בסדר, אני מבטיח לך'' הוא אמר בעודו יודע שאת ההבטחה הזאת הוא לא יוכל לקיים. פתאום הוא הרגיש כאילו היא ילדה קטנה בתוך תוכה, הוריה מתו כאשר הייתה רק בת שש עשרה, וילדותה נגזלה מהר מידי.
היא הביטה בו בעיניים גדולות מלאות תום, ''אתה בטוח?'' היא שאלה. ואיאן שם לב שהיא מעמידה פנים, היה לשניהם ברור שזה מצב איום אבל נולנה העדיפה לקוות.
''כן'' הוא אמר בקול החלטי.
''תודה רבה על התמיכה'' היא אמרה בקול מעט צרוד שאיאן ניחש שנועד להסתיר דמעות
. ''בכיף'' הוא אמר וקיווה שקולו לא רועד. מה ממלכת אלתגורה תעשה? הוא נשך את שפתיו בתגובה למראה דמעה תכלכלה שנושרת מעינה של נולנה. ''את האלפית הכי חזקה שאני מכיר'' הוא אמר וניסה לעודד אותה, ''אל תישברי נולנה, אלתגורה זקוקה לך''
חיוך החל להפציע בפניה. ''אתה.. צודק, הממלכה זקוקה שאהיה חזקה. אני לא יכולה להישבר.'' היא הנידה ראשה כאילו היא נוזפת בעצמה ותלתליה הבלונדיניים נחו על כתפיה. ''אתה יודע?'' היא שאלה את איאן בעודם חוזרים לארמון, נהיה ממש קר בחוץ. ''אני ואתה צוות לעניין'' היא אמרה,
ואיאן הסכים איתה.

הקפצה

אוקיי נטע
את כותבת בשפה מאוד מגוונת ויפה והסיפור שלך מאוד מעניין אבל יש לי כמה עצות בשבילך
1. בכל פעם שמישהו חדש מדבר, יש לרדת שורה
אם נניח יש את המשפט הזה שאת כתבת:

צריך לכתוב ככה:

כשאת לא יורדת שורה, מאוד מבלבל להבין האם מישהו חדש מדבר ומי זה

2. העניין של שלוש נקודות
אני לא חושבת שאני צריכה להסביר מה השימוש בשלוש נקודות, אבל שימי לב, יש או נקודה אחת או שלוש נקודות.
אין דבר כזה שתי נקודות, אין דבר כזה ארבע נקודות, אין דבר כזה חמש נקודות וכן הלאה. ושמתי לב שהרבה פעמים את משתמשת בשתי נקודות, אולי זה בטעות (והכל בסדר עם זה!) אבל כשאת משתמשת בנקודות – או שזה נקודה אחת של סוף משפט, או שזה שלוש נקודות.
הנה לדוגמא משפט שלך:

וצריך לכתוב אותו ככה:

3. ציטוטים. בתחילת הפרק, איאן קורא את מה שכתוב שם, עכשיו, לקח לי זמן להבין שמה שכתוב זה הציטוט של מה שאיאן קורא
ולכן, אני ממליצה לך שבציטוטים תעשי את הכתב לצד כזה (ככה) או שתוסיפי גרשיים של ציטוט.
זו לא טעות בכתיבה, זה פשוט הרבה יותר נוח
אם לא הבנת, זו הכוונה שלי:

עכשיו לההערות היותר הממ... מחמיאות?
הסיפור שלך נהדר, מעניין ומסקרן!
אני היום קראתי את הפרקים ואני חושבת שהסיפור שלך מאוד מיוחד.
מחכה להמשך!

⁙אבודים⁙
⁙פרק שמונה עשר⁙
954 מילים

הבית היה מרוחק יחסית משאר הבתים בכפר, דורלין דפקה על הדלת בהיסוס. ''פתוח'' הם שמעו קול עייף.
פיצ'ר פתח בהיסוס את הדלת החורקת. ראש הכפר ישב לבדו על כורסא מרופדת. ברגעים הראשונים פיצ'ר התקשה להבדיל בין הכורסא לראש הכפר. הוא היה מרופד כמו והסתווה בין הכריות והיה בעל חזות עצלנית, אך כאשר ראה את הבעת היראה שעל פניה של דורלין, הבין שאולי לא כדאי להסתמך על רושם חיצוני.
''אדוני'' אמרה דורלין, ולא הצליחה להסתיר לחלוטין את הטון המסתייג שבו נאמרו דבריה. ''באנו אליך מעיר הבירה, בשורה מהוד מעלתה, המלכה נולנה''
היא עצרה כדי לבחון את הרושם שעשו דבריה, ראש הכפר נראה משועמם ודג לעצמו מתוך הקופסה סופגנייה שמנה למדי.
''מרתק'' הוא אמר ''גם אני קיבלתי בשורה מיוחדת'' הוא אמר. ''מתברר שאני אמור לעצור אתכם''
פיצ'ר שנא את המבט שהיה על פניו הדשנות, דורלין ניסתה לעצור את הבהלה שכמעט מיד הופיעה על פניה. ''למה אדוני? אתה הרי מכיר אותי, דורלין פלאדוויק, גדלתי כל חיי בכפר.''
פיצ'ר שמע את התחינה בקולה והחליט שהוא ממש לא מחבב אותו. ''ובכן'' ראש הכפר בחן את אצבעותיו הדומות לנקניקיות, ''גברת בברדס הורתה לי, היא אמרה שעליי להרוג אתכם'' הוא אמר והחניק פיהוק בכף ידו. ''אחריהם'' הוא נבח לכיוון שומרים. גרנץ ודורלין החליפו מבטים, הם פתחו בריצה.
''לאסם'' היא אמרה. שניהם נכנסו מתנשפים והתיישבו על ערמת חציר.
''דורלין?'' הם שמעו את אביה של דורלין, וקולו נשמע מלא פליאה. דלת האסם נפתחה ולשמחתם הייתה זאת רק-
''אמא'' אמרה דורלין בהקלה.
''אין זמן'' דחקה בהם גברת פלאדוויק, ''הם מתכוונים לעשות חיפוש באסמים. תברחו'' היא אמרה בקול מלא כאב. וזרקה לכיוונם תיק מלא באוכל.
''איך נוכל להודות לך?'' שאל פיצ'ר וקם ממקומו.
''אני ארגיש טוב עם עצמי רק כאשר תברחו. אבל חוששני שאין לכם מספיק זמן כדי לשחרר את הסוסים.'' היא אמרה וזה היה נכון, הם היו מאחורי מכלאה עם מנעול מסובך. על פי הקולות הם התעסקו כרגע בבית השכנים,
''מהר'' דחק בהם אבא של דורלין, ''תשמור על הבת שלי''.
פיצ'ר הינהן, למרות שבליבו חשב שדורלין לא ממש זקוקה להגנה. פרצופה של דרלין היה מדוכדך,
''אין זמן'' אמר פיצ'ר ולקח את כף ידה בידו, ביד השנייה הוא אחז בתרמיל. ''עכשיו, לרוץ'' הוא אמר והתחיל לרוץ במהירות כאילו רודף אחריו נמר.
''ליער'' אמרה דורלין ולפתע הפסיקה לפחד, מה זה יעזור עם היא תתנהג כמו תינוקת? היא חייבת להפגין אומץ הראוי לקצינה. ''אני מקווה שנראה את ההורים שלי שוב'' היא אמרה בקול מתנשם בגלל הריצה.
''הם יהיו בסדר, דורלין'' אמר פיצ'ר בעדינות ''אני מבטיח לך'' הוא לא ידע אם ההבטחה תתגשם, אבל הוא ידע שאסור לו לתת לה לפחד.
בשלב הזה של הריצה, היא לקחה פיקוד והובילה אותו דרך שביל שלא שם לב אליו קודם, ליער. ''אל תדאג'' היא אמרה כאשר ראתה את מבטו. ''את כל הילדות שלי ביליתי במשחקים ביער.''
כעת משהשומרים לא היו בטווח, הם הרשו לעצמם לעצור ולהירגע. היא קטפה פרי שחרחר והכניסה אותו לפיה, ''פטל בר'' היא הסבירה ובחנה את המקום בו עצרו. ''כדאי שנקים כאן מחנה, מאולתר. לפני שיחשיך.'' הוסיפה.
היא אירגנה משהו מאולתר בזריזות מפתיעה. וכאשר נצנצו הכוכבים הכל כבר היה מוכן. הם אמנם לא יכול להדליק מדורה, כדי לא להבעיר את כל היער. אבל הם דיברו צחקו ואכלו פטלים שדורלין מצאה, כך שהייתה להם מספיק חמימות. פיצ'ר לא רצה לדבר על כמה שהוריה נחמדים, הוא פחד שזה יעציב אותה. אבל להפתעתו היא העלתה את הנושא.
''אז היה כיף בבית שלי?'' היא שאלה בחצי חיוך.
''היה כיף'' הוא אמר ולא ידע איך לנסח את מה שרצה לומר, ''זה ברור שהם ההורים שלך'' הוא פלט. היא הרימה גבה. ''כי איתך כיף'' הוא ניסה לחפות על מה שאמר במהירות, ''אז זה הגיוני מאוד.''
הוא תהה למה בכלל פתח את הפה ולא הסתפק ב-'היה כיף'.
היא חייכה את החיוך הקורן ביותר שלה. ''גם איתך כיף פיצ', באמת''
פיצ'ר לא זכר מתי קראו לו כך לאחרונה, הוריו לא היו מאלו שקוראים בשמות חיבה, דודתו הזקנה נהגה לקרוא לו 'חתולון קטן'. הוא החליט להתייחס לזה ברצינות,
''אם אני פיצ', אז מה את? דורלי? דורי?''. הוא החליט בליבו למצוא לה כינוי חיבה משעשע.
''אמא שלי קוראת לי דורליני, אבא שלי קורא לי עוגיית מזל.''
היא אמרה ועל פי הטון שלה הוא הבין שבטיפשותו הצליח איכשהוא להעציב אותה. ''אני מניח שאת לא צריכה כינוי'' הוא אמר בזהירות, ''דורלין זה שם יפה גם ככה'' הוא לא ידע מה גרם לו לומר את זה. זה פשוט הרגיש נכון.
''גם פיצ'ר זה שם לא רע'' היא אמרה והשעינה את ראשה לאחור על העץ.
''אני ראשון בשמירות'' הוא אמר באבירות.
''זה חמוד מצידך, אבל אני לא עייפה'' היא אמרה ונעצה בו מבט חודר ''כדאי שאתה זה שתלך לישון'' פיצ'ר החליט שעל פי המבט שלה מומלץ לו לא להתווכח.
פתאום דורלין נראתה נסערת, חושיה המחודדים הורו לה שיש סכנה. ''פיצ'ר'' היא לחשה וניערה אותו.
''מה?'' הוא שאל ופקח את עיניו, ''כבר בוקר?''
הוא השתתק כאשר שמע קול דהירות סוסים, ככל הנראה גדוד שלם. הוא קם במהירות ועזר גם לדורלין לקום.
''אלפים'' הוא שמע קול גבוה מכדי שזה יהיה אפשרי. דורלין הרימה את עיניה בפחד, הדובר היה גובלין. ''אני חושב שמצאנו את אלו שהגבירה חיפשה'' הוא אמר בקולו הצורמני.
''למה זאת הקוראת לעצמה גבירה מחפשת אותנו?'' דרש פיצ'ר לדעת וחצץ בין הסוסים לבין דורלין. כל האחרים, גם הם גובלינים כנראה. חרחרו בתגובה,
''בוא נגיד הגנרל-'' אמר אחד מהם והדגיש את המילה גנרל בלעג. ''-שזה יהיה כיף למישהו כאן''
פיצ'ר לא התנגד יותר מידי כקשרו אותו בצורה כואבת. ולא הוציא הגה כחסמו לו את הפה. אך כאשר ניסו לעשות אותו הדבר לדורלין, הוא הראה להם מה דעתו על זה.
''אכפת לך ממנה?'' שאל הגובלין ברשעות, ''מצוין, אם ככה הביאו את חבלי הברזל המלובן'' עיניה של דורלין התרחבו מהפתעה ומכאב כאשר החבל הלוהט נגע בבשרה. והיא איבדה את הכרתה, ''דורלין!'' זעק פיצ'ר בפה קשור.
הוא הצליח להפיל את עצמו מהסוס ולדדות לכיוונה. הגובלין הזעיף את מבטו וסימן באצבעותיו משהו. הגובלינים קרבו מטלית לאפו של פיצ'ר. הריח היה מתוק וכמעט משכר. חומר ההרדמה השפיע עליו תוך שניות ספורות והוא צנח גם הוא, ליד דורלין, חסר הכרה.
תגובות אנשושים?

קפיצי קפיצי

⁙אבודים⁙
⁙פרק תשעה עשר⁙
883

איאן ונולנה ישבו בסיפרייה, וקראו. לא הייתה לכך סיבה מיוחדת, אבל איאן גילה שכאשר המלכה קוראת, היא הרבה פחות דואגת. והייתה לה סיבה רצינית לדאגה. הקצינה דורלין והגנרל גרנץ נעדרו במשך יותר משבועיים, ''אני יודעת למה לקחת אותי לקרוא''
אמרה נולנה, ואיאן הבין 'שנתפס'. הוא כחכח בגרונו במבוכה, ''רק רציתי שלא תדאגי כל כך, נולנה''
היא חייכה בתגובה ''זה חמוד מצידך, אבל אני מתחילה לחשוב שלקחת לעצמך לא רק את תפקיד הקצין, אלא גם את תפקיד הדואג המרכזי לממלכה.''
לאיאן לא היה מה לומר, ''אני חושב שאני- מאחר, המפקדים שתחת פיקודי רוצים שנדון בנושאי- אין לי מושג, אז... להתראות, נולנה''
הוא קם ופסע לכיוון הדלת. נולנה לא הבינה מה גרם לשינוי המוזר במצב הרוח שלו. ''חכה רגע'' היא קמה בתנועה מהירה ותפסה בכף ידו. ''אני רק- רציתי להודות לך, שאתה תמיד מנסה לעזור. אני חוששת שאולי מקודם לקחתי אותך קצת יותר מידי מובן מאיליו.''
נולנה הייתה טיפוס של נאומים ושל דיבור מול אנשים, אבל הנאום הזה יצא מהפה שלה מבלי שחשבה עליו. היא התקרבה אליו בהיסוס, וכשאר הייתה לה תחושה שהוא לא יברח היא חיבקה אותו. היא חיבקה אותו חזק כאילו חוששת לאבד אותו לתהומות הדאגה. איאן כל כך הופתע שאפילו לא איך להגיב. זה היה חיבוק ידידותי בסך הכל, אם ככה למה זה מרגיש כל כך מוזר? האם הוא כבר התרגל להיות חסר ידידים? והאם זה עושה את המלכה נולנה ידידה שלו? הם עמדו זה מול זו, הוא הרגיש כאילו קיבל מחלת ים, ובצורה מוזרה התחושה הזאת דווקא הייתה נעימה לו.
הדלת נפתחה בתנופה, בפתח עמדה הנסיכה קירייה ומאחוריה עוד דמות. קירייה נעצה מבט זועם באיאן, הוא נזכר שמשום מה היא שונאת אותו. הוא הניח שבגלל שהוא בן אנוש. אבל זאת סיבה מגוחכת. ''הבאתי לך אורחת, הקצין איאן''
היא אמרה, ואיאן ונולנה נפנו להביט בדמות השניה.
''איאן!'' אמרה אחותו, ולפתע קולה נשמע מוזר. הוא נזכר מה הסיבה, כבר שנתיים הוא לא שמע אנושית, אלא רק אלפית. ועכשיו זה נשמע לו מוזר.
''זאת אחותי, אלנורה'' הוא הציג אותה בקול נרגש בפני נולנה. המלכה בחנה את אלנורה ואיאן, לשניהם היו תלתלים חומים, עיניי ענבר. כאן הסתיים הדמיון, היא הייתה שזופה יותר, אבל מתחת לעיניה היו שקי שינה. והיה ברור שהיא חלשה. אך היה ברור שהם אחים קרובים מאוד בגילם זה לזו.
''לא אמרת לי שיש לך אחות'' היא אמרה וקולה נשמע קצת מאשים, איך איאן היה יכול להסתיר דבר כזה ממנה? היא חשבה שהיא יודעת עליו הכל.
''אחותי נחטפה על ידי המלך וויספר, והוא גירש אותי מאנושיה כי ניסיתי להציל אותה.'' סיפר איאן בקצרה אבל מעט במבוכה.
כדי להבין את סיפורם של האחים גאווין, צריך לחזור לעבר. הוא היה בן שתים עשרה, היא הייתה בת עשר, כאשר התייתמו מהוריהם ונותרו חסרי כל. איאן נאלץ לעזוב את בית הספר, על מנת לפרנס את אחותו אלנורה. הם הבטיחו זה לזו, שתמיד יישארו ביחד וישמרו אחד על השני. אבל הבטחה זאת הופרה כאשר מלך חדש עלה לשלטון. הוא היה טוב מאביו, שהיה דיקטטור אכזר. המלך וויספר הצעיר העריך יופי, חכמה ותרבות. ואכן, עם השנים אלנורה נעשתה לא סתם נאה, אלא יפהפייה. כל מי שהכיר אותה, אהב אותה. בהתחלה הם נהיו ידידים בלבד. אך כאשר הכוח החל לעלות לו לראש. הוא נהיה גרוע אפילו יותר מאביו, ואחרי שאלנורה סרבה בעדינות, לקבל את הצעת הנישואים שלו. כיוון שראתה בו רק ידיד. הוא החליט שבסמכותו, לכפות עליה את רצונו. את איאן הוא גירש מאנושיה, על מנת שלא יעורר מרד. (למרות שכל מי שהכיר את איאן, ידע שהוא לא טיפוס כזה) ואלנורה המסכנה הייתה חייבת להינשא למלך שכעת שנאה. או לפחות עד שהגיעו אליה שמועות שאחיה נהיה קצין, בצבא אלתגורה. והיא ברחה.
''כדאי שתעשה לאחותך סיור'' אמרה המלכה האלפית.
אלנורה שמחה שהם מדברים אנושית בשבילה, היא מעולם לא הייתה טיפוס שמדבר כמה שפות. אחיה, איאן הנהן. הוא גבה מאז הפעם האחרונה שנפגשו, והמדים בהחלט הלמו אותו, אם כי אלנורה תהתה איך התקבל להיות קצין בצבא אלפי. הוא עשה לה סיור, בעודה מעדכנת אותו על השנתיים האחרונות.
''אז השתלבת יפה בצבא, אני מבינה'' היא אמרה וקיבלה רק הנהון מהורהר בתגובה. היא הכירה את ההנהונים האלו, כאשר איאן התנהג ככה זה סימן מובהק שהוא חושב על משהו. ואלנורה ידעה בדיוק על מה, הוא בטוח חושב על המלכה. איאן שהיא הכירה היה כל כך ביישן, שאפילו לא היה מדבר עם בנות, חוץ ממנה כמובן. אבל כעת הוא חיבק בחורה שהיא לא פחות מאשר המלכה נולנה. היא הייתה נמוכה ממנו, ולכן הייתה צריכה להרים את מבטה כדי להרגיש שהיא מדברת איתו בגובה העיניים. ''נו אז המצב באנושיה כל כך חמור?''
הוא שאל, ''אני בהריון'' היא אמרה במרירות ''ברחתי בגלל שלא רציתי שהילד או הילדה שלי יסבלו את אבא שלהם- בעלי'' היא הדגישה את המילה בגועל ''בכל אופן... הוא טוען כי המצב לא יכול להיות יותר טוב, אם כי הורגים אנשים מסכנים על בסיס קבוע. ומה המצב באלתגורה?''
היא עבירה נושא כדרכה, בשקט ובאלגנטיות. הוא עדכן אותה עד כה רק בדברים הטובים. אבל הייתה לה תחושה שהוא מסתיר ממנה משהו.
''את בהריון?'' הוא שאל בקול תקיף ושילב את ידיו, היא לא הבינה את התגובה שלו. האם הוא כועס? ואם כן, על מי? בסופו של דבר הוא נאנח ''אני- חושש לשלומה של נולנה'' הוא הודה אבל לא הרחיב, זה איאן שהיא הכירה.
''אני מניחה שאתה מחבב אותה מאוד'' היא אמרה.
הוא לא הבין את כוונתה המדויקת, ''ובכן כן, כל מי שמכיר אותה מחבב אותה''
שני האחים פסעו זה ליד זו, הוא היה לבוש בבגדי קצין, והיא בשמלה מפוארת בשילוב של ורוד ולבן. אך שניהם ידעו שכל כמה שהם דומים, את הגשר שנקרע כבר יהיה קשה מאוד לתקן.


אני ממש ממש אשמח לתגובות

ביקשה בפורום דיבורים ואף אחד עוד לא עשה, אז הקפצה😁

⁙אבודים⁙
⁙פרק עשרים⁙
885 מילים

האלף הצעיר קם, הוא ראה באור הקלוש בחורה מוטלת לידו, מתה או חיה. הזיכרון החל לשוב אליו. קוראים לו פיצ'ר גרנץ ולאלפית קוראים דורלין. ''דורלין'' הוא אמר בבהלה, הוא שם אצבע על שפתיה ולשמחתו הרגיש בנשימות חלושות. כעת התפנה בלהביט בחדר הקטן. זה היה ללא ספק כלא, אבל פיצ'ר ניחש שכבר שנים רבות אף אד לא השתמש בו. הוא שם לב לתזוזה קלה מצידה של דורלין, והיא פקחה את עיניה. ''איך את מרגישה?'' הוא שאל בעדינות. היא התרוממה קצת, אך הוא הורה לה להישאר שכובה עד שתתחזק יותר.
''ה-הכל כואב לי'' היא אמרה, ובחנה בעניין את הזרועות שלה. על זרועותיה החיוורות היו פסים של בשר חשוף, ובאוויר עמד ריח מפוחם. היא התרוממה כעת לתנוחת ישיבה, ''אני מרגישה כאילו חטפתי מיליון אגרופים''.
פיצ'ר התפלא איך היא מצליחה להתמודד עם זה בכזאת קלות. ''אני גאה בך'' הוא אמר בלי שמץ של בושה ''אם הייתי במקומך בטח הייתי מילל מרוב כאב''. היא שפשפה בכפות ידיה את זרועותיה החשופות, היה לה קר וכל הגוף כאב לה, זאת לא גבורה שהיא מצליחה להתמודד עם זה, זה הכרח. הוא הוריד את החולצה שלו ונתן לה, למרות מחאותיה
. ''שתי שכבות ביגוד זה יותר מידי'' הוא אמר ודחף לידיה. אמנם החולצה שלבש מתחת לא חיממה אותו מספיק, אבל מצבה של דורלין יכול להיפך למסוכן. הידיים שלהם מצאו מהר מאוד אחת את השנייה, קירבה זה דבר מחמם. נזכרה דורלין בשורה שקראה בספר. ''תראו את זוג הנאהבים הקטן'' לגלג הסוהר שהיה טרול. דורלין ופיצ'ר קפאו במקומם, הם לא שמו לב שיש בסביבה עוד איש מלבדם. ''אתם יכולים להמשיך עם הדביקיות'' הוא אמר באדישות מהצד השני של הסורגים.
''דביקיות?'' תהתה דורלין,
''אנחנו לא זוג נאהבים'' הבהיר פיצ'ר יותר לעצמו מאשר לטרול.
הייתה שתיקה מביכה שאותה הפר הטרול שאמר, ''מה אכפת לי? ממילא אני מוצף במספיק רומנטיות עם הגבירה והמלך סווג''.
דורלין ופיצ'ר החליפו מבטים, מה ששמעו הרגע זאת פיסת מודיעין חשובה. המלך סווג למרות כל מה שטען, בצד של הגבירה ואפילו מנהל איתה קשרים רומנטיים
. דורלין הביטה את הרצפה המאובקת וכתבה, 'רק חבל שאנחנו לא יכולים לספר את מה ששמענו למלכה נולנה'.
פיצ'ר הנהן ורשם כמו הוא: 'שמעתי שיש דבר כזה יוני דואר, אבל אני לא חושב שיש באיזור יונים'. שניהם נאנחו בהרמוניה,
דורלין שלחה את ידה כדי לכתוב עוד משהו, אבל כנראה רחוק מידי, כיוון שידה הפצועה החלה לכאוב שוב.
''חייבים לארגן לך תחבושת'' פיצ'ר הסתכן בלהרים מעט את קולו, אם כי נראה שהטרול לא מקשיב להם. בלי לחשוב יותר מידי, הוא קרע את חולצתו למרות הקור, והכין ממנה תחבושת מאולתרת שבה חבש את זרועותיה של דורלין.
''יהיה לך קר'' היא התנגדה ודחפה את ידו,
''לגברים, במיוחד לכאלו שבכושר, פחות קר'' הוא שיקר, אם כי השרירים שלו בהחלט בלטו והוסיפו לו מראה קשוח. היא הציצה לשנייה בשרירים שלו ובשפתיו הכחולות,
''אתה שקרן גרוע, אתה יודע?''
הוא חייך את חיוכו הגאה, ''הכל בשביל הקצינה האהובה עליי'' הוא קרץ בשובבות, אמנם היו רק שתי קצינות בצבא, ואנדריאה לא ניסתה להיות אהובה על אף אחד. אבל בכל זאת, הדבר גרם ללחיה של דורלין להתלהט. ''טוב חתיכת הרפתקה יש לנו בינתיים'' הוא אמר ושפשף את ידיו על מנת שלא יאבדו תחושה.
''אני מסכימה'' היא אמרה ובחנה את ידיה החבושות, ''פיצ'ר, אם אני אמות במהלך ההרפתקה, תוכל למסור דרישת שלום אוהבת ממני למשפחה שלי?'' פיצ'ר שילב את זרועותיו החסונות בתגובה,
''את לא הולכת למות דורלין, אני מבטיח לך'' הוא שלח את ידו ושם את שיערה מאחורי אוזנה. ''וכשאני מבטיח משהו, אני תמיד מקיים'' אף אחד מהם לא דיבר, אבל דורלין הייתה משוכנעת שפעימות ליבה נשמעות אפילו לאוזניו של פיצ'ר.
''אני מאמינה לך'' היא אמרה לבסוף. שניהם שמעו זמזום קטן, ומצאו פיה קטנה מסתכלת בהם בעניין, היא כנראה החליפה את הטרול במשמרות.
''שלום'' היא אמרה מעט בעגמומיות, ''קוראים לי פיקסדל, ואני חייבת לשמור עליכם'' דורלין ופיצ'ר התקרבו אל הסורגים כדי להיטיב לראות אותה. ''אתם יכולים להמשיך במה שהתחלתם'' היא אמרה בדכדוך, ''הכל טוב, אל תרחמו עליי'' דורלין הבינה את המצב, הפיה עצובה והיא חושבת שהם מרחמים עליה.
''אני בטוחה שלא הכל טוב פיקסדל'' היא אמרה בעדינות ''את רוצה לספר לי מה קרה?''. פיקסדל עופפה לה במרחק בטוח מהסורגים.
''ובכן... אני בודדה... אין לי חברים, כי כל ידידי הפיות נטשו אותי לטובת הקנטאור הזה שחושב שהוא יודע לשיר'' היא אמרה בבוז.
''אני בטוחה שבתוך ליבם הם אוהבים אותך, מי לא היה אוהב פיה כל כך חכמה ויפה?'' התעקשה דורלין מכניסה מעט חנופה לדבריה, זה לא שפיקסדל הייתה מכוערת, אבל היופי שלה היה כמו שפרח יפה, ולא כמו שהמלכה נולנה יפה לדוגמה. פיקסדל ניגבה את אפה ועיניה המטפטפים בשרוולה,
''א-את באמת חושבת ככה?'' היא שאלה בתקווה.
''כן'' אמרה דורלין ''ואת גם שולטת במצב אחרי הכל, אנחנו אפילו לא יודעים איפה אנחנו''. פתאום פיצ'ר הבין מה דורלין מנסה לעשות, הוא לחץ בעדינות את כף ידה מתחת לכף ידו, ובעצם בכך נתן לה אישור.
''אה זה קל'' אמרה פיקסדל בקול מאושר, ''אתם נמצאים בטירת החשיכה, שבממלכה האבודה'' היא עשתה סיבוב באוויר ונחתה על הרצפה.
''פיה טיפשה!'' קראה אישה בברדס וסילקה אותה משם כמו שמסלקים ג'וק. ואז היא פנתה וחייכה אל דורלין ופיצ'ר המזועזעים. ''ושלום גם לכם, אורחי הכבוד שלי'' דורלין ופיצ'ר נסוגו צעד לאחור, הדמות המסתורית הקרינה הילת כוח כל כך חזקה, עד שהיה נדמה שמסוכן יהיה אפילו להיות בסביבתה.
''אני לא אוהב את איך שנשמע אורחי הכבוד'' אמר פיצ'ר, ''היא לא טיפוס שיזמין אותנו לאירוע משמח'' החלק הזעיר שראו מפניה של הגבירה היה חיוך מרושע.
''בדיוק להיפך, מותק'' היא אמרה בלעג ''בדיוק להיפך''

וואו!
את כותבת מדהים!
אין לי הערות.

זה יפיפההה
מעט יותר בוגר מהכתיבה הרגילה שלך, אבל גם את זה את עושה במומחיות.
חוץ מכמה חוסרים בפיסוק (נקודה פה, נקודה שם) ממש ממש טוב.
אהבתייי

⁙אבודים⁙
⁙פרק עשרים ואחת⁙
497

דם... הוא הריח דם... הריח היה משכר, בנוסף אליו נוספו ריחות טובים לא פחות של יזע ואדמה לחה. לידו הוא ראה יצור שמנמן בברדס, הפרצוף השטוח הזה, חשב. לא יכול להיות דבר טוב. הוא ניסה לזנק ולטרוף אותו. היצור נזף בו, ואמר משהו בשפתו הגרונית שנשמע כמו: ''שלא-תעז-אתה-משרת-את-הגבירה-כמוני-ואני-לא-טעים''
במעמקי התודעה שלו הוא הבין שהיצור מנסה לתקשר איתו. היצור חסר הזנב זרק לכיוונו נתח בשר, הדרקנון הצעיר נגס בבשר בחייתיות ופירק אותו, הוא הבין שאם יקשיב ליצור יקבל בשר. אז החליט לפחות בינתיים לא לאכול אותו. היצור ככל הנראה לא הבין בדרקנונים יותר מידי, אבל הדרקנון ציית לו בלי לנהום אפילו קצת. הוא תפס שזרק היצור והביא לו. ריח טעים נוסף של סנאי עמד באפו, אבל נראה היה שזה לא מוצא חן בעיני היצור. ''לא-אתה-אמור-לאכול-רק-מה-שאני-נותן-לך''.
הדרקנון החליט לנסות לגרום ליצור לחבב אותו, הוא חיכך את אפו הארוך בברדס המשונה שלו.
ווילברט הביט בחרדה בדרקון שככל הנראה רצה ליטוף. ''אתה רוצה ללמוד להצית אש?''
הוא שאל אותו, מציין כמו מטופש הוא בטח נראה- מדבר עם דרקון. הדרקון היטה את ראשו כאילו הוא לא מבין. ''בסדר'' רטן ווילברט ''נחזור בלשחק במקל''
האמת שהוא די נהנה מזה, אימו מעולם לא הרשיתה שיהיה לו כלב מחמד, ופיצקו החתול שלו היה אדיש באופן חתולי.
''צריך לקרוא לך בשם'' הוא אמר וליטף את הדרקון מאחורי אוזנו הקטנה, ''רוצה להיות נקניק?''.
אלנורה דיברה עם המלכה נולנה, זאת אמנם לא היה אחיה. אבל הדאגה המשותפת לשתיהן איחדה אותן, שתיהן דאגו לאיאן כיוון שיצא בעצמו לחפש את הנעדרים. ''אני בטוחה שהוא בסדר'' אמרה נולנה בפעם החמישית, אבל נראתה בעצמה מודאגת.
שוב התעוררה באלנורה השאלה, מה יש אחיה למלכה? כמובן על פי החוקים הבין גזעיים אסור להם להיות ביחד, אבל האם יש בינהם משהו בכלל, או זה היה רק חיבוק ידידותי.
איאן הגיע מתנשם, ''לא מצאתי אותם'' הוא דיווח למלכה נולנה. ''אבל- טוב- יש עוד חדשות רעות - מתברר שממלכת אנושיה חושבת שחטפנו את המלכה שלה''
גם איאן וגם נולנה נפנו להביט באלנורה הנדהמת. ''אוי לא'' אמרה נולנה וכיסתה את פיה בידיה.
''אני לא רוצה לחזור'' אמרה אלנורה, היא חששה שהמלכה תסגיר אותה.
''את לא'' אמרה נולנה בתוקף ''אבל נצטרך להסתיר אותך'' פתאום אלנורה הבינה מדוע נולנה כל כך מוצאת חן בעיני איאן.
''אני מאוד מודה לך, הוד מלכותך'' היא קדה בצניעות.
''תקראי לי נולנה'' הורתה לה המלכה ''עכשיו.. יש לי רעיון שעשוי להיכשל אבל..'' היא לחשה וכינסה את שניהם להקשיב לה בזמן שהיא שופכת בפניהם את התוכנית שלה:
התוכנית של נולנה הייתה פשוטה מאוד, הייתה לה תחושה שאם מישהו מבחוץ ישמע על זה שקצינה נוספת נעדרת. זה יגרום להפסד תודעתי ברוח הצבא. אז היא החליטה לעשות לאלנורה מהפך, לשים לה אוזניים מחודדות ולקרוא לה 'קאמלה'.
''ברוכה הבאה לצבא קאמלה'' אמרה נולנה לבסוף.
''אבל אני לא מבינה שום דבר בלחימה'' אמרה אלנורה בחשש. פניה כעת היו מאופרות כך שכמעט לא היה ניתן לזהות אותן.
''אל תדאגי'' אמרה נולנה, ''העיקר שתהיה לך זהות אחרת, אני צודקת איאן?''
איאן הפסיק להרהר והנהן ''את צודקת'' הוא אמר, ''עכשיו רק צריך למצוא את פיצ'ר ודורלין''
אי שם בלב הממלכה האבודה צרחו שני אלפים, גנרל וקצינה, מרוב כאב. ולידם ציחקקה ברוע גבירה בברדס.
ת''ב?

וואו

לא ממש הבנתי את המשפט הזה...
בכל מקרה
איזה מתחחחחחחחחחחחח
אני ככ מחכה להמשך!

⁙אבודים⁙
⁙פרק עשרים ושתיים⁙
684 מילים
''אני לעולם לא אספר לך שום מידע על ממלכת אלתגורה,'' התנשם פיצ'ר והרגיש כאילו ריאותיו מחוררות. הוא בטח שבר כמה צלעות.
הגבירה נופפה בשוט המלובן שלה באוויר.
''באמת?'' היא שאלה ונשמע לראשונה משתוממת. ''חטפת הרגע לפחות חמישים מכות, ותאמין לי שלא ריחמתי עליך.''
פיצ'ר נעץ בה מבט שמאחל כולו מוות בייסורים. אילולא הייתה מורה קודם לטרול מחמד שלה לאזוק אותו, היא הייתה כבר מתה.
נראה שהגבירה השתעממה מהניסיון להוציא ממנו מידע על המלכה נולנה. אם הוא לא מוכן להגיד לי כשהוא נפגע, היא חשבה ברשעות, מעניין מה הוא יגיד שחברתו הקצינה תחטוף. היא זרקה את דורלין האזוקה מולה והרימה את ידה כדי לחבוט בה. אך לפני כן, היא פתחה את מחסום הפה של הקצינה הצעירה כדי שתזעק. אולי זה יעורר את רחמיו של הגנרל.
פיצ'ר נשבע לא לומר מילה, אבל הוא בהחלט לא רצה שדורלין תמות. הוא הרגיש את כאבה עם כל מכה, למרות שהיא לא השמיעה הגה. לבסוף הגבירה בהחלט מיצתה את העניין - אם כי היא בטח מתכננת עכשיו עוד משהו קטלני אף יותר, חשב פיצ'ר במרירות. היא זרקה לכיוונם חתיכת גבינה. זה לא יעזור לה אם הם יגוועו ברעב.
''דורלין,'' אמר פיצ'ר. גם לו עצמו כאב, אם כי פניו לפחות לא היו מגואלות בדם. הוא הוריד את מה שנשאר מחולצתו וחבש בה את פניה.
''תגידי לי שאת בסדר.'' הוא אמר ולפתע נראה כמו נער פגיע, כאילו הוא עומד לבכות כל שניה. אבל לא, הוא הולך להיות חזק בשבילה.

***


כעבור שעה או שעתיים, דורלין כבר איבדה את תחושת הזמן שלה. טרול בא, מכוער לא פחות מקודמו,
''גרנץ,'' הוא נהם. ''הכנו בשבילך סוג מיוחד של מתקנים כדי שתפתח את פיך.''
הוא התקרב לפיצ'ר וגרר אותו בשלשלאות.
''לא!'' צווחה דורלין כמו חיית טרף וזינקה על הטרול. הוא היה מגודל ושרירי, אבל נראה שלא הכינו אותו לקראת אלפיות מסתערות, כיוון שהוא התעלף מייד.
''אתה בסדר?'' היא שאלה את פיצ'ר שבהחלט נראה המום. ''כדאי שנברח, אולי זאת ההזדמנות היחידה שלנו להימלט, והדלת פתוחה.''
פיצ'ר התעשת וקם במהירות. הם לא ידעו איפה בדיוק נמצאת דלת הכניסה, וכשהגיעו אליה לבסוף, מצאו על פתחה עומדת פיה לא גדולה יותר מאגודלו של פיצ'ר.
''פיקסדל,'' לחשה דורלין. ''אוי, בבקשה, אל תלשיני עלינו!'' היא התחננה.
פיקסדל התעופפה בחוסר נוחות.
''בסדר,'' היא אמרה לבסוף ''אין לי מה להפסיד מכך.''
וכעבור רגע חצו שני האלפים את החומות שאמנם היו עבות, אך עברו שנים רבות מאז נבנו והיו בהן חורים לא מתוכננים.
כעבור לילה של שחיה הגיעו שניהם לחופים בלתי מוכרים.
''כדאי שנסתתר ביער,'' אמרה דורלין שכעת כל גופה כאב. ''ומחר נמשיך להתקדם.''
פיצ'ר הסכים. גם אילו רצה להתנגד לא נותרו בו מספיק כוחות נפש לכך.
שניהם התיישבו ליד גזע עץ, חלקו את מה שנשאר מהגבינה ושתקו. ''כדאי שנחזור לממלכת אלתגורה,'' אמרה דורלין לבסוף. פיצ'ר הביט בה בסקרנות. איך היא מצליחה להתמודד עם הכל בכזאת קלות? רק לפני כמה שעות ספורות היא חטפה הצלפות משוט מלובן. אבל הייתה אופטימית כהרגלה, והוא אפילו לא ידע אילו חיות פרא יש באזור ובכלל, האם הם ישרדו את הלילה?

***


''נרדמת?'' הוא שאל בפליאה ואפילו לא זכר להנמיך את קולו, מכל המקומות המשונים להירדם בהם...
''לא ממש,'' מילמלה דורלין בעיניים עצומות. כעת כשפניה היו רפויות כל כך, הוא הצליח לדמיין שהם עדיין במשימה של המלכה נולנה ולא שהם ברחו מארמון מלא ביצורי אימה. לבסוף היא פקחה את עיניה.
''אני לא אצליח לישון,'' היא החליטה. ''מה איתך?''
''גם אילו הייתי עייף עכשיו לא הייתי מעז לישון.'' אמר פיצ'ר והצליח לחייך. הוא ניסה בכל כוחו לדמיין שהם עדיין במשימה. ''זוכרת את הדיון שעשינו על שמות חיבה?'' הוא שאל אותה, ''שקראת לי פיצ'? אין לי בעיה עם השם הזה, אבל את יודעת איך דודה רבתא שלי הייתה נוהגת לקרוא לי? חתולון!''
דורלין הבינה מייד מה הוא מנסה לעשות, אבל החליטה לזרום.
''מעכשיו אני קוראת לך חתולון'' היא איימה בטון משועשע, אבל חיוכה דעך כאשר הבחינה בשריטות הרבות שעל פניו. ידה נגעה בלחיו המדממת. ''עד כמה זה כואב מאחד עד עשר?'' שאלה ונשכה את שפתיה.
''אפס.'' הוא אמר מייד וכהרגלו מצא את עצמו מסדר את תלתלה הסורר מאחורי אוזנה.
''אפס?'' היא הרימה גבה ''איך זה ייתכן? לא כואב לך בכלל?''
''לא,'' הוא אמר וחפן את סנטרה בידו כך שהוא הביט בעיניה הירוקות. ''כי אני איתך.''
הוא הביט בפניה ברכות ידיו ליטפו בעדינות את פניה, כעת הוא כבר יכל להרגיש על פניו את נשימתה החמימה. ואז הוא הצמיד את שפתיהם.
ת''ב