⁙אבודים⁙||נטע⁙, סיפור בהמשכים

אוקי זה היה פרק נחמד בהחלט אבל מאוד מבלבל
העלילה בכללי התקדמה מהר מאוד והיו כמה דברים מאוד מוזרים
היא עילפה טרול רק כי לא הרגילו אותו להתקפות? הוא אמור להיות שומר והוא גם מגודל ושרירי כמו שציינת. אולי היממה אותו אבל לעלף נשמע לי קיצוני
גם דורלין; היא חטפה הצלפות משוט מלובן. אבל הייתה אופטימית כהרגלה. איך אופטימיות עוזרת לה לשרוד לילה של שחיה? בתור בנאדם פצוע קשה אמור להיות לה קשה לברוח אבל לא כתוב בשום מקום שהיה להם קשה, כאילו התעלמת מזה שהם עברו התעללות.
בכללי הרגיש לי שהכל קרה מהר מדי, הם כל הזמן בתזוזה, חוטפים מכות, בורחים ומדברים והכל ברצף אחד זה קצת מקשה על להבין את העלילה.
ובהערות יותר ספציפיות
הפסקה השניה ממש מבלבלת, בעיקרון אם דמות חושבת משהו כדי לשים את המחשבה בכתב נטוי (כזה)
גם לא ירדת שורה או שמת פסיקים ונקודות במקומות הנכונים וזה ממש הקשה על ההבנה

**פיצ'ר נעץ בה מבט שמאחל כולו מוות בייסורים, אילולא הייתה מורה קודם לטרול מחמד שלה לאזוק אותו, היא הייתה מתה על בטוח. נראה שהגבירה השתעממה מהניסיון להוציא ממנו מידע על המלכה נולנה. אם הוא לא מוכן להגיד לי כשהוא נפגע, היא חשבה ברשעות, מעניין מה הוא יגיד שחברתו הקצינה תחטוף.
היא זרקה את דורלין האזוקה מולה והרימה את ידה כדי לחבוט בה. אך לפני זה, היא פתחה את מחסום הפה של הקצינה הצעירה כדי שתזעק. אולי זה יעורר את רחמיו של הגנרל. פיצ'ר נשבע לא להגיד דבר, אבל הוא בהחלט לא רצה שדורלין תמות. והוא הרגיש את כאבה עם כל מכה, למרות שהיא אפילו לא השמיעה הגה. לבסוף הגבירה בהחלט מיצתה. אם כי היא בטוח מתכננת עכשיו עוד משהו קטלני אף יותר, חשב פיצ'ר במרירות. היא זרקה לכיוונם חתיכת גבינה, זה לא יעזור לה אם הם יגוועו ברעב.**

היא כל היום איתו ורק עכשיו שמה לב שהוא פצוע??? בתור חברה שלו הייתי מצפה שתשים לב לזה עוד קודם
זה גם נראה לי אמור להיות בלחיו ><
בעיקרון אין לי עוד מה להגיד חוצמזה שבתחילת הפרק הם עמדו למות ובסוף הם מתנשקים O_O
אולי כדי לך לפצל פרקים לשתיים כדי להאט את הקצב אבל החלטה שלך
והמשך בהחלט יתקבל בשמחה

הייייייי! מה נישמע?

אני מאוד אהבתי את הפרק.
מסכימה עם כל מילה של שיראל. אני גם חושבת שכדאי לשים את המחשבה בכתב נטוי.
אבל חוץ מזה, הפרק באמת מרתק ומותח. (ורומנטי🥰)
כל הכבוד! :)

סיפור מקסים :)
סליחה על העיכוב בטיפול הספאם...

היי שלג, שימי לב שהתגובה שלך היא ספאם, אשמח שתקראי את התגובה המפורטת שלי על כך כאן. המשך גלישה נעימה :)

⁙אבודים⁙
⁙פרק עשרים ושלוש⁙
610 מילים


אילו הנסיבות היו רגילות נולנה לא הייתה משוטטת בארמונה באמצע הלילה, אבל אלו בהחלט לא נסיבות רגילות. נולנה הרגישה עם כל יום שעבר יותר ויותר את עול שלטונה, אבל היא לא התכוונה להרים ידיים. היא ואלנורה, שלשתיהן היה ניסיון בלהיות מלכות, הכתיבו לאיאן שתמיד היה מוכשר עם מילים, לילה אחר לילה, מקבץ של אסטרטגיות צבאיות וחוקים חדשים. הרעיון היה של נולנה, במידה והממלכה תגיע אי פעם למשבר בגלל הגבירה וצבא היצורים שלה או בגלל נסיבות אחרות. ממלכת אלתגורה תדע איך להתמודד עם כך. אבל כעת היא החלה לספוג גם את ההשלכות שיש לחשיבה שלה לעתיד. בשעות היום היא נהייתה עייפה מה שהקשה במעט על התפקוד היומיומי שלה. נולנה נשענה לאחור כך שראשה היה מונח על הספרים שהיו על מדפי הספרייה. אילולא שפתיה היו זזות היה ניתן בקלות לחשוב שהיא ישנה.
''בסדר, אז על פי עיקרון חופש, האם זה באמת יהיה חכם לקחת את הכוח מידי המועצה?'' שאל איאן.
הם דנו כמעט על כל חוק ורעיון. בהתחלה הדבר היה למורת רוחה של נולנה, אבל הם בכל זאת התקדמו מהר יחסית.
''אני חושבת שכן,'' היא אמרה את דעתה. ''האנשים אשר יושבים מועצה הבין גזעית הם לא יותר מאשר חבורת נפוחים עם אגו, לא תועלת העולם עומדת לפניהם, אלא תועלתם האישית שלהם. והם לא יהססו לקחת שוחד אם יהיה בכך צורך.''
המועצה הבין גזעית היה ארגון שהוקם על ידי קבוצת תומכי-צדק לאחר מלחמת הגזעים השלישית. בהתחלה הם בהחלט תמכו בצדק הישר ומטרתם היחידה היה להביא את השלום לעולם, אם כי ככל שעבר הזמן נראה שהם פועלים על אינטרסים אישיים ואף חלק מהם נתפסו בניסיון לחרחר מלחמה בשביל הכיף. ''ואת חושבת שאם ממלכת אלתגורה תתנגד להם, זה יגרום לפירוק המועצה?'' שאלה אלנורה בפסימיות.
''רוב הממלכות לא באמת אוהבות את המועצה,'' אמרה נולנה, ''הם פשוט פוחדים לפעול. אם ממלכתנו תפעל ראשנה זה יעודד גם אחרים, ואז יהיה קל לנו יותר לפעול נגד הגבירה. בלי שיכבלו את ידינו.''
הם המשיכו לדון על כך. איאן הניח שהם לא יגמרו לסכם את העיקרון החדש הלילה, ואולי אפילו מחר לא. הוא ניחש שגם המלכות יודעות את זה.
נולנה הייתה הראשונה להעביר נושא, ''אז את כבר יודעת אם זה בן או בת?'' היא שאלה אל אלנורה. למרות שלא הייתה דרך לדעת.
''אני חושבת שבת,'' אמרה אלנורה ''אני מרגישה את זה.''
''כבר החלטת על שם?'' שאל איאן, למרות שהנושא המביך הזה שנקרא הריון הזכיר לו כל הזמן את העובדה שהוא הולך להיות דוד. הוא עדיין לא קלט את זה.
''עדיין לא,'' אמרה אלנורה וליטפה את בטנה ברוך. ''אבל בקרוב אני אדע, אני בטוחה בזה.''

***

קירייה שוטטה לבדה במסדרונות הארוכים. היא תמיד שוטטה לבדה, אבל כמעט אף פעם לא בלילה. היא לבשה גלימה לבנה חצי שקופה שגרמה לה להראות כמו רוח רפאים.
רבים חשבו שהיא חסרת רגשות. נולנה הניחה שזה בגלל מותם הטראומתי של הוריה כשהייתה בסך הכל בת אחת עשרה. קירייה לבדה ידעה מה הסיבה האמתית. הסיבה הייתה סודה הגדול והאפל של הנסיכה. היא הצליחה להתמודד איתו במשך שבע שנים, אך לאחרונה הוא הכביד על ליבה יותר ויותר. היא ידעה שבקרוב תישבר ואז תחשוף אותו לעולם כולו. ומה יקרה אז? היא תהתה בינה לבין עצמה מדי פעם. מחשבותיה נקטעו על ידי קולות דיבור. היא חמקה בשקט ובלי להשמיע צעדים. היא במובן מסוים בהחלט התנהגה כמו רוח רפאים.
הקולות עלו מתוך הספרייה. נולנה דיברה עם איאן ועם... קירייה ניסתה להיזכר בשם שעמד על קצה לשונה. אלנורה. בחורה אחרת אולי הייתה מקנאה; קירייה חשה רגש חמוץ, אך זאת לא הייתה קנאה. היא ידעה מה פשר הרגש. היא דאגה.
הרבה אנשים נהגו לחשוב שקירייה שונאת בני אדם. למעשה גם זה לא היה נכון, אבל היא דאגה לנולנה. אם בת דודתה תמשיך לפתח את רגשותיה כלפי איאן, היא עלולה להתאהב בו. קירייה כבר הריצה לעצמה בראש את כל רשימת החוקים הבין-גזעיים האוסרים על כך.
בדבר אחד צדקו האנשים סביבה, הנסיכה קירייה לא יודעת מהי אהבה.

ת''ב?

סיפור יפה:)
אהבתי את הפרק, יצא ממש טוב.
מחכה להמשך:)

סוף סוף קראת את כל הסיפור, מההתחלה ועוד הסוף. אני מנסה כבר ימים שלמים לשכנע את עצמי לקרוא אותו, אבל לא היה לי כוח להיכנס לעלילה חדשה.
וגמרתי אותו תוך פחות מעשרים דקות. פחות מעשרים דקות לעשרים ושלוש פרקים - זה מדהים, וזה רק מוכיח עד כמה הסיפור הזה טוב, שקוראים אותו ללא עצירה.
קראתי את הסיפורים שלך מאז שהתחלת לעלות בסס"ש. בהתחלה כתבת בעיקר שירים קצרים, עמוסי רגשות, שהיו בלי ספק שירים ממש ממש טובים (ואומרת את זה מישהי ששונאת לקרוא שירים, ושכתבה בערך שני שירים בלבד בכל חייה). עברת לקטעים, והייתה צליעה קלה - כאילו את לא רגילה לזה, לסגנון העלילתי הזה. ומאז ועד עכשיו, מדהים איזו כברת דרך עברת - רואים שאת נהנית מהכתיבה שלך, ושהיא זורמת לך חלק וטבעי. היא סוחפת, בעלת תיאורים ממוננים, דמויות מאופינות ועלילה מותחת, ובכנות, אני ממש אוהבת לקרוא את הקטעים שלך, ומחכה לעוד.
הדבר היחיד שהפריע לי בסיפור הזה היה הביטוא - או ליתר דיוק, היעדרו. בסופי שורות לפעמים אין נקודות, אין פסיקים במקומות הנכונים, והרבה פעמים אין ירידת שורה במקומות הנחוצים. אני ממליצה לך לשלוח את הפרקים הבאים שלך לביטוא - את יכולה לשלוח אלי, אם בא לך.
אז מחכה כבר לפרק הבא!

**קרדיט לקלישה על הביטוא :)

⁙אבודים⁙
⁙פרק עשרים וארבע⁙
754 מילים

''אני חושב שאנחנו ליד הבית של הוריי.'' אמר פיצ'ר, הראשון שהפר את השתיקה המביכה. הוא באמת לא ידע מה עבר לו בראש, בדרך כלל הוא היה ממש שקול.
''אתה חושב שהם יתנו לנו מחסה ללילה?'' שאלה דורלין, שחשבה שהכי טוב יהיה להעביר נושא. אי אפשר לכעוס על פיצ'ר בגלל טעות.
''אמא שלי נפטרה לפני כמה שנים,'' אמר פיצ'ר. ''ואבא שלי... לי ולו היו כמה מחלוקות לאחרונה. אבל אני מקווה שהוא יסכים.'' הוא אמר.
''זה מאוד מעודד.'' מילמלה דורלין ופסעה אחריו.
הבית של פיצ'ר היה ענקי, דורלין העריכה שהוא לפחות פי חמישה מהבית שלה. והיא ניחשה שבבית כזה היא יכולה ללכת לאיבוד. הבית עצמו היה יפהפה במלוא המובן של המילה. גם הארמון היה יפה, אבל בעיניה של דורלין פחות מביתו של פיצ'ר. הוא היה בצבע שמנת, היו לו חלונות מקוערים והדבר שהכי ייפה אותו היה פרחים בצבע כחול ערב קטיפתי שטיפסו על מחצית מהבית. בהתחלה דורלין חשבה שאלו ורדים, אבל אז שמה לב שעלי הכותרת משולשים.
''וואו, הבית הזה יפהפה,'' היא אמרה בהתפעלות. ''איך קוראים לפרחים האלו?'' היא שאלה.
''קוראים להם פרחי אליש,'' אמר פיצ'ר בטון של מדריך טיולים. הוא חייך חיוך רחב. "אומרים שיש להם תכונות ריפוי, אני חושב שאמא שלי סתם שמה אותם בשביל היופי."
הם התקרבו לדלת, דורלין שמה לב מייד שקצב הליכתו של פיצ'ר מואט. הוא נעצר כמה שניות מול הדלת ואז התקרב אליה ודפק. משרתת מבוגרת למדי פתחה את הדלת. עינייה התרחבו בהפתעה אבל הבעת פניה נשארה חתומה. היא סימנה להם לבוא אחריה.
אביו של פיצ'ר ישב בטרקלין מפואר. בצעירותו בוודאי נראה בדיוק כמו בנו. אם כי עדיין דמה לו למדי. אבל בשיערו הכהה והארוך היו שזורים פסי כסף, ופניו היו מחורצות בצורה שהבהירה שהוא לא טיפוס שנוהג לחייך. עיניו האפורות הקרות בחנו את שניהם.
''עבר הרבה זמן.'' הוא אמר לבנו ''מה פתאום החלטת לדבר?''
''אבא, אני מאוד מצטער, אני מתחנן בפניך שתשכח את העבר. אני וידידתי זקוקים למקום ללילה.'' אמר פיצ'ר וכרע על ברכיו, דורלין חשבה שזאת דרך מוזרה לדבר עם אביך, מצד שני אדון גרנץ לא הפגין רושם עדין וחבקני. בכלל לא.
''בסדר'' אמר אביו לבסוף. ''רק ללילה אחד, ואל תאחרו לארוחת הערב.'' הוא הוסיף ביוהרה כאילו מדובר בילדים קטנים.
''אני אראה לך את חדר האורחים.'' אמר פיצ'ר במבוכה.
הוא הוביל אותה במסדרון הארוך שנדמה בעיניה כמו מבוך. ''רגע, זה אתה?'' היא נעצרה מול דיוקן של ילד שגילו לא עלה על עשר. עיניו האפורות ברקו ושיערו הכהה היה אסוף לאחור באלגנטיות. אך שם חיוך לא עלה על פניו, אם כבר, הוא נראה ממש עצוב.
''זה אני,'' אישר פיצ'ר, ובחן בעצבנות כמעט לא מורגשת את החליפה שלבש. ''אני זוכר את היום הזה.''
''אתה כזה חמוד,'' אמרה דורלין בחיוך, ''בדיוקן.'' היא הוסיפה במהירות והרגישה את לחיה מתחממות. ''אז איפה החדר הזה?''

***

ארוחת הערב הייתה כישלון בדיוק כפי שפיצ'ר חזה. דורלין בחנה את השולחן המוארך עם המפה הצחורה משלג. איך מישהו יכול לאכול כך לבדו? היא תהתה. פיצ'ר התיישב מול אביו בקצה השולחן. היא התיישבה לידו וזכתה במבט נוזף מאביו.
''במשפחה שלנו רק זוגות מאורסים או נשואים רשאים לשבת זה ליד זה.'' הסביר פיצ'ר בלחישה, בתגובה למבטה הנבוך.
''אז ספרי לי על עצמך, מיס - '' נעצר אביו של פיצ'ר בשאלה.
''פלאדוויק,'' אמרה דורלין ''קוראים לי דורלין פלאדוויק, אדוני.'' היא הוסיפה בחופזה.
''ספרי לי על עצמך, מיס פלאדוויק.'' אמר אביו של פיצ'ר, ככל הנראה בשאלה; איך חסרת נימוסים כזאת הכירה את בנו?
''אני קצינה בצבא של ממלכת אלתגורה,'' אמרה דורלין ולא הסבה את מבטה, מול מבטו הקר של אדון גרנץ.
''חיילת,'' אמר אביו של פיצ'ר ביהירות. ''את מגיעה לארוחת הערב בבגדים עלובים ולא מכבדים, את לקחת על עצמך תפקיד גברי, מה עוד?'' הוא שאל בבוז.
אגרוף ניתך על השולחן, ''מספיק, אבא.'' אמר פיצ'ר בקרירות. ובלי משים נעמד.
''אני לא אפסיק, פיצ'ר,'' אמר אביו. ''אתה זה שאורח כאן, ועליך לכבד את המקום.''
''אני הולך.'' אמר פיצ'ר בזעם קפוא, הוא הרגיש כאילו אביו נתן לו אגרוף לבטן. ''כל החיים שלי, אני עשיתי מה שרצית, נכנעתי לתכתיבים המעוותים שלך. זהו, נמאס לי. בואי, דורלין.'' הוסיף בקול קצת יותר עדין.
שניהם יצאו מחוץ לבית אל הרוח המקפיאה. ''אני שונא את הבית הזה,'' סינן פיצ'ר בזעם.
דורלין שתקה, היא לא תמנע מפיצ'ר לפרוק את רגשותיו שאצר בתוכו במשך שנים. אך להפתעתה פיצ'ר נרגע מהר למדיי. הוא הושיט לה פרח אליש קטן בתור מתנה. ''אני מצטער, דורלין, באמת'' הוא אמר, והבל פיו החם הפך לאדים בקור.
היא חייכה אליו חיוך קטן ותחבה את הפרח בשיערה. ''לאן נלך?'' היא שאלה.
קול יללה מצמרר נשמע וסימר את שיערותיו הארוכות של פיצ'ר. ''זאבים,'' הוא מילמל ''להקה שלמה של זאבים.''
''מה לעשות?'' שאלה דורלין בחוסר אונים. ''מה נעשה, פיצ'ר?'' בקולה נשמע תחינה שהייתה גורמת גם לבעל הלב הקר ביותר לרחם עליה.
''טוב, יש פיתרון אחד,'' אמר פיצ'ר ועמד בפיתוי לחבק אותה.
''ומהו?'' שאלה דורלין.
''לברוח.''

מעולה. תמשיכי!

תודה לקלישה המדהימה על הביטוא והעצות החכמות :)

⁙אבודים⁙
⁙פרק עשרים וחמש⁙
498 מילים

לאחר שהוחלט לצרף את קירייה לאספה הם התקדמו בקצב מהיר יותר. זה לא היה הגיוני; קירייה אהבה להתווכח. ובכל זאת, זה מה שקרה. איאן רשם את החוק שאלנורה הציעה ואז הביט בחטף בנולנה. מאז תחילת האספה היא לא דיברה ועיניה היו נפוחות ואדומות כאילו לא ישנה כמו שצריך.
''הכל טוב, נולנה?'' הוא שאל בשקט.
לפתע המלכה איבדה את עשתונותיה ופרצה בבכי היסטרי. ''הם לעולם לא יחזרו! אני המלכה הכי גרועה ביקום! באשמתי הם מתו!'' היא התייפחה.
הנוכחים בחדר הבינו כמובן על מי היא מדברת, דורלין ופיצ'ר עדיין לא חזרו והמלכה הפגינה רגשות אשם על כך.
''את לא אשמה בכך, נולנה,'' אמר איאן בתקיפות שהוא הרגיש שהיא הכרחית כדי לשדר ביטחון. ''יכול להיות שהם לא מתו, הדרך ארוכה וייתכן שהם עשו הרבה עצירות בדרך.'' הוא ניסה לשכנע אותה למרות שהוא בעצמו לא היה משוכנע.
המלכה המיוסרת לא נרגעה. היא הייתה בעלת אינטליגנציה רגשית מפותחת למדי, והיא הרגישה שמשהו לא בסדר, למרות שלא ידעה מה. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו של איאן וקברה את פניה הרטובות מדמעות בכתפו. הוא נראה מופתע למדי מהמחווה המשונה, אבל טפח על גבה בצורה מגושמת ונבוכה.
אלנורה וקירייה החליפו מבטים. קירייה מעולם לא ראתה את נולנה מתפרקת ככה בגלל רגשות אשם, ואילו אלנורה החליטה שבחיבוק הזה יש הוכחה שמשהו קורה בין אחיה למלכה. נולנה ישבה בין זרועותיו של איאן בעוד הוא אומר לה מילים מרגיעות. הם בטח יחזרו. אין לה שום סיבה לדאוג.
''אתה צודק,'' היא אמרה וניגבה את עיניה בשרוולה. ''הם בטח סתם מתעכבים, וזה מטופש מצידי לבכות. תודה, איאן, אני מאוד מעריכה את זה.'' היא הוסיפה בחיוך קטן.
עיניה בגוון הים נפגשו עם העיניים בגוון הדבש של איאן, והוא מיהר להסב את מבטו במבוכה, ממלמל משהו על זה שהיא לא צריכה להודות לו.
''ואם אני רוצה?'' היא שאלה ובקולה נשמע קנטור עליז ואולי אפילו פלרטטנות. היא שיחקה בקווצת שיער בלונדינית ולא הסירה את מבטה מאיאן.
''את לא צריכה, באמת, לך מגיע תודה הרבה יותר גדולה על כל מה שעשית בשבילי.'' אמר איאן שהרגיש תמיד נבוך כשהודו לו. לפתע הוא נהיה מודע יותר מידי לעצמו ולעובדה שבקושי הסתרק היום. הוא החליק את שיערו המתולתל בידו.
''אהמ,'' השתעלה קירייה כדי להסב את תשומת ליבם אליה. הם היו קרובים מידי, והיא ניחשה שאילולא הייתה מתערבת הם היו מתנשקים. הנסיכה תהתה האם נולנה חטפה מכה חזקה בראש שגרמה לה לערפול חושים. אחרת מאיזו סיבה תתאהב בבן אדם ותפר מחצית מהחוקים הבין-גזעיים?
אלנורה הבחינה במבוכה והעבירה את הנושא. ''אז בנוגע לחוקי הירושה - '' היא פתחה והחזירה אותם להתמקד בספר החוקים. נראה שנולנה נזכרה שהיא עדיין בחצי חיבוק עם איאן כי היא מיהרה לשוב למקומה.
חייל התפרץ בריצה לחדר, ''הוד מלכותכן! ו- אה, אדוני הקצין,'' הוא הוסיף כשראה את איאן. ''הקצינה והגנרל הנעדרים הגיעו לגבולות הארמון והם בחדר ההבראה,'' הוא עצר כדי לנשום אוויר. ''הם מותשים ופצועים אבל האחות אמרה שהם יכולים לפגוש אותך.''
נולנה קמה מכיסאה ונראתה המומה.
''אני אלך אליהם עכשיו,'' היא אמרה. ''הם סיפרו למה הם נעדרו כל כך הרבה זמן?''
''הם אמרו רק מילה אחת.'' אמר החייל. ''משהו שנשמע כמו קשקוש.''
''תגיד לי,'' אמרה נולנה ברצינות. ''זה יכול להיות חשוב.''
''ובכן,'' היסס החייל. ''הם אמרו משהו שנשמע כמו פיקסדל.''

ת''ב?

נהדר כרגיל. הנסיכה קיאייה היא דמות רעננה ויחודית שהופכת את הסיפור למעניין בהרבה.

⁙אבודים⁙
⁙פרק עשרים ושש⁙
478 מילים

''לאן אתה לוקח אותי?'' שאלה הנסיכה לוניסיה את אחיה הגדול.
''את תראי.'' השיב סווג ושיגר אליה חיוך. ''רק תהיי סבלנית, טוב?''
שניהם פסעו על הדשא הרטוב מגשם וכעת הקול היחיד שנשמע היה קול מגפיהם מכוסי הבוץ שרמסו את העשב.
הנסיכה לוניסיה הביטה בעיניה הגדולות שרואות הכל בשמש שרק עכשיו החלה לזרוח.
''הדרך עוד ארוכה, סווג?'' היא שאלה והביטה באחיה במבט מעריץ. בעיניה לא היה אלף חכם וטוב לב יותר ממנו. והיא ידעה שצריכה להיות סיבה טובה לכך שהוא הביא אותה למקום זר ובעל יופי כל כך פראי.
''עוד מעט, לוני.'' הוא אמר בחיבה אבל לא הפסיק להביט בדאגה באבנים האפורות כאילו הן מסתירות משהו.
דמות בברדס הגיחה לפתע בקפיצה מאחד מהסלעים ונעמדה מולם בזריזות מרשימה.
''סווג,'' היא אמרה בחיוך מתוק אותו שיגרה לכיוון המלך. ''וכמה טוב לפגוש אותך סוף סוף, לוניסיה. אחיך סיפר לי רבות עלייך.''
לוניסיה הביטה באחיה בשאלה. ''סווג? האם אתה מוכן להכיר ביני לבין הגברת?''
''לוני, הכירי את הגבירה המקסימה והיפהפייה בברדס,'' אמר סווג בחיוך.
''באמת, סווג,'' אמרה הגבירה בשובבות. ''מספיק עם הדיפלומטיות והרשמיות הזאת, לוניסיה, את מוזמנת לקרוא לי איך שבא לך.''
גבתה של לוניסיה התרוממה עד שכמעט יצאה מאזור המצח. ''נעים להכיר, גבירתי'' היא אמרה כיאה לנסיכה שכל חייה למדה נימוסים. ''זהו עונג עבורי לפגוש אותך,'' הוסיפה וקדה.
חיוכה המתוק של הגבירה התרחב.
''אתם נשארים לארוחת צהריים?'' היא שאלה. ''המרק עוד מעט מוכן.''
היא הובילה את שניהם עד שהארמון נגלה לעיניהם.
''חשבתי שכדאי שנאכל בחוץ,'' היא אמרה בהיסח דעת וסימנה לכמה גובלינים להתקרב.
''זה נכון שאת אוהבת לקרוא?'' היא שאלה בעליזות את לוניסיה שהינהנה לאישור. ''מצוין. אם כך, הובילו אותה בבקשה לספריה, יש שם המון ספרים שאני בטוחה שהיא תאהב.''
הגובלינים רטנו משהו וביקשו מלוניסיה לעקוב אחריהם. היא הלכה בצייתנות הראויה לנסיכה אבל ניכר בה שהיא מתרגשת וחוששת כאחד.
''היא חמודה,'' אמרה הגבירה ברגע שהיא וסווג התיישבו. ''ומאוד דומה לאחיה הגדול.''
''אני שמח שהיא מצאה חן בעינייך,'' אמרה סווג בחיוך עייף. ''אבל זה ממש קשה לפעמים.''
''היי, אני יודעת שזה בטח קשה עד תסכול לנהל ממלכה שלמה ומצד שני גם לדאוג לאחותך,'' היא אמרה בעדינות ולחצה את ידו. ''אני מוכנה לעזור, אני אומנם לא אמכם המנוחה וגם לעולם לא אהיה אבל אני יכולה להבטיח לך שאני אדאג לה.''
''את פשוט מדהימה'' אמר סווג בכנות. ''אבל באמת, אני לא בטוח שאני יכול לבקש את זה ממך.''
היא חייכה אליו במתיקות. ''בשביל זה יש חברים, לא?''
הוא ליטף את לחיה באגודלו ובידו השניה הוריד את הברדס מראשה וקירב את ראשה אליו.
''כבר סיפרת לה מה המטרה האמיתית של מעשינו?'' היא שאלה ברוך וליטפה את פניו בעדינות, בעודה מחליקה בעדינות את קמטי החשיבה שנחרצו כעת בפניו.
''עדיין לא,'' הוא מילמל. ''אבל אני אעשה את זה בקרוב מאוד, אני מבטיח.''
הוא נשק למצחה ואז לשפתיה האדומות. שניהם הביטו זה בזו בחיוך והגבירה התרפקה בחיבוקו האוהב של המלך.
הנסיכה לוניסיה התקרבה כשידיה מלאות ספרים. היא הביטה בראשה הגלוי של הגבירה בתדהמה והספרים נשמטו מזרועותיה.
''את הופעת בספר שקראתי,'' היא לחשה, בוחנת את פניה של הגבירה. ''ואת אמורה להיות מתה.'

ת''ב
הפרק מוקדש לקלישה שמבטאת, מגיבה וכמובן נותנת עצות חכמות. לוניסיה לא הייתה נוצרת בלעדייך.

הפרק הכי טוב שלך עד כה, לדעתי!

וואו!
זה באמת פרק מאוד טוב. אני ממש מחכה להמשך.
נ.ב- אני אשמח לפרקים טיפה יותר ארוכים :)

תודה לשתיכן על הת''ב ותודה לקלישה על הביטוא!

⁙אבודים⁙
⁙פרק עשרים ושבע⁙
440 מילים


הקנטאור הזקן נעצר מול החומות הגבוהות שהקיפו את ארמון אלתגורה. הוא עצמו לא ידע עד הסוף מה הוא עושה שם; הוא ידע שחבריו היצורים לא נמצאים באיזור, אלא בקצה השני של הממלכה. ובכל זאת, הוא הבין שבאמת הגיע הזמן ויצורים ישתפו פעולה עם אלפים.
אבותיה של נולנה הבטיחו לו שיעזרו לו בעת צרה. כעת הוא החליט להשתמש בכך על מנת להציל את העולם ממלחמה שתשמיד אותו. לאחר מכן יוכל למות בשלווה.
''אני דורש לדבר עם המלכה נולנה השלישית.'' הוא אמר בקול תקיף לשומרים.
''אין צורך, אוונדור,'' אמרה נולנה מאחורי. ''היא ממש כאן.''
''את מכירה את ה - ממ... אדון הזה, הוד מלכותך?'' שאל השומר בהיסוס, לא מרפה מחרבו..
''מעולם לא נפגשנו,'' הנידה נולנה בראשה. ''אבל הכרתי אותו כל חיי.''
''אנחנו צריכים לדבר, נולנה,'' הוא אמר. ''ואם אפשר, בפרטיות.''
''כמובן.'' היא אמרה וסימנה לו לבוא אחריה. ''כל חיי שלחת לי חזיונות ומסרים, ביקשת שאני אכניס את איאן לצבא, ביקשת שאני אשלח קצינים לאזורים הנידחים בממלכה, ואני מניחה שהחורף הוא לא הסיבה לכך.'' היא אמרה והתיישבה על ספסל. ''אוונדור, אני רוצה לדעת למה.''
''אני אענה על כך שאלותייך, אני מבטיח,'' אמר הקנטאור. ''אבל באתי בעניין אחר לחלוטין.''
''בסדר.'' רטנה נולנה. ''כרגיל, אתה תדבר ואני אציית לך מבלי לשאול שאלות.''
''הפעם זה לא יהיה ככה.'' הוא הבטיח. ''הפעם אני רק אשאל שאלות.''
נולנה סימנה לו בידה שיתחיל לדבר.
''דבר ראשון,'' הוא אמר. ''איפה התליון שלך? אולי אינך יודעת לחלוטין את חשיבותו, אבל כוח רב טמון בו.''
''סיפרו לי משהו כזה,'' היא אמרה בהיסוס. ''סבי רק אמר לי לשמור עליו.'' היא הראתה את התליון הקריר בצורת הדמעה לקנטאור הזקן.
''מצוין,'' אמר אוונדור. ''אם כי הבטיחי לי בבקשה; ברגע שיגיע הזמן המתאים, הרפי ממנו והעבירי אותו למישהו אחר.''
''מי?'' נדרכה נולנה. ''מה כל כך חשוב בתליון הזה?''
הוא התעלם משאלתה. ''שאלה שניה: קירייה.''
''זאת לא שאלה.'' העירה נולנה.
''זאת השאלה שלי.'' הוא השיב. ''האם את באמת מכירה את בת דודך?''
''ובכן,'' אמרה נולנה, והיסוס נשמע בקולה, ''היא נולדה כאשר הייתי בת שש, כאשר היא הייתה בת 11 בערך, התרחש אסון נוראי ובמהלך בילוי משפחתי הוריה ושני אחיה הגדולים מתו. קירייה החלה להיסתגר בפני כולם, אפילו ממני. אני חושבת שרגעי המוות של משפחתה מול עיניה גרמו לה לטראומה נפשית. תגיד לי בבקשה, אוונדור, האם זה יעבור לה?''
''שבע שנים של מופנמות לא ייעלמו לחלוטין, אך אני מבטיח לך שהיא תיפתח יותר ורגשות כמו עצב, שמחה, ואפילו אהבה יתפתחו אצלה.'' הוא מילמל.
''מתי זה יקרה?'' שאלה נולנה בתקווה.
''מאוד בקרוב.'' הוא הבטיח. ''אחרי שהסוד שלה יתגלה כבר לא תהיה לה ברירה.''
נולנה לא שאלה מהו סודה של קירייה; היא ניחשה שאוונדור לא יענה לה.
''יש לי עוד שאלה אחת ואחרונה,'' הוא אמר.
''שאל.'' היא אמרה והביטה בו במבט חודר.
''מצוין.'' הוא נאנח. ''האם אני יכול להשתמש בצבא שלך?''

ת''ב?