חסר שם בינתיים\\נעמי, לנאנו!!!

הידד!!! בגלל שהייתי בטיול ושיט הספקתי רק היום.
אני אוסיף פה עיצובים וכותרות והכל בהמשך, בינתיים קחו רק את הפרק הראשון. ונקווה שאני אדביק את הפער של שלושת הימים בהמשך.
ואני חושבת שזה pg13, יש פה טריגר מוות ונראה מה עוד בהמשך
אם כך
פרק ראשון
904 מילים
"ואז הוא כזה, דוחף לי מקל לתוך הפה כדי שאני ארטיב אותו ברוק. איכס!" אמרה אריאל בגועל. "אתן קולטות שכל מי שחי בעידן הראשון היה חייבים לעשות את זה? זה כל כך דוחה! שלא להתחיל לדבר על המבחן, שהיה קל, מן הסתם, אבל עדיין – מעצבן!"
שלושתן הינהנו בהסכמה. אני לא. הייתי היחידה מביננו שעוד לא עשתה את המבחן, שכן הייתי הכי צעירה.
"ו.... עברת, נכון?" שאלתי בהיסוס.
"דאא," היא אמרה. "אני פה, נכון? את יודעת שאם לא הייתי עוברת – " היא העבירה אצבע לרוחב הצוואר. "וחוץ מזה, אף אחד עוד לא לא עבר. כולם כמו שאמורים להיות. אף אחד לא כזה דפוק."
התכווצתי. "אה... כן."
"הכל טוב, אל?" שאלה הייזל בדאגה. "את קצת חיוורת."
"לא, הכל טוב. יש לי קצת בחילה, זה הכל," עניתי במהירות.
"אולי כדאי שתלכי הביתה, לנוח," התערבה ג'ואן. "כבר מאוחר ממילא, ויש מחר בית ספר. אולי כדאי שגם אנחנו נלך," היא העיפה מבט באחרות, והיתה לי הרגשה כזאת שהן מסתירות ממני משהו, למרות שכנראה סתם דמיינתי. מאז שיום הולדתי השש עשרה קרוב, אני נהיית פרנואידית ולחוצה.
עצמתי עיניים לשניה. "כן, אתן צודקות." זייפתי פיהוק (שיצא די מוצלח, אם יורשה לי לציין) וקמתי מהספסל הציבורי שישבנו עליו. "הייזל, את יכולה להקפיץ אותי הביתה?" רק להייזל וג'ואן היה רישיון, וג'ואן גרה בשכונה אחרת.
"כן, בטח." הייזל קמה גם כן. היא העבירה יד בשיער החום הארוך שלה – דבר שידעתי שהיא עושה כשהיא לחוצה, והתחילה ללכת לכיוון החניה. "את באה?" קראה מעבר לכתפה.
"כן!" קראתי. "ביי," אמרתי לג'ואן ואריאל במהירות ורצתי כדי להדביק את הקצב שלה.
"באמת כדאי שתנוחי," ציינה באותו טון מודאג, קצת אימהי. "את נראית ממש רע." ואז אחרי שניה, כשהיא קלטה מה היא אמרה – "כאילו, את נראית מדהים כמו תמיד, רק ש – "
"כן, הבנתי," קטעתי אותה בחוסר סבלנות שלא התאימה לי. "תודה."
נכנסנו למכונית בשתיקה. תופפתי על ברכיי באצבעותיי הארוכות בעצבנות.
"אז המבחן שלך עוד שבוע," אמרה הייזל, כנראה בניסיון להתחיל שיחה, כי השתיקה שהשתררה היתה מביכה קצת. הייזל לא אהבה שתיקות.
"כן," אמרתי ביובש.
"את מתרגשת?"
"לא ממש. למה שאני אתרגש?"
"לא יודעת. אני התרגשתי לפני שלי."
"טוב, אני לא את," יריתי בעצבנות. שוב עצבנות וחוסר סבלנות. מה קורה לי? תיכננתי להעביר את השבוע האחרון בחיי ביותר רוגע. רק כשחשבתי את המשפט הזה הבנתי כמה הוא מטופש. איך אפשר להנות משבוע כשאת יודעת שהוא השבוע האחרון בחייך? רק הידיעה שהמוות הזה נחוץ ויועיל לי ולעולם הצליחה איכשהו לווסת את הרגשות שאיימו להתפרץ ממני בכל רגע.
"אוקיי, בסדר, סליחה," הייזל הגיבה בדיליי של כמה שניות והעירה אותי מהמחשבות ששוב השתלטו עליי.
"סליחה," אמרתי גם אני.
ואת שאר הנסיעה נסענו בשתיקה.
"הנה," היא אמרה אחרי עשרים דקות. "ביי."
"תודה," מילמלתי ויצאתי מהמכונית, טורקת את הדלת אחריי, באגרסיביות ששוב – לא התאימה לי.
דחפתי את השער לגינה הקטנה ונכנסתי הביתה בשקט. השעה היתה כבר קרוב לחצות וידעתי שאמא שלי ישנה כבר, כנראה.
סיננתי קללה כשדרכתי על הזנב של פיקל, החתול שלי, שישב בכניסה לחדר שלי והפרווה השחורה שלו הסתוותה בחשיכת הבית. הוא יילל וקפץ, ואז תקע בי מבט רצחני ומיהר במורד המדרגות לכיוון הסלון.
"פיקל," לחשתי. "פססט." וכעבור שניה הוא חזר, אם כי נוטר טינה בבירור. הוא זינק אל המיטה שלי ונחת בתנוחה מלכותית בדיוק באמצע, שם הסתובב מסביב לעצמו סיבוב אחד והתיישב במבט מתריס.
חייכתי חיוך קטן. התיישבתי על קצה המיטה וחלצתי נעליים. נשכבתי במיטה, ולמרות שרציתי להירדם מהר, כמו כל ערב המחשבות השתלטו עליי ומהר מאוד הבנתי שאני לא עומדת לישון בקרוב.
מאז שהייתי קטנה הפנמתי שיום הולדתי השש עשרה יהיה היום האחרון בחיי. למדתי לקבל את המוות ולצפות לו בשקט. ידעתי שגם אם זה לא לגמרי מגיע לי... בהיותי לא מושלמת – מקולקלת, אם תרצו – מותי רק יועיל לאנושות. אבל עכשיו כשזה מתקרב... למה זה נראה כל כך מבעית?
"איך הם יהרגו אותי?", שאלתי את עצמי. האם זה יהיה כדור בראש, אולי רעל או תליה? האם הם ירחמו עליי ויהרגו אותי בדרך נעימה, או שהם יענו אותי בכוונה לפני זה? האם הם יתנו לי להגיד שלום למשפחה שלי לפני? איך הם יגיבו כשיגלו שהבת שלהם או אחותם היתה מקולקלת, הסתירה מהם סוד כל כך גדול במשך שש עשרה שנים? הם בוודאי ישנאו אותי, ישמחו שמתתי. רק המחשבה על כך צימררה אותי.
ומה החברות שלי יאמרו? איך הן יגיבו כשיגלו שהייתי שקר אחד גדול? הן יתאבלו עליי? הן ישכחו ממני?
האם יעשו ממני דוגמא לבן אדם נורא, לא טוב, מקולקל? ל-מה קורה כשמישהי נוצרת פגומה? האם אהיה הפרצוף הבא להופיע על פוסטרים של הממשלה כדי להזכיר לכולם את חשיבות השלמות? איך הם יזכרו אותי?
המחשבות זרמו ועברתי מאחת לאחת בזיגזגים, ולפני ששמתי לב השעה כבר היתה אחת וחצי. התהפכתי במיטה מצד לצד בחוסר שקט. הייתי כבר עייפה כל כך שאפילו לא חשבתי בהיגיון, והמחשבות נעשו פחות ופחות הגיוניות, יותר ויותר הזויות. עד שלבסוף נרדמתי, הישר אל תוך שינה טרופה מלאה בחלומות הגיוניים אף פחות וקשים אף יותר.
בחלום עמדתי באולם גדול. הוא היה גדול כל כך שלא ראיתי את הקצה שלו. זה היה יציעים ומושבים ושורות אל האופק. וכל מי שהכרתי ישב במושבים בשורות הראשונות. ואני עמדתי על הבמה.
מפרקי ידיי היו אזוקים זה לזה, מוחזקים למעלה כך שהוכרחתי להרים את זרועותיי למעלה. הרגשתי את הכאב במרפקים, אך לא יכולתי לשנות את זה.
כל משפחתי וחבריי צעקו לי מילים כמו "בוגדת", "שקרנית", "פגומה", "אויבת". כולם שנאו אותי. בחלום ממש יכולתי להרגיש את השנאה פועמת באולם, כשכולו רעד במין פעימות לב משותפות שצעקו על שנאתם אליי.
ואז כרוז אקראי, חסר פנים ושם עלה לבמה.
הוא הכריז על הוצאתי להורג על היותי פגומה, וכולם צעקו בוז.
הוא שלף רובה וכולם הריעו.
הוא ירה בי. והכל נהיה שקט. וכאב לי.
ואז התעוררתי, שטופת זיעה ומפוחדת כפי שמעולם לא הייתי, כשקלטתי פתאום שאני באמת עומדת למות.
---
שימו לב, זה נכתב בעייפות ואני לא בטוחה לגבי זה (יצא מוזר ומבולגן), ככה שבהחלט ייתכן שזו טיוטה שתיערך בהמשך. לילט לכם חברים.

יואוו זה מהמם!!! רעיון ממש יפה, וכתוב טוב.
אין פה יותר מידי פרטים על העולם או על הדמות, אבל דווקא אהבתי מאוד, הוסיף למסתוריות ולסקרנות של הסיפור.
אשמח ממש להמשך!

אוקיי אני אתחיל בכך שאגיד שאני ממש אוהב את הרעיון וגם את הביצוע שלו :0
אני יודע כבר בערך מה הרעיון של הסיפור, אבל באמת התחלת אותו טוב וזה נהדר D:
הראית את האמונה השגויה של הדמות שלך - אמונה שממש קל להבין שהיא לא נכונה, אפילו אם הדמות עצמה לא מבינה את זה. היא בטוחה שמגיע לה למות בגלל שהיא לא מושלמת, וזה אפילו לא משנה אם היא מפחדת מזה או לא. אם היא צריכה למות - היא צריכה למות.
אהבתי גם שלא דחפת סיפור רקע לא הכרחי ישר על הפרק הראשון. אני מקווה שתעשי את זה באמת בצורה הדרגתית, ולא באינפו-דאמפ לא הגיוני. אבל זה כן ממש נחמד שהתחלת בחיים הרגילים, ובגלל שהכתיבה שלך הייתה כל כך אדישה לעולם החדש זה הרגיש כאילו גם אנחנו נמצאים בו. גם אנחנו חיים בעולם הדיסטופיה הזה, ואפילו שאנחנו עדיין לא מכירים את כל החוקים, זה בסיס חזק.

טוב עכשיו אני אעבור אל ההערות שלי (אם אמצא כאלו הלפ)

אה כן, בבקשה תעשי הפרדה בין הדיבור שלך לבין ההתחלה של הפרק. אין אפילו אנטר זה נראה חלק לול.

אני לא חושב שזה שגיאה, אבל כן נראה לי יהיה יותר רציף לקריאה אם היית מנקדת את זה אחרת. נגיד...
"שלא להתחיל לדבר על המבחן. היה קל, מן הסתם, אבל עדיין, מעצבן!"

זה קצת מבלבל. אולי עדיף "אין אף אחד שלא עבר?"

הסיפור כתוב בזמן עבר, אז זה "נהייתי".

כשהיא קלטה מה היא אמרה, "כאילו...."

אולי תצייני גם שהן הגיעו לבית שלה? אנחנו לא יודעים מה קורה עוד עשרים דקות.

או* אולי רעל או תליה.

החזרה על המילה היגיון נראית לא טוב.

כנ"ל פה עם למעלה.

זה באמת מעלה שאלה מעניינת, האם אפשר למות בחלום שלך. אף פעם לא שמעתי על בן אדם שזה קרה לו, כנראה בגלל שהפחד מהמוות מספיק גדול בשביל להעיר אותך לפני שזה קורה. חוץ מזה, קשה לי להאמין שאפשר להרגיש בחלומות כאב שלא נובע מכאב במציאות. אולי אני טועה אבל. אני חושב שהיה עדיף לסיים את החלום עם הצליל של הירייה.

אבל המשפט האחרון נגיד ממש יפה, אהבתי את איך שהפרק הסתיים. זה מרגיש כמו סגירת מעגל כזאת.
תמשיכי לכתוב ><

פרק שני!!!! ואני מרגישה את הכוחות לעיצוב מתקרבים. זה יקרה בקרוב. אגב תודה על התב וריאן!!! אני מאוד מעריכה את זה. תלמדו מוריאן אנשים.
(772 מילים)
--------------------------------------------------------------------
השבוע הזה עבר מהר. מהר מדי. תכננתי להעביר אותו באיטיות. ליהנות מכל הדברים שאני אוהבת לפני שלא אוכל ליהנות יותר מכלום.
לפני ששמתי לב כבר היה יום שלישי. יום הולדתי חל ביום שבת. ארבעה ימים. חשבתי כל כך הרבה זמן על הצורה הכי טובה לנצל אותו, שכבר לא הספקתי באמת לעשות משהו מעבר לתכנונים. הייתי מיואשת, והיו לי רגעים שקצת קיוויתי שהיום כבר יגיע.
נעשיתי יותר ויותר לחוצה. לא שמישהו הבחין. הברזתי מבית הספר מתחילת השבוע. לחברות ולמורה אמרתי שאני חולה, להורים שלי אמרתי שאני הולכת לבית הספר כרגיל. הם היו כל כך שקועים בעצמם, כמו תמיד, שהם לא שמו לב לעיגולים השחורים מתחת לעיניים שלי, לכך שבקושי אכלתי, לעיניים האדומות מבכי שלי. אבא שלי אפילו לא היה בבית שלושה ימים.
ביום שלישי הייתי, כמו כל יום השבוע, בגינה הציבורית שליד הבית שלי. ישבתי על הנדנדה בשיעמום ובהיתי בחתולי הרחוב שהסתובבו שם. אף בן אדם לא הסתובב שם בשעות הבוקר-צהריים. כולם היו בעבודה או בלימודים.
אבל כן היתה שם מישהי. בהליכה שקטה ועם זאת חסרת שקט נכנסה לגינה נערה יוצאת דופן. אף פעם לא ראיתי מישהי כמוה קודם לכן.
השונות שלה הורגשה בכל דבר אצלה – החל מהשיער הורוד הקצר שלה, דרך הבגדים הישנים והגדולים עליה, ועד הרזון יוצא הדופן שלה והמבט הרעב בעיניה. זה היה מוזר.
היא נכנסה לגינה בשתיקה והתיישבה בקצה המגלשה, מטרים ספורים ממני, ונעצה עיניים ברצפה. בלעתי רוק. משהו בנוכחות שלה הלחיץ אותי.
ישבנו במשך כמה דקות, כל אחת עושה כאילו היא לא מודעת לנוכחותה של השניה למרות שהיה ברור שקיים איזשהו מתח באוויר. היא הרימה את עיניה. הן היו ירוקות בורקות ועם זאת כבויות. כל דבר אצלה צרח ניגודיות, פרדוקס, סתר את עצמו.
"את אלי?" שאלה בשקט, בקול קצת צרוד.
"אני – מאיפה את יודעת את השם שלי?" לקחתי את הנדנדה קצת אחורה בהפתעה.
"זה לא משנה עכשיו."
"זה כן," התעקשתי.
"לא, זה לא," היא הרימה את הקול, למרות שעדיין היתה שקטה. "אלי, אני יודעת את הסוד שלך."
"א-איזה סוד?" גימגמתי. לא יכול להיות. היא בטח סתם מותחת אותי.
"את בטוחה שאת רוצה שאני אומר את זה בקול?" היא הרימה גבה אחת.
הסתכלתי סביב. הגינה היתה ריקה, וכך גם הרחוב ליד. אבל עדיין לא יכולתי להסתכן בכך שאם היא יודעת את הסוד, שתאמר אותו בקול.
בלעתי רוק. "אני... לא יודעת."
"אה."
"אה?"
"אה."
"מי את בכלל?" העזתי לשאול.
"קוראים לי טרייסי."
"אבל מי את? מה את עושה פה? את לא מהשכונה."
"אני גם לא מהעיר."
"אז מאיזה עיר את?"
"את לא מכירה."
"את מזלזלת בכישורי הגאוגרפיה הנחותים שלי. אני מכירה שבע ערים שאת גרה באחת מהן, תודה רבה. אז מאיפה את? איסטנבול? מוסקבה? ניו יורק?" ניחשתי לפי המראה שלה.
"אף אחת מהן."
"בואנוס איירס? יוהנסבורג?" ניסיתי שוב.
"לא," היא הנמיכה את קולה שנית. "אני לא מאף אחת מהערים האלה."
"אז מאיפה א – " התחלתי לשאול וההבנה הכתה בי. "לא."
"כן."
"את מבחוץ?"
"כן."
"אין מצב. אני חייבת לדווח עלייך."
"לא!" היא קמה ותפסה בידי בחוזק מפתיע. "אל תדווחי עליי."
"מצטערת," משכתי בכתפיי. "אין לי ברירה."
היא נאנחה. "אני פה בשביל לעזור לך, אלי, לדווח עליי יהיה סתם מטומטם."
"לעזור לי איך?"
"להישאר בחיים?" היא אמרה כאילו זה היה אמור להיות ברור לי. "הם יהרגו אותך. ואת לא רוצה למות, אני מניחה."
"הם לא – "
"הם כן. את יכולה להפסיק עם ההצגות. את יכולה לדבר איתי ברצינות רגע?"
"אין על מה לדבר," פסקתי. "אני בסדר גמור."
"בבקשה, אלי." היא אחזה בכתפיי.
נרתעתי אחורה. "תעזבי אותי."
"אני רק רוצה לעזור לך," אמרה על סף ייאוש ככל הנראה.
"אני לא רוצה ולא צריכה עזרה. כל זה מגיע לי. פשוט תעזבי את זה. תעזבי אותי!" אמרתי בקול רם מדי וכיסיתי על פי בכף ידי בבהלה. "שיט. פשוט לכי. אני לא אדווח עלייך, בסדר?"
"בסדר," היא נאנחה שוב. היא דחפה ליד שלי פתק קטן מקופל. "המספר שלי. שיהיה לך."
אני לא הולכת למרוד, חזרתי ואמרתי לעצמי. אני אעשה את המקסימום בשביל לעשות מה שמצופה ממני. אם אני לא יכולה להיות מושלמת – אני אמות. כי ככה צריך.
אבל בכל זאת אמרתי "אוקיי."
היא הלכה. ולפני שהיא עזבה היא שאלה, "את בטוחה? באמת?"
הינהנתי נמרצות. "כן."
טרייסי הנידה בראשה. "אני לא מבינה אותך." ובמילים אלו הלכה משם. ראיתי שהיא ממשיכה להביט לצדדים, כאילו מחפשת אם מישהו עוקב אחריה, כל הדרך עד שפנתה לסמטה בקצה הרחוב ונעלמה מעיניי.
רק כשהיא הלכה עלתה לראשי המחשבה שאולי אני לא חייבת למות. אולי אני יכולה להמשיך לחיות, להתבגר ולגדול ולעשות דברים ו...
אבל כמובן שהדחקתי את המחשבה הטפשית הזו מיד. אני מקולקלת. אני חייבת למות. טרייסי היא מורדת, וזה אומר שהיא בעצמה דפוקה. אסור לי להאמין למה שהיא אומרת. אני מצייתת לחוקים, וזה הדבר היחיד שהופך אותי לבסדר באיזשהי צורה. אסור לי לוותר על זה. עם כמה שזה מבעית, עם כמה שאני לא רוצה את זה, עם כמה שאני רוצה להמשיך לחיות ועם כמה שזו לא אשמתי – אני חייבת למות.
------------------------------------------------
הפרק הזה עוד פחות מוצלח מהפרק הקודם. אבל לא נורא.
אגב
מטרתי בסיפור הזה היא שתסגדו לטרייסי. ואתם עומדים לעשות את זה כי היא תהיה מדהימה בהמשך. אני אוהבת. אע.
ביי. אמרתי כבר שתבים זה חביב?

היי טרייסי! קול!
אם היא הייתה בן אולי הייתי אוהב אותה.
סתם לא סליחה אני פשוט מתחבר הרבה יותר לבנים אז לרוב אני פשוט לא אוהב בנות :<

בכל מקרה הפרק!
אהבתי שהצגת את טרייסי, אבל עדיין לא שינית את דעתה של אלי בקשר לכל עניין המוות. היא עדיין מאמינה שמגיע לה למות, אז היא לא מסכימה לקבל עזרה. כן מעניין אותי מה ישכנע אותה בסוף לקבל את העזרה הזאת.
מה שכן הפריע לי היה שבכל הקטע של הדיאלוג אף אחת מהן לא זזה. הן פשוט... ישבו ודיברו בלי לעשות כלום. לא היו שום תיאורי תנועה, בקושי תיאורי דיבור, רק המחשבות של אלי. זה מרגיש די דל ככה.

בכל מקרה, כמו תמיד, ההערות:

אני די בטוח שזה ארבעה ימים אבל אולי המתמטיקה שלי היא הדפוקה.

דחפתי נראה לי.

אה אחד היה בסדר, אבל שלושה ברצף נראים קצת כמו... אה... פילר.

זה לא נראה כל כך טוב בעין. אולי "אני מכירה את כל שבע הערים, ואת גרה באחת מהן" נשמע טוב יותר, כי זה לא שהיא מכירה רק שבע ערים, היא מכירה את כל הערים שקיימות שבמקרה המספר שלהן הוא שבע.

למה לא, בעצם? וגם אם היא שיקרה רק בשביל שהיא תלך ממנה, למה היא לא דיווחה אחר כך? אין לזה הסבר בפרק.

אז כן ממש אהבתי את הפרק ואת הסיפור עצמו, ואת העולם. את ממשיכה להראות את העולם בצורה טבעית ולא עושה לנו אינפו-דאמפינג שזה נהדר :0
רק מקווה שכן תמצאי דרך להכניס בסוף את סיפור הרקע בלי שזה אינפו-דאמפינג או לא הגיוני. מעניין איך זה יקרה ><
תמשיכי!

פרק שלישי!!!! 817 מילים
-----------------------------------------------------------------------------------------------
הבוקר הגיע. יום שבת, השתים עשרה למרץ. היום אני בת שש עשרה.
הייתי מבועתת.
הייתי אמורה להתייצב במרכז הבחינה בשעה ארבע אחר הצהריים. בלילה שלפני לא עצמתי עין לדקה. בבוקר הייתי פקעת עצבים. הסתובבתי בכל הבית בעצבנות וצעקתי על כל מי שרק העז להוציא הברה מהפה לידי.
אמא שלי אמרה לי שזה טבעי. גם היא היתה לחוצה לפני המבחן שלה, מסתבר. ההבדל הוא שבמקרה שלה לא היה ספק שהיא תעבור, חשבתי.
ולפני ששמתי לב השעה היתה שתיים וחצי. חישבתי שנותרו לחיי שלוש-ארבע שעות במקרה הטוב.
"אני יוצאת להליכה," הודעתי לאמא.
"תזכרי שאנחנו צריכים לצאת עוד שעה!" היא צעקה לי מחדר העבודה.
"ברור," קראתי. "איך אני יכולה לשכוח?" מילמלתי.
נעלתי נעליים ולבשתי ז'קט, ויצאתי לרחוב. רצתי עד קצה הרחוב, לגינה הציבורית. לחיי האדימו מהקור ומהריצה והרגשתי אותן מתחממות. הייתי לחוצה ומפוחדת – לא, לא לחוצה ומפוחדת. המילים האלו לא מספיקות לתאר את התחושה של המוות המתקרב. את התחושה שנשארו לחיים שלי שעות ספורות בלבד. את הפחד המשתק ממה שיבוא אחר כך.
בידיים רועדות ומזיעות הוצאתי את הפתק שטרייסי נתנה לי מכיס הז'קט. הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס האחורי של הג'ינס שלי, וחייגתי את המספר שלה.
צליל החיוג נשמע לכמה שניות. התפללתי שהיא תענה. "בבקשה," לחשתי לטלפון.
ואז צליל החיוג הפסיק. "הלו?" נשמע הקול המוכר.
"ט-טרייסי?" שאלתי בקול שלי חלוש ורועד. הייתי על סף בכי.
"אלי?" היא נשמעה מופתעת.
"בואי," לחשתי. "עכשיו. אני חייבת לצאת מפה." דמעות כבר זרמו בחופשיות על לחיי.
"אני- ברור שאני באה. איפה את?"
"בגינה," לחשתי. "אותה גינה."
שתיקה לרגע. "טרייסי?" שאלתי.
"כן, אני באה. חכי שם."
"מתי?" שאלתי.
"עוד..." הפוגה קצרה. "שמונה דקות."
"אני מחכה," מילמלתי.
היא ניתקה את הטלפון והתחלתי לבכות. זה היה בניגוד לכל מה שאני מאמינה בו, והתביישתי בעצמי שאני בורחת ככה. אבל הפאניקה והפחד מהמוות היו חזקים יותר מכל דבר באותו הרגע.
כעבור שמונה דקות שהרגישו כמו יותר מנצח, היא הגיעה.
"אלי!" היא אמרה ורצה לעברי. "מ-מה קרה פתאום?"
הנדתי בראשי בעיניים עדיין דומעות.
היא הינהנה בהבנה. "את בטוחה שאת רוצה ללכת?" שאלה בזהירות.
הינהנתי. קול ההיגיון קרא לי לחזור הביתה מפינה במוחי, אבל התעלמתי ממנו. "בואי נלך," לחשתי.
"יש לך חפצים? משהו?" שאלה.
הנדתי בראשי.
"אוקיי. נסתדר," היא אמרה, קצת לעצמה. "בואי."
היא יצאה מהגינה הציבורית והלכתי מהר כדי להדביק את קצב ההליכה שלה. ניגבתי את האף בשרוול. "לאן אנחנו הולכות?" שאלתי בשקט.
במקום לענות, היא פתחה דלת של משהו שנראה כמו כלי רכב מסוג שאף פעם לא ראיתי. הוא היה נמוך, ארוך ורחב, בצבע אפור בהיר שהשתלב ברחוב האפרורי והיבש. היו לו גלגלים קטנים שלא נראו מאוד אפקטיביים.
"מה זה?" שאלתי בבלבול.
"אני אסביר אחר כך. כנסי. אנחנו חייבות לצאת מהעיר קודם כל."
לצאת מהעיר. למשפט הזה לקחו כמה שניות להיקלט במוח שלי. קלטתי שלא הייתי מרוכזת למשך כמה שניות כשהיא דחקה בי, "נו!" היא הסתכלה לצדדים, כנראה מחפשת אנשים שעוקבים אחרינו.
נכנסתי והתיישבתי במושב שליד הנהג. היו ב...דבר הזה המון ידיות וכפתורים מוזרים, אך לא הקדשתי להם מחשבה. המחשבה היחידה שחשבתי שוב ושוב היתה שאני יוצאת מפה.
טרייסי נכנסה והתיישבה. היא הכניסה מפתח לחור ליד המושב שלה והמכונית המשונה. "אוקיי," היא מילמלה לעצמה ונשמה נשימה עמוקה.
היא לחצה על משהו שכנראה היה דוושת הגז והתחילה לנסוע, בהתחלה לאט, אבל האיצה את המהירות.
"תתכונני," הזהירה אותי כעבור כמה דקות.
"למה?" שאלתי.
היא לא שמעה אותי, כנראה, או שבחרה להתעלם. המכונית האיצה עוד ועוד. ופתאום לא הרגשתי את הרעידות הקלות שלה כשהיא עברה על אבני חצץ או סתם על חלקים מחוספסים בכביש. הצצתי מהחלון וראיתי שאנחנו מרחפות כמה מטרים באוויר. "ט-טרייסי?" שאלתי בקול רועד.
"אה, סליחה, שכחתי להגיד לך. זו מכונית מעופפת. אין סיבה להילחץ, באמת."
"מ-ממתי יש כזה דבר?" גימגמתי.
"זו טכנולוגיה של המורדים," הסבירה.
"המורדים?"
הצצתי מהחלון שוב. טסנו בגובה עשרה מטרים בערך. התקרבנו לחומת העיר שהיתה גבוהה פי כמה מהגובה שלנו.
"ככה אנחנו קוראים למי שלא חי בערים, תחת השלטון." היא אמרה את המילה "שלטון" כאילו היא מילה גסה.
"אה," אמרתי בשקט. הרמתי את הרגליים וכיווצתי את הברכיים לחזה. הנחתי את הראש על הברכיים ונאנחתי. בטח עכשיו אמא כבר מתחילה לחפש אותי. אולי היא דואגת. אולי היא הבינה שברחתי.
כולם יהיו כל כך מאוכזבים כשיבינו שברחתי. כשיבינו למה ברחתי. הרגשתי בושה. לא רק שאני כזאת, גם נמלטתי מהגורל הנכון בשבילי כדי להציל לעצמי את החיים. כמה חלש.
הרגשתי יד עדינה על כתפי וסובבתי את הראש. "המ?"
טרייסי הסתכלה עליי במבט מודאג. "א-את בסדר?"
"לא ממש," מילמלתי. לא הבנתי איך היא מצפה שאני אהיה בסדר.
"רגע," היא אמרה. הרגשתי שאנחנו מתרוממות המון בכמה שניות. הסתכלתי מהחלון וראיתי שעקפנו בכמה מטרים את החומה, ועברנו מעליה. וואו. זה היה כזה.. קל. אף פעם לא יצאתי מלונדון. אף פעם לא ראיתי את זה בתור אפשרות בכלל. זה היה חדש.
"את רוצה לדבר על זה?" שאלה טרייסי בחוסר ביטחון מובהק.
"לא... לא ממש," אמרתי בשקט. עצמתי עיניים לשניה.
הכל קרה כל כך מהר שלא היה לי זמן לחשוב. רק עכשיו קלטתי שכנראה שאף פעם לא אראה שוב אף אחד מהאנשים שאני מכירה בלונדון. שהפרק הזה בחיי פשוט... הסתיים. עכשיו יתחיל פרק חדש בחיים שלי, ואני אהיה חייבת להתמודד עם זה, כי עכשיו אין לי ברירה אלא לצאת אל הלא נודע ולהמשיך לחיות.

הקפצה D:

799 מילים. איזה מספר מאכזב.
פרק רביעי.
-----------------------------------------------------------------
"לאן אנחנו טסות?" שאלתי אחרי כמעט שעה של נסיעה שקטה מעל יערות.
"קודם כל, מתרחקות מפה," ענתה טרייסי. "אחר כך נטוס לכפר שאני גרה בו."
"איפה הוא?"
"בצרפת," ענתה טרייסי בעיניים נוצצות.
"צרפת? מה זה צרפת?" שאלתי בבלבול.
טרייסי נאנחה. "את לא יודעת מה זה צרפת?"
"לא. זה משהו מהעידן הישן, נכון?" הנחתי.
"זו מדינה. היום היא חלק מהאיחוד," טרייסי אמרה את המילה איחוד בזלזול. שמתי לב שהיא מדברת ככה על הרבה דברים שקשורים לאיחוד. "אבל לפניו היא היתה מדינה מדהימה בפני עצמה. היום הכל שם הריסות ומוות," הקול שלה הפך קשה ואטום.
"אה," אמרתי. "זה רחוק?"
"כמה ימים של טיסה, עם עצירות," היא אמרה באותו קול.
"אוקיי," אמרתי.
לא אהבתי לנסוע בשתיקה, אז אחרי כמה דקות התחלתי את השיחה שוב. "עוד לא ענית לי לגבי איך מצאת אותי ולמה רצית לעזור לי," ציינתי.
"אה, זה," אמרה. "האמת שזה סיפור די ארוך."
"אמרת שיש לנו כמה ימים טיסה. לא נראה לי שחסר זמן."
"טוב, בסדר," היא נכנעה. "אז... זה התחיל בערך ככה. האמת היא שהחיים שלי לא משהו כבר כמה שנים," אמרה ולא פירטה. "וממש רציתי לעשות משהו. יום אחד כשהיה לי משעמם התחלתי לשעשע את עצמי בפריצה למצלמות, למאגרים של השלטון, לא מסיבה מסוימת."
"אבל איך?" קטעתי אותה. "המאגרים האלה לא אמורים להיות הדבר הכי שמור בעולם שאף אחד לא יכול לפרוץ?"
"כן... לא בדיוק. זה מה שהם אומרים בשביל להפחיד אתכם. האמת היא שזה די קל. או שאני פשוט טובה בזה. לא יודעת."
"באמת?" שאלתי בהפתעה.
"כן. אז התחלתי לפרוץ למאגרים ולמצלמות וכל זה. במשך כמה זמן הייתי סתם בוהה בדברים ולא מחפשת משהו. ואז ראיתי אותך. התחלתי לצפות בך בבית ספר, והיה ברור שמשהו שונה בך. וכשהסתכלתי בנתונים שלך והשוויתי אותם, היה די קל להבין מה."
"אז את עקבת אחריי דיגיטלית בעצם?"
"כן, משהו כזה," היא אמרה ומשכה בכתפיה.
"זה קצת מלחיץ, האמת, אבל אוקיי. תמשיכי."
"סליחה," היא חייכה חיוך קטנטן. "האמת שדי סיימתי את הסיפור. אחר כך לקחתי את המכונית הישנה של סבתא שלי ונסעתי אלייך ו... את ההמשך את כבר יודעת."
"רגע, זו מכונית ישנה?"
"ברור. היום יש לנו מכוניות הרבה יותר מתקדמות. זו היתה המכונית שלה כשהיא היתה צעירה, לפני ארבעים שנים או משהו כזה."
"סבתא שלך יודעת שבאת לפה?" שאלתי.
טרייסי השפילה מבט והסתכלה על הברכיים שלה. "היא מתה לפני חצי שנה."
שיט. "אה. מצטערת," אמרתי באי נוחות. "ומה עם ההורים שלך? יש לך אחים?"
"אין לי אחים. ההורים שלי מתו כשהייתי ממש קטנה."
"מצטע-" התחלתי לומר שוב.
"לא משנה. אפשר לעבור נושא?" היא קטעה אותי במהירות. זיהיתי רעד בקול שלה.
"טוב, סליחה," אמרתי.
"אני נוחתת," היא הודיעה במפתיע. "אני צריכה מנוחה מהנהיגה."
הינהנתי. "אוקיי."
היא הנחיתה את המכונית לאט ובזהירות עד שהגענו לאדמה. יצאנו ממנה לתוך קרחת יער גדולה. טרייסי התיישבה על סלע גדול והתיישבתי על אחד אחר לידה.
"איפה אנחנו?" שאלתי.
"אני לא ממש יודעת," אמרה במשיכת כתפיים. "בדרום אנגליה, איפשהו לא רחוק מהחוף."
"אנחנו אמורות לחצות את הים עם המכונית?" שאלתי.
טרייסי הנהנה. "עשיתי את זה בדרך לפה. זה לא נורא."
"זה... בטוח?"
"לא ממש, אבל יהיה בסדר."
זה לא הרגיע אותי. "אין דרך אחרת לעשות את זה?"
"אנחנו יכולות לעלות על ספינת מורדים... אבל זה מסוכן כי תופסים הרבה מהן."
"מה עושים למורדים שתופסים?" שאלתי. "שמים אותם בבית כלא?"
היא גיחכה. "ממש. הם שוחטים אותם."
הייתי בהלם. "את רצינית?"
"ברור. אם מוצאים מורדים רוצחים אותם. ככה זה עובד. ככה ההורים שלי מתו. לא ידעת?"
נשכתי את שפתיי. "לא, לא ידעתי."
היא הסתכלה עליי במבט שלא ידעתי לפרש. מודאג? מרחם? מופתע? משהו בין לבין? "מעניין כמה עוד הם מסתירים מכם..." מילמלה.
"לא נראה לי שהרבה," העזתי לומר למרות שבשלב הזה כבר לא הייתי כל כך בטוחה בזה.
היא גיחכה בשקט. "אם את אומרת."
כשהיא השתתקה לכמה רגעים התחלתי לחשוב שוב על המשפחה שלי. השעה היתה כבר ארבעה וחצי. בשעה הזו אני אמורה לסיים את המבחנים. תהיתי שוב אם אמא שלי הבינה שברחתי מרצוני או שהיא דואגת וחושבת שחטפו אותי או משהו כזה.
"הכל טוב?" הקול של טרייסי חדר למחשבות שלי והעיר אותי.
"מה? כן," מילמלתי.
טרייסי הסתכלה לי בעיניים. העיניים שלה היו בצבע טורקיז, כמו ים, והיה בהן מין עומק כזה שלא יכולתי להסביר. "אני יודעת שכל זה די הלם בשבילך, וזה בטח ממש קשה," אמרה בשקט. בהיסוס היא הושיטה יד ונגעה בשלי.
שתקתי. היא צדקה, אבל לא התכוונתי לומר את זה.
"אני מבינה שעכשיו את לא רוצה לדבר על זה, אבל אם תרצי מתישהו... אני פה."
הינהנתי. "תודה." ניתקתי את קשר העין שנוצר בינינו והסתכלתי על האדמה.
"את רוצה שנמשיך בנסיעה?" שאלה.
"אם את מוכנה."
"אני מוכנה. בואי."
נכנסנו למכונית. טרייסי התיישבה במושב הנהג ואני לידה. היא לחצה על כפתור ההתנעה והכניסה מפתח, אבל צליל ההתנעה לא נשמע.
"שיט," היא מילמלה. "זה לא מתניע."
טרייסי לחצה יותר חזק כאילו זה יעזור. היא הכניסה והוציאה את המפתח שוב ושוב. "אני לא מאמינה שזה קורה עכשיו." היא נראתה לחוצה באמת.
"מה קרה?" שאלתי.
"אני חושבת שיש תקלה," היא אמרה והסתכלה עליי בעצבנות.
"ואת יודעת איך לתקן אותה?" שאלתי בתקווה.
"לא."