אזהרה: חתולים ברמה גבוהה|וריאן, סיפור בהמשכים, pg13

אזהרה: חתולים ברמה גבוהה

אני לא באמת בטוח אם זה pg13 אז אם אתם רוצים אתם יכולים להתייחס לזה כאל R. אין כאן מין או משהו, פשוט יש לנו ילדים אלימים.
אזהרת טריגרים: מוות, נטיות אובדניות, פגיעה עצמית, ניסיון התאבדות, מחלות נפשיות, סכיזופרניה, הורים מתעללים, תקיפה מינית, חתולים.
אה ויש כאן רק פעם אחת שמוציאים למישהו עין אבל זה לא מפורט או משהו, במידה וזה מפריע למישהו.
אגב זה כנראה יהיה אימה, אבל רק כנראה כי אני לא יודע לכתוב אימה.

תקציר
עברו כבר שנתיים מאז המקרה הנורא, וסאני עדיין לא הביא את עצמו להתגבר, בטח שלא לסלוח לעצמו. שדים רודפים אותו בכל יום מחייו, ורוב הזמן הוא מייחל שהם יתפסו אותו כבר, מייחל לקבל את העונש שמגיע לו.
אבל אז הוא פוגש את סאם, ילד שלומד בבית ספר שלו, והשניים מתחברים.

תוכן עניינים
סה"כ מילים: 24,510
פרק 1 - 1115 מילים
פרק 2 - 884 מילים
פרק 3 - 1082 מילים
פרק 4 - 925 מילים
פרק 5 - 733 מילים
פרק 6 - 1322 מילים
פרק 7 - 1595 מילים
פרק 8 - 1345 מילים
פרק 9 - 1477 מילים
פרק 10 - 1404 מילים
פרק 11 - 1262 מילים
פרק 12 - 888 מילים
פרק 13 - 1587 מילים
פרק 14 - 1027 מילים
פרק 15 - 1592 מילים
פרק 16 - 1009 מילים
פרק 17 - 1539 מילים
פרק 18 - 1840 מילים
פרק 19 - 850 מילים
פרק בונוס: מארי - 1034 מילים

פרק 1

אובי לא הגיעה לבית הספר באותו יום.
או אתמול.
או ביום שלפני אתמול.
סאני לועס את הכריך שלו באיטיות בזמן שהוא הולך אל מאחורי מבנה בית הספר. האם זה בגלל שאובי הבינה שהוא בן אדם רע, ולא רוצה לראות אותו יותר? טוב, מי היה רוצה להסתובב עם מישהו כמוהו? עם… עם…
עם רוצח.
סאני נהיה עצוב.
הוא ממשיך להרהר באובי, ואפילו לא שם לב שמישהו אחר יושב מאחורי המבנה עד שהוא קופץ ממקומו. סאני גם הוא קופץ, מרגיש איך הלב שלו דוהר מהר יותר ויותר. הוא נועץ את מבטו בנער הזה, עם השיער החום המתולתל והנמשים.
ועוד יותר גרוע מהנער שהגיע למקום שלו בלי שום אזהרה מוקדמת - סאני מפיל את הכריך.
הבעה משונה עולה על פניו של הנער בזמן שהוא מעביר את מבטו במהירות בין סאני לבין הכריך, אבל מהר מאוד היא חוזרת לאותה הבעה ניטרלית שסאני רואה על הפנים של רוב האנשים, כולל שלו עצמו.
???: היי.
סאני: מה?
???: הבהלת אותי.
סאני: סליחה.
איזה חצוף הנער הזה. מה עם הסליחה שמגיעה לסאני? אבל במקום זה הוא רק מהנהן, וסאני מרים את הכריך שנפל ומתיישב על האדמה. השניים נועצים מבט אחד בשני.
???: מי אתה?
סאני: סאני.
???: סאם.
סאני מהנהן פעם אחת ומשפיל את מבטו אל הכריך שלו. הוא יכול לראות זרועה דקה ואפורה מציצה מתוך האדמה, כמו יד של גופה מרקיבה, מתפתלת כאילו היא מנסה להיחלץ מהקבר שלה. הוא משתדל להתעלם ממנה. זאת בסך הכל אחותו מארי, שמנסה להעניש אותו על מה שעשה.
הוא מקבל את העונש שלו בהכרת תודה.
רק אז סאני שם לב שהנער… שסאם לא סתם יושב בלי לעשות כלום. הוא מלטף חתול!
סאני נהיה שמח.
סאם: הא?
סאם מביט בסאני במבט מוזר, בזמן שסאני נועץ את עיניו בחתול הלבן שיושב ליד סאם.
סאם: הוא לא יעשה לך כלום.
סאני: חתולי.
סאני אוהב חתולים! לו עצמו יש חתול - טוב, ליתר דיוק למארי יש חתול. אחד שחור ופרוותי בשם מיאו שאוהב לישון כל היום. חוץ מזה, סאני בעצמו הוא חצי חתול. בזמן שכל בני האדם האחרים התפתחו מקופים, האב הקדמון של סאני היה חתול.
כן, זה היה הגיוני.
סאני מושיט את ידו בניסיון לקרוא לחתול אליו, אבל סאם מרים את החתול לפני שהוא מספיק.
סאני נהיה עצוב.
הוא מביט בנער כשזה הולך לכיוונו, החתול הלבן מיילל בידיו, ומניח אותו על הרגליים של סאני.
סאני נהיה נלהב.
סאם: זה בסדר?
סאני מהנהן במהירות, עדיין בוהה בחתול.
סאם: נחמד!
סאם מתיישב מול סאני, מוחץ את היד הדקה שהציצה מהאדמה, ומלטף את החתול.
סאם: הוא מקסים, נכון?
סאני מהנהן פעם נוספת, ואז, בלי לחשוב יותר מדי, מחבק את החתול הלבן. סאם מטה את ראשו, אבל לא אומר דבר. סאני עוזב בסוף את החתול, והשניים מלטפים אותו במשך דקה ארוכה לפני שסאני מפסיק לבסוף בשביל להמשיך לאכול את הכריך שלו, למרות גרגרי האופל השחורים שדבוקים אליו.
סאם לוקח את החתול ומושיב אותו עליו, ומתחיל לדבר. לוקח לסאני זמן להבין שהוא בכלל לא מדבר איתו, אלא עם החתול.
סאני: אתה מדבר עם חתולים?
סאם: הם שומעים טונים.
סאני: באמת?
סאם: אז אל תצעק על חתולים. או על אף אחד.
סאני מהנהן במהירות. הוא אף פעם לא צועק על אף אחד!
סאם: יופי.
הוא שוב פעם נועץ בו מבט מוזר. סאני מעקם את אפו.
סאם: באיזו כיתה אתה?
סאני: ח' 3.
הפרצוף המוזר רק מחמיר.
סאני: מה?
סאם: אתם מגעילים.
סאני נהיה עצוב.
סאני: מה?
סאם: כן! דוחפים וצועקים ומרביצים!
סאני: א-אנחנו לא…
סאם מניד בראשו.
סאם: רובכם.
סאני מניד בראשו גם הוא. סאם מצמצם עיניים לכיוונו, אבל סאני באמת לא מצליח להבין למה שהוא יאשים אותו באלימות. הוא הכי לא אלים בעולם!
סאם: אתה לא.
סאני: נכון.
לפחות הוא מבין את זה.
השניים ממשיכים ללטף את החתול בשתיקה, בזמן שסאני חושב על השיחה שהם ניהלו רק עכשיו. להאשים אותו באלימות? באמת? רק אתמול הוא התחיל לבכות בגלל שבעט במישהו בטעות!
סאני נהיה נלהב.
סאני: אתה יודע שאוכל של חתולים זה טעים?
סאם: אני לא חושב.
סאני: אכלתי אתמול.
סאם: זה בריא בכלל?
סאני: בטוח בריא יותר מלא לאכול בכלל.
סאם: אתה אוכל עכשיו.
סאני: אז מה?
סאם: יש לך אוכל.
סאני: רק לעכשיו.
סאם: אני מניח.
סאני מהנהן בהסכמה.
סאני: אכלתי את האוכל של החתול ואז רצחתי את המוכר.
סאם ממצמץ כמה פעמים.
סאם: מה?
סאני: בעטתי בו והוא נפל ואז הוא לא ענה לי כששאלתי אם הוא בסדר. הוא בטוח מת.
סאם: אי אפשר להרוג מישהו בבעיטה.
סאני: עובדה שהרגתי אותו.
סאם: קראת למישהו?
סאני: לא. התחלתי לבכות. אבל הוא ניסה להרגיע אותי אז כנראה הוא לא מת.
סאם חוזר ללטף את החתול.
סאם: אתה מוזר.
סאני נהיה עצוב.
סאני: אז גם אתה.
סאם מושך בכתפיים, וסאני מהנהן במהירות, כאילו זה מוכיח את הטענה שלו. סאם מביט בו לרגע, ואז מניד בראשו.
סאני: מה?
סאם: אתה מאוד מוזר.
סאני: למה?
סאם: אתה כאן בזמן ההפסקה.
סאני: גם אתה.
סאם: אבל אני תמיד עושה את זה.
סאני: אז אתה מוזר.
סאם: אולי, אבל גם אתה.
סאני: קבענו את זה קודם.
רגע של שתיקה.
סאם: אני שנה מעלייך.
סאני: אז אתה מנסה להתנשא מעליי.
סאם מחייך חיוך קטן.
סאם: אני מניח.
סאני מביט בו בסקרנות.
סאם: אז למה אתה כאן? אין לך חברים?
סאני: לא.
בגלל שאובי כבר לא רוצה להיות חברה שלו יותר.
סאם: למה?
סאני: למה לך אין חברים?
סאם: אני שואל כאן את השאלות.
סאני: התשובה שלך תהיה התשובה שלי.
סאם: זה לא הוגן.
סאני: זה נכון.
סאם מוציא לו לשון, אז סאני מוציא לו בחזרה.
סאם: אני לא אוהב אותם.
סאני: אז גם אני לא.
סאני מעקם את אפו למשמע התשובה שלו.
סאני: רגע, לא. הם לא אוהבים אותי.
סאם: זה כי אתה מוזר.
סאני משרבב את השפה התחתונה לעברו.
סאם: רוצה לבוא ללטף חתולים גם מחר?
סאני מהנהן במהירות, וסאם מחייך אליו. הנער קופץ לעמידה, וסאני ממהר לעשות זאת אחריו. סאם מושיט את ידו, וסאני מביט בה לכמה שניות לפני שהוא מבין שהוא רוצה ללחוץ ידיים, וממהר לתפוס את היד המושטת.
סאם: אל תשכח אותי!
סאני נהיה שמח.
סאני: ברור שלא! רוצה לבוא ללטף את החתול שלי?
סאם: יש לך?
סאני מהנהן במהירות.
סאם: וואו!
סאני: בוא!
סאני מתחיל לקפוץ אל עבר היציאה, אבל סאם עוצר אותו.
סאם: לא. יש שיעור.
סאני נהיה עצוב.
סאני: אז מה?
סאם משלב את הידיים על החזה, כאילו זה מסביר הכל, וסאני רוטן בקול. אבל הוא יכול להבין את סאם - גם הוא היסס להבריז לפני שפגש את אובי.
סאם: אחרי בית הספר.
סאני מהנהן פעם אחת, ונועץ את מבטו באדמה המלאה ידיים מצומקות ומתות. הוא נשאר לעמוד שם עוד קצת זמן לפני שהוא מבין שסאם לא עומד להגיד עוד משהו נוסף, ומסתובב ללכת לכיתה.
סאם: היי! ביי!
סאני נהיה שמח.
סאני מסתובב ומנופף לו בחיוך, וסאם מנופף לו בחזרה, וסאני מרגיש תחושה חמימה כל הדרך לכיתה.
הוא כל כך רצה חברים, וסוף סוף יש לו כאלו! אבל אסור לו לאבד את סאם כמו שהוא איבד את אובי, ולכן בתוך תוכו הוא מבטיח לעצמו לא לעשות את אותה טעות שעשה איתה.
הוא לא עומד לספר לו מה קרה.

הודעה זו נערכה ע"י Snuuy ב Jan 16 2022, 20:18 PM

טוב, אני ממש לא זוכרת איך עובדים פה הציטוטים אז אני לא הולכת לנסות להשתמש בזה, אני פשוט אעתיק את הקטעים שאני מדברת עליהם ואשים בין כוכביות. *נגיד זה ציטוט*
שמחה שאנחנו מסכימים.
אז דבר ראשון, הדמות של סאני נשמעת מאוד מעניינת (גם שמעתי עליה ממך כבר אז אני מניחה שאני יודעת יותר) וגם סאם די נשמע די חמוד. וחתולים זה באמת תמיד טוב! אמרתי לך, אבל אני אומר שוב בכל זאת, אני מצאתי את הרעיון של הדיאלוג אחרי נקודותיים כשיטה יצירתיים ודי מוצלחת לייצג את הקושי של סאני להבין דברים באמצעות זה שאתה מקשה בעצם גם על הקורא. זאת שיטה מעניינת להכניס את הקורא לראש של דמות (מה שכן, זה מעלה את השאלה, למה לא לעשות את הסיפור בגוף ראשון? יהיה לך יותר כוח על הקורא ככה כי תשלוט גם בראיית העולם שלו דרך העיניים של סאני. אני יודעת שאמרת שאתה רוצה את הנהיה אבל אני לא חושבת שגוף ראשון צריך לפגוע בזה, פשוט להחליף את הנהיה עצוב ל - נהיתי עצוב או אפילו אני נהיה עצוב.).
עכשיו בנושא קצת קצת אחר, שדיברנו אמרת שאתה רוצה שזה יהיה אימה ואני חושבת שיש לי כמה טיפים איך להפוך את זה ליותר מפחיד לקרוא. אימה נגיד דורשת המון תיאורים של אווירה ומיקום. תיארתי מצוין את הלך המחשבה של סאני אבל מעט מאוד תיארת את העולם ואת האווירה. ואני חושבת שהמלצתי לך שאם אתה רוצה שאנחנו כקוראים נפחד, יעזור עם סאני עצמו יפחד או להפך שהוא לא יפחד אבל אנחנו נדע שהוא אמור לפחד ומשהו מוזר קורה, פערי ידע זאת אחלה שיטה ליצור מתח ופחד אצל קורא.
הו, ועוד הצעה בהקשר, הייתי הולכת אישית על זמן הווה, זה יקל על יצירת חרדה אצל הקורא כי בעבר בעצם אנחנו יודעים כבר מה קרה, כי אנחנו מסתכלים אחורה אבל בהווה הכל קורה עכשיו. קצת יותר קשה לכתוב בהווה אבל לדעתי זה יתן יתרון לסיפור.
וכמה דברים קטנים:
*אובי לא הגיעה לבית הספר באותו יום.
או ביום שלפני.
או ביום שלפני.*
יש סיבה לא להשתמש במילה אתמול? נניח הייתי מנסחת את זה: אובי לא הגיעה לבית הספר באותו יום.
או אתמול.
או לפני אתמול.
או לפני לפני אתמול.
זה יוצר צורת פרמידה שאני חושבת שהיא גם די יפה בעין וגם מוסיפה למשפט.
*סאני הנהן פעם אחת והשפיל את מבטו אל הכריך שלו. הוא יכל לראות זרועה דקה מציצה מתוך האדמה, ממש מול המקום שבו הוא ישב, אבל השתדל להתעלם ממנה. הוא ידע שזאת בסך הכל הייתה אחותו מארי, שניסתה להעניש אותו על מה שעשה.*
זה מקום מצוין להוסיף תיאורים מפחידים, והכוונה לפשוט עוד פרטים ועומק.
נניח: סאני הנהן פעם אחת והשפיל את מבטו אל הכריך שלו. מזווית העין ראה תנועה איטית. הוא הפנה את מבטו ובחן את הזרוע הדקה שבקעה מתוך האדמה ממש מולו. האצבעות הארוכות מתפתלות באוויר כמו במחוות שלום, הציפורניים שבורות עד הבשר והשברים המשוננים מצופים בבוץ אדמדם. הוא משתדל להתעלם ממנה. זאת בסך הכל אותו מארי, מנסה להעניש אותו על מה שעשה.

הו, ועוד דבר קטנטן, יש משהו שנקרא פעלי פילטר - לדוגמה: ידע, הרגיש וחשב הם פעלי פילטר, כשמוסיפים אותם לטקסט הם מזכירים לנו שלא אנחנו חווים את העלילה אלא שמישהו מספר לנו עליה. בדרך כלל (כי כמובן שזה רק כלל אצבע ואי אפשר וגם לא נכון לעקוב אחריו תמיד) מומלץ לנסות למצוא פתרונות ישירים יותר. ולפעמים אפשר פשוט להוריד אותם באופן מלא.
אני מניחה שתרצה להשאיר אותם בחלק מהמקומות בשביל להראות את המודעות של סאני לדברים מסוימים בשביל לעצב את האופי שלו אבל הייתי שוקלת לשנות במקומות שזה פחות קריטי.

בכל מקרה, זה באמת פרק מאוד מעניין אם דמות ראשית יחודית ואני סקרנית לראות איך תתקדם עם זה.
בהצלחה!

אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה קשה לקדד את הדבר הזה, כשיש מילים מודגשות או נטויות בכל שורה בערך והפורטל מחליט לקפוץ למטה בכל פעם שאני מדגיש משהו? הצילו.
אה למקרה ואתם תוהים למה שני פרקים ביום, כתבתי את הקודם אתמול אבל החלטתי לפרסם רק בגלל ההתלהבות של לילי וריין (שדרך אגב לא הייתה נחמדה מספיק לת"בב אותי בזמן!!!!)
סתם סתם אוהבים אותך ריין. שכחתי לתת לה קרדיט על סאמי שלנו. וגם על המוכר מהחנות חיות מהפרק הקודם שנרצח על ידי הבעיטה של סאני.

פרק 2

סוף היום מגיע, וסאני נעמד ליד השער, מחפש את סאם במבטו. תנועה חדה תופסת את תשומת ליבו, והוא יכול לראות את סאם בצד השני של השער, קופץ ומנופף בידיו בפראות.
סאני נהיה שמח.
סאני מנופף בחזרה ורץ אליו במהירות.
מדהים לחשוב כמה הם מתלהבים, כשהם בקושי מכירים אחד את השני.
סאם: היי!
סאני: היי!
סאם נותן לחברו מכה בגב - כנראה מחווה חברית או משהו - וסאני מועד קדימה, מצליח להחזיר לעצמו את שיווי המשקל בדיוק בזמן לפני שהוא נופל.
סאם: בוא נלך!
סאני מהנהן במהירות, ומתחיל ללכת הכי מהר שהוא יכול בלי שזה יחשב כריצה. הוא לא אוהב לרוץ. סאם עוקב אחריו, מצליח איכשהו לשמור על הקצב עד שהם מגיעים. סאני פותח את הדלת והשניים נכנסים יחד, מחפשים בעיניהם אחר החתול.
סאני מסתובב בכל הקומה הראשונה בחיפוש אחר כדור הפרווה השחור, אבל כשהוא לא מוצא כלום הוא נאלץ להודות בעובדה שמיאו כנראה נמצא בקומה השניה. כלומר - הם צריכים לעלות במדרגות.
הוא זורק את התיק שלו ליד הדלת ומסמן בראשו לסאם, שמסתכל סביב בהתפלאות כאילו הוא מעולם לא ראה בית.
סאני: הוא למעלה.
סאם: יש למעלה?!
סאני תוהה למה הוא נראה כל כך מופתע - הרי המדרגות נמצאות ממש מול הפנים שלו - אבל מהנהן בתשובה. הוא הולך לגרם המדרגות, סאם ממהר לבוא אחריו, ונעצר מול המדרגה הראשונה. הוא יודע שעדיף שסאם יעלה ראשון.
וזה בדיוק מה שהוא עושה. סאם עולה במדרגות במהירות לא יאמנת, שהיא כנראה קצב העלייה הרגיל לכל אדם נורמלי שמשתמש במדרגות, בעוד סאני מתקדם בזחילה מאחוריו, מחזיק את המעקה בשתי ידיים רועדות מרוב מאמץ, ועולה בקצב של מדרגה אחת לחצי דקה.
סאני נהיה מפוחד.
לעלות במדרגות זה לא גרוע כמו לרדת בהן - זה מרגיע יותר שאי אפשר לראות את התחתית - אבל בסופו של דבר רק דבר אחד מבעית את סאני מהמדרגות, וזה ליפול בהן.
סאם: למה אתה איטי?
סאני מרים את מבטו מהמדרגות, ורואה שסאם כבר כמעט הגיע לקומה השנייה, בעוד הוא עדיין לא עבר שלוש מדרגות.
סאני: אני לא רוצה ליפול.
סאם מהנהן בהבנה וחוזר לעלות במדרגות, לחרדתו של סאני, בדילוגים של שתיים. סאני בוהה בו בזעזוע, לפני שהוא נזכר שגם הוא צריך לעלות ומשפיל את מבטו שוב.
מדרגה מדרגה. הכל בסדר. הוא לא נופל. הוא לא נופל. הוא לא נופל.
רק כשהוא מגיע למדרגה האחרונה הוא מרגיש את היד. האצבעות הארוכות נכרכות סביב הקרסול שלו, טפרים ננעצים בעור, כמעט מקיזים דם. סאני ממהר לבעוט ברגלו בניסיון להעיף את יד הגופה מעליו, לא מעז להסתכל על הרגל שלו ולראות את היד עצמה. תמיד עדיף כשלא יודעים מי מנסה להרוג אותך. הוא מרגיש את האחיזה של היד מתרפת, ועולה את המדרגה האחרונה.
הוא הצליח.
סאם מסתכל עליו באותו מבט ניטרלי בזמן שהוא עולה, כאילו לא אכפת לו בכלל מהיד המתה שניסתה הרגע לרצוח את החבר הכי טוב החדש שלו.
סאם: איפה?
לוקח לסאני כמה שניות להבין שהוא מדבר על החתול, ומוביל אותו לחדר שלו, שם הם מוצאים את מיאו ישן מכורבל על השמיכה שעל המיטה של סאני. סאם קופץ מיד על המיטה ומתחיל ללטף את מיאו, בעוד סאני מסתכל עליו בשקט ולא זז מפתח החדר.
סאם: איך קוראים לו? או לה?
סאני: מיאו.
חיוך מתגנב על פניו של סאם.
סאם: מגניב.
סאני: נכון?
זאת הייתה גם התגובה של סאני, ביום שבו מארי הביאה את הגור הקטן הביתה והכריזה שקוראים לו מיאו. מסתבר שהחתולה של חברה שלה נכנסה להיריון, ומארי לא יכלה לוותר על ההזדמנות לגדל חתול מחמד משלה. זאת הייתה היא שדאגה לכל הצרכים של מיאו - להאכיל אותו, לשחק איתו, לשמור עליו כשהוא משתולל בחוץ.
ועכשיו זה התפקיד של סאני לשמור על החתול. זאת הסיבה שהוא משתמש בכסף שלו רק בשביל לקנות אוכל ומשחקים חדשים למיאו, ואף פעם לא בשביל עצמו.
סאני נהיה שמח.
סאני: הוא אוהב קופסאות גדולות.
סאם: בתים?
סאני מניד בראשו.
סאני: לא. קופסאות גדולות. גם אני אוהב קופסאות גדולות.
סאם: אני אוהב לקשט אותן.
סאני: הייתה לי פעם קופסה גדולה. אני לא זוכר איפה שמתי אותה.
סאני קיבל את הקופסה הזאת לכבוד חג המולד, לפני שלוש או ארבע שנים. היא הכילה בתוכה מתנה שלמה, אבל סאני אפילו לא זוכר מה היא הייתה. כל מה שעניין אותו הייתה הקופסה, שבה הוא החליט לישון בכל יום במשך חודש.
סאם: חבל.
סאני מהנהן בהסכמה.
סאני נהיה עצוב.
סאם: והוא יפה!
סאני: מה?
סאם: מיאו.
סאני נהיה שמח.
חיוך קטן עולה על שפתיו של סאני.
סאני: כן.
סאם מהנהן לעבר סאני, ואז חוזר להתעסק רק במיאו.
סאם: מי יפה?
סאני: מיאו.
סאם: בדיוק!
סאני מנסה לעצור צחוק, אבל הוא בכל זאת פולט גיחוך קצר. הוא מביט בסאם שמלמל דברים לחתול, ומתיישב על הרצפה איפה שעמד.
סאם מפנה אליו מבט.
סאם: בית יפה.
סאני: אני לא אוהב אותו.
סאם: הא. למה?
סאני מושך בכתפיים. הוא בעצמו לא מצליח להבין למה הוא מרגיש כל כך לא בנוח בבית הזה. אולי זה בגלל המדרגות, שבהן הוא חייב לעלות ולרדת לפחות פעמיים ביום, אם לא יותר. או אולי זה בגלל שהוא השתנה כל כך ממה שהוא היה מלפני שנתיים, כשהמשפחה שלו הייתה עדיין שלמה.
סאני מחליט לבסוף על התשובה.
סאני: הוא גדול מדי.
סאם: זאת בעיה?
סאני מהנהן.
סאני: ריק פה מדי. אני לא אוהב להיות לבד.
סאם: אבל יש לך את מיאו!
סאני: נכון.
השניים מסתכלים על מיאו לכמה שניות, ואז עולה בסאני הרעיון המדהים.
סאני: אולי תישאר לישון אצלי!
סאם: לישון אצלך?
סאני מהנהן מהר.
סאני: נארח למיאו חברה ביחד. הוא פוחד מהחושך.
סאני יכול לראות את העיניים הירוקות של מיאו מביטות בו, כאילו החתול יודע שהוא שיקר הרגע, אבל נראה שהדבר כבר הוחלט.
סאני נהיה שמח.
בפעם הראשונה מזה שנתיים, הוא לא עומד להיות לבד.

אני אומרת מראש שזה יהיה תב מאוד לא מוצלח כי אני לא עושה את זה בדרכ ולא מצאתי דברים להעיר וכו אז סליחה
טוב אז אני ממש אוהבת את זה בינתיים. סאני ככ חמוד ומקסים.
זה די מבלבל האמת. קצת קשה להבין את הסיטואציה כשאתה מספר את השיחה בצורה הזאת (אבל אני מניחה שיש לזה סיבה?) בכל מקרה בגלל שאף פעם לא קראתי משהו שכתוב בצורה הזאת (גם איך שאתה כותב "סאני נהיה שמח" וכל זה וגם בגלל הצורה שהשיחה כתובה) ממש מעניין לקרוא את זה.
מה שכן באופן כללי היה די קשה להבין מה קורה (לפחות לי). לא מה קורה באותו רגע אלא את סיפור הרקע מי אלו אובי ומארי ומה הקטע של המוכר ההוא למרות שאולי עשית גם את זה בכוונה?
אהבתי ממש את התיאור של הפחד של סאני מהעלייה במדרגות והחלק הזה כתוב מהמם לדעתי. וגם את החלקים עם הידיים שיוצאות מהאדמה (אני מניחה שלזה התכוונת כשכתבת שיהיה פה סכיזופרניה).
אז לא יודעת אם ציינתי את זה אבל זה ממש יפה בינתיים וסאני. ואני מחכה להמשך. וסליחה שהתב יצא גרוע והתעכב. וסליחה אם משהו שאמרתי פה העליב או משהו?

סוף סוף הגענו לפרק שבגללו התחלתי בכלל לכתוב את הסיפור הזה. אוי זה היה כל כך כיף לכתיבה. אגב סתם שתדעו כאן נמצאים כל האלמנטים של האימה שלא באמת הופיעו לפני. אני לא בטוח אם זה יצא מפחיד, אבל זה משהו.

פרק 3

סאני נהיה מפוחד.
הדבר הראשון שסאני רואה כשהוא פוקח את עיניו הוא החושך. הוא יכול לראות רק צללים מטושטשים על רקע הקירות.
הדבר הבא שהוא רואה היא צורה לא ברורה על התקרה, בדיוק מעליו. הוא מצמצם את עיניו בניסיון לראות טוב יותר, ונרתע במהירות כשהוא מבין מה הוא רואה.
זוג עיניים ענקיות, שטופות דם, מביטות בו מהתקרה במבט מאשים.
סאני עוצם את עיניו במהירות, ומתיישב על המיטה עם הראש בין הידיים. הוא נושם כמה נשימות עמוקות, ורק כשהוא מרגיש שהוא מפסיק לרעוד סאני מסכים לעצמו לפקוח את העיניים שוב. הוא נועץ את מבטו ברצפה.
שערות. שערות כהות ופרועות שמתפתלות על הרצפה בניסיון לתפוס טרף. לתפוס אותו. סאני פולט יבבה ומרים את עיניו מהשיער המתפתל על הרצפה, ורואה את סאם ישן על הרצפה לצד המיטה שלו, מיאו מכורבל לידו. סאם וסאני הביאו ביחד מזרן מהמחסן (סאני לא נכנס למחסן, כמובן) וסידרו לסאם את המקום בשביל שיוכל לישון. רק עכשיו סאני שם לב שהוא שוכב במקום של מארי.
הוא נושם עמוק, מנסה להכניס כמה שיותר חמצן לריאות לפני שהוא נעמד על המיטה ומתכונן לקפוץ. זה הסיכוי היחיד שלו להתחמק מהשיער הרעב לטרף. הוא מכופף את רגליו… הוא קופץ…
וקופא כשכפות רגליו נוגעות ברצפה. חם ודביק. רק עכשיו הוא שם לב לריח הדם השורר בחדר. סאני מכסה את אפו ופיו בידו בזמן שהוא צולע החוצה מהחדר, רחוק מהעיניים והשיער והדם.
הוא בסך הכל צריך נשק בשביל להגן על סאם ועל עצמו. הוא ישיג את הנשק ויחזור לישון.
הוא מהסס לרגע ליד מתג האור, אבל מחליט בסופו של דבר לא ללחוץ עליו. הוא שונא את החושך, והוא שונא להיות לבד, אבל הוא עוד יותר שונא לראות את הדברים שעורבים לו שם, מחכים לטרוף אותו. הוא מעדיף לראות רק צללים מגושמים, במקום המפלצות במלוא חזותם המפחידה.
אבל אולי בעצם היה עדיף כן לראות את מה שמנסה להרוג אותו.
סאני מגיע למדרגות ותופס את המעקה בשתי ידיים רועדות. הוא כבר התרגל לחשיכה, אבל הוא לא מצליח לראות את התחתית. היא רחוקה מדי. הוא יודע שאם הוא יפול עכשיו, הוא ימות.
הוא בולע רוק ועוצר את הרעד שעובר בו, ואז עושה את הצעד הראשון.
ועוד צעד.
ועוד צעד.
זה הרגע שבו הוא מרגיש את האצבעות שמלטפות לו את הגב, מחוספסות וקרות, נפוחות. ואז עוד יד נפוחה מצטרפת, ומלטפת לו את הכתף. ועוד אחת, מדגדגת לו את הרגל. מהר מאוד הידיים הקרות נוגעות בו בכל מקום, מתכוננות לדחוף אותו אל המוות המחכה בתחתית המדרגות.
סאני נעצר, לא מצליח יותר לעצור את הרעד שבו. הוא לא רצה למות. הוא לא רצה למות. הוא לא רצה למות.
מגיע לו למות.
הוא ממשיך לרדת, הפעם אפילו לאט יותר מבדרך כלל. הידיים עדיין נחות על עורו, נוכחות קרה ורודפת של המוות המתקרב, אבל הן לא דוחפות אותו. אפילו כשהוא יורד את המדרגה האחרונה, הן בסך הכל נסוגות בחזרה לחשיכה.
סאני בוהה בגרם המדרגות, מחפש סימן לידיים. במקום זה מבטו נתקל בזוג עיניים שנעוצות בו מראש המדרגות, אדומות ובולטות על רקע השחור. צללית לא ברורה של אדם שמחכה לו למעלה.
הוא בולע את רוקו ומפנה את מבטו במהירות. הוא שוקל לצעוק לסאם, לבקש עזרה, אבל זה רק יגרום למפלצות לסמן גם אותו כמטרה.
הוא צריך להשיג את הנשק, ואז הכל יהיה בסדר.
הוא מועד לכיוון המטבח, פעם נוספת שוקל להדליק את האור, ופעם נוספת מחליט שאור יהיה גרוע יותר מחושך. הוא הולך למגירה של הסכו"ם ופותח אותה, ממשש את הסכינים שהוא לא יכול לראות. הוא נעצר כשהוא מרגיש שאחד מהם חותך את האצבע שלו, גורם לכמות לא נורמלית של דם לזלוג מהפצע. אמור לצאת כל כך הרבה דם מפצע כזה?
סאני משאיר את ההרהורים לזמן אחר. העיקר עכשיו שהוא מצא את הנשק שלו, והוא סוף סוף יכול לחזור לישון.
הוא מנגב את הדם על החולצה בזמן שהוא צועד חזרה למדרגות. האדם שעמד למעלה כבר נעלם, וסאני יכול לעלות שוב במדרגות בבטחה. טוב, הכי בבטחה שאפשר כשמפלצות בלתי נראות מנסות לרצוח אותך. הוא תופס את המעקה בחוזקה - הפעם רק ביד אחת, בשביל לא לפצוע את עצמו בטעות שוב עם הסכין - ומתחיל לעלות. הוא מרגיש איך הדם מהפצע שלו מתחיל לזלוג שוב, מלכלך את המעקה באדום. לא אכפת לו. הוא יכול לנקות את זה בבוקר.
הפעם הוא מצליח להגיע לראש המדרגות בלי היתקלויות רעות עם ידיים קרות. סאני מסתכל על דלת החדר שלו, ואז על דלת המקלחת שנמצאת לפניו.
אולי יהיה עדיף לבדוק את מצב האצבע שלו לפני שהוא חוזר לישון…
הוא פותח את הדלת, הפעם כן מדליק את האור, ונכנס פנימה. הוא נעמד ליד הכיור ומסתכל על האצבע שלו, שכבר קיבלה גוון צהבהב מסביב לשריטה השותתת דם. זה אומר משהו רע? הוא ישאל את סאם בבוקר. בינתיים הוא פותח את הברז ושוטף את הדם. הוא צופה באדום מתערבב עם המים בכיור, כהה יותר. כהה יותר.
הוא סוגר את המים.
הוא לוחץ על הפצע בחוזקה ומרים את מבטו אל המראה.
הלב שלו נעצר.
סאני נהיה לחוץ.
היא עומדת שם, בדיוק מאחוריו. השיער הכהה שלה, שלרוב חלק ומסודר, עכשיו פרוע, רעב לטרף בדיוק כמו השיערות מתחת למיטה שלו. העור שלה צבוע בצבעים לא טבעיים של סגול וכחול, וכל הגוף שלה נפוח פי שלוש מהרגיל. מפלים של דם שוטפים מהפה ומהאף שלה. אפילו מהעיניים שלה, שנראות כאילו הן עומדות להתפקע מתוך הראש שלה ומביטות בו במבט מאשים.
היא לא יכולה לנשום.
היא לא יכולה לנשום, והכל בגללו.
היא לא יכולה לנשום, ועכשיו היא באה לקחת אותו איתה.
מארי.
סאני פולט יבבה דקה. הוא לא רוצה למות. הוא לא רוצה למות. הוא לא רוצה למות.
סאני משפיל את מבטו אל הסכין, שנוצץ באור המנורה.
הוא לא רוצה לראות את המפלצות האלו יותר. הוא רוצה להישאר בחשיכה לנצח, לראות רק צללים.
הוא לא יכול לדקור את מארי. הוא לא יכול להרוג אותה שוב.
תמיד עדיף לא לראות את מה שמנסה להרוג אותך.
???: אני אוהבת אותך, סאני.
הוא נועץ את הסכין.
והכל הופך למטושטש.
הוא שומע צרחה - מארי? - ודלת נפתחת בכוח במסדרון. הוא שומע צעדים מהירים וצעקות. הוא לא מצליח לראות כלום חוץ מאדום. אדום אדום אדום אדום.
הוא לא רואה יותר את המפלצות.
הוא לא רואה את מה שמנסה להרוג אותו.
זה הרגע שבו הוא מגלה שהסכין כבר לא ביד שלו. סאני קופא במקום. הוא לא שמט את הסכין מעולם. זה אומר שהיה שם מישהו עדיין. מישהו שתכנן להרוג אותו.
סאני מתרומם באיטיות בניסיון להסתכל במראה. האם הגיע הרגע שבו מארי סוף סוף תגבה את החוב? האם היא סוף סוף תיקח אותו איתה לקבר?
גוף כבד מתנגש בו מאחור ומפיל אותו לרצפה בחוזקה. סאני מתפתל בטירוף בניסיון להשתחרר מהאחיזה, אבל זה לא עובד לו. הוא מרגיש משהו מחוספס נוגע לו בעין, ויודע שזאת מארי שנמצאת מעליו. מארי שנוגעת בו.
הראש שלו מתחיל להסתחרר. הוא לא מרגיש טוב. הוא רוצה לישון. הוא רוצה לישון. הוא רוצה לישון.
הוא עוצם את עינו האחת, מתכונן לחשיכה שתבוא ותיקח אותו.
סאני: אני מצטער.

אמג אמג יפסיכופט באמת אני חסרת נשימה עכשיו הלפ. הפרק מדהים די אני כאילו יכולה לדמיין את זה ממש כמו איזה סיוט שמתעןררים ממנו באמצע הלילה ואני עם עיניים פעורות ומדמיינת את זה וכאילו הצילו אע. זה יותר קריפי מהדברים האלה שהילה מציירת נו.
אני סתם לב חלש זה לא היה כזה איימתי כנראה אבל אני אחשובעל זה לפני השינה ועם אני אחלום על זה אני אתקשר אליך באמצע הלילה ותהיה חייב לעשות איתי רפ.
אניווי
נתחיל פרק ראשון!!! סאני היה כזה מוזר בו אבל זה האופי שלו איי גאס. כזה "אני רוצח!" "אני רוצה אובי!" ואז לא מדבר עליה לשלושה פרקים.

איזה מגניבי די אני מדמיינת את זה. לא ככ מגניב לו דו. לי כן. ואז אח''כ שהוא גם התיישב על היד. כאילו שאם יש ספק אם זה אמיתי או לא אז.
לקח לי נצח להבין שזה בהווה לול. הייתי שנייה כזה
רגע.
והזה של סאנוש שהוא לא מבין רגשות ויש רק את ה"סאני נהיה משהו משהו" זה ממש מגניב. זה מתאר אוטיזם ממש טוב נראה לי??? זה פשוט מובן יותר מכול דבר אחר. וגם ש"???" פונה לאנשים שהוא לא יודע מי הם לולל חמודי.
הוא כזה חתול.
הא הנה הוא הזכיר את אובי שוב :>

פרק 2!!!!

אף אחד:
סאם וסאני:

איזה רןמנטים
"כדור פרווה שחור" לול

מפחד?
הוא כזה חתול מתקשר עם חתולים אחרים כזה יופי.

פרק שלישי! הגיע אליי בהפתעה זה. אני: בוא נלך לקרוא את זה שוב, נתתב מחר. גם אני, קוראת את הפרק החדש: במחשבה שנייה-
המשפט הראשון היה מגניבבבב. זה לגמרי מכניס לאווירה

אהמטריגריאהמ

מגיע? כי זה לא בהווה אבל מה אני יודעת בעצם.
אוי כל השאר גם היה ממש יפה. די חפרתי על זה בהתחלה של התגובה הזאת אבל די הפרק הזה היה מהמם.
מחכה להמשך מאודדדד די כמה שיותר בקרוב

בשביל ריין, הנה פרק ארבע.
וגם בשביל כל השאר ברור.

פרק 4

כשסאני מתעורר על מיטה נוחה בחדר לבן, הוא יכול לראות אנשים במדים מתרוצצים סביבו. רופאים, הוא חושב לעצמו כשהוא מסתכל בטשטוש על אחד מהם, ששם לב שהוא התעורר וממהר אליו. הרופא מנסה לדבר איתו. מנסה לשאול אותו מה שלומו, ואם הוא זוכר מה קרה. סאני לא משתף פעולה. הוא לא מסכים לדבר עם האיש הזר הזה.
הרופא מנסה לעבור לטקטיקה אחרת. הוא מספר לסאני שאמא שלו הייתה כאן איתו עד לא מזמן, ושואל אם הוא ירצה לראות אותה. גם הפעם סאני לא עונה. גם אם הוא היה מאמין לכך שאמא שלו באמת ישבה איתו כשישן, הוא יודע שהיא לעולם לא תרצה להיות איתו באותו החדר כשהוא ער.
והוא לא יכול להאשים אותה.
הוא מחכה עד שכל הרופאים יצאו מהחדר - הוא מחכה גם כמה דקות אחרי זה בשביל לוודא שהוא צדק ואמא שלו באמת לא מתכוונת לבוא - ואז מרים את ידו בשביל למשש את העין הפצועה.
תחבושות.
הוא מרים את היד מעל הפנים, בוחן את האצבע שלו עם העין הבריאה.
חתך ארוך ששוליו כבר נהיו ירוקים, ועדיין מדמם הרבה יותר ממה שזה צריך.
סאני כבר בטוח שזה לא נורמלי בשביל פצע. למה זה מדמם כל כך הרבה? העור שלו באמת אמור להפוך לירוק בגלל שריטה? ולמה אף אחד מהרופאים שהיו שם לא טיפל בזה?
אבל אין לו תשובה לכל השאלות האלו, והוא מניח את היד חזרה על המיטה ועוצם את העין שלו.
הוא רוצה לחזור לישון.

•••

סאני לא סופר כמה ימים הוא בבית חולים. הוא גם לא שואל כשסוף סוף משחררים אותו. אמא שלו נמצאת שם כשנותנים לו לצאת חזרה הביתה, אבל היא אפילו לא מסתכלת עליו.
סאני עוצם שוב את העין ומנסה לחשוב על אובי. על סאם.
היחידה שביקרה אותו בזמן שהיה מאושפז הייתה מארי.

•••

כשסאני חוזר לבית הספר, בהפסקה הראשונה הוא הולך אל מאחורי בניין בית הספר, מחזיק בידו שקית ניילון שקופה שבה נמצאת עוגיית חמאה יחידה שהכין לפני שאמא שלו עזבה שוב. היא עזרה לו עם ההכנה, אבל לא הייתה אפילו פעם אחת שבה הסתכלה עליו ישירות.
סאני יודע שהיא שונאת אותו. סאני יודע שזה מגיע לו.
סאני נהיה עצוב.
כשהוא מגיע, הוא יכול לראות שם את סאם, יושב על האדמה. בדיוק מי שהוא בא לחפש. סאני תוהה עכשיו האם הצרחה של מארי העירה אותו באותו הלילה. האם סאם בכלל ראה אותו לפני שלקחו אותו לבית חולים? מה מארי סיפרה לו שקרה?
האם הוא שונא אותו בגלל מה שהוא עשה?
סאם סוף סוף שם לב שמישהו נמצא במקום שלו, ומסתובב בשביל להסתכל על סאני. סאם קופא במקומו, וסאני משפיל את מבטו.
הוא בטוח שונא אותו. שונא אותו הוא שונא אותו הוא שונא אותו.
סאם: א- א- א- היי.
סאני מרים את השקית מול הראש שלו, גם בשביל להראות לסאם את העוגייה שהכין לו וגם בשביל להסתיר את פניו.
סאני: הבאתי לך עוגייה.
סאם לא אומר כלום. סאני מחכה לפחות חצי דקה לפני שהוא ממשיך.
סאני: א-אני לא טוב באפייה.
סאני רואה תנועה מזווית העין, אבל העוגייה מסתירה ממנו את סאם. הוא לא רוצה לאבד אותו. הוא הבטיח לעצמו שהוא לא עומד לאבד עוד חבר. אסור לו לאבד את סאם. אסור לו.
הוא שומע את סאם רוקע ברגלו, ומשפיל את מבטו שוב.
סאני: סליחה.
עוד שתיקה.
סאני: אתה שונא אותי?
הפעם סאני מרים את ראשו, והוא מצליח לראות את סאם מניד בראשו.
סאני: אתה לא מסתכל עליי.
סאם מושך בכתפיו.
סאני נהיה מדוכא.
זאת הרגשה מוזרה, סאני מחליט כשהוא מסתכל בחבר הכי טוב שלו, שלא מסכים אפילו להגיד לו משהו. זאת תחושה חמימה בלב, אבל לא חמימה בצורה הנעימה שגורמת לו לרצות לרוץ. לרצות לחייך. זאת תחושה חמימה בצורה כואבת, כואבת כל כך שהיא גורמת לדמעות לעלות בעיניו. כואבת כל כך שהיא גורמת לגוש לחנוק את הגרון שלו.
הוא בקושי מבדיל בין שתי התחושות האלו, והן עוד אמורות להיות הפוכות זו מזו. מי הצליח להבין שאלו שני הפכים? איך אנשים מצליחים לתת לתחושות האלו שמות בכלל?
סאני מניח את השקית על החול ומתרחק שני צעדים. הוא מרגיש כאילו סאם לא רוצה להתקרב אליו, ומחליט לתת לו מרחב.
סאני בוהה באדמה שמתחתיו במבט נוקב. לא עוברות יותר מעשר שניות והוא רואה יד בהירה לוקחת את השקית. הוא מרים את מבטו ורואה את סאם מניח את השקית על האדמה מולו ומסתכל על העוגייה שבפנים. סאני לא יכול אפילו לראות את הבעת הפנים של סאם מתחת לכל התלתלים שנופלים לו על הפרצוף.
סאני ממשיך להסתכל על סאם עד שהוא רואה אותו מתכווץ, ומשפיל את מבטו במהירות. הוא מבין שהוא גורם לו להרגיש לא בנוח. מה הוא אמור לעשות עכשיו? הוא בועט חול בתנועה עצבנית, ואז שומע רשרוש של שקית.
הוא מרים את מבטו ורואה את סאם מוציא את העוגייה החוצה ובוחן אותה, לפני שהוא מכניס אותה לפה.
סאני נהיה מפוחד.
הוא כזה אידיוט! למה הוא לא שאל את סאם אם הוא אלרגי למשהו לפני שהוא נתן לו את העוגייה? מה אם הוא יגרום לו לחטוף התקף אלרגיה ולמות? האם הוא יצליח למצוא את המזרק הפעם? ומה אם לא? הוא לא רוצה להרוג עוד מישהו! הוא לא רוצה הוא לא רוצה הוא לא רוצה!
אבל סאם רק לוקח עוד ביס. ועוד אחד. והמחשבות של סאני מפסיקות להתרוצץ.
הכל בסדר.
סאני: יש כאן חתול?
סאם: לא עכשיו.
סאני נהיה עצוב.
סאני מהנהן בתגובה. לפחות סאם סוף סוף אמר לו משהו.
סאם מסתכל על הגדר של בית הספר, ואז הבעה מוזרה עולה על פניו והוא משפיל את מבטו.
סאני: סליחה.
סאם מהנהן.
סאני: אתה…
הוא מהסס קצת.
סאני: אתה עדיין רוצה להיות חבר שלי?
סאם לא עונה לו. הוא רק ממשיך לכרסם את העוגייה שלו בשתיקה. סאני מחכה עוד כמה שניות לפני שהוא מבין שסאם לא עומד לענות לו. שסאם לא רוצה אותו שם בכלל. הוא מתרחק שני צעדים, ואז מסתובב והולך במהירות חזרה לכיתה.
הוא באמת איבד את סאם. והוא אפילו לא יכול להאשים אותו על כך.

אוי הוא לא זוכר שזה היה סאם זה די מבאס :< מבחינתו הוא סתם שונא אותו עכשיו בלי סיבה
מה יש לך מזכרים סובלים עם תלבושות במקום עיניים
מסכנה אמא שלו באמת
הקטע של הפצע זה חלק מהפסיזו או לא אין לי מושג :0
מארי היחידה שמבקרת אותו ילד מסכן בודדים מסכנון אני אוהבת אותו
הקטע עם התחושות הלפ היה מהמם. כזה כתום.
תלתלים של סאםםםם

אהאהאהאהאהטטהטה

וזה התב שלי. סליחה :<

אוי יצא קצר הפעם. לא נורא. יש כאן עכברים מצייצים!!

פרק 5

כשהבית ספר נגמר, סאני הולך לקנות עכבר מצייץ למיאו בחנות החיות שליד הרחוב שלו. מיאו אוהב משחקים, וסאני אוהב לקנות דברים למיאו, אז זה ניצחון לשניהם. חוץ מזה, אולי המוכר הזה שהוא הרג יהיה שם, וסאני יוכל לנסות להתנצל שוב.
הוא פותח את הדלת של החנות ומסתכל פנימה.
המוכר באמת נמצא שם, ולמרות שסאני קיווה שזה מה שיקרה, הוא לא יכול לעצור את עצמו מלהוציא נשימה חדה של הפתעה. הוא עושה זאת שוב, ואפילו יותר חזק, כשהוא רואה מה אותו מוכר עושה.
תולה שלט, שעליו כתוב שהוא חירש.
סאני נהיה עצוב.
הוא הולך אל המוכר בהיסוס, שנראה כאילו הוא מסתבך עם נייר הדבק. עד שסאני מגיע אליו הוא כבר מסיים לתלות את השלט, והבעה מוזרה עולה לו על הפנים. סאני לא מצליח לפענח מה זה אומר.
הוא נעצר ליד המוכר החירש ומחכה שישים לב אליו. לא היה סיכוי שהוא עומד לגעת בו שוב, אחרי מה שקרה בפעם הקודמת. והמוכר באמת מסתובב ומסתכל עליו, וסאני מוכן לתקוף אותו בכל מקרה שיגיע, אבל הבחור רק מנופף אליו.
סאני מנופף בחזרה.
מוכר: היי! זה אתה!
סאני מהנהן במהירות, ומצליח בזמן הזה לקלוט את מה שכתוב על תג השם של המוכר. דניאל.
סאני: לא זיהית בגלל הרטייה?
הוא מכניס את ידו מתחת לבד הרטייה ונוגע בעין הפצועה. הוא יכול להרגיש צלקות מסכין מתחת לאצבעותיו. הוא מרגיש גם דם.
דניאל: תתחדש.
סאני: תודה. אני חושב שזה מוסיף לי אופי.
דניאל: זה מסתורי.
סאני מחייך אליו, ודניאל מחייך בחזרה. זה לא יאמן, אבל הוא כמעט שוכח שמסתבר שדניאל בעצם חירש! הוא לעולם לא היה מנחש את זה לבד, בלי השלט. נראה שהוא שולט לגמרי בדיבור!
זאת הסיבה שסאני מחליט להצביע על השלט שדניאל תלה קודם. הרי אין סיכוי שזה באמת נכון!
דניאל מסתכל לכיוון שאליו הוא מצביע, ואז מחזיר את מבטו לסאני.
דניאל: אה. כן.
אז זאת לא טעות.
סאני: לא ידעתי.
דניאל: בשביל זה השלט.
סאני: סליחה שבעטתי בך.
והרגתי אותך ואז התחלתי לבכות במקום לעזור לך.
דניאל: זה בסדר.
סאני: בטוח?
דניאל מרים אליו אגודל, וסאני מהנהן בהיסוס. הוא עדיין לא חושב שזה בסדר.
דניאל: באת לקנות עוד אוכל?
סאני נהיה שמח.
סאני מניד בראשו.
סאני: עכבר.
דניאל: לחתול.
סאני: בשבילי.
חיוך קטן עולה בזווית הפה של דניאל, אבל הוא שולח בסאני מבט מוזר.
סאני: לא באמת. זה לחתול.
דניאל פולט צחוק קצר, מה שגורם לסאני להתעודד. הוא הצליח להצחיק מישהו! הוא מחייך בזמן שדניאל מסביר לו איפה נמצאים העכברים המצייצים, וממשיך לחייך בזמן שהוא רץ לשם בשביל לבחור עכבר. הוא מרגיש את המבט של דניאל עליו בזמן שהוא לוחץ על כל עכבר בתורו, מנסה לבדוק מי מהם מצייץ הכי טוב. אבל לוקח לו זמן לבחור את העכבר שמצייץ הכי טוב, בגלל שמרגע שהוא לוחץ על עכבר אחד, הוא כבר לא סותם את הפה. גם אחרי שהוא לוקח עכבר אפור מבד ועיני חרוזים שחורות ורץ לקופה כדי לשלם, החברים שלו עדיין מצייצים מאחוריו, מתלוננים על כך שהוא לקח את החבר שלהם.
דניאל מרים את מבטו כשהוא רואה את סאני מתקרב.
דניאל: זהו?
סאני: ציף ציף.
דניאל נועץ בו מבט מוזר, אז סאני לוחץ על העכבר בשביל לגרום לו לצייץ שוב. דניאל מטה את הראש.
סאני: ציף.
דניאל: סליחה?
סאני נאנח. למה הוא חשב שזה רעיון טוב לצייץ עם עכבר מצייץ למוכר חירש? הבעת פניו של דניאל משתנה שוב - המבט שתמיד עלה על פניה של מארי אחרי שצעקה עליו. סאני מסתכל עליו לרגע, ואז מניח את העכבר, שממשיך לצייץ כמו מטורף, על הדלפק.
סאני: אפשר לקנות?
דניאל מהנהן ואומר לו כמה כסף סאני צריך לשלם. עשר שקל. סאני נותן שטר של עשרים. הוא צופה בדניאל מכניס את השטר לקופה, מוציא משם מטבע של עשר ומושיט לו, אבל סאני דוחף את היד שלו חזרה. הוא לא עומד לקחת עודף ממוכר שהוא רצח!
דניאל: זה עולה פחות.
סאני: אני יודע.
עוד הבעה מוזרה עולה על פניו של דניאל. הפעם היא מוכרת יותר לסאני. זאת ההבעה שעלתה על פניו הרבה בזמן האחרון, בכל פעם שפגש את אובי, ובמיוחד שפגש את סאם.
אובי וסאם ששונאים אותו, בגלל שהוא רוצח ומפחיד ואידיוט ועושה רק טעויות כל הזמן.
סאני נהיה עצוב
דניאל: תודה.
סאני מחייך בלי לענות. הוא יודע שעמוק בתוכו, דניאל מרגיש את תחושת הכאב הזאת בפנים. אבל לא הכאב הזה שגורם לך לרצות לבכות, אלא הכאב הזה שגורם לך לרצות לקפוץ ולרוץ. ועכשיו גם בסאני עלה הכאב הזה!
סאני נהיה נלהב.
דניאל מנופף לסאני כשזה רץ לדלת עם העכבר המצייץ החדש שלו, וסאני מנופף לו חזרה במהירות כזאת שמכאיבה ליד שלו. הוא מרגיש כל כך מלא אנרגיה!
הוא לא יכול לחכות לראות את התגובה של מיאו כשהוא יראה את העכבר החדש שלו!

אני יודע שכבר שתיים עשרה ועשרים אז תסלח לי שזה לא יום שישי

סאני יאוטיסט האנשים שקוראים לא יודעים את מה שאני יודע על מה שקרה כשחשבת שהרגת אותו אז לי זה מצחיק יותר לקרוא את זה.

נטיות אלימות אנחנו רואים כאן

ככ מצחיק
גם השיחה בין שניהם יפיופה

צ'יף צ'יף

איך הוא יודע איך הוא נראה :0

גם יש לילד מוסר קצת זה משעשע
מסכן הוא שונא את עצמו
לול אוטיסט חמוד
הוא קצת שמח מדי אני מפחד

חיכיתם הרבה אבל יצא ארוך יותר! יאי!
סאני הוא כזה ילד נחמד אני אוהב אותו.
אגב למי שאין כוח לקרוא את הפרק, הנה תקציר: סאם מהנהן.

פרק 6

סאני נכנס לביתו בעודו מצייץ עם העכבר החדש בשמחה, וסוגר מאחוריו את הדלת.
סאני: מיאו!
חיוך רחב מרוח על פניו כשהוא סורק במבטו את הקומה התחתונה בחיפוש אחר החתול השחור. הוא כל כך רוצה לראות כבר את התגובה של מיאו לעכבר המצייץ הקטן שהוא קנה. הוא סוקר במבטו את המטבח, את הסלון, עד שהוא נעצר על…
סאני נהיה מפוחד.
הדלת המובילה לחצר האחורית פתוחה.
סאני ממהר לסגור את הדלת, ומסתכל סביבו פעם נוספת.
סאני: מיאו…?
הוא יכול לשמוע את הרעד בקולו. הוא מתחיל לחפש בכל הקומה התחתונה. פעם, פעמיים, שלוש פעמים. הוא בודק כל פינה מאובקת וחסרת שימוש רק למקרה ששם ימצא סוף סוף את החתול.
אבל מיאו לא נמצא בשום מקום.
סאני מסתכל על גרם המדרגות המאיים, נושם עמוק ומתחיל לעלות למעלה. הידיים הקרות אגרסיביות יותר הפעם כשהן מנסות למשוך אותו חזרה למטה, אבל כך גם סאני. הוא רוצה את החתול שלו. הוא רוצה את החתול שלו עכשיו. הוא מעיף בבעיטה כל יד שמנסה לתפוס אותו, ומגיע למעלה מהר יותר ממה שהצליח בכל שמונה השנים האחרונות.
סאני בודק קודם בחדר שלו. שום חתול.
אחר כך הוא נכנס לחדר של אמא. שום חתול.
הוא עוצר לרגע מול דלת חדר המקלחת. הוא בולע רוק ופותח את הדלת. אין כלום במראה, ואין אפילו שיערה רעה אחת על הרצפה.
וגם לא חתול.
סאני סוגר את הדלת כשהוא יוצא ומסתכל בהמשך המסדרון. יש שם עוד דלת אחת שהוא עדיין לא בדק. הוא בכלל לא זכר עד עכשיו שהחדר הזה קיים. מה יש בו בכלל?
הוא מתקרב לדלת בזהירות. הרגליים שלו רועדות, אבל הוא לא בטוח למה. יש לו תחושה רעה. תחושה רעה מאוד. אבל בכל זאת הוא מושיט את ידו הרועדת ודוחף את הידית.
הוא קופא על מקומו.
סאני נהיה לחוץ.
הוא יכול לראות בפנים צללית של אדם. מישהו נמצא שם בפנים. שיער פרוע, עור נפוח, עיניים שטופות דם ומאשימות.
הוא לא מסוגל לנשום.
סאני יוצא מהקיפאון ועוזב את הידית במהירות. הוא צועד לאחור, מתרחק מהדלת ומהאדם ששנמצא שם בפנים. מיאו בטוח לא שם. הוא בטוח לא שם. אין סיכוי שהוא היה נכנס לחדר עם-
דפיקה בדלת.
סאני אפילו לא משתהה לסגור את הדלת חזרה לפני שהוא רץ אל המדרגות ויורד בהן בדהרה. הוא יורד כל כך מהר שהוא לא יכול להתחיל לפחד מהמדרגות. הוא יורד כל כך מהר שזה מבלבל אפילו את הידיים והן לא מנסות לתפוס בו.
הוא מגיע לדלת ופותח אותה במשיכה. סאם עומד מולו.
סאם ומיאו.
סאני נהיה שמח.
סאני: מיאו!
סאם עוזב את מיאו. החתול נופל על הרצפה - נוחת על הרגליים, כמובן, אבל סאני עדיין חושב שזה היה קצת מרושע - ורץ אל תוך הבית. סאני מרים במהירות את החתול וקובר את הפנים בפרווה הרכה, לפני שהוא נזכר שגם סאם נמצא שם ומרים את מבטו שוב.
סאני: רוצה… אה… להיכנס?
סאם: מה?
סאני: רוצה להיכנס?
סאם עומד לרגע בכניסה בלי לענות, אבל אז עוקף את סאני ונכנס אל תוך הבית. סאני סוגר אחריו את הדלת. עכשיו כשמיאו יצא מכלל סכנה, סאני מסכים להוריד אותו לרצפה והחתול ממהר לרוץ להתחבא מתחת לספה. כנראה נעלב. או שהוא מפוחד מכל הזוועות שקראו לו בחוץ.
המחשבה שמשהו היה יכול לקרות לחתול של מארי היא הרבה יותר מדי בשביל סאני עכשיו. או בכללי. הוא מתיישב על הרצפה.
סאני: תודה שהחזרת אותו.
סאם מהנהן.
סאני מהנהן חזרה. הוא לא באמת יודע איך להגיב.
סאני: אתה בסדר?
סאם מהנהן.
סאני: בטוח?
סאם מהנהן.
סאני: אתה לא מדבר איתי.
שתיקה.
סאם מהנהן.
סאני נהיה עצוב.
סאם: מה אתה עושה?
סאני: מה?
סאם: מה אתה עושה? עכשיו.
סאני: יושב.
כאילו, הוא לא היה יכול לראות לבד?
סאם מהנהן.
סאני שומר לעצמו את ההערה המעליבה על כל ההנהונים של סאם, ואז נזכר בשיחה שהם ניהלו בפעם הקודמת שסאם היה בבית שלו.
סאני נהיה שמח.
סאני: אתה יודע שמצאתי את הקופסה?
סאם: קופסה?
סאני: הקופסה הגדולה הזאת. להביא אותה?
סאם מהנהן.
סאני קם והולך לחדר האוכל. הוא מצא את הקופסה בחדר של אמא, אבל כבר שמצא ידע שהוא לא ירצה לעלות את כל הדרך רק בשביל להביא אותה, ולכן הוא הוריד אותה למטה. זאת הייתה חתיכת ירידה. אתה לא יכול להחזיק את המעקה כשאתה מחזיק קופסה בגודל שלך.
סאני חוזר ומניח את הקופסה בינו לבין סאם. מיאו שם לב ומציץ ממתחת לספה.
סאם: בשבילי?
סאני: ובשביל מיאו.
סאני תופס את החתול ומכניס אותו לתוך הקופסה. מיאו שוכח בשניה את כל הרגשות השליליים שלו ומתכרבל בפנים. הוא תמיד אהב קופסאות גדולות.
סאם: הו.
סאני מסתכל על המבט של סאם, שעיניו מתרחבות בעודו מסתכל על החתול שבקופסה, ואז נכנס לקופסה בעצמו. כי מה טוב יותר מחתול אחד בקופסה? שני חתולים בקופסה!
חוץ מזה, סאני תמיד אהב קופסאות גדולות.
הוא מסתכל על סאם בציפייה, אבל סאם משפיל את מבטו.
סאני נהיה עצוב.
סאני: לצאת?
סאם: מה?
סאני: אתה רוצה שאני אצא?
סאם: מהקופסה?
סאני מהנהן.
סאם: אוקיי.
סאני יוצא מהקופסה, אבל משאיר בפנים את מיאו שנראה אדיש לכל מה שקורה סביבו. הוא מתנהג כאילו הקופסה הזאת היא כס המלכות שלו.
ואז סאני מרים מבט אל סאם, וסאם מפנה את מבטו במהירות. סאני משפיל מבט.
סאם: איך העין שלך?
סאני: זה כבר לא כואב.
סאם מהנהן.
סאני: סליחה. שוב.
לא שהוא יודע על מה הוא מבקש סליחה.
סאני: אני לא יודע למה עשיתי את זה.
רק שהוא כן יודע למה הוא עשה את זה.
סאם מהנהן.
סאני משפיל את מבטו שוב.
סאני: אתה לא תדבר איתי?
סאם: לא יודע.
סאני נהיה מדוכא.
הוא שומע את סאם זז, אבל לא מרים את מבטו. הוא מרגיש בדמעות מעקצצות בעיניו. הוא שונא לבכות. הוא לא רוצה לבכות, לא כשמארי לא נמצאת כאן בשביל לנחם אותו.
אבל היא כן נמצאת כאן. היא תמיד נמצאת כאן.
סאני נותן עכשיו לדמעות לזלוג, אבל עדיין לא מוציא שום קול. הוא יכול להרגיש את היד של מארי על הכתף שלו, מנסה לנחם אותו, אבל גם היא לא מוציא שום קול. כנראה זאת הסיבה שלוקח לסאם כל כך הרבה זמן להגיב לכך שהחבר הכי טוב שלו לשעבר בוכה.
סאם: מצטער.
סאני: על מה?
לעזאזל. הקול שלו שוב רועד.
סאם שותק לכמה שניות.
סאם: שבאתי?
סאני מרים את מבטו ומניד בראשו במהירות. למה שהוא יצטער על זה בכלל?!
סאני: אתה יכול לבוא תמיד.
סאם מסתכל עליו. סאני מסתכל עליו בחזרה. עובר קצת זמן לפני שסאם עונה.
סאם: אוקיי.
סאני נהיה שמח.
סאני: כן?
סאם: אולי.
סאני נהיה עצוב.
סאני: אני לא רוצה לאבד גם אותך.
עכשיו לא רק הקול שלו רועד. כל הגוף שלו רועד. מארי משחררת את האחיזה בכתף שלו.
וסאם תופס את מקומה ומחזיק את הכתפיים של סאני בחוזקה.
נראה שחוסר ההבנה של סאני נראה על פניו, כי סאם ממהר להסביר.
סאם: אתה רועד.
סאני: סליחה.
סאם משחרר אותו, וסאני מגייס את כל כושר הריכוז שלו בשביל לעצור את הרעד בגופו. זאת בדיוק הסיבה שהוא שנא לבכות.
סאם מרים את מיאו ומושיט אותו לסאני. סאני לוקח את החתול השחור ומסתכל על סאם. הם מסתכלים אחד על השני במשך נצח, ואז סאם משפיל את מבטו.
סאני: אני לא רוצה לאבד גם אותך.
סאם מרים מבט.
הם שוב פעם עושים את תחרות נעיצת מבטים שנמשכת הרבה יותר מנצח.
הפעם סאני הוא זה ששובר את המבט, כשהוא נכנס שוב לתוך הקופסה. הוא מניח את מיאו על הברכיים שלו ומחזיר מבט אל סאם בעין גדולה.
סאני: רוצה גם?
סאם: להיכנס?
סאני מהנהן.
סאם מניד בראשו.
סאני: למה לא?
סאם: אני הולך להביא צבעים.
סאני נהיה שמח.
סאני מהנהן במהירות. הוא כל כך רוצה לראות איך סאם מצייר!
סאני: יש בארון.
רגע, יש להם ארון בבית?
סאני: התכוונתי בחדר שלי.
סאם עולה במדרגות, וסאני משפיל את מבטו לחתול. מיאו אפילו לא מקדיש לו מבט. הוא כנראה לא אוהב את איך שהשניים מעבירים אותו מאחד לשני ככה.
סאם חוזר עם הצבעים.
סאם: כאן?
סאני: מה?
סאם: לצבוע.
סאני מהנהן, ומסתכל על סאם בעין פעורה כשהוא פותח את הצבעים ומתחיל לצייר. סאני מלטף את מיאו בהיסח דעת, ורק אז סאם כנראה שם לב שהוא נמצא בתוך הקופסה.
סאם: כדאי לך לצאת.
סאני: למה?
סאם: שלא ישפריץ עלייך.
סאני יוצא מהקופסה ביחד עם מיאו - שכבר לגמרי נמאס לו ובורח במעלה המדרגות - ומתיישב לצידו של סאם. הוא מסתכל עליו צובע את הקופסה בכחול ובירוק, בלבן ובוורוד. הוא עוצר את הדחף שלו להישען עליו וללכת לישון.
זאת הרגשה מוזרה, מה שהוא מרגיש עכשיו.
והוא אוהב אותה.
והוא אוהב את הקופסה שלו.
והוא אוהב את סאם.

חתולים מעל הכול 3>

אהבתי שהוא שכח מהקיום של החדר בכלל
עור נפוח :00

כל השיחה בניהם הייתה מאוד מצחיקה. נקרעתי כשכתבת בנוטס שבקיצור זה סאם מהנהן.

א נ י ב ו כ ה
הוא מודע לעצמו.

סימן שאלה?

מזל טוב!

אוי אתה מבין מה זה אומר שסאם מצייר ;-;

זה... ???
סאני אתה בסדר???

היי הוא מרגיש דברים בלי קו נטוי!
Btw הוא הרגיש המון דברים היום 3:

סאני מאוד מאוד מודע לעצמו. הוא יודע שהוא חתולי והוא גם יודע שהוא אידיוט. אני גאה בילד.
עוד פרק ארוך!!! הפעם אפילו יותר.
בנינו זה בכלל לא ארוך אבל בגלל שאני מנסה להיות נחמד ולעשות לכם פרקים של אלף פרקים בבמוצע אז זה נחשב ארוך. תהנו.

פרק 7

דפיקה נשמעת בדלת, וסאני ממהר לדלת. הוא כבר יודע מי נמצא שם לפני שהוא פותח אותה.
סאם מחבק את סאני, שלא באמת מבין מה הקטע של החיבוק או למה שהוא יחבק אותו. אף אחד אף פעם לא חיבק אותו. אף אחד חוץ מהמשפחה שלו, כמובן. הרי רק משפחה אמורה לחבק, לא?
אז זה כנראה אומר שסאם מרגיש שסאני הוא המשפחה שלו!
סאני נהיה שמח.
סאם נכנס פנימה, וסאני סוגר את הדלת ומסתכל עליו. הוא עוקב אחרי סאם כשזה מסתובב ברחבי הבית בלי שום מטרה נראית לעין.
סאם: היי!
סאני: היי!
זאת הייתה תגובה אוטומטית. הוא תמיד מגיב אוטומטית כשמפתיעים אותו.
סאם קופץ מעל העכבר המצייץ של מיאו בדרכו, וסאני ממהר לעשות כמוהו בעודו עוקב אחריו. זה הרגע שבו סאם נעצר ומסתובב להסתכל על חברו הטוב במבט מוזר.
סאם: מה אתה עושה?
סאני: מה?
סאם: כמו כלב!
סאני נהיה עצוב.
סאני: אני מעדיף חתולים.
סאם: שניהם טובים!
סאני: חתולים יותר.
סאני כל כך מאוכזב מסאם שהוא חושב שכלבים טובים כמו חתולים, שהוא כמעט מפספס את החיוך שעולה על פניו של חברו. ברגע שהוא שם לב, הוא מחייך חזרה ואז הולך לחפש את מיאו. הוא חייב להוכיח לו שחתולים טובים יותר מכלבים!
הפעם סאם הוא זה שעוקב אחריו - כמו כלב - בזמן שסאני סורק את כל הקומה הראשונה בחיפוש אחר החתול. הוא נעצר בסופו של דבר ליד המדרגות ומסתכל למעלה.
סאני נהיה מפוחד.
סאם: מה?
סאני: אני לא אוהב מדרגות.
סאם מהנהן בהסכמה.
סאם: זה באמת מעצבן. יותר מדי אנרגיה.
סאני: זה גבוה מדי.
חצי חיוך עולה על פניו של סאם, כאילו הוא צוחק מבדיחה שלא סיפר, ואז הוא תופס את היד של סאני.
סאני נהיה שמח.
סאני עסוק כל כך בלהסתכל בידיים של שניהם, שהוא אפילו לא שם לב שסאם עולה במדרגות עד שהוא ממש מושך אותו אחריו. סאני ממהר לעלות בעקבותיו, תופס ביד אחת את המעקה וביד השניה את סאם.
הם מגיעים די מהר לקומה השניה, ושום דבר לא מפתיע אותם בדרך. שום ידיים קרות ונפוחות. סאני מצליח לחייך חיוך רחב אל סאם, והשניים הולכים לחדר שלו. הם מוצאים את מיאו מכורבל על השמיכה. סאני מתחיל לתהות בשביל מה הוא טרח כל כך להשיג לו מיטת חתולים, אם הוא במילא משתמש במיטה שלו כל הזמן.
אבל בעצם, אם זאת המיטה של סאני כנראה גם היא מיטת חתולים.
סאני קופץ על המיטה ליד מיאו, אבל סאם חוטף את החתול לפני שהוא מספיק לעשות משהו ומנשק את מיאו במצח.
סאם: מי הכי יפה בעולם?
סאני: אתה.
סאם מרים את מבטו אל סאני בזמן שהוא ממשיך לללטף את החתול.
סאם: חשבתי שהיא בת.
למה שהוא יחשוב את זה בכלל.
סאני: זה בן. אבל לא דיברתי על מיאו.
סאם: אוי. סליחה מיאו. תודה סאני.
סאם מחייך אליו חיוך שמחמם את החזה של סאני. סאני מחייך אליו חזרה לפני שהוא נשכב לאחור על המיטה ומסתכל על התקרה. הוא אוהב לעשות את זה, להיכנס לדמיון שלו. הוא יכול לבנות עולמות שלמים בדמיון שלו.
סאם: מה אתה עושה? נח לך?
סאני: אני מדמיין.
סאם: מדמיין מה?
סאני: עולם מושלם.
הלוואי שהעולם היה מושלם, והיו לו חברים והמשפחה שלו עדיין הייתה שלמה וכולם היו חתולים.
סאם: זה לא נשמע ריאליסטי.
סאני: בגלל זה אני מדמיין.
סאם מחייך.
סאם: חכם.
סאני מחייך גם.
סאם: אני חושב על אנשים. מה היה קורה אם היו לנו כוחות על? או שהיינו פיות?
סאני: היית רוצה שיהיו לך כוחות?
סאם: לא יודע. זה פשוט מעניין, אתה לא חושב?
סאני: איזה כוח היית רוצה?
סאם שותק לרגע.
סאם: אני לא בטוח.
סאני: איזה היית רוצה?
סאם: לעוף? טלפתיה? אש?
סאני: מה היית עושה עם אש?
סאם: מבעיר דברים!
סאני: אני הייתי רוצה להחזיר את הזמן לאחור.
סאם: למה?
סאני נהיה עצוב.
סאני: ככה אני יכול לתקן את כל הטעויות שלי.
סאם: איזה טעויות?
סאני: הרבה. אני די אידיוט.
סאם: לא נראה לי.
סאני כבר ממש מתחיל לדאוג לאינטילגנציה של סאם. קודם הוא חושב שמיאו הוא בת, ועכשיו הוא חושב שסאני לא אידיוט? סאני הוא הבן אדם הכי אידיוט שהוא מכיר!
סאני: אני חושב שכן.
סאם: אולי קצת.
סאני: קצת הרבה.
סאני מרגיש תפיחה קלה על הרגל, ומפנה את מבטו אל סאם, שמסתכל עליו במבט מוזר. עיניים גדולות, פה נוטה למטה. אין לו כוח לנסות לפענח עכשיו מה זה אומר. במקום זה הוא מתרומם במקומו.
סאני: רוצה ללכת לחפש את הכינור שלי?
בפעם הקודמת שסאם היה שם, סאני סיפר לו שהוא ניגן פעם בכינור, אבל שכח איפה הוא שם אותו. עברו כבר שנתיים מאז, ועכשיו כשהוא היה עם סאם הוא ממש רצה לחזור ולנגן בכינור.
סאם מחייך חיוך רחב.
סאם: אוקיי!
סאני נהיה נלהב.
סאני קם מהמיטה ויוצא במהירות מהחדר, סאם אחריו, והם הולכים לחדר המקלחת, שצמוד לחדר של סאני. סאני מסתכל בכל פינה, למרות שבתוך תוכו הוא יודע שזה מקום ממש מטומטם לחפש בו כינור. סאם נראה לא בנוח, אבל לא אומר דבר ורק מסתכל על סאני עובד.
סאני: זה לא פה.
סאם: נכון.
איך הוא יודע? הוא אפילו לא חיפש בכלל.
סאני יוצא מהחדר, וסאם ממהר לבוא אחריו.
סאם: לאן הולכים?
סאני: לחפש את הכינור.
סאם: איפה?
סאני: בחדר אחר.
האינטילגנציה של סאם מאוד נמוכה, סאני מחליט.
החדר הבא בתור הוא החדר של אמא. סאני מחפש בכל מקום - בארון, בשידה, מתחת למיטה. אפילו מתחת לסדינים, למרות שאחרי שהוא עושה את זה הוא מרגיש מטומטם על שחשב שמישהו יכול לישון על כינור.
סאם בנתיים מחטט בדברים ונראה שהוא שכח לגמרי שהם מחפשים כינור. הפנים שלו מוארות כשהוא מוציא ממגירות חפצים שונים, כאילו הוא בחיים לא ראה דברים כאלו.
סאם: של מי החדר הזה?
סאני: של ההורים שלי.
סאם: מגניב.
סאני: לא שהם משתמשים בו.
סאני מחליט שהכינור לא נמצא בחדר, ויוצא החוצה אל המסדרון. סאם יוצא אחריו.
סאם: מה זאת אומרת?
סאני: הם אף פעם לא בבית.
אמא מנסה להימנע מסאני, ואבא נעלם לפני שנתיים ולא חזר. בתזמון מאוד מדוייק, סאני חייב להודות.
שניהם שונאים אותו.
סאני הולך לחדר האחרון במסדרון, וקור שוטף אותו.
סאני נהיה מפוחד.
זה אותו החדר שראה ביום הקודם, כשחיפש את מיאו. הדלת עדיין פתוחה, והחדר עדיין חשוך.
והצללית עדיין שם, עם העיניים האדומות והעור הנפוח והשיער הפרוע. סאני מתרחק צעד אחד.
סאני: ה-הכינור בטח לא שם.
אוף. הקול שלו שוב רועד.
סאם: אתה לא רוצה שאכנס לשם? אני יכול לא להסתכל.
סאני: אני לא יודע. יש לי תחושה רעה.
הוא בקושי יכול לשמוע את עצמו, ולכן הוא מופתע כשסאם עונה לו.
סאם: לא חייב.
סאני מהנהן ומתרחק מהחדר במהירות.
סאם: בוא נחזור לחדר.
סאני: אבל…
הוא לא יודע למה הוא מהסס. למרות התחושה הרעה שעלתה בו למראה החדר, הייתה לו גם תחושה שהכינור כן נמצא שם. הוא בסך הכל צריך להיכנס פנימה ולקחת אותו…
אם האדם שנמצא בפנים לא יהרוג אותו קודם.
סאם: אתה לא צריך אם אתה לא רוצה.
סאני מהנהן טיפה, מחליט שהוא מעדיף לחיות עוד יום אחד, והולך חזרה לחדר שלו ביחד עם סאם. כשסאני נכנס פנימה הוא נשכב במהירות על המיטה ומתכרבל עם מיאו. סאם מסתכל עליו.
סאם: אתה בסדר?
סאני: אני לא יודע.
שתיקה קצרה, שמופרת רק על ידי הגרגורים של מיאו.
סאם: על מה אתה חושב?
סאני: הרבה דברים.
סאם: כמו?
סאני: עלייך.
הוא אוהב לחשוב על סאם. הוא עושה את זה כל יום כל היום. כשהוא לא חשב על מארי, לפחות.
סאם: עליי? אנשים נוטים לחשוב עליי שאני מוזר.
סאני: גם עליי.
סאם: מושלם.
סאני: אבל אני לא חושב שאתה מוזר.
החיוך של סאם יורד מפניו במהירות.
סאם: אה?
סאני: זה רע?
סאם: אתה צוחק עליי?
סאני: לא. ברור שלא.
הוא קופץ לישיבה, עדיין מכרבל בידיו את מיאו, ומסתכל על סאם בעיניים גדולות. למה הוא מתנהג ככה פתאום? הוא כבר לא רוצה להיות חבר שלו בגלל שסאני לא חושב שהוא מוזר?
סאני נהיה עצוב.
סאני: אתה באמת מגניב!
סאם מתקרב אליו טיפה, וסאני נועץ בו מבט, מתכונן למה שלא יהיה. סאם מתיישב לידו, וסאני עדיין בוהה בו. אחרי רגע שבו אף אחד מהם לא אומר כלום, סאני מחליט שכדאי לו לנסות להציל את החברות הזאת כשעוד יש לו הזדמנות.
סאני: סליחה.
סאם: זה בסדר.
סאני: בטוח?
סאם: כן!
סאני מהנהן בהיסוס, וסאם מחייך אליו. זה מפתיע את סאני, שמחייך גם הוא. סאם מתחיל ללטף את מיאו, וסאני מסתכל על היד שלו לפני שמרים את מבטו שוב ועושה לסאם בופ במצח.
סאם נרתע לאחור ונועץ בסאני מבט כל כך מוזר, שסאני אפילו לא זוכר שהוא ראה לפני. הוא מקווה שהמבט הזה אומר משהו טוב ולא רע, ומנסה ללטף לחברו את השיער.
סאם צוחק. סאני בוחן את התגובה שלו בהיסוס, אבל כשהוא רואה שסאם עדיין מחייך הוא מנסה ללטף אותו שוב בתנועה מהוססת.
סאם צוחק שוב פעם.
סאני נהיה שמח.
סאני מחייך גם ומלטף את סאם שוב, הפעם בתנועה בטוחה יותר. סאם מלטף גם הוא את השיער של סאני, ואז פורע אותו לגמרי. סאני לא יכול לעצור את הצחוק.
הוא מנסה לחזור ללטף את מיאו, אבל סאם שם לב ומצטרף אליו. בגלל שסאני שונא ללטף חתולים ביחד עם עוד מישהו, הוא מוותר על זה וחוזר ללטף את סאם, ששוב פעם צוחק.
סאני: אתה נעים.
הצחוק של סאם רק מתגבר, וסאני גם הוא מגחך למראה התגובה שלו.
סאם: אני מרגיש כמו חתול!
סאני: זה כיף?
למרות שהוא כבר יודע מה התשובה. להיות חתול זה נהדר.
סאם: זה מגניב.
סאני מחייך.
סאני: רוצה לישון פה?
סאם: הו. כן!
סאני נהיה נלהב.
סאני: בוא נשחק עשרים ואחד שאלות!
איזו דרך טובה יותר יש בשביל להכיר את החבר הכי טוב שלך?
סאני: תתחיל.
סאם: המ…
סאני מסתכל על סאם בציפייה, עד שסאם מוותר בסוף.
סאם: אין לי.
סאני: אז אני אתחיל.
סאם מהנהן.
סאני: יש לך חיות?
סאם מניד בראשו.
סאם: אתה אוהב כלבים?
סאני מהנהן.
סאני: אבל פחות מחתולים. יש לך אחים?
סאם מהנהן.
סאם: אחד. גדול.
סאני: נחמד?
סאם מהנהן במהירות, אבל המבט שלו מוזר. סאני מחליט להתעלם ומהנהן גם הוא. זה מגניב, שלסאם יש אחים. זה אומר שיש להם עוד דבר במשותף.
או שכבר לא?
סאני מוחק את ההיסוס במהירות. איזו מחשבה מגוחכת, ברור שעדיין יש לו אחים. מארי תמיד תהיה איתו, לא חשוב מה יקרה.
היא לעולם לא תעזוב אותו.

רק עכשיו קלטתי שיש קישורים לפרקים. מציל חיים.

משפחה חמודה שניהם.
כלבים הם גם טובים סאנוש, אבל בתור חתול זה אולי הגיוני שלא תחבב אותם.

יו סאם גורם לו לעלות בלי סכיזו!

מאוהבים

ריפ

יואו כמה רגשות אשם סאן סאן
אוי הוא ממש מפחד ממא-ממנה
הקטע עם החתולים חינם לי את הלב
הקטע עם אחותו עשה לי עצוב
סיום יפה :<

דבר ראשון אני רוצה לומר לך שאני קראתי את הסיפ]ור והוא מדהיםםםםםםםםםם

זה כל כך חמוד. הדרך שבה סאני מבין דברים היא פשוט חמודה כל כך ומיוחדת. זה מדהים שאתה מצליח להביע את זה בכתיבה.

לומר שהוא שמח פה זה לא כזה נכון- הרי סאני מפחד מזה, ולפי שאר הדמות שכתבת הוא לא היה כזה מבין את מה שסאם עשה. יותר נכון לכתוב מבולבל או משהו כזה.

לול

המשפט קצת לא מובן. זה מחשבה או אמירה?
אבל זה כל כך חמוד שהם נפגשו ממש קצת פעמים וסאני כזה "אנחנו חברים הכי טובים" וסאם פשוט זורם איתו בשביל לא לבאס אותו.
זה מתוקיייייייייי


קיצר- תמשיך! עכשיו! עעעעעכשיו!