אזהרה: חתולים ברמה גבוהה|וריאן, סיפור בהמשכים, pg13

הרבה רצח בסיפור הזה אה

צבע השיער שלה ורוד איזה אייקונית

הם נורא עצובים שם כולם

וואה
אפשר לדבר רגע על זה שקנית גר עם דניאל סתם כי צירוף מקרים מגניב
אוי הוא לא רוצה להרוג את מארי שבראש שלו


13

יפה שלה

איזה אטום לול הוא הרג את אחותו הוציא לעצמו עין כן כן הוא בסדר גמור

Dude...

גאד אובי מפחדת מסאני

שוב פעם זה שכחתי כמה מגניב זה האהאה

הוא לא זוכר שהוא אמר לסטם שהוא רואה דברים במראה וסאם שאל אם זה מחלה נפשית? סנילי קטן

כאילו.... פעמים?

אוי הוא מנסה להתאבד שכחתי מזה מה
שיט
אוי מארי שומרת עליו למרות שהיא חלק מהתת מודע שלו
סאני שומר על עצמו 3:
אנחנו אוהבים אותך סאני

אווו קולללל
אהבתייייי
הסיפור מגניב לגמרי
זה חמוד ממש!!!

אזהרה: פרק עצוב לפניכם.
אני לא מבטיח שהקידוד נכון.

פרק 14

כשסאני מתעורר, הוא נמצא בבית חולים. הוא מזהה מיד שזה בית חולים בגלל שהחדר נראה בדיוק כמו בפעם הקודמת שהיה בבית חולים, לאחר המקרה שהיה לו עם מארי, באותו הלילה לפני כמה חודשים.
סאני מסתכל סביב, ועוצר את מבטו על שיער ורוד. אובי. היא בוהה בקיר שלידה ובכלל לא שמה לב שחברה התעורר. סאני נועץ בה את מבטו לעוד כמה שניות, ורק כשהיא נוגעת בקיר הוא מבין שהיא כנראה לא תשים לב אליו בזמן הקרוב.
סאני: הסכין החליקה לי.
אובי קופצת במקומה ומפנה את מבטה אל סאני במהירות. לוקח לה שניה אחת להבין מה היא רואה, ואז היא קופצת עליו ומתחילה לנער אותו.
אובי: מה לעזאזל?! אתה אידיוט! מפגר! מטומטם! מה עבר לך בראש?! טמבל!
זה כואב גם פיזית וגם נפשית.
סאני: תפסיקי! זה כואב!
אובי עוזבת את הכתפיים שלו ומסתכלת עליו במבט שסאני לא מצליח לפענח. מה שבטוח, זה לא רגש חיובי. העיניים שלה גדולות ורושפות, נעוצות ישר בו.
סאני: הסכין החליקה לי.
אובי: אני לא מאמינה לך.
סאני: ואם זאת האמת?
אובי: אני לא מאמינה לך. שקרן.
חבל, כי במידה מסויימת זאת כן האמת. הרי הסכין החליקה לו והוא פספס. טוב, אולי היא לא החליקה, אבל מארי דחפה אותה.
אובי: למה עשית את זה?
אם האמת לא מספקת אותה, הוא פשוט יגיד את מה שהיא רוצה לשמוע.
סאני: כי אני אידיוט ומטומטם שלא חושב על מה שהוא עושה.
בהתחלה אובי לא עונה.
אובי: לפחות אתה מודע לזה.
הוא ידע שהיא תרצה לשמוע את זה.
סאני מהנהן.
אובי: אם אתה תעשה משהו כזה שוב אני ממש אכעס.
אז כנראה זה מה שאובי הרגישה. כעס. אבל הבעת הפנים שלה ממש לא דומה להבעת הפנים של מארי כשהיא כועסת.
משהו מתכווץ בחזה של סאני.
סאני: סליחה.
אובי: לפחות עכשיו המדינה תשלם לך על פסיכיאטר.
אוי לא. על זה הוא לא חשב. זה היה רעיון נוראי להתאבד. נוראי מאוד מאוד.
אובי: אמרת לחבר שלך?
סאני: מה?
אובי: זה עם השיער החום.
אה. סאם.
סאני: אמרתי לו מה?
אובי: שאתה בבית חולים.
מתי אובי ציפתה שהוא יגיד לו, אם הוא רק עכשיו התעורר?
סאני מניד בראשו לשלילה.
אובי: תגיד לו, אני צריכה ללכת עוד מעט.
סאני: לאן?
אובי: פסיכולוג.
סאני חשב שקוראים לזה פסיכיאטר.
סאני: הו.
הוא מחפש את הטלפון שלו, ומוצא אותו על השידה שמעל המיטה. הוא מדליק את המסך. הסוללה שלו כמעט נגמרת. הוא מנסה להסתכל על התאריך בשביל לבדוק כמה זמן עבר, אבל הוא לא מצליח לזכור מה היה התאריך כשהוא ניסה למות. הוא מוותר על זה ופותח את ההודעות.
הדבר הראשון שהוא רואה הוא ההודעה ששלח לאובי.
סאני: בןאח
אלוהים אדירים, הוא בטח הלחיץ אותה למוות. לא רק שהוא כתב הודעה עם כל כך הרבה שגיאות כשלרוב הוא נוהג לעבור על ההודעות שלו שלוש פעמים לפני שהוא שולח, הוא אפילו לא הוסיף נקודה בסוף!
הוא מוחק את ההודעה - היא גורמת לו להרגשה רעה - ועובר לצ'אט שלו עם סאם.
סאני: סאם.
הוא מחכה כמה שניות, ואז מנסה לשלוח הודעה שוב.
סאני: סאם.
עדיין אין תשובה.
סאני: סאם!!!!
סאני נהיה עצוב.
הוא רואה שההודעה נשלחה, אז למה סאם לא עונה לו?
סאני נזכר בפעם הזאת בבית שלו, כשהוא אמר לסאם שחברויות זה לנצח. כנראה הוא טעה.
סאני: תענה לי.
סאני: סאם!!!!!
הוא עדיין לא עונה. סאני מחליט לנסות להתקשר אליו, אבל השיחה עוברת למענה הקולי.
סאני נהיה מדוכא.
הוא מסתכל על הטלפון ולא מצליח לעצור את היבבה שנפלטת מפיו. הוא חוסם את המספר של סאם מכל מקום, ואחר כך מוחק את כל השיחות איתו ואת המספר.
הוא חשב שהם החברים הכי טובים.
נראה שהוא טעה.
כשאובי הולכת הוא נשאר לבד. אפילו מארי לא באה לבקר אותו.

•••

סאני מחליט שלא אכפת לו כמה זמן לוקח לדקירה להירפא, ולכן הוא לא מנסה לספור את הימים שלו בבית החולים. אבל כשהוא משתחרר סוף סוף ומקבל אישור ללכת לבית ספר, המקום הראשון שהוא הולך אליו הוא אל מאחורי הבניין, איפה שהחתולים תמיד נמצאים. הוא מוצא חתול שחור ומשחק איתו, ואפילו לא שם לב שמישהו אחר נמצא שם עד שהוא שומע חול שנבעט. סאני מסתובב לראות מי זה.
סאני נהיה עצוב.
סאני: סאם?
סאם בדיוק נמצא במהלך בריחה הירואית מאוד, אבל עכשיו הוא נעצר במקום. סאני מחכה שהוא יסתובב להסתכל עליו, אבל זה לא קורה. הוא משפיל את מבטו.
סאם: אתה רע.
סאני מרים את הראש שוב.
סאני: מ-מה?
סאם: כן.
סאני: למה?
סאם: אתה אנוכי.
סאני בוהה בו מבלי לענות. על מה הוא בכלל מדבר?
סאם: כן!
סאם מסתובב אל סאני והולך אליו במהירות. סאני נרתע אחורה.
סאם: אנוכי!
כשסאני עדיין לא עונה, סאם נושף אוויר בחוזקה ומסתובב עם הגב אליו. רק אז סאני מעכל את כל מה שהוא אמר עכשיו.
סאני נהיה כועס.
אנוכי? הוא קורה לסאני אנוכי, אחרי שהוא לא היה מסוגל לבוא לבקר אותו בבית החולים לפחות פעם אחת?!
סאני: גם אתה אנוכי.
סאם: אבל אני יודע את זה!
לזה סאני לא ציפה.
סאם: ואתה לא! אתה לא מבין כלום!
סאני נהיה מדוכא.
סאני מפנה את מבטו מסאם. דמעות עולות בעיניו.
סאני: אני לא רוצה יותר שנהיה חברים.
הוא ממש צריך ללמוד לשלוט בקול הרועד שלו.
סאני: ואני מתחרט על מה שאמרתי קודם, על חברויות. זה בבירור לא נמשך מספיק.
סאם לא עונה, ובועט באבן. עוברות כמה שניות בשתיקה.
סאם: למה אני אנוכי?
סאני: אמרת שאתה יודע.
סאם: אני רוצה לדעת למה אתה חושב.
הוא רציני?
סאני: כי אתה אפילו לא מנסה לעזור לי. אתה ישר שופט.
בפעם הראשונה, עם העין. אחר כך בבית שלו כשהוא סיפר לסאם שהוא פגע במארי. אחרי זה כשהוא סיפר לסאם על הפסיכיאטר. ועכשיו, בבית החולים.
סאם. היה. כל כך. אנוכי.
סאם: אתה התאבדת!
סאני נהיה זועם.
סאני: כי לאף אחד לא אכפת ממני!
סאם: התאבדת! התאבדת!
סאני נהיה מדוכא.
עכשיו תורו של סאני לשתוק. בתוך תוכו הוא קיווה שסאם יסתור את מה שאמר, אבל הוא לא עשה את זה.
באמת לא אכפת לו מסאני.
סאם מושך בשיער של עצמו, כמו שסאני עושה לפעמים כשהוא מלא בכל כך הרבה תחושות שליליות.
סאם: אנוכי.
סאני משפיל את מבטו. הוא לא מצליח לעצור את הדמעות שזולגות על הלחיים שלו, אבל לפחות כן מצליח לעצור הפעם את היבבות.
סאם: אתה יודע להרביץ?
מה בכלל?
סאני: לא.
סאם: הא.
סאני: למה?
סאם לא עונה, אז סאני נותן לעצמו את החופש האומנותי להחליט שסאם רצה להרביץ לו, אבל הוגן מספיק לו להרביץ למישהו שלא יכול לגונן על עצמו. סאני מניח את החתול השחור על האדמה וקם.
הוא לא מסתכל לאחור כשהוא הולך, וסאם לא מנסה לעצור אותו.

לאאאאא
הוא איבד את החברים שלו.
והם היחידים שאפילו טיפונת התייחסו אליו.
זה כל כך עצובבבבבבבבב.
אני בוכהההה

אז את הפרק הזה כן קראתי למרות שבכיתי אחרכך :<
אוקי אז זה בין הפרקים העצובים והטובים יותר, בדיוק בגלל שסאני נפגע מהאנשים שהוא אוהב.

אני אוהבת אותה ממש, היא לא מפחדת להגיד לו את האמת. הוא באמת דביל ): לא יפה

עוד אחד שאומר את מה שהוא חושב 3>

זה מבאס שכולם ככה נגד סאני אבל הם צודקים מה לעשות
הוא צריך להתחיל ללמוד לחשוב גם על אחרים

באמת וריאן? לא מספיק הלב שלי בקרשים עכשיו גם הם נפרדים??

הכל אופן זה פרק טוב. הוא כואב אבל יש בו משהו שגרם לי לקרוא אותו פעמיים ולחשוב ממש
ואני ממש אוהב את התהליך שסאני עובר בהלך הסיפור, זה כל הכבוד לו :0

כל כך קרוב ל1600!!!
טוב לא נורא. פחות מילים, פחות קידוד.

פרק 15

סאני שוכב על המיטה שלו עם מיאו, שישן על החזה שלו, ומסתכל על הכינור שנח בצד השני של החדר. כשהוא חזר הביתה מבית הספר לפני שבוע, אחרי הריב שהיה לו עם סאם, הוא מצא את הכינור על השולחן במטבח עם פתק מאמא.
זה היה די ברור שהיא קנתה את הכינור רק כדי להוכיח שהיא הייתה אמא טובה. לפני כמה ימים סאני שמעה אותה מדברת בטלפון עם מישהו, ולמרות שהוא יכל לשמוע רק את הצד שלה של השיחה, הוא הצליח להבין ששירותי הרווחה רוצים לקחת אותו משם.
לא שאכפת לו באמת. אין לו בשביל מה להישאר פה.
הוא שם לב כשסאם נכנס לחדר שלו - החצוף אפילו לא דפק על הדלת לפני שהוא נכנס - אבל מתעלם.
סאם מכחכח בגרון.
סאני מתעלם.
סאם: היי.
סאני נהיה כועס.
מי סאם חושב שהוא, שהוא יכול להיכנס לבית של סאני בלי הזמנה ואז גם להגיד לו היי?!
סאני: חשבתי שאמרתי שאנחנו לא חברים יותר.
סאם: אני לא אמרתי את זה.
איזה אידיוט סאם. זה הרי ברור לגמרי שהוא לא רוצה להיות חבר של סאני. וגם אם כן, בשביל חברות צריך שני אנשים, וסאני בהחלט לא רוצה לדבר איתו יותר.
אבל אחרי כמה שניות הוא כן פונה להסתכל על החבר הכי טוב שלו לשעבר.
סאני: מה?
סאם: מה?
סאני: מה אתה רוצה?
סאם: הבאתי לך שיעורים.
סאני מסתכל על ערימת הדפים שסאם מחזיק בידיו.
סאני: אנחנו אפילו לא באותה כיתה.
או שכבה, לצורך העניין.
סאם: לקחתי את זה מאחרים.
סאני: אז הם יכלו להביא לי.
סאם: אבל אני לקחתי מהם.
סאני מפנה את מבטו חזרה לתקרה. הוא שונא כמה אידיוט סאם. למה הוא לא מבין שסאני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים? הוא אפילו החליט כבר שהוא נושר מבית ספר בשביל לא להיתקל בסאם יותר. זאת הסיבה שהוא לא הלך לבית ספר בשבוע האחרון.
סאני: שים את זה בפח.
סאם: רק כי נגעתי בזה?
ניחוש יפה, סאם, אבל רק אתה מגעיל מספיק לעשות משהו כזה.
סאני: גם אם מישהו אחר היה מביא את זה הייתי זורק את זה.
סאם: הא.
סאני רואה אותו הולך לפח בזווית העין, ושומע אותו מניח את הניירות בפנים. רק כשסאם מתחיל להתקרב אליו סאני מפנה אליו את מבטו לרגע, ואז נזכר שהוא בכלל לא רוצה לראות אותו יותר ומחזיר מהר לתקרה.
סאם מתחיל ללטף את מיאו.
סאני: זה החתול שלי.
טוב, של מארי, אבל עדיין, אסור לו לגעת למארי בחתול!
סאם: הוא אוהב אותי.
סאני משפיל את מבטו אל החתול שעל החזה שלו בניסיון להראות לו את כל הרגשות השליליים שהוא מרגיש בעקבות הבגידה. מיאו אפילו לא מיילל. סאני מחזיר את מבטו לתקרה.
סאם: למה אתה לא בא?
סאני: מה?
סאם: לבית ספר.
כי אתה נמצא שם.
סאני: לא באלי.
סאם לא עונה. אחרי כמה שניות סאני מוריד את מיאו מהחזה שלו ומתיישב. הוא מצליח לקלוט את המבט של סאם לשבריר שניה לפני שהוא חוזר להסתכל על מיאו.
זה בדיוק כמו המבט שהיה על הפנים של מארי אחרי שהוא דקר את עצמו.
סאני נועץ את מבטו במיאו בשביל לא לחשוב יותר על הדרך בה סאם מסתכל עליו.
סאני: כנראה ישלחו אותי למשפחת אומנה.
סאם: מה?
סאני: כנראה ישלחו אותי למשפחת אומנה.
סאם: אין לך הורים?
סאני מתחיל לתהות אם סאם בכלל מקשיב למשהו שהוא אומר לו.
סאני: יש לי. לא אכפת להם ממני.
סאם: הא.
הוא שוב פעם מלטף את מיאו. סאני מפנה את מבטו. הוא לא רוצה לראות איך החתול שלו בוגד בו ככה. בדיוק כמו שאנשים אחרים לא רוצים לראות את בני הזוג שלהם בוגדים בהם.
אהבה זה דבר מוזר.
סאם: אתה כועס עליי?
סאני מהנהן.
סאם: גם אני עלייך.
אז למה הוא כל כך מתעקש לדבר איתו?
סאני: אז אתה מוזמן ללכת.
אבל סאם לא הולך.
סאם: אבל אתה עדיין חבר שלי.
סאני: אמרתי לך, אנחנו כבר לא חברים.
סאם: אבל אני כן.
סאני מכווץ את הגבות.
סאני: זה לא איך שזה עובד.
סאם: מי אמר?
סאני: אתה לא יכול להיות חבר של מישהו שלא חבר שלך.
סאם: לא רוצה.
לסאם באמת היה איי קיו אחד בראש, הא?
שתיקה קצרה.
סאם: מה הם יעשו עם מיאו?
סאני נהיה עצוב.
אוי לא. על זה סאני לא חשב.
סאני: אני לא רוצה לעבור.
סאם: הא. חשבתי שאתה רוצה.
סאני: ברור שלא!
טוב, הוא רצה, אבל הוא לא רוצה לעזוב את מיאו כאן! הוא חייב להישאר!
סאם: חשבתי שלא אהבת פה.
סאני: ברור שאהבתי.
הרי הבית מלא בכל כך הרבה מארי.
סאם: מה אהבת?
סאני לא עונה.
סאם: מה?
סאני עדיין לא עונה.
אחרי שתיקה קצרה סאני מתכוון שלסאם אין כוונות ללכת בקרוב.
סאני: אתה יכול ללכת.
סאם: אני יודע.
סאני: אז למה אתה עדיין פה?
סאם: כי אני לא רוצה ללכת.
סאני: למה?
סאם: כי אתה כועס עליי.
סאני: ואתה כועס עליי.
אז למה לא פשוט לחסוך לשניהם את העינוי?
סאם: כבר לא כל כך.
סאם הוא כזה צבוע.
סאני: למה לא? אני אנוכי.
סאם: גם אני!
סאני: אני התאבדתי.
הטיעון של סאם עובד על סאם, והוא משתתק. אולי עוד טיעונים של סאם יצליחו להבריח אותו לגמרי! סאני ממשיך.
סאני: ואני הוצאתי לעצמי עין. ואני מפחד לרדת במדרגות. ואני הרגתי מישהו.
סאם: וכמעט השארת את מיאו לבד.
סאני נהיה מדוכא.
סאני מסתכל על החתול השחור והקטן על המיטה שלו. הוא בכלל לא חשב על מיאו לפני שהוא ניסה למות! הוא בכלל לא חשב על זה שהוא עומד להשאיר אותו כאן לבד!
הוא מרגיש דמעות מעקצצות בעיניו. גוש חוסם את הגרון שלו. הוא רוצה לבכות הוא רוצה לבכות הוא רוצה לבכות.
אבל הוא לא בוכה.
במקום זה הוא מלטף את מיאו. סאם גם מושיט את ידו ללטף את החתול, וסאני מזיז את ידו במהירות. הוא שונא ללטף חתולים ביחד עם עוד מישהו. גם כל חיה אחרת, לצורך העניין. הוא פשוט מעדיף ללטף חתולים. הוא ניסה ללטף פעם אחת את הארנב של אובי והפרווה שלו גרמה לו לתחושה כל כך לא נעימה, גם בידיים וגם בפנים. אבל הפרווה של מיאו מושלמת.
סאם מפסיק, וסאני חוזר ללטף. אבל בסוף הוא מפסיק ומציץ אל סאם.
סאני: למה אתה עדיין פה?
שתיקה.
סאם: אמרתי שאני רוצה.
סאני: אני לא.
למרות שהוא כבר לא היה כל כך בטוח בזה.
עוד שתיקה.
סאם: בטוח?
סאני לא עונה בהתחלה. הוא לא רוצה לשקר לו, אבל הוא גם לא רוצה להודות באמת. במקום זאת הוא מחליט לענות על מה שסאם לא שאל.
סאני: זה לא עובד אם אתה כל הזמן מתחמק ממני.
סאם מרים את מבטו אל סאני.
סאם: סליחה.
סאני: מאוחר מדי.
סאם משפיל את המבט חזרה. ואז הוא נופל לישיבה על הרצפה. סאני קופץ במקום ומסתכל עליו בעין פעורה, בוהה בו בעודו מתנדנד קדימה ואחורה. עכשיו סאני גם נהיה מודע לגוף שלו, וגם רוצה להתחיל להתנדנד קדימה ואחורה, אבל הוא עוצר בעצמו. הוא לא רוצה שסאם יחשוב שהוא מעתיק ממנו.
במקום זה הוא חוזר ללטף את מיאו בלי להוריד את מבטו מסאם.
סאני ממש לא יודע איך להגיב למה שהוא רואה. רק כשהוא שומע את סאם מייבב עם הראש את הברכיים שלו הוא מנסה לעשות משהו.
סאני: ס-סאם?
סאני קם מהמיטה ומנסה לעשות לסאם בופ בראש. הוא שם לב שסאם רועד. הוא מנסה לעשות לו עוד בופ.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
בסופו של דבר סאם מתייחס לנוכחות של סאני ולבופים שלו, ומרים אליו מבט בפנים אדומות.
סאני: ס-סאם?
סאם: מה?
סאני: אתה בסדר?
סאם: א- אתה ש- ש- שונא אותי.
למה סאם נשמע כל כך מקוטע? זה גורם לסאני להרגשה רעה.
סאני: אבל גם אתה אותי.
סאם: אני לא שונא אותך!
סאני: אז גם אני לא!
סאם מייבב אבל לא עונה. סאני צופה בו בשתיקה עד שהוא מצליח להסדיר את הנשימה, ואז מרים את מיאו מהמיטה ומושיט לחבר הכי טוב שלו. סאם לוקח את החתול ומלטף אותו באיטיות. סאני מתרכז בפנים של סאם עד שהוא רואה שכל הרגש נמחק מהן.
סאני: סאם?
סאם: ממ?
סאני: אתה בסדר?
סאם מהנהן.
סאני: בטוח?
סאם מהנהן.
סאני מהנהן גם.
כמה שניות של שתיקה.
סאם: אני בסדר.
סאני מהנהן שוב, וסאם סוף סוף מרים את מבטו להסתכל עליו. אבל אז הוא חוזר להתרכז רק במיאו, וסאני מחליט לחזור לשכב על המיטה ולבהות בתקרה ולחשוב על כל הבעיות שלו בחיים.
סאם: מה אתה עושה?
זה לא ברור?
סאני: כלום.
שתיקה קצרה.
סאם: שיקרתי.
סאני: מה?
סאם: אני לא כועס עלייך יותר.
סאני: למה לא?
סאם: לא יודע.
סאני מפנה את מבטו להסתכל על סאם, שמסתכל ישירות עליו. סאני מפנה את מבטו במהירות.
סאם: ידעת שכעס זה רגש משני?
אולי סאני היה יכול לדעת את זה, אם הוא היה יכול להבין רגשות מההתחלה.
סאני: רגש משני?
סאם: מרגישים אותו רק בגלל רגש אחר.
סאני לגמרי הלך לאיבוד עכשיו. מה זה אומר בכלל?
סאם: זה כמו… אתה כועס רק אם אתה פגוע קודם.
סאני: זה נכון לגבי הכל, לא?
הרי כל רגש מופיע רק אחרי שמשהו קרה.
אבל סאם מניד בראשו.
שתיקה ארוכה.
סאני: אז אני פגוע.
כי האמת? זה נשמע הגיוני. סאני באמת היה פגוע. הוא נפגע מאובי, שלא הסכימה להיפגש איתו. הוא נפגע מסאם, שלא הכחיש את זה שסאני אמר שלא אכפת לו ממנו. הוא אפילו נפגע ממארי, שרק מענישה אותו כל הזמן.
הוא היה פגוע. הוא היה פגוע כל כך.
והוא שנא להרגיש את זה.
סאם: אני יודע.
סאני: זה מרגיש כאילו אתה לא שם כשאני צריך אותה.
הוא לוחש את זה, אבל נראה שסאם בכל זאת שומע.
סאם: א- א-
אבל סאם לא מסיים את מה שהתחיל להגיד, ובמקום זאת מתחיל לבכות. סאני פונה להסתכל עליו במהירות.
סאם: אני לא יודע איך!
סאני מתכווץ מהצעקה.
סאני: מה?
סאם מסתכל עליו בעיניים דומעות.
סאם: סליחה.
סאני כבר ממש לא יודע מה לעשות. אז הוא חוזר להסתכל על התקרה ומנסה לחסום את הרעש של הבכי של סאם. זה גורם לו להרגיש כל כך רע. רע רע רע.
אבל אז הוא מרגיש משהו נוגע בו, והוא משפיל את מבטו. סאם מכורבל לכדור על המיטה שלו. אחרי כמה שניות שסאני מסתכל עליו, סאם מתחיל להתעסק בשיער.
סאם מרים שוב את מבטו לתקרה, ואז עוצם עיניים, מקשיב לנשימות של החבר הכי טוב שלו.
סאני נהיה שמח.

לא אבל רציתי שהם יהיו חברים:<
לא הבנתי אמא שלו כן שם?? אז איפה היא היתה כל הזמן הזה
אוף הוא מסכן מדי:<
שמתי לב שבמהלך כל הסיפור מההתחלה סאני מציין בלי הפסקה שסאם אידיוט. זה מקסים לדעתי.
לא היו לי דברים ספציפיים ככ לצטט אבל רציתי להגיד שהפרק הזה הרגיש לי טיפה חסר עלילה..? כמו פרק מעבר כזה אולי זה היה בכוונה אבל היה אפשר לדעתי להוסיף לזה עוד משהו
אבל הכתיבה מדהימה וכו כרגיל כן. חסר לך שלא יהיה לזה סוף שמח.

סליחה על העיכוב!
מסתבר שבאמת קוראים לשיט הזה קייס וריין לא סתם מנסה לחרפן אותי כל הזמן. מגניב.
לא היה לי ממש כוח לערוך את הפרק אז תהנו ממשהו גרוע נראה לי.

פרק 16

סאני מחליט שהדרך היחידה להישאר בעיר הזאת היא לברוח למקום שבו האנשים הרעים מהרווחה לא ימצאו אותו לעולם.
וככה בדיוק הוא מוצא את עצמו מול הבית של אובי, עם כינור על הכתף וחתול על הידיים, ומטיח את הראש שלו בדלת.
אובי: מי זה?
סאני: אני.
הדלת נפתחת לפתח דק, והעיניים הכחולות של אובי מציצות על סאני מבפנים.
סאני: היי.
הדלת נפתחת עוד יותר, ואובי מושיטה יד לצבוט לסאני את הלחי. איזו מוזרה.
סאני: הממ?
הוא מוריד את מיאו מהידיים ונותן לו לרוץ מתחת לרגליים של אובי ולתוך הבית. לא נראה שלאובי אכפת מזה כל כך. סאני מקווה רק שבאן באן נמצא בכלוב שלו, אחרת עומד להתרחש כאן רצח.
אולי היה עדיף לשאול לפני שהוא שיחרר את מיאו.
אובי: היי.
סאני: היי.
אובי מטה את הראש.
אובי: אתה הולך לטיפול עכשיו?
סאני: מכריחים אותי.
אוי, רגע, זה לא מה שהיא תרצה לשמוע. סאני מחליט לנסות לתקן את הטעות שלו.
סאני: כן.
אובי מחייכת וזזה מהדלת בשביל לתת לסאני להיכנס. הוא נכנס, מוריד את הכינור מהכתף שלו ומתיישב על הרצפה.
אובי: למה על הרצפה?
סאני: סליחה.
הוא קם ועובר לשבת על הספה.
אובי מגחכת, וסאני פותח את הקייס של הכינור שלו, מראה את הכינור עצמו לחברתו.
סאני: תראי.
אובי פוערת את עיניה.
אובי: וואו.
סאני: אמא שלי קנתה לי אותו בשביל להראות שהיא אמא טובה.
אובי: הו. זה רע?
סאני: לא. הכינור הקודם שלי נשבר.
שברתי אותו, ליתר דיוק.
אובי מהנהת בהבנה. סאני נועץ את מבטו בכינור.
סאני: זה מגניב.
אובי: אתה זוכר איך לנגן?
סאני מהנהן בהיסוס.
סאני: אני חושב. אבל לא התאמנתי כבר שנתיים.
כי לא מגיע לי לנגן.
אובי: תראה לי.
סאני נעמד ומנסה לסדר את הכינור על הכתף כמו שהוא זוכר משיעורי הנגינה שלו לפני שנתיים. הוא מסדר את אצבעות יד שמאל שלו על המיתרים, מרים את הקשת, ואז נעצר.
סאני: אני למדתי רק דואטים.
אובי: הו.
סאני מרגיש כאילו הוא מאכזב אותה.
סאני: אני עדיין יכול לנגן את החלק של הכינור, זה פשוט ישמע לא שלם.
אובי מהנהנת, אז סאני מתחיל לנגן בהיסוס. הוא אף פעם לא היה טוב בלנגן מול קהל. היחידה שהוא אי פעם ניגן לפניה הייתה מארי. אפילו לאמא ואבא היה אסור לשמוע אותו מנגן.
אבל הוא רוצה לשמח את אובי. אז הוא ממשיך לנגן בידיים רועדות ומגושמות, מתכווץ בכל פעם שהוא עושה טעות או מחכה יותר מדי לפני הצליל הבא. בערך באמצע היצירה הוא כבר שוכח לגמרי מאובי, ושוכח לגמרי מהטעויות והתנועות החלודות שלו. עכשיו הוא רק מנגן.
אבל אז זה נגמר, והוא חוזר לעולם האמיתי והנוראי.
סאני מוריד את הקשת ומסתכל על אובי בציפייה. העיניים שלה פעורות.
סאני נהיה שמח.
היא בטח ממש אהבה את זה! סאני לא יכול לעצור את עצמו מלחייך.
אובי: זה ממש טוב!
סאני: תודה.
סאני נהיה נלהב.
סאני: אני יכול לנגן גם על פסנתר!
אובי: אין כאן פסנתר.
סאני מהנהן במהירות.
סאני: יש אצלי.
רגע, נכון. הוא ברח מהבית.
סאני נהיה עצוב.
סאני: אה. לא חשוב.
אובי: למה? בוא נלך אלייך.
סאני מתעלם ממה שהיא אומרת.
סאני: אפשר לגור אצלך?
אובי: למה?
סאני: אני לא רוצה להיות בבית.
שתיקה.
אובי: אם אתה לא בבית אתה עדיין תלך לטיפול? ותיקח תרופות?
סאני היה מעדיף לוותר על אלו, אבל אם זאת הדרך היחידה לשכנע את אובי…
סאני מהנהן.
אובי: אז כן.
היא נשמעת מהוססת, אבל סאני מתעלם מזה. הוא לא חייב לעבור עכשיו לעיר אחרת! הוא יכול להישאר פה עם סאם! ועם אובי! ועם סאם!
סאני נהיה שמח.
סאני: כן? תודה.
אובי מהנהת פעם אחת.
סאני: חיבוק?
אובי פותחת ידיים, וסאני מניח את הכינור על הספה מאחוריו וקופץ אל בין הידיים שלה, מחבק אותה בחוזקה. אובי מחבקת אותו חזרה. זה מרגיש טוב.
סאני: הו!
סאני עוזב את החיבוק ומתרומם מאובי.
סאני: שכחתי את התרופות בבית.
אובי: אז לך לקחת.
סאני: בואי איתי! ואני אראה לך את הפסנתר!
אובי מהנהנת.
סאני נהיה נלהב.
סאני לוקח את הכינור איתו, מוודא שמיאו עדיין מתרוצץ בבית של אובי ולא מתכנן לברוח החוצה, ואז יוצא עם אובי, שהולכת בעקבותיו. אחרי שתי דקות הם סוף סוף מגיעים לבית של סאני, והוא נכנס פנימה והולך לחדר הפסנתר.
אבל עוצר בחוץ.
סאני נהיה לחוץ.
הוא יכול לראות צללית של אדם בפנים, עם עיניים שטופות דם שמסתכלות ישר עליו.
אבל אובי נמצאת איתו. והיא רוצה לשמוע את הפסנתר.
סאני נהיה מפוחד.
סאני נושם עמוק ונכנס פנימה, משתדל לא להסתכל על הגוף המעוות של מארי, על העיניים האדומות שמנקבות את עורו עם המבט המאשים, את הדם שזולג על הרצפה במפלים.
סאני מתיישב ליד הפסנתר, ואז עולה לו רעיון גאוני!
סאני: אני אקליט את זה, ואז אנגן את החלק של הכינור עם ההקלטה ברקע.
אובי: חכם.
סאני מחייך ושם את הטלפון שלו על הפסנתר. הוא מתחיל את ההקלטה, ורק אז מתחיל לנגן. הוא מנגן בהתחלה בהיסוס, לא בטוח על אילו תווים ללחוץ בכל פעם, אבל אז הוא רואה את הידיים של מארי תופסות את שלו, מכוונות אותו, מנגנות ביחד איתו. סאני מנגן ביותר ביטחון עכשיו, מתנחם במגע החמים של מארי על העור שלו, בצלילים היפים ששניהם מפיקים ביחד.
אבל אז היצירה נגמרת. והידיים של מארי עוזבות אותו. וסאני נשאר לגמרי לבד.
הוא מסיים את ההקלטה.
אובי: יפה.
סאני מסתובב אליה ואז מחייך.
סאני: אני עדיין זוכר את זה בעל פה.
אובי מחייכת, וסאני מושיט לה את הטלפון שלו. אובי מסתכל עליו בזמן שסאני מסדר שוב את הכינור על הכתף, ומתכונן לנגן.
סאני: תפעילי את ההקלטה כשאת רוצה.
אובי מחכה קצת, ואז מפעילה את ההקלטה. סאני מקשיב לצלילים הראשונים של הפסנתר לפני שהוא מצטרף לנגינה עם הכינור.
אבל זה לא נשמע כמו הדואטים שסאני ומארי נהגו לנגן ביחד. הפסנתר לא נשמע חלק דרך הרמקולים של הטלפון, והכינור בולע את הצליל כמעט לגמרי, לא חשוב כמה סאני משתדל לנגן חלש.
הפעם זה מרגיש כאילו היצירה נגמרת מהר מדי. כשסאני מוריד את הכינור מהכתף הוא קודם כל עובר להסתכל על מארי, מצפה לראות אותה מחייכת ומחמיאה לו על הנגינה כמו תמיד.
העיניים שטופות הדם שלה מביטות בו במבט מאשים. הדם זולג על לחייה כמו דמעות.
סאני מפנה את מבטו במהירות, ועובר להסתכל על אובי.
אובי: זה ממש יפה!
סאני מחייך, אבל הוא לא יכול להוציא מראשו את המחשבה שאובי סתם מנסה לגרום לו להרגיש טוב. הרי איך זה יכול להישמע יפה, אם מארי לא מנגנת איתו?
באמת לא מגיע לו לנגן יותר.
אבל הוא חייב לנגן את זה רק לעוד מישהו אחד.

אוי זה כזה חמודדדדדד
הוא ואובי מתחברים שובבבבבב
שיקימו חבורה עם סאם ואז לכולם יהיה כיף ולא יהיה רע יותר
ומה עם הבחור המסתורי איפה הוא
אני רוצה המשך וריאן אל תשאיר אותי במתחחחחח

אני מתנצל על הבוטות וחוסר האמפתיה של סאני. זה הכאיב גם לי.
קדימה אנשים תנו לי ת"ב בשביל שנוכל לסיים את הסיפור היפה הזה ביום שלישי D:

פרק 17

סאני עומד במרכז החדר של אובי ומנסה להתאמן על הכינור שלו. מיאו שוכב בעיניים עצומות על המיטה, נשען על הירך של מארי שמלטפת אותו בעדינות בעוד כל תשומת הלב שלה ממוקדת בסאני. הוא מנסה להתעלם מהעיניים המאשימות שלה, ומתרכז רק בנגינה. צליל אחרי צליל.
אבל הכל נקטע כשהדלת נפתחת בחוזקה ואובי נכנסת פנימה. סאני מוריד את הכינור מהכתף ומסתכל עליה.
אובי: למה הפסקת?
סאני: סליחה.
הוא חוזר לנגן את הסוף של היצירה בזמן שאובי מתיישבת על המיטה ליד מארי ומיאו ומסתכל עליו בעיניים גדולות. כשסאני מסיים סוף סוף הוא מוריד את הכינור פעם נוספת ובוהה באובי חזרה. רק עכשיו הוא שם לב להבעת הפנים המוזרה שלה.
סאני: את בסדר?
אובי מנידה בראשה לשלילה.
סאני: מה קרה?
אובי: איכשהו השיחה התחילה להיות על סקס, וסיפרתי לו על מה שקרה! והוא התחרפן!
אה, נכון. הפעם ההיא שהיא נאנסה בגיל שתיים עשרה. היא סיפרה לסאני על זה.
סאני: לו זה אח שלך?
אובי מהנהנת. סאני מהנהן בחזרה.
סאני: זה בסדר. גם אני התחרפנתי. אבל בלב.
כשאובי סיפרה לסאני על זה בפעם הראשונה, הוא לא ממש ידע איך להגיב לזה. הוא סיכם את המחשבות שלו ב"קול" והשניים לא חזרו לדבר על זה יותר לעולם.
עד עכשיו, לפחות.
אובי נושכת את השפה.
סאני: סליחה. זה רע שהתחרפנתי? אם כן אז לא התחרפנתי.
אובי: זה בסדר.
מזל.
אובי נאנחת ונשכבת על המיטה. סאני שוב פעם לא יודע מה לעשות.
סאני: חיבוק?
אובי מהנהנת, אז סאני עולה על המיטה ונשכב לידה, דואג לא למחוץ את מיאו בניהם, ומחבק אותה הכי חזק שהוא יכול. אובי קוברת את הפנים שלה בכתף שלו, בדיוק כמו שסאני תמיד עשה כשמארי חיבקה אותו.
סאני נהיה עצוב.
הוא ממש רוצה את מארי חזרה.
הקטע נהרס כשדפיקה נשמעת בדלת הבית. סאני מפסיק לחבק.
סאני: יש לך אורח.
אובי קמה מהמיטה והולכת לפתוח את הדלת. סאני הולך אחריה בשביל לבדוק מי בא. כמובן שאובי הפרנואידית פותחת רק סדק קטן, וסאני צריך לעמוד על קצות האצבעות בשביל להצליח לראות מעל הראש שלה מי הגיע.
סאני נהיה שמח.
הוא לא מצליח לעצור את עצמו מלקפוץ בהתרגשות.
סאני: סאמי!
הוא כבר לגמרי שכח שהוא סיפר לחבר הכי טוב שלו את הכתובת של אובי. למרות שבסך הכל זה ממש הגיוני שהוא סיפר לו, היות והוא גר שם עכשיו.
סאם פותח את הפה לענות, אבל לפני שהוא מספיק להוציא אפילו הבהרה אחת מהפה אובי טורקת לו את הדלת בפנים ומסתובבת להסתכל על סאני.
אובי: למה אמרת לו איפה אני גרה?
סאני: למה סגרת עליו את הדלת?
אובי: כי אני לא מכירה אותו?
סאני: סיפרתי לך עליו.
אובי: זה לא אומר שאני מכירה אותו.
אוף. איזו מעצבנת. סאני מנסה לעשות פרצוף כלבלב -למרות שהוא לא אוהב כלבים - אבל זה לא עובד על אובי. אולי הוא עשה את זה לא נכון? או שאולי בתור חתול הוא בכלל לא יכול לעשות פרצוף כלבלב…
אז במקום לנסות לשכנע אותה בהבעות פנים, סאני נדחף לפניה ופותח את הדלת לרווחה.
אובי: היי!
אובי קופצת עליו ומנסה לסגור את הדלת, אבל סאני דוחף אותה בחוזקה לאחור ולא נותן לה להתקרב. סאם מסתכל על הקטטה המוזרה בניהם וממצמץ כמה פעמים, כאילו הוא לא מבין מה הוא רואה בכלל.
סאני: סאמי!
אובי מפסיקה לנסות להגיע לדלת, אז סאני מפסיק לדחוף אותה. היא בועטת לו ברגל בחוזקה.
סאני: היי!
אובי: אם אתה תגיד למישהו את הכתובת שלי בלי להגיד לי, אני אתן לך מכות עם המחבט שלי.
מה יש לאובי מלהרביץ לסאני?
סאני: זאת גם הכתובת שלי!
אובי: אתה שמעת אותי.
סאני שוב פעם מנסה עליה על פרצוף הכלבלב. היא שוב פעם לא מגיבה. הוא מחליט לנסות טקטיקה אחרת במקום.
סאני: הוא באמת בסדר.
אובי: מה אם מישהו עקב אחריו?!
סאני פונה להסתכל על סאם בציפייה שהוא יענה על השאלה, אבל נראה שהוא בכלל לא שם לב לוויכוח שמתנהל בניהם.
סאם: אתם גרים ביחד?!
הקול שלו רם מדי, והוא מחייך הרבה יותר מדי. סאני מהנהן בתשובה.
סאני: כמו זוג נשוי. אבל בלי החלק של הנשוי. או של הזוג.
סאם: וואו!
סאני: אם הייתי גר איתך, זה היה בלי החלק של הנשוי.
אבל עם החלק של הזוג.
סאם מהנהן בהסכמה, וסאני מחייך אליו. זה טוב שהם באותו הראש.
אובי מעבירה בניהם מבט מהיר ואז מסתובב והולכת לכיוון החדר שלה. סאני תופס את היד של סאם ועוקב אחריה לשם, אבל היא נעצרת באמצע ומסתכלת עליו מוזר.
אובי: מה?
סאני נעצר גם.
סאני: אסור לבוא אחרייך?
אובי: חשבתי שאתם רוצים להיות לבד.
סאני: לבד איתך.
אובי: זה… לא לבד.
אולי הטמטום של סאם מדבק. או שאולי סאני הוא זה שמדביק את כל החברים שלו באיי קיו נמוך.
סאני: גם שנינו זה לא לבד.
אובי שותקת קצת כאילו היא חושבת על התשובה שלו בראש, ואז מושכת בכתפיים וחוזרת ללכת. סאני קופץ והולך אחריה במהירות, עדיין גורר אחריו את סאם שעסוק בלבחון כל פינה בבית במבטו.
כשהם מגיעים לחדר סאם עוזב את היד של סאני. סאני מנסה להתעלם מניצוץ הכאב שבחזה שלו ומסתכל על החבר הכי טוב שלו כשהוא מסתובב בחדר כמו חתול סקרן.
סאם: שלום!
סאני: היי!
אה, רגע. הוא כנראה בכלל דיבר לאובי. לא שנראה שהיא עונה בכל מקרה.
בסופו של דבר סאם מסתכל על שניהם בחזרה.
סאם: אתם גרים ביחד?
אפילו דניאל החירש קולט טוב יותר את הדברים שסאני אומר.
סאני מהנהן.
אובי אפילו לא מסתכלת עליהם, ומרוכזת כל כולה בקיר שלידה.
סאני: יש שם חרק?
סאם: את בסדר?
הם שאלו את זה כמעט באותו הזמן. איזה מגניבים הם.
אובי מנידה בראשה לשלילה. סאם וסאני מטים את המבט בדיוק באותו הזמן. הם כל כך מתואמים היום!
סאני: על איזה מהשאלות?
אובי: הראשונה.
סאני נהיה עצוב.
סאני: הו.
והוא ממש רצה לראות את החרק הזה.
אובי: יש שם תולעים. תולעים זה לא חרק, נראה לי.
סאני נהיה נלהב.
הוא רץ לקיר ליד אובי, ומסתכל בריכוז על הנקודה שעליה היא מסתכלת. אין שם כלום חוץ מקיר ורוד.
סאני נהיה עצוב.
הוא מפנה את מבטו לאובי.
סאני: אוברי.
אובי: הממ?
היא פונה להסתכל על חברה, אבל זה נראה כאילו היא עדיין לגמרי מהופנטת לקיר הוורוד והריק.
סאני: אין שם כלום.
אובי: אה.
היא נוגעת בקיר פעם אחת, ואז מורידה את היד ומתיישבת על המיטה שלה. כנראה זאת הייתה הזיה, מאלו שאין לסאני.
ואז פתאום הוא פוער את עינו.
סאני: חשבת לפעמים שאולי אנחנו הזיות?
אובי מחזירה את מבטה אל סאני במהירות, ומסתכלת עליו כאילו הוא הציע שהם ינסו התאבדות משותפת.
אובי: מ-מה?
סאני: חשבת לפעמים שאולי אנחנו הזיות?
אובי לא עונה, אז סאני מחליט להמשיך.
סאני: אולי אני בכלל לא קיים. וגם אח שלך.
אובי מכסה את האוזניים.
אובי: די.
סאני: זה הגיוני, לא?
סאני מחכה לתשובה, אבל אובי לא עונה.
סאני: זה הגיוני או לא?
אם היא תגיד שזה לא הגיוני - הרי זה באמת לא הגיוני - אולי היא סוף סוף תבין שגם מארי היא לא הזיה. היא חייבת להסכים איתו שזה לא הגיוני.
סאם: אני טוב מכדי להיות הזיה.
וואו. סאני כמעט שכח שהוא שם. רק כמעט.
סאני: לא דיברתי עלייך.
סאם: אבל אז זה אומר שגם אני הוזה אתכם. ואני לא.
סאני: לא.
רגע, מה?
סאני: אתה אומר שזה לא הגיוני שאנחנו הזיות, נכון?
אובי: תפסיקו לדבר על זה!
סאני מתאפק לא לכסות את האוזניים למשמע הצרחה שלה. הוא שונא צרחות. הוא שונא צעקות. הוא שונא קולות חזקים. הוא שונא אותם הוא שונא אותם הוא שונא אותם.
הוא יכול לשמוע את מארי צועקת לו באוזן.
לפני שהוא מספיק להגיב, אובי קמה מהמיטה ויוצאת מהחדר. סאני מסתכל עליה הולכת, מנסה להתעלם מהצעקות של מארי.
סאני: אובי?
אבל היא מתעלמת ממנו, וסאני וסאם נשארים לבד עם מיאו. ועם מארי. סאני מסתכל על סאם.
סאני: היא ברחה.
סאם: שמתי לב.
סאני: היא לא ענתה לי.
סאם: מה?
סאני: היא לא ענתה לי.
סאם: על מה?
סאני: אם זה הגיוני או לא.
סאם: זה לא.
סאני נהיה שמח.
תודה!
סאני: אז זה אומר שגם מארי אמיתית.
סאם: הא.
מסיבה כלשהי סאם לא נשמע בטוח בזה כל כך. אבל סאני בכל זאת מחייך. זאת הייתה כל ההסכמה שהוא צריך! הוא באמת לא משוגע!
סאם: יש לך גם?
סאני: מה?
סאם: פסיכוזה.
סאם באמת חירש יותר מדניאל החירש.
סאני: זה מה שהפסיכיאטר אומר, אבל הרי מארי אמיתית.
סאם לא עונה. סאני לא יודע כמה זמן הם עומדים ככה ומסתכלים אחד על השני ללא הבעה לפני שאובי מתפרצת פנימה.
סאני מחייך ומסתכל עליה.
סאני: היא אמיתית!
אובי: מה?
סאני: מארי!
אובי מהנהנת, וסאני מחייך אפילו יותר. היא מסכימה איתו! שניהם מסכימים איתו שמארי אמיתית! הוא ידע שהוא לא משוגע!
סאני: לאן הלכת?
אובי: לקנית'.
למה היא חייבת כל הזמן להזכיר את האח החי שלה מול סאני. זה כבר נהיה מעצבן.
סאני: חזרת מהר.
אובי: רציתי לבדוק אם הוא הזיה.
סאני: ו…?
אובי: הוא לא.
סאני ידע.
סאני: אותי לא בדקת.
אובי: כי אין סיכוי שאתה לא אמיתי. יש לי הזיות שלך לפעמים והן מאוד שונות מהאתה האמיתי.
סאני נהיה נלהב.
סאני: איך הן נראות?
אובי: מפחיד.
עוברת שניה לפני שהיא שמה לב שסאני מחכה לפירוט.
אובי: הייתה פעם אחת שתלשת לעצמך את העין.
סאני מרים את ידו לרטייה.
סאני: אווץ'. אבל זה לא כל כך שונה מהאמת.
אובי מעווה את הפנים וסאם מתכווץ לתוך עצמו. איזה מוזרים.
אובי: היה גם אחד שקפצת מבניין.
סאני: את זה בוודאות לא עשיתי.
אובי: היה גם אחד שדקרת את עצמך.
סאני קופץ בהתרגשות. הוא ידע שהיא תגיד את זה! הוא חיכה שהיא תגיד את זה!
סאני: גם את זה אני עשיתי! מארי הצילה אותי.
אובי מהנהנת, וסאני מחייך לעצמו. הוא הצליח להוכיח גם לה וגם לסאם שהוא לא משוגע. הרי מארי אמיתית. ולא רק שהיא אמיתית, היא גם עוזרת לו! היא מגנה עליו! היא אוהבת אותו!
אבל אם כל זה נכון, למה היא עדיין מסתכלת עליו באותו מבט מאשים?
סאני נהיה אומלל.

טוב אז אני אסכם הכל מהר במיוחד כי בא לי פרק נוסף

זה כן הכל מגניב עם שפת הכתיבה והכל והסכיזופרניה
אבל הדמות של סאני קצת מבאסת. לא הכתיבה הכתיבה מעולה - הדמות עצמה!!! שהיא כאילו דכאונית יותר מדי כזה? אבל זה כתוב מעולה

ובפרק האחרון אהבתי שהם הזיה בהזיה
וטז עם החלומות שלו והדבקות במארי למרות שהוא מאשים את אבי עצמה דהיא הזיה ורק שמח שמארי לא הזיה והוא לא ממשיל הלאה אבל אולי בכלל שלושתם הזיות ומארי אמיתית אז מי יודעעעעע

טוב זה ככה בקצרה אבל הסיפור עצמו ממש יפה

תשכחו לגמרי מכל הסוף שהיה פה לפני העריכה. זאת הייתה טעות. הרסתי את הסיפור כולו.
וזאת לא טעות בסוף תודה.
אגב סליחה על האורך.

פרק 18

סאני נהיה מפוחד.
סאני מסתובב ברחובות עם הכינור ביד שלו ומסתכל סביב בטירוף, למרות שהוא לא מצליח לראות כמעט כלום עם הדמעות שמטשטשות את שדה הראייה שלו. הוא כמעט מפספס את סאם שהולך בצד השני של הרחוב. סאני תולה את הכינור על הכתף ורץ אליו.
סאני: ראית את מיאו?
הקול שלו רועד, אבל זה כבר לא מפריע לסאני. הוא ממש רוצה לבכות עכשיו.
סאם: אה. לא.
סאני פולט יבבה.
סאני: הם הוציאו אותו!
סאם: מה? מי?
סאני: ההורים של אובי!
טוב, הורי האומנה של אובי. ההורים של אובי מתים.
סאם: מה?!
סאני: מה אם הוא מת?!
סאני מייבב שוב. המחשבות שלו מסתחררות בטשטוש והוא כבר לא מצליח לעקוב אחריהן. מיאו עומד למות מיאו עומד למות מיאו עומד למות והכל באשמתו.
הוא חוזר להסתכל סביב בתקווה קלושה למצוא את החתול השחור בריא ושלם, אבל הוא כבר יודע שזה לא עומד לקרות. מיאו בטוח מת עד עכשיו. סאני רצח את החתול של מארי.
סאני מתחיל לבכות.
סאם: נ-נחפש.
סאני: הוא לא יודע מה זה מכוניות! מה אם הוא נדרס?!
סאם: נחפש.
הפעם הטון של סאם יציב יותר, אז סאני מהנהן למרות הידיעה שהם עומדים למצוא אותו מרוח על הכביש והוא ממש לא רוצה לראות את זה. הוא גם לא מצליח להפסיק לבכות.
השניים הולכים ברחובות ומחפשים את מיאו בכל שיח או סמטה. שום דבר. סאני מתחיל להרגיש מסוחרר מהמחשבות חסרות ההיגיון שלו. הוא לא מצליח יותר לראות את מארי שהולכת ממש לידו.
ואז הוא מרגיש את סאם תופס את הזרוע שלו ומושך אותו. סאני ממצמץ ומצליח לראות מבעד לדמעות והמחשבות המטושטשות את מה שסאם ראה. חתול שחור.
סאני פולט צעקה, דוחף את הכינור שלו לידיים של סאם ואז רץ למיאו ומרים אותו בזרועות רועדות.
סאני נהיה מאושר.
סאם: זה הוא.
סאני מהנהן במהירות, ובעיקר חושב על כמה טוב שהם לא מצאו אותו דרוס על הכביש.
סאם: אתה מרגיש יותר טוב?
סאני: לא!
סאם: למה?
סאני: לאן אני אלך עכשיו?!
סאני נהיה מדוכא.
כי עכשיו סאני יהיה חייב לעבור. הוא לא יכול לגור עם אנשים שניסו להרוג את החתול שלו, ואם הוא יחזור לבית שלו יבואו לקחת אותו.
סאני: אני לא יכול לגור עם אובי, ואני לא רוצה שישלחו אותי למשפחת אומנה!
סאם: אין לך הורים?
סאני מתחיל לתהות אם הוא דיבר לקירות כל הזמן הזה.
סאני: יש לי.
סאם: אז לא ישלחו אותך.
סאני: אבל אמא שלי אפילו לא קונה לי אוכל. והם יודעים את זה. בטוח ישלחו אותי.
הרי אם לא רוצים לקחת אותו, למה אמא שלו דיברה בטלפון על זה שהוא עומד לעזוב?
סאם שותק לכמה רגעים.
סאם: הוא כאן.
סאני מטה את הראש.
סאם: מיאו.
איך זה קשור?
סאני מהנהן ומשפיל את מבטו לחתול. הוא שם לב בזווית העין שסאם מתיישב לידו. סאני מפנה את המבט ממיאו אל הכינור שבידיו של סאם, ואז מהכינור לסאם עצמו, ואז הוא נשען קדימה ומניח את הראש שלו על הכתף של סאם. השניים נשארים שקטים ביחד לדי הרבה זמן.
סאם: אתה לא בסדר?
סאני: לא.
סאם: מצאנו אותו.
סאני: אבל מה אני אעשה עכשיו?
סאם לא עונה. במקום זה הוא מלטף את מיאו.
סאני משפיל את עיניו.
סאם: לאן תלך?
סאני: אני לא יודע.
סאם: ישלחו אותך מכאן?
סאני: כנראה.
עוד שתיקה קצרה.
סאם: אל.
סאני: מה?
סאם: אל תלך.
סאני: אבל אם אני אהיה חייב?
סאם: אל.
סאני: איך?
סאם לא עונה. סאני מנסה לשאול משהו אחר.
סאני: בטוח שאי אפשר להיות אצלך?
הוא שואל את זה בשקט, בהיסוס, כי הוא יודע כבר מה תהיה התשובה של סאם. אפילו לא פעם אחת סאני זכה לראות את הבית של סאם מבפנים. הוא ידע שהוא לא רצוי שם.
סאם: בטוח.
הוא ענה על זה די מהר.
סאני: אז אני מניח שזה ביי.
סאם שותק, אז סאני מרים את הראש מהכתף שלו ונעמד על הרגליים עם מיאו על הידיים שלו.
סאני: אתה יכול לעזור לי?
סאם: במה?
סאני מחווה על הכינור שבידיים של סאם.
סאני: אני צריך להחזיר את זה הביתה.
סאם מהסס לדי הרבה זמן.
סאם: אוקיי.
סאני מהנהן והולך לבית שלו, סאם הולך אחריו. ההליכה עוברת בשתיקה, וכשהם מגיעים סאני מניח את מיאו על הרצפה ולוקח את הכינור מהידיים של סאם. סאם מתיישב על הרצפה ליד מיאו ומלטף אותו. סאני מתיישב לידו, אבל נועץ את מבטו בכינור. הוא לא יכול להביא את עצמו להסתכל על החבר הכי טוב שלו. לא עכשיו.
אבל אז הוא כן מרים את המבט ומסתכל על סאם. סאם עסוק כל כולו במיאו, ולא שם לב לסאני בכלל עד שהוא מניח את הכינור ורוכן קדימה לחבק אותו.סאם פולט קול השתנקות, וסאני מהדק את החיבוק. הוא רוצה לשמור את זיכרון החיבוק הזה לנצח. הוא רוצה לשמור את סאם איתו לנצח.
אבל סאם לא מחבק אותו חזרה, אז סאני מפסיק. סאם אפילו לא אומר לו כלום.
סאני חוזר להשפיל את המבט.
סאם: רוצה להחזיר את זה למקום?
סאני מרים את מבטו מספיק בשביל לראות שסאם מצביע על הכינור.
סאני: לא. הוא ומיאו לא עוזבים אותי.
סאם: התכוונתי לעכשיו.
סאני: בדיוק.
סאם מסתכל עליו במבט מוזר, אז סאני מחבק את הכינור שלו בשביל להוכיח את הטענה. כנראה זה הבהיל סאם, כי הוא קם לעמידה. סאני קם אחריו במהירות.
סאני: הכינור יהיה בודד לבד.
סאם: אתה זוכר איך לנגן בו?
סאני מהנהן.
סאני: לנגן לך?
סאם: לא עכשיו.
אוף.
ואז בלי להגיד עוד מילה נוספת, סאם הולך לדלת.
סאני: סאם? לאן אתה הולך?
סאם: הביתה.
סאני: כבר?
סאם: מתי אתה עוזב?
סאני: אני לא יודע.
סאם: אתה חושב שבקרוב?
סאני מהנהן. עכשיו כשכבר אין לו מקום מחבוא מהאנשים הרעים של הרווחה, הם בטח יקחו אותו בכל רגע.
אבל כנראה שזאת לא הייתה התשובה הנכונה, כי סאם פותח את הדלת בתנופה ורץ החוצה לפני שסאני מספיק להגיד דבר נוסף.
סאני: סאם!
סאם: לא!
סאני מתחיל לרוץ אחריו, מתעכב רק כדי לסגור את הדלת מאחוריו בשביל שמיאו לא יצא שוב.
סאני: מה קרה?
סאם: לא רוצה!
סאני מושיט יד לתפוס את סאם. בהתחלה הוא מפספס, אבל כשהוא מצליח הוא מנסה למשוך את החבר הכי טוב שלו לחיבוק. סאם בורח מהאחיזה שלו.
סאני: סאם!
סאם נעצר ומסתכל על הרצפה. סאני מנסה לחבק אותו שוב, אבל סאם מנער אותו.
סאם: די.
הוא רוקע באדמה, אז סאני יודע שכנראה משהו לא בסדר. הוא עומד ליד סאם עד שהוא מפסיק לרקוע באדמה, ודמעות עולות בעיניו.
סאני: סאם…
כשסאם לא עונה לו, סאני מושיט יד בהיסוס בשביל לתפוס את היד של חברו, ואז משלב את האצבעות שלהם ביחד.
סאני: אנחנו נגור ביחד לנצח, אוקיי?
סאם פונה להסתכל עליו.
סאני: תבטיח לי שזה יקרה מתישהו.
סאם משפיל שוב את מבטו.
סאם: לא עכשיו.
סאני: לא עכשיו. מתישהו.
סאם: מתישהו זה בסדר.
סאני: אז אתה מבטיח?
סאם: אם בעתיד אני ארצה.
משהו צובט בחזה של סאני, אבל הוא מתעלם מזה ומהדק את האחיזה ביד של סאם.
סאני: אנחנו עדיין נהיה חברים, נכון?
סאם: אנחנו חברים?
הצביטה הופכת לאגרוף בלב.
סאני: אנחנו… לא?
סאם: אף פעם לא היו לי חברים.
סאני: אנחנו היינו חברים כל הזמן הזה, לא?
סאם: הו.
סאני: ואנחנו נמשיך להיות חברים, נכון?
סאם: כן.
סאני נהיה שמח.
סאני מחייך ולוחץ את היד של סאם. הוא בוחן את הידיים שלהם לרגע לפני שהוא מרים את מבטו ישר לעיניים של סאם.
סאני: אני רוצה לחבק אותך.
סאם: אה. אוקיי.
סאני עוזב את היד של סאם וכורך את הזרועות שלו סביב החבר הכי טוב שלו לנצח. סאם מחבק אותו חזרה. סאני מניח את הראש על הכתף של סאם, והם נשארים ככה לפחות דקה לפני שסאם עוזב בסוף את החיבוק ומתרחק.
סאם: אני הולך הביתה.
סאני נהיה עצוב.
סאני מהנהן ומשפיל את מבטו.
סאם: לבכות.
הוא אומר את זה בטון של מישהו שמתרברב בכל הגביעים שהוא זכה בהם. זה מוזר לסאני.
סאני: לבכות?
סאם מהנהן.
סאני: למה?
סאם חושב לרגע על תשובה.
סאם: ככה.
סאני: אתה בטוח שאתה רוצה לבכות לבד?
ואז זה מכה בסאני.
סאני נהיה אומלל.
סאם: אולי?
סאני: אני לא רוצה לבכות לבד!
הוא אומר את זה חזק מדי. דמעות צורבות בעיניו. רק עכשיו הוא מבין שזה מה שהוא עשה בשנתיים האחרונות. הוא אף פעם לא דיבר על מה שקרה למארי. הוא אף פעם לא נתן לאף אחד אחר לנחם אותו.
הוא בכה לבד כל הזמן הזה. הוא לא רוצה להמשיך ככה.
סאם מחוויר ומנסה לחבק אותו מהר. סאני נקבר בחיבוק.
סאני: אני לא רוצה לשמור בלב יותר.
סאם טופח לו פעמיים על הגב בעדינות, כאילו הוא מנסה לעודד אותו.
סאני: אני… אני…
אבל סאני לא יכול לסיים את המשפט. הוא לא יכול לנשום הוא לא יכול לנשום הוא לא יכול לנשום. בדיוק כמו מארי.
סאם: מה?
סאני מחבק את סאם חזרה בחוזקה וקובר את הפנים שלו בכתף של חברו.
סאני: אני הרגתי אותה.
סאם: לא אתה לא.
סאם צודק. סאני לא הרג אותה. הוא רצח אותה.
סאני: אני נתתי לה לאכול בוטנים. אני ידעתי שהיא אלרגית!
סאם: רגע. מה?
סאני מנסה להסביר דרך הנשימות המקוטעות שלו.
סאני: אני… אנחנו רבנו… אז רציתי… אז רציתי לתת לה שוקולד בשביל שהיא תסלח לי…
הוא שוב פעם לא מצליח לסיים את המשפט. הדמעות שבעיניו חוסמות את כל שדה הראייה שלו, והוא מצמץ כמה פעמים בשביל לתת להן לזלוג.
סאם לא אומר כלום.
סאני: אתה… אתה תפסיק להיות חבר שלי?
סאם: מה עם השוקולד?
סאני: ה… מה?
סאם: אמרת שנתת לה שוקולד.
בהתחלה סאני לא מבין על מה הוא מדבר, ואז הוא קולט שהוא בכלל לא סיים את הסיפור.
סאני: היו בזה בוטנים. היא קיבלה תגובה אלרגית.
סאם: איפה המזרק שלה היה?
סאני מייבב. למה הוא חוקר אותו ככה?
סאני: לא מצאתי אותו. הייתי לבד בבית.
סאם: למה שיהיה לכם שוקולד עם בוטנים בבית?
סאני: קיבלתי בבית ספר. המורה חילקה שוקולד.
סאם לא עונה.
סאני: אני… זה היה רק…. זה היה רק עלול להכיל… אבל ידעתי את זה, לא? אני הייתי בודק לפני שהייתי נותן לה, לא?
המחשבות שלו שוב מטשטשות. הוא מרגיש כאילו הוא עומד להקיא.
סאם פותח את הפה, אבל לא אומר כלום. הוא עוזב את החיבוק.
סאני: אל תשנא אותי.
סאם מסתכל עליו לרגע, ואז מסתובב והולך משם.
סאני: סאם!
אבל סאם מתעלם וממשיך ללכת.
סאני קובר את הפנים בידיים וסוף סוף נותן לבכי להתפרץ. היה אסור לו לדבר על זה. היה אסור לו. הוא ידע כבר מהיום הראשון שאם הוא ידבר עם סאם על מארי הוא יבריח אותו. למה הוא עשה את זה בכלל? מגיע לו לסבול. מגיע לו לבכות לבד.
???: סאני.
סאני מרים את ראשו ורואה מולו את סאם, מחזיק בידיים חתול לבן. הוא מושיט לסאני את החתול, וסאני בקושי שם לב שהוא לוקח אותו. הוא רק מסתכל על החתול הלבן בעין פעורה.
סאם: אתה אידיוט קצת.
סאני: מ-מה?
סאם: אתה לא מבין שזה היה בטעות?
בטעות…
סאם: איך היית אמור לדעת שיש בזה בוטנים?
סאני: היה כתוב…
אבל אפילו סאני, שלא טוב בלפענח אנשים, אפילו את עצמו, שומע את חוסר האמונה בקול של עצמו. מה שסאם אומר נשמע… נכון. זאת באמת הייתה תאונה, אחרי הכל?
אבל אם סאם צודק, למה אבא שלו עזב? למה אמא שלו לא מסוגלת להסתכל עליו?
למה מארי מסתכלת עליו כל הזמן באותן עיניים מאשימות?
סאני: ההורים שלי שונאים אותי בגלל זה.
סאם: אז מה?
סאני לא עונה. הכל מתחיל להיות הגיוני פתאום.
סאם: זאת לא אשמתך שהיא מתה.
סאני מהנהן, אבל הוא כבר בקושי מרגיש את הגוף שלו. סאם צודק. זאת הייתה תאונה. זאת לא הייתה אשמתו של סאני. זאת לא הייתה אשמתו של אף אחד.
סאני מפנה את עיניו למקום שבו מארי עומדת, בציפייה לאותו מבט מאשים שתמיד יש על פניה.
אבל במקום המבט המאשים שלמד להכיר כל כך טוב, היא מחייכת.
היא מחייכת אליו, וסאני מחייך אליה בחזרה.
אני נהיה שמח.

צונזר

צונזר

צונזר

היי אבל למה זה צונזר
נו טוב גם הסיום הזה מוצלח שהוא סוף סוף הבין