אזהרה: חתולים ברמה גבוהה|וריאן, סיפור בהמשכים, pg13

בבקשה תתעלמו מהטעות שלי בסוף של הפרק הקודם. תקראו אותו מחדש ותשכחו לגמרי ממה שקראתם ושיניתי. בבקשה. זה ממש הרס את הפרק שאני מפרסם עכשיו ואני שונא את עצמי.
אתם עדיין מוזמנים לערוך את הת"בים המצונזרים. סליחה על זה.
טוב. סאני נגמר. תהנו עם החיים שלכם אחרי הסיפור ההרוס הזה.

פרק 19

סאני יושב על הכיסא ליד שולחן האוכל, הכינור שלו נח על השולחן מולו ומיאו ישן על הברכיים שלו, ומסתכל החוצה מהחלון. הוא חושב על השיחה שהייתה לו מקודם עם סאם. ועל מארי, שהסתכלה עליו ובפעם הראשונה לא האשימה אותו על מה שעשה.
כל זה גורם לו לכאב ראש.
זה הרגע שבו המכונית מגיעה. מכונית בצבע אדום שעוצרת מול הבית. כנראה האנשים הרעים של הרווחה סוף סוף הגיעו לקחת אותו. סאני מתחיל להתרומם בשביל לצאת אליהם, אבל אז הדלת של המכונית נפתחת, והנהג יוצא החוצה.
סאני קופא במקום.
הוא מזהה את השיער החום הפרוע. את הזיפים הלא מגולחים. את הנמשים הספורים על אפו, שבולטים מאוד לעין אפילו מהמרחק הזה. אפילו את ההליכה הוא מזהה!
סאני תופס את מיאו ביד אחת ואת הכינור ביד השניה, וצולל להסתתר במהירות מתחת לשולחן.
דפיקה בדלת.
דלת נפתחת.
סאני שומע את האיש קורא בשמו, אבל לא עונה. הוא לא מעז לזוז. אם הוא יתחבא פה מספיק זמן, אולי האיש ילך מפה בלי לקחת אותו. אולי-
מיאו: מיאו.
האיש נעצר. הוא מסתכל מתחת לשולחן, ועיניו ננעצות בשל סאני.
אבא מסתכל על סאני.
סאני מסתכל על אבא.
אני נהיה עצוב.
אני נהיה מדוכא.
אני נהיה אומלל.
לפני שסאני שם לב, הוא מתחיל לבכות. בכי נוראי ומכוער, כמו איך שהוא בכה כשמצא את הכינור השבור בארון. לא, כמו שהוא בכה כשמארי מתה.
אבא: היי, היי… סאני.
אבא ממהר לכרוע לידו, ומנסה להושיט לו יד בשביל לעזור לו לקום מהרצפה. סאני נותן לו להרים אותו לעמידה, אבל אז אבא עושה את הדבר האחרון שסאני ציפה שהוא יעשה אי פעם.
הוא מחבק אותו.
הבכי רק גובר.
סאני: אני מצטער…
אבא: היי, סאני, הכל בסדר. על מה אתה מצטער?
סאני: אני… אני הרגתי את… את…
אבא: תסתכל עליי.
סאני ממשיך לבהות ברצפה.
אבא: סאני, תסתכל עליי.
סאני מרים אליו מבט, מודע לחלוטין לדמעות ששוטפות את לחיו וממשיכות לזלוג בלי הפסקה. אבא עוזב את החיבוק המוחץ ומנסה לנגב אותן.
אבא: זאת לא אשמתך שזה קרה.
סאני: אבל אתה… ואמא…
אבא תופס את הכתפיים שלו ומסתכל לו ישר בעין. סאני רואה משהו עובר לו בעיניים כשהוא עושה את זה, אבל לא מזהה מה זה. מה שבטוח, הוא לא נראה מופתע מהרטייה. מישהו סיפר לו?
סאני רוצה להסיט את מבטו - הוא שומר את קשר העין רק לאנשים שהוא הכי אוהב, ואבא בהחלט לא נכנס לקטגוריה הזו - אבל עוצר בעצמו, ונועץ את עינו האחת בעיניים הכחולות שכל כך דומות לשלו.
אבא: זאת לא הייתה אשמתך. אני מצטער שזה היה נראה ככה, אבל אף פעם לא האשמתי אותך. זאת לא הייתה אשמתו של אף אחד. זאת הייתה תאונה, וזאת לא אשמתך.
סאני אף פעם לא היה טוב בלהבין הבעות פנים. היחידה שאי פעם הצליח להבין מה היא מרגישה הייתה מארי. אבל עכשיו, כשהוא מסתכל בעיניים של אבא, הוא יכול להבין בדיוק מה הן מביעות.
כנות.
מ ש ה ו ב ת ו כ י נ ש ב ר.
הבכי שלי רק מתגבר, ואבא ממהר לחזור לחבק אותי. הוא מנסה להרגיע אותי, ללחוש לי באוזן דברי נחמה עדינים וללטף את גבי בניחום. אני מחבק אותו בחזרה, נאחז בו כאילו הוא חבל הצלה.
זאת לא הייתה אשמתי. זאת הייתה תאונה. זאת לא הייתה אשמתי.
האם זה מה שמארי ניסתה להגיד לי כל הזמן, כשהיא רדפה אותי? שהיא לא מאשימה אותי במה שקרה?
אני כזה אידיוט. אני כזה אידיוט. אני כזה אידיוט.
אני נושם עמוק ומתרחק מהמקום המוגן שבזרועותיו של אבא. אני מסתכל לו ישירות בעיניים, והוא מסתכל על שלי בחזרה.
אני: יש לי סכיזופרניה.
אבא: אני יודע.
אני: אני לא רוצה לקחת תרופות.
אבא לא עונה, ורק מסתכל עליי בעיניים הגדולות האלו שלו, שהיו מופיעות על פניו בכל פעם שאני או מארי היינו עושים משהו שאסור לעשות.
אני: אני לא רוצה להרוג את מארי שוב!
הבעת פניו של אבא משתנה לשבריר שנייה, מהר מכדי שאוכל אפילו לנסות לפענח אותה, ואז חוזרת לאותה הבעה ניטרלית שיש לכל האנשים, אפילו לי. הוא לוחץ לי על הכתף.
אבא: נדבר על זה אחר כך. ארזת את הדברים שלך?
אני מהנהן, מרים את הכינור והקשת ביד אחת ונאבק במיאו ביד השניה. אבא רק בוהה בי.
אבא: זה הכל?
אני: יש גם את האוכל והצעצועים של מיאו.
אבא: איפה חמניה?
אני מטה את הראש.
אני: מי?
אבא שותק לרגע.
אבא: חכה כאן רגע.
אני מסתכל עליו עולה למעלה, ואז מתיישב על הכיסא שליד שולחן האוכל ומניח את מיאו על הברכיים. עד שאבא חוזר עם שתי קופסאות בידיו, אני כבר עסוק בליטוף אינטנסיבי ולא שם לב אליו עד שהוא קורא לי.
אבא: אתה מוכן לצאת?
אני: מיאו יכול לנסוע איתנו בלי כלוב?
אבא: בתנאי שהוא לא ישתולל לי במכונית.
אני נהיה שמח.
אני מוריד את מיאו על הרצפה ורץ להביא את האוכל והצעצועים שלו. אני עוקב אחרי אבא לאוטו וצופה בו פותח את התא האחורי ומכניס לשם את שתי הקופסאות שהביא. אני מכניס את האוכל והעצועים, חוץ מהעכבר האפור מבד, ואז חוזר מהר לבית בשביל להביא את מיאו ואת הכינור.
כמה דקות לאחר מכן, אנחנו כבר נוסעים. אני מנסה להרגיע את מיאו, שמתרוצץ על הברכיים שלי בבהלה מהרכב הנוסע, ומספר לאבא את כל מה שקרה מאז שהוא עזב.
אני תוהה אם אמא יודעת שאבא בא לקחת אותי עכשיו. מעניין מה היא חושבת על זה.
כשאני מסתכל במראה הקדמית, אני יכול לראות את מארי יושבת במושב האחורי ומחייכת אליי חיוך חמים.
אני מחייך בחזרה.
אני נהיה מאושר.

המשך יבוא
מתישהו. אולי מחר. זה לא תלוי בי.

אני לא מאמינה.
זה כזה מושלם.
זה מושלם עד כדי כך שבבוקר אני ישר פותחת מחשב בשביל לעשות תב ארוך מדי.
ומיאוווווו.
אני.
זה אני סוף סוף.
אני נהיה מאושר.
אני נהיה מאושר!
אני מוריד את מיאו.
אני עוקב אחרי אבא.
אני!
זה מהמם כל כך שאני בוכה.
זה כזה מדהים.
זה אולי הפרק הכי יפה שהיה לסיפור. הוא גם כתוב בצורה שהיא מעל ומעבר, הרבה יותר מהפרקים האחרים שהם כבר מדהימים.
מי זה חמניה?
אבא שלו כזה מדהים. אחרי שהוא נטש אותו הוא בא עוזר לו ברגע הכי קשה וסאני מתנהג כמו ילד מתוק בן שלוש ובא לי לבכות ידי זה מהמםםם.
והבאג בטלפון שלי בפורטל אוהב את זה עובר כי אני כותבת הודעה יחסית ארוכה והוא לא הופיע.
סאני ריגשת כל כך ואני מתה עליך אתה מתוקי.
והסערת רגשות שיש לו כשהוא פוגש את אבא שלו זה הכיייי.
להרגע שהוא משתנה מרגיש כל כך אינטימי וזה מושלם.
יש המשך?

אוקי ואוו לזה לא ציפיתי ופוצצת לי את המוח עכשיו
אני ממש רוצה לדעת איפה ההורים של סאני היום כל הזמן הזה כי בתור הורה שנטש (?) את הילד שלו אבא מביע פה הרבה אמפתיה ואהבה לסאני
שזה מהמם וכל הכבוד לו אבל איך

סאני 🥺
אני די עם דמעות בעיניים עכשיו זה אפשר להגיד מושלם בהחלט
אני באמת לא מבין למה אתה חושבת שהרסת את הסיפור זה פשוט כלכך זה אע אין לי מילים
גם המעבר לגוף ראשון מהמם
ומלא דברים מתחברים עכשיו מהסיפור אבל אני עדיין רוצה לדעת אם הציר זמן של סאני שונה או מה הוא עשה כל הזמן הזה בלי ההורים שלו.

כ ן 3>
זה הדבר הכי טוב שקרה וכלכך מגיע לו 🥺
ואני אוהב אותך על זה

אוף וריאן אני לא מאמינה עלייך אני בוכה
לפחות זה לא בגלל שכולם פאקינג מתים שם אם אתה כותב עוד סיפור אחד כמו של תיאו אני לא אקרא אני מבטיח לך
אוי אבל זה יפה
ממש

לול הוא מתרגש שהוא מזהה

צחקתי נו
סאני כזה חתול רץ להסתתר מתחת לשולחן

ווא... ואוו....
כל הכבוד כתבת אבא לגמרי לבד!!!!!!!!!

יבבה
אני
יבבה
אוף משם זה היה ממש יפה ממש מרגישים את סאני הוא ממש חמוד

הוא מודה בזה! ואומר שהוא לא רוצה לקחת תרופות ומדבר עם אבא שלו כמו שצריך
חמניה זה כאילו העכבר?
זה הפך לאניייייי
וסאני מאושר הוא לא סתם שמח הוא מאושר
אני מדמיינת את זה ומיאו משתלל באוטו וזה כזה חמוד
אוי נגמר :<

אוף אבל למה צונזר הקודם אני כתתבי שן משהו שרציתי לכתוב כאן ושכחתי
נו טוב

למרות שזה היה ככה בקודם ואז ערכץ וזה פה עכשיו זה גם ממש יפה ואהבתי
כי פה זה היה יותר תהליכי והיה גם קטע בגוף ראשון
למרות שהיה מגניב אז זה היה מסתיים בפרק הקודם

שתי הסיומות ממש מוצלחות אז לא נורא על הבאגגגגג

וזהו
נראה לי
היידה מארי
היידה מיאו
היידה חמניה מי שזה לא יהיה

טוב היות ואני העתקתי את כל הפרק מהמחברת נתתי לעצמי את החופש לא לעבור עליו שוב כי, טוב, הרגע עברתי עליו כשהקלדתי אותו. בכל מקרה סליחה על שגיאות הקלדה. וגם אני לא אהיה מופתע אם פספסתי קידוד פה ושם כי זה היה כלום קידוד.
חוץ מזה רציתי לשתף אתכם שהשיפניים של סאני וסאם זה סאנשיין, כי שם המשפחה של סאם זה שיין.
וגם שאתם צריכים לקרוא את ההמשך שנמצא פה. זה יפה ויש שם דמות חדשה וחמודית (או שלא. אני רואה למה שלא תאהבו אותו).
בכל מקרה תהנו מההפתעה!
רק עכשיו קלטתי כמה הסיפור של סאני מצמרר.

פרק בונוס: מארי

אני קופץ במושב המכונית כל הדרך הביתה. אני מרגיש כאילו כל הגוף שלי עומד להתפוצץ אם לא אתחיל לרוץ במעגלים. אבא הפתיע אותי היום ולקח אותי לחנות של משחקי וידיאו, ונתן לי לבחור איזה משחק שאני רוצה.
וזה אפילו לא יום ההולדת שלי היום!
אני מסתכל על המשחק שאני מחזיק בידי. הוא אמור להיות ממש טוב - משחק תפקידים שמתרחש בעולם פנטזיה שבו יש אנשים ומפלצות והרפתאות. הסוג הכי טוב! אני אוהב משחקי תפקידים, משחקי פנטזיה ובמיוחד עולמות אחרים!
אני כל כך רוצה להראות את זה למארי כבר!
אני נהיה נלהב.
אני אפילו לא מחכה שאבא יעצור לגמרי את המכונית לפני שאני מזנק החוצה, מחזיק את המשחק בידי הימנית ומחבק בחוזקה את חמניה, בובת החתול הלבן שאני לא יכול לצאת מהבית בלעדיה, בידי השמאלית. אבא אומר מאחורי משהו על זה שהוא ואמא יוצאים ואני צריך להקשיב לכל מה שמארי אומרת. נו טוב, כאילו זה לא מה שקורה בכל מקרה.
אני פותח את דלת הכניסה ומחפש במבטי את מארי.
אני נהיה מדוכא.
מארי יושבת על הספה בסלון וצופה בטלוויזיה, אבל היא לא נמצאת שם לב. לידה יש עוד שלוש בנות - חברות שלה מבית הספר - שיושבות איתה וצוחקות על הסדרה שהן רואות. אני משפיל את מבטי למשחק.
אבל אז מכה בי הרעיון.
אני נהיה נלהב.
אני מרים את הראש במהירות. אני יכול להראות את המשחק לארבעתן! נוכל לשחק ביחד! אני הולך אליהן במהירות, מתאפק שלא לרוץ בתוך הבית.
אני: מארי!
מארי מסתובבת אליי, ונראית מודעת במיוחד למבטי החברות שלה שעוקבות אחרי שלה וננעצות בי. אני, לעומתה, מתעלם מזה.
אני: תראי מה קניתי! רוצה לשחק איתי?
אני מרים את המשחק בשביל שהיא תוכל לראות את הכריכה שעל הקופסה. היא אפילו לא מסתכל על זה.
מארי: לא עכשיו, סאני.
אני: נוכל לשחק כולנו, זה יהיה-
מארי: אמרתי לא עכשיו, סאני.
אני משתתק. מארי אף פעם לא מרימה את הקול עליי. רק עכשיו אני רואה את הבעת פניה.
אני: רק רציתי שנשחק…
מארי נהיית זועמת.
אני נהיה מדוכא.
מארי קמה מהספה, אבל לפני שהיא מספיקה להתקרב אליי אני בורח ורץ לכיוון המדרגות. דמעות עוקצות בעיניי. היא בחיים לא התנהגה ככה כלפיי.
אני נעצר בתחתית המדרגות ומסתכל למעלה. זה מפחיד, זה מפחיד, זה מפחיד.
אני נהיה מפוחד.
אני עולה צעד אחד לא יציב, וכמעט נופל שוב למטה. אני תופס את המעקה בחוזקה בשתי ידיים רועדות בשביל לייצב את עצמי, ועולה עוד צעד אחד. ועוד אחד.
אבל המדרגות כל כך חלקות. והידיים רק מחכות לדחוף אותי למטה.
אני עומד ליפול.
אני עומד ליפול.
אני עומד ליפול.
אני רוצה את היד של מארי.
אני לא יודע איך, אבל אני מצליח לעלות עד למעלה בלי ליפול במדרגות, ואז הטלך ברעד אל החדר שלנו. אני סוגר את הדלת מאחורי, חולף ליד המיטה הריקה של מארי, מניח את התיק שלי ליד המיטה שאני ישן בה ואז נשכב עליה ומתכסה עד הראש. רק אז אני מסכים לעצמי לבכות. מארי מעולם לא צעקה עליי. מעולם לא. היא תמיד רק דאגה לי. למה היא שונאת אותי עכשיו?! בסך הכל רציתי לשחק איתה!
אני רוצה את אחותי בחזרה.
אני רוצה את אחותי בחזרה.
אני רוצה את אחותי בחזרה.
אני לא רוצה להיות לבד.

•••

אני פוקח את העיניים ומוריד את השמיכה מהפנים. החדר חשוך כמעט לגמרי. כנראה נרדמתי בלי ששמתי לב.
אני קם מהמיטה והולך לתיק שלי. אני מחפש קצת בפנים לפני שאני מוצא את הדבר שחיפשתי. חטיף שוקולד שהמורה חילקה היום בבית ספר, לכבוד יום ההולדת של אחד הילדים. שכחתי ממנו לגמרי עד עכשיו, אבל זה טוב שלא אכלתי אותו לפני. זאת תהיה דרך נהדרת להשלים עם מארי.
אני מוריד את העטיפה מהשוקולד וזורק אותה לפח בדרך החוצה מהחדר. אני יוצא מהדלת והולך למדרגות. הבית שקט, אבל אני יכול לשמוע נגינה של פסנתר. כנראה מארי מנגנת. אני יורד במדרגות בזהירות, מצטמרר מכל נגיעה של יד קטנה על הגב שלי, ובסופו של דבר מגיע לקומה הראשונה. אני חותך את השוקולד הכי באמצע שאני יכול בדרך לחדר הפסנתר.
אני: מארי?
הנגינה מפסיקה. אני מציץ אל תוך החדר ורואה את מארי יושב ליד הפסנתר, אבל מסתכלת ישר עליי בעיניים הגדולות והבהירות שלה.
מארי נהיית עצובה.
מארי: אוי, סאני… אני כל כך מצטערת…
הקול שלה נשמע שבור, והיא נראית כאילו היא עומדת לבכות. אבל למה שהיא תצטער?
אני: זאת אשמתי. הבאתי שוקולד לפיוס.
אני מושיט למארי את החצי שלה - הגדול יותר, כמובן - והיא לוקחת אותו בחיוך קטן, למרות שהיא עדיין נראית כאילו הדמעות עומדות לפרוץ בכל רגע. כל אחד מאיתנו מכניס את החצי שלו לפה באותה השנייה, ואני חושב שזה כל כך מגניב שאנחנו מסוכרנים ככה.
אני מבין שמשהו לא בסדר רק כשמארי מתחילה לחרחר.
אני מרים את מבטי.
אני נהיה מפוחד.
אני: מארי!
העור שלה מתנפח. התקף אלרגיה. אני מזנק אליה במהירות ומנסה לחפש את מזרק האפיפן על הבגדים שלה, אבל ברור שהוא לא שם. אין לה שום סיבה להחזיק אותו עליה בבית. היא ממשיכה לחרחר.
היא לא יכולה לנשום.
היא לא יכולה לנשום.
אני לא יכול לנשום.
אני יוצא בריצה מהחדר ועולה למעלה כל כך מהר, שאני שוכח לפחד מהמדרגות. למרות שהפחד הזה נראה כל כך טיפשי לעומת הפחד לאבד את מארי. אני נכנס לחדר שלנו ופותח את המגירה הראשונה בשידה שליד המיטה של מארי, איפה שהיא תמיד שומרת את המזרק שלה.
הוא לא שם.
אני פותח את שאר המגירות במהירות, אבל הוא לא נמצא גם בהן. אני מחפש במגירות שלי, על השולחן, בתוך הארון, אפילו מתחת למיטות של שנינו, אבל הוא לא נמצא בשום מקום.
אני: אמא! אבא!
אני צורח בכל כוחי, אבל אף אחד לא עונה. הם לא בבית? דווקא עכשיו?!
אני רץ החוצה מהחדר שלנו ונכנס לחדר המקלחת. אני מחפש את המזרק בארון התרופות, בכל המגירות - אפילו בפח! - אבל גם שם אין כלום.
החדר של אמא ואבא. עדיין כלום.
אבל אני אפילו לא טורח ללכת לחפש בארון, החדר האחרון במסדרונות. לקח לי יותר מדי זמן לחפש. יותר מדי זמן.
אני נהיה אומלל.
אני מתיישב על המדרגה הראשונה ועוצם את העיניים בחוזקה. לראות כמה גבוהות המדרגות גורם לי ליותר בחילה ממה שאני כבר מרגיש.
כי רצחתי את מארי. רצחתי את אחותי הגדולה.
אני לא שם לב שאני מתחיל לבכות. רגע אחד אני יושב שם ומנסה לעצור את הקיא מלעלות, וברגע הבא אני בוכה כמו תינוק.
אני בוכה כל כך חזק שאני לא יכול לנשום.
אני לא יכול לנשום.
אני לא יכול לנשום.
מארי לא יכולה לנשום.
אני מרגיש במבט נוקב שננעץ לי בעורף. אני מסתובב בדיוק בזמן בשביל לראות את הדמות המוצלת מאחורי, עם השיער הפרוע והעור הנפוח ושתי העיניים שטופות הדם שנועצות בי מבט מאשים.
סאני נהיה לחוץ.

יאאאאאאאאאא
היידה סאני והיידה המוות של מארייייי
למרות שזה נשמע מבאס לומר על זה היידה
אבל זה היידה כזה
אתה מבין נכון?????????

אבל כן זה היה פרק ממש יפה למרות שלא הבנתי למה היא נהייתה פתאום עצבנית
אבל אז היא מתה
וחסל מארי
נו טוב לא נורא

אבל יפה שככה הכנסת פתאום את הסאני מרגיש ככה וככה

טוב אז אהבתי ואתה יודע שאני נוראי בלתבב אבל זה התיבוב שתקבל ממני חסל תיבוב

אוקי
זה היה מתוק כזה ויפה
מאוד סאנייי
מאוד של סאני
סאנייי
ויש לי איזה ציור של זומבי שציירתי בכיתה ד' וככה אני מדמיינת את מארי ממש
עם דם והכל

אמ אמג זה כזה טוב אמג הגוף הראשון בהכול ואז בסוף אמג אצגגגג
ואז שהוא רואה אותה בפעם הראשונה
והוא יכול לקרוא אותה ככ טוב זה יפה כי הוא לא מבין באמת חברים אחרים שלו
הוא כזה חתול מסכן די
חמניה!! זה נחמד שבסוף הפרק הקודם לא הבנו בכלל מי זה וכאן
וזה למה הוא שכח ממנו והאבא זכר כי האבא עזב ;-;-;-;

לבד
רגע אז בעצם גם כאן יש ידיים
המוות של מארי בעצם היה טריגר להתגברות הפסיזוכרניה והיה לו גם לפני?

אוי זה מהמם
גם השני שיש שני סאני ואז רק מארי אחד זה יפה כי היא כבר לא קיימת
אוי זה ככ יפה
מעניין איפה היה האפיפן
אוף ילד מסכו

בטח אתה ממש מרוצה אה
הפרק הקודם היה כל מאושר והפרק הזה התחיל כלכך טוב, בזיכרון שחשבתי שהוא זיכרון טוב
והתלהבתי כזה שהכל הולך לצד הטוב של הסיפור אבל אז הוא הביא לה שוקולד
באמת סאני? להביא שוקולד לאחותך בלי לבדוק שהוא בלי אגוזים?
שרדתי את הפרק למרות שהוא לא מצא מזרק והייתי כזה וואט דה-

באמת???
זה עצוב לי מדי אני אלך
אבל היי אם אפשר אולי פרק עם זיכרון *טוב* של סאני ממארי זה בהחלט יהיה נחמד :>