כותבת: אן
דירוג: PG (אבל די G)
"הרכבת לניו יורק מגיעה עוד 2 דקות," כך נכתב על השלט. אני כבר הייתי מוכנה. סוף סוף אהיה רחוקה מכל הרעש והלחץ ששררו בביתי. יהיה לי זמן להיות עצמי, אהיה חופשיה. הרכבת עצרה, והנוסעים יחד איתי עלו עליה. התחלתי ישר לחפש קרון, ולבסוף ראיתי שהקרון שמאחורי תא הנהג לא תפוס, אז התיישבתי בו. הבטתי בנוף שנשקף מהחלון, עד שקול צרוד הקפיץ אותי מחלומותיי בהקיץ. "סליחה, אפשר לשבת פה?" הייתה זו זקנה מקומטת, שגבותיה ובאופ כללי כל פרצופה שיוו לה מראה של מכשפה מהאגדות. רציתי לסרב, אבל זה לא היה מנומס. "כן, הנה," עניתי וזזתי כדי לאפשר לה לשבת, ואז חזרתי להתמקד בחלון. ניסיתי לא להסתכל עליה, מה שהיה אפשרי אלמלא נראתה כמו מישהי שרוצה לאכול אותי. כל כמה רגעים היא חייכה אליי ברשעות, ואני התפללתי שהנסיעה הזאת תיגמר כבר. "אה, זאת התחנה שלי. תודה! תודה!" אמרה הזקנה לעבר הנהג, וסוף סוף יצאה מהקרון, ונתנה לי לנשום לרווחה ולהביט סביבי. סרקתי את הקרון, ואז עיני נחו על תא הנהג. התבוננתי בחריץ שבווילון, אבל לא ראיתי את ראשו של הנהג או שום חלק אחר מגופו. יצאתי מהקרון, וכשעמדתי מול תא הנהג כמעט התעלפתי. לא היה שם שום נפש חיה, רק הרבה לוחות קטנטנים של נהגי רכבות. ההגה לא זז כלל וכלל.
"אין נהג! משהו לא בסדר!" אמרתי לאדם שהיה הכי קרוב אליי. "מה את מדברת, ילדה-" הוא גיחך בלעג, "זה לא הגיוני."
"הנה, תראה בעצמך!" עניתי לו ומשכתי אותו עד שעמדנו מול תא הנהג. "מה- אבל אנחנו- אנחנו נוסעים, לא?" הוא שאל אותי בטון של ילד קטן ששואל את המורה שלו שאלה. הבטתי בדלתות הרכבת, וראיתי לידן את הזקנה המרושעת. בלי החיוך שהיה קודם מרוח על פניה היא נראתה כמו סתם זקנה מבולבלת. התקרבתי אליה, ושמעתי אותה ממלמלת משהו על זה ש"דלתות אוטומטיות זאת פשוט שערורייה". "כנראה שלא," אמרתי לאיש וחזרתי לעמוד מול תא הנהג. "צריך לעדכן אותם," הוא אמר ובלי לחכות לתשובתי הלך ודיבר עם קבוצת אנשים. נתקפתי פתאום דאגה. מה עושה ילדה אם היא נתקעת בתוך רכבת שאי-אפשר לצאת ממנה ושאין בה נהג? כעבור כמה דקות השמועה על תא הנהג הריק התפשטה בכל הרכבת, ומלא אנשים באו לראות אותו. "מה נעשה? צריך להתייעץ עם כולם," אמר איש אחד שנראה כאילו הוא מרצה באוניברסיטה.
"כלומר- אסיפה ברכבת? אוי, זה רעיון טוב וחינוכי!" אמרה אישה אחרת, שמסביבה עמדו שלושה או ארבעה ילדים קטנים ומבולבלים.
"מי בכלל גילה את זה שאין פה נהג?" שאל איש אחר, ואני עניתי לו, "אממ- אני."
"ילדה? איך גילית את זה?" שאל שוב האיש.
"פשוט הסתכלתי על תא הנהג וראיתי שהוא ריק," עניתי בחשש. אילו שאלות מוזרות. המבוגרים התחילו שוב להתווכח מה עושים, ואני נזכרתי במטרת הבריחה שלי. ברחתי כדי לא להישאר בתוך כל הרעש והדאגה שתמיד היו בביתי. חמקתי וחזרתי לקרון שלי, מחכה לסוף הנסיעה.