שד||ריין

יש קטע שממש מזכיר הארי פוטר. לא היה לי רעיונות. סליחה.
--



זו הייתה הפעם הראשונה בה דור שמע את הסיפור על הצבעוני שחשב שהוא שד. זה היה בשנה הרביעית שלו- השנה בה הפנימייה התחילה להתגמש עם שעות שינה. זה היה סוף השבוע השלישי אליו יצא עם המחזורים הגדולים יותר ועם עוד כמה נערים מהשנה שלו. הם ישבו סביב המדורה שאלכס הדליקה, האש בוערת בצבע הסגול לילך שלה, והקשיבו בדממה ליער שרחש סביבם, עד שלברונו- ילד צהוב עור שני מחזורים מעליו- נמאס מהשתיקה, והתחיל לדבר.
"נכון האור שנכנס אלינו כשאנחנו נולדים ומסמל שאנחנו אנשים עם צבע?" הוא שאל בהתלהבות, ידיו מתנופפות באוויר, מלוות כל מילה שאמר בתנועה. "אז היה איזה ילד שנולד לאנשים בכת נגדנו, שהיו בטוחים שהאור הזה מסמל כניסה של שד לגוף של אדם. למרות שהם נשבעו בכניסה שלהם אל הכת להרוג כל שד שיוצא להם לראות, הם הרגישו מחוייבות לבן שלהם והשאירו אותו בחיים. הם חינכו אותו רגיל, למרות שהיה אסור לו לצאת החוצה בכלל. והם לא הסבירו לו כלום," הוא הדגיש את המילה האחרונה, "כאילו, בכלל. הוא היה בטוח שהצבע שעולה אצלו לפעמים זה נורמלי, וקורה לכולם. והדבר הכי גרוע? ההורים שלו חינכו אותו שאנשים צבעוניים הם שדים. כאילו, הוא באמת לא ידע שום דבר."
לעזאזל, ברונו צריך לנשום בכלל? המילים יצאו מפיו בכזו מהירות מסחררת שדור בקושי הצליח לעקוב אחריהן. לעומת זאת, הוא ראה את דניה רוכן קדימה, מהופנט לסיפור. כמוהו, עיניהם של בני שנתם האחרים רותקו אל ברונו, כנראה זה היה הסיפור הראשון ששמעו כבר נצח. למען האמת, דור בכלל לא התגעגע לסיפורים כאלה. הוא שמע מספיק מהם לפני שהגיע אל הפנימייה. למרות זאת הוא הכריח את עצמו להחזיר מבט אל ברונו ונשך את שפתו התחתונה בכוח.
"אז, כמו כולנו, הוא בסוף קיבל את ההרשמה לפנימייה. ההורים שלו ניסו להחביא את המכתב, אבל ביום של הגיוס הוא פגש נציג שהסביר לו הכול. הילד הלך עם הנציג והתגייס לפנימייה. והוא פשוט היה בטוח שכולם מסביבו שדים. הוא נשאר שם ולמד כמונו ונלחם והתחזק , ואז בתחילת השנה השנייה שלו," הוא עצר למען ההפוגה הדרמטית. "הוא נתן לצבע שלו להשתלט עליו, והרג לפחות חמישה תלמידים."
דור נשם בחדות. עיניו נפערו בהלם, ומוחו התשתתק. זה לא היה הגיוני, הפנימייה בחיים לא הייתה נותנת למשהו כזה לקרות. ברונו משקר.
"זה באמת קרה?" הוא הפנה את מבטו לאחת מבנות מהשכבה שלו, שהיתה הראשונה שפצתה את פיה. עורה הכהה השתלב עם החושך שביער, אבל עיניה נראו בבירור, נוצצות בסקרנות.
"ברו-" ברונו התחיל לענות אבל אלכס קטעה אותו. פרצופה היה מעוות בכעס.
"כן. זה קרה שנתיים לפני שהתגייסתי. המדריכים ניסו להשתיק את זה, אבל שמעתי את זה כאן, בדיוק כמוכם." השפתיים שלה ניקפצו, בבירור לא שמחה לדבר על זה. "וברונו, תסתום בפעם הבאה. אם מנסים להשתיק את זה, כנראה שיש סיבה טובה."
"ברור שיש סיבה טובה! אף אחד לא רוצה לדבר על פאקינג רצח!"
אלכס ענתה לו, אבל דור כבר לא הקשיב. ברונו התחיל להעיף ידיים סביבו, כפי שתמיד קרה כשהיה עצבני.
דור קם, גורר כמה מבטים מהאלה שישבו לידו.
"כבר הולך? השמש ירדה רק לא מזמן." דניה שאל בלי להתיר את מבטו מהוויכוח בין אלכס לברונו, שהחל להדרדר לצעקות.
"כן." הוא ענה בפשטות. הוא עמד במקום כמה רגעים, מחכה שדניה ינסה למנוע ממנו ללכת, לפני שהבין שלא יחסר לאף אחד. הרי דילן נשאר בפנימייה הערב, ודניה במילא בסביבתו רק בגלל שהוא מוצא בו יריב ראוי. לשאר לא באמת היה אכפת ממנו.
דור פלט נשיפה כעוסה והסתובב מהמדורה, עובר בין עצים ושיחים בדרך חזרה למעונות. עלים ליטפו אותו והוא משך את שרבולו מטה עוד יותר, לא רוצה להחתך מהקוצים האפשריים ולהוסיף עוד שריטות לאוסף. פרצופו של אחיו עלה בראשו, והוא מיהר לשרוף את הזכרון. הוא דמיין את התמונה הקפואה של הזכרון עולה באש, ומשאירה אחריה אפר של גיליון שרוף.
זה גרם לו להרגיש קצת טוב יותר.
כשהגיע אל הקיר החיצוני של המעונות, הוא נתן להילה הצבעונית להשתלט עליו. הערפילים הכתומים-ורדרדים עטפו את גופו וגרמו לו להרגיש קל יותר. חזק יותר. יציב יותר.
הוא קפץ לחלון בקומה השנייה, מחוזק על ידי הצבע שעטף את שריריו. הוא נכנס לחדר הארוך, מהמהם את הצבע בעודו עובר בין שורות המיטות, עד שנעלם לחלוטין.
דילן לא היה שם. לעזאזל. חזהו של דור התכווץ. הוא הניח יד על חזהו ונפל על מיטתו. ראשו נחבט בכרית, והוא הסתובב על הגב, מסתכל על התקרה הגבוהה. איפה דילן, לעזאזל? הוא הציץ אל המיטה הריקה שלידו. הוא רצה שהוא יהיה כאן. חלק קטן בו רצה לספר לחברו למה ליבו כאב וראשן הרגיש כבד ממחשבות. הוא רצה להקיא הכול החוצה, ושהשני יחבק אותו קרוב וירגיע אותו. חלק ממנו ממש רצה לעשות את זה.
איזה אידיוט.
דור הרים את השמיכה וכיסה את ראשו, מנסה להשתיק את הצחוק המלגלג והמשפטים השקטים שריחפו פתאום בחדר הגדול. הוא ידע שאין שם איש, ושהקולות הם צלילים שיצאו מראשו, אבל גופו התחלחל בכול זאת. הוא התכווץ וחיבק את עצמו בחוזקה, ומלמל לעצמו מילים מרגיעות. זה לא עזר. למרות ששרף את הזכרון, פרצופו של אחיו עדיין קפץ לראשו.
הוא רצה לצרוח. לבכות.
דור תפס את שערו ומשך אותו בכוח, חושב על איך הוא צריך להרוג את עצמו, לפני שיהרוג אחרים. כי הוא שד.
לעזאזל.
הם כולם שדים.

היי הנה הריב שלי! אני שמח שהריבים שלי מעוררים בך השראה.
איזה קטע מגניב >< זה כאילו קטע שלם שמסופר בתוך סיפור שבתוך סיפור זה די מגניב ><
ילד שד ילד שד!

ועכשיו להערות.

אוקיי זה לא בהכרח חייב אבל הייתי משנה את זה ל"דניה רוכן קדימה, מהופנט לסיפור, וכמוהו עיניהם של בני שנתם האחרים, מרותקים אל ברונו."
כי לקח לי זמן להבין מי זה כמוהו.

אוקיי זה הדבר הטכני היחיד. הדבר השני היה כל הקטע עם אח שלו. אולי את חושבת שזה ברור מי הוא ואיך הוא מתקשר לקטע, בגלל שאת יודעת מי הוא ואיך הוא מתקשר לקטע, אבל זה ממש לא ברור כמו שאת חושבת. מבחינתי זה כמו פילר בקטע, כי זה לא מוסיף לי כלום חוץ משאלות שאין לי עליהם תשובה. אולי זה היה יכול להיות טוב אם זה היה סיפור בהמשכים, אבל בקטע צריך לענות על כל השאלות באותו הקטע ולא להשאיר את הקוראים בלי תשובה. או שזה מציק כי אני לא יודע מי זה, או שזה פשוט לא אכפת לי מאח שלו כי אני לא יודע מי הוא.

אבל זה קטע מגניב ואהבתי וסליחה שלא קראתי את שאר הקטעים בעולם הזה עדיין אבל זה קטע מגניב ואהבתי :0