התפשטות / קלישה, שחר של עידן חדש

[קלישה מהלכת]

המדף שלי.
עבר עריכה קלה.

***

עוד קטע בסדרת "שחר של עידן חדש". למי שמתעניין בכתיבה במיוחד, את הפרטים המלאים תוכלו למצוא בפתיחת הקטע הראשון, התלקחות - אשמח אם תשתתפו.
הגיבורה שלנו שוב התחלפה, ושוב נפתח לנו קו עלילה חדש, והפעם של מירסניה פריסון, דמות שהפעם באה מיבשת אולנאנוס (אף על פי שישנה דמות אורחת, גיבורה אחרת, שתופיע לרגע!). יש לציין כי חלק מהרעיון של מערכת הקסם של היבשת התבסס על טרילוגיית הגרישה, מאת לי ברדוגו (מאוד מומלץ, דרך אגב), גם אם זה עדיין לא ניכר כאן. לא מדובר בפאנפיק.
תהנו!

***

התפשטות

[אורך: 1029]

אני מכשפה.
אני מעבירה את אצבעותי בבד החלק, הזורם, של גלימתי האדומה. הסאטן מרשרש תחת ידי כשאני מסתובבת, בוחנת את עצמי במראה. אני נראית שונה להפליא מאיך שאני מרגישה עם הגלימה הזאת - בוגרת ומבוגרת, מכשפה אמיתית, שהוסמכה על ידי המועצה.
לא עוד מחוללת פלאים. לא עוד מבצעת להטים. מכשפה.
אני מרפרפת בידי על רקתי השמאלית, מרימה תלתל אדמוני אל מאחורי האוזן, מנסה לדמיין לעצמי כיצד אראה לאחר המיון. ארבע סלסולי כסף ארוכים שיעטרו את רקתי עד ללחי, חמישה סמלים שונים שיעידו על הסיווג שלי.
אמא מופיעה בפתח, שערה הערמוני אסוף גבוה. היא לבושה בגלימת המכשפה המוסמכת שלה, ועל רקתה מבריקים חמישה אלמנטלים - המרה, רקימה, נווטות, שיוף, וסמל הריסון - פרח שן־הארי הפתוח למחצה. היא מחייכת כשהיא רואה אותי, ומחליקה אל תוך החדר בשקט כמעט מוחלט. היא מעבירה אצבע בשערי, ונעצרת בדיוק היכן שאצבעי ריפרפה רגע קודם לכן.
היא מרימה סיכה ומהדקת את הפוני למעלה, כך שרקתי גלויה. "זהו," היא אומרת בשקט, ברכות. ידה נשמטת לצד גופה. לרגע אחד עובר בינינו משהו אמיתי של אם ובתה - תחושת מחויבות אחת לשניה.
ואז הוא נעלם.
אני מהנהנת וקמה. אני יוצאות מהבית בצעדים מתונים, אמא כרגיל רגועה ואצילית, ואני מתוחה ונרגשת. אני משתדלת לרסן את הבעת פני, להישאר מכובדת, אך איני יכולה למנוע מההתרגשות לפרוץ ולעלות על פני השטח.
אני מכשפה.

✯✯✯

אנחנו מגיעות לכיכר הטקסית שעתיים לאחר שיצאנו מהבית. אנשים לא מפסיקים לעצור את אמא, לדרוש בשלומה, לדון איתה בנושאים פוליטים ולהתעניין בחייה הפרטיים. היא פונה לכולם בשמם ומפעילה את הקסם האישי הנפלא שלה, מחייכת ומטה אוזן כך שנראה שהיא תמיד ממקדת את כל תשומת ליבה במי שעומד מולה. אמא היא אחת הרוקמות האחרונות שעוד נותרו, ואין איש בעיירה שאינו מכיר את שמה, אך למרות כן עליה לעמול ולעבוד כל הזמן כדי לשמור על התדמית הציבורית שלה במיטבה.
הכיכר הטקסית מלאה למחצה. הורים ומכשפים ומכשפות מסיימי לימודים מסתובבים ומדברים, דנים אחד עם השני בקולות שקטים ורציניים. על הבמה הטקסית יש ארבעים כיסאות - שלושה תלמידים פחות משנה שעברה. אני רואה את הידוק השפתיים הקל של אמא כשהיא מבחינה בפרט הזה. בכל שנה פחות ופחות אנשים מתעסקים ברצינות בכישוף.
קבוצה של שגרירים ואנשים דיפלומטים אחרים מתקרבים מימין, משוחחים כל אחד עם בן זוגו שלו בלבד. הם נעצרים ליד אמא ומברכים אותה לשלום, מחליפים ביניהם דברי נימוס וכבוד, בהתאם למסורות הנוקשות של כל יבשת. מבין הקבוצה של האנשים, אני מזהה רק ילדה, מבוגרת ממני בשלושה שנים. יש לה שיער בלונדיני מסודר בצורה מושלמת, כל תלתל במקומו, ופנים חלקות ובהירות כחלב. פניה קפואות בארשת מנומסת וקרה. אני מזהה את הנערה.
"סנקיליוס סאירה," אני קדה לה קידה בהנפת היד, כנהוג ביבשת בה היא מתגוררת, צ'וסורה. היא משיבה לי בקידה משלה, חיננית ואלגנטית הרבה יותר משלי.
"סנקיליוס מירסניה," היא משיבה לי בקולה הנעים וחסר ההטעמה. "נפלא לראותך שוב."
זה לא נראה כך, אני מהרהרת לעצמי, אבל משיבה, "וגם אותך, סאירה. כיצד מתקדמים הסכמי השלום עם פרוסטברס?"
"לא השתנו כהוא זה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. אם כי אמי סבורה שהפגישה הזו תוביל להתקדמות." היא מחייכת חיוך, חסר רגש כל כך שזה מטריד. "נחמד מצדך לשאול. אני רואה שאת עומדת לעבור את טקס ההסמכה שלך?"
אני מהנהנת, מקפידה לא להראות את ההתרגשות שלי. בכל פעם שאני פוגשת את הנערה הזאת, הגדולה ממני רק בשנים ספורות, אני נזכרת מהי באמת המשמעות של דיפלומטיה.
איכס.
"האם את כבר יודעת מה האלמנטלים שלך?" מתעניינת סאירה.
"שלושה," אני עונה לה. זה לא מדויק - למעשה אני רק מנחשת שאני ניחנת בערפילאות, אך סביר להניח שאני צודקת. אמא אמרה לי את זה, ואמא אף פעם לא טועה.
"כמה נפלא." היא מחייכת את חיוכה המשונה.
אני מצטמררת.
"האם תכבדי אותי בחברתך?" אני מחווה על האגם ודוכני האוכל.
סאירה מרימה מבט אל אמה, שאף על פי שמשוחחת בריכוז עם אמי, נראה שהאזינה לכל השיחה שלנו, כי היא מניעה את ראשה בתנועה זעירה, כמעט בלתי מורגשת, וסאירה מחזירה את לי את מבטה. "אני חוששת שאני ואמי נאלץ לעזוב בקרוב," היא מתנצלת.
אני מהנהנת, ומתמלאת הקלה בליבי. אנחנו נפרדות בנימוס, ואני פונה אל האגם, מחישה את צעדי בניסיון להתרחק ככל שאני יכולה מהילדה הזאת. המבט שלה קר כל כך, אבל בעינייה יש מין ניצוץ של ציד שלכד את הטרף שלו, וכעת נהנה מבשרו. יש בה משהו... לא אנושי. נעדרת ממנה התמימות הילדותית שאמורה להשתרש בכל אדם עם היוולדו.

✯✯✯

הטקס מתחיל מיד, בלי הקדמות, במשך חצי שעה מסבירה המנהלת את שיטת המיון ומציגה כמאה מתוך עשרות האפשרויות האפשריות לאלמנטלים. הדברים שלה נכנסים לי מאוזן אחת ויוצאים מהאחרת. אני רק מחכה שהיא תתחיל במיון.
והיא מתחילה.
היא קוראת שמות, ואחד אחד ניגשים אל הבמה הבוגרים, נרגשים. הרוקמת שעומדת על הבמה מעבירה את אצבעותיה על רקותיהם באיטיות, מצחה מכווץ בריכוז, כשפסים כסופים מטפסים ומתפשטים תחת ידה בהדרגתיות על לחיו של התלמיד. אני מנסה לזהות את הרוקמת, אך בחוסר הצלחה. היא כנראה חדשה או שהובאה לכאן במיוחד.
שם משפחתי, פריסון, ממקם אותי כאחת לפני אחרונה. עד שמגיע תורי, כמעט כל התלמידים גומרים, והשמש כבר יורדת. כשהמנהלת קוראת בשם "פריסון, מירסניה", אני קמה על רגלי וצועדת־מרחפת אל הבמה. הרוקמת מחכה לי שם, כבר מותשת כמעט לגמרי.
אני נעצרת, והיא מתכוננת. היא מניחה את אצבעותיה באיטיות, אחת אחר השניה, על רקתי, ותחושת קור מזדחלת אל עצמותי. אני מרגישה משהו מתנוענע מתחת לעורי, חריטות על לחיי, עדינות אך מורגשות. אני עוצמת את עיני ונושמת עמוק, מסרבת לתת לעצמי להישיר מבט מפוחד אל סאירה, שלמרות דבריה, בוודאי עדיין נמצאת כאן ומביטה במיון שלי.
זה נגמר מהר כמו שזה מתחיל, והכאב עוזב. אך אני עדיין מרגישה תחושה משונה, כאילו מישהו הדביק מדבקה רטובה על עורי, ועקצוץ עובר בצד השמאלי של פני.
הרוקמת מורידה את אצבעותיה מפני, ואני רואה בזה סימן לפקוח את עיני. אני מחייכת בהקלה, ומצפה לשמוע מחיאות כפיים, לראות את חיוכם של האנשים, את מבטה הקורן של אמא.
אבל הם לא מגיעים.
האנשים מביטים אחד בשני בבילבול ובחשש, מתלחששים, מודאגים, מעיפים אלי מבטים טרודים. אני מביטה במנהלת בהיסוס, מחכה שתגיד לי מה לעשות.
היא מבחינה במבטי ומסמנת לי קלות בראשה לרדת מהבמה, וללכת להיעמד ליד אמי. אני עושה כך ברגליים כושלות, בטישטוש. כשאני נעצרת לידה, אמא אוחזת בי בכוח, כאילו חוששת שאני חולה. היא נראית מפוחדת, רגש שלעולם לא ראיתי נסוך על פניה.
"מה קרה?" אני לוחשת. קולי חלש. כל גופי חלש. אני עומדת לקרוס.
אמא מרפרפת באצבעותיה על רקתי, כמו שעשתה לפני שעות ספורות, בבית. רק שהפעם היא נעצרת על הסימן המרכזי, העליון והגדול מכל. היא נועצת בו את מבטה כלא מאמינה.
"הסמל המרכזי שלך, מירסניה."
"מה איתו?"
"הוא לא שן־הארי. הוא... פרזיה."

[וייטאלאסי]

קטע מעניין...
יש איזשהו מסר שלא הבנתי פה? איזשהו משהו עמוק במיוחד?

[קלישה מהלכת]

חחח לא
זה פשוט קטע מתוך סדרת קטעים שכל אחד מספר על עולם קסום אחר, אז העמסתי כאן הרבה מידע בלי הרבה הסברים. אני אבהר את השאר בקטע הבא.

[Sam I am]

וואו
זה נשמע מדהים ואני ממש הייתי רוצה לראות המשך לזה!