המדף שלי.
מבוטא.



כרגיל, כמה הערות:
נעשה לפעילות פורים, אתגר 3. יש לציין כי בחלק שבו ליב מבינה שהיא פיפסה את התחנה שלה לאחר ההכרזה בכריזה של האוטובוס - מדובר בקטע מועתק מהפעילות, כפי שנדרש, ואני עצמי לא הבנתי מה זה אומר שבאוטובוס שבו אתה נמצא קוראים את שם הקו פ- אז אתם מוזמנים פשוט לדמיין שקוראים בשמה של תחנה.
סיפור פורים שונה מהז'אנר המוכר שלי. חמישה נקודות מבט, חמישה דמויות שקשורות אחת לשניה בדרכים שונות, חמישה סיפורים. אני מקווה שהצלחתי להציג אותם בצורה נכונה.
תהנו!





בוקר זה לא דבר כל כך נעים.
כרמל הביטה בזעם מבעד לחלון במי שפעם היתה החברה הכי טובה שלה. הבוגדת המנוולת. מה היא חושבת לעצמה כשהיא פשוט עומדת שם ומדברת עם איילת..?
כרמל מיששה בידיה את התחפושת שלה לפורים. אוף. אוף אוף אוף. זה כל כך לא הוגן. מה היא אמורה לעשות עכשיו?
ליב הרימה מבט ונופפה לכרמל. כרמל השאירה את פניה קבועות בהבעת זעף. היא החליטה שהיא לא תנופף לה בחזרה. ככה היא תבין שהיא כועסת עליה מאוד.
אבל... איילת גם הרימה מבט ונופפה לה. זאת הרי איילת - החברה הכי טובה החדשה שלה. צריך לנופף לחברות הכי טובות, לא? כרמל ניסתה לעצור בעצמה, אבל לבסוף נופפה להן וחייכה חיוך מאולץ. היא גערה בעצמה על החולשה הזאת.
הן נפרדו והלכו לדרכן. כרמל המשיכה לעקוב אחר ליב במבטה הצורב עד לקרן הרחוב, בתקווה שהיא יכולה לחוש את מבטה חורך חורים בגבה.
למרבה הצער, זה לא קרה. כרמל טרקה את החלון וחשה בזעף ממלא כל נים ונים בגופה. היא השליכה את תחפושת הלוברנטית שלה על השולחן וקמה על רגליה, מזדקפת בפיהוק.
אך, בוקר זה לא דבר נעים בכלל.

"קו 89" צלצלה הכריזה של האוטובוס, אוי לא.
ליב פקחה את עיניה בפאניקה וקפצה על רגליה. היא התחילה להשליך חפצים לתוך התרמיל שלה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. דלתות האוטובוס נסגרו, ולפני שהיא אפילו הספיקה לצעוק לנהג להמתין רגע, הרמזור התחלף לירוק, והאוטובוס המשיך בלהיטות קדימה.
לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. ליב התיישבה ביאוש על המושב ופתחה את הטלפון הנייד. עשרים לארבע. עכשיו היא תיתקע באוטובוס לארבעים דקות הקרובות. אין שום מסלול אחר, והתחנה הבאה רחוקה מכדי שהיא תוכל ללכת למסיבה ברגל.
היא ידעה שזה חסר טעם. היא הרגישה שזו היתה טעות כשהיא קיבלה את ההזמנה למסיבה. היא לא היתה מבין המקובלות. אז ממתי מזמינים אותה למסיבת פורים בבית של ענבל? היתה לה תחושה שזה קשור לאילת, וזה גרם לה לתחושת אשמה לא נעימה בבטן.
ליב שנאה להפר הבטחות, אבל זה קרה כל הזמן בכל הזאת. היא ידעה שכרמל כועסת עליה על שהפרה את הבטחתה, ולשם שינוי היא הסכימה איתה. זה היה ממש לא הוגן, אבל לא היתה לה ברירה.
כרמל וליב קבעו להתחפש יחד ללוברנטיות. זו היתה תחפושת מתוך ספר פנטזיה ששתיהן אהבו, שהיה על שתי מכשפות, המכשפה הלבנה והמכשפה השחורה. שתיהן נקראו יחדיו הלוברנטיות. בחלקה נפל החלק של המכשפה השחורה, בעת שכרמל נהנתה מתחפושת הלבנה. אילו היו שתי תחפושות של מכשפות באותו סגנון, כל אחת עם צבעים שונים. הן היו אמורות לנצח בתחרות התחפושות השכבתית בבית ספר.
אבל אז ליב ביטלה לכרמל, יומיים לפני תחרות התחפושות.
זאת היתה אשמתה של איילת.
ליב ניסתה להתעודד בעובדה הזאת, אבל היא לא עזרה. היא כעסה על עצמה ובה בעת השתוקקה להגיע למסיבה יחד עם איילת, מה שגרם לה לכעוס על עצמה יותר, והיא חשה לחוצה יותר ויותר מרגע לרגע. היא נגעה בשערה כדי לבדוק את תסרוקתה ואז נזכרה שאסור לגעת בו כי זה יהרוס אותו, ושמטה את ידה לצד גופה. לא חשוב.
היא העמידה פנים שהיא לא חשה במבט הזעוף של כרמל מביתה בעת שהיא צפתה בה מדברת עם איילת, אבל היא חשה בו כל הרחוב, וגם לאחר מכן, כשכרמל לא יכלה לבהות בה גם כשרצתה. ליב ידעה שכרמל נוטה להגזים ולקחת כל דבר ברצינות. היא ניסתה לעודד את עצמה במחשבה על איזה כיף היא תעשה במסיבה, אבל לא הצליחה.
ליב הפרה כל הזמן הבטחות. רק אחר כך היא נזכרה להצטער.

איילת הביטה באנשים הרוקדים במסיבה ונהנים סביבה והרגישה שהיא שמחה. ככה שמחה מרגישה. כשאת מוקפת באנשים שכולם היו מתים להיות חברים שלך, במקום עצום ומלא מוזיקה שאת בוחרת עם אוכל שאת אוהבת וכשאור הזרקורים מכוון עליך. זוהי שמחה. זהו אושר. אחרי הכול, מה חסר לה?
היא שמעה קולות צעדים והסתובבה, פוגשת את ליב הסמוקה קלות, לבושה בתחפושת הלוברנטית השחורה שלה. על פניה היה פרוש חיוך עצום ונבוך.
"היי, לוברנטית לבנה!" היא אמרה בגיחוך כאילו היתה זו הבדיחה המצחיקה ביותר בעולם. איילת חיכה חיוך קטן מתוך תחושת רחמים.
"תחפושת יפה," היא אמרה לה, ונהנתה לראות את חיוכה מתרחב. היא ידעה איזו השפעה יש לה על ליב, אבל קיוותה לקחת אותה למקום חיובי. היא יכולה להפוך אותה לפופולרית, למקובלת ביותר חברתית חוץ ממנה. ליב מדהימה בתיאטרון וקל להתחבר איתה. היא ראתה בה פוטנציאל. והיא סייעה לבנות שבהן ראתה פוטנציאל, לעלות בסולם החברתי המפרך בדרך קלה יותר, במקום שאר הילדים שנאלצים לטפס בשיניים חרוקות.
על החצאית שלה היו רקומים פרחים קטנים. כעת ליב החליקה עליה בידה ופנתה בצעדים נמרצים אל המזנון. איילת הלכה איתה, תוהה לעצמה לרגע במעורפל כיצד היא הצליחה להוביל אותה, אבל מבטלת מיד את המחשבה. זה רק המזנון.
איילת לא חשה אשמה על מה שהיא עשתה. היא ידעה שליב התכוונה להתחפש עם חברתה הטובה כרמל ללוברנטיות ביחד, ושהן תיכננו את זה הרבה זמן מראש. אבל היא הכירה את כרמל. הילדה הזאת היתה נוראית - תמיד כועסת ומזעיפה פנים לכולם, מגיבה בדרמתיות מוגזמת לכל דבר. היא ידעה שמוטב יהיה לליב אם תפסיקי את הקשר איתה. היא לא עשתה את זה למען רווחתה האישית. היא עשתה את זה למען טובתה של ליב.
אז היא הציעה לליב לבוא איתה למסיבה של ענבל, אותה היא שיכנעה לשלוח לה הזמנה. היא עאמרה לה שיש לך רעיון לתחפושת זוגית. היא הציעה לה בדיוק את כל מה שהיא היתה צריכה. ליב תבלה איתה את זמנה, ומן הסתם גם דודקה.
היה לה כל מה שהיא רצתה, אבל היא תמיד רצתה יותר.

"שוקו! שוקו רק ב2 שקלים!" קרא דודקה. הוא השתחל בין שני רוקדים בתחפושות טינקר בל ופיטר פן והמשיך בצעקותיו. "שוקו! הכי זול! שתי שקלים! מיוחד! שוקו!"
"היי, דודקה." זאת היתה כרמל. היא נראתה קודרת, דבר שהתאים לה, ועסוקה במחשבות, דבר שלא התאים לה. דודקה הופתע לשמוע שהיא מדבר בשקט, דבר שבהחלט לא איפיין את כרמל. הוא סימן לה להתרחק מהמוזיקה הרועשת והם יצאו החוצה. דודקה התיישב על ספסל ומסר לכרמל שקית שוקו בחינם (אני רושם לך, הוא חזר ואמר לכרמל, שנראה שהתחרשה באופן מסתורי בכל פעם שהיא דיבר על מחירים).
היו כמה שניות של התפתלויות וחוסר נוחות שבהם ניסה דודקה למצוא סוף סוף את משפט הפתיחה הנכון לשיחות האישיות שלו עם כרמל, ואז היא פשוט התפרצה בחוסר סבלנות, כהרגלה.
"ליב ביטלה לי את התחפושת הזוגית לפני יומיים. היא אמרה שהיא חולה, אבל ראיתי אותה הולכת בבוקר לתחנת האוטובוס כדי לנסוע למסיבה של ענבל."
דודקה כמעט והרים גבות. הוא לא ידע שאחותו שיקרה למי שהחשיבה לחברה הכי טובה שלה רק כדי ללכת למסיבה. זה לא התאים לה. הוא יחליף איתה כמה מילים כשתחזור הביתה.
היא נשך את שפתיו והאזין לתלונותיה הזועמות של כרמל. אחותו היתה אדם משונה מבחינות מסוימות. היא היתה בכיתה ז', אבל מבחינות מסוימות נראה שהיא בוגרת כמו ילדה בכיתה ד', בזמן שמבחינות אחרות היא היתה מבינה הרבה יותר מרוב הבנות בכיתתו. חברתה הטובה, כרמל, דילגה על שתי כיתות, והוריהם האמינו שהחברות איתה דירדרה את ליב. דודקה אהב את כרמל. היא היתה כנה באופן שהיה נדיר למצוא בקרב אנשים, והיתה נאמנה ותומכת. הוא ידע שליב מתקשה עם כישורים חברתיים, אבל עם כרמל תמיד היה לה נוח. היא היתה מקום המפלט שלה. מקום מפלט שעכשיו נעלם, בגלל השבריריות של חברות הנעורים.
הוא תהה לעצמה האם זה קשור לאיילת. הנערה היתה חברה קרובה שלו בעבר, אבל הם התרחקו במהלך השנים. איילת תפסה מעמד חברתי מכובד. דודקה היה גם הוא במעמד טוב, אבל פחות אהב להנהיג. הוא העדיף לזרום עם החבר'ה. הוא היה החבר הנאמן, התומך.
המקשיב.
"דודקה! דודקה! אתה מקשיב למה שאני אומרת לך?"
כרמל העירה אותו מהיקציו. תלתליה החומים קיפצו סביב ראשה בעת שמצצה את שקית השוקו עד תום."דודקה!"
"מקשיב, מקשיב," אמר דודקה, ונשען לאחורה מרוכז למחצה. הוא תהה לעצמו מה עושה ניסן ברגע זה.

ניסן השליכה את חשבון החשמל על השולחן ביאוש. היא שמטה את ראשה אחורה על משענת הכיסא בעגמומיות. איך יתכן שהם מבזבזים כל כך הרבה חשמל בחודש? איך?
היא הקשיבה לנשימות המרגיעות של אביה מהחדר הסמוך, וניסתה לעורר בתוכה את תחושת הנחישות שמתעוררת בה תמיד כשהיא חושבת על אביה לפני שהיא לוקחת עליה תפקיד נוסף, אבל הפעם זה לא הצליח. היא פשוט לא יכלה יותר. זה היה יותר מדי קשה.
זה היה לא הוגן. המחשבה הילדותית התוותה את דרך חייה. זה לא היה הוגן שאבא חלה. זה לא היה הוגן וזה לא הגיע לו. או לה. היא לא עשתה שום דבר רע. ובכל זאת מצאה את עצמה כבר בגיל שבע עשרה מתחזקת את הבית ועוזרת בכל דרך אפשרית. היא טיפלה בכרמל הקטנה שלא ידעה איך להגיב למצבו של אבא. היא טיפלה באבא שכבר לא היה כל כך אבא. היא עזרה לאמא המותשת אחר כל יום עבודה שנגמר בתשע והתחיל בשש. בתוך כל התרומה לאחרים, לא נשאר לא כל כך הרבה ניסן.
פעם היו לה חיי חברה. פעם היא היתה ילדה מקובלת בבית ספר, ילדה שכולם אוהבים ונהנים בחברתה. היא קיבלה תמיד ציונים טובים, כולם בבית ספר הכירו את השם שלה, ובשיעורי ספורט היא תמיד היתה מגישה הכי טוב בכדורעף. אבל אז כל הבלגן הזה קרה, והיא התחילה להבריז מבית הספר כדרך קבע. לא עבר זמן רב והיא סולקה, והועברה לבית ספר אחר. גם ממנו היא הבריזה, וכך היא המשיכה לעבור בין בתי ספר, פחות ופחות איכותיים. היא אהבה ללמוד, אבל כבר לא יכלה לעשות זאת. עתיד הפסיכולוגית העובדת פרטי נשבר לרסיסים, אבד בתוך החיים האמיתיים.
היא עדיין קיוותה לכרמל את הטוב ביותר, אבל חששה שזה כבר מאוחר מדי.
רק הפורים היא שכרה לה מהחסכונות שלה תחפושת לוברנטית מושקעת. כרמל ידעה כמה הכסף הזה היה חשוב לניסן, ולכן הרגישה התלהבות גדולה כל כך. היא הבטיחה לניסן שוב ושוב שזה יהיה הפורים הטוב ביותר בעולם בשביל שתיהן. היא אמרה שהיא תשיג לה את כל הכסף חזרה. היא המשיכה לפזר הבטחות ריקות ממשמעות, אבל ניסן בכל זאת חייכה. כרמל היתה אופטימית במידה חסרת תקנה - או פסימית, תלוי באיזה מצב רוח היא.
"ניסן?" זה היה דודקה, וניסן הרגישה כאילו התעוררה, ואולי זו היתה האמת. הדלת של הבית בחיים לא היתה נעולה, והפעם היתה פתוחה לרווחה. דודקה עמד בפתח והביט בה בהיסוס.
"הכול בסדר?"
הם היו חברים טובים, אבל אפילו דודקה לא ידע מה קרה אצלה בבית. היא ליכסנה מבט אל חשבונות החשמל וחשבה לעצמה על המשמרות הנוספות שהיא תיאלץ לקחת, על כך שהיא תהיה חייבת לבטל לכרמל את תוכנית המחוננים שהיא משתתפת בה, היום היחיד בשבוע שבו כרמל קמה בחיוך גדול כל כך שנראה שהוא מאיר את הבית.
"כן, הכול בסדר."
דודקה חייך אליה לרגע, ואז החיוך נעלם. הוא נראה כאילו נזכר במשהו. "כרמל סיפרה לי שליב הבריזה לה כדי לבלות עם איילת."
כמובן. איילת היתה מבחינתה של ניסן השטן בהתגלומותו. היא שנאה אותה, והיא שנאה אותה בחזרה, או כך לפחות היה כשהיו בבית ספר. היה ברור גם שאיילת מרגישה משהו כלפי דודקה, למרות שלא היה ברור עד כמה דודקה מבין את זה.
ניסן היתה מופתעת מכך שליב פגעה כך בכרמל, אבל לא יותר מדי. למרות שהחלום שלה כבר ננטש מזמן, ניסן אהבה לנתח אנשים פסיכולוגית. והיתה לה תחושה ברורה שהפגם המרכזי של ליב הוא הרצון שלה להיות מקובלת.
הא תהתה לעצמה האם כרמל תסתדר גם עם זה וגם עם הפרידה מהמחוננים, ושוב חשה אנחה מתגנבת לגרונה - אבל החניקה אותה.
"תודה שהודעת לי. אתה צריך משהו?"
גס מדי. טעות, טעות טעות.
דודוקה נראה כאילו חש שלא בנוח. "אין שום דבר, רק... רשמתי לכם על החשבון את השוקו שנתתי לכרמל, טוב? הוא שתי שקלים בלבד."
"כן, תודה." ניסן חייכה אליו חיוך מאולץ. דודקה, שהכיר אותה, הבין את הרמז ויצא, סוגר את הדלת אחריו.
ניסן נמרחה עוד יותר בכיסא. שתי שקלים זה כלום, אבל על החשבון שלהם נרשמו לא מעט דברים מכרמל. היא התקשתה כל כך להסתגל למצב החדש שלה, עד שסיגלה לעצמה הרגל לקנות משהו מתוק לאחר הבית ספר וליהנות ממנו במשך חצי שעה שלמה - מחוץ לבית המחניק והחשוך - ורק אז היתה חוזרת. היא חשבה שניסן לא יודעת, אבל ניסן ידעה.
ניסן עצמה את עיניה בעייפות. היא כבר היתה עיפה מהכול, אבל לא הורשה לה לקחת הפסקה. היא היתה חייבת להמשיך, כי כרמל היתה תלויה בה, גם אם היא לא רצתה. גם היא רצתה לעזוב.
והיא ישבה בחושך, בודדה. עיניה עצומות.