שגרה / שירה

ערב. פעם, ערב היה משהו. היא לא הייתה בבית, אוכלת ארוחת ערב, יושבת בסלון וראה טלוויזיה... פעם היא הייתה עושה משהו בערב.

אבל עכשיו? עכשיו היא שוכבת במיטתה, מתכווצת ונצמדת לשמיכת הפוך העבה שנשארת איתה גם בקיץ, מנסה להירדם.

היא לא מצליחה.

השעה רק שבע בערב, והיא רוצה לישון. כן, היא עייפה כל הזמן. כל יום כל היום, היא מרגישה את העייפות משתלטת עליה, מכבידה על עיניה, אך היא מחכה. היא מחכה עד לשעה הנורמלית ביותר בה היא תוכל לישון, שגם שמונה בערב זה מוקדם.

והנה היא, כמו כל יום. מנסה להירדם בשעה המוקדמת הזו, ואינה מצליחה.

היא מתרוממת מהמיטה לישיבה, נשענת על הקיר שמאחוריה. היא נאנחת עוצמת את עיניה במשך כמה שניות ובזמן הזה מדליקה את האור שמשתלט על החדר שהיה חשוך עד אותו הרגע.

היא מניחה את רגליה על הרצפה, קמה ונזהרת שלא לדרוך על הדפים והבגדים המפוזרים בחדר.

גם הבלגן מאפיין אותה, ממש כמו העייפות. אבל את הבלגן היא יכולה לסדר. והעייפות? מגיעה מהרגשות, עליהם היא איננה שולטת.

היא יוצאת מהחדר, מגרשת את המחשבות ממוחה. היא צריכה לעשות משהו שלא כולל לשכב במיטה, כמו כל הימים האחרים.

בזמן ההליכה אל המדרגות היא מסתובבת, נאנחת וחוזרת לחדר. למה לרדת למטה, לעלות ולרדת שוב אם היא כבר עכשיו יכולה להתארגן ליציאה?

לא, לא יציאה למועדון. פשוט... הליכה.

היא נכנסת לחדר, מרימה חזייה מערמת הבגדים שליד סל הכביסה הריק למחצה, אוחזת בזוג מכנסי ג'ינס בהירים שמצאה, כמובן, זרוקים על הרצפה ליד המיטה.

היא מתיישבת על המיטה ונאנחת, נותנת למחשבות להשתלט.

האם זה יהיה ככה תמיד? כמה זמן זה ימשיך ככה, מתי זה יסתיים? מתי המחש
בות המגעילות האלה יעזבו אותה, מתי כל הכאב ייעלם?

ובמחשבות האלה היא נותנת לעצמה להתעטף בשמיכה פעם נוספת, זורקת את החזייה והמכנס הרחק ממנה, סוגרת את האור ושוקעת לחושך.

וואו. זה קטע עצוב ומדכא, אבל שכתוב בצורה נפלאה ומציג את כל הרגשות המתאימים בצורה קצרה וקולעת. הוא מתאר בצורה כל כך יפה רגשות כל כך קודרים. אני מקווה שהוא לא מבוסס על מקרה אמיתי.
רק הערה אחת קטנה:

כאן נלחץ לך אנטר בלי סיבה.

כן, גם אני שמתי לב...
וזה כתוב בצורה כל כך מותחת, יפה, מרגשת ועוד דברים שהמוח שלי לא מתכוון לכתוב אותם כרגע
תמשיכי את זה!
ולדעתי זה ממש מגניב שאת לא גילית מי זאת הייתה
רגע, את בת, נכון? אם לא, אני אערוך את זה, וסליחה...