ים של דמעות ודם|וריאן

[Felis Fuscus]

עוד קטע, הפעם למילה אלף דמעות :>
אני מאוד אוהב את העולם החמוד שלי של המפלצות D:
אה כן נכון שכחתי טריגר לאובדנות

---

ריקו שכב במיטה שלו, מכורבל בשמיכה, ובקושי הצליח לנשום. דמעות ודם חם זלגו מהעיניים שלו, הרטיבו את פניו ולכלכו את סדיני המיטה.
הוא ידע שהוא היה צריך למות. הוא ידע שהוא לא היה אמור להיוולד בכלל. הוא ידע שאף אחד לא אוהב אותו. למה שמישהו יאהב אותו? הוא זבל. הוא חסר תועלת, וכולם רוצים אותו מת.
את המחשבות קטעה דפיקה בדלת. זה ג'יי? הוא מרחם עליו? ריקו לא רצה את הרחמים של אחיו. הוא שנא רחמים. רק לו מותר לרחם על עצמו.
נשמעה עוד דפיקה. ריקו עדיין לא קם לפתוח. הוא לא רצה לדבר עם אף אחד עכשיו.
אחרי כמה שניות הדלת נפתחה בחריקה עדינה. עיניים ירוקות הציצו פנימה. "ריקי?"
ריקו לא ענה, ובמקום זה התכסה עם השמיכה עד הראש. הוא שמע את הצעדים שהתקרבו למיטה.
"אתה כועס?"
ריקו ייבב, וניסה להרגיע את עצמו לפני שהוריד לבסוף את השמיכה מהפנים. אנדריי ישב על הרצפה שליד המיטה שלו. אנדריי, הבן אדם היחיד חוץ מג'יי שבאמת אהב אותו, למרות שריקו לא היה ממש בטוח למה. זאת אומרת, ג'יי היה חייב לאהוב אותו - הם היו תאומים - אבל אנדריי היה סתם זר שריקו פגש ברחוב.
הוא לא היה בטוח בדיוק איך הם הפכו לחברים. וליותר מזה.
ברגע שאנדריי ראה את הפנים מכוסות הדם של ריקו הוא פלט ציוץ מפוחד. "מ-מה קרה?!"
"ס-סליחה," ריקו הצליח להגיד, והרגיש כאילו הוא עומד להתחיל לבכות שוב.
"מה קרה?!" שאל אנדריי שוב, ונשמע רק לחוץ יותר.
"גי…" ריקו התחיל לבכות שוב. "גילו שאני מפלצת."
"הו," אנדריי מלמל בשקט, אבל לא שאל את ריקו מה בדיוק קרה. ריקו העריך אותו על כך. הוא לא רצה לדבר עם אף אחד על מה שקרה, על איך שהילדים בבית ספר גילו שהוא היה בעצם חצי מפלצת, וכמעט רצחו אותו במכות. למזלו של ריקו הכוח שלו היה לרפא את עצמו, למרות שהוא בטח איבד כל כך הרבה דם רק מהריפוי. הרי בכל פעם שהוא מרפא את עצמו, הוא מדמם מהעיניים.
אנדריי התקרב אל ריקו בהיסוס וחיבק אותו בידיים רועדות. ריקו נקבר בחיבוק שלו בהכרת תודה.
"אתה מלא בדם," אמר אנדריי.
"סליחה," ייבב ריקו.
אנדריי התחיל ללטף לחברו את השיער בעדינות. "צריך לנקות את זה."
ריקו הניד בראשו.
"למה לא?"
"לא."
"למה?"
"אני לא רוצה," ענה ריקו ביבבה, ושנא את הצליל הזה שנפלט משפתיו שוב ושוב. למה הוא לא יכול פשוט לסתום את הקול חסר התועלת שלו לנצח?
"מה אם אני אנקה את זה?" אנדריי הציע.
זה היה רעיון טוב, אבל ריקו לא רצה לעשות כלום עכשיו חוץ מלרחם על עצמו ולבכות. לכן במקום לענות הוא רק נקבר יותר בחיבוק. אנדריי הפסיק ללטף את שיערו ובמקום זה הניח את ראשו האדום על ראשו הלבן של ריקו. ריקו הרגיש בחמימות מתפשטת בו, למרות הקור והפחד ששררו בתוכו. הוא עצם את עיניו ונתן לעצמו להרגע בחיבוק של חברו.
"ריקי?"
ריקו הרים את מבטו מהחולצה של אנדריי, שהתלכלכה כולה בדם שלו, והסתכל על העיניים הירוקות שמולו. אנדריי התכווץ. "אני ממש רוצה לנקות את הדם," אמר בשקט.
ריקו השפיל את מבטו. "סליחה."
"אפשר?"
ריקו שתק לרגע לפני שהנהן בהיסוס. אנדריי עזב את החיבוק וקם מהמיטה, ופלט צווחה כשראה את החולצה שלו, שהתלכלכה כולה באדום. הוא מיהר להוריד את הבגד ולזרוק אותו לקצה השני של החדר.
"סליחה," ריקו ייבב שוב.
"זה בסדר," ענה אנדריי במלמול. "אני הולך להביא נייר. ומגבונים. ומגבות." החליט, ואז יצא מהחדר.
רק אנדריי יכול לשוטט בלי חולצה בבית של מישהו אחר.
ריקו חיכה כמה דקות לפני שאנדריי חזר עם המגבונים. הוא התיישב על המיטה מול ריקו והתחיל להעביר את הבד הלח על הדם שכבר הספיק חצי להתייבש על פניו של ריקו. ריקו עצם את עיניו ונתן לתחושה הקרה של המגבון להרגיע אותו.
"זהו."
ריקו פקח את עיניו וניסה לגעת בפנים שלו. העור שלו היה לח ודביק מהמגבון, אבל לא היה יותר דם.
"אתה יכול להביא לי חולצה?" שאל אנדריי בהיסוס.
ריקו הנהן וקם לחפש חולצות בארון. הוא קיווה שהחולצות שלו יתאימו לאנדריי. הוא בחר בחולצה שחורה עם הדפס והושיט לחברו. אנדריי לקח את החולצה ולבש אותה. קצת גדול מדי, אבל לא נורא.
"אפשר לשאול אותך שאלות או שאתה לא רוצה לדבר על זה?" שאל אנדריי.
זה מה שריקו אהב באנדריי. הוא שאל לפני שהוא אמר משהו, בשביל לא לגרום לאף אחד לא להרגיש בנוח. הוא תהה איך הוא זכה בחבר כל כך טוב.
"אני לא יודע," ענה בקול רועד.
אנדריי הנהן פעם אחת, ולא שאל שאלות. "אתה רוצה עוד חיבוק?"
ריקו הנהן. אנדריי פתח את ידיו בחיבוק, וריקו מיהר להיקבר שוב - הפעם בלי ללכלך חולצות בדם.
אבל אז אנדריי כן שאל שאלה. "מה הם עשו לך?"
ריקו התכווץ בלי לענות, ואנדריי לא לחץ עליו לענות. הם נשארו בחיבוק לכמה דקות לפני שריקו עזב וחזר להתכרבל בשמיכות. אנדריי הסתכל עליו באכזבה, וניסה לטפוח בעדינות על שיערו הלבן של ריקו.
ואז נשמעה דפיקה בדלת.
"ריקו?"
זאת הייתה ויטה. אחותו הגדולה. ריקו התכווץ כששמעה את הקול שלה, וקבר את הפנים בחולצה של אנדריי.
"ריקו? אתה שם?"
שתיקה קצרה חלפה לפני שאנדריי החליט לענות. "הוא… אה… ישן?"
"טוב… רק רציתי לבדוק איך הוא."
ריקו קבר את הפנים עמוק יותר בחולצה של אנדריי. "תקרא לה." לחש בשקט.
"אה… תיכנסי!" אמר אנדריי במהירות.
ויטה פתחה את הדלת בזהירות והציצה פנימה. "ריקו? אתה בסדר?"
ריקו הרים את מבטו בהיסוס בשביל להציץ על ויטה, שהלכה למיטה בזהירות והתכופפה בשביל להיות בגובה העיניים שלו. ריקו הרגיש שהעיניים שלו שוב צורבות מדמעות. אנדריי כרך את זרועותיו מסביבו בגוננות.
"אל תבכה," לחשה ויטה בעדינות. "אני רק רוצה לבדוק מה שלומך."
אנדריי הנהן בהסכמה. "אל תבכה."
"סליחה," ענה ריקו ביבבה, שוב. אנדריי טפח על ראשו.
"אתה רוצה שאני אלך?" שאלה ויטה. "זה יעזור?"
ריקו הניד בראשו.
"אתה רוצה לומר לי מה קרה?"
ריקו הניד בראשו.
"אתה רוצה להישאר ככה? בחיבוק עם אנדריי, בלי לדבר?"
ריקו שתק לכמה שניות. "אני לא יודע."
ויטה חייכה חיוך קטן. "זה בסדר. אתה לא חייב לדעת. אפשר סתם לדבר, אם אתה רוצה?"
ריקו הנהן פעם אחת.
אבל לפני שהם הספיקו להתחיל לדבר, אנדריי פתח את פיו. "את יכולה להיות גם אחות שלי?"
ויטה גיחכה, מה שגרם לריקו לחייך בעצמו. "למה לא?"
אנדריי ממש קרן באושר. "באמת?"
"בטח, אתה כבר במילא כמו משפחה."
אנדריי התחיל לקפץ במקום, ואז נזכר שריקו עדיין נשען עליו והפסיק. ריקו ניסה להתרומם, אבל אנדריי מיהר לתפוס אותו ולמשוך אותו חזרה לחיבוק. "לא."
ריקו הסתכל על החיוך של אנדריי בזמן שחיבק אותו, ואז על החיוך הרחב של ויטה שצפתה בהם מצד המיטה, והרגיש שגם הוא רוצה לחייך, למרות כל הכאב שחש.
הוא הרגיש שמחה לראות את שני האנשים שהוא אוהב מחייכים.

[קלישה מהלכת]

אני חייבת להגיד (ולכתוב) שלקטע הזה התחברתי הרבה יותר מאשר לקטע הקודם שלך. עקרונית לא קרה בו כל כך הרבה, אבל הדרך שבה תיארת את רגשות הדמויות, נסחת אווירה, רקמת מערכות יחסים, והכול בקטע אחד, זה יצר ביחד פשוט קטע מעולה.
מה שכן, כדאי שתציין את טריגר אובדנות/שנאה עצמית למעלה.