הילה | סיפור בהמשכים | תהילה, אימא של הילה חולה בסרטן... בואו וקראו:)

הילה | סיפור בהמשכים

פרק 1

"מישהי פה לא מקשיבה!"
הילה הרימה את ראשה לעבר פרופסור יעקביץ'.
"סליחה, פרופסור." היא מילמלה.
ראשה היה מלא כעת בהרבה דברים אחרים,
אך שום דבר בו לא היה קרוב למתמטיקה.
"בלה בלה בלה, להגיש ליום ראשון, בלה בלה בלה, משוחררים."
היא הרימה את תיקה על הגב ברשלנות ומיהרה לצאת מהבניין, חולפת על השלט,
"אוניברסיטת מתמטיקה למתקשים צעירים".
הילה הוציאה את הטלפון שלה מהתיק.
היה שם הודעה מנועה שהזמינה אותה ועוד כמה חברות לישון אצלה הערב.
היא לא ענתה.
הילה התקשרה לאבייה.
"הלו?" הוא ענה אחרי שלושה צילצולים.
"אבא, מה קורה?"
הוא נאנח.
"לא טוב, הילה. לא טוב. היא לא מתעוררת."
"טוב, אני באה."
"לא, את לא."
"כן, אני כן."
הוא נאנח שוב.
"את עקשנית בדיוק כמו האימא שלך, הא?"
"בדיוק. תחכה לי בחוץ, טוב?"
"בסדר. ביי."
"ביי."
היא צעדה לעבר תחנת האוטובוס, אפופת מחשבות.
כשהאוטובוס עצר היא גילתה שאין לה שקל ברב קו.
נערה חילוניה שלימה עליה והילה התיישבה לצידה.
הם שתקו זמן מה.
"איך קוראים לך?" הנערה שאלה לבסוף.
"הילה. ולך?"
"זיו.
"אהה." הם בהו בחלון.
בית החולים נגלה לעיניהם.
האוטובוס נעצר.
הילה הופתעה שגם זיו יורדת ונכנסת לבניין.
ניר, אבא של הילה, חיכה לה בכניסה.
היא תפסה בידו ונפרדה מזיו.
הם עלו במעלית.
חדר, ועוד חדר. מסדרון ארוך עם ריח של בית חולים.
הם נעצרו.
הנה החדר הנכון.
הם נכנסו אליו, הילה אוחזת חזק בידו של ניר.
והנה היא, שוכבת במיטה.
עינייה עצומות והיא מכוסה.
מחוברים אלייה המון מכשירים.
"אימא?" הילה נטשה את ידו של ניר והתקרבה אל המיטה.
"אימא?" היא לחשה שוב.
היא התבוננה באימה דקה ואז יצאה מהחדר בריצה, דימעותייה זולגות ללא מעצור.
ניר לא היה מסוגל לרוץ אחרייה. הוא נשאר נטוע למקומו.
היא רצה מבלי לדעת לאן, ליבה נשבר לרסיסים.

....
כבר הרבה זמן רציתי להעלות אז כפיים!
סתםם חח תגובות

דיי,
זה מושלם.
קראתי את זה במחברת,
(אהמ... בזמן שהרטבתי אותה-ואותי)
שאבי שאבי#
אז.
קיצור.
מושלם.
כאילו
מהמם שאין מילים.
אז המשך.
ובלי תירוצים.
נ.ב
צריך לכתוב המשך כאן.
סווו
מושלם.

הקפצה.

פרק 2

הדמעות ירדו בעודה ממררת בבכי.
הילה התיישבה על הספסל שמחוץ בית החולים.
דמות מוכרת ניגשה אליה.
זיו.
היא לא אמרה כלום, רק ישבה לצידה על הספסל והקשיבה לבכי של הילה.
לאט לאט זו נרגעה מעט.
"מי זו?" זיו אמרה חרישית.
"אמא שלי," לחשה הילה וניגבה את הדמעות בשרוולה.
"אני מצטערת."
"מה איתך? למה את פה?"
"אמא שלי נפטרה לפני כמה חודשים. אבא שלי בדיכאון. הוא מזניח את עצמו- לא אוכל ולא שותה."
היא אמרה את זה בקול אדיש, פניה קפואות.
הילה החזיקה לה את היד.
לאחר כמה דקות דומיה ניר הופיע.
"הילה.." הוא לחש והושיט לה את ידו.
היא אחזה ביד וקמה.
"ביי." היא מלמלה לזיו.
"רגע," זיו הוציאה מתיקה עיפרון וספר מתמטיקה,
קרעה ממנו פיסת דף ושירבטה משהו.
"מספר הטלפון שלי."
הילה לקחה מידה של זיו את הדף וזיו לקחה את תיקה ונעלמה.
"מי זו?" ניר שאל את הילה בשקט.
"זיו." היא ענתה מבלי לפרט ועזבה את ידו. "יש לי שיעורים להשלים. אני חוזרת הביתה."
"הילה.."
"ואני צריכה שתטעין לי את הרב קו."
הוא נאנח והוציא את הטלפון שלו מהכיס. לאחר שהטעין את הכרטיס החזיר לה אותו.
"קחי. בהצלחה עם השיעורים."
הוא נישק את שערה והיא הלכה,
פניה קרות כמו יום גשום בחורף.

זה מהמםם

וואו עצוב, יפה ונוגע.
לדעתי השורות פה קצרות מדי, את קופצת שורה ממש מהר, זה גורם לסיפור להרגיש ממש מהיר, תני לו את הקצב שלו.
למשל פה

לדעתי אפילו לא צריך פה נקודה.
הילה לקחה מידה של זיו את הדף והיא לקחה את תיקה ונעלמה.

או פה

אפשר לכתוב את זה בתור שורה שורה אחת.

אבל דווקא פה נראה לי שצריך לרדת

יש פה ציטוט של דיבור ישיר.

מבחינה עלילתית הסיפור מצוין, גרמת לי ממש להתחבר לדמיות ולמה שהן עוברות. מעניין לדעת לאן תקחי אותו ומה יהיה בהמשך. מחכה לפרק הבא.

פרק 3

בית חשוך קידם את פניה של הילה.
הילה נעלה את הדלת וניגשה לעשות את השיעורים בחשבון.
צמצמי את היחס: 68:94.
היא בהתה במילים שלא נקלטו בראשה וסגרה את הספר בטריקה.
אין טעם, חשבה. אני לא אבין את זה.
את מה? את זה שהאמא היפה שלה שוכבת לה כעת על מיטה קרה בבית חולים,
או את הנוסחה בחשבון שבחיים לא תעזור לה?
היא נאנחה ונכנסה למקלחת,
המים מתערבבים עם דמעותיה הרותחות.

...
תודה רבה💗
תיקנתי