התגלמות הלא טוב || אוונס, קטע קצר, לפעילות

[harrypotter111]

קטע לפעילות "טוויסט בקלישאה".
זה לא הקטע הכי טוב שלי אבל פשוט מאוד נהנתי לכתוב אותו, וזה היה אימון טוב בכתיבת עלבונות ועקיצות כי אני גרועה בזה ממש (אשמח לדעתכם גם בנושא הזה.)
[לא מבוטא]
ת"ב?
--

התגלמות הלא טוב

"כמה זה עולה?" היא שאלה, מחכה לסיים את הקניות שאמא שלה ביקשה ממנה, להגניב את הגלידה לחדר שלה ולהמשיך במרתון צפייה בסדרות שחברה שלה שלחה לה.
"עשרים ושלוש תשעים," המוכרת חייכה אליה. "את רוצה שקית?"
"כן, אני אשמח." והיא עוד יותר תשמח כשקנייה הזאת תיגמר כבר.
"עשרים וארבע."
היא הוציאה את ארנקה כדי לשלם, והופתעה כשזוג ידיים נכרכו סביב מותניה. בתנועה אינסטנקטיבית היא העיפה את מרפקה אחורה, פוגעת בבטן קשה. נשמע קול "אווש" מאחוריה, והיא הסתובבה בכעס, מביטה בנער הגבוה שהביט בה בבלבול כשעל פניו הבעה של כאב.
"אווץ'. איימס, למה הרבצת לי?"
"קודם כל, הרבצתי לך כי באת בלי אזהרה וחיבקת אותי מאחורה, ודבר שני- 'איימס'?"
"את לא איימי," הוא קבע.
"חד הבחנה."
"לינדה?" הוא שאל.
"ליסה," היא תיקנה.
"סליחה, ליסה, אין לי זיכרון כל כך טוב," הוא התנצל.
"בדיוק כמו אח שלך," היא מלמלה בזעף.
"כן, איתן הוא לא בדיוק התגלמות הבן אדם הטוב," הוא גיחך. אולי הוא לא היה כזה גרוע. "ורק שתדעי-"
"אה, סליחה?" המוכרת מאחוריה שאלה בשקט. "את יכולה לשלם ולהמשיך את השיחה הזאת אחר כך?"
"כן, בטח. סליחה," היא הוציאה מארנקה שטר של עשרים, ולפני שהספיקה להוציאה את המטבעות הנוספים נשמע מאחוריה הקול השנוא עליה בעולם.
"לאן את כל כך ממהרת? בבקשה, אל תפסיקי את שיחות השנאה שלך עליי רק בגלל שהמוכרת ביקשה. אז רק מתוך סקרנות- מה אני עוד, חוץ מכמובן 'לא בדיוק התגלמות הבן אדם הטוב'?"
היא הסתובבה. מאחוריה עמד איתן, לבוש בסוודר אדום וג'ינס כהה, כשהלבוש הזה הוא הדבר היחיד ששונה מהמראה של הנער שעמד לידו. אפילו אותה תסרוקת הייתה להם.
היא העלתה חיוך עקמומי על פניה. "עד כמה שאני אוהבת לבלות איתך, יש לי סדרה משעממת להשלים ושום דחף לספק את הסקרנות שלך, אז אתה יותר ממוזמן להמשיך להיות התגלמות הלא טוב כאן."
"אה, התקדמנו," חיוך צר עלה על פניו. "עכשיו אני התגלמות הלא טוב?"
"אתה הרבה דברים שלא יפה לנקוב בשמם," היא מצמצה בעייניה במתיקות מוגזמת והסתובבה חזרה. "ואם לא הסברתי נכון, אין לי שום צורך לומר את הדברים האלה, אז..."
"נו באמת, ג'ניקס, זה כל מה שיש לך?" הוא צחקק מעט.
"ליסה, אמא אמרה שצריך לקנות גם-" צעקה איימי, אך קולה השתתק באחת כשראתה את התאומים שעמדו מול תאומתה, או יותר נכון, תאומתה הזהה.
"כן? אמא אמרה עוד משהו?" איתן הטה את ראשו מעט, מתייחס לאיימי כמו לילדה בכיתה ג'.
"סתום, ניקס," אמרה ליסה בזעף.
"אה, פתאום יאה לך לדבר איתי? מה אם אני..." הוא עשה חצי צעד לכיוון איימי, אבל מייקל, אחיו  עצר אותו.
"איתן, לא," הוא אמר בקול שקט וקשה. ליסה חשבה בהערכה מועטה שנראה שבכל מה שקשור לאיימי יש לו עמוד שדרה.
איימי התקרבה לליסה. "תקני גם שוקולד לעוגה," היא לחשה לה.
"אל תלחשי, בואי תספרי גם לשאר הכיתה מה אמא ביקשה שתקני."
"בואי נלך מפה," ליסה זרקה למוכרת מטבע של עשרה שקלים כי לא היה לה כוח לחפש, ומשכה את איימי משם.
"ליסה, חכי רגע!" צעק לעברה מייקל. היא הביאה לאיימי את השקית עם הקניות - בלי השוקולד לעוגה - וסימנה לה ללכת למכונית.
"אני רק רוצה להגיד שאני יודע שזה לא היה רושם ראשוני טוב במיוחד, אבל אני באמת יותר טוב מאיתן, ו-"
"הכל טוב," היא חייכה לעברו. "זה היה רושם ראשוני מעולה."
שריקה נשמעה לידם. "איתן וליסה, חתיכים שכמוכם!"
"שיפסיקו. לחשוב. שאנחנו. זוג," לחשה ליסה בכעס.
"זה קורה גם לי כשאני עם איימי... זה יעבור בסוף," הוא חייך חיוך מהוסס. "אני מקווה. נראה שהם לא קולטים שיש לכם גם תאומים."
"כן," היא גיחכה במרירות. "אני מקווה שיקלטו מהר, כי אם עוד מישהו אחד יגיד שאני ואיתן זוג... אני ארביץ לו במקום מאוד לא נעים."

[Sam I am]

חח ואו, אהבתי את השינוי בסגנון העלילה ונראה שאת בהחלט מתמודדת מעולה עם כתיבת עלבונות.