הכל ולא כלום||נטע, סיפור בהמשכים כנראה

[Sam I am]

תתעלמו מהשם הגרוע של הסיפור
תתעלמו מהסיפור הגרוע
נכתב לפעילות של אוואנס
https://pin.it/66NJUct
***

הכל ולא כלום

בחורה צעירה הלכה ברחובות של ניו יורק. היא פסעה מהר כאילו היא חוששת שמישהו עוקב אחריה. הרוח הקלילה פרעה את שיערה החום מה שגרם לה לתחוב אותו שוב ושוב מאחורי אוזנה. שמיי הקיץ היו תכולים והאוויר היה חמים, אלינור חשבה שזה מטופש להישאר בבית ביום כזה. היא הביטה מבט מלא מורת רוח כלפי מכונית שחורה שחנתה ליד קיר מלא בגרפיטי, בעליה של המכונית לא נראה באיזור. ''ברגע שאני אמצא אותו...'' היא סיננה לעצמה. את בעליו של הרכב היא מצאה ליד, בבית הקפה השכונתי. היא התקרבה אליו וחייכה את החיוך הכי ציני שלה, ''לא ידעתי שאתה אוהב קפה שחור''. היא סיננה, ''חשבתי שאתה אוהב רק מכוניות שחורות.''
לקח לו שניה להבין על מה היא מדברת ואז הוא מיהר להתגונן, ''את השארת אותי להתייבש בשמש'' הזכיר לה, ''ציפית שאני לא אהיה רעב?''
''אתה תמיד רעב, מאט'' היא רטנה אבל כבר לא כעסה כל כך, ''אם הבוס ישמע...''
''אל לא צריכה לדאוג לי'' הוא אמר בחיוך משועשע ''למרות שאני יודע שזה התחביב המועדף עלייך.'' הוא חטף חתיכת עוגת שוקולד לפרצוף וקם בלית ברירה.
שניהם נכנסו למכונית ומאט התניע את המכונית. ''תחגרי חגורת בטיחות'' הוא הורה לה. הוא לחץ במקצועיות על הצופר של המכונית כאילו עשה זאת פעמים רבות בעבר. אך במקום קול צפירה, הופיע אור כחלחל שהציף את הסמטה ושניה לאחר מכן, המכונית נעלמה כאילו מעולם לא הייתה שם מעולם.
אלינור יצאה מהמכונית בקפיצה. ''חזרת מוקדם יחסית'' ציינה מיס קאופמן ''את רעבה, חומד?''
''לא'' ענתה אלינור קצרות, ''איפה הבוס?''
''בנשקיה, הוא רוצה לדבר איתך'' אמרה מיס קאופמן ואז הצביעה על מאט, ''יש לך תורנות מטבח. כידוע, אני כבר לא צעירה, ואני לא אמורה לבשל לבדי לשלושים אנשים שחצי מהם הם מתבגרים עם תיאבון של-''
''בסדר'' קטע אותה מאט, ''לא שמעת אותי מתלונן''
אלינור הלכה לנשקיה. למעשה, פעם היה זה מחסן רגיל שעבר הסבה וכעת הכיל לפחות מאה כלי נשק. היא ראתה את הבוס כשגבו מופנה אליה ועיניו עצומות, ''מצאת את מה שחיפשת?''
''לא, בוס'' הנידה אלינור את ראשה ''זה כאילו הוא נעלם''
''להזכירך, האפשרות הזאת קיימת'' אמר הבוס והסתובב לעברה, בפניו נחרצו קמטים נוספים בשל הדאגה, ''אני חושש שהגיע הזמן''.
''כן אדוני'' היא הנהנה ולקחה מאחד המדפים את האקדח שלה, ''אני אכין את כולם''.
הבוס נשאר לבדו בחדר, שקוע במחשבותיו הדיכאוניות, תחושת הבגידה עוד צרבה בעורקיו. חברו הטוב ביותר גנב ממנו משהו שפחות או יותר עתיד היקום תלוי בו. מרוב דאגה הוא אפילו לא שם לב שהדלת של הנשקייה נפתחה.
''ארוחת הערב מוכנה'' נשמע קולה של מיס קאופמן, ''פסטה מוקרמת, כמו שאתה אוהב''. הבוס לא השיב אז היא המשיכה לדבר, ''בוא בבקשה לארוחת הערב'' משזה לא עזר היא התקרבה לבוס בזרועות משולבות וכפתה עליו להביט בה, ''תקשיב, אני מבינה שאתה דואג, אבל אם לא תבוא לארוחה כולם ידאגו''.
לפתע הוא התעורר מקפאונו והביט בה, ''אני פשוט לא יודע איך לבשר להם. מבינה, מיס קאופמן?''.
''ממתי אנחנו פונים זה לזו בצורה רשמית?'' שאלה מיס קאופמן בחמיצות ''אה, אקנור?''.
מצחו של אקנור התקמט, ''בסדר. פלור. מה את מייעצת לי? אני אבוד''.
''שש... הכל טוב... אני סומכת על המדריכים, בעיקר על אלינור, שיאמנו את החניכים. והמבוגרים שבקבוצה כבר ראו דברים גרועים מאלו. כדאי שגם לך יהיה אמון כזה''. היא ליטפה את לחייו והחליקה באצבעותיה את קמטי החשיבה.
הוא נאנח, ''את מדהימה''.
''אני שמחה שזה מה שאתה חושב'' היא אמרה ולחיוך התמידי שלה התגנבה מרירות, ''עכשיו בוא. הפסטה מתקררת, ויותר מכך, מאט רעב''.
אקנור גיחך וקם מכסאו. הוא לא הפסיק לדאוג, אף פעם לא. אבל מי יודע, אולי משהו טוב יצמח מארוחת הערב? ''תודיעי לכולם שאני בא עוד מעט'' הוא ביקש והתחיל לחטט במדפים, ''אחריי ארוחת הערב, אימון בנשק''.


תגובות... אולי... במקרה... בבקשה?

[harrypotter111]

חיכיתי מלא זמן שתפרסמי, וזה ממש היה שווה את זה. ראיתי שלקחת את התמונה בתור סצנת פתיחה לסיפור, ולמרות שאמרת שאת לא אוהבת אני חושבת שלקחת את זה למקומות ממש מעניינים. לא חשבתי בכלל בכיוון של משהו קסום או סיפור דרמתי כמו שעשית.
כמו תמיד, קראתי בשקיקה והתענגתי על כל שניה. אם זה באמת יהיה סיפור בהמשכים, יהיה מעניין מאוד לראות מה תעשי עם זה.
בקיצור אהבתי מאוד!! כיף שהשתתפת בפעילות:)

[Bimdo]

צונזר