סערה|| נטע

649 מילים

סוף סוף הצלחתי ללמוד לשלוט בעוצמת הכוח שדוחפת אותי למעלה כל הזמן. בתור נערה צעירה לא הייתה לי אפשרות לבחור מתי אני מתרוממת לגובה ואיפה, והייתי נדפקת כל פעם, בתקרה ובקירות כשהייתי בתוך חללים סגורים, ובעצים ובפנסי רחוב כשהייתי בחוץ.
עכשיו, כששמרתי את הגוף שלי ישר ועיניי היו ממוקדות מטרה, הצלחתי לחוש את הרוחות מקילומטרים, מחכות שאאסוף אותן ואצור מהן סערה, כוח טבע חזק והרסני.
השיער של התנופף ברוח ולרגע גיחכתי, זה נראה כל כך דרמטי, נערה עם שיער אדמוני, עפה כמה קילומטרים מעל הקרקע, זה בטח נראה כמו סרט של מארוול.
מעל כולם, בעצם בגישה קצת מתנשאת, עמדתי באוויר וצפיתי על העיר הגדולה. אף אחד לא הולך לחפש אותי בחמש השעות הקרובות, כי אני אמורה להיות עכשיו בבית הספר וללמוד. אף אחד מצוות המורים או התלמידים לא ישים לב שברחתי, המורה לחשבון, היחידה שאכפת לה ממני, לא מגיעה היום. ואני אפילו לא טובה בחשבון, היא סתם מחבבת אותי.
אני יכולה לחזור תוך חמש דקות לבית הספר ואף אחד לא ידע, התלבושת שלי עדיין עלי. פתאום התחלתי לשמוח על קיומה, אולי לראשונה בחיי, כי סוודר התלבושת נתן לי קצת חום כאן למעלה ביום הסגרירי והחורפי הזה.
כל מי שהכיר אותי למשך פרק זמן מספיק קרא לי סופה, כינוי שאין קשר בינו לבין השם המקורי שלי, ליינה. גם בלי להכיר את הצד הקסום שלי, שיכול לשלוט ברוח וכל זה, אפשר להבין למה זה השם שנתפס.
אני תמיד נכנסת כרוח סערה לכל מקום, נעה במהירות ויכולה להיות הרסנית כשמעצבנים אותי, כמו הרוח. אולי בגלל זה נהייתי כזאת, שולטת ברוח ובגשם. זה הגיוני, בטח מי ששולט במים זורם או משהו, לא יודעת.
למרות שנדמה לי שאני יחידה בעולם עם כוח על טבעי שכזה, בגלל זה אני מרגישה כל כך בודדה כל הזמן.
תוך כדי ההרהורים עליתי עוד קצת למעלה, וטיפות הרטיבו לי את הפנים. ביום חם בטח הייתי שמחה מזה, אבל זה גרם לי לצמרמורת בגוף מהקור. אהבתי להיות כאן למעלה, זה הוריד לי משקל מהלב וסיפק את סקרנותי, מה קורה מחוץ לעיר הקטנה שבה אני גרה.
משכתי את עצמי קדימה, אל העיר הגדולה ואל הסופה שמתחוללת בצד הרחוק שלה.
אני תמיד עוברת מעל העיר, לפעמים בשעות האלה ולפעמים בערב או בלילה. צופה ברחובות משתנים לפי השעות. אנשים שנוסעים לעבודה או למסיבות, לבושים בתלבושת אחידה, שמלות, חליפות או סוודרים ומכנסי ג'ינס.
כשהנוף משתנה גם אני קצת משתנה. כשחלפתי מעל ילדה עם עפיפון כחול בפארק הרגשתי פרץ אנרגיה ושמחה ילדותית חסרת דאגות, עברתי מעל עורך דין בחליפה ותהיתי את מי הוא מייצג והאם הוא חושב על המשפט שלפניו או על ארוחת הצהריים.
בא לי מרק, הרוח עשתה אותי רעבה.

הנמכתי קצת את הגובה והסתכלתי על העוברים והשבים יותר מקרוב. אני אף פעם לא נותנת לאנשים לראות אותי, מעדיפה לצפות בהכל מהצד, כמו רואה ואינה נראית, לצפות בסרט שהוא אומנם ארוך ולעיתים ריק וחסר כל אקשן, אבל זה מה שאני אוהבת, לראות אנשים רגילים, עם חיים רגילים. לא כמו שלי.
כדי להצליח להמשיך לעוף הייתי צריכה להגיע לעין הסערה, שם הכוחות שלי בשיאם. אל תשאלו אותי איך בדקתי את זה- רוב האירוע נמחק לי בגלל הטראומה, ואני בכל מקרה לא אספר, גם אם הייתי זוכרת.
בדרך אל "נקודת ההטענה" שלי, ממש קרוב לסופה שמולי, ראיתי ילדה שנראית כמו סטריאוטיפ בריטי. שיער, צבע עור ועיניים בהירות ושמלת בד עבה אדומה.
הילדה התנהגה באופן שנראה לי מוזר, וכשהתקרבתי ראיתי למה.
היא דחפה את עצמה בכוח, להתרחק מהרוח החזקה שנשבה בחוזקה וסחררה הכל במערבולת.

חרגתי ממנהגי וירדתי לקרקע,. דחפתי את הרוח בחזרה עד שהיא הקשיבה לי והפסיקה לשאוב את הילדה אליה. כבר הרסתי את בית הספר בהתקף חרדה שהיה לי לפני שנה בערך, אם אני יכולה להציל מישהו עם הכוח הזה, כדאי שאעשה את זה, ועכשיו.
אחרי שהרוח הפסיקה לשרוק וחזר לי קצת הכוח אחרי המאבק עם הסופה, ניגשתי אליה לאט. "היי. את רוצה שאלווה אותך הביתה?"
"את מלאך." היא אמרה ופערה זוג עיניים כחולות.
"מה פתאום," צחקתי וסידרתי את השיער שלי "קוראים לי ליינה, ואיך קוראים לך?"
"סופי." היא חיבקה אותי "את יכולה ללוות אותי הביתה?"
"בטח." עניתי. סופי וסופה, זה נשמע לא רע בכלל.

וואו!
כתיבה ממש יפה!
לא הבנתי כלום. היא שולטת על הרוח? היא ייצרה את הרוח? למה הרוח משכה את סופי?
למה קוראים לה ליינה לעזאזל?

אבל ממש אהבתי את הכתיבה. ואת הרעיון.
שאפו!

אהבתי ממש. לקחת את התמונה ולגמרי החיית אותה.
היה יפה לראות איך דרך ההערות רגב שלה נוצרה לנו ממש הדמות שלה, אהבתי את המשפטים הקטנים שהוספת, כמו על המורה לחשבון, זה ממש נתן הרגשה של רגע קצר מתוך חיים שלמים.
את כותבת יפה ממש, ובאמת מעניין להבין איך היא קיבלה את הכוח שלה ומה היא יכולה לעשות בדיוק. בעיני אפשר ממש להפוך את זה לסדרת קטעים.
הסיום עם סופי וסופה ממש חמוד. באמת יפה מאוד:)

היי!
תודה רבה רבה על התגובות!
משמח ונותן עוד חשק לכתוב...

מעניין. ממש אהבתי את כל הדימויים.
את הולכת להמשיך?

עוד קטע מעולה מבית נטע, כרגיל.
אהבתי את הכיוון שלקחת לסיפור הזה, עם ילדה שיש לה כוחות של רוח – ממש מגניב!
מה שאני מחבב במיוחד פה זה ששמרת על גישה יומיומיות, שזה לא משהו שתמיד קל לעשות – הכנסת איזכור למארוול ושמרת על אווירה קלילה, וזאת דרך מעניינת לעזור לקורא להזדהות לדמות שאתה מנסה ליצור.

חחחחח נטע זה גאוני.

אהבתי את המשפט הזה, הוא נשמע ממש פואטי.
זהו, מה עוד יש לי להגיד. זה נהדר. אל תפסיקי לכתוב.