אנדי || מאיר ואיתמר, פאנפיק משותף

שם הפאנפיק: אנדי
כותבים: מאיר (כינוי בעברית), איתמר (Dolphin).
תקציר: הארי חשב שזו תהיה שנה רגילה לגמרי בהוגוורטס, אלא שדי מהר הכל השתבש. יותר מדי דברים נראים חריגים, מוזרים או סתם לא במקום, כשנראה שהארי הוא היחיד ששם לב לכך. האם הוא יצליח לגלות מה משגע את הכל, גם כאשר אין איש שיוכל לבטוח בו? או שמא הארי הוא זה שמתחיל להשתגע?
פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG
סוגה ספרותית: מתח, אימה, מסתורין, פנטזיה, דרמה.
שיפ: ג'ן לבינתיים
ויתור זכויות: כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג, שכתבה את שבעת ספרי הארי פוטר שכעת נוכל להתעלל בהם כרצוננו. אם יונתן מוצא את זה במקרה וטוען שבכל זאת גנבנו מרולינג משהו, תמסרו לו שאתם לא מכירים אותנו.


תוכן העניינים

טיזרים: אורח

אורח: ניחוח מתקתק
פורסם: 13/06/22

אורח: מתחת למיטה
פורסם: 13/06/22

שלב א: חבר חדש

פרק ראשון
פורסם: 19/06/22

פרק שני
פורסם: 26/06/22

פרק שלישי
פורסם: 03/07/22

פרק רביעי
פורסם: 10/7/22

פרק חמישי
פורסם: 17/7/22

פרק שישי
פורסם: 24/7/22

פרק שביעי
פורסם: 31/7/22

פרק שמיני
פורסם: 8/8/22

שלב ב: עולם חדש

פרק תשיעי
פורסם: 14/8/22

פרק עשירי
פורסם: 21/8/22

פרק אחד עשר
פורסם: 28/8/22

פרק שניים עשר
פורסם: 11/9/22

פרק שלושה עשר
פורסם: 18/9/22

פרק ארבעה עשר
פורסם: 23/10/22

פרק חמישה עשר
פורסם: 30/10/22

פרק שישה עשר
פורסם: 6/11/22

פרק שבעה עשר
פורסם: 13/11/22

פרק שמונה עשר
פורסם: 20/11/22

פרק תשעה עשר
פורסם: 27/11/22

פרק עשרים
פורסם: 4/12/22

פרק עשרים ואחד
פורסם: 11/12/22

שלב ג: אויב חדש

פרק עשרים ושניים
פורסם: 8/1/23

פרק עשרים ושלושה
פורסם: 15/1/23

פרק עשרים וארבעה
פורסם: 22/1/23

פרק עשרים וחמישה
פורסם: 29/1/23

פרק עשרים ושישה
פורסם: 5/2/23

פרק עשרים ושבעה
פורסם: 12/2/23

פרק עשרים ושמונה
פורסם: 19/2/23

פרק עשרים ותשעה
פורסם: 12/3/23

פרק שלושים
פורסם: 21/3/23

פרק שלושים ואחד
פורסם: 28/3/23

שימו לב: בכל ראשון ב20:00, פרק חדש!

הודעה זו נערכה ע"י Dolphin ב Oct 16 2024, 09:28 AM

שלב א: חבר חדש
פרק ראשון

"ואז," שיימוס אמר, "הזקן פער פה חסר שיניים, ואמר–"
שיימוס השתהה לרגע, מתענג על מבטיהם המפוחדים של חבריו. הארי צפה בו בשקיקה. נוויל עצם את עיניו בפחד. דין ישב בתנוחה עוברית והציץ מבעד לברכיו. רון התחיל למלמל כשקוע בטרנס "זה־רק־צ'יזבט־זה־לא־אמיתי־זה־רק־צ'יזבט־זה־לא־אמיתי".
"והזקן אמר," שיימוס המשיך, "אני בכלל לא אוהב אגוזים!"
"אהההה!" לבנדר צווחה. הארי גילגל עיניים. דין נשם לרווחה.
"מה זה?" הרמיוני שאלה.
"זה…" שיימוס גירד מאחורי פדחתו במבוכה, "טוב, זה צ'יזבט. לפחות ככה אני זכרתי אותו… הפרטים מהגרסה של דוד שלי התערבבו לי קצת בראש."
"זה הכי מפחיד שלך?" הרמיוני שאלה אותו בהתנשאות, "אמרנו שנפתח את השנה בסיפורים הכי הכי מפחידים שלנו. באמת, זה הכי טוב שלך?"
זאת הייתה שעה מאוחרת מאוד בלילה, וכל הגריפינדורים מהמחזור של הארי היו ישובים במעגל במרכז חדר המועדון לסבב צ'יזבטים. אפילו נוויל, שכמעט הצליח לחמוק אל מעונות הבנים בכוונה לפרוש מוקדם הצליח להיגרר אל האסיפה הנדירה. לא ברור מי היה היוזם, והארי רק ידע שבאיזשהו שלב הרעיון עלה, והתלמידים נענו בחיוב.
"אני יכול לספר שוב את הסיפור על הבנשי…" שיימוס אמר בהתנצלות.
פרוואטי הרצינה פתאום. "נזכרתי בסיפור שרץ אצלנו במשפחה כבר כמה דורות," היא אמרה בקול קודר, "אני לא הכי סגורה על הפרטים, בעיקר כי תמיד אמא שלי הייתה חוששת לספר את זה לי ולפדמה. זה קרה לאח של סבתא שלי, או לאח של סבתא רבתא שלי."
"זה ההוא שמופיע אצלך בדיוקנאות בבית?" לבנדר אמרה בקול דק. הארי מעולם לא ראה אותה מפוחדת ככה.
פרוואטי הנהנה באיטיות, כאשר האש באח הטילה צללים מרצדים ומאיימים על פניה. "הוא תמיד מופיע בדיוקנאות כילד," היא ענתה, "משום שכשהיה בן 13…"
נוויל השמיע ציוץ מפוחד.
"אוקיי, אני אתחיל מההתחלה," היא אמרה. כל אחד מהנוכחים במעגל הרגיש כאילו עיניה השחורות מביטות ישירות בו, וחודרות אל תוך נשמתו.
"זה קרה עוד לפני שהמשפחה שלי היגרה לאנגליה, עוד כשהם היו בהודו, שזו ארץ שידועה במידה רבה באנרגיות הקסומות שלה. וכן, גם באלו האפלות יותר."
בשלב הזה, אפילו הרמיוני הספקנית נראתה מרותקת למוצא פיה של פרוואטי.
"ברהאמה – זה שמו של אותו דוד – חזר הביתה לאחר רחצת הבוקר שלו בנהר. הוא כל הזמן הרגיש שמשהו תופס לו את הרגל מתחת למים, אבל בכל פעם שהוא צלל לבדוק, כמובן שהוא לא ראה שום דבר."
היא שתקה לשניות ספורות, נותנת למידע המטריד הזה לחלחל. מלבד פצפוץ הגחלים באח, הייתה דממה בחדר המועדון.
"המרחק מהנהר לצריף המשפחתי שלנו לא היה רחוק. כמה מאות מטרים לכל היותר, והשביל מהנהר לצריף עובר דרך אזור מיושב. אבל באופן בלתי רגיל, נראה שלא היה אף אדם בחוץ, וברהאמה הלך לבדו. הוא לא שמע דבר מלבד צעדיו ונשימותיו, אלא שלאחר שניות ספורות קול צעדים נוסף הסב את תשומת ליבו.
"ברהאמה הסתובב מיד, אך לא ראה דבר.
"הוא המשיך לצעוד בדממה. הפעם, כמובן, הוא היה דרוך יותר. השמש עוד לא זרחה לגמרי כך שהצללים לא היו חדים וברורים מספיק. ובכל זאת, הוא היה בטוח שעל הקיר לצידו הוא מבחין בצללית של אדם נוסף, מלבד צלליתו שלו."
כשתיארה זאת, הארי הבחין כי כמה מהנוכחים העיפו מבטים חטופים אל הצללית שהוטלה מאחוריהם בחשש, אך לא נראה שפרוואטי הבחינה בכך. היא המשיכה את סיפורה.
"כשהסתובב, כמובן, הוא לא ראה דבר.
"הוא המשיך בדרכו. עוד שניות ספורות הוא יגיע הביתה. הוא נשם בכבדות, ועל אף שזה עתה התרחץ, הוא כבר חש באגלי זיעה קרה מכסים את גבו.
"ואז הוא שמע עוד מישהו נושם לצידו.
"כשהסתובב, כמובן, לא ראה דבר, אבל הנשימות המשיכו להישמע. הפעם מצידו השני. יהיה הדבר אשר יהיה, הוא לא ראה צורך להראות את עצמו.
"אבל כשהגיע הביתה, רגע לפני שפתח את הדלת, הוא חש דפיקה עדינה על גבו. ברהאמה נשם עמוק והסתובב –" אחד מהנוכחים השמיע שאיפה חדה שהזכירה להארי את קול הנשימות המחוספס של סוהרסן. פרוואטי התעלמה והמשיכה.
"אבל כאמור, הוא לא ראה דבר.
"כשפתח את דלת הצריף ונכנס פנימה, הוא סגר אחריו את הדלת במהירות והביט סביבו. הכל נשאר בדיוק כפי שהיה כשעזב את הבית: המיטות, הכיסאות, השולחן, נראה היה ששום דבר לא השתנה. אלא שכאשר התקרב למיטתו, הוא ראה שמישהו כבר הציע אותה וסידר אותה. למעשה, התחושה הייתה כאילו כל רכושו הוחלף בהעתק מדויק.
"'ברהאמה?' הוא שמע את קולה של אימו מבחוץ, 'הכל בסדר? בוא החוצה רגע.' ברהאמה כל כך נרגע לשמוע קול מוכר שהוא מיהר לצאת החוצה, אלא שאז הוא שמע את קולה של אימו בשנית, הפעם מכיוון המיטה שלה: 'גם אני שמעתי את זה, ברהאמה, אל תלך לשם.'
"וברהאמה היה אובד עצות. לאן הוא ילך? מי מבין השתיים היא אימו האמיתית?"
"איזה פחד, מה הוא עשה?" שאל אנדי תוך כדי שכסס את ציפורניו.
רגע, שאל מי?
"מי זה?" הארי שאל פתאום והבהיל את כולם. פרוואטי גלגלה עיניים. "יופי הארי, הרסת את האווירה!" היא נזפה בו.
"לא, רגע, באמת, מי זה?" הארי שאל בשנית.
"זאת אמא של ברהאמה! נו הארי, אתה לא עוקב אחרי הסיפור?" רון ציקצק בלשונו.
"לא אמא של ברהאמה, נו…" הארי רטן, והצביע כעת אל הזר. "זה! הילד הזה! ממתי הוא פה!"
"מי, אנדי?" שאלה הרמיוני, "אנדי עלה לכאן איתנו, נכון?"
הילד ההוא, אנדי, הנהן בביישנות. "באתי אתכם מהאולם הגדול, אתה לא זוכר?"
הארי בחן את אותו אנדי. השיער הבלונדיני המבולגן שלו, העיניים השחורות והגדולות שלו והאף הכפתורי שלו לא נראו להארי מוכרים בשום אופן. אז למה דווקא הארי זכה לכל המבטים הספקניים?
"אתה מנסה להפחיד אותנו, נכון?" נוויל צייץ, "אתה רוצה שנחשוב ש־ ש־ שאיבדת את הזיכרון או משהו! אז רק שתדע שיש פה אנשים, שהם לא אני כמובן, שהם באמת פוחדים מזה, אז לטובתם כדאי שתפסיק עם זה!"
"כן, זה אפילו לא מפחיד. אתה סתם נשמע אידיוטי," שיימוס אמר ביובש.
הארי חשב להעיר בחזרה שסיפור האימה של שיימוס נכשל מאותה הסיבה, אך העדיף לשתוק.
"הארי סתם ניסה לצחוק איתנו, נכון?" רון ניסה להציל את כבודו האבוד של הארי, שבאמת לא הבין מה קורה סביבו.
"אתה זוכר אותי, הארי. נכון?" אנדי שאל בתמימות.
"נו, אל תיקח אותו ברצינות," רטן דין, "פרוואטי, את יכולה להמשיך?"
"רגע רגע רגע רגע," אמר הארי ונדרך. "אתם רוצים להגיד לי שאני אמור להכיר את הילד הזה?"
"ה'ילד הזה'," לבנדר סימנה מרכאות באצבעותיה, "ישן איתך במעונות מהלילה הראשון שלנו בהוגוורטס. למה אתה הורס לפרוואטי את הסיפור באמצע?"
אבל הארי כבר היה קצר נשימה. המתיחה החולנית הזאת – או מה שזה לא יהיה – זה מתחיל להישמע מפחיד יותר מהסיפור של פרוואטי. הוא צריך לרדת לשורש העניין הזה.
"אני רציני, מי אתה?" הוא שאל את אנדי, וזכה למבטים מודאגים מרון והרמיוני.
"א־אנדי," ענה אנדי, שנראה כעת חיוור. "הארי, זה לא מצחיק. ברצינות."
"זה מאוד לא מצחיק," הארי הסכים. "אני מעולם לא ראיתי אותך בטירת הוגוורטס עד הרגע הזה – בטח שלא במגדל גריפינדור, או במעונות שלנו."
"טוב, חברים, כולם להירגע," רון מיהר לומר, "אל תשכחו שאתם מדברים עם מי שבמשך כמה שנים טובות לא היה מודע לקיומם של ג'סטין פינץ' פלצ'לי, או זכריה סמית', או בלייז זאביני."
הארי הביט בו במבט ארסי. הוא לא אהב את העובדה שרון שותף לגזלייטינג הזה.
"הארי שלנו," אמר רון, תפס את הארי בכתפיו והחל לנער אותו בגסות, "הוא קצת הארי־נמהרי לפעמים, ולא תמיד הוא שם לב למה שקורה סביבו!"
ואז רון לחש באוזנו של הארי, "מה נסגר איתך, חבר? הבדיחה הזאת עברה את הגבול מזמן."
"זאת לא בדיחה!" הארי מחה חזרה בלחישה.
רון חשב כמה שניות (פעולה מפתיעה כשלעצמה, אבל רון חושב לא היה הדבר החריג ביותר באותו הלילה), ואז הכריז, "טוב, הארי מאוד עייף, והוא מת לישון! נכון הארי?"
"מה? לא!" הארי המשיך בשלו.
"כן!" רון הכריז, "אז תגידו כולם לילה טוב להארי, הוא עולה למעלה!"
"מה? היי, רון! תחזיר אותי!" הארי מחה, אבל לפיתתו של רון הייתה חזקה באופן מפתיע, והוא העלה את הארי לחדר השינה, לא לפני שקרא אל הקהל: "אל תדאגו לו! מחר הוא יתעורר וישכח מההצגה המטופשת הזאת!"
"אה, אני מצטרף אליך, הארי!" מיהר נוויל לומר, "וזה לא כי אני מפחד! ממש לא! זה פשוט כי אני, אה, מת מעייפות!"
הארי הבין בשלב הזה שהוא לא הולך לנצח, והספיק לסנן קללה נמרצת לעבר רון לפני שראשו הג'ינג'י חמק במורד המדרגות למטה. זה מתחיל להיות ממש משונה. אולי תנומה טובה באמת תסדר לו את הדברים בראש, ואולי כל זה בסך הכל חלום רע, או מתיחה ממש אכזרית על חשבונו.
אם זו הייתה מתיחה, כנראה שהיה מדובר באחת מושקעת במיוחד. בחדר השינה המתינו להארי שש מיטות אפיריון, ולא חמש כמו שחשב שאמורות להיות.
מתי הם הספיקו להתקין עוד מיטה? או להשיג שחקן ממש משכנע לאנדי הזה?
"הארי," הארי כמעט ניתר מרוב בהלה. הוא הסתובב. זה היה נוויל.
"אוי נוויל, הלחצת אותי," אמר הארי באנחה.
"גם אתה מלחיץ אותי," אמר נוויל, משתדל לשמור על קול יציב. "ברצינות. מה קרה לך?"
"לי? אני לא זה שמעמיד פנים שהילד תמיד ישן איתנו בחדר," ענה הארי, כמעט בכעס. הם לא הולכים לוותר בזמן הקרוב, אה? מפתיע שהם הצליחו לשכנע את נוויל לשתף פעולה עם זה.
"אז אתה הולך להמשיך עם המשחק שלך," אמר נוויל, שאמר בדיוק את מה שעבר בראשו של הארי – רק בצד ההפוך. "אני לא הולך להמשיך להתווכח איתך. אתה כבר תבין שאתה טועה. לילה טוב," נוויל חצה את החדר בהפגנתיות והחל להציע את מיטתו בהיסח דעת.
הארי בא לענות תשובה עוקצנית, אלא שאז דלת חדר השינה נפתחה, ורון, שיימוס, דין, וגם – ליבו של הארי שקע בקרבו – אנדי, נכנסו בעצלתיים לחדר השינה.
"ותודה להארי שפוצץ את האווירה," שיימוס ירק לעברו של הארי. דין ורון לא אמרו דבר, אם כי המבטים ששילחו בו דקרו את הארי יותר ממילים. אנדי הגניב להארי מבט מסתייג, אך מיהר להסיט את עיניו, כאילו יכווה לו ימשיך לצפות בו יותר מדי. הארי חשב שעדיף ככה – הוא לא אהב את התחושה שגאתה בו כשמבטיהם נפגשו, והנסיבות לא בדיוק עזרו לאנדי להתחבב עליו.
דין ושיימוס ניסו להתנהג כאילו הכל כרגיל. הם תלו את כרזות הקווידיץ' המסורתיות שלהם ליד המיטות.
"היי, רון, קח מתנה," דין אמר פתאום וזרק כרזה מגולגלת לעבר רון המופתע, שפתח אותה ומיד אורו עיניו. "התותחים מצ'אדלי?!" הוא התרגש.
"כן, חשבתי שחדר המועדון שלנו יהיה נחמד יותר עם כרזות מגוונות יותר," דין ענה, "אז רון, זה בשבילך. והיי, אנדי!"
אנדי, שהיה עסוק בלהוציא את הפיג'מה שלו מהמזוודה, הסתובב לעבר דין.
"הנה כרזה של פאדלמיר יונייטד," אמר דין וזרק עוד נייר מגולגל לעברו. אנדי נראה מאושר. "איך ידעת שאני אוהד אותם?" הוא התרגש.
שיימוס גיחך. "אולי כי אתה לא מפסיק לדבר עליהם מאז השנה הראשונה?" הוא אמר. "לא נראה לי ששמעתי את שם הקבוצה הזאת יוצא מפה של מישהו שהוא לא אתה או אוליבר ווד."
"מה? אבל –" הארי בא לומר דבר מה, אך מיד התחרט.
"מה?" דין שאל, "רצית גם כרזה, הארי? אני מצטער. חשבתי עליך בקיץ, אבל אני לא זוכר שאתה אוהד קבוצה כלשהי."
"לא – זה, פשוט – אוף…" הארי פלט אנחה. אין טעם שיסביר להם שלא ייתכן שאנדי אהד את פאדלמיר יונייטד מאז יומם הראשון בהוגוורטס, אם אנדי בכלל לא היה שם ביומם הראשון בהוגוורטס. אנדי בכלל לא היה שם עד אותו ערב. אבל נראה שפרט המידע הזה הצליח לחלוף מעל ראשם של כל הנוכחים באותו ערב. אולי כשיקום בבוקר הכול יתבהר לו. אולי לשם שינוי, הארי כן צריך לישון. הוא כיסה את הכילות סביבו בתנופה, הפטיר "לילה טוב" לשאר חבריו (ואנדי), והטיח את ראשו בכר.
לא חלף זמן רב וכולם נרדמו. דממת לילה עטפה את חדר השינה, ומלבד איוושת הרוח מהחלון וקריאת ינשוף מרוחקת, הכל היה שקט. אפילו נחירותיו של נוויל לא נשמעו. אך הארי נע ונד במיטתו. אולי היה זה בהשפעת הסיפור של פרוואטי, אבל תחושה משונה התגנבה לליבו של הארי במהלך הלילה. הוא הרגיש שצופים בו. אלא שבניגוד לברהאמה שלא ראה דבר, כשהארי הסיר את הכילות, ראשו מציץ החוצה בחשש וסוקר את החדר השקט, הוא ראה בקצה המרוחק של החדר את אנדי עומד מחוץ למיטתו ומביט בהארי בדממה.
הארי נבהל וסגר את הכילות במהירות. אלא שכשהציץ שוב שנייה לאחר מכן, אנדי כבר לא היה שם.

המשך יבוא...

אהבתי זה כזה מטורף וואו אני לא מאמין איזה מתח מה יקרה בפרק הבאאאא

ולמה איתמר פתח את האשכול ולא אתה בושה וחרפה איתמר

סתם אני אלך לקרוא ואערוך

קטעים סוימים דרמטיים מדי ואחרים כתובים מוצלח במיוחד
כמובן שאנחנו בעד אנדי ושונאים את הארי
בוזזז האריייייי

טוב מה אני אגיב אני גרועה בת"בים
פרק מעולה! אהבתי ממש את הקונספט ואנדי נשמע כמו אחלה טיפוס. רון מרגיש לי פה לא כזה קאנוני אם להיות כנה, אבל זה גם מרגיש שהוא ככה בכוונה אז מי אני שאגיד משהו.
זהו מה עוד אפשר לומר
אחלה פתיח, מצפה לבאות (:

וואו חבר'ה! התעלתם על עצמכם!
אדיר!
בראהמה זה שם של האל ההינדי, לא כל כך מקורי, אבל אוקי :)
באמת חבר'ה, אין מילים! סחפתם אותי! שאפו ענק!
איתיחר, צדקת. לא התחרטתי!

אחעמ
חח אדיר
מזכיר לי משהו...

בפרק הקודם פגשנו את הארי וחבריו בלילה הראשון של שנת הלימודים כשהם יושבים בחדר המועדון ומספרים סיפורים מפחידים, כשלפתע צץ שם אנדי – תלמיד חדש שהארי לא מכיר, אבל נראה כי כל השאר מכירים אותו ומתייחסים אליו כאילו היה שם תמיד. ואם זה לא מספיק, נראה כי נסיונות השכנוע של הארי עולים בתוהו וכי הם בטוחים שהארי חומד לו לצון. האם יצליח הארי הפעם לשכנע את חבריו?

פרק שני

ואז הארי התעורר. הוא היה ער, אבל הוא לא העז לפקוח את עיניו.
"כשאני אקום," חשב לעצמו הארי בנחישות, או שמא בתקווה, "אני אראה רק חמש מיטות." אנדי לא קיים. אף אנדי לא התמיין בשנתו של הארי. אף אנדי לא ישן איתם בחדר המעונות של גריפינדור. זה בסך הכול רון והטריקים המלוכלכים שלו – או שמא זה היה בסך הכול חלום.
"רק חמש מיטות." זו הייתה המנטרה של הארי לאותו הבוקר.
הוא פקח עיניים בלית ברירה. הוא התמתח, הסיט את הכילות, בחן את החדר בציפייה —
אנדי לא היה שם. למעשה, אף אחד מהחברים של הארי לא היה שם. המיטות היו ריקות ובחדר שררה דממה מוחלטת. הארי ספר בעיניו את המיטות הריקות שעמדו מולו. אחת… שתיים… שלוש… ארבע…
חמש! איזו הקלה. מול הארי היו חמש מיטות בלבד. הוא נשם לרווחה.
הוא בדה את זה ממוחו. הארי מעולם לא היה כל כך אסיר תודה לגלות שהוא טועה.
באנרגיות מחודשות, הארי החל להתלבש בזריזות, סידר את מצעיו ודילג שתיים־שתיים במורד המדרגות אל חדר המועדון. גם פה לא היה הומה במיוחד, והארי הבחין רק בכמה תלמידים בוגרים מתאספים בפופים ליד האח, ושקועים במה שנראה למרבה הפליאה כמטלות וסיכומים (הארי תהה כיצד הם כבר היו עמוסים בלימודים כשהשנה עוד לא התחילה); לבנדר נראתה שעונה מתחת ללוח המודעות וניכר עליה שהיא נרדמה באותה תנוחה מליל אמש.
קרביו של הארי התהפכו.
אז זה כן קרה. הארי נזכר שהיא ישבה בדיוק שם, שעה שאותו הילד בהיר השיער ישב ממש מימינה —
לא. אנדי לא היה. הארי נזף בעצמו על המחשבה. היא סתם במקרה ישנה שם. אנדי היה סתם חלום. או שהארי נרדם מתישהו בזמן סבב הצ'יזבטים והשעות הבאות היו פרי מוחו הסהרורי. כן, זה בטח מה שקרה. הסיפור המצמרר של פרוואטי נכנס לו לתת־מודע.
הארי חצה את חדר המועדון ועבר דרך החור שמאחורי התמונה. במהלך הטיולים במסדרונות ובגרמי המדרגות המובילים אל האולם הגדול ניסה הארי להסיח את דעתו בעניינים אחרים. אחרי הכול, זהו יום הלימודים הראשון שלו בהוגוורטס השנה, והוא הולך לקבל את מערכת השעות שלו בקרוב ולגלות עם איזה בתים אחרים הוא הולך לבלות בשיעורים השונים.
אבל החשש הטריד את הארי יותר משהעז להודות, והוא הבין שהוא לא יוכל לחשוב בצלילות לפני שישים את הפרשה הזאת מאחוריו.
הארי נכנס אל האולם הגדול, ממהר לסקור את שולחנות הבתים עד שעיניו פגשו את בני המחזור שלו, שם זיהה את רון, נוויל ודין שהיו מרוכזים בצלחתם, הרמיוני שקראה באיזשהו ספר לימוד עוד לפני שהיא בכלל קיבלה מערכת שעות, שיימוס, שעיניו נחו על העיתון שמולו, פרוואטי שסידרה בכפייתיות את גלימתה, לבנדר שבהתה באוויר בעייפות, ו —

אנדי לא היה שם! לא היה זכר לאנדי. הארי פלט נשימת רווחה ארוכה. הוא התיישב ליד שיימוס, שבקושי הסיר את מבטו מהנביא היומי.
"בואר אוב אאי," אמר רון בפה דחוס בטוסט. נוויל השפריץ קצת חלב מהאף.
"בבקשה אל תנסה לדבר כשאתה אוכל," הוא ציחקק. "אתה יודע שזה לא עובד לך."
הארי חייך. אלה החברים שלו. שום איזכור לאנדי. שום איזכור ללילה הקודם. הוא חש לפתע מבוכה שהוא בכלל נתן לסיפור הזה להדאיג אותו.
"בוקר טוב," הארי צחק בהקלה, "הלחצתם אותי הבוקר. ממתי אתם קמים כל כך מוקדם?"
"ממתי אתה קם כל כך מאוחר?" החזיר לו דין וצחק. הכל היה כל כך רגיל.
"בוקר," הפטירה לעברו הרמיוני כשהתיישב לצידה.
"הרמיוני, איך את כבר בתוך הספרים אם אפילו לא התחיל השיעור הראשון?" רון התפלא, "באמת, אני מתרשם ממך בכל שנה מחדש. מה את מחפשת שם?"
"מה יש לך? זה ממש מעניין!" הרמיוני התגוננה. הארי הציץ בספר כדי להבין מה מעניין כל כך את הרמיוני, אלא שהספר — אלא מה — נכתב ברונות עתיקות. האותיות על הכריכה, לעומת זאת, נכתבו בשפה שמית עתיקה, שגם היא לא הייתה מובנת במיוחד.
בשעשוע מסויים, הארי החל להעמיס על צלחתו מהמוצע על השולחן כששמע דמות מגיחה מאחוריו. עיניהם של נוויל ורון, שישבו מולו, אורו, והארי נדרך. לא ייתכן. נראה שהכל בא אל מקומו בשלום, שכל האירועים המוזרים אתמול לא קרו! אז האם באמת ייתכן שמי שבא מאחוריו הוא —
"פרופסור מקגונגל!" קרא שיימוס והניח את העיתון על השולחן, והארי נאנח בהקלה. "את מביאה את מערכת השעות?"
הארי הסתובב וראה את המורה לשינוי צורה, שבחנה אותו חזרה דרך משקפיה המרובעים.
"אמת, אדון פיניגן," היא אמרה, והחלה לחלק להארי ולחבריו עותקים של מערכת השעות ליום הלימודים הראשון. "זאת אמורה להיות המערכת הזמנית לשבועיים הקרובים."
היא בדיוק החלה להתרחק אל תלמידי השנה השביעית שישבו בהמשך השולחן, כשהארי הבחין בעותק נוסף שהונח משמאלו.
"אממ… פרופסור?"
מקגונגל הסתובבה.
"יש בעיה, פוטר?"
"פשוט…" הארי גירד בראשו. "לא זכור לי שיושב לידי מישהו מהמחזור."
הפרופסור חייכה חיוך מוזר.
"הארי, אתה לא חושב שגם אנדי יזדקק למערכת השעות שלכם?"
ליבו של הארי החסיר פעימה. לפני שהוא הספיק להסב את תשומת ליבה, האיצה פרופסור מקגונגל את צעדיה לקראת התלמידים הבאים.
הארי בהה בצלחתו. לא ייתכן שזה נכון. לא ייתכן שזה קורה לו. רק מקודם כשהוא היה במעונות הבנים הוא ספר רק חמש מיטות — אלא שעכשיו, כשניסה להיזכר בפרטים, הוא הבין ששכח להחשיב את מיטתו שלו בספירה.
וגם מקגונגל עכשיו? היא — מכל האנשים — היא האחרונה שתשתף פעולה עם המופע השערורייתי הזה.
הוא חש כאילו הוא נמצא על סף שיגעון, ונראה שהיקום עצמו ניסה לקדם את זה, כי בדיוק אז הוא הבחין בדמות נוספת שהתקדמה אל החבורה. וזה היה הילד שהארי ייחל שלא יזכה לראות יותר בחיים — היה לו שיער בלונדיני פרוע ועיניים שחורות שקדחו חורים במבטן. והוא לא היה אמור להיות קיים.
הארי קם מכיסאו לפני שהבין שהוא עושה זאת. הוא חש שישה זוגות עיניים ננעצים בו (לבנדר עדיין התעפצה מעל הצלחת שלה ולא הבחינה במתרחש).
אנדי קפא כמה מטרים לפני הארי. הוא נראה מהוסס.
"הארי," שיימוס נעמד מאחורי הארי ופניו עטו הבעה עצבנית. "אני לא בטוח שזה הזמן האידיאלי להתחיל עם זה. אני לא בטוח שיש בכלל זמן אידיאלי."
הארי הבחין בידו של שיימוס שהחליקה אל כיס גלימתו. הוא מנסה לאיים עליו או משהו?
"כן," רון הסכים. הוא נראה מתוח ומעט אדום, בניגוד מוחלט להבעה הנינוחה שלו כמה דקות קודם לכן, "השיעורים מתחילים בקרוב. נוכל לדבר על זה אחר כך."
הארי הבין. כל החברים שלו… פרופסור מקגונגל — אולי אפילו כל התלמידים בהוגוורטס — הם באמת ובתמים מאמינים שאנדי היה כאן כל הזמן הזה! משהו חריג קורה בכותלי בית הספר, משהו יותר גדול מסתם תעלול. לא ייתכן שאפילו פרופסור מקגונגל משתפת פעולה עם מתיחה מטופשת של תלמידים, נכון? ואנדי נמצא במרכז כל הסיפור הזה.
בעודם צועדים אל מרתף השיקויים חשב הארי כי אולי יצליח לגייס את עזרתו של מישהו מצוות ההוראה. אולי הוא יצליח לשכנע אותם שהוא לא משוגע. אולי אם יגייס את מיטב המאמצים שלו הוא יצליח להראות להם מה באמת מסתתר מאחורי הילד ה"תמים" הזה.
אלא שפרופסור סנייפ לא היה בדיוק דוגמת מופת למורה שייקח את הארי ברצינות, והארי לא חשב אפילו לנסות. למעשה, אילו סנייפ לא היה מזהה את אנדי או זוכר אותו, הוא בוודאי היה מפיק מכך מטעמים סדיסטיים הבאים על חשבון נקודות הבית של גריפינדור. אלא שסנייפ הקניט את אנדי בדיוק כפי שהקניט כל גריפינדורי אחר. כאילו אנדי מאז ומתמיד היה שם.
בשיעור הבא, אחרי כמה ניסיונות, הצליח הארי להתפרץ אל תוך הנאום הבלתי פוסק והחדגוני של פרופסור בינס, אך כשפנה אליו הרוח חזרה בשם "אדון פורונגר", הארי הבין שאולי פרופסור בינס הוא לא בדיוק מומחה מספר אחת בתלמידים שלו, והשתתק בכניעה.
רק בשיעור טיפול בחיות הפלא הארי קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו, כשהתיישב ליד האגריד על בול עץ שעה שקבוצות תלמידי הפלפאף וגריפינדור הצטופפו סביב אפרוחי ג'וברנול קטנטנים.

"מה זה פה הארי, למה אתה עצוב ככה?" שאל האגריד, שזיהה את הבעתו המהוססת של הארי.
"פשוט…" הארי חש בחילה. "תגיד, ממתי אנדי הזה נמצא?"
"אנדי?" האגריד הרים גבה שעירה, ולשנייה הארי קיווה שאולי הענק למחצה לא יודע על מי הארי מדבר, "איזה אנדי? אנדי שלנו?"
איזו הקלה! עוד מישהו שלא יודע מי זה האנדי הזה ומאיפה הוא הגיע. מצד שני, חשב הארי, מדובר בהאגריד, ואולי הוא סתם לא הבין את הארי.
"אנדי הזה," אמר הארי והצביע על אנדי.
"אה, אז כן אנדי שלנו!" האגריד צהל, "תראה אותו שמה, איך הוא מטפל יפה באפרוחים. ולחשוב שפעם הוא היה כזה ביישן! איך שהוא השתפר…"
הארי נאלץ לעצור את ההתמוגגות וההשתפכות הזו. "האגריד," הוא אמר.
"הממ? מה?" האגריד שאל. הוא נראה מוסח.
"אנדי," חזר הארי על שאלתו המקורית, "ממתי הוא נמצא?"
"אה…" האגריד גירד בראשו השעיר, "הוא הגיע אתכם לשיעור, לא?"
"בהוגוורטס," הארי הסביר לאט. לפעמים האגריד הוא כזה קשה קליטה. "ממתי אנדי בהוגוורטס?"
האגריד צחק במבוכה. "מה, אתה פה עושה התבדחות? אנדי שלנו פה מאז שאתה פה!"
אמנם הארי ציפה שזו תהיה התשובה, אבל עדיין הוא הצליח להתאכזב איכשהו. באיזשהו מובן, האגריד היה תקוותו האחרונה.
"מה?" הארי נראה אובד עצות. "אתה בטוח?"
האגריד הביט בו בחוסר סבלנות.
"נו הארי, אתה ואנדי חברים בלתי נפרדים עוד מהרגע שהרגל שלכם דרכה פה בהוגוורטס. אתה עושה ממני צחוק או משהו?"
"אני לא מכיר את אנדי בכלל," אמר הארי נחרצות. "אני אומר לך. אני לא מכיר אותו."
"נו זאת עוד אחת מהמתיחות האלה שלכם?" האגריד התעצבן, "שכחת, הארי, שאני מורה פה. מורה! ולא עושים איתי יותר שטויות והתלוצצויות!"
"הלוואי שהייתי מתלוצץ!" הארי הרים את קולו, על סף דמעות, "אני לא מכיר אותו!"
"לא מכיר אותו!" האגריד הרעים, והארי שם לב שכולם מסתכלים עליהם. "עוד מהרכבת שמה אתה מכיר אותו! איך אתה יכול להגיד דבר כזה! אתה שטת איתו בסירה בערב הראשון שלכם! הוא עמד לידך במיון לגריפינדור, בשם הזקן של מרלין!"
"אני שטתי בסירה עם רון, הרמיוני ונוויל," הארי מלמל בשפתיים חשוקות. זה לא הצחיק אותו, והוא ממש רצה להרביץ למישהו.
"ואנדי," צייצה הרמיוני פתאום.
הרמיוני. עד עכשיו היא לא פצתה פה בכל פעם שהארי התווכח עם מישהו על עצם קיומו של אנדי. היא תמיד הביטה מהצד. וגם עכשיו, אם לשפוט לפי המבט המפוחד בעיניה, היה לה מאוד קשה להתערב.
"אתה, אני, נוויל, אנדי ורון," הרמיוני חזרה בקול מעט יציב יותר, וברור, כאילו שהסטירה הראשונה לא כאבה לו מספיק.
"הרמיוני…" הארי אמר חלושות. אם הרמיוני לא תבין אותו, אף אחד לא יבין אותו. הוא השתתק והתרחק מכולם.
"טוב, תמשיכו!" האגריד הרעים, "לא קרה כלום! אנדי, מה איתך? אני מקווה שלא נתת להארי פה לפגוע בך יותר מדי."

השיעור המשיך. טוב, המשיך עבור כולם חוץ מהארי. הפעם האחרונה בה הוא חווה תחושה דומה הייתה בגיל 10, כשדאדלי הצליח איכשהו לגרום לכל בית הספר היסודי לא לדבר עם הארי למשך כל כיתה ה', כך שאפילו המחנכת של הארי התעלמה מקיומו. והנה, שנים לאחר מכן, בעולם שנתפס במוחו של הארי כבטוח ומקבל, בו הוא סוף סוף יכול להיות מי שהוא באמת – דווקא שם – כולם הפנו לו עורף. כאב לו להביט בהם ממשיכים בשיעור בעוד הוא יושב במרחק מה מהם וממתין לצלצול הגואל.
קשה לומר שהשיעור הסתיים בהצלחה יתרה. ובשעת לחשים שאחריה הארי אפילו לא הצליח להוציא מילה מהפה לפני שרון, דין ושיימוס ירו לעברו שלושה לחשי השתקה בו זמנית, שלא רק דאגו להפוך את הארי לאילם, אלא גם חסמו לו את קנה הנשימה עד שפליטיק שיחרר את הכישוף מהארי (והעניק לכל אחד מהשלושה 5 נקודות בית בשמם על הביצוע המבריק). בסיום השיעור, הארי יצא בסערה מכיתת לחשים והקפיד לשמור מרחק של כמה מטרים מאחורי חבריו, בניסיון להאזין לקטעי שיחה.
"– באמת מתחיל לעלות על העצבים," אמר רון.
"כן, חשבתי בהתחלה שזאת אולי סתם מתיחה, אבל עכשיו אני די בטוח שהוא החליק על השכל," הסכים שיימוס, והארי נעץ מבט זועם בעורפו.
"מה קרה לו? למה הארי מתנהג ככה?" לבנדר שאלה בעצב.
"זה לא מגיע לאנדי, הוא לא עשה לו כלום," הסכים נוויל.
"ואם כבר מדברים עליו… איפה הוא נמצא בכל מקרה?" שאל דין. "נדמה לי שראיתי אותו הולך לאנשהו אחרי שיעור חיות הפלא."
רק עכשיו הארי קלט שהוא באמת לא הבחין באנדי מאז השיחה שלו עם האגריד.
"אה," רון נזכר. "הוא אמר לי שפרופסור מקגונגל זימנה אותו לשיחה במשרד שלה. נקווה שזה לא משהו רציני. יש לו מספיק צרות כבר בכל מקרה."
מקגונגל? הארי הירהר בדבריו של רון.
ואז היכתה בו פתאום האפשרות – אולי פרופסור מקגונגל עלתה על אנדי! אולי הוא באמת לא היחיד ששם לב למשהו חשוד בילד הזה. תמיד אפשר לסמוך על מקגונגל שתישאר חדת אבחנה ועירנית לכל פרט. היא תוכל לעזור להארי, הוא רק צריך לחכות לשיעור שלה.
עד השיעור הבא, אנדי כבר הצטרף לתלמידי בית גריפינדור. הארי החליט לנסות את מזלו עוד כמה פעמים, בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל (לוקהרט אמר לו שעם הפרסום זה נהיה יותר ויותר קל לדחוק את החברים הצידה ולשכוח מהם), בשיעור אסטרונומיה (העובדה שהארי לא זכר את שמה של הפרופסור לא תרמה במיוחד לנקודה שלו) ובשיעור תורת הצמחים (שרק האיזכור של אנדי גרם לפרופסור ספראוט להתחיל לשבח אותו על ההישגים המרשימים שלו במקצוע, וגרם להארי להבין שהמקרה אבוד), אך באופן לא מפתיע, הארי לא נחל הצלחה רבה.
זה היה יום ארוך. היו הרבה יותר מדי שיעורים ליום אחד, ובין ויכוח עם מורה אחד לוויכוח עם מורה אחר הם הספיקו לקבל הררים של שיעורי בית. להארי הייתה תחושה שזה קרה כדי שהמטלות ישכיחו ממנו את אנדי,
אבל הארי לא ידוע כטיפוס שמוותר כל כך מהר. ולכן, כשהגיעה השעה לשינוי צורה, הארי היה הראשון להיכנס לכיתה והתיישב בשורה הראשונה, ממש מתחת לאף של מקגונגל. רון והרמיוני הביטו בו בחשדנות – הרי הארי תמיד התנגד לשבת שם בכל שנה למרות תחינותיה של הרמיוני – והארי שמח ששניהם השאירו אותו לבדו וישבו במקומם הרגיל, מאחור. כך רון לא יפריע להארי עם הערות הביניים האלימות שלו, והרמיוני לא תנעץ בהארי את המבטים המפוחדים שלה, שגם קצת הפחידו אותו.
"צהריים טובים," מקגונגל נכנסה בסערה לכיתה ושילחה מבט שגרם לכל התלמידים שעוד נעמדו לסגת אל מקומם. "אני מניחה שעל חלקכם עבר יום אמוציונלי במיוחד," היא אמרה, והארי היה משוכנע שעיניה הבליחו לרגע אל אנדי ואליו. "אז אני שמחה לבשר לכם…"
הנה זה בא. היא תבשר להם שאנדי הוא חיזיון או קסם אפל או מסתנן, וכולם יראו שהארי צודק.
"אני שמחה לבשר לכם שהשיעור הזה הולך להיות רגיל לחלוטין. בלי שטויות, ובלי קונספירציות. פתחו את הספרים שלכם בפרק הראשון, יש לנו המון חומר תיאורטי לעבור עליו יחד לפני שנתחיל לתרגל."
נשמעה אנחה מיואשת מתלמידי הכיתה. "פרופסור, יש לנו טונה של שיעורי בית!" רטן דין.
"כן, וזה לא שהחומר קל," שיימוס גיבה אותו.
"ו…" נשמע קולו של אנדי, מהוסס וקלוש כרגיל. "ולא כולנו פנויים ללמידה, פרופסור…"
פיה של מקגונגל התעקל בחיוך נדיר. "אני יודעת," היא אמרה בטון לא אופייני – מנחם, כמעט אימהי – "אבל יש המון חומר להספיק, ואם נרשה לעצמנו להתרשל, נכניס את עצמנו לחובות. ועכשיו, לעבודה! עד כה התעסקנו בשינויי צורה של עצמים הדומים בצורתם, כמו מגפרורים למחטים. היום אני אחלק לכם זיתים, ועליכם להפוך אותם לענפי זית –"
זה כבר היה יותר מדי בשביל הארי. הוא היה בטוח, בטוח, שמקגונגל עלתה על אנדי. אז מה מעכב אותה? למי היא מחכה בדיוק?
"פרופסור," הארי לא הצליח להתאפק.
"הארי!" מקגונגל התבייתה על הטרף, "בכל שנותיי בהוגוורטס, אף תלמיד או תלמידה לא קטעו אותי באמצע ההסבר שלי. וחבל מאוד שאתה הראשון שמנסה אותי."
הארי בלע את רוקו. הוא חייב לנסות הפעם. הוא לא יחמיץ את ההזדמנות היחידה האחרונה שלו להיום, ואף עונש פוטנציאלי ממקגונגל לא יעצור אותו.
"פרופסור," הארי ניסה את מזלו שוב, "זה חשוב."
מקגונגל נשמה עמוק. "הארי," קולה הונמך ללחישה, "אנא ממך. חכה שהכיתה תתחיל לתרגל. אחר כך, תיגש אליי ותספר לי מה קורה."
זה היה שינוי מרענן. האם פרופסור מקגונגל סוף סוף תקשיב לו? האם היא מודעת לכך שאנדי מעולם לא היה קיים – לפחות לא קיים בהוגוורטס – עד ליל אמש? ואולי היא רק רוצה לדבר איתו על זה ביחידות כדי לא לעורר את זעמה של כיתתו?
כעבור מספר דקות, כשהכל תרגלו הפיכת זית בודד לענף מלא זיתים, הארי ניגש אליה. "פרופסור," הוא אמר, "זה בקשר לאנדי."
מקגונגל נאנחה. "שמעתי על האובססיה שיש לך כלפיו, הארי, ואני רוצה לציין בפניך שזה מאוד לא מוצא חן בעיניי."
התקווה האחרונה של הארי נמוגה. ובעצם, אחרי יום רצוף אכזבות, מלכתחילה לא היה עליו לקוות שמקגונגל תהיה שם עבורו. לא הפעם. לא כשזה נוגע לאנדי.
"פרופסור, לא יכול להיות שאני היחיד ששם לב שמשהו מוזר קורה פה," הארי ניסה שוב.
"בהחלט יכול להיות, אם אתה מאבד את שפיות דעתך, או אם אתה חומד לצון. אתה הרי יודע כמה אנדי הוא נער שקט ורגיש –"
"–לא, אני לא יודע," קטע אותה הארי.
"ובכל זאת," היא התעלמה ממנו, "אתה בוחר להמשיך עם הבדיחה המגעילה הזאת! זה ממש לא אופייני לך! מנקודת מבטי, או שאתה פוגע בתלמיד, או שהשתגעת, ואז אמליץ בחום למדאם פומפרי להפנות אותך לקדוש מנגו לאשפוז ארוך טווח."
האם זה היה איום מפורש?
"אנדי לא אמיתי," הארי המשיך, "אין שום דבר מאחורי הילד הזה חוץ משם וגוף."
"אתה לא תדבר ככה על תלמידי הבית שלי, הארי!" מקגונגל הרימה את קולה, ובשלב זה אף אחד כבר לא תרגל. בדיוק כמו בשיעור טיפול בחיות הפלא, כולם האזינו בקשב רב להארי ולמקגונגל. "פגיעה בתלמידי הבית היא פגיעה בבית! עשר נקודות מגריפינדור!"
"מה? פרופסור!" הארי התלונן.
"כן, הארי, מהבית שלי. אני לא אעבור על כך בשתיקה. לומר כך על תלמיד שהוא קליפה ריקה, כאשר כל אחד כאן הוא עולם ומלואו!"
"אנדי הוא עולם ומלואו?" הארי הקשה, "אז תאמרי לי בבקשה, פרופסור, מתי יום ההולדת שלו?"
מקגונגל הרימה גבה. "אתה לא מצפה שאזכור את ימי ההולדת של כל תלמידיי, הארי. אם זו דרכך להוכיח שאנדי מעולם לא היה קיים, אז–"
"–מה שם המשפחה של אנדי?" המשיך הארי להקשות.
מקגונגל שמרה על הבעה נעלבת. "אתה רומז שאין לו שם משפחה? כולם יודעים מה שם המשפחה שלו, הארי!"
"איפה הוא גר?" הארי המשיך, "ומה דירוג הדם שלו?"
"איך דירוג הדם שלו קשור?!" מקגונגל צרחה כל כך בחזקה שאחד מחלונות הכיתה נסדק.
"אם את מכירה אותו טוב כל כך, מה דירוג הדם שלו?" המשיך הארי, "שני ההורים שלו קוסמים? רק אחד מהם קוסם? הוא בן מוגלגים?"
"ממתי זה עניינך, הארי?!" מקגונגל כבר הייתה אדומה לגמרי, והארי מעולם לא ראה אותה מאבדת שליטה כך. "ממתי פריטים שוליים כאלה חשובים לך? ממתי אתה, דווקא אתה, מפלה בין קוסמים על פי מוצאם?!"
"פרופסור, זו לא הייתה הכוונה שלי," מיהר הארי להתגונן. אולי הוא הלך רחוק מדי עם הקושיה האחרונה. "רק רציתי להראות שאף אחד כאן לא באמת מכיר את אנ–"
"–עונש, פוטר!" אמרה מקגונגל בשאיפה חדה. "וחשבתי בדיוק על העונש שיעזור לרענן את זיכרונך לגבי קורות תלמידי בית ספרינו."

אולי הארי היה צריך לבחור את המילים שלו יותר בזהירות, כך הוא חשב בעודו מבריש אבק מגביע נוסף בחדר הגביעים. פרופסור מקגונגל החליטה שהארי ירצה את עונשו כבר באותו ערב. היא סברה שכיוון שהוא צריך להבין במהרה את ההשלכות של מעשיו, העונש לא יסבול דיחוי.
הארי הרגיש בודד יותר מאי פעם. כשהיה בבית הדרסלים אולי היה מצבו הכי דומה למצב הנוכחי, אבל לפחות אז לא היו לא אנשים לתלות בהם תקווה שרק התנפצה לו שוב ושוב בפנים. הוא לא משוגע. הוא לא מדמיין. הוא יודע באופן חד משמעי שאנדי לא שייך למקום הזה, והוא מעולם לא היה שייך. ובכל זאת אין איש בכותלי בית הספר שמאמין למילה ממה שהוא אומר. הוא הבין – גם אם הוא נאלץ ללמוד זאת בדרך הקשה – שלא ככה הוא יצליח לשכנע אותם. לא בלי ראיות חותכות. הוא יצטרך משהו יותר גדול. אבל איך הוא ימצא דבר כזה?
הארי החל לשקוע בדכדוך בעודו משיב למדף גביע ארד הנושא את "א. קווינטיוס, 1961".
הגביע הבא שתפס את עיניו, לא עודד אותו גם כן. היה זה הגביע המפורסם שטום רידל קיבל על תרומה ייחודית לבית הספר. מלבד הרתיעה מבעליו המרושע של הגביע, זה סימל עוד מקרה בו אדם אחד ויחיד ידע את האמת מול בית ספר שלם שחשב שהוא משוגע. האם הארי יסיים כמו האגריד ויסולק מבית הספר? אם כן, אחרי היום, האגריד בטח לא ירצה שהוא יגור איתו.
הוא החזיר את הגביע של רידל בעדינות למדף ונזכר איך רון סיפר פעם שהקיא חשופיות על הגביע הזה. זה גרם להארי להיזכר בכאב ברון עוד כשהיו חברים, וזה לא היה כזה מזמן – רק אתמול לפנות ערב, עד שאנדי הזה הופיע. כשרון הקיא חשופיות, אנדי עוד לא היה קיים. נכון? הארי הניד בראשו על ההיסוס הרגעי. ברור שנכון! לא ייתכן שהוא שכח פתאום בן אדם. הרבה יותר מתבקש שאנדי פשוט צץ אתמול וגרם לכולם – מלבד הארי משום מה – לחשוב שהוא תמיד היה שם. אבל הארי עוד יוכיח להם שהצדק איתו, ושאנדי פתאום הופיע יום אחד.
הארי הרים את הגביע מימינו בהיסח דעת וקירב את המטלית אל הכן, אלא שמשהו משונה משך את תשומת ליבו. על גבי פלטת כסף היו חקוקות המילים:
אנדי, 1890.
הארי חש צמרמורת במעלה גבו. השם אנדי היה יכול לבוא בכל הקשר, אבל משהו בגביע הזה גרם לו לחוש באי נוחות, במיוחד כשזה הופיע כך, נטול שם משפחה. הוא צימצם את עיניו בניסיון לזהות פרטים נוספים באותיות הזעירות למטה, ומאחורי בבואתו שלו הוא הבחין פתאום בדמות נוספת שהשתקפה על פני הגביע הקעורים. קשה לא לזהות למי שייכות העיניים השחורות האלה שהביטו ישירות בהארי דרך הגביע. והעיניים האלה פשוט הביטו בו בדממה.
הארי הסתובב, מחכה לעמוד פנים אל פנים מול האדם שהיה מוקד הצרות שלו מתחילת היום – אלא שחדר הגביעים היה שומם כתמיד. וכשהארי פנה שוב להביט בגביע, הוא כבר לא נשא את שמו של אנדי.

המשך יבוא...

וואו, אהבתי כל כך את הפרק החדש!
אהבתי את הבדיחות הקטנות, כמו הקטע שהארי לא זוכר שם של פרופסור, והצטמררתי כראוי מהקטעים המסתוריים עם אותו אנדי.
הקטע שעשה אותי רעבה זה שיעור שינוי צורה.
אני מתה על זיתים.

ממש אהבתי.
איך בפוף הופיעה עוד דמות.
מחכה לשבוע הבא.
מי אתה, אנדי?!

אוהה!
מתעלים על עצמכם!
מרתק ביותר.
חבר'ה, שאפו ענק!

פשוט גאוני!

ד.א.
באיזו שנה זה מתרחש? בן כמה הארי?

אה כן עדיין לא הגבתי פה

אז כן די אהבתי אין לי מי יודע מה להגיב לא התקדם ממש עלילתי מהפרק הקודם (שזה אחלה אנחנו לא רוצים לקפוץ קדימה)
אני רק אכתוב שהתגובה של קנגומל הזו הייתה קצת מוגזמת לדעתי ולא מתאימה לה אבל כל אחד ודעתו

אז היידה
ישר כבשתכם על הכל

שימו לב: בעקבות האירועים המתרחשים בפרק, דירוג הפאנפיק עלה ל־PG.

------------------------------------------------------

בפרק הקודם גילינו, יחד עם הארי, שלא רק שחבריו זוכרים את אנדי, אלא כל בית הספר בטוח שהוא היה שם מאז ומתמיד. הארי וחבריו מאבדים אמון זה בזה, ובינתיים נוכחותו של אנדי בסביבה הופכת למלחיצה ולא נעימה במיוחד. האם יצליח הארי להשלים עם חבריו? והאם הוא יצליח להפריך את קיומו של אנדי כעת, כשגם סגל המורים מפנה לו עורף?


פרק שלישי

הארי חזר למגדל גריפינדור בעיניים טרוטות מעייפות. הגביע הזה באמת היה שם? אנדי באמת היה שם? האם זו תוצאה של הכישוף האפל שהוטל על כולם מלבדו, או שאולי הוא באמת מתחיל לאבד את זה?
הוא עלה בעצלתיים לחדר השינה, מפרקי ידיו דואבים מצחצוח בלתי פוסק של גביעים, בעיקר משום שכאשר בא אל משרדו של השרת בבקשה להשתחרר, פילץ' טען שהגביעים עוד מאובקים ("רואה?" הוא הניף אצבע גרומה לאחר שגרף איתה שכבת אבק דקיקה מהמדף, "עד שהאצבע שלי לא תהיה מצוחצחת, אתה נשאר פה!"). הארי היה חושב שהיה נשאר שם לנצח לולא עין הזעם היה עובר שם במקרה ומצווה על פילץ' לשחרר אותו. ובמחשבה עגומה זו הוא הגיע לחדר השינה, מזיע ומסריח מחומרי ניקוי, ומוכן נפשית לקרוס על מיטתו.
כולם, כמובן, היו שקועים בשנת ישרים. לפחות הם נראו כך, כי הם שכבו בעיניים עצומות במיטתם. אבל לא הגיוני שזה הלילה השני ברציפות שנוויל לא נוחר בו, נכון? האם נוויל באמת ישן?
הארי טייל על קצות אצבעותיו בין המיטות. כן, נוויל שוכב במיטתו ועוצם את עיניו. גם שיימוס ודין עשו כמוהו, אם כי ראשיהם היו מאוד קרובים זה לזה, כאילו היו שקועים בשיחת עומק עד לפני שניות ספורות, והחליטו להעמיד פני ישנים מששמעו את הארי עולה במדרגות. הארי לא הצליח להתאפק והביט גם במיטתו של אנדי, שהיה מכורבל בתוך שמיכתו. כן, הוא בהחלט היה שם ולא בחדר הגביעים.
היחיד שבאמת נראה שקוע בשינה באופן אמין היה רון, ששכב על הגב בפה פעור ומרייר. הארי גיחך לעצמו. רון תמיד יישאר רון.
הוא הסתובב לכיוון מיטתו, מבטו חולף מול דלת הכניסה לחדר השינה, והוא כמעט צרח כשראה פתאום רעמת שיער מדובללת מבצבצת מפתח המעונות.
"פססט," הרמיוני קראה לו.
הארי התקדם לעברה. "הרמיוני," הוא קרא לעברה בלחישה, "כמעט עשית לי התקף לב!"
"בוא איתי," היא לחשה לו, והארי הבחין בספר עב כרס שהצמידה לחזה.
הם ירדו לחדר המועדון בדממה. חדר המועדון היה שומם בשעה הזאת. "מה קרה?" הוא שאל.
הרמיוני התיישבה על אחת הכורסאות וסימנה להארי שיתיישב מולה. "זה בקשר לאנדי," היא אמרה.
בקשר לאנדי?
"את מאמינה לי?" הארי צהל. מתברר שכן היה אפשר לסמוך על הרמיוני כל הזמן הזה!
הרמיוני נאנחה בעייפות, כאילו צפתה מראש את השאלה הזאת ואיכשהו עדיין הצליחה להתאכזב.
"כן. וגם לא," היא אמרה קצרות. "אוף, זה מסובך. זה לא משהו שפשוט לי לדבר עליו. הייתי צריכה להרהר בזה הרבה זמן."
"כן, שמתי לב שאת שקטה מאוד," הארי אמר לה, "אבל מה זאת אומרת כן ולא?"
הרמיוני הרימה גבה בספקנות. "תראה," היא אמרה בטון דיבור מאוד אופייני שהארי כמעט הרגיש כאילו הכל נורמלי שוב, "אני מאמינה לך שאתה לא זוכר את אנדי."
הארי נאנח בהקלה. "את לא חושבת שאני עובד על כולם? וואו, הרמיוני! את לא מבינה כמה זה משמעותי עבורי. כולם מסתכלים עליי בכזה כעס, וזה מאוד קשה."
"זה לא הופך את העניין לפשוט יותר," היא הסבירה, "אני צריכה לקחת בחשבון הרבה יותר הסברים אחרים שאמורים להיות הגיוניים יותר. הרי הארי שאני מכירה לא היה מתנהג כך. אתה הרי לא רוצה לפגוע בחברים, וכולנו כבר הבהרנו לך היטב כמה זה פוגע. מנגד, אתה גם לא רוצה לעורר את כעסם של כולם כמו שבאמת קרה לך. אתה הולך נגד הזרם עכשיו, ואתה עושה את זה רק כשאתה ממש בטוח בצדקת דרכך."
"יופי, רואה? אני לא משקר!" הארי היה כמעט מאושר.
"נכון," אישרה הרמיוני. "אבל זה לא הופך אותך לצודק. הרי כל בית הספר זוכר את אנדי. ורק אתה לא. מה שמשאיר רק כמה הסברים אפשריים: או שאתה לא זוכר את אנדי בגלל סיבה אפלה כלשהי, או שאתה בכלל לא הארי."
הארי הרגיש שצפרדע ענקית קפצה לו לתוך הלוע ונתקעה בבית הבליעה. לא, לא היה מדובר בטרבור שקפץ פנימה (אם כי הארי היה משוכנע שנוויל מסוגל לשכנע אותו לעשות זאת). פשוט היה מדובר בהנחה כל כך לא נעימה.
"מה זאת אומרת אני לא הארי?" הוא התגונן.
"זו רק אחת האפשרויות," הרמיוני הביטה בו בחשדנות, "אבל אם אתה שואל, זה אומר שאתה מתחזה להארי מאיזושהי סיבה, וככזה אתה גורם לו לפגוע בחבריו ולהשניא אותו על כולם. די מחוכם כשאני חושבת על זה."
"מה – הרמיוני!" הארי ניסה לומר, "את מאמינה לי שאני הארי?"
הרמיוני המשיכה להביט בהארי בחשדנות. "בדיוק הרגע אמרתי שאני לא בטוחה!" היא ענתה.
"טוב, אז, אממ, את מאמינה לי שאני מאמין שאני הארי?"
הרמיוני בחנה אותו. "זאת אפשרות שלא חשבתי עליה," היא אמרה, "שאתה מתחזה להארי שמאמין שהוא הארי. או שפשוט השתגעת לגמרי.
יהיה מאוד קשה לבדוק את זה, ואני חושבת שכדאי להתחיל לשלול את מה שקל יותר להפריך."
"שזה…?"
הרמיוני פתחה את הספר עב הכרס שהביאה, שלפה שרביט וכיוונה אותו לעבר הארי שהחוויר ואמר: "את רוצה להרוג אותי?!"
הרמיוני נחרה בבוז. "נסחפת," היא אמרה, "אני רק רוצה לבדוק שלא הוטל עליך קסם אפל, או שלא שתית שיקוי כלשהו שגרם לך לשכוח את אנדי פתאום."
"הרמיוני, לא הוטל עליי שום כישוף," התעקש הארי, "את מחפשת בעיות במקום הלא נכון. אני חף מפשע, לגמרי."
"יופי," הרמיוני התרצתה, "אז אם אתה באמת חף מפשע, ודאי לא תתנגד אם אני אבדוק כמה דברים ליתר ביטחון."
הארי משך בכתפיו. כל עוד היא לא תוקפת אותו עם השרביט, הוא לא ראה סיבה למחות. להפך, זה רק יעזור להוכיח את צדקתו.
"ואם באמת לא תמצאי שום דבר בעייתי, את תאמיני לי?"
הרמיוני נראתה מיואשת. "אתה קשה היום, אתה יודע את זה?" היא אמרה. היא הרימה את שרביטה ואמרה, "מצד שני, אחרי מה שעברת היום, מי אני שאשפוט. הומנום רבליו!"
הארי חש דגדוג קל במעלה הסרעפת, אבל שום דבר לא קרה.
הרמיוני הביטה בו בהירהור רב.
"רואה? אמרתי לך," אמר הארי בחיוך מרוצה.
"זה פוסל רק את אחת מהאפשרויות, עדיין לא ביררתי את כולן. וגם לא את כולן אוכל לברר," היא השיבה בקול צונן. הרמיוני תמיד הייתה מעולה בלנפץ לו את הציפיות.
"נו, אז בשביל מה קראת לי לפה?"
"לשלול מה שאפשר," היא אמרה, "כמו אז, כשלופין רצה לבדוק שאתה באמת אתה, זוכר מה הוא שאל אותך?"
"מה, על הגרינדילו?" הארי שאל.
"כן כן, בדיוק," היא ענתה, "דברים שרק הארי האמיתי היה יודע, כמו זה. אם כי גם אני, גם אתה וגם לופין יודעים על הגרינדילו, אז אולי זה לא רעיון כזה טוב… אה, כן! יש לי!"
"זה הכרחי?" הארי שאל שוב.
"אם אתה באמת הארי האמיתי, השאלות האלה לא יהיו קשות עבורך," הרמיוני ענתה, "למשל, מה קרה כשברחתי לשירותים בליל כל הקדושים בשנה הראשונה שלנו?"
"היה שם טרול, לא?" הארי שאל.
"נו, ו…" הרמיוני המשיכה אותו, מחוייכת. זה עודד את הארי והוא חייך בחזרה.
"ואז רון ואני באנו לשם, והבסנו אותו עם זה שדחפתי לו את השרביט לאף."
"נו, ומה עוד?" הרמיוני עודדה אותו להמשיך.
"ועם נבוט שהרמנו עליו."
"ואיך רון תמיד היה מבטא את הלחש הזה?"
"וינגגרדיום לביוסה, במקום וינגאאארדיום לביאוווסה!" הארי צהל.
"מעולה," הרמיוני המשיכה לחייך, "התקדמות מעולה. ואתה זוכר מה היה החטיף שקנית לאנדי ברכבת בדרך לכאן לפני יומיים?"
החיוך של הארי נמחק במהירות האור. "הרמיוני…" הוא אמר חלושות. לא יכול להיות שהיא שואלת אותו על העבר של אנדי, זה לא הוגן!
"מה?" הרמיוני המשיכה לחייך, "נו, תענה. קדימה. זה היה רק לפני יומיים."
"לא קניתי לאנדי שום חטיף לפני יומיים, כי אנדי לא היה קיים לפני יומיים!" הוא התעצבן.
"בבקשה," היא אמרה, "ידעתי שבסוף נמצא משהו. אם אתה לא הארי האמיתי, מי אתה?"
"הרמיוני, זה מגוחך!" הארי רטן.
הרמיוני באה לענות לו, אבל אז פתאום נעצרה. "נכון," היא אמרה.
"מה?"
"נכון," היא חזרה על עצמה, "אתה הרי לא זוכר אותו…. זאת לא שאלה טובה. אני צריך למקד אותך יותר בשאלות שהארי שלא יודע על אנדי ידע לענות עליהם. בואו נראה… אה! הארי, מה התיאור המדויק של השרביט שלך?"
הרמיוני התקילה אותו הפעם. הוא זכר היטב את הליבה ואת העץ, אבל את האורך הוא תמיד התקשה לזכור.
"עץ צינית, ליבה מנוצה של עוף חול."
"אורך?"
הארי סינן קללה חרישית. "בשביל מה, הרמיוני? את חושבת שאני יודע את זה?"
"אז אתה לא יודע?" היא שאלה, שומרת על הבעת פנים חתומות.
"אוקיי, הנה, בסדר, בשבילך – את חושבת שהארי האמיתי היה יודע את האורך המדויק של השרביט שלו?"
הרמיוני הנהנה בדממה, והארי רקע ברגלו בתסכול.
הוא אימץ את מוחו למשך כמה שניות, מנסה להיזכר. מה אוליבנדר אמר לו אז?
"ע-עשרים ושישה סנטימטרים?" הארי ניסה.
הרמיוני הביטה בו בשעשוע.
"אתה שואל אותי?" היא גיחכה. "אתה צריך לדעת את זה."
"אני לא. את יודעת מה התיאור המדויק של השרביט שלך?"
"שרביט גפן," היא אמרה וליטפה את שרביה בעדינות, מתבוננת בו כאילו היה בנה. "ליבה מנימי לב של דרקון. עשרים ושבעה סנטימטרים ושלושה מילימטרים."
הארי היה נבוך. "אממ…" הוא גמגם.
הרמיוני גיחכה. "יש בעיה?" היא שאלה.
"אוף, את הרמיוני, זה לא נחשב," הוא אמר, "אני בטוח שאף אחד אחר לא יודע מה האורך של השרביט של עצמו. וחוץ מזה, אם את בעצמך לא יודעת מה האורך של השרביט שלי אז מה בעצם מונע ממני לשקר? איך תדעי שאני באמת אומר את האמת?"
הרמיוני השתתקה לרגע. נראה שהיא שוקלת בכובד ראש את דבריו. ולאחר כמה שניות של שקט היא אמרה, "טוב, לגבי עניין השרביטים, אני רוצה שנשאל בבוקר עוד כמה תלמידים אם הם יודעים מה האורך של השרביט שלהם. אם, באמת, רק אני יודעת, אז יהיה לי קל יותר להאמין שהארי שעומד מולי הוא הארי האמיתי."
"נו, יופי! אז בואי נעיר את רון ונסיים את הסאגה הזאת!" התלהב הארי ונעמד, אבל הרמיוני מיהרה להושיב אותו.
"לא כל כך מהר…" היא אמרה, "כי העלית עוד נקודה, והיא שאתה יכול לשקר לי בלי שאדע. לכן, צריך לוודא שאתה באמת אומר את האמת. עלית על משהו."
"באמת? עליתי על משהו?" הארי היה עלול לחוש מעודד לולא היה מבולבל ומאוד נבוך.
"וריטסרום," ירתה הרמיוני. "זה מה שאנחנו צריכים."
לקח להארי כמה שניות להיזכר מה זה אומר, ועוד כמה רגעים כדי להבין כיצד זה יבוא לטובתם – אבל כשעלה על זה פניו קרנו.
"עליתי על זה!" הוא רנן. "שיקוי אמת! כשאני אשתה אותו סוף סוף תדעו שאני אומר אמת. וסוף סוף תבינו שאנדי הוא שורש הבעיה."
הרמיוני נתנה לו את הפרצוף המאוכזב והכל כך מוכר שלה. "הרגע אמרתי את זה, הארי," היא נזפה בו, "וחוץ מזה, אני לא כל כך בטוחה אם שיקוי האמת יגרום לך להגיד את האמת גם אם זאת לא האמת שאתה מאמין בה. זה משהו שאני אצטרך לברר לגביו. וחוץ מזה, שיקוי אמת זה לא משהו שקל כל כך להשיג, וסנייפ הוא האחרון שיהיה מוכן להירתם לטובת החקירה הזו."
"חקירה," חזר אחריה הארי. הוא זיהה בעיניה את הניצוץ המוכר ששייך להרפתקאות בלשיות כדוגמת אבן החכמים או חדר הסודות, אבל הפעם הוא לא אהב את זה איך שזה נשמע. הוא הרגיש כאילו היא מציגה את זה פתאום כניסיון לחשוף את השקרים שלו.
"טוב הרמיוני," הארי פיהק. "השעה הזאת יותר קטנה מהדיאטה של דאדלי ואני אחרי שעות של עבודות שירות. אנחנו נצטרך להמשיך את זה מחר."
הרמיוני הנהנה באיטיות, כאילו רק עכשיו היא קולטת כמה היא עייפה.
"אתה צודק, הארי," אמרה. "אנחנו בכל מקרה לא יכולים כל כך להתקדם בינתיים עם החקירה הזאת. אין סיכוי שאני מסתובבת עכשיו בטירה וגונבת מרכיבים מארון השיקויים של סנייפ או משהו כזה."
ובברכת לילה טוב היא דידתה אל מעונות הבנות.
למחרת, הארי קם מלא תקווה. יום הלימודים עבר בעצלתיים, אך הוא עבר ללא תקלות מיוחדות. להפך — כשהארי והרמיוני שאלו את חבריהם, נראה שאיש לא זוכר את אורך השרביט של עצמו. מעודד מעט, הארי החליט להיות ילד טוב ולא להתלונן שאנדי לא קיים, כי רק זה חסר לו – עוד לילה לבן בחדר הגביעים. בנוסף, היה קיים בליבו החשש שהרמיוני לא תרצה לשתף פעולה איתו אם הוא ימשיך לעשות צרות.
לקראת הערב, הרמיוני באה עם בקבוקון קטנטן המכיל נוזל שקוף. "הארי, אתה מוכן?" היא שאלה בחיוך.
"מאיפה השגת את זה?" הוא שאל.
היא חייכה במסתוריות. "בוא נגיד שאם סנייפ ירצה לחקור תלמידים, הוא כבר לא יוכל להיות בטוח שהם דוברים אמת בלי לבאר את הכרתם."
הם התיישבו זה מול זו, והבקבוק נח על השולחן ביניהם.
"קח, שתה," היא אמרה. הארי פתח את הבקבוקון וניסה להריח את תוכנו.
"זה חסר טעם וחסר ריח," הרמיוני הסבירה לו, "פשוט תשתה."
והארי שתה את הבקבוקון בלגימה אחת. הוא לא הרגיש משהו מיוחד – אפילו הגרון שלו נותר יבש.
"איך אתה מרגיש?" שאלה הרמיוני, כאילו קראה את מחשבותיו.
"לא משהו מיוחד – אפילו הגרון שלי נותר יבש," הארי דיקלם את מחשבותיו ונבהל. השיקוי הזה עובד מעולה. "דיקלמתי את מחשבותיי ונבהלתי. השיקוי הזה עובד מעולה," הוא הוסיף. "הוספתי," הוא המשיך. "המשכ-"
"–טוב די!" הרמיוני קטעה אותו.
"קטעת או–"
"הארי," היא השתלטה על השיחה, "בוא ניגש ישר לעניין. האם אנדי קיים?"
"מה? אנדי? ברור שהוא קיים!" הארי ענה בחיוך טיפשי, "הנה הוא, שם!"
הוא הצביע על אנדי שעמל על חיבור כלשהו סמוך לאחד משולחנות הכתיבה שהיו שם.
"חיחי, הצבעתי," הארי גיחך ומיהר להוריד את ידו, "זה לא מנומס. אני מרגיש אדג'י."
הרמיוני הביטה בבקבוקון בדאגה. האם סנייפ מהל את הווריטסרום בוודקה? נראה שכן, כי כשפרוואטי חלפה לידם, הארי לא התאפק ואמר: "את יודעת, פרוואטי, את הכי יפה כאן. יותר יפה אפילו מהוויליה הזאת שהייתה בטורניר!". פרוואטי זיכתה אותו בגלגול עיניים ומיהרה להסתלק משם.
הרמיוני ניסתה נואשות להשתיק את הארי מה שהוכח ככישלון כשנעמד, הצביע על קולין קריווי שהסתתר עם המצלמה שלו, ואמר לו, "שתדע, קולין, אתה מה זה מחמיא לי, אבל די. תמצא חברים כבר. אתה קרציה."
"הארי! פוקוס!" הרמיוני צעקה עליו, נוקשת באצבעותיה – דבר שלא מנע ממנו להצביע על אנג'לינה ג'ונסון ואמר לה, "אני חושב שווד היה תמיד יותר טוב ממך. רק אומר! מותר לי לומר, לא? אם כי ווד תמיד הדיף ריח משונה של עובש, ואת מריחה כמו שושנים צחורות."
"הארי!" הרמיוני רקעה ברגלה בתסכול, אלא שמצבו של הארי זימן עושי צרות אחרים – פרד וג'ורג'.
"שלום לך, הארי נערי," פרד מיהר ללחוץ את ידו, "שמענו שעוברת עליך תקופה משונה!"
"שמענו שהדמנציה הקדימה אצלך בשמונים שנה!" ג'ורג' המשיך בעליצות מסויימת.
"ג'ורג'," הארי קטע אותו.
"אני פרד," התבדח ג'ורג'.
"ששש…. אתה ג'ורג'," הארי השתיק אותו, כאילו הוא מרגיע תינוק, "אני תמיד הבדלתי ביניכם. זה די פשוט להבדיל ביניכם: פרד הוא התאום המצחיק יותר."
לראשונה בחייהם, פרד וג'ורג' נותרו המומים וחסרי מילים. הם הסתובבו והלכו משם בעלבון.
הרמיוני הייתה גם היא המומה, אך היא התעשתה במהירות. "זהו? סיימת? הוצאת הכל?" היא שאלה, "כי אני מזכירה לך שאנחנו מדברים על אנדי. האם אנדי קיים וממשי? כי טענת שהוא לא קיים."
"אבל אמרתי לך שהוא קיים!" הארי חזר על דבריו, "את לא שמה לב למה שאמרתי? את קצת מתנהגת כמו שיכורה!" ואז הוא פרץ בצחוק. אנדי שלח לעברו מבט מודאג.
"טוב, רגע, ריכוז," ביקשה הרמיוני, "אם אנדי קיים, למה אמרת לכולם ביומיים האחרונים שהוא לא קיים?"
"אה, זה מאוד פשוט," הארי ענה, קולו מרצין לפתע. "כי הוא לא קיים."
הרמיוני נרתעה. "רגע, מה זאת אומרת לא קיים? אבל אמרת ש–"
"הרמיוני," הארי קטע אותה, "אמרתי שאנדי לא קיים כי הוא באמת לא היה קיים."
"אז למה עכשיו אמרת שהוא כן קיים?"
"כי הוא קיים."
הרמיוני הביטה בהארי בפיזור דעת. "שנייה, רגע, אני רוצה לעשות סדר בראש. אנדי קיים או לא?"
"קיים. או לא."
"נו הארי, זה לא מצחיק!" הרמיוני רטנה.
"אני לא צוחק," הארי השיב ברצינות תהומית, "עניתי בדיוק על מה ששאלת אותי."
"אז למה אתמול אמרת שהוא לא קיים, לפני שתי דקות אמרת שהוא כן קיים, ודקה לאחר מכן שוב אמרת שהוא לא קיים?" הרמיוני ניסתה להקשות, "איך זה ייתכן שאתה סותר את עצמך?"
"אני לא," הארי ענה בפשטות, "אני תמיד עונה בדיוק למה ששאלת אותי."
"בדיוק למה ששאלתי אותך…" הרמיוני חזרה אחריו ונראה היה שהיא מהרהרת בעניין. "אז אתה בעצם תופס אותי על המילה, מה?"
"מה זאת אומרת?" שאל הארי.
"אני אדגים," היא ענתה ונעה קלות במקומה, "האם אנדי עכשיו קיים?"
"כן," אמר הארי, "הנה הוא, שם."
"והאם אנדי היה קיים לפני שבוע?"
"לא."
הרמיוני נאנחה. "עכשיו הבנתי אותך," היא אמרה, "אז בעצם הוריטסרום לא עזר לנו בשום דבר, מה?"
"למה לא?"
"כי זה אומר שאתה דובר אמת, הארי," הרמיוני הסבירה.
"נו, וזה רע?"
"זה אומר שאתה עדיין חושב שאתה לא משקר, כך שעדיין קיימת האפשרות ששינו את הזכרונות שלך או שאתה בעצם כפיל סנילי כזה או אחר."
"או שאני צודק ובאמת אנדי לא היה קיים עד לפני יומיים," הארי ניסה את מזלו, "לא?"
הרמיוני הביטה עליו ברחמים. "לא," היא ענתה, "אם זה היה המצב, זה אומר שאנדי או מי מטעמו כישף את כולם מלבדך כך שנזכור אותו. הוא אפילו שתל זכרונות מזויפים בבית ספר שלם, רגשות ודעות. אני לא חושבת שיש קסם שיכול לספק הסבר למשהו כל כך מורכב, הארי, וגם אם כן, למה בכלל לעשות דבר כזה לכולם מלבדך?"
"אה, בואי נחשוב," הארי כבר היה עצבני, "מי כבר יכול לרצות להרע לי?"
"כן, אבל בדרך כל כך לא יעילה? הארי, תודה בזה – זה פשוט לא הגיוני שאנדי לא היה קיים עד לפני יומיים, והאפשרות ששכחת אותו היא הרבה יותר סבירה. אני מצטערת."
הם ישבו שם שניהם בדממה, כל אחד שקוע במחשבותיו שלו. הארי היה עצבני מכדי לחשוב בצלילות. גם השפעת הוריטסרום לא בדיוק עזרה לו לחשיבה לוגית מסודרת; לא הפסיק להתעורר בו הדחף להגיד דברים אקראיים שחלפו במוחו, מה שמאוד הסיח את דעתו. היא לא באמת אמרה שהוא משוגע עכשיו, נכון? כלומר, היה הרבה היגיון במה שהיא אמרה, אבל זה פשוט לא מתקבל על הדעת!
"הארי," הרמיוני אמרה פתאום, "אני מתארת לעצמי שזה בטח ממש קשה לעכל דבר כזה, אבל אני כאן בשביל לתמוך ובשביל לעזור לך להבין למה זה קרה לך."
"את לא עשית את זה עכשיו," הוא ענה לה מיד, וקולו רעד מזעם. למה היא מדברת אליו ככה?
"הכול בסדר?" היא שאלה אותו בדאגה.
"לא, ברור שלא!" הוא ענה בתקיפות, "את לא ניחמת אותי עכשיו! אני לא זקוק לרחמים!"
"אז למה אתה זקוק?" היא שאלה, "למישהו שיעזור לך להבין למה זה קרה לך?"
"למישהו שיקשיב לי!" צעק הארי, "מישהו שידע לשמוע את מה שיש לי לומר, בלי לשפוט אותי, ושבאמת ינסה לעזור לי! לא מישהו שיגרום לי להפסיק להאמין במציאות שאני רואה מול העיניים. לא מישהו שיגרום לי לחשוב שאני משוגע. מישהו כמו… מישהו כמו…" ופתאום זה נראה ברור כשמש. "מישהו שאני צריך ללכת לכתוב לו עכשיו."
והארי קם מהכורסה. חלפו לא יותר משלוש שניות והרמיוני קמה גם היא, אלא שבעוד הוא חיפש נוצה, דיו וקלף, היא יצאה מבעד לחור שמאחורי התמונה בלי לומר מילה.
הארי חיפש פינה שקטה, וכשמצא כזו, ניגש לכתוב לאדם היחיד שתמיד מאמין לו, דמות האב שכל כך הייתה חסרה לו בחייו – לסנדק שלו.

סיריוס היקר,

הארי נעצר. הוא היה כל כך להוט כבר לכתוב לסנדקו שהוא שכח מכללי הבטיחות החשובים כשמתכתבים עם אסיר נמלט. הארי קימט את הקלף הראשון לכדור והחל לכתוב מחדש.

סנאפלס היקר,
משהו ממש מוזר קורה לי מאז שהתחילה השנה. הופיע אצלנו תלמיד חדש פתאום. הוא לומד איתי באותה שנה. הוא גריפינדורי כמוני. והחלק הכי מוזר – נראה שכולם מכירים אותו ואפילו הכירו אותו בעבר.
כולם מלבדי. הם טוענים שהוא למד איתנו מאז שנת הלימודים הראשונה, ובכל זאת אני משוכנע שזה לא ייתכן. ילד מסתורי פשוט צץ שם יום אחד ומשכנע את כולם שהוא תמיד היה שם? ברור שמדובר באיזשהו קסם אפל, ואני רוצה שתעזור לי לגלות מהו. דיברתי כבר עם כל החברים שלי והם לא מוכנים להקשיב. אני מקבל יחס של אדם שיצא מדעתו. הם ממש מתחילים לעלות לי על העצבים.

הארי התלבט אם לכתוב לסיריוס גם על הלילה ההוא בו הוא ראה את אנדי מתבונן בו כשהוא ישן, או משתקף מבעד לגביע. אבל הארי בעצמו לא היה בטוח אם הדמיון שלו שיטה בו. לא, את פרטי המידע האלה הוא העדיף לשמור לעצמו.

מחכה לינשוף בחזרה,
הארי.

הארי חיפש מעטפה בקדחתנות. הוא חייב לשלוח את המכתב הזה במהירות, אלא שיד הונחה על כתפו והוא נבהל.
"הכל טוב, חבר?" רון שאל אותו.
"רון!" הארי קרא, "הבהלת אותי!"
"מה אתה עושה?" רון שאל בחשדנות.
"כותב לסיריוס," הארי ענה בתמימות, "לא דיברתי איתו זמן מה."
רון צימצם את עיניו בחשד. הארי כבש את כעסו – הוא ידע שבנסיבות אחרות רון לא התייחס באופן מיוחד להתכתבות סטנדרטית בין הארי לסיריוס, אבל כעת נראה כאילו חברו האדמוני קבע לו למטרה לזהות כל פעולה אנטי־אנדית שהארי נקט בה.
"זה יצטרך לחכות, חבר," רון אמר לו, כשלמילה "חבר" לא הייתה קמצוץ של חברותיות, "יש משהו שצריך לעשות קודם."
"אני רק מחפש מעטפה," הארי התגונן, "זה באמת לא ייקח הרבה זמן."
"יש בינשופיה מעטפות," השיב רון, "אבל עכשיו לבנדר רוצה שנלך לאכול ארוחת ערב, כולנו. ככיתה. כבית."
"מה? למה?" תהה הארי.
"היא טוענת שאנחנו צריכים להתגבש אחרי שעברו עלינו יומיים מורכבים," רון ענה לו, "מה שדי נכון, אם תשאל אותי."
הארי נאנח. הוא יצטרך לשלוח את המכתב מאוחר יותר. הוא ירד עם רון לאולם הגדול לארוחה מאוד לא נעימה, בה לבנדר והרמיוני ניסו לכפות על כולם שיחה מאולצת שדעכה והתחדשה כל כמה דקות. הארי ניסה בהתחלה לשתף פעולה, ואפילו לנצל את ההזדמנות כדי להוכיח להרמיוני בשנית שהיא היחידה שזוכרת את האורך של השרביט שלה. אלא שבכל פעם שאנדי העיר דבר מה, הארי השתתק ולא היה יכול להמשיך להשתתף. בסופו של דבר הם רק חזרו עצבניים יותר מארוחת הערב, וכשהארי התכוון להתפנות לשליחת המכתב כבר הגיעה שעת כיבוי אורות. מה גם שרון לא הפסיק לנעוץ בהארי מבטים מצמיתים, והוא החליט שיצטרך להתחמק מעיניו הבוחנות של מי שהיה חברו הטוב ביותר עד לפני יומיים.
רק כשחדר המועדון החל להתרוקן, הארי הרגיש בטוח לצאת. הוא המתין עוד כמה דקות ליתר ביטחון, ואז שלף את מפת הקונדסאים. נראה שחבריו לחדר השינה כבר מתארגנים במיטותיהם. מעולה, הוא יכול לצאת בלי לחשוש מהפרעות.
הארי עטה את גלימת ההיעלמות, הצטייד במכתב ובמפת הקונדסאים, ויצא לדרכו. היה מביך להודות, אבל הארי קצת התרגש. הוא עבר כל כך הרבה ביומיים האחרונים שהוא כבר שכח איך זה להסתובב תחת הגלימה אחרי שעת כיבוי אורות. הוא יצא בדממה מאחורי התמונה והופתע לראות עד כמה הוגוורטס ריקה בשעות הלילה. הלפידים היו כבויים, והכל היה חשוך.
הארי התקדם בדממה. הינשופיה לא רחוקה. ובכל זאת הוא הלך במהירות מחשש שמישהו איכשהו יראה אותו. רק קול צעדיו נשמע, והארי דאג שמישהו ישמע אותו.
ואז הוא שמע קול מתכתי נופל מאחוריו, וקפץ במקומו.
הארי נעצר. מה בעצם השמיע את הקול הזה? הרי אין אף אחד. האם להסתובב? צמרמורת לא מוכרת התגנבה במעלה עורפו. מה יכול להשמיע את הקול הזה? ולמה הארי כל כך חושש ממה שימצא שם מאחוריו?
במאמץ חריג, הוא הסתובב, וכל מה שראה היה חליפת שריון ריקה שנפלה על הרצפה.
מוזר. חליפות שריון לא נופלות סתם כך. אולי זו הייתה אחת מרוחות הרפאים? הארי מיהר להוציא את המפה ולבדוק, אבל נראה שהלילה באמת לא התהלך איש (או רוח, או פיבס, או גברת נוריס) במסדרונות.
הארי נאנח בהקלה והמשיך בדרכו. שוב קול צעדיו היה הרעש היחיד שנגלה לאוזניו. הטירה נראתה כל כך גדולה כשהיא ריקה, וגם קצת מאיימת במידה מסויימת. הארי לא פחדן, אבל אולי הוא הרגיש כך משום שלראשונה בשנים האחרונות הוא הרגיש בודד.
הצמרמורת ההיא שוב היכתה בו. אולי הארי בודד, אבל הוא הרגיש שכרגע הוא לא ממש לבד. המפה לא הראתה שיש מישהו בסביבתו, אבל הוא בכל זאת נעצר והביט מאחורי כתפו. הוא לא ראה דבר.
"פסססט," הוא שמע פתאום והחניק צרחה. מי – או מה – השמיע את הקול הזה?
הוא קפא במקומו, חושש להמשיך. הוא בוודאות לא לבדו. הוא המתין כמה שניות, וכשלא שמע דבר, התקדם צעד נוסף.
"פסססט," הוא שמע שוב, אבל הפעם הוא ראה מה השמיע את הקול – לפיד שנכבה. זה הכל! הארי נאנח בהקלה. הוא כבר היה רגיל להפחדות המשונות האלה של אנדי, שהוא –
אנדי. עלתה במוחו של הארי המחשבה לנסות לראות איפה אנדי נמצא. על המפה הוא היה אמור להופיע הרי, ועד כה הנער המסתורי הפגין כישרון להימצא במקומות הלא נכונים בזמן הלא נכון. הארי טפח על המפה בשרביטו ומילמל את מילות הקוד. הוא הציץ בחדר השינה שלו, רואה את הנקודות המייצגות את רון, נוויל, דין ושיימוס. שום אנדי.
הארי צדק. אנדי באמת משוטט בלילות. הוא החל לבחון את המפה, סורק תחילה בעיניו של מגדל גריפינדור, ואז את הכיתות הנטושות, את גרמי המדרגות ואת האולם – אנדי לא הוצג בשום מקום. זה היה מחזה שלא ניתן לטעות בו. האם זאת הדרך של היקום לאותת לו שהוא צודק – שאנדי אכן לא באמת קיים?
אבל הארי היה כעת נחוש לשלוח את המכתב כראוי, והיעד שלו כבר היה במרחק כמה גרמי מדרגות בודדים.
הוא החיש את צעדיו, מגניב מבטים חטופים לאחור, וסוף סוף מצא את עצמו בינשופיה.
הארי הסיר את הגלימה שלו בחשש מה והחל לתור בעיניו אחר התנשמת הצחורה שלו. הוא ראה כמה מינשופי בית הספר, וגם כמה ינשופים אחרים שהוא זיהה מביקורים קודמים, אבל הוא לא ראה אותה.
"הדוויג?" הוא קרא בקול, אבל אף תנשמת לא התקרבה אליו. "הדוויג?" הוא ניסה שוב. כמה ציפורים הרימו את מקוריהן, אבל אף אחת לא נראתה כמו הדוויג.
אולי היא יצאה לצוד? הוא הביט במוט הקבוע עליו הדוויג עמדה בדרך כלל. הוא היה ריק מעופות לילה, אבל מלא בנבלות של מכרסמים. להדוויג יש די והותר מזון – אז למה שתצא לצוד? איפה היא?
"שלום הארי."
ליבו של הארי נעתק מחזהו, וקצב פעימותיו גבר פי שלושה. הוא הסתובב מיד וצרח –
אנדי עמד מולו. הוא חייך אך היה מגואל בדם. גלימתו, ידיו, פניו… הכל היה מלא בדם קרוש ונוצות לבנות כשלג. חלק מהנוצות היו אפילו, למרבה החלחלה, תקועות בין שיניו של אנדי. ועל הרצפה מולו שכבה גווייתה של –
הארי מיצמץ. אנדי עמד מולו. הוא חייך בביישנות ונראה נקי לחלוטין, ועל כתפו נחה לא אחרת מאשר הדוויג.
"אנדי! מה לכל הרוחות זה היה?!" הארי צעק.
"אה, הבהלתי אותך? סליחה, באמת שלא התכוונתי," אנדי התנצל, אבל העיניים השחורות שלו נצצו בשעשוע. "תראה אותה, איזו תנשמת חמודה!"
"ת־תעזוב את הדוויג! תעזוב אותה עכשיו!!!" קולו של הארי רעד ללא שליטה, "תוריד את הידיים שלך ממנה!"
איך הילד הזה מעז לגעת בציפור שלו! הוא קיבל את ההכרה של שאר התלמידים בשכבה, ועכשיו הוא חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.
אבל נראה שאפילו הדוויג השתכנעה. היא נשכה במקורה את אנדי בכמה נשיכות ציפוריות וידידותיות – אותן נשיכות שעד כה היו שמורות להארי בלבד.
"לא…" הארי גנח כשהבחין בזה. ככה מרגישה בגידה, מה?
"תראה, היא מחבבת אותי," אנדי צחקק, "תמיד היה לי ולה קשר מיוחד, אתה בטח זוכר."
"זוכר?" הארי בהה בו על סף פיצוץ. "זוכר מה?!"
אנדי הביט בו בשאלה.
"אתה יודע… עוד מהשנה הראשונה כבר הסכמת לי להשתמש בה. אתה יודע, ההורים שלי לא ממש הרשו לי לקנות אחת כזאת. אבא לא היה סובל ריח של לשלשת בכל הבית. גם אחרי שאמרתי לו שאני אדאג אישית לנקות את הכלוב."
לכמה שניות, אנדי נראה לפתע כל כך אנושי – הוא התמודד עם בעיות רגילות כמו כל נער בגילו, ושיתף את הארי בבעיות שלו. אבל לא – אנדי היה השורש של כל הבעיות – הוא לא היה ילד אמיתי, והוא בטח לא היה אמור להיות פה.
"מ… מה… מה אתה עושה פה?" הארי שאל ברעד. הכעס, האימה העלבון… הכל התערבב אצלו.
"שולח מכתב, כמו שאתה עושה, אני מניח," אנדי צחקק.
"לא נכון, אתה – אתה –" ניסה הארי לומר. איך הוא יסביר לאנדי שלא ראה אותו במפת הקונדסאים? "אתה עלית לישון! ראיתי אותך בעצמי! אבל לא ראיתי אותך בכלל בדרך לכאן!"
"מאיפה הלכת? מהמסדרון הצפוני?" אנדי שאל, "אני הלכתי מהדרומי."
הארי נאנח בתסכול. הוא אפילו לא טרח לבדוק בכיוון הזה.
"טוב, אם אתה מתכנן להשתמש בהדוויג, אני מניח שאיאלץ להשתמש באחד מינשופי בית הספר," אנדי מיהר לומר בטון מתחמק. הוא סימן לאחד הינשופים שירד אליו בשעה שהוציא מכיסו פיסת קלף – הארי נדרש לשפשף היטב את עיניו כי נראה היה שפיסת הקלף הזו הייתה ריקה לגמרי – והמעטפה לא פירטה אף כתובת או נמען. אנדי הכניס את הקלף למעטפה והושיט את המכתב לינשוף.
זה לא יכול להיות הגיוני. אף אחד לא יכול לתרץ את זה, גם לא אנדי. הארי החליט שלעזאזל הנימוסים, והוא פשוט שאל, "למי המכתב הזה, אנדי? ולמה אתה שולח אותו באמצע הלילה?"
אנדי הביט בהארי בעיניו השחורות וצמצם אותן בחשדנות. "זו שאלה מאוד אישית, הארי. למי המכתב שלך?"
הארי, כמובן, לא היה יכול לענות. נראה שאנדי העביר את הנקודה שלו היטב. הארי הכניס את המכתב למעטפה, ושניהם קשרו את מכתביהם בלי להחליף מילה נוספת.
"טוב, לילה טוב לך, הארי," אנדי אמר בקרירות ויצא מהינשופייה. הארי המתין כמה שניות והוציא את מפת הקונדסאים. הוא ראה נקודה קטנה המסומנת בשם "אנדי" מתרחקת לאיטה מהינשופייה, וצפה בה לדקה ארוכה לפני שהתעטף בגלימה ויצא לדרכו.

המשך יבוא...

פספוסים

לפעמים קורה שבמהלך כתיבת הפרק, המוזה לוקחת אותך למקומות קצת אחרים. זהו לקט של כל הקטעים מהסוג הזה שהחלטנו להוריד בזמן עריכת הפרק החדש. נראה אם תצליחו לזהות לאיפה שייך כל אחד מהקטעים האלה בהשתלשלות הפרק.
דיסקליימר: כתבנו את רוב הדברים האלה בשעה מאוד מאוחרת בלילה, אז אם זה מוזר מדי זאת לא אשמתנו. בנוסף, ייתכנו ספוילרים לפרק.

אחר כך הוא תמיד היה בוכה למקגונגל ואומר "המורהההה היא פינצ'רה ליייי" ואז מקגונגל הייתה מלטפת אותו ואומרת "לא נורא הארי חמודי, הנה קח גלידה," ואז בדרך כלל הארי היה מתרצה. הוא לא היה אדם מורכב במיוחד וגלידה הייתה מסיחה את דעתו בקלות.

-~-

הרמיוני תמיד הייתה מעולה בלנפץ לו את הציפיות וגם את הגיטרה באחת מהפעמים. היא שברה לו את הלב אז הוא פוצץ לה את החווה.

-~-

"לדייט," אמרה הרמיוני ועשתה צורה מוזרה עם השפתיים.
"אממ… הרמיוני…" הארי שאל, "הכל טוב?"
אבל זה היה מאוחר מדי. הרמיוני פתאום נרתעה.
"מה?" הוא שאל.
"ממממ!" היא אמרה.
"מה?" הוא שאל שוב, אז היא שירבטה משהו על דף והראתה לו: "נתקעו לי השפתיים!"
"טוב הרמיוני," אמר הארי. "זה היה ממש נחמד אבל עוד רגע נכנסת שבת ואני צריך להתחיל להתארגן. ביי!"
"מה? חשבתי שסיימת להתארגן כבר!" התפלאה הרמיוני, "הרי הרעיון להמשיך היה שלך בכלל!"

-~-

"טוב, בוא נשאל משהו אחר," ניסתה הרמיוני. "מה הייתה המילה של היום."
"מלכודת," הארי חייך בסיפוק. לסתה של הרמיוני נשמטה.
"ר-רגע – אתה פתרת את סמנטעל של היום?" היא אמרה באי אמון. "אבל היה שבעס! ולא ראיתי אותך בטלפון אחרי ההבדלה! וגם בהבדלה עצמה ניגנת בכלל בגיטרה! אל תגיד לי שהתחלת לפתור בחשאי תוך כדי שדמבלדור העביר את הנר בין כל התלמידים בהוגוורטס," היא צימצמה את עיניה בחשד.
הארי רק משך בכתפיו, כמי שאומר 'עשיתי את מה שעשיתי'. הוא גם טרח להגיד את זה אחר כך (אחרי הכול, וריטסרום).
"אוי נו," הרמיוני אמרה בפנים נפולות. "אוף אז למה שאלתי אותך!! אוחח אני מטומטמת… טוב, זה לא כאילו יכולתי להשיג קצה חוט נוסף עם המקלחון הזה. הוא אפילו לא קשור למלכודת!"
הארי הרים אליה גבה בשעשוע.
"רואים שלא היית במספיק טיולים שנתיים. המקלחת שם היא מלכודת של ממש."
"וואו, זה בערך הדבר הכי נכון שאמרת," אמרה הרמיוני. "טוב, זה די הגיוני בהתחשב בזה שאתה בהשפעת שיקוי אמת. אוף אבל מה הקטע! אקספליארמוס יצא לי גבוה וחשבתי שהפעם עליתי על זה, אבל בדיוק באת והייתי צריכה להפסיק באמצעעע. וגם היו לי גם לא כזה הרבה ניחושים בינתיים, ועכשיו זה כבר לא משנה באמת כי גילית לי."
"זה די אשמתך," הצטדק הארי.
הרמיוני הינהנה בבאסה. היא ידעה שהארי צודק.
"טוב, נו. על מה דיברנו בכלל?"

-~-

מחכה לינשוף בחזרה,
הארי ג'יימס קורנליוס ארמגדוניו פוטר.

-~-

מחכה לינשוף בחזרה,
מינרווה מקדוניה מקרוני מתושלח מקגונגל.
הארי צחק כמו מטורף ושלח את הינשוף לסיריוס. איזו הטרלה חביבה.

-~-

"שלום הארי."
הארי חווה את התקף הלב הראשון שלו. רבים אומרים שזה מגיע בשלב הרבה יותר מאוחר, אבל להארי זה קרה עכשיו. ביי הארי!

לול. פשוט לול.
יאללה מחכה לשבוע הבאאא
פרק מושלם
הפספוסים קורעיםםם

אם אנדי לא זוכה בפאנפיק השנה אני טרבור.
פרק מעולה!