אנדי || מאיר ואיתמר, פאנפיק משותף

המשךך
הפרק מדהים כרגיל והפספוסים קורעיםם

בפרק הקודם הארי הצליח לפרוץ למשרדו של הדיקן ולדבר עם המצנפת; משימה שלא רק שהוכיחה את עצמה כלא מועילה, אלא סיבכה את הארי בצרות, כשהצליח רק בקושי לברוח מהאזור כשהדיקן נכנס למשרד. מזלו של הארי לא שפר עליו כשנאלץ לשוטט בטירה אחרי שעת העוצר, ובסוף הפרק נחטף על ידי מערכת האבטחה. מה קרה לו??

פרק שישה עשר

הארי פקח את עיניו בבת אחת ובפתאומיות, כאילו מישהו צעק לו באוזן. הוא נאבק בערימת המצעים בה היה סבוך, ומיהר להתיישב.
הוא במיטה שלו, בחדר השינה במגדל גריפינדור הבטוח. הוא ישב שם לכמה שניות, נותן לעצמו לעכל את העובדה שהכול היה חלום, ואז הושיט יד אל הכילות.
הכילות! הן היו משוכות ברשלנות, כאילו מישהו – או משהו – מיהר לסגור אותן, ואף הותיר אותן מרופטות, עם קרעים אלכסוניים גסים לכל אורכן. באותו רגע, הבחין הארי שהוא עדיין לובש את גלימת בית הספר אותה לבש אתמול. נראה שזה לא היה חלום אחרי הכל.
"הארי?..." לחישה מהוססת נשמעה מחלל החדר. הארי זיהה את קולו של אליוט.
הארי הסיט את הכילות. הוא ראה מולו את וויל ואליוט שישבו במיטותיהם והביטו בו בארשת של דאגה מתוחה. מלבדם, חדר השינה היה ריק.
"היי הארי, נשארנו ערים וחיכינו לך אתמול," אליוט פתח, "חיכינו שתבוא, אבל כנראה שנרדמנו בשלב מסויים, כי פתאום שמעתי קול של נביחה חזקה וראיתי אותך דרך הקרעים בכילות."
"אני עדיין חושב שהנביחה הייתה חלק מהחלום שלך," עקץ וויל, "אבל באמת, מה… מה?!"
הארי שם לב שהוא עדיין נושם בכבדות ובפראות, וניסה להסדיר את נשימתו. מבטו נע לעבר חלון חדר השינה, שם ערפילי הבוקר קיבלו את פניו. "זה…. זה קצת לא ברור…"
"הדיקן תפס אותך?" וויל שאל בקול שקט, כמעט בלחישה.
להארי נדרשו כמה שניות כדי להביט שוב בוויל ואליוט ולשחזר את מאורעות הערב הקודם, ואז הניד בראשו. "לא הדיקן," הוא ענה לבסוף. "זה… מערכת האבטחה, היא…"
ובקושי מסוים, הוא שיתף אותם במה שקרה לו מאז שעזבו אותו אתמול. הוא היה עדיין מאוד מבולבל, כי עד לפני כמה רגעים היה בטוח שהכול היה חלום, ורק עכשיו הוכח לו אחרת. כשהוא סיים, חבריו נעצו בו מבטים משתאים. לקח זמן עד שמישהו מהם פצה פה.
"אז הנביחה ששמעתי הייתה נביחה של…" אליוט קימט את מצחו.
"אני לא בטוח שהם נובחים, אתה יודע?" וויל ענה לו, וקיבל בתגובה את הכרית של אליוט לראש.
"זאת לא הנקודה!" אליוט ענה לו בקול רועד, "זה פשוט ש… אוי, הארי…"
וויל עדיין נראה מהורהר. "למה הוא פשוט החזיר אותך לכאן? הוא לא היה אמור להסגיר אותך לדיקן או משהו? או לקרוע אותך לגזרים?"
הארי משך בכתפיו – פעולה שכאבה לו יותר משציפה, הפראים האלה כנראה לא היו עדינים איתו במיוחד – ואמר, "אולי הוא הניח שאני תלמיד גריפינדור תועה?"
"יפה שאתה מצפה ממנו להניח דברים," אליוט גיחך. "הדבר היחיד שהוא מניח זה שאתה טעים ובשרני. בוא, תתארגן, תתקלח, תשטוף פנים. וויל ינסה בינתיים לתקן את הכילות ולהעלים ראיות."
"היי, למה אני?" וויל נעלב.
"אתה החרשן מבינינו, בטח מצאת איזה קסם באחד מהספרים האלה שלך," לעג אליוט בשעה שהארי קם ממיטתו וצלע לעבר חדר האמבטיה.
כשיצא משם הוא ראה שוויל ואליוט אכן הצליחו להשיב את מיטתו לקדמותה. "איפה כולם בעצם?" הוא שאל, "אנחנו לא עלולים לאחר לארוחת הבוקר או לשיעור?"
"שבת היום, שכחת?" הזכיר וויל.
"מה, אירועי אתמול שיבשו לך לגמרי את לוח הזמנים?" גיחך אליוט.
"אבל –" החל הארי לומר.
"בשבת אין חובת נוכחות בארוחות," הסביר וויל, "האולם הגדול מתפקד כבופה פתוח עד יום ראשון בלילה. עכשיו בוא, נרד לאכול."

הם ירדו לאולם הגדול. הארי הביט בסקרנות בתנועת התלמידים הדלילה סביבו. למה הוא הרגיש שכולם צופים בו? נדמה היה שאפילו הדיוקנאות לוטשים בו מבטים.
בניסיון להתנהג כרגיל, הוא שאל את חבריו, "אז מה בדרך כלל עושים פה בסופי שבוע?"
"בדרך כלל צופים במשחק הקווידיץ' של נבחרות הבתים," ענה אליוט, "אבל טורניר הקווידיץ' כרגע בוטל עד להודעה חדשה בגלל מערכת האבטחה וכל זה."
"יופי, בכל מקרה יש דברים שיותר מדאיגים אותי כרגע מקווידיץ'," הודה הארי. הוא הגניב מבט מהוסס לעבר מגרש הקווידיץ' שהתנוסס לו בגאון מבעד לחלונות הטירה. כמה תלמידים נחו על כר הדשא, אך להארי הייתה תחושה לא נעימה שהם זה עתה הסיטו את מבטם ממנו.
"וחוץ מזה…" הרהר אליוט, "משלימים שיעורי בית, אוכלים… אה, יש את העיירה הזאת שאנחנו מבקרים בה מדי–"
" – הוגסמיד!" קטע אותו הארי בהתלהבות.
"אה, גם אצלכם זה קיים?" אליוט המשיך, "יש יציאה לשם בשבוע הבא."
"הוגסמיד," חזר הארי בחולמניות. הוא התגעגע לעיירה הקטנה והחביבה הזאת ששכנה במרחק קצר מהוגוורטס, והזכירה להארי ימים טובים יותר, עם שני חבריו המוכרים וכוס בירצפת מהבילה. "זה מעולה. נלך לשם."
"כן, ברור…" מילמל וויל, אבל הוא נראה כאילו הוא חושב על משהו אחר. "אתה יודע, אולי באמת לא יזיק לנו טיול לשם."
"בהחלט," אליוט התמתח וחייך חיוך מרוצה. "אחרי המבצעים שעשינו עם הארי אנחנו זקוקים לחופשה."
"לא, לא על זה חשבתי," וויל הניד בראשו. "אולי נוכל למצוא שם מקום נקי מאוזניים חטטניות כדי שנוכל לדון שם על, אתה יודע," הוא הסב את ראשו לכיוון של הארי, כאילו הוא מדבר על שק תפוחי אדמה שהתפזר, ולא מישהו שמנסה לחזור לעולם המקביל שבו הוא גר.
"אה כן, הבעיה הקטנה שלנו," הארי רטן. הוא באמת ניסה לחשוב על משהו נוסף שיכול לקדם אותו בעניין החזרה הביתה, אחרי שהעלה חרס בידו עם תוכנית המצנפת. מה עוד בהוגוורטס יכול להיות משותף לעולם הזה ולעולם ההוא?
רגע, ומה אם מדובר במשהו מחוץ להוגוורטס? האם יש משהו בהוגסמיד שיכול להיות משותף לשני העולמות? הארי הרגיש שרעיון מתחיל להתגבש במוחו, אבל הוא עדיין חש שמשהו חסר לו.
"הארי? הכול טוב?" אליוט שאל בשעה שהגיעו לאולם הגדול, שם ראו את וונדי יושבת בשולחן גריפינדור כשארוחת הבוקר שלה נראתה בשלבי סיום.
"תיזהר לא להיתקע באנשים," היא העירה לעבר הארי כשהבחינה במבטו המרוחק והמטושטש.
"לא, פשוט…" הוא מלמל, "אני חושב שבהוגסמיד אנחנו עשויים למצוא קצה חוט נוסף. אולי הפעם משהו קצת יותר מועיל, אתם יודעים."
הם ידעו.
"אז פשוט נשוטט בהוגסמיד עד שניתקל במשהו?" שאל אליוט, "לא יודע, לי יותר מתאים לשבת על כוס רומשמלו ולהשלים שעות שינה בלי הקולות הצווחניים שיפריעו לי."
וויל ווונדי הביטו באליוט באכזבה. הארי, לעומת זאת, הביט בו בבלבול. "רומשמלו?"
"כן, נו, במפגש הפיות!" אליוט חייך, אבל הארי עדיין נראה מבולבל.
"אין אצלכם רומשמלו, מה?" הוא גיחך, "אל תדאג, אתה תגלה מה זה."
"טוב, יהיה לנו זמן גם לזה, אני מניח…" וויל התיישב והחל להעמיס את צלחתו, "בכל זאת, נבלה שם יום שלם."
וונדי עצמה עיניים, מוצפת במידע. "שנייה, אני קצת מאחורה," היא אמרה, "המצנפת לא יעילה? מה קרה אתמול בכלל?"
וויל ואליוט מיהרו לעדכן אותה בפרטים. הארי, לעומתם, הבחין בברי מתקרבת לעברו.
הוא מיהר לקחת משקה אקראי מהשולחן בתקווה שברי תבין שהוא עסוק במשהו אחר, אבל היא כבר ניגשה אליו, וזה היה מאוחר מדי.
"או, גם אני יכולה ממיץ האוכמניות שלקחת מויולט?"
הארי התיז את המשקה מהפה שלו לפני שהוא הבין מה הוא עושה.
הוא ניסה לחייך, חושף שיניים צבועות באדום ונוטף מהסנטר, ובזווית עינו שלח מבט אומלל לחבריו, שהיו עסוקים מכדי לשים לב. טוב, מלבד אליוט שהבחין בכך והתאפק לא לצחוק.
ברי, לעומת זאת, לא הצליחה לעצור את צחוקה.
"אתה גם ליצן, הארי," היא אמרה בחדווה. "רק כדאי שלא תראה ככה בדייט שלנו בהוגסמיד."
הארי בהה בה, מנסה להתנהג כאילו המידע לא חדש לו. מתי היא אמרה את זה בכלל? בארוחות הצהריים האחרונות שחלקו ביחד הוא כבר התרגל לסנן את מה שהיא אומרת, מה שנתן לו עוד זמן לחשוב על דרכים להציל את עצמו ואת כבודו האבוד, שנרמס אף יותר כשברי רכנה לעברו, שלפה ממחטה ונגבה את שאריות המיץ מפניו.
"מממ… כן, בטח," הוא ניסה לדבר מבעד לממחטה, "הדייט. שדיברנו עליו. בכל הפעמים האחרונות. שבהם הקשבתי. אה, את יודעת שאפשר לנקות את זה בקסם פשוט, כן?"
"אבל זה מוציא את כל הכיף, הארקיל'ה," ברי עפעפה בריסיה.
"כשאת צודקת את צודקת, בריקלול'ס…" הוא נאנח. לפחות הפעם החברים שלו לא שמעו את זה.
"יופי, אתה בטח זוכר באיזו שעה קבענו," ברי הביטה בו במבט בוחן, והארי לא ידע אם היא חושדת בו או סתם מחפשת שאריות אוכמניות לנגב.
"אה, בטח," הוא ענה, "כמובן שאני זוכר! ניפגש גם ב – אה – במקום שקבענו!"
"נו, אז באיזו שעה? ואיפה?"
הארי חייך במבוכה, והציץ בשעון של האולם.
"ת־תשע," הוא פלט, "תשע עשרים ושש."
הוא המתין בנשימה עצורה, מוכן לגרוע ביותר. ואז: "יופי, דאגתי לרגע," ברי קרנה. "אז תשע עשרים ושש בבית התה! אני כבר מחכה."
היא נשקה להארי על הלחי ונופפה לו בדרכה לשולחן רייבנקלו. הוא הביט בה בבלבול. "מה הסיכוי?" הוא שאל את חבריו, שמשכו בכתפיהם בתגובה. הם המשיכו לאכול בדממה שלא נשארה לאורך זמן, כשמאסטר גאטה הסתערה לעברם ונראתה מעורערת לחלוטין.
"הארי פוטר!" היא קראה בלחישה רמה, "מה זה היה צריך להיות?"
הארי הביט בה בבלבול. יכול להיות שיש במקום הזה חוק נגד להתיז משקאות מהפה?
"אל תיתמם," היא המשיכה ברגזנות לא אופיינית. היא הביטה כה וכה, כאילו היא בודקת אם מצותתים להם – רק היא, הארי וחבריו היו בסביבה – ואמרה, "אמש, במשרד הדיקן, מה זה היה?"
"אה," הארי הרגיש שנהיה לו חם פתאום, והניח שהוא מסמיק עד לשורש שערותיו. הפראים גרמו לו לשכוח לחלוטין מזה שהתפרץ למשרד שלה אתמול. האם הוא כעת יבוא על עונשו?
"אממ… מאסטר, זה היה…" הוא גמגם. איך הוא בכלל מתחיל להסביר? האם הוא בכלל צריך לומר לה את האמת?
"זה בגלל ה – את יודעת – הבעיה שיש לי, אני חשבתי ש… שאולי במשרד של הדיקן יש משהו שיכול, את יודעת, לעזור לי. והבריחה החוצה הייתה כי הוא… אממ, הפעיל את מערכת האבטחה, והייתי חייב לצאת משם…"
מאסטר גאטה הנידה בראשה במורת רוח. "למה לא אמרת לי?" היא המשיכה בלחישה. "הייתי יכולה לעזור לך להגיע בשלום לחדר המועדון. בלי לסכן את עצמך, הארי פוטר. וגם בלי לסכן אותי, אני הרי מעורבת בזה."
הארי הרגיש גוש מוזר של אשמה חונק את גרונו. היא צודקת, כמובן. למה הוא לא חשב על זה? לפתע הוא הרגיש טיפש, והוא חשש להביט בפניהם של חבריו. הם בטח חושבים שהוא מטומטם.
להפתעתו, אליוט דווקא הגן עליו. "את יודעת מה החלק הכי טוב בסיפור הזה, מאסטר?" הוא התערב, "את לא יכולה להעניש את הארי בלי לעורר תשומת לב מיותרת."
"נכון! זה בדיוק מה שמוציא אותי משלוותי!" היא ענתה, "שאתה יוצא מזה ללא כל פגע! הישמר לך, הארי פוטר. אולי בפעם הבאה לא ישחק לך כך המזל…"
היא התרחקה משם, מנידה את ראשה בתסכול, ומשאירה את הארי במבוכתו. לקח לו כמעט דקה עד שהעז לבלוע את רוקו.
"לפני שהגעת לפה לא היה מישהו אחד שהתחמק מעונש של מאסטר גאטה," אמרה וונדי. "זה בטח משגע אותה ממש שאתה עושה את זה כבר פעם שנייה."
"אלא אם היו עוד מקרים כאלה שאנחנו לא יודעים," הרהר אליוט, "בדיוק כמו שהמקרה הזה הוא די סודי. אבל קשה לי להאמין שזה באמת קרה שוב. כאילו, לשרוד את מאסטר גאטה זה כמו לשרוד את הקללה הממיתה."
"איזה מזל," הארי חייך חלושות, "לפחות בזה אני טוב."

מצד אחד, הארי השתוקק להגיע להוגסמיד ולנסות לחפש קצה חוט שיוביל אותו הביתה. מצד שני, הוא לא רצה שהדייט המדובר עם ברי יגיע. כך שבכל זאת מחוגי הזמן נעו במהירות וללא רחם, ובוקר היציאה להוגסמיד הגיע מהר משציפה.
החברים של הארי החליטו שכדאי להם לחכות עד הוגסמיד לפני שהם ממשיכים לפעול, כדי למשוך כמה שפחות תשומת לב אחרי התקרית הלא נחוצה במשרד הדיקן, כך שהוא נותר לו רוב השבוע לבדו עם מחשבותיו שלו. וויל, וונדי ואליוט גם למדו לאיזה מבחן שהלך וקרב, שהזכיר לו שאומנם הם עוזרים לו אבל הם עדיין מנהלים חיים משל עצמם.


"נו, איך אתה מרגיש?" שאלה וונדי. הוא הציץ במראת יד, ובחן את עצמו בלבוש מעיל מהודר שוויל הלווה לו. הארי החליט שגם אם הוא לא ממש משוגע על ברי, אולי בכל זאת כדאי שהוא ידע להתלבש בהתאם. זה גם יסייע להוריד את עננת החשד שבוודאי התלוותה לו בתקופה האחרונה.
"לא יודע," הארי חש לא בנוח. העניבה קצת חנקה אותו, או שזה סתם ההתרגשות, והמעיל נראה קצת גדול עליו. "אני נראה טוב?"
הוא הביט בוונדי, ומיד התחרט על זה. היא רואה שהוא מסמיק?
"אתה, אממ…" וונדי השפילה את מבטה, מחייכת. "אתה נראה כמו ילד קטן שלובש את הבגדים של אבא שלו."
יופי, הוא נראה כמו ליצן גמור ליד וונדי.
"באמת חשוב לך להיראות טוב מול ברי?" היא שאלה אותו. הוא משך בכתפיו, מה שגרם לו להרגיש כמה המעיל הזה היה כבד.
היא חייכה בתגובה. "טוב, הבגד זה לא כל מה שעושה את האדם, אתה יודע," היא ענתה לו, ואז ניסתה לסדר את המעיל שלו. הארי חשב שהיא הייתה קצת קרובה מדי כשעשתה את זה, אבל הוא לא התלונן. הוא קיווה שהיא תמשיך להסתכל על המעיל ולא תרים את עיניה ותביט בו ישירות, כי אז הוא לא ידע לאן להפנות את מבטו.
היא לקחה צעד לאחור. "קצת יותר טוב," היא אישרה.
"אהמ," וויל כחכח והקפיץ את שניהם במקומם, "רוצים לצאת?"
הארי הביט לסירוגין בו ובוונדי. "אה – לצאת? עם – עם – "
"לצאת להוגסמיד…?" וויל בהה בו. "מה חשבת לעזאזל?"
"אה, ברור," הארי האדים כמו עגבנייה.
הוא השפיל את מבטו. הייתה לו תחושה לא נעימה שוונדי מסתכלת עליו במבט בוחן.
הם יצאו מחדר המועדון יחד – אליוט הצטרף אליהם באולם הגדול לאחר ארוחת בוקר מאוחרת – והגיעו לאולם הכניסה, שם אדם מבוגר שכנראה היה השרת של בית הספר בחן את רשימת התלמידים היוצאים.
"זה יורי השרת," הסבירה וונדי, "הוא בעיקר מתעסק בתחזוקה."
"השרת מהוגוורטס שלי היה קצת אלים," הצטמרר הארי. "הוא אהב לאיים עלינו."
"טוב, לנו יש מזל אם יורי מבין את מה שאנחנו אומרים. האנגלית שלו לא טובה במיוחד," וונדי ענתה לו. "נראה לי."
"אצלנו הוא פשוט קיים," פירט וויל. "הוא לא מדבר כמעט אף פעם. רק בוחן אותך בצורה מוזרה, כאילו הוא שוקל אם שווה להוסיף אותך לתפריט. רוב הפעמים הוא מוותר."
הוא אכן בחן את התלמידים בצורה מוזרה – כשהארי וחבריו נעמדו בתור והמתינו, הארי הבחין כיצד יורי בודק היטב ששמותיהם של התלמידים מופיעים ברשימה. על חלקם הוא העביר את שרביטו משל היה זה גלאי מתכות של מאבטחים מוגלגים, והארי אפילו נדרש לשפשף את עיניו בחוסר אמון כשהבחין כיצד יורי דוחף את אצבעו למעמקי הנחיר של אחד התלמידים, ולאחר מכן מלקק את אותה אצבע ומהנהן לעצמו לאט. הארי קיווה בכל מאודו שהוא לא יזכה לבדיקה פולשנית שכזו.
בסופו של דבר, הגיע תורם של הארי וחבריו. יורי בחן את הארי ארוכות באופן שגרם לו לחוש אי נוחות, כאילו הוא קורא מתוך מחשבותיו של הארי את כל מעלליו אתמול במשרד הדיקן. הארי התחרט באותו הרגע שלא השקיע יותר בשיעורי הלטת ההכרה עם סנייפ, בעיקר בשל העובדה שמחשבותיו נדדו הלאה ממשרד הדיקן והתקדמו לעבר הפראים, שהארי מצא דמיון מפחיד בין פניהם השלדיות לבין פניו הרזות להחריד של יורי. יורי מיד שלף את ידו לפנים – הארי עצר את נשימתו בפחד מהעתיד לבוא – אבל יורי רק הניף את בלוריתו הדלילה מבעד למצחו.
"הבא," הוא נבח, ופינה להארי את המעבר.
הארי נשם לרווחה, וחיכה במדרגות הכניסה שחבריו יעברו את הבדיקה הבטחונית. כשיצאו משם ונחשפו לשלג שקידם את פניהם, וויל לחש להארי, "תנסה לסיים עם ברי מהר. אנחנו צריכים לנצל את היום הזה כדי לתכנן את הצעדים הבאים שלנו."
ברי. הארי ניסה לשכוח מהדייט הזה כדי שיוכל לנטוש אותה בלי נקיפות מצפון, אבל נראה שמוחו חמד לו לצון ודאג שזה יהיה הדבר הבולט ביותר שהארי יחשוב עליו בשבוע החולף. נקודת האור היחידה שלו הייתה אם איכשהו היה מתרחש נס כלשהו וברי בעצמה הייתה שוכחת מהדייט, אבל התקוות שלו נגוזו חמש דקות אחרי שהובילו אותם אל מחוץ לשערי בית הספר, כשנשמעה לפתע קריאה שהארי קיווה לא לשמוע.
"הארוש!" צלצל קולה של ברי כמו פעמון הכנסייה, אם הארי היה עומד בתוכו. נראה היה שגם מוחה של ברי דאג להזכיר לה את הדייט ללא הרף, כי היא רצה לעברם מקצה המדשאות, והארי קילל בלחש – מה שגרם לאליוט להחניק צחוק.
"אההה…" הארי גמגם. הוא הרגיש שמלאי הכינויים שלו התרוקן.
"תקרא לה 'ברוש'! כמו 'הארוש'!" לחש לו אליוט.
"אל תהיה טיפש," וויל עקץ אותו "תקרא לה ברברי, כמו ברבי."
"בריטניה!" המשיך אליוט ללחוש לו, "או ברי הגפן!"
וויל ניסה להסוות את הצחוק שלו בשיעול.
"ל – ברי – אות!" התחכם אליוט.
"אולי במקום לנסות להתחכם עם כינוי, פשוט תקרא לה 'ברי'?" הציעה וונדי, "ככה זה הכי טבעי!"
"מה הכי טבעי?" שאלה ברי שנכנסה לטווח שמיעה זה עתה. היא הביטה בהארי בשתיקה ועפעפה בריסיה.
"אהה…." הארי נתקע שוב, ואז החליט להקשיב לעצתה של וונדי.
"הכי טבעי שאנחנו יחד, ברי," הוא אמר לה וחייך. היא הביטה בו בשתיקה לכמה שניות, כאילו בוחנת את מה שאמר, ואז חייכה אליו בחזרה. הם התקדמו בשלג לתוך הוגסמיד, שלובי זרועות, בעוד הארי מנסה להתעלם מקולות ההקאה המעושים של אליוט, איתם הוא חש הזדהות לדאבונו.
החלק הקשה של היום, כך התברר, רק התחיל – והארי ידע כשראה את חבריו נבלעים בין שאר התלמידים, שזה הולך להיות לא קל.
ברי בקושי דיברה בדרך להוגסמיד, במידה כמעט לא אופיינית לה, אבל הארי הניח שגם היא קצת נרגשת לקראת הדייט. מבין ההסברים הקבילים, הוא העדיף את זה על פני זה שהיא הוחלפה באחותה התאומה והשתקנית. הוא צעד איתה בלאו הכי, ותוך מספר דקות הם כבר הגיעו להוגסמיד. הארי ציפה שיוכל לטייל במשך כמה זמן ולספוג את המראות של המקבילה של הוגסמיד מהעולם שהוא מגיע ממנו, אבל לפני שהוא הספיק אפילו לקרוא שלט מזמין אחד, ברי משכה אותו לכיוון בקתת עץ חביבה בתחילת הדרך הראשית של הוגסמיד, שהארי רק הספיק לקרוא את המילים, "דרקון היסמין" לפני שנעלם בתוכו.
זה היה פנים של בית תה קטנטן. הארי הרגיש כאילו הוא נכנס לכיתת גילוי עתידות, אלא שהמקום הזה דווקא שידר נוסטלגיה וחמימות. באזור המיועד ללקוחות היה מקום בקושי לשלושה שולחנות, שאת אחד מהם תפס אדם מנומנם שקרא עיתון.
ברי הושיבה את הארי באחד השולחנות וניגשה אל הדלפק. הוא ראה אותה מדברת עם בעל בית התה, שהיה זקן ומזוקן בעל חזות נעימה ומראה אסייתי. הוא נראה כאילו הוא נהנה מאוד לדבר איתה, והארי הסיק שהם מכירים כבר זמן רב.
"תודה רבה, אדון פיירניישן!" סיימה ברי בעליזות, וסוף סוף היא התיישבה מול הארי.
הם רק ישבו ובהו זה בזה לכמה רגעים. ברי הניחה את ידה על ידו, והארי הצטער שהוא לא ניגב קודם את הזיעה.
"הזמנתי לנו תה ועוגת תפוחים," אמרה ברי. "ייקח קצת זמן, אז אפשר אולי לצאת לטיול."
"אה? האמת ש–" הארי התחיל לומר.
"–צודק, מי צריך טיול! נסתכל על העיניים אחד של השני. אני יכולה לעשות את זה לנצח," ברי דיברה בחולמניות, נשענת על מרפקה. הארי ניסה לשחרר את ידו מאחיזתה של ברי, ולהפתעתו נראה שהיא הבינה את הרמז, כי היא מיד עזבה אותו.
"לא צריך, באמת," היא אמרה בביטול. "רק זוגות דביקים מחזיקים ידיים. אנחנו לא כאלה."
הארי חשב להעלות את מה שהיא אמרה קודם על בהייה אחד בשני לנצחי נצחים, אבל החליט שעדיף לשתוק. לא עבר הרבה זמן והתה הגיע. הזקן חייך אל הארי בחיבה ואמר, "לרוויה, יקיריי. התה שלי מורכב אך ורק מחליטת צמחים, ומהמרכיב הסודי – אהבה."
"אוי, תודה! נוגע ללב!" התמוגגה ברי. הארי רק חייך בנימוס לעבר הזקן שפנה חזרה אל מאחורי הדלפק. הארי שמח על ההזדמנות להתעסק עם משהו במקום להביט בברי במבוכה, וקירב את הספל אל פיו.
"יש לך חליפה מהממת," אמרה ברי.
הארי בדיוק לגם שלוק שורף מדי מהתה, והשילוב של החום הקיצוני וההערה האקראית של ברי כמעט גרם לו להיחנק. הוא אזר חיוך עקום בניסיון לא להפגין חולשה.
"תודה," הארי קירקר. "וונדי… אה, היא עזרה לי עם החליפה."
הארי תהה אם הוא חצה את הגבול קצת. הדמיון של ברי לא היה צריך להרחיק לכת כדי לדמיין מה יכול לקרות בסיטואציה כזאת – אך חיוכה של ברי רק גבר, והוא נראה כמעט לא טבעי.
"הו, וונדי! היא ממש חמודה," אמרה ברי בתענוג, ולקחה מהתה לגימה גדולה שהייתה אמורה לחרוך לה את הגרון. הארי לקח גם הוא לגימה זהירה מהתה. הוא היה טעים להפליא! לכמה רגעים, הארי פיתח יותר רגשות רומנטיים למשקה חם מאשר לדייט שלו.
היא לא הוסיפה עוד מילה עד שעוגת התפוחים הוגשה, והארי הרגיש כאילו כל אותו זמן היא רק צופה בו בריכוז.
"הנה לכם, זוג אוהבים," אמר בעל בית התה בחביבות. "שיהיה לכם בתיאבון. אין דבר שמשמח יותר איש זקן כמוני מאשר לשרת זוג אוהבים צעירים כמותכם." הוא התרחק מהשולחן.
"הוא ממש נחמד," ברי העירה לאחר שהלך, ואז התפנתה לעוגה. "וואי, כמה שאני מחכה לאכול מהעוגה הזאת…" היא התמוגגה. היא הביטה בעוגה בעיניים רעבות. היא לא עשתה כלום, אבל היא המשיכה להביט בה.
"אה…" הארי צפה בה במבוכה. היא הרימה אליו עיניים ואז החזירה אותם אל העוגה.
מה אני אמור לעשות? היא רוצה לקחת חתיכה אבל היא לא עושה כלום. עכשיו גם אני מתחיל להיות רעב.
הוא נכנע בסוף ולקח את הפרוסה הראשונה. עיניה של ברי עקבו באיטיות אחרי חתיכת העוגה כשהארי תחב אותה לפיו ו–
"איזה שמלה כדאי לי ללבוש לארוחת חג המולד אצל ההורים שלך?" ברי שאלה פתאום.
הארי בהה בה בפה פעור. הוא בקושי שם לב כשהחתיכה נפלה מהפה שלו וצנחה חזרה על השולחן.
"הבנתי, אתה מעדיף פרחונית," אמרה ברי.
לקח להארי כמה רגעים להתעשת. הוא בטח אמור להתנהג כאילו גם על זה הוא יודע, אם כי הוא התקשה להאמין שגם את הפרט הזה הוא פיספס מהשיחות בארוחות הצהריים. אולי הביקור שלה בחג המולד הוא איזה עניין קבוע כבר? מאיפה הוא אמור לדעת?
הארי התחיל כבר לא לאהוב את כל הסיפור הזה. הוא בקושי היה מסוגל להתנהג נורמלי לידה עד עכשיו, אז המחשבה לבלות איתה כל כך הרבה זמן – לבדו?
"הארוש'קה? אתה בסדר?"
הוא חייב לקחת קצת זמן כדי לחשוב על זה, והמבט מלא הציפייה של ברי לא עזר לו לחשוב. הוא צריך לחתוך משם ולשוב לחבריו, אבל הוא רק לא ידע איך הוא הולך לעשות את זה.
הארי ניסה לחפור עמוק במעמקי הזיכרון שלו – הרי הוא בטח היה צריך מתישהו להיפרד ממישהי, נכון?
"הארי? העוגה נפלה לך."
רגע, זה ברור! כשהארי היה צריך להיפטר מצ'ו, הרמיוני ייעצה לו איך הוא יכול לנפנף אותה בקלות – מה הסיבה שזה לא יעבוד על בנות אחרות?
"וואי, תקשיבי," הארי נזכר פתאום. הוא בחן בזהירות את התגובה של ברי, שלא נראתה מעוצבנת כלל מהזמן הרב מדי שלקח לו לענות לה. "אוי, זה ממש לא נעים לי. וונדי אמרה לי מקודם לפגוש אותה ממש עכשיו, במקום אחר בהוגסמיד. היא לא מרשה לי להגיד על זה כלום לאף אחד, אבל היא השביעה אותי לבוא."
הוא המתין לראות אם משהו ממה שאמר מעורר בה ספק, אבל היא רק הינהנה בהבנה.
"אל תדאגי אבל, זה שום דבר," הרגיע אותה הארי. "היא סתם מכוערת. אני לא מוצא בה כלום. זאת סתם פגישה סתמית, באמת."
"מה פתאום, איזה שטויות!" ברי צחקקה. "היא ממש יפה. חבל, כי נראה לי שהיא יותר בקטע של וויל."
הארי הרגיש כאילו הוא חטף ברי לפרצוף.
"אני… אני פשוט אלך," הוא אמר חלושות, וקם.
החיוך של ברי ליווה אותו עד שיצא מבית התה, והתחלף להבעה מהורהרת רק כשהייתה בטוחה שיצא מטווח הראייה.


הארי הרגיש אבוד. איפה הוא אמור למצוא אותם? הוגסמיד נראתה אחרת לגמרי ממה שזכר. הוא תיאר לעצמו שוויל, וונדי ואליוט ילכו לדובשנרייה, או למקבילה שלה בעולם הזה, אבל הוא לא מצא חנות ממתקים אחת לרפואה. הוא המשיך לשוטט אבוד ברחובות המושלגים, מנסה להבין מימינו ומשמאלו ומשתדל שלא לדמיין את וונדי נמרחת על וויל בהיעדרו, עד שחש אחיזה חזקה בכתפו.
"הנה אתה!" אליוט אמר לו, "מה אתה עושה?"
"חיפשתי אתכם!" התגונן הארי, "איפה אתם?"
"במפגש הפיות, אמרתי לך! אנחנו יושבים שם על כוס רומשמלו!"
"ולמה אתה חושב שאני יודע איפה זה מפגש הפיות?" הארי החזיר לו בשאלה, ונשמע מעט עצבני יותר ממה שתכנן.
"אה," נרתע אליוט וגירד בראשו בבלבול. "אתה יודע, אתה שואל שאלות קשות."
מפגש הפיות – כך מתברר – היה מעין גרסה מקומית של שלושת המטאטאים. וכמו שבשלושת המטאטאים היו קוסמים שונים שסועדים את ליבם – ולא שלושה מטאטאים, כך גם במפגש הפיות מי שנפגשו היו קוסמים ומכשפות ולא פיות. אליוט הוביל את הארי לעבר וויל ווונדי, שישבו בסמוך לאחד השולחנות הפינתיים ונופפו לו בחביבות. הארי התקשה לנופף להם בחזרה. המחשבה על שניהם לבדם לא מצאה חן בעיניו.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" התנפל עליו וויל בשעה שהוא ואליוט התיישבו לצידם, "היינו צריכים לשלוח את אליוט שיחפש אותך!"
"די, וויל, איפה הנימוסים שלך?" הרגיעה אותו וונדי ופנתה להארי בחיוך מבשר רעות. "נו?" היא שאלה.
הארי בלע את רוקו. הוא הבין בדיוק למה היא מתכוונת על פי החיוך המעצבן הזה, ובכל זאת העדיף להעמיד פני מטומטם. "מה נו?"
"איך היה הדייט?" היא המשיכה באותו טון, וכך הוכיחה שחששותיו של הארי היו מוצדקים. לא התחשק לו לדבר על זה יותר מדי. גם כי חיי האהבה שלו במקום הזה הרגישו לו כמו הסחת דעת בדרך למטרה, אבל אולי בעיקר כי לא משנה כמה ברי תחזר אחריו, זה לא ישתווה לריגוש שפועם בו בכל אינטרקציה עם וונדי, מה שרק בלבל אותו יותר. שלא להזכיר בכלל את המידע החדש על וונדי ווויל אליו נחשף בדקות האחרונות, וזה כבר היה מעבר לבלבול – זה היה כאב ראש של ממש.
"עזבי וונדי, לא נראה לי שהארי בעניין לדבר על זה כרגע," אליוט הגן עליו, "אם כי הייתי מאוד סקרן לשמוע איזה תירוץ מצאת כדי להיפטר מברי ולבוא לכאן, גם אם זה כולל הליכה לאיבוד בדרך."
"אוי, שכחתי מהחלק הזה," וויל החניק חיוך, מה שגרם להארי להרגיש שראשו מתחמם – ולא בגלל התה של דרקון היסמין. אולי היו אלה שאריות של אי נוחות מהדייט, אבל איכשהו הוא הרגיש שוויל, וונדי ואליוט מתבדחים על חשבונו.
"אפשר אולי לגשת לעניין?" הארי אמר, "יש לנו תוכנית? יש לנו כיוון?"
וונדי פתחה את פיה כדי לומר דבר מה, אבל נקטעה על ידי אישה מלאה בעשור הרביעי או החמישי לחייה, שהתקרבה אליהם במגש עליו שלושה גביעים מלאים במשקה ורוד. "למה לא אמרתם לי שיש איתכם עוד אחד?" היא שאלה בחיוך שנראה להארי מאוד מוכר, כאילו ראה אותה ממש לא מזמן.
"להביא לך משהו מהמטבח?" היא שאלה אותו באותו חיוך, והארי הבחין שגם את העיניים האלה הוא ראה פעם. אבל מתי? ואיפה?
"רומשמלו יהיה נהדר," אליוט השיב בחיוך, והאישה התרחקה משם. משהו בהליכה שלה גם הזכיר לו משהו. הוא אימץ את מוחו בניסיון להיזכר מתי פגש אותה – או אולי את אחיה. הארי נזכר בכאב שיש לו ניסיון של היכרות עם אחים של מוזגים בהוגסמיד.
בדיוק כשהארי תהה אם האישה הזאת יכולה להיות קצה החוט אותו חיפש, היא חזרה עם מגש עליו כוס נוספת. "בשבילך על חשבון הבית, הארי," היא הוסיפה בקריצה, "סיימתם את הדייט קצת מוקדם, לא?"
אוקיי, זה כבר היה ממש מוזר. הארי הודה לה בדממה, וכשלא הוסיף דבר היא התרחקה משם באותה הליכה. מאיפה היא יודעת שהיה לו דייט?
"הארי? הכל בסדר?" וונדי שאלה, "אתה נראה מאוד נסער."
נראה, שוב, שהבעת פניו הסגירה את מה שקורה בתוכו. טוב, הוא אכן הרגיש נסער, ואולי בגלל זה התקשה לשלוט ברגשותיו. אבל נראה שאולי המצב מתחיל להתהפך לטובה.
"אני חושב שמצאתי את קצה החוט אותו חיפשנו!" הוא הכריז בהתרגשות.
עיניהם של וויל, וונדי ואליוט נדלקו. "איפה?" שאל וויל.
"האישה הזאת, המוזגת," הסביר הארי, "אני לא יודע אם הבחנתם בכך, אבל היא נראית לי מאוד מאוד מוכרת, וגם היא יודעת את השם שלי ואת זה שהיה לי עכשיו דייט, והיא הביאה לי את המשקה בקריצה ועל חשבון הבית –"
"– כי זו אמא של ברי," וונדי קטעה את התלהבותו ביבשושיות.
"היא – רגע, מה?"
"בטח בגלל זה היא נראתה לך מוכרת," וונדי המשיכה, והארי הרגיש את חיוכו נמחק מפניו.
"זאת אמא שלה? מה היא עושה פה?" הוא שאל בטמטום.
"אסמרלדה אודוול מנהלת את מפגש הפיות כבר עשורים," וויל המשיך, "ואתה אמור להיות בן בית שם. אפילו היית אצלם בחופשת הקיץ. כאילו, הארי שלנו היה שם."
"אה," הארי ענה, ולא הצליח להסתיר את האכזבה. "אז החיוך, ההליכה, העיניים…"
"את כולם אתה מזהה מברי," השיבה וונדי, "למה, זה מצא חן בעיניך?"
הארי תהה אם היא מוטרדת מהמחשבה זה מוצא חן בעיניו, וזה גרם לו לתהות אם הוא מוצא חן בעיניה, ואז מוחו החל לפקפק במה שברי אמרה על וויל – אבל אז אותו וויל עורר אותו ממחשבותיו. "אני חושב שכדאי לצאת לסיור פה בסביבה, לראות אם יש משהו שנראה לך מוכר."
"אבל הרומשמלו!" מחה אליוט, והארי מצא את זה נוגע ללב.
וויל הנהן בהבנה. "מיד אחרי הרומשמלו, נשלם לגברת אודוול ונצא לסיור בעיירה."
לאחר שהארי לגם מהמשקה הוורוד והמתקתק־מריר ("נו, אמרתי לך שזה טוב!" התלהב אליוט, והארי לא היה יכול שלא להסכים) ושילמו בעין יפה לאמא של ברי (מלבד הארי, ממנו סירבה לקבל תשלום), הם יצאו לרחוב המושלג.
"טוב, בוא נכיר לך את הוגסמיד, ותגיד אם משהו מפה נראה לך מוכר!" הכריז אליוט בעליצות יתרה. הארי לא הצטרף לעליצות שלו – הוא הרגיש פחות ופחות נינוח, והוא ניסה להיאחז במעט הסקרנות שעוד נותרה בו כדי לראות מה יש לעולם הזה להציע.
אז הם ביקרו בחנות הכול בגוז, שהייתה מעין תחליף מקומי לחנות התעלולים של זונקו – ההיצע היה שלל טריקים זולים ומגוחכים שלא מתקרבים ברמתם לאלה שהכיר, והארי חש דקירה קטנה בליבו כשהיעדרם של פרד, ג'ורג' ולי ג'ורדן הורגש. ומצד שני, חבורת עושי הצרות לא היו מסתפקים בחנות שמוכרת אבקת התעטשות ודיו שאינה מתייבשת.
בניגוד לשם החנות, שום דבר שם לא עלה פחות משני חרמשים.
"נו? מצאת משהו?" שאל וויל. הארי הבין שהוא מתכוון לקצה חוט, ולא לטריק (אם כי החנות באמת הציעה קצה של חוט למכירה, מה שגרם להארי לתהות למה זה קיים), אבל לצערו לא היה שם שום דבר שסיפק אותו. הוא אפילו שאל את בעל החנות אם הוא מכיר את זונקו, אך הוא קיבל תשובה שלילית.
משם הם המשיכו לטייל ברחוב המושלג, וחלפו ליד צריף רעוע אשר בחזיתו התנוסס שלט עקום עם הכיתוב מוטל זנב השור.
"זה כמו פונדק ראש החזיר?" שאל הארי.
"אם ראש החזיר זה הגרסה שלכם למקום מזוהם שמאכלס רק אנשים מפוקפקים ורעולי פנים, אז כן," השיבה וונדי, "בואו נתרחק מכאן. יש פה אנרגיות רעות."
"עוד פעם האנרגיות הרעות?" נאנח אליוט, "אני עדיין חושב שאם היינו נפגשים פה כדי לדון על התוכנית, לא היה מי שיצותת לנו מרוב שהמקום הזה ריק."
"דווקא בגלל שהמקום הזה שקט, אין לדעת מי מסתתר בין רעולי הפנים," הארי שמע את עצמו אומר. הוא לא הבין מאיפה הוא שלף את זה פתאום, אבל זה נשמע לו מאוד מוכר.
"ועדיין, בהשוואה למפגש הפיות ההומה…" אליוט ניסה להשיב לו.
"דווקא העובדה שהוא רועש מקטינה את הסיכוי שיצותתו לנו," ענה הארי, כשדיוקנו של סיריוס באח של גריפינדור הציף את זכרונו. פתאום הוא התמלא געגועים עזים לסיריוס. הוא לא ראה אותו מאז הקרב במחלקת ה… לא, מה פתאום. הוא הרי דיבר איתו על אנדי באח!
"בואו נמשיך," הצטמרר וויל. נראה שבדומה לוונדי והארי, גם הוא חש חוסר נוחות שם.
הם המשיכו ללכת. "דווקא זה הדבר הכי דומה לעולם שלך? זנב השור?" רטנה וונדי בעודם מתרחקים משם.
"מה יש לכם? זה מגניב ממש," התלהב אליוט.
אבל הארי לא רצה להתקרב למקום הזה יתר על המידה, מה גם שעלה בו מעין חשש שהמוזג שם עשוי להיות אחיו של הדיקן. "זה לא דומה יותר משאר החנויות שראיתי," הוא ענה. "נראה שלכל דבר בהוגסמיד שלי יש משהו מקביל בהוגסמיד שלכם. דווקא חנות ממתקים עוד לא ראיתי, איפה היא?"
"חנות ממתקים?" התפלץ וויל, "למה שיהיה פה דבר כזה?"
"נו, ממתקים!" המשיך הארי, והחל לספר להם בהתלהבות על הדובשנרייה המופלאה אותה כה אהב.
"...ויש שם שרביטי במבליק, ו–"
"–הארי," וויל קטע אותו, "ממתקים זה ממש ממש לא בריא. אין סיבה שתהיה חנות כזאת."
וונדי ואליוט הינהנו בהסכמה.
"אוף," הארי רטן. דווקא הדבר שהכי התגעגע אליו לא קיים פה.
הם המשיכו ללכת בדממה, חולפים ליד המקום בו הייתה הדובשנרייה. עמד שם בית זר, אחר, אם כי הוא נראה די מטופח מבחוץ.
"רגע, אם אין פה דובשנרייה, אז מה זה?" שאל הארי והתקרב לשם.
"לא־לא־לא־לא־הארי, אל תלך לשם!" הפצירו בו וונדי, וויל ואליוט, אבל הארי לא הקשיב להם ונכנס פנימה, ומיד חש חמימות נעימה בהשוואה לכפור מבחוץ.
בתוך הבית הוא ראה כמה גברים עטויים בגלימות לבנות ומלמלתיות, עטורות פסים שחורים, שהתנודדו אנה ואנה. חלקם אחזו ספרונים שנראו מוגלגיים להחריד ומלמלו דבר מה, והארי ניסה להיזכר אם מדובר באיזה כישוף משונה שלמד. מה גם שנראה היה שהספרים האלה לא נכתבו באף שפה שהארי הכיר. מלבדם הוא ראה כמה נשים עטויות מטפחות משוחחות ביניהן בלחש בחדר אחר, והוא אף ראה כמה אנשים כורכים סביב ידם רצועות עור שחורות, או קושרים קוביות שחורות סביב ראשם. הוא הצטמרר כשראה גבר מזוקן קושר את רצועות העור האלה סביב נער שאותו זיהה – היה זה בן, שלמד איתו בבית גריפינדור.
"הארי? מה אתה עושה פה?" הוא שאל בבלבול. הארי שם לב שעל ראשו – כמו על ראשי שאר הגברים החדר – התנוססו מעין עיגולי בד, מה שגרם להארי לתהות מדוע יחבשו תחתיות לספלים.
"אה, אני חיפשתי את, אה," גמגם הארי. המזוקן עם רצועות העור פנה להארי בחיוך רחב ואמר לו, "שלום לך, יהודי טוב! איך אפשר לעזור לך?"
"אני – מה?" גמגם הארי. מה זה המקום המשונה הזה?
הוא לא הספיק לקבל תשובה, מפני שאליוט נכנס בסערה לתוך החדר והחל לגרור את הארי החוצה.
"רגע, רגע!" קרא המזוקן ורדף אחריהם, "קחו את זה!"
הוא הושיט לכל אחד מהם ספר ונופף להם לשלום בחיוך כשיצאו. בן, לעומתו, עיקם את פרצופו על כך שגזלו ממנו את תשומת הלב.
הם יצאו שוב אל הקור, אל וונדי המצחקקת ואל וויל שגילגל עיניים.
"הארי, מה למען השם חיפשת שם?" שאלה וונדי בין גל צחוק אחד למשנהו.
"מה זה המקום הזה?!" הוא הזדעק, "זה נראה כמו איזה מסדר אפל או איזו כת או משהו, ו – ו – ובן היה שם, וחילקו לנו ספרים שקוראים להם…" הוא הביט בכריכת הספר, עליה נכתבו אותיות שלא הכיר, ומתחתם באותיות זהב הוא הקריא: "ת…תניא? מי זאת תניא?"
"מה בדיוק ציפית שיקרה בבית חב"ד?" שאל אליוט והצטרף גם הוא לצחוק של וונדי. והארי, שוב, הרגיש כל כך מטומטם.
"בית… חב"ד?" הוא שאל, "אז בן הוא יהודי?"
"עזוב, הארי," אמר וויל. "בוא נמצא קצת מקום אטרקטיבי בשבילנו. למישהו יש הצעה?"
"יש לי רעיון," פניו של אליוט עטו לפתע הבעה מסתורית – וויל ווונדי נאנחו בתגובה. "יש הרבה תיאוריות על המקום הזה, אבל אף אחד לא יודע מה קרה שם. כל מה שיודעים, זה שפעם גרה שם משפחה קטנה – רק שני הורים והבן שלהם. הם חיו שם כרגיל ולא נמסרו אף דיווחים משונים אף פעם, עד שבלילה אחד אומרים שההורים השתגעו לגמרי, הרגו את הבן שלהם והלכו להתחבא איפשהו. לא יודעים הרבה על מה שעלה בגורלם, אבל המעטים שהעזו לבקר שם מספרים שהמקום מדיף מריח חזק של גופה למרות שלא מצאו שום דבר, ואפשר לשמוע עדיין את הלחישות של אותו ילד בוקעות מהקירות. אלא שלא כל מי שביקר נשאר חי כדי לספר על זה, כי חלקם פשוט נעלמו באופן מסתורי, עד שמשרד הקסמים נאלץ לגדר את המקום."
הארי נאנח. עוד אגדה אורבנית? נראה שגם לעולם הזה יש צריף מצווח משלו.
"עד היום אף אדם אחר לא ראה מבפנים את אחוזת לונגבוטום," סיים אליוט.
הארי בהה באליוט בתדהמה.
"אחוזת מה? לונגבוטום?"
וונדי ווויל החליפו מבטים מבוהלים. "אוי לא," וונדי מלמלה, "אל תגיד שדווקא את זה…"
"היה לונגבוטום בעולם שלי," הסביר הארי, "בכיתה שלי. זה זה. מצאנו את מה שחיפשנו!"
"אוף, הייתי מעדיפה לבקר בזנב השור מאשר שם…" הצטמררה וונדי.

זו הייתה אחוזה גדולה שבוודאי הייתה יפהפיה ומטופחת בעבר, אבל כעת היא נראתה מוזנחת. קירותיה החיצוניים התקלפו, ומה שאולי היה פעם גדר שיחים מטופחת גדל פרא וחסם כל כניסה לבית. הגדר גדלה לכל עבר, כאילו פיתחה תודעה משל עצמה.
"זה הבית," הכריז אליוט, "במלוא הדרו. אין ממש איך להיכנס, כמו שאתה רואה."
"מה אמרת שקרה להורים? הם השתגעו?" שאל הארי בהיסח דעת. אליוט הינהן בחגיגיות.
"נו, גם ההורים של הלונגבוטום שאני מכיר השתגעו," התלהב הארי, "כאילו, לא שיש משהו מגניב במשוגעים, אבל –"
"–הארי, עזוב את זה," ביקש וויל, "הלונגבוטומים שאתה מכיר הרגו את הבן שלהם?"
"לא," ענה הארי, "אבל גם הם היו שני הורים עם בן אחד! זה מטורף!"
"42 אחוזים מהמשפחות באנגליה הם זוג הורים עם בן אחד, הארי," השיב וויל, "תכפיל בכמות המשפחות באנגליה, ותקבל שהסבירות לפגוש מישהו עם אותו שם ואותה משפחה היא די גדולה, ולא מטורפת במיוחד."
"אבל וויל," התעקש הארי (ומשהו בו רצה לנצח את וויל בוויכוח פשוט כי זה היה וויל, ולא כי רצה להוכיח נקודה), "אם אנחנו מחפשים קצה חוט, זה בדיוק מה ש –"
הוא השתתק פתאום בשעה שמבטו זז מבלי משים אל חלונות האחוזה, שם ראה משהו ששינה לגמרי את התמונה. זה היה רק לשניות בודדות, אבל בכל זאת לא היה ניתן לטעות בעיני החתול שצפו בו מבעד לחלון, ונעלמו באוושת זנב אדמוני.
הוא חייב להיכנס לשם. הארי אפילו לא המתין לתגובה כלשהי מצד חבריו; הוא שלף את שרביטו ופינה קצוות שיחים שחסמו את הכניסה לאחוזה. הארי כבר היה בחצי הדרך אל הדלת כשהוא שמע את חבריו רצים בעקבותיו.
"חכה, הארי! אתה לא יודע מה יהיה שם!"
הוא התעלם מההערה וניגש אל דלת האלון הכבדה, פותח אותה בתנופה, מסתער פנימה וחושף –
כלום. הארי התנודד לכמה שניות, נאבק לא ליפול. משקלה של הדלת אילץ אותו להפעיל כוח שלא הכין אותו לתהום שנפערה במקום שבו הייתה אמורה להיות רצפת הבית. הוא הרגיש יד יציבה מושכת אותו חזרה אחורה, ושמח שאליוט הספיק להציל אותו בזמן. כעת הארבעה התקהלו סביב הפתח ובהו במה שנגלה לעיניהם כעת. מתחתיהם – תהום ללא תחתית, ומולם – מולם היה כתוב על הקיר, בדם טרי ורטוב שעוד נטף מטה, שתי מילים בודדות: "תחזור לארון".

המשך יבוא...

אם הארי צריך לחזור לארון זה אומר שהוא... יצא ממנו?
פרק נחמד למרות שלא הבנתי איך הבית חבד הגיע לשם

פרק מעולה
הבית חבד היה משעשע
אני מניח שהעולם המקביל הוא סוג של העולם של הארי רק בהוגוורטס של העבר
ויש לי תחושה שמישהו התעסק עם הזמן ושינה בו כמה דברים

וואה וואה פרק מדהים! בעיקר הקטע של בית חב''ד 🤣

האמת שלא הבנתי איך זה היה קשור, במה זה הועיל ומה זה הוסיף... זה פשוט הרגיש לי כמו פרט לא קשור שנדחף שם בלי סיבה.
אבל נהניתי מאוד מהפרק. מצפה ליום ראשון!

המשך דחוףף
פרק מדהים כרגיל

פספוסים

"היי הארי נזכרתי במשהו ממש חשוב להגיד לך," נזכר אליוט במשהו ממש חשוב שהיה לו להגיד להארי.
"מה?" הארי היה דרוך מאוד, כמעט על סף דמעות רק מהמתח לקראת.
"חה חי חו חצ."
"אהההההההההההההההה זה הדבר הכי טוב ש–" אבל הארי לא דגמר את המשפט, כי אז הגיע אריה וטרף את חמישתם. כלומר, הארי, וונדי, וויל, אליוט וחבקוקי.
"חבקוקי? מי זה?" הארי התפחלץ.
"מה אתה לא מכיר את חבקוקי? הוא איתנו מday one!" אמר דין תומאס, ואז ריחף לו הלאה משם.
"מה אתה נהיה לי מהאלה שדוחפים מילים מאנגלית," התלונן מישהו. "זה ממש cringe."
"מישהו? מי זה?" הארי התפחלץ כפליים.
"מה אתה לא מכיר את מישהו? הוא איתנו מדיי וואן!" אמר חבקוקי, ואז ריחף לו הלאה משם.
"התכוונת לone day? אחלה שיר," אמרה מישהי, והתחילה לזמזם את one day.
"לא נכון, הוא התכוון לone diraction", ענה הארי. הארי סטטטטטיילסט כמובן.
"סטטטטטטיילס? מי זה?" סטטיק התפחלץ. טוב לוקהרט קרדיטי.

-~-

"הוגסמיד…" חזר הארי במבט חולמני. להארי תמיד היה פינה חמה בלב לאזור הקטן והחביב הזה, עם החנויות שטויות ממתקים יאמי יאם בירצפת! איך הוא שכח בירצפת……. כל כך הרבה זכרונות מתוקים כמו דבש ואפילו יותר. הארי לא סבל את המקום הזה. הכול שם הרגיש מזויף, החל מהתעלולים המזויפים של זונקו, החיוכים המזויפים של התושבים שבכלל היו קוסמים מזויפים, והצריף המצווח עם האגדה המזויפת.
"הארי למה רשום לך את זה בסקריפט," וויל הביט במבוכה בניירת. "למה הדעה שלך סותרת פה–"
"–מה אתה נהיה לי מהאלה שדוחפים מילים מאנגלית," קטע אותו מישהו. "זה ממש cringe."
"למה, כי אמרתי סקריפט?" התגונן וויל, "עזבו, תעיפו אותו. אני יותתתר אהבתי את חבקוקי."
שוב ההוא שתוקע יותר מדי פעמים את האות ת', חשב הארי.
"פעם שעברה זה היה ט', יא דגנרט," מילמל חבקוקי.
"מה אתה נהיה לי מהאלה שדוחפים מיל–"
"שתוק כבר!!!" צעקו כולם על מישהו. מישהו נעלב והלך משם.
הארי הביט בו מתרחק לעבר האופק. "מישהו פעם אהב אותי ככה," הוא מלמל בעצב, "לעלות על ספינה לשלושה שבועות."
"באמצע הלילה שיכור מרוב אושר, לקפוץ הוא לא יודע לשחות," אליוט המשיך אותו.
"מישהו פעם רצה אותי ככה, אני הייתי יפה והוא די צעיר," זימרו כולם ביחד, "כתבנו מכתב לא היה בזה פחד –"
"אהמ אהמ".
אליוט גלגל עיניים. "כן, אמברידג'?" הוא נאנח.
"הפספוס כבר נגמר," היא אמרה בקולה המתוק והצפרדעי, "ואתה בכל זאת המשכת אותו. זה מנוגד לתיקון מספר 43424 לחוק החינוך." מאיר מאיר מאיר
"אז מה, היה לנו מאיר מאיר מאיר מאיר רגע מרגש! שרנו ביחד!" מאיר מאיר מאיר מאיר מאיר אליוט אמר.
"אבל איתמר מאיר מאיר מאיר מאיר מאיר מת שנפסיק!" הארי מאיר מאיר די להקליד מאיר מאיר די מאיר די מאיר חלאס התלונן.
"ששששש אל תפריע," וויל ביקש, "אנחנו בכוונה ממשיכים עם זה כדי לעצבן אותו יותר." מאיר יש לנו פרק לכתוב ואתה ממשיך פספוס שכבר גמרנו כבר לפני 300 שורות
"טוב אבל באמת שכבר נגמרה לי המוזה לפספוס הזה," הארי אמר בתשישות, ואף מחכה אגלי זיעה מאיר מאיר מאיר מאיר מאיר מאיר הבנו נקלט זהו ביי נגמר להתראות ממצחו כדי להוכיח זאת.
"אתה יודע, אני בספק אם הוא בכלל קורא את מה שאנחנו עושים," אליוט מאיר מאיר מאייייייייר זהו מאיר התקלקל אני חושב ענה לו. "לו הוא רק היה מתייחס לזה ישירות, זה היה נגמר כבר."
"אז מה הוא עושה במקום זה?" הארי שאל.
"רק דוחף את המילה 'מאיר' במקומות מאירררררררררררר אקראיים בפספוס הזה," וויל מאיר אתה לא רוצה שאני אתחיל לצעוק נאנח.
"אז מה נעשה?" הארי שאל בדאגה.
"נראה שאין ברירה, ניאלץ להמשיך פה מאיר אני מתחיל להתעצבן וכשאני עצבני אני נוטה להיות רצחני לנצח."
"טוב, אז מה נשיר עכשיו?"
"אוי עכשיו איתמר צועק," וויל נאנח גם הוא. "הוא צועק ומתעצבן כל כך מאיר אזהרה אחרונה אל תגיד שלא אמרתי בלי להבין שהפתרון הוא כל כך פשוט – פשוט לקרוא הכל. למה הוא לא עושה את זה?"
"אולי הוא נהנה לכתוב מאיר ככה בגדול?" צחקק הארי.
"טוב הוא מאיים עכשיו," נחרד אליוט.
"אה אז מה," הארי אמר, "אנחנו יכולים לאיים בחזרה."
"איך?" אליוט שאל, "מה אנחנו יכולים לעשות?"
"שים מאיר. תסתום את הפאקינג! מקלדת!!1לב," חייך הארי, "זה הולך להיות גדול."

--------------------
"אמאלההההה מה זה היההההה?????????" אליוט צרח, "אנחנו בחתימה של מאיר עכשיו!!!!!!!"
"טוב לפחות הצלחנו לגרום לו להפסיק להספים את הפספוס שלנו," נאנח הארי. "עכשיו אפשר לחזור לפרק, בתקווה ששאר הפספוסים של הפרק לא יגרמו לו לעבור על חוקי החתימה."

-~-

"הוגמסיד," חרז אריה בלוחמניות.

-~-

"לא, פשוט…" הוא מלמל, "וויל צודק."
"מה וויל אמר?" הסתקרנה וונדי.
"איתמר לא מרשה לי לומר," הצטדק הארי. "זה סוד."

-~-

"ת־תשע," הוא פלט, "עשרים ושש. ושלושה חלקים. ראש חודש מרחשוון יהיה ביום שלישי ולמחרתו ביום רביעי הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה."

-~-

"ת־תשע," הוא פלט, "עשרים ושש. וארבע שניות. ושבעים ננו־שניות. הולי שיט השעון הזה פאקינג מדויק."

-~-

אך דבר לא שיפר את מצב רוחו אחרי הסיטואציה הכה מרעישה הזאת שתצלק אותו לעולמי עד. גאד, זה שהוא לא עליז לא אומר שצריך להפוך את זה לאופרת סבון.

-~-

"רות עבור, איזה מזל," הארי חייך חלושות, "בזה אני די רות סוף."

-~-

יופי, הוא נראה כמו ליצן גמור ליד וונדי. היה ברור לו שהיא מחוץ לליגה שלו, בהתחשב בזה שהיא יותר גדולה ממנו, והיא בכלל חברה של הגותי המעצבן ההוא.

-~-

"אהה…." הארי נתקע שוב, אז הוא ריפרש את הדף. עדיין תקוע.

-~-

ברי הגפן
ברוש
ברילה
רוסט בריף
ממתק או ברידק
ברברי
בריאה נאה
לבריאות
בריטניה
רברינקלו

וואן דיי
איי נואו טאט יו וויל בי טר
וון דיי
איי פוקוס או מיי פיוצ'ר מייבי
וואי זה היה פספוסים ממש מקסימימים נכנסתי בטעות אז קראתי והיה מקסים אז נראלי שאני אתחיל לקרוא את הפאנפיק כי למה לא

בפרק הקודם הארי קטע דייט בהוגסמיד עם ברי כדי לחקור עם חבריו את הגרסה המקבילה של עיירת הקוסמים, רק כדי לגלות כי באחוזת לונגבוטום – הגרסה של העולם הזה לצריף המצווח – יש מסר שנועד ישירות אליו...

פרק שבעה עשר

הארי הרגיש את עצמו נמשך לתהום החשוכה שעמד על שפתה. המילים לא הסתדרו בראש שלו. אבל מצד שני – הוא מקבל סוף סוף את מה שהוא רצה. משהו להתחיל איתו את החקירה. אבל מה זה אמור להביע?
"תחזור לארון," הוא מילמל, בוהה בכתובת שמולו, כאילו הוא מנסה לסחוט ממנה פרטים מסגירים אחרים.
"מה, זה לא ברור?" אליוט גיחך. "מישהו מנסה למסור לך באופן מאוד ברור שזאת הייתה טעות לצאת מהארון."
הארי לא היה צריך להסתובב אחורה כדי לנחש שוונדי ווויל גילגלו עיניים כמוהו. הוא נאנח.
"חייב להיות עוד משהו, בטוח," הארי התעקש. "אם רק היה לי פה את המטאטא שלי הייתי יכול לעוף פנימה כדי לברר כמה דברים."
וויל הניח יד על כתפו של הארי ומשך אותו אחורה.
"לא שווה את הסיכון," הוא אמר באוזנו. "שום דבר טוב לא קרה למי שביקר באחוזה הזאת. צריך להסתפק ברמז שקיבלנו."
הארי תלה מבט מלא טינה אחרון בדם שעל הקיר הנגדי לפני שסובב אליו את גבו.
"בסדר," הוא רטן. "בסדר. אז נחזור לטירה וננסה לחשוב מה זה אומר. מה שזה לא יהיה."
הארי צעד בכבדות והחל לחצות את שביל הגישה אל שער היציאה, כששלושת חבריו מלווים אותו.
"מה זה אומר בכלל?" הארי תהה בקול רם.
וויל קימט את מצחו. "תראה, בניגוד למצנפת, אני מרגיש שהמסר הזה הושאר במיוחד עבורנו. כאילו, הדם עדיין טרי. זה אומר שמי שכתב את זה סיים לכתוב ממש שניות ספורות לפני שהגענו. זה מיועד אלינו."
"אתה מתכוון שזה מיועד אליי," הארי החמיץ פנים. מאז הדייט עם ברי, הוא פתאום שם לב שוויל יכול להיות ממש מעצבן לפעמים. "אתה יודע, וויל, אני חושב שאתה קצת שוכח שאני העיקר בכל הסיפור הזה."
לדאבונו, בניגוד לוויל ששמר על ארשת פנים רגועה, הייתה זו דווקא וונדי שהזעיפה את מבטה לעברו. "מה זאת אומרת אתה העיקר?" היא הרימה מעט את קולה, "אתה לא מרכז העולם, הארי. אולי היית מרכז העולם ממנו באת, אבל כאן זה לא המצב."
הארי הרגיש צריבת חרטה בגרונו. הוא לא התכוון להכעיס כך את וונדי… הוא לא התכוון להכעיס אף אחד – הוא בעצמו כעס. אבל למה זה יצא ממנו בצורה כזאת?
"אני דווקא מסכים איתך, הארי," וויל המשיך לתהות, "המסר הזה באמת נועד עבורך – אתה זה שתוכל לפענח אותו. יש משהו מהעולם שלך שמתקשר ללונגבוטום ולארון?"
הארי ניסה להיזכר. האם לנוויל היה קטע עם ארון? הדבר הראשון שחשב עליו היה הבוגארט בארון, שכאשר התמודד עם נוויל הוא עטה את דמותו של סנייפ בכובעה של סבתו. אבל משום מה, הארי לא חשב שלזה התכוון המשורר.
הוא פנה בהיסח הדעת חזרה בכיוון הרחוב הראשי, והתנגש חזיתית במישהי שעמדה שם, ושבמקום לזעוף לעברו ולהמשיך ללכת – הביטה בו בחיוך רחב.
זאת הייתה ברי. מה היא עושה פה בכלל ליד האחוזה?
"למה הסתובבתם פה? אין כאן שום דבר," אמרה ברי, שהקדימה אותו בשאלה. היא לא אמרה את זה בחשד – היא נשמעה סקרנית באמת ובתמים, והיא לא הפסיקה לחייך.
"שום דבר," שיקר הארי, והופתע מהקלות בה יצא ממנו השקר הזה. "מסתכל על השיחים."
"עם… וונדי, וויל ואליוט?" היא תהתה.
השלושה הינהנו באישור.
"אני חובב שיחים מושבע," התוודה אליוט. הוא העביר את ידו על המשטח של הגדר החיה בעניין רב, ובהצגה משכנעת כל כך שהארי תהה אם הוא באמת חובב שיחים בסתר.
"אז התחמקת מהדייט בשביל לחקור את הגדר החיה הזאת?" ברי שאלה, בלי רמז של טון מאשים.
הארי התחיל לקוות שהיא תתעצבן עליו, כי משהו בשלווה שלה הטריד אותו עמוקות.
"אה… אני לא התחמקתי, פשוט אני…" הארי גימגם. "רציתי רק ל…"
מה הוא כבר יגיד לה? הוא התנהג בצורה יותר מדי חשודה, והוא לא ממש הצליח להגות תירוץ קביל לדבר כזה. הוא הגניב מבט לחבריו, בתקווה שיושיעו אותו מהתסבוכת הזאת. וונדי נראתה מפוחדת, והארי הניח שהיא בטח כבר חושבת שהכל אבוד. וויל כן נראה מרוכז, והארי דמיין את גלגלי השיניים נעים בפראות במוחו בניסיון למצוא פתרון, אך זה בושש לבוא. אליוט, לעומתם, עדיין נראה כאילו הוא מתעניין בשיחים.
נראה שלא נותרו להארי עוד ברירות. טוב, אולי מאפשרות אחת, שעשויה לסכן את הכול.
"אני לא הארי שאת מכירה," הארי אמר. "אני בכלל חייזר מכוכב C137 שבא במטרה לחסל את כדור הארץ בצורה חשאית."
ברי בהתה בו. החיוך נמחק לראשונה מפניה. הארי בלע את רוקו.
"טוב נו," הארי התייאש. לעזאזל עם הנמכת הפרופיל, לא נותרה לו ברירה.
"אני פשוט באתי מעולם מקביל ואני מנסה לחזור אליו. בעולם שהגעתי ממנו הוגוורטס היא קצת שונה, אז ניסינו למצוא גורמים מקשרים בין העולמות שאולי יכולים לתת לנו רמזים לגבי המעבר ביניהם. בינתיים מה שמצאנו זה שיטת עינויים והערה הומופובית."
ברי חייכה שוב, ונראה שהיא התרצתה. "אז כמו שחשבתי," היא עפעפה את העפעוף המוכר, "הכול בסדר."
"כמו שחשבת," התמוגג אליוט, "רגע, מה?!"
"כלומר, עד עכשיו הייתי בטוחה רק בשבעים אחוז שאתה לא הארי שאני מכירה," המשיכה ברי באותו חיוך, "אבל עכשיו כל הספקות שלי נסגרו."
הארי וחבריו החליפו מבטים נבוכים. האם כל הנמכת הפרופיל הייתה לחינם?
"את – " הארי ניסה לגבש משפט במוחו. נראה שברי הפתיעה אותו יותר משהוא הפתיע אותה. "את ידעת את כל זה?!"
"טוב, לא ידעתי בדיוק," היא הצטדקה, "לא ברמה ספציפית של זה שאתה מחפש גורם מקשר כדי לחזור הביתה – שזה די נוגע ללב, אם יורשה לי – אבל כן הנחתי באופן כללי שאתה הארי אחר. מיקום מקביל, למשל."
"אה," היה כל מה שהארי הצליח לומר.
ואז הוא הבין את משמעות הדבר – הוא נחשף. זה רק עניין של זמן עד שהדיקן ישים עליו את ידיו. הוא הגניב מבט לחבריו וראה שההבנה נחתה גם עליהם.
"אוי, לא, הארי," ברי מיהרה לומר, "אל תדאג! אני לא הולכת להסגיר אותך לדיקן!"
"גם את באה מיקום מקביל?" חקר אותה אליוט, "כזה שאפשר לקרוא בו מחשבות?"
"לא, אני באה מהיקום הזה, בו אפשר לקרוא הבעות פנים," היא ענתה בשעשוע. "שזה רוב היקומים, אבל בעיקר תלוי באדם." הארי שם לב שברי נשמעת פתאום הרבה יותר עניינית ופחות קיטשית ממה שהייתה עד כה.
"אוקיי, אוקיי," נראה שוויל יצא מההלם, "יש לי כל כך הרבה שאלות."
ברי הנהנה. "גם לי," היא המשיכה לחייך. "הרבה מאוד שאלות."
"אז – אז – איך עלית עלינו? ולמה? מה גרם לך להבין את זה? ולמה את לא הולכת להסגיר אותנו לדיקן? ו –"
" – רגע, רגע," ברי קטעה אותו, "גם אתם שלושתכם באתם מהיקום המקביל הזה?"
הארי עמד לענות לה, אבל מישהי הקדימה אותו:
"כן," וונדי אמרה. "אנחנו כולנו מהיקום ההוא, ואצלנו לא רואים בעין יפה את מי שבוגד בנו. אז אם מילה על התוכניות שלנו מגיעה לדיקן, את תשמעי מאיתנו."
ברי לא נראתה מבוהלת, אבל האיום הזה הצליח לפחות להפתיע אותה.
באוזנו של הארי וונדי לחשה לו: "תזרום עם זה. אני לא סומכת עליה, אז אולי כדאי בכל זאת לנקוט באמצעים ליתר ביטחון."
ברי צמצמה את עיניה בחשדנות. "אני אחזור על דבריי, וונדי, אני לא הולכת להסגיר אתכם לדיקן. אני רוצה את הארי שלי בחזרה, ואני חושבת שלהסגיר את הארי הזה לא יקדם אותי בשביל זה. יודעת מה? אני אפילו מעדיפה לבלות קצת עם הארי הזה במקום להסגיר אותו לדיקן – שאין לדעת מה יקרה לו שם. וכן, אני מכירה את בן הזוג שלי, אז לא הייתי צריכה הרבה זמן כדי להבין שעומד בפניי מישהו אחר. בניגוד אלייך, וונדי, שהאיום הריק הזה מוכיח לי שנשארת בדיוק אותה וונדי. אז לא צריך לאיים עליי, ובטח שלא לשקר לי כדי לגרום לי לשתף אתכם פעולה."
וונדי נראתה כאילו בלעה מלפפון חמוץ בשלמותו. היא השפילה את מבטה ללא מילים. הארי נאלץ לקחת פיקוד.
"איך באמת עלית עלינו? כלומר, עליי?"
ברי שבה לחייך. היא נראתה כמו סבתא שמתענגת לספר לנכדיה על הילדות שלה.
"טוב, זה לא היה קשה, בהתחשב בזה שאתה מתנהג אחרת מהארי שלי. קשה לי לשים את האצבע בדיוק על מתי השינוי הזה קרה, אבל… עם הזמן זה התגבש אצלי בראש. שמתי לב לזה בהתחלה כשלא היית מרוכז בארוחות המשותפות שלנו, או בזה שהתחלת לקרוא לי בכל מיני שמות."
אליוט השמיע נחרת צחוק. וויל נראה משועשע גם כן.
"כאילו, 'סברי מרנן שלי'? באמת?" היא חייכה, "לא, זה בסדר. זה באמת מצחיק. או זה שפתאום שכחת איפה כיתת הקסם ההתקפי."
הארי הרגיש שהוא מאדים. מתברר שברי ערמומית משחשב, וכל החיוכים התמימים האלה הסתירו נערה עירנית וחדת מחשבה. "אני חושב שאנחנו חורגים מהנקודה," הוא סינן מבעד לשיניו. ברי נראתה מאוכזבת.
"טוב, אתה שאלת מה עורר את חשדותיי, זו בגדול הייתה התשובה לשאלה שלך," היא התנצלה. "בכל מקרה, בשלב מסוים החלטתי שהדרך היחידה לגלות את האמת היא לבחון אותך. לכן התחלתי להמציא דברים – הפרזתי מאוד בכינויים המוזרים, התנהגתי שלא כמו עצמי, אפילו המצאתי את הדייט הזה שכביכול העליתי בארוחת צהריים הקודמת שלנו כדי לראות איך תגיב. נתתי לך חופש ביטוי בזמן הדייט שלנו כדי לנסות לראות איזה מניעים סודיים אתה בעצם מסתיר ממני."
הארי בהה בה בתדהמה. הוא לא היה מסוגל להאמין שעבדו עליו כל כך בקלות, ובאופן כה אלגנטי.
"אל תיקח את זה קשה," היא מיהרה לומר. כנראה היא קראה את זה מהבעת פניו. "אתה לא הכרת אותי, נכון? הכרת איזושהי ברי מקבילה בטח."
הארי הניד בראשו. "אין ברי בעולם ממנו באתי," הוא ענה. "זה עולם דומה אבל שונה."
ברי הנהנה בקשב. "איך הגעת לכאן בעצם?"

אליוט, וויל, וונדי והארי ניסו לספר לברי את כל קורותיהם בשעה שחזרו להוגוורטס. הארי חשש שהם סיפרו לה בצורה מבולגנת ולא קוהרנטית, אבל נראה שהיא הצליחה בכל זאת לעקוב אחריהם. הוא זיהה ניצוץ של התלהבות בעיניה כששמעה על פריצתו למשרד הדיקן.
"טוב, אז השלב הבא זה להבין מה זה הארון הזה," הסביר וויל, לאחר שהארי סיפר להם על משפחת לונגבוטום מהעולם שלו, ועל הכיתוב שמצאו באחוזה. "יש לך רעיון, הארי?"
"האמת שחשבתי על משהו," הוא ענה, "אבל זה משהו שנמצא מחוץ להוגוורטס. יהיה קשה מאוד להגיע לשם."
"תוכל לנסות להגיע לשם בחופשת חג המולד," וונדי הציעה. "נראה שבית הפלפאף הולכים להישאר ולנקות את הטירה במהלך החג, אז יהיה לך זמן פנוי מחוץ להוגוורטס."
"אוווו, אני אוכל להצטרף אליו!" ברי קראה. "זה יהיה כמו תוכנית בילוש. אתה תסקור את השטח ואני אפצח צפנים. פנטסטי!"
וונדי פזלה לעבר ברי. נראה היה שהיא לא מרוצה מהעניין. "בהנחה שלא תפריעי להארי, את יודעת, לחפש את מה שזה לא יהיה."
"אני בכל מקרה נוסעת אליו הביתה לחג," ברי המשיכה בהתלהבות. הארי תהה אם היא לא שמה לב לכך שוונדי מנסה להניא אותה, או שזו עוד אחת מהעמדות הפנים שלה. "אם אני כבר שם, אז למה לא? אני גם אוכל להכיר להארי את המשפחה שלו. איזה מצחיק זה, נכון?"
המשפחה שלו. הארי לגמרי שכח שיש לו משפחה פה. יש לו אבא, ויש לו גם אמא חורגת, לפי מה שמאסטר גאטה אמרה לו ביומו הראשון.
"אוי, הם בטוח יעלו על זה שאני לא הבן שלהם," הוא נחרד. "ואז הם בטח יסגירו אותי לדיקן. או יותר גרוע – לרשויות הקסומות."
"אני לא חושב שהם יודעים שהדיקן נכנס לאחד מהשגעונות שלו," העיר וויל. "ומההיכרות הקצרה שלי עם ההורים שלך, אני חושב שהם לא יהוו, אממ… בעיה רצינית."
"למה?" שאל הארי, "איך הם? וואו, אני בכלל לא יודע איך הם נראים! אני לא יודע איך בכלל מתמודדים עם הורים. מה עושים?"
"אתה לא יודע איך מתמודדים עם הורים?" שאלה ברי.
הארי הסב את מבטו ממנה. "אין לי כאלה," הוא ענה בקול שקט.

את השבועות שנותרו עד חופשת חג המולד, הארי העביר בניסיון ללמוד כמה שניתן על המשפחה שלו, מה שהיה די קשה בהתחשב בכך שמקורות המידע הזמינים היחידים שלו היו ארבעה ילדים שכמעט לא פגשו את הוריו. למעשה, ברי בנתה על החופשה הקרובה כדי להכיר אותם לעומק.
הוא למד שלאביו הביולוגי ולאימו החורגת קוראים בילי וג'יין פוטר, מה שגרם לראשו להסתחרר בכל פעם שחשב על הדמיון המדאיג בין השמות שלהם לאלה של זוג פוטרים אחר. הוא גם למד שאביו עובד במשרה עלומה כלשהי במשרד הקסמים, בעוד אשתו עקרת בית כדי לטפל באימה המבוגרת והדמנטית שמתגוררת אצלם. אף אחד מהם לא ידע מה שמה של אימו הביולוגית שנפטרה בלידתו, אבל הוא הניח שלא ידברו איתו עליה בסעודת החג, כל עוד לרוסט ביף לא יהיה את הפרצוף שלה.
הארי לא ממש ידע מה לחשוב על העובדה שפתאום יש לו אבא. הוא כבר הבין שמדובר באדם שונה מג'יימס פוטר, כך שזה בפירוש לא אבא שלו, אבל זה בהחלט, ובכן, אבא. כדי לא לצלול למחשבות משפחתיות מסובכות מדי, הוא השתדל להתייחס למידע הזה כאל מבחן שאליו הוא מתכונן. תחושה מרירה גרמה לו להשוות את השינונים האלה לפריצה למשרד הקסמים שתכנן יחד עם רון והרמיוני.
הוא ידע שאין לו זמן להתייחס לזה בפן הרגשי, כי הוא בא לשם בשליחות. עד כמה שידוע לו, זה אפילו לא אבא שלו, אלא אבא של הארי פוטר אחר שככל הנראה נקלע לצרות גדולות כמו שלו.
הם העדיפו שלא לשתף את המשפחה של הארי בכך שהוא לא הבן שלהם, ולשמור על זה בסוד מולם. אמנם משפחתו לא תרצה לסכן אותו – הרי הוא הסיכוי היחיד שלהם להחזיר את הארי שלהם – אך מוטב שכמה שפחות אנשים ידעו על כך.
עשרים וארבעה בדצמבר הגיע, והארי וחבריו עלו על רכבת האקספרס בחזרה ללונדון – לונדון שהארי לא הכיר. הוא נפרד קצרות מחבריו ויצא מהרציף בלוויית ברי. הארי הרגיש כאילו הוא לוקח תפקיד בהצגה. זה הרגיש לו קצת משונה, הרעיון לטייל עם מישהי זרה ברחובות בירת אנגליה.
"טוב, מה עכשיו?" הוא לחש לה כשעמדו בעולם המוגלגים, בין הרציפים – הארי היה צריך למצמץ בעיניו כדי לוודא שראייתו אינה מטעה אותו – שש ושבע.
"מחפשים את אבא שלך כמובן, או את האמא החורגת שלך," היא ענתה וסרקה את העוברים והשבים במבטה.
"את יודעת איך הם נראים?" הוא שאל בחשש, והבחין בכך שקולו רועד קלות.
"אה, אממ," היא קימטה את מצחה בריכוז לרגע, אך מיד שבה לחיוכה הרגיל. "ראיתי אותם פעם אחת, כשנפגשנו בשדרת דיאגון לפני שנת הלימודים."
"שדרת – " הארי החל לומר, אך הוא התייאש עוד לפני שסיים את המשפט. כל העולם הזה מעוות, זה הרבה יותר גדול מסתם הוגוורטס.
הם המתינו במשך כמה זמן, רואים את התלמידים השונים מתאחדים עם משפחותיהם (הארי ראה בזווית עינו את אליוט, יחד עם שלושה נערים־אליוטים אחרים שדמו לו באופן מחשיד, חוצים את המחסום וניגשים לאישה הריונית שנראתה כמו הגרסה הנשית שלהם), והארי בדיוק התחיל להתייאש, כשלפתע שני אנשים זרים נראו מתקרבים אל הארי. אלה היו גבר ואישה. הגבר, שהיה גבוה וחטוב, לבש חליפת טוקסידו מהודרת וקטיפתית, מגבעת גדולה ומשקף. האישה לבשה שמלה ארוכה ונוצצת, וניכר עליה שהיא עברה ניתוחים רבים באזור הפנים. הם ניגשו אל הארי, שלא ידע למה לצפות.
"ילד יקר," אמר הגבר. "זוז הצידה."
הארי פינה את דרכו, והזוג המשונה חלף על פניהם ונעלם בקהל.
הוא ניסה לעקוב בעיניו בייאוש אחרי זרם האנשים, אבל לא הצליח לראות אותם שוב.
ברי הנידה בראשה.
"הם לא ההורים שלך, אל תנסה אפילו," היא אמרה.
"אבל…" הארי נאנח בעצבות. "אוף, רציתי הורים דוגמנים."
מי שכן ניגש אליהם, בסופו של דבר, היה גבר מרושל למראה – השיער היבש שלו החל להקריח במפרצים, אך החלק מהשיער שלא נשר היה ארוך ומבולגן. היה לו אף נשרי וזקן קצת עבה שכיסה רק את הלסת התחתונה שלו. הוא לבש חולצה מכופתרת ומשובצת, שבכיסה הקדמי היו שני עטי נוצה, ושנראה שהייתה גדולה עליו בכמה מידות, על אף שתחב אותה היטב לתוך מכנסי דגמ"ח משופשפים. נראה שגם בעולם הזה קוסמים לא טובים בלבישת בגדי מוגלגים, אם כי ניכר שהוא לפחות התאמץ.
הוא חייך אל הארי, פעולה שהתלוותה בריח משונה ולא נעים, הושיט אליו זוג ידיים וחפן את לחייו.
"הארקישקע," הוא אמר באותו חיוך – הארי קלט בזווית עינו שהציפורניים של האיש הזה מטונפות – "כמה טוב לראות אותך. כמה טוב שלא נשארתם לנקות את בית הספר."
הארי התאמץ מאוד, אבל בסוף יצא לו חיוך, שלא בדיוק היה זוכה בשבועון למכשפה.
האיש הזה התרחק ממנו ופנה לברי. "הו, ואת בוודאי ברי, בת זוגתו הנאווה! אנחנו נפגשנו בשדרה, לא?"
ברי קדה בחינניות. "נכון מאוד, מר פוטר," היא ענתה בחיוך המפורסם שלה.
"לא, לא," הוא נפנף בידיו בפראות לכל עבר, "אל, אל. תקראי לי בילי."
ברי המשיכה לחייך, אם כי הארי הבחין שאפילו היא לא מצליחה לשמור על החיוך שלה טבעי. "אוקיי, בילי," היא ענתה לו.
"לא, לא!" הוא נפנף שוב בידיו (וגרם לעוברת אורח להתרחק משם בבהלה), "תקראי לי… תקראי לי אבא. כן, אבא יהיה טוב."
"טוב, אבוש," היא אמרה בעליצות.
הארי קיווה שהחוויה הזאת תסתיים כמה שיותר מהר. נכון, זה לא היה אבא שלו, ועדיין הוא הרגיש שהמעמד שלו בעיני ברי יורד, ולא שהוא הבין למה פתאום אכפת לו מזה.
בילי פוטר לקח אותם לרחוב הראשי ועצר מונית מוגלגית – מה שהפתיע את הארי – שילם לנהג במטבעות מוגלגיים עליהן התנוסס דיוקן של גבר, ולא של המלכה, ומסר לו את כתובת היעד.
הוא עזר לברי ולהארי להעמיס את המטען שלהם, בצורה מגושמת יותר מהנחוץ, ונכנס למושב האחורי ביחד איתם. הנסיעה עצמה הייתה יכולה להיות הרבה יותר נעימה, אילולא בילי לא היה מפר את השתיקה מדי פעם כדי לשאול שאלות מביכות על הלימודים ועל ארוחות הצהריים המשותפות שלו עם ברי. הארי קיווה בכל מאודו שאם אביו האמיתי היה חי הוא לא היה מתנהג ככה. הם נעצרו לבסוף בכתובת של בית משפחת פוטר, שהיה בית חדגוני ומשעמם בפרוורי העיר. בסולם של אחת עד עשר, כשעשר זה טיפוח וניקיון ברמת הדארסלים ואחת זה בלאגן ברמת הוויזלים, הארי חשב שבית פוטר היה מקבל את הציון המאוזן והמשעמם חמש.
הם פרקו את המטען והודו לנהג, ונעצרו בדלת הכניסה.
"זו," בילי הציג את הבית במחווה מלכותית. "אחוזתינו הצנועה. כדאי לנגב רגליים בכניסה."
ברי הנהנה בנימוס. הארי ניסה שלא להראות את זה שהכללים האלה חדשים עבורו.
בילי פוטר דחף את הדלת על צירה, וחשף טרקלין שגרתי וחסר ייחוד, שלא הפתיע את הארי משום בחינה. הדבר היחיד שהסגיר את זה שמדובר בסלון קוסמים היה האח הבוערת במקום בו ציפה הארי לראות טלוויזיה בבית מוגלגי.
"ג'ייניני!" קרא בילי פוטר בקול מתנגן.
"עכשיו זה ברור מאיפה ירשת את שמות החיבה המביכים," ברי לחשה באוזנו של הארי.
הארי הביט לכיוון המטבח – משם נשמע רעש של ברז ושל שטיפת כלים – אך מתברר שג'יין פוטר דווקא ירדה מהקומה העליונה. היא נראתה צעירה מבילי בלפחות עשור. השיער השטני שלה היה כה שמנוני עד שנדמה כמקשה אחת, והשקיות השחורות מתחת לעיניה לא היטיבו עימה.
הארי הביט לסירוגין בה ובמטבח. "מה?" הוא פלט, "מה?"
ג'יין הביטה בו בשעשוע. "מה יש?" היא שאלה בקול צרוד, "אף פעם לא ראית כלים ששוטפים את עצמם?"
"אני – אה –" הארי גמגם. הוא הביט בברי בחשש, והיא הביטה בו בחזרה ונראתה לא פחות מודאגת. איך הוא יוצא מזה עכשיו בלי לעורר חשד?
"אני פשוט עייף מהנסיעה, אה, אמא," הוא אלתר, בניסיון לנרמל את הסיטואציה.
"אמא?" ג'יין נראתה משועשעת אפילו יותר, "תראה מה זה, ביליארד, הבן שלך התחיל לקרוא לי אמא. מה קרה פתאום?"
בילי הביט בו ובאשתו לסירוגין. "רואה? הוא באמת עייף. המסכן בהחלט זקוק למנוחה," הוא אמר לה, "הצעת להם את המיטות, פטוניה?"
אם הארי היה קצת יותר עייף הוא היה מפספס את זה, אבל ברגע ששמע את שמה של דודתו הוא קפץ מיד. ברי הביטה בו בבלבול.
"מה אמרת עכשיו?" הוא שאל את בילי, וכבר לא היה לו אכפת אם הוא נשמע חשוד.
בילי נראה נבוך. "אה," הוא גירד את זקנו, "שאלתי את אשתי אם היא הציעה לכם את המיטות. למה?"
"ואיך קראת לה?" הארי התעקש.
"אממ…" האב הביט באשתו באי הבנה. "קראתי לך ג'יין, לא? אני מפספס משהו?"
הארי הביט באימו החורגת ובברי בחוסר אמון. "אתן גם שמעתן את זה, נכון?" הוא שאל אותן.
"את מה שמענו?" שאלה ברי. "את זה שהוא קרא לה בשם שלה? בחיי, אני חושבת שהארוש מתחיל להזות פה מרוב עייפות. למה שלא נעלה שנינו לחדר השינה ונישן כמו ילדים טובים?"
הארי רצה למחות, אבל ברי כבר גררה אותו באחיזת ברזל והוא נאלץ לעלות איתה למעלה בעל כורחו. כשיצאו מטווח השמיעה של ההורים, ברי לחשה אליו:
"מה זה היה אמור להביע?" היא שאלה בלחישה.
"פטוניה זה השם של דודה שלי!" הוא לחש לה בהתלהבות, "את גם שמעת את זה, נכון?"
"את מה?" ברי ענתה, "הארי, על מה אתה מדבר?"
"לא שמעת שהוא קרא לה 'פטוניה'?" הוא שאל שוב כדי לוודא, וחשש קל התגנב לקולו. לא יכול להיות שהוא דמיין את זה. זה נשמע כל כך אמיתי…
ברי התיישבה על המיטה. "אני לא מבינה," היא אמרה, "מה קורה פה בעצם?"
"תראי," הוא התיישב לצידה, "פטוניה זה השם של דודה שלי."
"אוקיי, אולי אתה מתגעגע אליה ובגלל זה שמעת את השם שלה?" הציעה ברי.
הארי החניק צחוק. "האדם האחרון שאתגעגע אליו זו הדודה המתעללת שלי. היא הייתה נועלת אותי בארון שמתחת למדרגות כשהייתי קטן."
מבטה של ברי התרכך. "אוי, זה נורא," היא מלמלה, "אני מצטערת, אני לא ידעתי שהיא נעלה אותך ב…"
היא השתתקה לרגע. על פניה ניכר שהבינה דבר מה.
"הארון שמתחת למדרגות," הארי אמר בהתלהבות מחודשת.
"ארון," ברי הידהדה אחריו.
"בדיוק," הוא השיב. "אם הכיתוב בהוגסמיד נועד לעיניי, והשם של דודה שלי נועד לאוזניי, זה אומר שהתיאוריה שהתחלתי לגבש נכונה. כלומר, היעד הבא שלנו הוא דרך פריווט מספר ארבע."

המשך יבוא...

פרק מדהיםם

אעע
פרק מטורףףףף
ג'יינייני חחחחחחחחחחחחחחחחח

מקבץ פספוסים מצומצם מאת כותביכם הנאמנים. כי מה לעשות, יש פעמים שאנחנו פשוט מרוכזים מדי בשביל החלק הזה.

פספוסים

הארי הניד בראשו. "אין ברי בעולם ממנו באתי. הדבר הכי קרוב זה דראקו מאלפוי," הוא ענה. "זה עולם דומה אבל שונה."

-~-

"כי הם בקרקס נודד. זה הקטע שלהם. הם לא מתעסקים עם ליצנים כמו הדיקן, כי הם בעצמם ליצנים."

-~-

הארי למד גם שסבתא שלו סופר מגניבה, ותמיד נותנת לו חטיפים כשההורים לא מסתכלים ונוסעת איתו ללונה פארק ומרשה לו לעלות על המתקנים לילדים הגדולים. אין על סבתוש!

-~-

הוא ידע שאין לו זמן להתייחס לזה בפן הרגשי, כי הוא בא לשם בשליחות, להחזיר את עם ישראל בתשובה. רגע, לא – הוא בא לשם כדי למצוא דרך להחזיר את עצמו לעולם שלו!

-~-

"רבע לשבע, כמו החטיף," אמרה ברי.

-~-

הדבר היחיד שהסגיר את זה שמדובר בסלון קוסמים היה האח הבוערת במקום בו ציפה הארי לראות טלוויזיה בבית מוגלגי, והתקרה המכושפת שהציגה את תחזית מזג האוויר. לא – לא את מזג האוויר. את תחזית מזג האוויר.

-~-

"אוי לא," מילמל הארי, חיוור כמו סיד. "הפספוסים נגמרו לנו."
"כבר??" הזדעזע אליוט. "אבל… אבל…"
"טוב, אין מה לעשות," אמר וויל. "למאיר ואיתמר בקושי היה זמן לכתוב את הפרק הזה, אז הם לא יכלו להתעכב על פספוסים כמו בדרך כלל. אבל כמו שאמר פעם מישהו די חכם–"
"–מוטב פרק חדש באנדי עם פספוסים דלים מיום ראשון נטול אנדי," נאנחה וונדי. "כן, אמרת את זה איזה זיליון פעמים."
וויל נראה ספק מעוצבן ספק מיותר.
"היי, זיליון זה אפילו לא מספר," הוא התלונן. "ובקושי ציטטתי את זה ארבעים פעמים."
"טוב, עובדה שכולם זוכרים את זה בעל פה," הצטדקה וונדי.
"זה לא נכון!" וויל מחה, ונופף בידיו בפראות. איזה מציק הוא. "היי, לא יפה לדבר עליי ככה," נזף וויל בחוצפה רבה בכותב הפספוס. "אני לא מציק, אני פשוט רוצה שתדייקו, במקום להפריז בתיאורים."
שיואו, איזה קטנוני. אין פלא שכולם שונאים אותו.
"זה לא נכון," וויל שילב את ידיו ברוגז. "קראתם את פרק 16, לא? ברי אמרה בפירוש שוונדי מאוהבת בי."
"אוי איכס, איזה קטע מיותר," רטנה וונדי במורת רוח. "אם זה היה תלוי בי הייתי מבקשת שיכניסו אותי לתסריט כדמות לסבית."
"ואז סתם הייתי מאוהב בך כל הזמן?" קרא הארי. "אאוץ'. זה בטח יכאב שאני אגלה את זה."
"או שלא תגלה אף פעם, מי יודע," אמר אליוט. "הכותבים אף פעם לא מספרים לנו כלום."
טוב, אולי כי אפשר לסמוך על שחקנים מסוימים שישמרו על פה סגור.
"היי, אני מעולה בלשמור על סודות, על מה אתם מדברים בכלל!" נעלב אליוט.
העובדה שחשבת שמדברים עליך רק מעידה על זה שאתה מסכים עם האמירה.
"טוב, אחת אפס לכותבים," אמר אליוט בתבוסה. "אפילו את השחקן של הדיקן לא מרשים לנו לראות. נו באמת. מה כבר יקרה?"
"אתה זוכר טוב מאוד מה קרה בפעם האחרונה שחלקו איתך מידע מאחורי הקלעים," אמר הארי.
"אה כן, זה אחד הרגעים המפורסמים בפספוסים," נזכר וויל, כמי שמעלה זיכרון ישן.
"מאז זה מככב בכל פספוס, לזכר הפשלה שלו," אמרה וונדי בחיוך מהורהר.
"כן. ממש נחמד שמעלים את זה שוב. אני לגמרי בעד," אמר אליוט בחוסר בעדיות מובהקת. "כאילו, רק בגלל שהזכרתי את הדבר הקטן הזה לגבי הסוף המטורף של אנדי, היה חייב לצנזר את זה בלוקהרט קרדיטים? אף אחד לא היה שם לב שאמרתי משהו לא בסדר. וחוץ מזה, אפשר לחשוב מה אמרתי על הסוף של אנדי! רק אמרתי שלוקהרט קרדיטים."

רק עכשיו התחלתי לקרוא את זה, ו- וווווואו, פשוט ווואו, הכתיבה מטורפת והפספוסים קורעים!

אחרי שברי גילתה את סודו של הארי בפרק הקודם, היא מחליטה לשתף איתו פעולה כדי שתוכל להתאחד עם ההארי שהיא מכירה. איזה דברים חדשים יגלו הארי וברי בחופשה שלהם בחג המולד?

פרק שמונה עשר

הארי וברי בקושי הספיקו לנוח ולתכנן את צעדיהם הבאים, לפני שנדרשו להתארגן לקראת סעודת ערב חג המולד. לראשונה בחייו כקוסם, הסעודה הזאת נדמתה בעיניו כעול ולא כמשהו שיש לצפות לו. היה זה רק מכשול בדרך למסעו אל דרך פריווט. הוא קיווה שנוכחותה של ברי תסייע לו להתמצא בעולם הזה ולא רק תעכב אותו יותר, כפי שוונדי הזהירה אותו.
הם תכננו לצאת לשם למחרת בבוקר, כשסיפור הכיסוי שלהם יהיה שהם יוצאים לטיול רומנטי בסביבה. הוא מצא מפת דרכים שהייתה (או לפחות, כך קיווה –) עדכנית מספיק, והכניס אותה לכיס מכנסי המוגלגים שלו לקראת מחר, אבל כרגע הוא נאלץ ללבוש את גלימת החג שג'יין פוטר גיהצה עבורו.
"קדימה, האוכל מוכן!" נשמע קולה הצרוד של ג'יין בשעת הערב.
"שלא יתקרר, ילדים! תמהרו! מה אתם עושים שם?" התלווה אליה קול רטנוני, שברירי, ובעיקר זקן. הארי וברי החליפו מבטים נבוכים.
"נשמע שזו הסבתא החורגת שלך, הארי," היא אמרה לו בחשש מה.
"נו, אתם באים? אוי, הדור של היום. כשאני הייתי בגילכם – וזה לא היה לפני כל כך הרבה זמן, שתדעו, רק לפני 86 שנה – אבל כשאני הייתי בגילכם, אוי, אילו היו תופסים אותי רק לרגע קט עם בן, אוי ואבוי! המכות שהייתי חוטפת. עדיין מלקים אתכם שם בבית הספר, נכון?" המשיכה הסבתא לנאום, ובלית ברירה הארי וברי יצאו מהחדר וניגשו לפינת האוכל. אולי הייתה זו התסבוכת המשפחתית שהוא הרגיש שנמצא בה כרגע, אבל הייחולים להלקאות בבית הספר הזכירו לו קרובת משפחה אחרת מהעבר.
השולחן היה עמוס מכל טוב הארי ראה שבילי עדיין לובש בגד מכופתר שגדול עליו בכמה מידות, אך הפעם זו הייתה גלימה ולא חולצה מוגלגית. ג'יין נראתה עייפה יותר מלפני כן. ובעברו השני של השולחן ישבה אישה כפופה ומקומטת, בעלת שיער לבן ודליל, ומשקפיים עבי מסגרת. היא לבשה חלוק מלמלתי ועטתה מטפחת פרחונית לראשה.
"נו! נו!" היא האיצה בהם.
"הירגעי, אמא," ג'יין מלמלה, והחיוך שלה הראה יותר לחץ מאשר חגיגיות.
הארי וברי התיישבו זה לצד זו – השולחן היה בנוי כך שהרגליים והמרפקים שלהם לא הפסיקו להתחכך אלה באלה, וזה רק הפך להיות מוזר יותר מאז שהם לא ביחד – ואבא של הארי התיישב בראש השולחן העמוס בכל טוב.
כולם ישבו בדממה סביב השולחן, והארי המתין שיקרה משהו, אבל דבר לא קרה. הוא הגניב מבט לברי, מתוך ציפייה שהיא תרמוז לו מה עליו לעשות כרגע, אבל נראה שגם היא הייתה מבולבלת מהשקט המביך הזה. נראה שגם הוריו הרגישו אי נוחות מסויימת. רק הסבתא נשנשה בחדווה עלים מהסלט שהיה מונח לפניה.
בסופו של דבר, ברי כיחכחה בגרונה. "אז מה קורה?" היא שאלה, ועטתה על פניה את חיוכה המפורסם.
נראה שזה עורר את בילי וג'יין, שמיד החלו לנוע ולהעמיס על צלחתם. נראה כי יותר משהארי וברי היו מובכים מבילי וג'יין, הוריו היו מובכים על אחת כמה וכמה.
"אז ברי," הארי שמע את בילי פותח בשיחה בשעה שהעמיס שוקי עוף על צלחתו, "ספרי לי עלייך קצת! הארי לא מפרט הרבה במכתבים שלו, את יודעת. למעשה, הוא לא שלח לנו מכתב כבר כמעט חודשיים!"
הארי הרגיש שהוא מסמיק. לרגע קט הוא חש הכרת תודה על כך שאין לו הורים אמיתיים.
ברי, בתגובה, צחקקה ופתחה את פיה, אבל הסבתא צעקה מקצה השולחן: "מה? בֶּרי?! זה שם של בן! אוי ואבוי, בשם מורגנה, השמות שנותנים לבנות בימינו!"
"מה? אמא, אמא," ניסתה ג'יין לעלות בקולה על אימהּ, שהייתה עסוקה בלהמשיך ולנאום על הידרדרות השמות. "אמא!"
הסבתא עצרה את שטף דיבורה. "תראה מה זה, בילי," היא אמרה לחתנה, "אני גידלתי וחינכתי אותה, הנקתי אותה, סחבתי אותה תשעה חודשים, והיא ככה קוטעת אותי בלי בושה! חוצפנית שכזו! למה התחתנת איתה?"
"אמא," ג'יין לא ויתרה, "השם שלה זה לא בֶּרי, זה בְּרי."
"אה," הסבתא השיבה ביבשושיות. וכשנראה היה שהיא נרגעה, היא ירקה לפתע, "סקוטית."
"אל תקחי את זה קשה," מיהרה ג'יין להרגיע את ברי, "כמו שאת רואה, אמא שלי כבר לא איתנו בשנים האחרונות."
"אני יותר איתכם משג'רי בלוסום בקבוצה של האבטיחים מוויניפג," גערה סבתא.
"אמא, הוא מת לפני יותר משלושים שנה."
"זה בסדר, זה בסדר! לא נפגעתי," מיהרה ברי להרגיע לפני שהרוחות ימשיכו להתלהט, הוסיפה חיוך בשביל השכנוע. אותו חיוך שהארי למד לא להאמין לו.
"ושתדעי, ברי," בילי אמר לה בפה מלא צלי בקר, "שאין לי בעיה עם סקוטים בכלל. להפך, אתם עדה ממש נחמדה!"
"תודה," ענתה לו ברי בקרירות, ושבה להתעסק בצלחתה. נראה שהארוחה הזאת לא הייתה יכולה להיות כושלת יותר, והארי חש בושה כה עמוקה עד שנאלץ להזכיר לעצמו בכוח שזו לא המשפחה שלו, וברי אינה החברה שלו.
הם שבו לאכול בשתיקה מביכה לכמה שניות, במהלכה הארי שם לב שג'יין ובילי מנהלים מעין שיחה אילמת במבטים מעל השולחן, עד שלבסוף בילי פנה לברי ואמר לה, "אני מתנצל, לא התכוונתי לפגוע בך וב – אה – בתפוצה שלך."
"תודה," חזרה על עצמה ברי, אבל הפעם היא נראתה מחוייכת יותר. "אז אחרי שדנו בשם שלי ובשורשים המשפחתיים שלי, אולי תספרו לי קצת על עצמכם? הארי סיפר עליכם כל כך הרבה!"
"באמת?" אורו עינייה של ג'יין, "דווקא בבית הוא לא מראה בנו כל כך עניין! מה סיפרת עלינו, הארי?"
הארי בלע את רוקו. מה הוא אמור לומר? ומה אם הוא יספר משהו לא נכון בעליל על משפחתו?
"הוא סיפר כמה שאת מסורה לטיפול באימך," ברי החלה להחמיא לג'יין, ונראה שזה הביא את ג'יין על סיפוקה.
אצל הסבתא, לעומת זאת, זה הביא לתוצאה הפוכה לחלוטין. "מה זה מסורה?" היא רטנה, "אפילו דיפסי, החתול השחור שאימצתי בגיל 9, היה יותר מסור ממנה, והוא נשאר אצלי יום אחד בלבד לפני שברח ממני לנצח!"
"אני מבינה אותו," מלמלה ג'יין.
"אמרת משהו?" הסבתא שאלה, "לא יפה למלמל ככה לאישה זקנה בפרצוף. אני לא שומעת כמו פעם, ואת יודעת את זה!"
ג'יין הנידה בראשה. "לא כלום," היא ענתה לה.
"ומה הארי סיפר עליי?" שאל בילי בהתרגשות.
"טוב, הוא רק אמר שאתה עובד במשרד הקסמים, אבל לא ממש הבנתי מה אתה עושה שם," הודתה ברי.
"אה," בילי נראה מאוכזב. "חבל, אני חושב שזה די מעניין."
נראה היה שהשתיקה המעיקה עומדת לשוב לסעודה, אבל ברי מיהרה לומר, "אני דווקא אשמח לשמוע על העבודה שלך, אדון פוטר!" וכשהבחינה בנפנופי הידיים הקרבים ובאים, היא מיהרה לתקן את עצמה: "כלומר, אבא!"
"כן!" התלהב בילי, "התחלתי בתור איש תחזוקה פשוט, את יודעת. קצת שיפוצים, קצת שרברבות, לא יותר מדי. עבודה מתישה ורפיטטיבית. זה היה עוד לפני שהכרתי את האמא הביולוגית של הארי. כל הזמן ייחלתי לדרך לייעל את מה שאני עושה, את בטח מתארת לעצמך. ואז התפנתה משרה במחלקה למחקר ופיתוח לחשים, שזה היה החלום שלי עוד לפני שהתחלתי ללמוד בהוגוורטס, ושם באמת התחלתי לפרק ולנתח את הקסם לחלקיו הקטנים ביותר. גיליתי שכל חלקיק בעולם יכול להיות במצב של קסם, או במצב לא של קסם. אממ, את עוקבת?"
ברי הנהנה. הארי שם לב שגם הוא עוקב אחרי הסיפור של בילי.
"אז סימנתי את המצב של 'יש קסם' בספרה 1, ואת המצב של 'אין קסם' בספרה 0, וכך בעצם הצלחתי לתרגם כל קסם ולחש שהוא לרצף כזה של ספרות. בהמשך, הבנתי שאפשר לקחת את מה שהשרביט עושה – פעולה של תיעול קסם – ולהכתיב לו מראש מה אני רוצה שהוא יעשה, בעזרת שינוי ערכי הספרות הבינאריות האלה – "
" – מה זה בינאריות?" שאלה ברי.
"משהו בכשפומטיקה," השיב בילי בהיסח הדעת, "זה אומר שיש רק שני ערכים אפשריים, או שתי ספרות אפשריות. אז שרביט יכול להכיל מספר מוגבל של ספרות בינאריות. אבל אם אני מחבר כמה שרביטים יחד, הם יכולים להפעיל קסמים כמעט בעצמם! כלומר, את הקסמים שאני מראש אומר להם לבצע, כמובן. אז ייצרנו כמה מאות שרבייטם זעירים והכנסנו אותם יחד לקופסה המאפשרת להם ממש לזכור את הקסמים שקודדנו לתוכם, וגם לבצע אותם לפי דרישה!"
"וואו!" התלהבה ברי, והארי הופתע לגלות שגם הוא מתלהב מההמצאה הזאת. זה נשמע כאילו בילי המציא בכוחות עצמו את הגרסה הקסומה של המחשב.
"איך קראת לזה?" היא שאלה.
"מחוּשב!" בילי ענה בהתלהבות. "כרגע זה בפיתוח – אנחנו מנסים לגרום למחושבים שונים לתקשר זה עם זה, אבל זה לא קל כמו שזה נשמע – אבל זה הפרוייקט שאני מוביל! ואני כל כך מתרגש לשמוע שזה מוצא חן בעינייך. את הארי זה אף פעם לא עניין," הוא מחה דמעה.
הוא טעה. הארי חשב שזה נשמע נהדר. זו יכולה להיות מהפכה של ממש בעולם הקוסמים.
בילי נרגע מעט, ואז הביט ישירות להארי ואמר לו בהתלהבות, "אתה יודע, אם לא תצליח להפוך להיות הילאי, זה לא אומר שאתה צריך לוותר על קריירה מזהירה במשרד הקסמים. תוכל לעבוד אצלנו – באגף המחשוב!"
רגע, מה? מאיפה בילי יודע על חלומו להיות הילאי? אלא אם גם הארי של העולם שהוא נמצא בו שואף להיות הילאי, ולכן בילי מדבר אליו כך, כאילו הוא ממש מנסה לשווק את התפקיד הזה. ומצד שני, הארי תהה כמה המקביל שלו באמת משוחח עם הוריו, והאם הם בכלל יודעים מה החלומות של בנם האמיתי.
לרגע הארי התגעגע למשפחה אמיתית.
הסעודה המשיכה בדממה, אבל הפעם לא היה מדובר בשקט מביך. אולי כי מחשבותיו של הארי עסקו בהמצאותיו של בילי, ומשם התגלגלו לכמיהה למשפחה אוהבת. הרי בסופו של דבר, עם כמה שבילי וג'יין מוזרים, נראה כי הם באמת אוהבים אותו. הארי חשב לרגע שעליו להפגין אהבה כלפיהם בחזרה, לולא הייתה זו רמאות – הוא, לצערו, אינו הבן שלהם. הוא לא באמת שייך לשם.
הסעודה הסתיימה זמן לא רב לאחר מכן, והכלים המלוכלכים ריחפו לכיוון המטבח בהינף שרביטה של ג'יין. הארי תהה אם מה שמנקה את הכלים הוא – איך בילי קרא לזה? – מחוּשב, או שמא היה זה כישוף רגיל ומוכר.
הם קמו בעצלתיים מהכיסאות, שבעים ועייפים. הארי וברי פנו לעלות לחדרי השינה, כשהסבתא הזהירה אותם שלא ישנו באותו החדר.
"לא תכננו לעשות את זה," ברי ענתה לה. אין ספק שברי של לפני הוגסמיד הייתה שמחה לחלוק איתו חדר, אך ברי של היום ממש לא ראתה את הארי באותו האופן, ולפתע הוא הרגיש בחסרונה מהבחינה הזאת. באיזשהו מקום הוא התרגל לנוכחותה של ברי כבת זוג, גם אם הרגש שהפגינה כלפיו לא היה הדדי. הוא תהה מה גרם לו לגעגוע הזה פתאום. אולי הייתה זו האווירה המשפחתית שלא באמת הייתה שייכת אליו? אפילו ברי שייכת למשפחה הזאת יותר ממנו! ופתאום, הוא הרגיש כה בודד.
כך קרה שהוא מצא את עצמו לבדו בטרקלין, מנסה להתנחם ולהתחמם מול האש המרצדת באח. הוא מעולם לא הרגיש שמשפחתו הייתה קרובה כל כך, בהישג יד כמעט. אולי היה זה החדר החמים, אך הוא חש החמצה בוערת בגרונו – כאילו זו אשמתו ששל הארי שבילי אינו אביו האמיתי, ולכן לא התייחס אליו ככזה. הוא לא הרגיש שהוא בוגד בהוריו האמיתיים – בג'יימס ולילי – משום שהם מתו. הם לא שייכים לעולם שהוא נמצא בו כעת, עולם בו הוא קרוב יותר מאי פעם להרגיש מה זו משפחה אוהבת. קרוב יותר אפילו מאותם לילות מצמררים בו מצא את עצמו בוהה ללא הרף בראי של ינפתא, מנסה להתמכר לחיקוי קר ואפל של אדי משפחה שאינה קיימת עוד. ואילו המשפחה הזו בהחלט חיה, קיימת ומוחשית. ואם זו המשפחה שלו כאן, הוא תהה מה יפגוש מחר, בדרך פריווט.
עפעפיו נעשו כבדים, והספה עליה שכב הייתה כה רכה ונעימה. הוא שקל פשוט להירדם כך, אל מול האח בטרקלין, וקיווה שלא יכעסו עליו. ובעצם, למה שיכעסו עליו? הם הרי הוריו האוהבים, לא?
לחשוש קל העיר אותו מיד. הוא הזדקף באחת והביט כה וכה – ליבו הולם בפראות – ואין נפש חיה בטרקלין. הוא כנראה דמיין את זה, או ששמע קרש מתפצפץ באח.
"פססט," נשמעה לחישה נוספת. והפעם זה ממש לא היה קרש מתפצפץ, אם כי נדמה היה שזה כן הגיע מהאח…
"פססט, היי, הארי! הסתכל לכאן!" הלחישה המשיכה. הפעם לא היה אפשר לטעות. הוא הפנה את מבטו לכיוון האח וראה ראש נשי ומחוייך מביט בו מבין הלהבות. הוא התקשה לזהות את האישה, כמו גם את קולה.
"התקרב, הארי…" ביקשה האישה, "התקרב אליי…"
הוא נעמד בזהירות, לא מוריד את עיניו מהאח, ולא ממצמץ לרגע. "מי את?" הוא שאל, לוחש גם כן.
"אתה לא מזהה אותי, מה?" היא שאלה, "תיארתי לעצמי… אני אמא שלך, הארי. בוא, התקרב."
הוא פסע אט אט לעבר האח. אמא שלו? מה הכוונה?
"ג'יין?" הוא שאל, וזכה לצחוק מתגלגל בתשובה.
"מי זו ג'יין?" היא שאלה. אם זו לא ג'יין, אולי זו אימו הביולוגית מהעולם הזה? האם זה נפוץ במקום הזה שהורים מתים מבקרים את ילדיהם דרך האח?
"מי את?" הוא שאל שוב, והפעם חשש קל התגנב לקולו. היא הביטה בו כה וכה, מניפה את שיערה האדמוני שהשתלב בלהבות סביבה.
"עבר כל כך הרבה זמן, הארי? אתה לא מזהה אותי? את אמא לילי?" היא שאלה, וליבו של הארי פרפר בהתרגשות.
"א…מא?..." קולו רעד. ליבו הלם בפראות. האש הייתה כה חמימה מקרוב.
"הארי שלי, התגעגעתי אליך…" היא לחשה. "אחרי כל השנים האלה, אחרי שהפרידו בינינו…"
"אבל…" הוא הביט בה, בעיניה הירוקות והמוכרות כל כך, "אבל איך זה ייתכן?"
"התקרב אליי, עוד קצת," היא ביקשה, "ציפיתי לך. הכנתי לך עוגה, בצורת סניץ', כמו שאתה אוהב."
"סניץ'?" הוא חזר אחריה כמהופנט. הוא היה כה קרוב לאח, ופניה נראו כה ברורות פתאום.
"כן, עם אננס," היא המשיכה, "בוא, התקרב אליי. כל כך קר לי פה לבדי, במקום הנורא הזה, ואני זקוקה לחום שלך."
שלווה משונה נבטה בבטנו של הארי, ומיד פשטה בכל גופו. זו אמא. זו אמא! והוא עומד להתאחד איתה.
"תן לי לחבק אותך, הארי אהוב," היא המשיכה, "תן לי להעניק לך מעט מהחום."
היא הושיטה יד לוהטת וליטפה את לחיו. מגע כה רך ומלטף, אותו הרגיש מעט מדי בחייו.
"תן לי לקחת אותך אליי לנצח."
הוא הביט בה. החיוך שלה חשף שיניים מחודדות. העור שלה הותך, כמו שעווה, והותיר את גלגלי עיניה בולטים מחוריהם. השיער שלה החל לנשור.
"אה!" הוא פלט צווחה והתרחק משם בריצה כושלת לאחור. הוא קרס על הספה והביט באח – שהכילה אש ותו לא.
הוא הביט בידיו שהיו מכוסות כוויות אדומות. מה לעזאזל זה היה? הוא היה בטוח שדמיין את כל זה, אלמלא ריח חזק ומתוק של אננס נישא באוויר הבית. ריח נעים וביתי, והארי הרגיש את עפעפיו שוב נסגרים…

נדמה כאילו עברה רק שנייה, והארי שוב ניעור. נדרש לו כמה שניות של בהייה באוויר כדי לקלוט שהוא לא ישן בספה, אלא מצונף במיטה שלו בחדר השינה. מה קרה פה? האם הוא סתם חלם על אמא שלו? איך הוא הגיע למעלה? הארי ניסה לסדר את המחשבות שלו בראשו, אבל בדיוק אז ראש מוכר הציץ מהכניסה.
"אתה בא לפתוח את המתנות?" שאלה ברי.
מתנות! הארי שכח לגמרי מהמנהג הזה. הראש שלו היה טרוד במחשבה להימלט מהעולם הזה. הוא תהה אם שלחו לו מתנות בכלל.
ברי נראתה די נרגשת, והארי לא היה בטוח אם היא באמת מצפה בקוצר רוח לפתיחת המתנות או שהיא סתם מתרגשת מהטיול הצפוי להם אל דרך פריווט.
כך או כך, הארי התמתח וקם, מצטרף אל ברי שדהרה כעת במורד המדרגות.
למרגלותיו של עץ אשוח מהודר ומקושט, המתינו עשרות מתנות עטופות בגדלים וצבעים שונים. למרות הדברים האחרים שטרדו את מוחו, הארי לא היה יכול שלא לחוש בפרץ האנרגיה הילדותי שהתלווה למחזה הזה – גם אם חג המולד שהיה רגיל אליו בקרב הדרסלים היה יותר עגמומי וכלל במקרה הטוב ביותר מתנה אחת מסכנה, קבורה בין הררי המתנות שקיבל דאדלי מחבריו.
באופן לא מפתיע, לא כל המתנות נועדו להארי. ככל הנראה כבר נודע לחבריה של ברי שהיא מבלה את החג אצל משפחת פוטר, כי הארי זיהה כמה מתנות שהיו ממוענות אליה.
הוא התכופף כדי להרים כמה מהמתנות שנשאו את שמו, והופתע מהכמות הנכבדת שהייתה מרוכזת תחת העץ.
הוא עבר בין המתנות וקרע את המעטפות, מתפעל מעותק של הספר "קסמי אופל לאובדי עצות" שנתן לו וויל, מגחך למראה דמות חצי מעוכה של קוסם עם הכיתוב המצורף "תנמיך פרופיל! באהבה, מאליוט", ומוחמא למראה הבושם הגברי ששלחה לו וונדי (שבמחשבה נוספת גרם לו לתהות אם היא מנסה לרמוז שהוא מסריח).
בין המתנות הנוספות שהוא פתח, היו קופונים לשדרת דיאגון ולהוגסמיד שקיבל מהוריו, וגם דובון ורוד מברי ("קניתי אותו לך חודשיים מראש," אמרה ברי. "מאיפה הייתי אמור לדעת שתתחלף בגרסה אחרת של עצמך לפני חג המולד"). להפתעתו, המתין לו מתחת לעץ גם שקיק עם אבקה לבנה משונה, ופתק מצורף שקרא: "הארי, זה חומר טוב! שלך, סבתא".
עד שהגיע למתנות האחרונות ברי כבר עזבה לטובת ארוחת בוקר, והארי הרים קופסה נוספת, ופתח אותה, מופתע לגלות בפנים סוודר מקופל היטב. הוא לא ידע ממי זה, אבל משהו במראה הזה הציף אותו בהרגשה מוכרת ומנחמת. הוא הרים את המתנה, ולעיניו התגלה חזיתו של הבגד שעליו נרקמה האות H - מה שנועד כנראה לייצג את שמו הפרטי. על גב הסוודר היה מודבק פתק בכתב יד מוכר:
"להארי, חג מולד שמח! ממולי וויזלי."
הארי עמד בלי לזוז. הדם קפא בעורקיו.
הוא היה ממשיך לבהות בסוודר, אם לא היה מבחין לפתע שמתחת למתנה של מולי וויזלי היו עוד שלושה סוודרים נוספים. הוא הרים את הסוודר השני, שנשא עכשיו את האות E, והיה ממוען מהרמיוני גריינג'ר, עם פתק דומה לשל גברת וויזלי. השלישי היה מרון וויזלי, ונשא את האות L, והסוודר הרביעי – הארי כבר ידע ממי הוא לפני שהוא קרא את הפתק, ובכל זאת הוא הצטמרר למראה הפתק עם שמו של אנדי.
הוא הניח את הסוודרים אחד ליד השני בידיים רועדות, ובהה באי אמון במה שהפך כעת למסר חד וברור באותיות סרוגות. אלה לא היו סתם סוודרים, זאת הייתה קריאת מצוקה לעזרה – HELP.
קודם אמא שלו, ואז זה. העולם שלו מנסה ליצור איתו קשר, ונראה שהמצב שם לא טוב יותר מהמצב כאן.
"הארי?" קולה של ברי הקפיץ אותו. מתי היא הספיקה להתגנב לשם?
הוא הסתובב אליה בפראות, מסתיר את הסוודרים מאחורי גבו. תחושת הבטן שלו מנעה ממנו להראות לה אותם. הוא בעט בקרטון אל מאחורי האשוח.
"אתה בא?" היא שאלה אותו.
"לאן?"
ברי הביטה לצדדים לפני שענתה לו. "אתה יודע, הטיול הרומנטי?"
הארי התעשת. "כן, כן," הוא ענה לה נמרצות. האירועים האלה לגמרי הסיחו את דעתו, אבל עכשיו הזמן לחזור למטרה.
"אז בוא, קדימה, תוביל!" היא חייכה אליו, "והארי, לא יזיק לך לחייך קצת. אתה נראה ממש חיוור, כאילו ראית מוגל."
הוא חשף את שיניו במה שהיה אמור להיות חיוך, ודמה יותר לפרצוף של ילד שמכריחים אותו לגמור את האפונה.
היא חייכה אליו בחזרה, חיוך נטול דופי.
"אז נצא."

הארי בהה בעצבנות מחלון הרכבת בה נסעו. הנוף לא נראה לו מוכר.
צלצול עדין נשמע מאי שם, ואחריו קול ערב של כרוז המודיע מה התחנות הבאות.
"נו, מתי אנחנו צריכים לרדת?" הארי שאל את בחוסר סבלנות.
ברי הביטה בו. "אתה אמור לדעת, לא?" היא ענתה לו, "אין לי מושג איפה הדודים שלך גרים. אני רק זוכרת שזה איפשהו בסארי."
"דרך פריווט מספר 4, ווינגינג תחתית," הוא ענה ברוגז, "והמפה הגרועה של ההורים של הארי שלך לא מראה את ווינגינג תחתית בכלל."
ברי הרימה גבה חשדנית. "ווינגינג תחתית? זה קיים? לא שמעתי על זה."
"מה זאת אומרת שלא שמעת על זה?" הוא הרים מעט את קולו וזכה למעט מבטים משאר נוסעי הקרון, "אני גרתי שם!"
"ששש… הארי," ברי ניסתה להרגיע אותו, וחייכה במבוכה לשאר הנוסעים.
"למה שאני אצפה בכלל שתכירי את זה בעצם?" הוא מלמל בעצבים, כאילו לעצמו.
ברי נראתה נבוכה קצת.
"למה לא?" היא ענתה לו, "אם אני לא שמעתי על זה, וזה לא מופיע במפה, אז…"
"אז טוב שאני כאן בשביל למצוא את זה, לא?" הוא נשף בבוז.
את שאר הנסיעה הם העבירו בשתיקה רועמת ופרצופים חמוצים. הארי הקפיד להמשיך להביט בנוף הנשקף מהחלון ולא בעיניה של ברי. הוא קצת הופתע מהמהירות שבה זה הידרדר לריב, אבל אולי זה קרה משום שלא חש בנוח לחשוף בפניה את המתנות המערערות שקיבל. בכל זאת, עד לאחרונה היא העמידה פנים שהיא חושבת שהוא בן הזוג שלה. הוא לא ידע אם הוא יכול לבטוח בכלל. מה היא כבר עשתה בינתיים כדי להרוויח את האמון שלו בה?


"אני לא מבין את זה, אני לא מבין את זה…" הוא מלמל ובחן את המפה בקדחתנות. הרוח היבשה של דצמבר היכתה בהם כשעמדו בתחנת אוטובוס שוקקת באמצע רחוב מוגלגי. "זה אמור להיות ממש קרוב!"
"מה קרה?" ברי שאלה, "גילית שווינגינג תחתית לא קיימת?"
"אולי את יכולה להפסיק עם זה כבר?!" רתח הארי. "את תמכת בתאוריה שלי, לא? אז אם אני צודק גם הבית של הדודים שלי אמור להיות קיים! ווינגינג תחתית, סארי, דרך פריווט – כל החבילה!"
ברי נאנחה. "אם ווינגינג תחתית קיימת – למרות שהיא לא מופיעה במפה, כן? אבל נניח שהיא קיימת – אז אולי תראה לי על המפה איפה היא אמורה להיות?"
הארי פרש בפניה את המפה. "ממש כאן," הוא הצביע על נקודה כלשהי, בלי להתעמק בה יותר מדי. "אבל נראה שאנחנו רק מתרחקים לפי המפה המיותרת הזאת."

"אז למה אתה עדיין מסתכל במפה הזאת אם היא כל כך מיותרת?" היא עקצה אותו, בדיוק בשעה שהאוטובוס בו נסעו ביצע פנייה חדה.
"יודעת מה?" הוא שאל בעצבנות, ואז פתח את חלון האוטובוס והשליך את המפה מבעד לו.
ברי החניקה צרחה. "הארי!" היא קראה, "לא באמת ציפיתי שתעשה את זה! איך נסתדר עכשיו?"

"אנחנו מסתדרים מעולה," הוא ענה לה, אם כי בעיקר ניסה לשכנע את עצמו בשלב הזה. הם נסעו ברכב של אדם זר לאחר שניסו לעצור טרמפ בצומת כלשהו, שהארי טען שהיה אמור לקרב אותם ליעד.
"אני רואה," ענתה ברי בקול נוטף ארס.
"דובשנים, לא לריב לי ברכב בבקשה," הנהג הקשיש ביקש, "ואם אתם משלימים, אל תעשו משהו פיזי מדי. לפחות לא אצלי ברכב. איפה אמרתם שאתם צריכים לרדת?"

"ממש כאן?!" ברי צעקה, "הארי, למה ביקשת ממנו לרדת ממש כאן?!"
הם עמדו בשדה בסמוך לכביש נטוש. מלבד הרכב ההוא שהוריד אותם באמצע השום מקום הזה, לא הייתה שם כל נפש חיה.
"הארי, איך זה עומד לקדם אותנו בדיוק?!" היא המשיכה לצעוק, "איך זה אמור להביא אותנו לבית הלא קיים של הדודים הלא קיימים שלך? אתה רוצה להגיד לי שהדודים שלך גרים באמצע כביש שכוח אל?"
הארי הביט סביבו, לקח נשימה עמוקה ועצם את עיניו. "את יודעת מה," הוא אמר, "את צודקת."
ברי רקעה ברגלה בתסכול. "יופי, הארי! ממש תודה!" היא צרחה, "למה לא יכולת להודות בתבוסה שלך קודם, לפני שמצאנו את עצמנו באמצע שום מקום?!"
"אני לא מודה בתבוסה כי אין תבוסה," הוא ענה לה. "את צדקת, אבל גם אני צדקתי. דרך פריווט באמת לא קיימת בעולם שלך, אבל היא כן קיימת בעולם שלי. למעשה, היא הייתה קיימת ממש כאן. אני מרגיש את זה. משהו באוויר."
ברי הביטה בו בפה פעור. "אתה פשוט מסרב להודות בתבוסה שלך, מה?" היא אמרה באי אמון, "באמת. מי שזאת לא תהיה שתזכה בך בעולם שלך, היא הולכת לסבול המון. אתה מוציא ממני צדדים שלא ידעתי שקיימים בי, הארי."
"אני פשוט…" הארי כבש את עיניו ברצפה. "אני יודע שזה נראה כאילו הובלתי אותנו לשום מקום, אבל פשוט הייתי חייב להיאחז בקצה החוט שהיה לנו. זה כל מה שהיה לי. קיוויתי שאולי אני אוכל להתקדם בתעלומה המזורגגת הזאת. וכמו שאני למדתי להכיר את התעלומות שתוקפות אותי בשנה האחרונה, אני חושב שהשומקום הזה הוא באמת הפתרון שלנו. אני משוכנע בכך."
"אם ככה, שרלוק," אמרה ברי. "תמצא לנו רמז."
הארי עצם את עיניו, נותן לדרך פריווט לעלות בעיני רוחו. "אני ממש רואה את זה," הוא מלמל והתקדם מעט בעיניים עצומות. "הנה, כאן אמורה להיות הגינה של דודה פטוניה. וכאן…" הוא המשיך לשוטט, "כאן האח, אותה אח שדוד ורנון חסם אחרי שהוצפה במכתבים, ואחרי שהוויזלים קרסו לתוכה. והנה החדר של דאדלי!" הוא המשיך לשוטט, "אני ממש יכול להרגיש את הפלייסטיישן השבור שלו. וזה אומר שהארון שמתחת למדרגות צריך להיות ממש…"
באם!
הארי פקח את עיניו בבהלה. הוא הרגיש כאילו ראשו שוב נתקע במדרגות שמעל הארון, בדיוק כמו הימים ההם. הדמיון שלו מפותח ממה שחשב.
"יופי, נתקעת בשלט חוצות בסוף," היא לעגה לו. "למה בכלל שמישהו ירצה לפרסם משהו במקום התקוע הזה?"
"לא יודע," הארי משך בכתפיו, "שווה לראות מה זה."
הם התרחקו מעט מהשלט כדי להצליח לראות את כולו. על השלט נראתה אישה לבושה בבגדי עקרת בית, ולצידה הכיתוב: "הסוף לכתמים! קני עכשיו את אבקת הכביסה של גברת קרצף! מבית היוצר של מסיר הכתמים המפורסם!"
ברי עיקמה את אפה. "קצת מיושן, לדעתי," היא העירה.
הארי, לעומתה, נראה מהורהר. הוא לא ידע לשים על זה את האצבע, אבל משהו בזה צילצל לו קצת מוכר.

המשך יבוא...

!!!!! יאי! אנדי חדש, מדהים כרגילללללל

ותערוך את החתימה שלך לפרק 18....