אנדי || מאיר ואיתמר, פאנפיק משותף

פספוסים

הם שבו לאכול בשתיקה מביכה לכמה שניות, עד שג'יין אמרה, "טוב, אין לי כוח. שולחן חג, בכל זאת. למישהו יש דבר תורה?"
אנחה כללית נשמעה מקרב הסועדים. למה תמיד אמא מפילה עליהם דבר תורה?
"לי יש!" הכריזה הסבתא, מה שגרם לאנחה כללית נוספת.

-~-

הארי התעשת. לבריאות הארי.

-~-

"ודאי, ודאי," אמר הארי. "מוטב שנלך."
"מוטב גם מוטב," אמרה ברי בהסכמה מהונהנת.

-~-

"קדימה, תחייך קצת."
היא נופפה בשרביטה ושני חוטים נקשרו לקצות הפה שלו ונמתחו, גורמים לו לחייך בעל כורחו.
(אמאלה ממתי יש פספוסים מפחידים)

-~-

הוא חשף את שיניו במה שהיה אמור להיות חיוך, ובעיקר הראה לברי כמה הזניח את שיניו (כי מה לעשות שמברשת השיניים שלו נשארה בעולם ההוא, והוא לא רצה את החיידקים המגעילים מהמברשת של הארי האחר)

-~-

הוא חשף את שיניו במה שהיה אמור להיות חיוך, והיה דומה יותר לפרצוף של וולדמורט כשהוא עשה את ה"האהאהאהא" בקטע ההוא בסרט השביעי.

-~-

ברי החניקה צרחה. "הארי! השלכת פסולת מרכב זה אסורה!"

חחחחחחחחח, ג-א-ו-נ-י!

היי, מחכה לכם הפתעה נעימה בסוף הפרק.
---------------------

בפרק הקודם הארי וברי ניסו להגיע לדרך פריווט מספר 4, אך לאחר הרבה ריבים כל מה שהצליחו למצוא היה שלט חוצות לאבקת הכביסה של גברת קרצף. מוכר לכם מאיפשהו?

פרק תשעה עשר

הארי וברי כבר חזרו לבית משפחת פוטר עד הצהריים. אף אחד מהם לא היה במצב רוח נלהב להעלות תאוריות ומחשבות לגבי מה שהם מצאו (אם בכלל הייתה לו משמעות כלשהי) – כך שאת שארית ימי חופשת חג המולד הם העבירו לרוב בבטלה. כשהיה לבד בחדרו, הארי בילה חלק מהזמן בניסיון לפענח את הרמזים המעטים שהיו להם. הכיתוב על מפת הקונדסאים לא השתנה, וגם לא הואר להארי באור שונה בעקבות המסרים הנלווים, מה שלא תרם במיוחד לשיפור מצב רוחו. גם שאר הרמזים שמצאו לא הובילו את הארי לשום דבר – שלא להזכיר בכלל את מצנפת המיון חסרת התועלת, או את ברי שלא ממש דיברה איתו מאז ששבו מהטיול הקטן שלהם. חסרונם של וונדי, וויל ואליוט הורגש, והארי מצא את עצמו לבד לא מעט.
הימים חלפו להם לאיטם, ובכל זאת הארי הרגיש שסופה של החופשה הקדים את זמנו, והארי כבר היה צריך לארוז את הדברים לקראת השיבה להוגוורטס.
כשפתח במלאכה, נזכר במתנות שקיבל – לרבות הספרים והבשמים, וגם המתנה המצמררת מהעולם שלו. להפתעתו, אותם סוודרים לא נמצאו במקום שבו השאיר אותם. במחשבה שנייה, הארי לא בדיוק התלהב מהרעיון לשמור אותם למזכרת. בדיוק כשחשב שסיים לארגן את הכל בתיק, עיניו נפלו על השקיק עם האבקה המשונה שקיבלה במתנה מסבתו. הוא כמעט שכח מזה, ותהה לעצמו מה עובר בראש הפראי של הקשישה.
בדיוק אז הוא שמע את קולות גרירת הרגליים ונקישת מקל ההליכה המוכרת, וראה את סבתא מתקדמת בנחישות אל הכורסה המזמינה בסלון.
"סבתא?" הארי ניסה, משתדל לדבר בקול ברור.
"מה," היא גערה, בלי לטרוח להסוות את חוסר הסבלנות בקולה.
הארי הרים את השקית לנגד עיניה.
"את… יודעת שאני בן פחות משמונה עשרה, נכון?" הוא אמר. "וגם בפעם האחרונה שבדקתי, אין לגליזציה ל–"
"בוודאי שאני יודעת. אתה עוד מעט חוגג אחת עשרה, לא?" אמרה סבתא בפיזור, אם כי היא לא נשמעה מעוניינת בכלל לגבי הגיל של נכדה. "למה אתה שואל?"
"פשוט, אני לא יודע אם התבלבלת במתנות, אבל נראה לי שהבאת לי –"
"–אה, אתה מדבר על אבקת הכביסה שקניתי לך?" הסבתא חייכה, והפעם היא נשמעה נרגשת באופן כנה. "הו, ידעתי שאתה תאהב את זה. זאת הייתה הקרבה גדולה מצידי, אבל ידעתי שתצטרך את זה יותר ממני, לא כך?"
אוי, אז זה מה שזה היה? הארי פתאום הרגיש כל כך משועשע.
"אבקת כביסה?" הוא שאל בהקלה, "של גברת קרצף?"
הסבתא נדרכה פתאום. "של גברת מי?"
"גברת…" הארי החל לחזור על מה שאמר. גברת קרצף… למה זה נשמע לו כל כך מוכר, ועם זאת כל כך לא שייך? "את מכירה את אבקת הכביסה הזאת, נכון?"
"אין אבקת כביסה שאני לא מכירה," התגאתה הזקנה, "חוץ מ… איך אמרת? איפה ראית את זה?"
הארי היסס. עד כמה כדאי לו לערב את סבתא בסוד העניינים?
"ראיתי את זה ב… בשלט חוצות," הוא ניסה. "בפרסומת."
"פרסומת?" סבתא נראתה מהורהרת. "אז זה בטח משהו מוגלגי. אם כי אני מכירה גם את כל אבקות הכביסה המוגלגיות, אז מאין זה הגיע?"
לפתע היא התקרבה אליו בצעד גס והארי מעט נרתע, אך היה זה רק כדי שתוכל ללחוש על אוזנו: "ואיפה אמרת שראית את זה?"
הארי חשש. לגלות לה יחשוף אותו לחלוטין, לא? ומצד שני, מה אם סבתא תוביל אותו לשלב הבא? מה אם היא תספק לו קצה חוט? ומה היא בכלל תבין מזה שהוא בסך הכל יאמר לה איפה טייל?
"באיזה כביש נטוש בסארי," הוא היסס, "ב…"
הוא נשם עמוק. זה עכשיו או לעולם לא.
"בווינגינג תחתית, דרך פריווט," הוא אמר במהירות, וקיווה שסבתא לא תחשוב שיש משהו לא בסדר בכתובת הזאת.
סבתא פקחה את עיניה בתדהמה. "סארי?" היא הנמיכה את קולה, ונשמעה מעט חרדה. "אתה יודע, נכד, אומרים כל מיני דברים משונים על המקום הזה…"
הארי הנהן בקשב רב. נראה שסבתא יודעת משהו. "מה אומרים?" הוא שאל אותה בציפיה.
"אומרים – טוב, כך מספרים בכל אופן – שאפשר להגיע משם לכל מיני…" מלמלה סבתא במסתורין, "כל מיני עולמות אחרים…"
"איזה עולמות אחרים?" עיניו של הארי נצצו.
"עולמות דומים, אך גם שונים. ומספרים שכאשר יגיעו לשם הזוג האוהב־שונא, אז הכל יתגלה…"
הארי הביט בה בשקיקה. נראה שהכל עומד לבוא על פתרונו. "מה יתגלה?" הוא שאל בלחישה.
סבתא אחזה בפניו בידה המקומטת. "אז יתגלה שאתה מקשיב לסבתא הזקנה שלך שלא יודעת שום דבר!" היא צחקה פתאום במבט מזוגג. "אני מברברת ומדברת שטויות, ואתה קונה את זה! אוי, נהדר… חכה שג'יין תשמע על זה. סארי! חה! חברה שלי משם. משוגעת על חתולים, וגם בכללי חסר לה איזה בורג."
"טוב," הארי השתעל. הוא לא יכול לשקר לעצמו – הוא היה די מאוכזב. הוא לא ידע אם זה היה יותר מאוכזב מהסבתא שקישקשה לו ככה, או מעצמו, שהאמין לה.
כך או כך, להארי היה עוד פחות מצב רוח לדבר כשברי הצטרפה אליהם עם מטען משלה, והיא לא נראתה להוטה יותר ממנו לפתוח בשיחה. רבע שעה מאוחר יותר הם כבר היו במונית יחד עם אדון פוטר ובדרכם חזרה אל קינגס קרוס. הפעם נראה שהאב אפילו לא ניסה לדבר איתם – אולי הוא חש במתח באוויר וידע שזה לא יהיה חכם לשבור אותו. בכל מקרה, הם נפרדו ממנו קצרות כשהגיעו, עברו בזריזות דרך המחסום (הארי נאלץ לשפשף את עיניו כשראה שהם עומדים ברציף שש ושלוש עשרה חלקי שש עשרה) ועלו על הרכבת. ברי מלמלה משהו על זה שהיא הולכת לפגוש חברים והמשיכה הלאה, והותירה את הארי לחפש תא לבדו. קצת מרחב מברי יעשה לו רק טוב כרגע.
הוא שוטט ברכבת בשיעמום. מבט חטוף בשעון הבהיר לו שיש עוד זמן מה עד שהרכבת תצא. בעולם שלו, הוא מעולם לא הקדים כך לנסיעה. אף אחד מחבריו לא היה שם, ונראה היה שרוב התאים ריקים, אז הוא נכנס לתא אקראי והתיישב בתוכו בחוסר מעש.
הוא פתח את מזוודתו בעצלתיים כדי ללבוש את גלימת בית הספר, וכשהוציא אותה, נגלתה לעיניו תווית הנושאת את שמו:
"הארי ביליארד פוטר"
הארי ביליארד. זה רק הגדיל את תחושת הזרות שיש לו במקום הזה. על הגלימה המקורית שלו הופיע שם קצת אחר, בכתב ידה של מדאם מלקין. בכל פעם שראה את זה, הוא נזכר בהתרגשות שהתלוותה לקבלת המכתב הראשון מהוגוורטס. אבל השם של הארי ביליארד לא עורר בו שום נוסטלגיה.
בדיוק כשסיים להתלבש, דלת התא נפתחה.
"שלום," ראשה של וונדי הציץ פנימה. "תהיתי איפה אתה נמצא."
היא הייתה לבושה בבגדי מוגלגים רגילים. הארי לא ראה אותה עד עכשיו בלי הגלימה.
"היי," הארי אמר בשקט. וונדי סגרה אחריה את הדלת והתיישבה מולו. היא הביטה בהארי בסקרנות, והארי הבין את הרמז.
"לא מצאתי שום דבר רציני," הוא אמר. לא היה לו חשק להוסיף עוד, הוא עוד הרגיש שהוא טעון עליה.
וונדי הביטה בו בהזדהות. "מה חיפשת? אולי אם נחשוב ביחד, נצליח לעלות על משהו," היא ניסתה לדובב אותו.
הארי נאנח. "ניסיתי למצוא את הבית המקורי מהעולם שלי אבל הוא פשוט לא קיים," הוא ענה. "כל מה שהיה שם זה שלט חוצות מזופת. משהו על אבקת כביסה. יכול להיות שזה רמז, אבל אי אפשר לדעת…"
הוא הביט בוונדי שלא הסירה ממנו את העיניים. הוא לא הרגיש בנוח מהמצב, ולא רצה לפרט יותר, אז החליט להסיט ממנו את השיחה.
"לך לפחות היה מהנה בחופשה?" הוא שאל.
חיוך קל עלה על שפתיה של וונדי.
"היה נחמד. אני ואבא שלי יצאנו לסקי בהרים, והיה לנו ממש –"
"את מאוהבת בוויל, נכון?" הארי אמר פתאום. הוא לא היה יכול להתאפק. המחשבה הזאת כבר הטרידה אותו יותר מדי זמן. אם הוא לא ישאל אותה בהזדמנות הזאת, מי יודע אם יהיה לו עוד צ'אנס.
"מה?" וונדי שאלה בהפתעה מוחלטת, שבמהרה התחלפה במבוכה. "אתה – אתה רציני?"
"אני רק... כאילו… זה נכון?" הארי בלע את רוקו.
"למה אתה חושב ש…" קולה של וונדי דעך. "אוי, רגע, רגע, נכון… אתה הרי לא יודע את זה, נכון?"
"לא יודע מה?" הארי כמעט נעמד מרוב מתח.
"אתה לא יכולת לדעת בעצם, הרי. וואו, שכחתי לגמרי, הארי, אני מצטערת," היא המשיכה.
"מה לא יכולתי לדעת?"
וונדי חייכה. "אני א־רומנטית."
"ארומטית?" הארי הרים גבה. "איך זה קשור בכלל?"
"א־רומנטית, הארי. אני לא יכולה להיות בקטע של וויל. אני לא בקטע של אף אחד."
"אה," הארי נעצר לכמה רגעים כדי לעכל את מה שזה אומר. משום מה הוא חש… הקלה.
"כן," וונדי המשיכה, "ולגמרי שכחתי שאתה לא יודע. כאילו, סיפרתי לך את זה כבר, אבל לא לך – "
" – להארי האחר, כן. הבנתי," הוא גלגל את עיניו. "שמעתי עליו מספיק."
וונדי צחקה. "למה חשבת שאני בקטע של וויל? למה זה היה כל כך חשוב לך?"
"בגלל ש…" הארי קפא פתאום. למה הוא חשב ככה? הוא לא הצליח להיזכר. כנראה זאת סתם הייתה תחושת בטן. "אני לא… לא חשוב."
הוא הביט בוונדי. היא עדיין הייתה יפהפיה בעיניו, והוא עדיין חשב שהיא נהדרת, אבל איכשהו הידיעה הזאת גרמה לו לראות אותה באור אחר לגמרי. פתאום כל המבוכה נעלמה. פתאום זה שהיא בת אחת שמסתובבת עם שלושה בנים לא נראה לו מוזר.
"את יודעת שהייתי מאוהב בך, כן?" הוא פלט לפני שהספיק לחשוב על מה שהוא אומר.
החיוך על פניה של וונדי לא מש מפיה. "זה מסביר דבר או שניים," היא אמרה, מהורהרת, "אבל נראה לי שעכשיו אתה הגעת לשלב שאתה יכול לצחוק על זה, לא?"
"אם לא אני, אז אליוט בטוח יעשה מזה מטעמים," הוא ענה לה, "אבל אני מעדיף להשאיר את זה סודי בין שנינו."
וויל ואליוט הגיעו אחר כך. הנסיעה החלה כמתוכנן; וונדי והארי חזרו להתנהג כרגיל, משתפים את החברים בחוויותיהם מחג המולד, ומפעם לפעם מחליפים מבטים חשאיים.
אחרי כמה סיבובים של יניב מתפוצץ (עם חפיסת קלפים חדשה שאליוט קיבל מדודו), ועוד סבב של העלאת ספקולציות אחרי שהארי סיפר להם את מה שראה בווינגינג תחתית, הלילה כבר התחיל לרדת וחבריו של הארי עטו את גלימותיהם.
הרכבת נעצרה בסופו של דבר, והארי וחבריו הצטרפו לשאר התלמידים השבים להמשך שנת הלימודים. הם פצחו בהליכה רגלית לכיוון הכרכרות כשאליוט הצביע על ילד קטן שנראה בשנה הראשונה, וקרא, "היי, תראו! הוא לובש את הגלימה שלו הפוך!"
וויל החניק צחקוק. וונדי נראתה נבוכה וסיננה, "אליוט, זה לא יפה…"
הארי חשב שזה די משעשע. התווית הצמודה לבגדו של הילד התנוססה לה כמו זנב קטנטן ומכוער, ולאחר שהתקרבו אליו דיו הארי הצליח לראות שעל התווית רשום –
"רגע," דמו של הארי קפא בעורקיו. "זה… זה לא יכול להיות."
"מה?" אליוט המשיך לגחך. "בטח הוא קם ממש באיחור והיה צריך להתארגן מהר. לא צריך לאבד את הראש."
"על הגלימה הזאת רשום שם של מישהו שקיים בעולם המקביל שממנו באתי!" הארי צעק, וגרם לכמה מבטים להסתובב לעברו.
"ששש… אוזניים לכותל," מיהר וויל להסות אותו.
"סדריק דיגורי," המשיך הארי בלחישה. "הוא היה תלמיד הפלפאף אצלנו. אבל למה זה מופיע שם? למה דווקא עכשיו?"
הארי המשיך לבהות בגלימה של התלמיד, מדביק לאט לאט את הפער ביניהם, עד שבטעות נתקל בו מאחור. הילד הסתובב והביט בהארי בזעף.
"היי, תסתכל לאן אתה הולך," הוא גער. הייתה לו גלימת הפלפאף כמו של סדריק, אבל הוא כלל לא דמה לו.
"מאיפה השגת את הגלימה?" שאל הארי.
התלמיד בהה בו באי אמון, כאילו הוא לא מצליח להבין את פשר השאלה.
"מה אתה רוצה ממני? קיבלתי את זה מהגובלינים."
הוא הסתלק לפני שהארי הספיק לשאול עוד שאלה, ונעלם בין ההמון. הארי ניסה למצוא אותו שוב, אך ניסיונותיו עלו בתוהו.
"הפלפאף, מה?" וויל חשב בקול. "זה מוזר. הרי ההפלפאפים נשארו בטירה כדי לנקות. למה שהוא יהיה פה בכלל?"
"כנראה התפלח חזרה הביתה?" וונדי הציעה. "לא יכולה להאשים אותו."
ארבעתם עלו על כרכרה כלשהי והחלו בנסיעה.
"סדריק דיגורי לא היה סתם תלמיד הפלפאף," הארי המשיך לדבר, "הוא נרצח על ידי אדון האופל ההוא שסיפרתי לכם עליו. היה איזה טורניר, והתחרינו בו ביחד, ו… ו…"
הארי לא הצליח לארגן את מחשבותיו. השם הזה היה קשור באחת הטראומות הגדולות והקשות ביותר שידע.
"מאיפה הגלימות מגיעות בכלל?" הוא הטיח בחלל הכרכרה, כאילו היא אשמה בעצם קיומן של גלימות.
"טוב, זה פשוט," אליוט ענה, "הכל מתחיל כשאמא גלימה ואבא גלים מאוד אוהבים אחד את השני –"
"– זה לא מצחיק," הארי קטע אותו בעצבנות.
"בסדר, בסדר," אליוט התגונן, "ניסיתי קצת להקליל."
"בטח סתם הגובלינים הביאו לו גלימה לא נכונה מהמכבסה," משך וויל בכתפיו, "אבל השאלה היא מאיפה הגלימה הזאת הגיעה למכבסה מלכתחילה."
"המכבסה," הארי הידהד אחריו. "לא ידעתי שיש בהוגוורטס מכבסה."
"איפה אתה חושב שהגובלינים מכבסים בגדים בדיוק?" וויל ענה לו בשעשוע מסוים.
אבל הארי כבר לא הקשיב לו. הוא לא ידע להסביר את זה, אבל משהו פתאום התחיל להתבהר לו. הוא רק צריך לראות את הכול מול העיניים כדי להבין. כל הרמזים עד עכשיו – כל הדברים החריגים שלא אמורים לקרות הובילו אותו עד כה לנקודה הזאת.
"אני יודע איפה התשובה נמצאת," אמר הארי פתאום. וונדי, וויל ואליוט בהו בו. "התווית על הגלימה, השלט של אבקת הכביסה, האחוזה… בכל פעם שנתקלנו במשהו שמקשר בין העולמות, זה בעצם הוביל אותנו למכבסה. טוב, חוץ מהמצנפת. זה היה הימור לא נכון."
"אתה אומר שהמעבר נמצא במכבסה של הוגוורטס?" אמרה וונדי בתדהמה.
"הכול בינתיים הצביע לזה," הסביר הארי. "הגלימה – טוב, היא הגיעה מהמכבסה. השלט ההוא – אבקת כביסה, והקשר שלו לעולם שלי הוא… הוא…" הארי אימץ את מוחו, ואז פתאום זה היכה בו. "גברת קרצף! זה מותג של מסיר כתמים מהעולם שלי. אמא של חבר טוב שלי הייתה משתמשת בזה. והכיתוב על קיר האחוזה – תחזור לארון – ארון בגדים! זה הכל!"
"מפת הקונדסאים," חיוך פתאומי הפציע על פניו של וויל. "זאת לא הייתה שיטת עינויים. בסך הכול הוראות לכיבוס בגדים."
אליוט בהה בו בבלבול. "מה זאת אומרת?"
"להרתיח לחום גבוה, להטביע עמוק במים לשתי דקות, לחבוט שוב ושוב עד אובדן נוזלים, לטמון ביחד עם השאר, לעבור לאחד הבא," דיקלם וויל. "כן, אני באמת שיננתי את זה בעל פה. זה הוראות כביסה."
הארי וחבריו ירדו מהכרכרה שהגיעה בינתיים לכניסה לטירה. לאן הם אמורים ללכת מכאן?
"השאלה היא איפה המכבסה נמצאת," הארי תהה. "אני מרגיש כאילו אני אמור לדעת את זה. כאילו מישהו כבר אמר לי איפה זה נמצא…"
"תשמע, עד לפני דקה לא ידעת שזה קיים בכלל," אליוט העיר.
"זה לא נכון," ענה הארי. "כאילו, תיארתי לעצמי שצריכה להיות מכבסה – הרי הבגדים שלנו צריכים להתכבס איפשהו. פשוט אף פעם לא הקדשתי לזה חשיבה. ובכל זאת, אני יכול להישבע…" הוא נעצר על שפת גרם מדרגות והסתובב להביט בחבריו. "מה אתם חושבים? מישהו מכם יודע איפה המכבסה נמצאת?"
הוא צפה בחבריו, וראה איך פניהם הולכים ומחווירים כמו סיד. וויל הרים אצבע רועדת אל קדימה ולחש:
"ה־הארי."
"נו, זה לא מצחיק," רטן הארי. "מה אתה רוצה?"
אבל אף אחד מהם לא ענה. במקום זה, הוא שמע צעדים מדודים ואיטיים, כמו מטרונום, יחד עם ריח חזק של סיגריות שהתלווה אליהם. הארי לא הספיק להסתובב. ידיים גדולות נפלו על כתפיו, וקול נמוך ועבה לחש באוזנו: "אתה בא איתי."
אחת מהידיים הרפתה מעט מאחיזתה. הארי שמע נקישת אצבעות, ו

המשך יבוא...

---------------------

אנדי מחפש קורא בטא!

אנחנו מחפשים אותך, משתמש או משתמשת שאוהבים את אנדי ורוצים לעזור לו להתפתח ולהתחזק.
אם אתם רוצים לקרוא את הפרק לפני כולם, להעיר לנו הערות, ואז לראות איך אנחנו אשכרה מיישמים את ההערות שלכם, התפקיד של קורא בטא מיועד במיוחד בשבילכם!
שימו לב - מה שאנחנו מחפשים זה לא בטא רגיל. למצוא אצלנו טעויות דקדוק ושפה זה נחמד וחשוב, אבל אנחנו בעיקר מחפשים קורא חיצוני שיאיר את עינינו בנוגע לתמונה הגדולה - מה העליות והמורדות בפרק? האם יש סצנה מיותרת? או לחילופין, האם יש משהו שאתם חושבים שכדאי לנו להוסיף? כתבנו משהו מסורבל מדי? לא אמין? חופר? סתרנו את עצמנו? האם הצלחנו לגרום לכם להרגיש את מה שהתכוונו שתרגישו, או שיצא לנו קטע קרינג'י ומוזר?
אנחנו לא מחפשים מישהו שינסה לחפש טעויות בכוח, אלא פשוט ינסה לשקף את דעתו הכנה והמקצועית בצורה הטבעית ביותר.
מה צריך לעשות בשביל להיות קורא בטא?
1. תכתבו שאתם מעוניינים, קודם כל.
2. תשלחו לנו, כאן בתגובות או בכל פלטפורמה אחרת, תגובה בונה לפרק - מה אהבתם? מה לא אהבתם? תנסו לפרט ולהסביר ככל שתוכלו, כי רק המגיב האיכותי ביותר יוכיח לנו שהוא ראוי להיות קורא בטא.
3. תהיו זמינים לקרוא את הפרקים במהלך השבוע, ולתת לנו הערות לפני שיגיע הזמן לפרסם את הפרק.
4. תתחייבו לא לספיילר לאחרים לפני ראשון ב20:00. ככה גם תעזרו לשמור על אלמנט ההפתעה וגם תוכלו להתלהב עוד קצת על האחרים שאתם יודעים לפניהם מה יקרה בפרק.

זו ההזדמנות להודות לשיר, קוראת הבטא שלנו כמעט לאורך כל הדרך, על ההשקעה, המסירות, המקצועיות והאהבה לאנדי! שיר הציבה לכם רף מאוד גבוה, ואנחנו מצפים מכם לעמוד בו.
וכן, הפרק נגמר באמצע משפט. זה מה שקורה כשאין קורא בטא. סתם, זה מה שקורה כשעושים קליף האנגר גאוני.

מה. מה. מה. מה.
זאת שיר?
מגניבבב

____


וווווואו, הפרק היה מטורף, אנדי זה גאונייייייי, וזה מותחחחח

יא אחלה של פרק
יש לי תחושה שזה הדיקן, מי שלקח אותו
אבל מענייןןןןןן

בהצלחה למי שייבחן לתפקיד הקורא בטא

טוב מה יש כבר להפסיד הנה

המשפט הזה קצת בלבל אותי כי לא ממש מובן פה האם הוא הרגיש בודד או פיזית היה לבד. במיוחד בתחילת הפרק חשוב רקע על העלילה ולא הבנתי כל כך את מה שהארי הרגיש מה שהקשה עליי להתחבר לסיטואציה.

כתוב קיבלה במקום קיבל. אומנם הכוונה מובנת וזה לא משנה כמעט כלום אבל ספציפית הפרק הזה היה מבוטא בצורה קצת רשלנית שפחות גורמת לי כקוראת לרצות להמשיך לקרוא.

זהו? הרגש היחיד שהוא הרגיש בכל הסיטואציה הזאת זה ציפיה? הארי כרגע חושב שהוא הולך לגלות את הסיבה לכל הדברים המשונים שהוא נתקל בהם בפרקים האחרונים, וזה קצת מוזר שהוא לא מרגיש מתח או לחץ או שמחה או עוד רגש בנוסף לציפיה.

כל הקטע כשהם מגלים שהכל קשור למכבסה כתוב ממש טוב והרמזים בפרקים הקודמים שתולים בצורה מעולה, לגמרי הצלחתם לשכנע אותי שהפתרון נמצא בבית של הדרסלים. זה שבחרתם להזכיר ארון בכתובת עם הדם באחוזת לונגבוטום ממש חכם כי זה יכול להתפרש כהארון מתחת למדרגות וגם כארון בגדים.

לסיכום, בהרגשה שלי בפרק הזה הארי עשה דברים רק בשביל שהעלילה תתקדם ולא היו הרבה תיאורים של מה הוא הרגיש, במיוחד כשהסיטואציות שהוא היה בהן היו יחסית חשובות לעלילה של הפאנפיק. עם זאת הפרק היה נחמד וקידם מאוד את העלילה, ומבחינת הפתרונות לתעלומות של העולם שהארי נתקע בו הפרק לא הרגיש מאולץ או נואש.

פספוסים

bottom text

"קרצף שמרצף," רטנה הזקנה. "בטח המצאה חדשנית וזולה של מוצרי הניקיון הישנים והטובים. בבית הזה נכנסת רק האבקה של אילון מאסק, שעשויה מאבני ירח."

-~-

"ספר עובדות??"
"לא. שלט חוצות."
"שייט תענוגות???"
"שלט. חוצות!"
"שמן מכונות????"
"שלט. פאקינג. חוצות!!!!"
"אקוקוס טטל צפתפיקוס טטל???????????????"
"איך לעזאזל שמעת את זה ככה!!!"
"איך פגשתי את סבא?????????????????????????????????????"

-~-

"ספר לי עוד על החומר הזה, או שאתה לא תדע מאיפה זה יקר לך," היא נשמה לו לתוך הפנים. "אני נשבעת לך באמא אדמה אני אקרע את הפרצוף המטומטם שלך אם אתה לא תגיד לי מיד מאיפה הבאת את זה."

-~-

הביטוי "יצאה לו הרוח מהמפרשים" לא מספיק כדי לתאר כמה מאוכזב הארי היה. הוא הרגיש כאילו אולי מתאים יותר להגיד שהמפרשים שלו עלו באש, או משהו קצת יותר גרוטסקי – גרוטסקי היא מילה שמשמעותה כאן היא "המפרשים של הארי התקפלו לתוך עצמם והקיאו".

-~-

"טוווווווווב," כחכחכחכחכחכחכחכחכחבלככחגלכחכלרחככלרכח השתעל. כן, זה השם של הגיבור הראשי החדש. שקט, זה מאוד קליט.

-~-

אם הוא כבר פה לבד, הוא יכול לאכול את השווארמה שהייתה לו בכיס כל הזמן הזה.

-~-

"אתה לא יכול לדעת בעצם. וואו, שכחתי לגמרי, הארי, אני מצטערת," היא המשיכה.
"לא יודע מה??" הארי כבר התחיל להיות פקעת עצבים. "תספרי לי!!!"
"אוי וויי. אתה באמת לא יודע. אתה לא היית כאן כשסיפרתי את זה, כי זה היה הארי האחר. אין פלא שהתנהגת ככה. אוהו."
"התנהגתי איך?? מה את מסתירה ממני???"
"והדרך שבה דיברתי איתי אחרי זה בהוגסמיד. וואו. זה מסביר מל– אוי. מסביר, מסביר מל– אוי."
"מה מסביר מלאאאאאא!! תסבירי ליייייי."
"הארי," עיניה של וונדי התקדרו. "הארי……"
"מ ה."
"אני תפוז למחצה, הארי."
"את לא תפוז, וונדי. את משוגעת. את צריכה אישפוז דחוף."
"אני לא תפוז, אני רק חצי תפוז."
"אין בזה שום היגיון. שאני אדווח לרשויות?"
"אני אומרת לך. נולדתי לתפוז וגילדרוי לוקהרט. אני חצי תפוז וחצי לוקהרט."
"טוב, וונדי. זה כבר לא נראה לי מתאים. אנשים יתחילו לדאוג."
"אה טוב," אמרה וונדי. "אני אפסיק. רק יש לי משהו אחד קטן אחרון להוסיף לגבי אמא שלי."
"לגבי התפוז?"
"לא, מצחיק. התפוז זה אבא שלי. יש לי משהו להוסיף לגבי אמא שלי, שהיא לוקהרט."
"לוקהרט הוא אמא שלך???"
"כן."
"אמממ אוקיי נו, בסדר נזרום, אז מה יש לך להוסיף לגבי לוקהרט?"
"קרדיטים."

-~-

"א־רומנטית, הארי. אני לא יכולה להיות בקטע של וויל."
"אה, אז את לסבית?"
"לא… אוף איזה אידיוט."
"סליחה, אני פשוט עשוי ממולקולות אידיוט. זה לא בשליטתי."

-~-

הוא הביט בברי. אההה הצילו מה קורה פה וונדי שינתה צורה לברי אומייגאאאאאאאדדדדדד.

-~-

"אתה בא איתי, חבר? פוטר? גבר? ילדון? ילד? אחי? אחוק? אחונה? איך הצעירים מדברים בימינו?"

אני הרגתי את דמבלדור
לא
הוא דמות פיקטיבית מספר
אני הרגתי אותו
לא את לא כי הוא קוסם בעולם פיקטיבי, בדיוני
אני לקחתי אותו למגדלור
לא
ואני הטלתי עליו כישוף
לא קרה
אני הייתי חייבת לעשות את זה בשביל הארי
קודם כל סנייפ הרג את דמבלדור
אני לא יודעת מי זה סנייפ

רק בסלנג גזעי ומדליק

פספוסים נהדרים כרגיל

פרק עשרים

בפרק הקודם הארי חיבר את כל הקצוות בדרכו חזרה מלונדון, והבין שהדרך חזרה לעולם שלו היא במכבסה – אך הוא נתפס על ידי הדיקן בסופו של דבר... מה עלה בגורלו?

ואז הוא היה בחדר חשוך, קשור לכיסא בשלשלאות ברזל. הוא לא נדרש ליותר משנייה כדי לעכל את הסיטואציה, כאילו באיזשהו מקום ציפה שזה יקרה – שברגע שיגלה איך הוא צריך לצאת משם, התוכנית תשתבש.
למראית עין, נראה שהארי היה לבד. הוא לא הצליח לראות הרבה, אבל רחש עדין של טפטוף נשמע מאי שם, כמו גם קולות של עכברושים שורצים.
מסיבה כלשהי, אותה לא הצליח להסביר, הוא הרגיש נוכחות נוספת מולו – מישהו שחבוי בין הצללים.
"שלום," נשמע שוב קולו של הדיקן, מהדהד בין הקירות, ומאשר את חששותיו של הארי. "עוררת לא מעט בעיות בתקופת השהות שלך פה."
הארי לא ידע מה לענות. הוא תהה אם עד עכשיו הדיקן ריגל אחריו בסתר, ועקב אחר כל הצעדים שלו. אם כך, זה אומר שכל הניסיון שלו להנמיך פרופיל היה לשווא?
"שוב, נראה שהחושים שלי מובילים אותי לכיוון הנכון," אמר הדיקן. "זיהיתי חריגה. זיהיתי אנומליה. וכמו שאבותיי לימדוני – אין לטעות במסר אותו מעבירים חתולים כתומים. חשתי בסכנה, ואז איתרתי אותה. תחושת הבטן שלי רמזה לי שיש פה בעיה, ובמהרה התחוור לי שצדקתי. אז ברוך הבא, הארי פוטר, לצינוק של הוגוורטס."
הארי בלע את רוקו בעצבנות. הוא לא חש פחד, אבל הוא לא יכֹל להגיד שהוא לא מופתע. הדיקן נשמע להארי רציני מדי, והוא עמד בפיתוי לברך אותו ב"ברוך הנמצא".
"טוב, בהנחה שהארי פוטר זה באמת השם שלך. אני… לא יודע באמת מי אתה," הדיקן המשיך, והארי התקשה לא להתחלחל מהרעב שהתלווה לקולו, "שזה מביא אותנו לסיבה שאתה נמצא פה. עד כמה שאני סומך על עצמי, אינני יכול לנחש על סמך תחושת בטן בלבד."
מה הוא יגיד לדיקן? האם האמת תעבוד לטובתו, או שהיא תישמע כמו סיפור כיסוי לא מוצלח לזהות האמיתית שלו?
הארי החליט לנסות לגשש מעט לפני שיבחר בדרך פעולה כזו או אחרת.
"למה אני כאן, אדוני?" הוא שאל, "מה עשיתי?"
"שום דבר שאתה לא יודע כבר," הדיקן אמר בפשטות. "ההבדל הוא ההנחה שלך שכל מה שעשית עד עכשיו הגיע רק לאוזניים הנכונות. אפילו אדם טיפש יוכל לדעת שאי אפשר לערב כל כך הרבה אנשים בלי שהשמועות יתפשטו."
"אז ריגלת אחרי?" הארי שאל, שולח מבט בוחן אל גבו של הדיקן הנחבא אל הצללים.
"לא," הפטיר הדיקן. "וגם לא הייתי צריך. בתור מי שאמור להיות תלמיד ותיק, לא הכרת את כללי ההתנהגות והנימוס הבסיסיים ביותר הנהוגים בבית ספרנו – מהעמידה היציבה במקום כשאחד המאסטרים נכנס, ועד הדרישה לברך אותו בבוקר טוב בתחילת השיעור; באחד הבקרים, טענת שאינך מזהה את חבריך לחדר השינה; שכחת את הסיסמה לחדר המועדון שאתה בעצמך הצעת; שיכנעת תלמידה לתרגם לך סיסמאות מגובלינית; רק לפני דקות אחדות דיברת בקולי קולות על העולם האחר שבאת ממנו; והחמור מכולם – פרצת בחוצפה וביהירות אין קץ למשרדי, מתוך מחשבה מטופשת להחריד שלא תיתפס בשעת מעשה. הכל מגיע אליי בסוף."
"איך ידעת שאני זה שפרץ? לורה הלשינה עלינו בסוף?"
ראשו של הדיקן התרומם מעט בהפתעה מבין הצללים, והארי ראה את פניו בחטף לשבריר שנייה – מבלי שהספיק לקלוט דבר.
"מי שמסר לי את המידע קורא לעצמו בן," אמר הדיקן.
בן… בן בכלל לא יודע שהארי פרץ למשרד הדיקן! אין לו הוכחות!
"לא יכול להיות שבן גילה לך שפרצתי," התנצח הארי.
הדיקן נע קלות במקומו והשמיע גיחוך קל. "נכון," הוא ענה, "אתה גילית לי שפרצת, ממש הרגע."
הארי השתתק. ויכוחים מעולם לא היו הצד החזק שלו.
"למעשה, ידעתי שמישהו פרץ לי למשרד באותו היום," המשיך הדיקן, "עוד כשזיהיתי שהמכתב מדיאנה היקירה לא היה מונח במקומו המיועד לו, כמו גם המלשינוסקופ. הגובלינים אינם מורשים לגעת בחפצים על השולחן – והם כבר מכירים טוב מאוד את הפוחלצים של אבותיהם שהעזו להמרות את פי הדיקן – ומכאן הבנתי שזהו מעשה ידיו של פורץ רשלן. הנחתי שהוא לא יתרשל מספיק כדי לצאת החוצה בקלות ראש לאחר שהכרזתי בגלוי שאני עומד להפעיל את מערכת האבטחה, אבל נראה שהוא טיפש משחשבתי – למחרת בבוקר נודע לי מהפראים כי הם תפסו מסיג גבול מבית גריפינדור בשעות הלילה והשיבו אותו למיטתו. אני רק חיברתי בין הנקודות."
הוא יכול לתקשר עם הפראים? הארי כבר לא ידע מה לחשוב. למרות שהדיקן אפילו לא היה בטוח אם מי שהוא מתחקר הוא בכלל בן אדם, נראה שהוא בכל זאת היה כמה צעדים לפני הארי. אם הוא רוצה להיחלץ מכאן בזמן הקרוב, הוא יצטרך למצוא דרך להערים על הדיקן בעצמו – לגרום לו להניח שהארי הצליח להתעלות עליו.
"ועכשיו, אני מצפה ממך לנהוג בי באותה הגינות בה אני נוהג כלפיך," המשיך הדיקן. "חשפתי בפניך את כל סודותיי. הבהרתי לך היטב מדוע אתה כאן, אילו פשעים ביצעת ומה עורר את חשדותיי. וכפי שכיבדתי אותך, כבד אותי באותו האופן: גלה לי מי אתה? ספר לי, מדוע עשית את מה שעשית? מה מטרתך?"
הגינות וכבוד? הארי לא הרגיש מכובד במיוחד כשהוא קשור לשלשלאות בצינוק בעוד הדיקן מתהלך לו בחופשיות ומלגלג עליו. חוסר הצדק הזה עורר בהארי דחף לנקום בדיקן, לשקר לו, להביס אותו בקרב המוחות הזה. אבל הוא מעולם לא הצטיין בויכוחים. לו רק היה יכול להתייעץ עם מישהו או מישהי…
ופתאום הוא נזכר בשיטת הסחיטה שוונדי ביצעה כדי לגרום ללורה לציית להם. למה הוא חושב על זה עכשיו? האם הוא יכול באמת להצליח להפחיד את הדיקן בכלל?
אולי אם הוא פשוט ישחק לפי חוקי המשחק של הדיקן, הוא יוכל להשיג את מה שהוא רוצה. הרי הדיקן מצפה ממנו לנהוג בו באותו יחס, לא?
"עלית עליי…" חייך פתאומי הפציע על פניו של הארי, והוא הרים את ראשו. משהו זז איפשהו בצללים, והארי ידע שהוא תפס את הדיקן לא מוכן. "לא יכולתי להסתיר את זה לכל כך הרבה זמן. אני שד שהגיע מעולם מקביל, ותפסת אותי על חם. אתה חושב שאתה חכם, נכון?" הארי צחק בגסות. "יש רק משהו אחד שלא לקחת בחשבון. תכלא אותי. תיקח לי את
השרביט. תעשה מה שאתה רוצה," העיניים של הנער התקדרו. "אבל הכוח שלי תמיד יישאר, כמו גם התשוקה הנצחית שלי להביס את המין האנושי. עם כמה שאתה משחק אותה קשוח, אתה לא יודע עליי כלום. בחיים לא התמודדת עם שד בחיים האמיתיים, ואין לך שום שיטה אמיתית להרוג אחד כזה. אז תחסוך את ההצגה. לא באתי הנה כדי להשליט אימה – לפחות בינתיים, וככל שתחזיק אותי ליותר זמן אתה תצטער על זה יותר. אז מה אתה אומר שפשוט תשחרר אותי ואני אלך לי, ואף אחד מאיתנו לא יצטרך להיתקל יותר אחד בשני."
הארי לא היה יכול לפרש בשום צורה את מה שעבר בראשו של האדם שעמד מולו. האם הוא קנה את זה? אין דרך לדעת. הוא יצטרך להמשיך ולזרום עם ההצגה, עד שהוא ישיג את מה שהוא צריך
הוא שמע את צעדיו המדודים של הדיקן מתקדמים לעברו – לא קרוב מספיק כדי שיוכל לראות את פניו, אבל כן כדי שיוכל לשמוע את לחישותיו.
"אתה אומר שאתה שד?" הדיקן שאל. הארי לא הצליח לפענח אם הדיקן מפוחד, או שמא… מסוקרן? הייתכן?
"תמיד רציתי לפגוש אחד כזה," זיק של רעב נשמע בקולו של הדיקן, וזה לא מצא חן בעיני הארי כלל וכלל. "אבל, אתה יודע," המשיך הדיקן, "רק כדי להיות בטוח…"
הוא שמע את צעדיו המוכרים של הדיקן מתקרבים, ופס אור דק מנקיק כלשהו בקיר נפל על עיניו של הדיקן. הן צומצמו בחשדנות, אך עם זאת הן נראו להארי כה מוכרות, כאילו ראה אותן ממש לא מזמן…
הוא שמע את הדיקן ממלמל דבר מה, ומיד חש שמשהו פוגע בו. איזה מן לחש משונה ששילח גלי קור בכל הגוף שלו, וגרם לבטן שלו להתפתל. זה היה… די נעים, באופן שעורר בו אי נוחות. מה הדיקן מעולל שם?
"הממ…" הוא שמע שוב את קולו של הדיקן שפסע מעט לאחור כך שפס האור הבודד האיר כעת את פיו. שפתיו הדקות התעקמו במין אי שביעות רצון מופגנת, והוא מילמל כאילו לעצמו, "לא, אתה לא שד… נו טוב, חבל."
"מה?" הארי שאל, בנימה מעט מופתעת יותר משתכנן, "אני – אני שד!"
"לא לא, אתה לא," המשיך הדיקן, ונשמע מעט משועשע יותר משציפה, "אם היית מקשיב בשיעור מאגיה, היית יודע בדיוק איך לזהות שדים, ואיך הם אמורים להתנהג כשמטילים עליהם לחש חמרמורת."
"מה? – לא – אני – אני שד מסוג אחר!" ניסה הארי לגמגם דבר מה. לא יכול להיות שכל הנאום שלו ירד לטמיון רק בגלל חוסר הבקיאות שלו.
"כן, ברור. ואני ראש לשכת ההילאים," אמר הדיקן בקול צונן. "סביר להניח שאתה לא לגמרי אנושי, את זה אני יכול לנחש, אבל אתה לא שד. ואתה בהחלט לא נראה כמו שום דבר מאיים. האמת, זה די חבל. כל כך רציתי לפגוש שד…"
הארי בלע את רוקו. הדיקן לא נשמע מאיים במיוחד. ומשום מה, דווקא הנינוחות שלו – כאילו הרעיון של נער שכלוא במרתף הוא עניין של מה בכך – זה מה שהטריד את הארי. באיזו תדירות הדיקן נוהג לעשות את זה?
"ובכן," הדיקן נשמע מאוכזב. "אין לי יותר תועלת בך יותר."
ולהפתעתו של הארי, הדיקן פסע אל מחוץ לצללים, ועיניו המרשימות והמוכרות שוב גהרו מעליו ונעצו בו מבט נוקב. הדיקן הסתובב שוב לפני שהארי הספיק לבחון שוב את פניו, הרים את ידו והפטיר: "אולי אשלח מישהו לבדוק אם אתה מוכן לשנות את דעתך ולשתף פעולה, אבל בינתיים… נו, תהנה להירקב פה."
הארי לא ראה מה קרה מעברו השני של החדר, אבל תוך כמה שניות הוא כבר הבין שהדיקן לא נמצא שם. הארי משך בשלשלאות. משך חזק יותר. הכיסא לא זז. הוא נאנח.
הקולות היחידים שליוו אותו לבד בצינוק היו כעת רעשי טפטוף מזדמנים מהתקרה.
אפילו המכרסמים היו שקטים מהרגיל, והארי בקושי שמע אותם מצייצים.
הוא לא ידע כמה זמן הוא ישב שם, אבל הוא כנראה התחיל להירדם – כי מתישהו הוא הרגיש שהסוליות שלו נרטבות.
הנזילה בצינוק במצב עד כדי כך גרוע? הארי הניח שהדיקן לא מקפיד במיוחד לתחזק מקום שבו הוא כולא ומתחקר אנשים. הוא חשב אולי לנסות לקרוא לעזרה – אבל מה הטעם?
הצינוק הזה אטום לגמרי, והוא קבור כנראה איפשהו במעמקי הטירה במקום שאף תלמיד לא יוכל להגיע אליו מרצונו.
הארי רקע ברגליו בתסכול – פעולה שהתיזה הרבה מאוד מים לכל עבר.
ואז הוא שם לב למשהו. לפני כן המים הגיעו לו עד הסוליה, ועכשיו הם התחילו כבר לחדור לו לתוך הנעל.
מאיפה המים מגיעים? שאלה שהיה קשה לענות עליה בהתחשב בזה שהוא בקושי ראה את הידיים שלו באור הדל. הוא היה בספק אם הדיקן בכלל ידע שיש נזילה, ואם הוא ידע – הארי לא היה בטוח שאכפת לו אם הוא יטבע כאן למוות או לא, כי המים כבר עברו לו את הקרסול והוא לא היה יכול לזוז מהכיסא הזה
"אמרת שמישהו יבוא לתחקר אותי, לא?" הארי קרא לחלל הריק. "אם המישהו הזה הוא מלאך המוות, תדע שיש לך חוש הומור מזעזע."
רק ההד שלו ענה לו. הארי נותר לבד. והשפיות שלו הולכת ומידרדרת.
זרימת המים נשמעה חזקה יותר, ואיתה התלווה ריח משונה של ביוב מעורבב עם סמרטוטים רטובים, וגם אבקת כביסה. מפלס המים היה כבר די גבוה כך שהארי לא השפריץ כשהזיז את רגליו כה וכה. לו השרביט שלו היה איתו, הוא היה יכול להשתחרר בקלות מהשלשלאות האלה…
השרביט שלו! הארי בכלל השתמש בשרביט אחר! השרביט של הארי האחר! ואם זה המצב, האם הארי באמת זקוק לשרביט? האם, בעולם בו הוא מוקף באנשים המבצעים לחשים מסובכים באצבע צרידה, הוא באמת צריך שרביט בשביל להשתחרר?
הוא הניע את אצבעותיו בעצבנות. הוא קיווה בכל מאודו שזה יצליח…
ובעצם, בעולם כל כך משונה, למה לא?
הוא הרגיש את המים מרטיבים את ברכיו כשהזיז – בקושי מסוים – את אצבעות ידיו בהתאם לתנועת הלחש, וצעק: "אלוהומורה!"
הוא המתין כמה שניות בלב פועם מהתרגשות, ואז ניסה להשתחרר מהשלשלאות.
אבל המצב לא השתנה, חוץ מזה שעכשיו הוא הרגיש שהמכנסיים שלבש מתחת לגלימה מתחילים קצת להתנפח, ושהמים כבר הגיעו לו לישבן וחילחלו אל מעל המושב. הוא הצטמרר כשהמים הקרירים הגיעו לקצות אצבעותיו, והארי הרגיש משום מה שהמים מלאים בקצף.
הוא באמת הולך למות פה עכשיו? בחדר טחוב, בטירה זרה, בעולם שהוא לא שייך אליו? זה יהיה סופו של הארי? האם נותרה לו תקווה?
המים הגיעו מתישהו לכתפיים של הארי. הוא לא זכר אם הוא ניסה להיאבק או לא. בחושך הכמעט מוחלט הוא בקושי שם לב לזמן שעובר. הידיים והרגליים שלו קפאו מקור, והמים המשיכו לעלות. כשהגיעו לפה שלו, הוא מיד חש בטעם מר של סבון, וגם בכמות גדולה של קצף מאיזושהי סיבה. הוא מתח את צווארו למעלה, מנסה לסחוט שניות אחרונות של חסד.
כשהגיעו המים לאף, הוא עצר את נשימתו, וניסה להחזיק מעמד כמה שיותר.

המשך יבוא...

אחלה של פרק
אבל הרגיש לי קצר מדי
ויש לי תחושה שהוא קרוב למכבסה (ריח של כביסה וכו...)
יאללה מעניין מה יהיה

ממש אהבתי,
הקטע שזה הדיקן הוסיף מאוד

פספוסים

פרק 20 היה פרק קצרצר. בהתאם לכך, גם אין הרבה פספוסים.

הארי ישב בשיעמום בצינוק. הוא לא האמין שזה כבר פרק עשרים. עשרים! הוא חשב שזה ייגמר הרבה קודם. ועכשיו פרק 20, מילא אם הפרק הזה היה קורה כבר כשהוא מספיק לחזור לעולם שלו. אבל לא, הוא עדיין שם. בעצם, הוא כבר הרבה יותר מדי זמן שם, בעולם הזה! זוכרים שפעם הפאנפיק הזה התעסק בזה שהארי מנסה לשכנע את החברים שלו שאנדי לא קיים ואז קורים לו מלא דברים משוגעים? מה עם זה באמת? זה היה כל כך מזמן! זה בכלל לא מרגיש כאילו זה אותו פאנפיק, רק השם נשאר! למה קוראים לזה אנדי בכלל? נו באמת!
"מה יש, הארי כפרה?" שאל הדיקן, "מה זה כל המחשבות המרדניות האלה פתאום?"
"תשמע, הקוראים צודקים," הודה הארי, "מתי זה נגמר? מתי אני יוצא מפה? הקוראים באו בשביל אנדי, לא בשביל הבדיחות הגרועות של אליוט!"
"נו מה נהיית לי הקוראים עכשיו?" נאנח הדיקן, "זה מה שהכותבים נתנו לנו, זה מה שיש. יש לך תלונות? באסה, אתה רק דמות בסיפור. אתה לא יכול לעשות הרבה."
"אוף," הארי שירבב את שפתיו בילדותיות. "אז למה הפספוס הזה קיים בכלל? למה בעצם הפרק הזה קיים בכלל? אתה מבין שהייתי ככה 🤏 קרוב לצאת מכאן, עד שכלאת אותי פה? למה? די, אתה לא מבין שהפרקים האלה נמרחים ממש? זה יותר גרוע מההתחלה, שבכל פרק רק הייתי מדבר עם מישהו וזהו. פרק שלם שיחה עם סיריוס בלק! אתה קולט?"
"הפרק הזה הוא רק שיחה איתי," משך הדיקן בכתפיו.
"הנה, הנה, בדיוק על זה אני מדבר!" מחה הארי, "בשביל מה יצאנו לפגרת סוכות בכלל? בשביל לריב עם אנתוני גולדשטיין על ארבעת המינים? לא! ממש לא! בשביל שהכותבים יכתבו אותנו בצורה איכותית וטובה יותר! ובמקום זה מה קיבלנו? אה?"
הדיקן נאנח. "מה קיבלנו, הארי?" הוא שאל בייאוש וטמן את פניו בידיו.
"קיבלנו בררה!" הארי הטיח בו, "קיבלנו חרא בלבן! זה מה שקיבלנו! לא קורה כלום! אתה מבין שהחגים היו ממש מזמן, ועדיין אני מסותבב פה בעולם הזה?"
הדיקן נאנח. "למה אנחנו לא מתחילים בפרק?" הוא שאל את חלל האוויר, "מי נותן לו להשתולל ככה? מתי מתחילים לצלם?"
"עוד שנייה," נשמעה קריאה מאחורי הקלעים, "יש בעיה עם הפלאנג'י השמאלי והביטוח לא מרשה לנו להתחיל את הפרק בלי זה."
הדיקן התיישב בתסכול.
"רגולציות, רואה?" המשיך הארי להתמרמר, "אין, אני אומר'ך, הפאנפיק אבוד! אפילו הפספוסים נהיו מעפנים! הנה, תראה את הפספוס הזה למשל – אני בספק אם הוא מצחיק מישהו בכלל. להפך, אני חושב שהקוראים פשוט יהנהנו בהסכמה עם כל מה שקורה פה."
"נו, אז אולי במקום להבריח קוראים תעשה משהו מצחיק לפספוס?" סינן הדיקן מבין שיניו.
"וחוץ מזה, יש רק עוד שני פספוסים לפרק!" התעלם ממנו הארי, "שני פספוסים! וגם הם לא כל כך טובים כמו הפספוסים של פעם. איפה גרגוריגויל האבן, אה? איפה הרונות העתיקות? קלאסיקה! איפה הרמיוני פותרת סמנטעל?"
"וואי, איך עוצרים את הטירוף הזה?" הדיקן שאל את עצמו והביט לכל עבר, ואז נזכר.
"וואי, זוכר את הפספוס של –" החל הארי לומר, אבל הדיקן מיהר לקטוע אותו ב"לוקהרט קרדיטים!"

-~-

"חחחחחחחחחחחחחח שנייה סורי אני לא יכול להגיד את זה בפנים רציניות," אמר הדיקן.
"אה אוקיי חחח," הארי חייך. "קאט! נעשה מהתחלה."

-~-

הוא הרגיש את המים מרטיבים את ברכיו כשהזיז – בקושי מסוים – את אצבעותיו בהתאם לתנועת הלחש, וצעק: "לוקהרט קרדיטים!"

חחחחח, הראשונה גאוניתתת

בפרק הקודם, אחרי שהארי הבין שהדרך החוצה עוברת במכבסה, הוא נתפס על ידי הדיקן ונכלא בצינוק בית הספר. לאחר שהדיקן התייאש מחקירתו, הוא נטש את הארי, קשור לכיסא ונטול שרביט, בצינוק המתמלא מי סבון. האם הארי יצליח להיחלץ לפני שיטבע?

פרק עשרים ואחד

"אני לא יודע מה לעשות, הרמיוני. אני חושב שזה אבוד באמת. אוף, אם רק הארי היה פה… אני כבר מתחיל לחשוב שהוא לא יחזור."
"אל תגיד את זה, רון! אם הוא לא יחזור, אנחנו נמצא אותו. אין מצב שהוא מת. ובינתיים… בינתיים ננסה לשרוד."
"את יודעת בדיוק כמוני שלא יעבור הרבה זמן עד שהם ימצאו אותנו. מה נעשה כשזה יקרה? מה הארי יוכל לעשות כשהוא יחזור?"
"אוף, אני יודעת, אנחנו בצרות צרורות. אני פשוט מתגעגעת אליו."

כשהגיעו המים לאף, הארי עצר את נשימתו, וניסה להחזיק מעמד כמה שיותר. כשהגיעו המים לעיניים, הוא חש צריבה עזה לפני שהספיק לעצום אותן – ממש כאילו המים מלאים בסבון. אותו סבון חלקלק שהרגיש קודם באצבעותיו, ושטעם קודם בלשונו.
כמה זמן אפשר לעצור את הנשימה מתחת למים? דקה? שתי דקות במקסימום? אין להארי הרבה זמן לחשוב על תוכנית בריחה לפני שייגמר לו האוויר.
מהר, לחשוב. מה הכלים שיש ברשותו? כיסא, שלשלאות ומים עם סבון. אין שום דבר נוסף בהישג יד. מה הוא יכול לעשות עם הדברים האלה?
קול קטן וסרקסטי בראשו ציין שאם הוא ימות, הוא לפחות ימות נקי ובבגדים מכובסים בזכות הסבון הזה. למעשה, אם הסבון הזה עוטף אותו מכל כיוון, אולי הוא יכול לנצל את זה לטובתו איכשהו? אולי אם…
הארי החל לנוע בפראות בכיסאו, מתחכך כה וכה בשלשלאות. הוא הרגיש את ישבנו ורגליו מחליקים אנה ואנה על משענת הכיסא, מתגלשים מטה, בזכות החלקלקות של הסבון. אם התוכנית שלו תעבוד, הסבון יסייע לו להתפתל דרך השלשלאות ולהחליק מטה. עכשיו הוא רק קיווה שיספיק לעשות זאת לפני שייגמר לו האוויר.
הוא אחז במשענת הכיסא בעזרת פרקי אצבעותיו ודחף עצמו מטה. גוו הצליח להחליק מטה, הודות לסבון. ובזכות התנופה, גם סנטרו עבר בלי בעיה. כשפיו נתקל בשלשלאות הוא הופתע וניסה לשאוף מעט אוויר – מה שגרם לו לנסות להשתעל, אך לשווא. ריאותיו רק התמלאו ביותר מים.
עם כמות אוויר דלה יותר משתכנן, הוא הצליח להיחלץ מהשלשלאות ומיהר לשחות אל פני המים. הוא שחה בפראות, ראייתו מתערפלת, והוא היה בטוח שהוא מתחיל להזות...
פני המים נראו רחוקים יותר משום מה, והארי תהה אם מפלס המים אכן עלה או שמא היו אלה העייפות והתשישות שגמרו לו לחוש כך. עד מהרה ראשו עלה מעל פני המים, והארי זכה לנשימה ההו־כה מיוחלת של אוויר – אפילו שאוויר טחוב ומעופש זה כל מה שהיה לחדר להציע. הוא השתעל מעט והתאושש, מנסה לצוף, ומעכל את מה שעבר. נדמה היה לו שהוא שמע את רון והרמיוני כשכמעט טבע, והוא שמע שהם דיברו עליו, כאילו הם לא ראו אותו המון זמן…
המרחק מהתקרה לא היה גדול במיוחד, אבל להקלתו של הארי לא נראה שהמים המשיכו לדלוף פנימה, מה שהותיר לו מעט זמן להירגע ולחשוב. עלתה במוחו תיאוריה שנשמעה בהתחלה מעט קלושה, אך ככל שהארי חשב עליה הוא האמין בה יותר ויותר. מה אם מי הסבון האלה היו מים שדלפו מהמכבסה? זה בוודאי אומר שהמכבסה קרובה! ומה אם הסיבה ששמע את רון והרמיוני – קולות מעולמו שלו – היא שכמעט טבע במי המכבסה? האם טביעה במי המכבסה היא הפתרון? האם הוא צריך לטבוע כדי לחזור לעולם שלו?
טוב, לפני שהוא יוכל להתחיל לחשוב על זה, הוא קודם צריך לדעת איך לצאת מהחדר.
השרירים של הארי כבר נעשו חלשים ודואבים, והוא הרגיש שהזמן שלו עדיין קצוב.
הארי צלל אל כיוון דלת הצינוק, וניסה לראות אם יש מרווח כלשהו בין הדלת לרצפה שיאפשר למים להתנקז החוצה. אבל משהו אחר צד את תשומת ליבו…
הארי הרים את ראשו אל מחוץ למים, שפשף את עיניו מהסבון ובחן את הדלת. היא הייתה דלת עץ יוקרתית ומעוצבת, שנראתה לא מתאימה לאווירה של שאר הצינוק. הארי ראה דלת כזאת רק במקום אחד בהוגוורטס, והוא ניסה להיזכר בשם שהדיקן נתן לה.
"דורה…?" הארי שאל בהיסוס. הוא המתין לכמה רגעים, ולא נשמעה תשובה. טוב, בדרך כלל הארי לא זכה ליחס כלשהו מדלתות. אבל אז–
"דורה?! לא, ממש לא," ענה לו קול. הוא היה דומה לקולה של הדלת הפטפטנית, אבל הוא נשא יותר שמץ של חשיבות עצמית, והארי הופתע שהדבר בכלל אפשרי. "אני דלתא – האחות המוצלחת יותר. ואני נוהגת שלא לדבר עם השבויים של הדיקן."
הייתה להארי הרגשה שהדלתא הזאת פחות תשתף פעולה מאחותה הדברנית, אבל בינתיים נראה שהיא הכרטיס היחיד שלו החוצה לפני שיתשו כוחותיו להמשיך לצוף.
"גם… אם השבוי הספציפי הזה לא אמור להיות פה?" הארי ניסה.
"אם הדיקן שם אותו פה יש לו סיבה טובה," אמר דלתא, כמעט מדקלמת.
הארי נשך את שפתיו בתסכול. איך הוא אמור להתמודד איתה? הוא ניסה לאמץ את מוחו – איך זה עבד לו עם דורה? לאחר חשיבה קלה, הוא הבין מה עליו צריך לעשות.
"את יודעת," הוא ניסה לומר בקול הכי שרמנטי שהוא מסוגל (וזו לא הייתה משימה פשוטה בעוד רגליו מתנועעות בפראות כדי לשמור על ראשו מעל המים), "דורה סיפרה לי כל כך הרבה עלייך! איך את לא מזהה אותי?"
"טוב, דורה נמצאת בחדר מואר ואני כאן בעלטה, למה בכלל שאראה משהו?" היא שאלה במרמור קל, אבל הארי הרגיש שהיא מתחילה להתרכך. "לפחות טוב לשמוע שהיא עוד זוכרת אותי, ולא מתנשאת מהמעמד אותו היא קיבלה אי שם ליד משרד הדיקן."
"היא סיפרה לי כמה קשה את עובדת בלשמור על האסירים פה," הארי המשיך, משתדל להישמע כמה שיותר כן. "האמת, היא קצת מקנאה בכמה שאת מצליחה לקחת את התפקיד הזה ברצינות."
"באמת?" דלתא נשמעה מרוגשת לרגע, אך במהרה התעשתה ואמרה, "כלומר, לא שבאמת אכפת לי מה אחותי הכושלת חושבת. היא מקנאה בצדק!"
"ברור, אני לגמרי מבין אותה, וגם אותך," המשיך הארי במסכת החיזורים שלו. "ואת יודעת, דלתא, אני בטוח שדורה גם סיפרה לך עליי. אם היא לא הפסיקה לדבר עלייך, אם היא מעריצה אותך על כך, היא בטח גם מספרת לך הכול, לא?"
דלתא השתתקה לרגע, והארי הניח שהיא מהרהרת בדבריו. "מי אתה, בעצם? למה הדיקן שם אותך פה?"
"הארי פוטר," אמר הארי פוטר. "אבל אני אהיה עובד תחזוקה צנוע בשבילך."
"אה, אתה ראש צלקת עם המשקפיים?" דלתא שאלה, ונשמע היה שהיא כן הכירה אותו מאיזשהו מקום.
"אהמ… אני באמת מעדיף 'הארי'," הוא צחקק, "אבל כל שם שתתני לי יהיה נהדר, דלתא. כל עוד תתני לי גם לצאת."
"אתה בסך הכל עובד תחזוקה, למה אתה נמצא בצינוק התלמידים?" תהתה דלתא, והארי הניח שאם הייתה לה פדחת היא הייתה מגרדת בה.
הארי חשב לרגע.
"את יודעת, גם הצינוק צריך שיפוץ פעם בכמה זמן. הדיקן בסך הכול שלח אותי לעשות עיצוב פנים מחדש, אבל הוא קצת שכח לתת לי דרך לצאת מכאן."
"אוי, מסכן שלי," היא התמוגגה, "איך תצא מכאן?"
הארי טפח על מצחו בייאוש. הוא עצר מעצמו פשוט לצעוק עליה שהיא זו שאמורה להוציא אותו מכאן. במקום זה, הוא חייך וענה, "אני זקוק לעזרתך החשובה, דלתא. את הרי כה חזקה ויפה, אני בטוח שזה יהיה שום דבר בשבילך. מה דעתך להיפתח? זה יכול להיות צעד בכיוון הנכון."
"טוב, אני באמת חזקה ויפה," התרברבה הדלת, והארי היה מוכן להישבע שראה אותה נעה קלות במין חשיבות עצמית. "ומצד שני, הדיקן איננו טועה לעולם."
הארי נאנח. הוא לא ידע אם הוא יותר מתוסכל או יותר מותש. אבל לתחושתו, הוא ידע בדיוק מה לומר לדלתא. הוא כבר למד להתמודד עם דלתות כאלה.
"אולי הדיקן לא טועה," הוא הסכים, "אבל עובד תחזוקה פשוט כמוני יכול לעשות טעויות, לא? הוא יכול לנעול את עצמו בחדר הצינוק באווילותו, בדיוק כשמי הגשם מתנקזים לפה."
"אלה המים של המכבסה בכלל," מיהרה דלתא לתקן אותו. "אתה צודק, אתה באמת טיפש."
הארי חייך בחדוות ניצחון, ומיד הסווה את זה במחוות משיכת כתפיים תמימה.
עכשיו הוא יודע בוודאות שהמים האלה מהמכבסה, והוא גם הצליח לשכנע את הדלת לצודד בו. ואכן, הדלת הפטירה: "נו טוב, אני מניחה שאני יכולה להיות נחמדה באופן חד פעמי," והחלה להיפתח – פעולה שמיד העיפה אותה כנגד הקיר כשכמות אדירה של מים פרצה אל המסדרון והתנקזה, סוחפת את הארי יחד איתה החוצה מהחדר.
הוא הביט סביבו ומצמץ בעיניו, מנסה להתרגל לאור. תוך שניות ספורות הוא הבין שלא היו אלה אישוניו שהטעו אותו – העששיות באמת הבהבו. העוצר היה בעיצומו.
וכך, נטול שרביט, ובלי שיש לו מושג איפה הוא נמצא בטירה הזאת, הארי עמד איתן. עצם הידיעה שהדרך החוצה קרובה כל כך, כמו גם עצם הידיעה שהוא הצליח להימלט מהדיקן, בערה בתוכו כמו לפיד והעניקה לו נחישות.
שהפראים יקפצו לו, הוא הולך למכבסה. אבל לפני כן, כדאי שילך להיפרד מוונדי, וויל ואליוט כראוי. אם שעת העוצר התחילה, כנראה שלחבריו לא הייתה ברירה אלא ללכת לחדר המועדון, כך שלשם היו מועדות פניו של הארי. לפני שהוא שם לב מה הוא עושה, הוא כבר התחיל ללכת. זה היה שונה מהפעם שעברה – אף צרחה או עמעום של אורות לא הרתיע את הארי; למעשה, זה רק גרם לו להחיש את צעדיו. לא הייתה סיבה שהוא ידע את הדרך מהצינוק לחדר המועדון, ובכל זאת תוך בערך עשר דקות הארי כבר ראה את דיוקנו המנומנם של הקבצן הגריפינדורי שהביט בו בתוכחה.
"עכשיו באים?" הוא נזף בו, "מותר לי להכניס אותך בכלל?"
"מאריך טרחא!" הכריז הארי. הוא כבר היה שם מספיק זמן בשביל לדעת את הסיסמאות המתחלפות.
"אתה באמת מאריך לי את הטרחה," התלונן הקבצן כשדיוקנו התפצל לשניים. הארי הסתער לחדר המועדון ומיד עצר כשקלט עשרה זוגות עיניים ננעצים בו. השקט ששרר שם הרגיש לא טבעי, עד שוונדי רצה לעברו בזרועות פתוחות. "הארי!" היא קראה וחיבקה אותו, "חשבנו שהוא תפס אותך! חשבנו שהוא הרג אותך! כמובן, הכל בגלל ה…"
היא הרפתה מהחיבוק ונסוגה קלות, חוזרת למקום בו עמדה קודם בין שאר הגריפינדורים שהיו בחדר המועדון. הארי הבין די מהר שהוא הגיע בתזמון לא אידיאלי, כי נראה היה שהוא קטע ויכוח מאוד סוער בין וונדי, וויל ואליוט לבין –
"לורה?" הוא שאל, "מה… מה?"
לורה הביטה בשלושת חבריו באימה, ואז תלתה בהארי מבט מלא תחנונים.
"תגיד להם, זאת לא הייתי אני!" היא יבבה.
"על מה את מדברת?"
"על זה שלורה הסגירה אותך לדיקן, כמובן," ציין וויל ביובש. "אתה לא צריך להגן עליה, הארי. מגיע לה לחטוף."
נדרשו להארי כמה רגעים כדי להבין מה בדיוק קורה שם, ואז הוא שבר את השתיקה.
"בן הלשין. לא היא," הארי אמר לבסוף. "אבל זה לא חשוב. השתחררתי כבר," הוא סרק את הסביבה בחשדנות; באופן די נוח נראה שבן מצא לעצמו איזה מקום להתחבא בו בזמן שכל הריב הזה התחיל, כך שבכל מקרה לא היה להם מה לעשות. ובקרוב… בקרוב גם לא תהיה לו שום סיבה. בן, כמו גם כל התלמידים האחרים פה, הולכים להפוך לזיכרון ישן בקרוב מאוד. ואם כבר מדברים, זה באמת הזמן שלו להיפרד.
"אני יודע את הדרך לחזור הביתה," אמר הארי. "זה כבר לא משנה מי יודע את האמת עליי. הרי הדיקן כבר תפס אותי. הוא יודע עליי, בזכות בן. וכרגע אני בגדר נמלט."
וונדי, וויל ואליוט בחנו אותו בחשש. שאר התלמידים נראו בעיקר מסוקרנים, אבל אף אחד לא פצה את פיו.
"אל תדאגו," מיהר הארי להרגיע אותם, "כל זה לא משנה כי אני עוזב בכל מקרה. וכדאי לעשות את זה מהר, לפני שהדיקן יתפוס אותי עוד פעם, ולפני ש…"
הוא נזכר ברון ובהרמיוני, ובמה ששמע אותם אומרים. אם הם נתונים בסכנה, זו עוד סיבה למהר. אבל את זה הוא בחר לשמור לעצמו.
"אז זה הסוף? אתה הולך?" וונדי בהתה בו. הארי לא הצליח להתיק את עיניו ממנה.
"אני –" הוא נתקע. פתאום היכתה בו הבנה כלשהי, כרעם ביום בהיר. פתאום הוא הבין כמה חלל בתוך ליבו ממלאת השלישייה הזאת. הוא בקושי הצליח להאמין באיזו מהירות הוא התיידד איתם, בהשוואה לתחושת הזרות והבהלה הכללית שליוותה אותו מהרגע בו התעורר בעולם המיוחד הזה.
"אם אתם רוצים," הוא אמר לבסוף, "אתם יכולים לבוא איתי למכבסה. נוכל להיפרד שם כמו שצריך."
הוא הרגיש לא בנוח לדבר עם החברים שלו בגילוי לב שכזה בנוכחות קהל התלמידים שבחן כל צעד שלו.
"מה, ממש עכשיו כאילו?" שאל אליוט בדאגה.
הארי חייך. הוא לא ידע אם אליוט באמת מודאג או שהוא שוב מתלוצץ, אבל הוא כבר התחיל להתגעגע. "כן, אליוט, ממש עכשיו. אני יודע, עוצר, כיבוי אורות, אבל אין לנו זמן. בטח הדיקן בכבודו ובעצמו משתולל ברחבי הטירה כדי למצוא אותי במקום הפראים הלא יוצלחים שלו. אני חושב שאם נלך לשם יחד, כקבוצה, נוכל להתמודד עם כל שטות שמערכת האבטחה הזאת תנסה להפיל עלינו. "
"אז בואו נצא," אמר וויל קצרות. וונדי ואליוט הינהנו בהסכמה.
"אתה תצטרך את זה," וויל הושיט להארי שרביט. "זה נפל ממך כשהדיקן העלים אותך איתו."
"אנחנו הולכים כל כך להסתבך!" וונדי הכריזה, אבל אם לשפוט לפי החיוך שהתנוסס על פניה, נראה שהעובדה הזאת הסבה לה אושר גדול.
"כל עוד לא תערבו אותי בזה, בסדר מבחינתי," אמרה לורה בסלידה. היא נראתה עוד נסערת מהוויכוח.
וונדי, וויל ואליוט נעמדו לצידו של הארי, שהביט בשאר הגריפינדורים. הם הסתכלו עליו, כאילו המתינו למילות פרידה.
"טוב, אממ…" הוא מלמל והם נראו קשובים. מה הוא צריך לומר לתלמידים שבקושי יצר איתם קשר?
"נו, יש לך משהו לומר לאנשים שהיו בטוחים שאתה מכיר אותם כשבעצם אין לך מושג מי הם?" אליוט התבדח, והנוכחים השמיעו צחקוק עצבני.
"אני דווקא חושבת שהיית מאוד אמיץ," ויולט ציינה. "קצת הראית לדיקן מה זה, וזה החלום של כולנו."
לורה הנידה בראשה. "החלום שלך אולי," היא אמרה במורת רוח. ואז כשהבינה שכל תשומת הלב מופנית אליה, היא מיהרה להפנות להארי חיוך מאולץ ולומר לו, "ביי, בהצלחה! אתה יותר טוב מהארי המקורי."
שאר הנוכחים זעו באי נוחות. איכשהו, לורה תמיד מצליחה לגרום לאווירה מביכה.
למרבה המזל, יורגן הצליח לשבור את הקרח. "תיסכור לרוץ לרוץ לשירותים בכל בויקר," הוא המליץ, ועורר גל צחקוקים, "זה שיעור חשוב שאתה להיות צריך לומד מהרפתקה שלך בעולם שלנו. תראה את בן, הוא איתי באותו חיידר כבר שנים והוא תמיד אחרון בשירותים. איפה הוא בכלל? בן? בוא! נפרדים מהארי מזויף!"
הארי בלע את רוקו. יורגן גרם לאווירה מתוחה אפילו יותר מלורה. הוא תמיד עשה רושם של בחור חסר טאקט, אבל זה היה כבר מוגזם. הוא באמת לא הבין את הסיטואציה?
להפתעת כולם, ראשו של בן הציץ מהמדרגות המובילות לחדר השינה. הוא נראה חיוור והביט בהארי באימה, כאילו ראה רוח רפאים. כאילו לא האמין שהארי יחזור.
"רק שתדע," הוא מלמל, "שהוא כבר תפס אותם."
הפעם היה תורו של הארי להחוויר. בן לא אמר במפורש למי הוא מתכוון ב"אותם", אבל להארי הייתה תחושה שהוא יודע בדיוק למי הוא התכוון. הוא קיווה שמי שזה לא יהיה שתפס אותם הוא לא הדיקן. בן חמק בחזרה אל המעונות, ולא נראה שמישהו מן הנוכחים התייחס באופן חריג לדבריו.
באופן אינסטינקטיבי, הארי מיהר להביט ברון של העולם הזה – רון הנדלר. כשזה הבחין במבטו של הארי, הוא ניגש אליו ונתן לו אגרוף שהיה אמור להיות ידידותי בזרוע, אבל יצא כואב יותר ממה שתכנן.
"תמסור ד"ש לרון האחר מהעולם שלך," הוא חייך, "ותזכיר לו מי הרון הטוב יותר, אה?"
וונדי חייכה חיוך אוהד. אולי היא פירשה לא נכון את החשש על פניו של הארי, אבל הוא בעיקר דאג לחבריו מהעולם המקורי שלו באותו רגע. "הכל בסדר," היא אמרה לו, "אנחנו איתך, כמה שתרצה."
"טוב," וויל ספק כפיו, "למישהו יש עוד משהו לומר לפני שאנחנו יוצאים?"
"כן," זאת הייתה אחת הבנות שהארי בקושי זכר את שמה – נדמה היה לו שקוראים לה דניאל. היא הייתה היחידה שלא דיברה באותו ערב, ולמעשה לא פצתה את פיה בנוכחותו כמעט בכלל, אבל כעת היא הגניבה אליו חיוך. "תחזיר לנו את הארי שלנו," היא ביקשה, ומבחינתם לא היה דבר ראוי מזה למילות סיכום. חבריה הנהנו בהזדהות.
הארי נופף לשלום פעם אחת אחרונה ויצא דרך החור שמאחורי התמונה ביחד עם חבריו. העששיות המהבהבות של העוצר קיבלו את פניהם, יחד עם הלחשושים והצרחות שהארי למד להכיר.
אליוט בהה בסביבה בפה פעור. "אז ככה העוצר נראה מבחוץ…" הוא מלמל.
וויל היה הראשון להתעשת. "מהר, לפני שיתפסו אותנו, הארי, איפה המכבסה?"
"בואו," הייתה תשובתו של הארי. הוא פצח בהליכה מהירה – וונדי, וויל ואליוט מיהרו בעקבותיו – ובעודם צועדים, הוא שיתף אותם בזריזות בקורותיו בצינוק של הדיקן.
"בעצם המים שהטביעו אותי באו מהמכבסה," הוא סיכם, "כך שהיא צריכה להיות קרובה לשם."
"אתה… אתה…" וונדי אמרה באי אמון. "הולך להטביע את עצמך כדי לחזור הביתה?"
"אני אעשה את מה שאני צריך," אמר הארי בביטחון.
"ואם זה לא יעבוד?" שאל אליוט, נחרד מהמחשבה. "אתה פשוט תטבע. אתה יודע איך זה מרגיש? אתה יודע כמה נורא זה?"
"אני משוכנע במה ששמעתי," הארי התעקש. הוא אומנם סירב להרחיב להם בנוגע לחיזיון הזה – כך שהם לא היו משוכנעים כמוהו – אבל הוא בעצמו רצה להאמין שזה לא נכון, ושהחברים שלו בסדר גמור. "אתם צריכים פשוט לסמוך על תחושת הבטן שלי, אוקיי?"
הוא לא שמע את החברים שלו עונים לו, וכשהרים את עיניו הארי הבין למה.
וונדי, וויל ואליוט ניצבו קפואים מול משהו שעמד בראש גרם המדרגות. הוא היה בגובה של יותר משני מטרים, והיה רזה ושלדי. הוא היה שחור, רירי וחלק לחלוטין, עם זנב ארוך ומכשכש כמו של לטאה תוקפנית. ונראה היה שהוא ידע שהם עומדים מולו, למרות שהיו לו כמה צלקות ותפרים במקום עיניים. האם הוא זיהה שהם שם באמצעות לשונו הארוכה והמשורבבת שטעמה את האוויר שוב ושוב?
חבריו של הארי עמדו שלושתם בשרביטים שלופים, אבל הם היו מפוחדים מכדי להוציא הגה מהפה. הארי שלף את שרביטו, וקרא בכישוף הראשון שעלה לראשו: "לומוס!"
הפרא חשף את שיניו החדות שהבהיקו באור השרביט. הוא השמיע את צרחתו המוכרת כל כך, וגרם לאליוט לכסות את אוזניו באימה.
"אני לא יכול," הוא מלמל, "אלה הרעשים האלה שוב, הצרחות מהלילות, אני לא יכול…"
"תראה, האור מכעיס אותו," ציין הארי, "הוא מאויים מהאור הקטנטן של השרביט שלי. אני חושב שאם תאירו מהשרביטים שלכם יחד איתי…"
וויל כיוון את שרביטו לעבר המפלץ. "לומוס!" הוא קרא.
וונדי ליטפה את גבו של אליוט בעדינות. "קדימה," היא עודדה אותו, "ביחד האור שלנו חזק."
אליוט שלף את שרביטו ביד רועדת. "ל־לומוס," הוא מלמל. וונדי מיהרה לעשות כמותו, ואכן הפרא נמלט.
הם נשמו לרווחה. "זה הכול?" אליוט חייך, "זאת מערכת האבטחה המפורסמת? ניצחנו אותה בנוקאאוט!"
וויל, וונדי והארי שלחו לו חיוכים אוהדים. נראה שאליוט התכחש להתקף החרדה הקטן שלו מקודם, והארי התמלא הערכה כלפי וויל ווונדי על שיתוף הפעולה שלהם. איך הוא ייפרד מהם כל כך בקלות?
עד מהרה הם הגיעו לסביבת הצינוק. הארי שם לב שהאזור הזה בטירה הרבה יותר חשוך וטחוב מהמקומות שהוא הסתובב בהם בדרך כלל; ובכל זאת, היה משהו מוכר במסדרונות האלה, כאילו הוא עבר בהם כבר לפני כן. הוא לא ידע להסביר את הדה ז'ה וו הזה, אבל הייתה לו הרגשה שבמכבסה טמונה גם התשובה לשאלה הזאת. עברו רק כמה דקות מאז שהם התחילו לסייר באזור הצינוק, כשוונדי קראה לפתע: "יש פה דלת!"
הארי, וויל, וונדי ואליוט הצטופפו סביב פתח הדלת בסקרנות. הארי חשש לרגע שהוא עומד לפגוש בת משפחה נוספת לדורה ודלתא, אך לשמחתו הייתה זו דלת רגילה. הייתה להארי הרגשה טובה בקשר אליה. הוא סובב את הידית במתח והמתין לראות מה מחכה לו בצד השני.
"אז זאת המכבסה?" תהה אליוט כשהם הביטו פנימה. את פניהם קידם חדר ענק ובו כמה מערומי בגדים, כמו גם חבל תלייה עמוס לעייפה. אחת הערימות נראתה להארי מוכרת ומזמינה במיוחד, כאילו היא מציעה לו לבלות בתוכה את הלילה.
"רגע," הארי עצר את נשימתו. "הייתי פה כבר פעם."
"מה?!" וונדי, וויל ואליוט קראו בהפתעה.
"אחרי שנמלטתי ממשרד הדיקן," הארי עיסה את רקותיו. "אני לא מאמין… ואני חשבתי שזה חדר הנחיצות… הפתרון היה לי מול הפרצוף כל הזמן הזה! אם רק הפרא ההוא לא היה תופס אותי שם, כשהייתי מתעורר בבוקר הייתי מבין מה זה באמת המקום הזה, והייתי יודע לחזור אליו אחר כך."
"טוב, לפחות עכשיו אנחנו יודעים שלא ביקרת את מצנפת המיון לשווא," אמר וויל. "הרי אם לא היית מתגנב למשרד של הדיקן, כל זה לא היה קורה – ואולי לא היית מגלה אף פעם איפה נמצאת המכבסה."
"טוב, זה נכון," הודה הארי. הם נכנסו בהיסוס אל המכבסה, בדיוק כשההבהובים מבחוץ שככו.
וונדי הסתובבה לאחרו בהפתעה. "מערכת האבטחה נכבתה? למה?"
"כי הגיעה השעה," וויל ציין, "תראו, השמש זורחת."
ואכן, אור השמש החל למלא את המכבסה. מה שהארי הכיר כחדר חשוך ומלא בגדים נגלה מולו במלוא תפארתו: זה היה כמעט זהה בגודלו לאולם הגדול, עם המוני גיגיות, שלל גלימות שמנקות את עצמן בתוכן, סדינים תלויים מהקירות, וכמובן פכפוך המים העדין שהארי האזין לו בפעם שעברה שביקר שם.
"טוב, הארי, איך אתה הולך להטביע את עצמך בתוך גיגיות קטנות כל כך?" אליוט גיחך. הארי לא ענה. הוא התקדם בעקבות קול הפכפוך, שהלך והתחזק. בשלב מסוים זה נשמע יותר מסתם טפטוף מים – התחושה הייתה שמשהו מתחתם שוצף וגועש, עד כדי כך שרצפת החדר רעדה קלות. ולפתע נגלתה לעיניו באר ענקית, בקוטר של ארבעה מטרים, ובה המים סוערים ומשתוללים. בניגוד לחדר הכביסה המטופח, הבאר נראתה כאילו הייתה קיימת שם אלפי שנים.
הארי נעמד על שפת הבאר. הוא הביט במים העמוקים והכהים – כרטיס היציאה שלו מהעולם הזה. הוא הסתובב בזהירות והביט בשלושת חבריו.
"אז זהו זה?" שאלה וונדי.
הארי הינהן קצרות. "אני…" הוא השתתק.
"תבוא לבקר אותנו, הארי," אמר וויל. "חסר לך שלא."
"או שתבואו איתי," הארי פלט, בקושי מודע למה שהוא בעצמו אמר. "יש מקום אצלנו בעולם. אנחנו הרי חברים טובים! אנחנו לא חייבים להיפרד, נכון? זה לא חייב להיגמר ככה!"
הארי ראה את ההסתייגות מתחילה לעלות על פניהם של חבריו, והוא מיהר לומר, "כלומר, אחר כך תחזרו לפה, כמובן! אני לא מצפה שתעברו לעולם שלי לנצח. רק לביקור!"
אליוט חייך חיוך עצוב. "הארי, אני לא בטוח שזה שווה את הסיכו –"
אבל הוא מעולם לא סיים את המשפט, משום שרצפת המכבסה הרועדת ממילא סביב שפת הבאר פתאום נעה בפראות, והארי כמעט ואיבד את שיווי המשקל שלו.
"מה זה היה?!" וויל ספק־שאל־ספק־זעק.
לפני שמישהו מהם הספיק לענות, הורגשה מיד רעידה נוספת, ממושכת יותר ועוצמתית יותר מקודמתה. טיח החל לצנוח מתקרת המכבסה.
"הכול בסדר שם בחוץ?" וונדי שאלה בזעזוע. היא פנתה אל דלת היציאה אל המסדרון בצעד כושל – הקרקע שבה לרעוד בעוצמה – אך קפאה בפתח במבט חלול.
"מה קרה?" הארי שאל.
"כלום," וונדי אמרה בשקט. "כלום… לא קיים יותר."
"מה? מה זאת אומרת?!" נבהל אליוט. "אין לי מצב רוח למתיחות עכשיו."
הוא הצטרף לוונדי ובהה החוצה באי אמון.
"כמו שחשבתי," אליוט אמר בקול צרוד. "העולם התפרק. הוא לא קיים יותר. וכעת כל שנותר הוא חדר הכביסה בים נצחי של ריקנות."
"וואו, אולי כדאי שתכתוב שירים," וויל גיחך. הוא כשל גם כן לעבר הדלת, ולאחר שניות ספורות (ועוד כמה רעידות וטיח), חיוכו נמחק לו מהפרצוף והוא אמר, "הארי, אנחנו מצטרפים אליך."
"מה?" הארי שאל באי אמון. מה קורה שם?
"אין לנו לאן לחזור, הארי. אין לנו ברירה."
סדקים החלו להיבקע ברצפת המכבסה. "אם אתם רוצים לבוא, כדאי שתעשו את זה מהר," הוא ניסה להאיץ בהם.
אחרי זמן רב מדי השלושה סוף סוף התיקו את עיניהם ממה שהיה – או לא היה – מבעד לדלת, ונראה כאילו הם יצאו מטראנס ממושך.
"יאללה, אנחנו באים איתך," וונדי קראה.
תוך כמה שניות חבריו של הארי נעמדו לצידו על שפת הבאר והחזיקו ידיים, בזמן שכל החדר רעד והתפרק סביבם.
"אני אספור עד שלוש, ונקפוץ," הכריז הארי. "אחת, שתיים… שלוש!"
ארבעתם קפצו לתוך הבאר, והמים הקרירים הפתיעו את הארי בבת אחת.
הוא נלחם באינסטינקט שלו לצוף מעלה – מה שהיה קשה ממילא בשל הסערה שפקדה את הבאר – ופקח את עיניו מתחת למים.
וונדי, וויל ואליוט הביטו בו בחזרה. נראה שהם נהגו כמוהו ועצרו את נשימתם מהרגל. הוא נדרש למאמץ פסיכולוגי אדיר כדי לפתוח את פיו, ולשאוף – אוויר! הוא חייב אוויר! הריאות שלו צרבו וכל שריר בגופו השתולל. הוא צפה בחבריו נוהגים כמוהו, ברגע שהמחנק הציף אותו. הוא החל להניע את גפיו בפראות ונלחם בסערה, אך מה שהסב לו אי נוחות גדולה אפילו יותר היה המראה של אליוט מכחיל, של וויל מתחיל לרעוד ללא שליטה, של עיניה של וונדי מפלבלות בחוריהן…
הוא קיווה בכל ליבו שלא עשה טעות.
הוא ניסה לנשום – וזה רק כאב יותר. הוא ניסה להשתעל, ורק בלע עוד מים – תחושת חוסר האונים הייתה כה עזה. הוא החל לחוש נמלול בגפיו, והתחלחל לראות את שלושת חבריו נסחפים ברפיון שרירים.
ראייתו החלה להתערפל, אבל אז מבין המעמקים שחה לעברו גבר עם גלימה סגולה ושיער ארוך ואפור. הארי מעט התקשה להתמקד בפניו של האדם הזה, והוא גם לא הצליח לחשוב בצלילות, אבל זה לא מנע ממנו לחשוב שהקול ששמע ברגע שהאדם ההוא פתח את פיו היה מוכר כל כך.
"לא רע… לא רע בכלל. ממש לא רע. בהחלט בהחלט לא רע. כלל וכלל לא רע. אבל אתה יכול יותר טוב."

ואז הארי התעורר. הוא שכב על הרצפה, רטוב עד לשד עצמותיו, מנסה להבין איפה הוא נמצא. ואז זה היכה בו.
"חזרתי! לא, אנחנו חזרנו! אני לא מאמין! הצלחנו לעשות את…" התלהבותו של הארי הצטננה. הם באמת חזרו? מהניסיון שלו בחודשים האחרונים, אסור לסמוך על רושם ראשוני.
הוא כבר לא היה בטוח שהוא יודע איפה הוא נמצא. זה היה נראה כמו משרד, אבל לא אף משרד שהארי זיהה מהוגוורטס שלו או מהעולם המקביל.
זה היה חדר עגול עם שולחן עבודה שהשתרך כנגד הקיר, תופס כמעט שליש חדר. על השולחן היו מונחים תצלומים שונים וגלילי נייר, ומעליו – על הקירות ותלויות מהתקרה, השתלשלו תמונות נוספות. על אחד המדפים הייתה מונחת מצלמה מוגלגית, ולצידה מצלמת קוסמים.
הארי ישר הבין על מה מדובר, וחיוך עדין עלה על פניו. "אני לא מאמין, חבר'ה! זה אמיתי! מסתבר שבאמת לקולין יש משרד אחרי הכל! אני לא מאמין!" הארי ציחקק. "אמרתי לכם ש–"
הארי הסתובב. למה הוא לא שומע אותם? איפה הם?
"חבר'ה?" הוא שאל, "זוכרים שסיפרתי לכם על קולין ועל הבדיחה שאולי יש לו משרד?..."
אין תשובה. יכול להיות שהם הופיעו במקום אחר?
הוא ניגש בחשש לדלת המשרד, חושש ממה שימצא בצידה השני –
אך להפתעתו היא נפתחה בתנופה עוד לפני שהספיק לגעת בה, ומולו עמד ילד נמוך עם שיער חום עכברי, עיניים בורקות וחיוך ענק.
קולין קריווי.
"הארי!" הוא צהל, "התעוררת סופסוף!"
"קולין…" הארי לחש בחוסר אמון, "חזרתי!"
"כן, כולם חשבו שאתה מת," המשיך קולין בחיוך ענק, "אבל אני שמח לראות שצצת במשרד שלי."
"אהמ, כן," האדרנלין שפשה בו עם ההבנה שהצליח לחזור כבר החל לדעוך, יחד עם חוסר הנעימות שחש בסביבתו של קולין, והיעדרם של חבריו. "תגיד," הוא שאל, "ראית אולי עוד אנשים?"
"מה, עוד אנשים שהופיעו כאן איתך?" חייך קולין, "כן, בטח! הם כאן!"
קולין נכנס למשרדו בצעד בוטח, ובחיוך בוטח פי שניים, ופתח בבת אחת דלת של ארון. "התכוונת אליהם, הארי?" הוא צחקק.
הארי קפא במקום. הראש שלו הסתחרר.
"לא…"
וונדי, וויל ואליוט היו שם. הם הגיעו איתו. אבל משהו היה לא בסדר.
השלושה היו שעונים אחד כנגד השני, הבעתם ריקה, פניהם חיוורים כמו סיד ועיניהם מזוגגות. עורם רזה ודליל. רוב השיער שלהם כבר נשר ככה שהוא בקושי היה יכול להבדיל ביניהם. עשרות זבובונים ריחפו ביניהם – בחילה עלתה בגופו של הארי כשהבחין ברימה זוחלת מארובת העין של מי ששיער שהיה אליוט ובחרק זעיר מעופף מתוך פיה של וונדי – ומחלל הארון נישא ריח מרקיב לכל רחבי המשרד.
"לא… לא…" הארי נחנק ממילותיו. הוא רצה לא להסיט את עיניו, אבל הוא לא היה מסוגל.
"שמרתי אותם פה עד שיהיה לי זמן לקבור אותם," אמר קולין בעליצות.
"הם לא מתים," הארי אמר בפתאומיות, כמעט מפחיד את עצמו. "ז־זה לא יכול להיות. צריך להזעיק את מדאם פומפרי. לא, את מקגונגל. אפשר עוד להציל אותם."
הארי בהה בחברו, נואש לעזרה. במקום זה, החיוך של קולין התרחב כפליים והוא שאל: "מקגונגל? הארי, מי זאת מקגונגל?"

המשך יבוא... מיד לאחר הפגרה!
------------
שלב ב של הפאנפיק תם, ואנדי יוצא לפגרת חנוכה לקראת שלב ג.
שימו לב: ביום ראשון הבא, וביום ראשון שאחריו, לא יפורסמו פרקים לרגל החג, ולקראת השלב השלישי. אנדי ישוב ביום ראשון לאחר מכן, ב1.1.23, בשעה 20:00 כרגיל.
רשמו ביומנים: אנדי שלב ג – החל מ־2023!

ווווווווואו, פשוט ווואו,
אבל מה קשור המכבסה? איך היא קשורה לכל הסיפור?

אבל, זה מדהים, הקטע שקולין לא מכיר את מקגונגל, זה.. אין לי מה להגיד