אנדי || מאיר ואיתמר, פאנפיק משותף

[The equal opportunity kr]

די די די
תהרגו אותי וזהו
למה במתח???????????
זה פאנפיק מושלםםםם
מחכה לסוף הפגרה!

[Darth Hader]

פספוסים

הכנס כאן כותרת משנה

הארי טבע.
Directed By Robert B. Weide

-~-

הארי תבע.
"אובג'קשן!" צעק הדיקן.
"דינייד!" צעק השופט, "זכות הדיבור שלך, עורך הדין פוטר."
"תודה, כבודו," קד הארי בנימוס.
"כבודו?!" האגריד קרא מאיפשהו, "כבודו זה בכלל שלי! וזה רק דמבלדור!"
"האגריד תיצמד לטקסט בבקשה," ביקש השופט, והטיח בפטישו בשביל האפקט הדרמטי.
"אה סורי," התנצל האגריד, ומיד היטפש ואמר: "מה פה שמה אתה ארצה פנג דמבלדור כבודו פה שם וזה."

-~-

"הרמיוני," אמר רון. "הרמיוני. הרמיוני. הרמיוני. הרמיוני. וואי איזה כיף להגיד את השם הזה. כל כך ייחודי. הרמיוני הרמיוני הרמיוני. למה רולינג טרחה לכתוב את כל ספרי הארי פוטר עם כל העלילה המסובכת וההתפתחות של הדמויות. היא יכלה פשוט לכתוב 'הרמיוני הרמיוני הרמיוני' במשך ספר שלם וכולם היו קוראים את זה."

-~-

"אוף, אני יודעת, אנחנו בצרות צרורות. אין סיכוי שנפתור את סמנטעל לפני שלוש לפנות בוקר. זהו, אני מתייאשת."
מה לעזאזל? הארי הרגיש פתאום מאוד מוזר לצותת לשיחה הזאת. בעיקר בהתחשב בזה שהוא עוד לא מצא את המילה היומית. רק שלא יספיילרו לו.

-~-

"אוף, אני יודעת, אנחנו בצרות צרורות. אני פשוט מתגעגעת אליו."
"הוא שלי בכלל!" דראקו הופיע משומקום.

-~-

הוא היה מצליח להתרכז אם השכן של אחד מכותבינו לא היה תוקע מסמר באותו זמן. אז הארי לא הצליח להיחלץ, והוא טבע מפאת חוסר ריכוז.

-~-

רגע…. סבון………… שלשלאות…….. סבון……….. שלשלאווווווות……………… סבון………………..
"אני אשתה את הסבון ואז אני אוכל את השלשלאות!"

-~-

"ממפמפ? ממפמפמ," ענה לו קול. הקול הזה דמה מאוד למישהו שמנסה לדבר מתחת למים.

-~-

פעולה שמיד העיפה אותה כנגד הקיר כשכמות אדירה של מים פרצה אל המסדרון והתנקזה, סוחפת את הארי יחד איתה וביחד עם חבריו יש אל המכבסה ואל סוף הפאנפיק.

-~-

עצם הידיעה שהדרך החוצה קרובה כל כך, כמו גם עצם הידיעה שהוא הצליח להימלט מהדיקן, בערה בתוכו כמו לפיד והעניקה לו נחישות. HP Fully Restored.
"מלא את עצמך בנחישות!" קרא אסגור מאי שם.

-~-

"אתה באמת מאריך לי את הטרחה," התלונן הקבצן כשדיוקנו התפצל לשניים, ממנו יצא אור חזק של עב"מים, אליו הייתה מדובקת חללית. עם סקוטש.

-~-

"מה זה? מה כולכם עושים פה ערים בשעה כזאת?" הוא שאל.
"מה זאת אומרת?" התפלאה וונדי, "חוגגים יומולדת לאיתמר! הוא בן 18 היום!"
"היום?" התפלא הארי, "היום היום? מזל טוב!"
"טוב טכנית לא היום," וויל מיהר לתקן, "כאילו, כן, ביום שבו הפספוס הזה נכתב הוא חגג 18, אבל לכו תדעו מתי זה יתפרסם, ו–"
"–די כבר יא חופר," קטע אותו רון (הנדלר. לא וויזלי), "יש מסיבה!!!!"
"יששש!!!!" הריעו כולם, שרו "היום היום הולדת", הרימו את איתמר על כיסא 18 פעם ועוד אחד לשנה הבאה, זללו את עוגת יום ההולדת, וזהו. הכל היה טוב.

-~-

הארי הצליח לספור עשרה אנשים כשהוא בטטה

-~-

"ובטח גם תחכה לנו פשטידה בסוף. כמו נקודת שמירה אבל טעים לשם שינוי. שומע את זה מנכ"ל אנדרטייל? למה שלא תוסיף נקודות שמירה טעימות לשם שינוי?"

-~-

"תחזיר לנו את הארי שלנו," היא ביקשה. נדמה היה לו ששמה היה אליוט!! איזה יפה היא, הרבה יותר מוונדי השלוכית הזאת.

-~-

הארי שלף את שרביטו, וקרא בכישוף הראשון שעלה לראשו: "לומוס מקסימה!"
"אחי, זה רק בסרטים יש את זה," אמר אליוט. "תיצמד לסקריפט."

-~-

הארי שלף את שרביטו, וקרא בכישוף הראשון שעלה לראשו: "אקספליארמוס!"
"זה הוא!" הפרא קרא, "זה האחד שאנחנו מחפשים!"
עד מהרה כל הפראים עטו לעברו.
"מהר! לבית של הטונקסים!" הארי קרא, "אציו האגריד!"
ארבעתם ריחפו באוויר.
"אני לא מבינה כלוםםםםם!!!!" וונדי צעקה, ואז האוזן של עין הזעם פגעה בה והיא מתה.
"לאאאא!!!!1 וונדייייי!!!!!" הארי בכה, "התחיי! התחיי!" ריקטוסמפרה!"
הלחש פגע בפרא שפצח בריקוד סטפס סוער.
"מורסמרומדרה או איך שלא הוגים את זה," אמר הארי, אבל במקום האות האפל מחץ אותו היפופוטם, בדיוק כמו שהמורה לחשבון תמיד אמרה שיקרה לו ביום מן הימים. ממש ככה: "זכרו תלמידים, מי שמטיל את האות האפל, ימחץ אותו היפופוטם."
"מהר, הארי, אל תטיל את האות האפל!" הייתה הרמיוני אומרת.
"מה? הרמיוני? ממתי אנחנו לומדים חשבון?" הארי היה עונה לה, "אני בכלל לומד גילוי עתיקות ואת בכלל נרשמת לשיעור חקר לחשושים מזדמנים!"

-~-

לוקהרט הופיע משום מקום.
"נוויל קרדיטים!" הוא קרא ברוב חשיבות. "גם לנוויל מגיע קצת כבוד. הרי דרוש אומץ יותר להתגבר על החברים שלך על פני שהחברים שלך מתגברים עליך. או… משהו כזה."

-~-

"תראה, האור מכעיס אותו," ציין הארי, "אז אם נכעיס אותו מספיק הוא יטרוף אותנו וסוף סוף יגמול אותנו מייסורינו. מה אתם אומרים?"
"אחלה! יש לי פיתרון יותר מהיר אבל ופחות כואב," וונדי שלפה @#*$^. אה לא, זה פאנפיק שגם ילדים קוראים. בואו נגמור עם הפספוס הזה וזהו.

-~-

וונדי ליטפה את וויל. הוא גירגר בהנאה.

-~-

"זה הכל?" אליוט חייך, "זאת מערכת האבטחה המפורסמת? ניצחנו אותה בנוקאאוט קרדיטים!"

-~-

הייתה להארי הרגשה טובה בקשר אליה. הוא סובב את הידית בהתרגשות ו–
יורי השרת היה מצונף בתוך ארון השירות וחיבק סחבה על מקל כמו דובי. כשהארי כיוון אליו את אור השרביט הוא ליחשש בטירוף "תרחיק את זה ממני, עכברוש!"

-~-

"הארי, אתה בטוח ש– וואווווו!" וודינ ניסהת לגהיד לנפי שערידת אמדה בינגלה תא לכ האיותית.

-~-

"אני אספור עד שלוש, ונקפוץ" הכריז הארי. "ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת עשרה, שתיים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה, חמש עשרה, שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה, תשע עשרה, עשרים, עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, עשרים וארבע, עשרים וחמש, עשרים ושש, עשרים ושבע, עשרים ושמונה, עשרים ותשע, שלושים, שלושים ואחת, שלושים ושתיים, שלושים ושלוש, שלושים וארבע, שלושים וחמש, שלושים ושש, שלושים ושבע, שלושים ושמונה, שלושים ותשע, ארבעים."

-~-

"לא רע. לא רע. לא רע לא רע לורה!"

[ביל צופן]

חחחחחחחחחחח,
גאוני
לא רע לא רע לורה בכלל..

[Hawkeye]

היי חברים, אמנם היה אמור להתפרסם פרק 22 של אנדי בעוד 40 דקות, אבל לצערי זה לא יקרה.
יש לא מעט סיבות בגללן לקחנו את ההפסקה: סיבות שבטח צפיתם, כמו יצירת הייפ אחרי שהשארנו אתכם במתח משוגע בסוף הפרק הקודם, הדלקת נרות חנוכה ובחירת תאריך סימבולי לפרסום הפרק הראשון של שלב 3. חוץ מזה, היו עוד כמה סיבות שלא צפיתם, אבל שכן היו ידועים לי ולאיתמר מראש - עבודות ומבחנים, למשל, או אירועים משפחתיים. הבעיה מתחילה כשחוץ מכל הסיבות האלה, הצטרפו דחיות שלא צפינו מראש - בעיות אינטרנט למשל, או מחלות חורף, מה שהקשה עלינו לכתוב ולעמוד בזמנים שהצבנו לעצמנו. התוצאה הסופית של כל זה היא שכרגע אין לנו פרק מוכן.
אל תדאגו, ברגע שהפרק יהיה מוכן - נפרסם אותו. לא תצטרכו לחכות ליום ראשון הבא (בתקווה).
עד כאן לבינתיים. וכדי לא לסיים בטעם חמוץ, קבלו את הטוויסט הכי גדול בפאנפיק שאפילו אנחנו לא צפינו:

[Darth Hader]

שלב ג': אויב חדש
פרק עשרים ושניים

נראה שהכול הסתדר להארי בפרק הקודם – הוא הצליח למצוא את הדרך חזרה להוגוורטס הרגילה עם החברים החדשים שלו ונראה שהכול יהיה בסדר שוב. אולי חוץ מזה שהחברים שלו מתים. וגם שקולין קצת יותר חייכן מהרגיל. משהו בבירור מסריח, השאלה היא מה...

הארי הביט בקולין באי אמון.
"פרופסור מקגונגל!" הוא הטיח בו, "ראש הבית שלנו! זה לא הזמן לבדיחות, קולין!"
"ראש בית?" קולין המשיך באותו החיוך, "אתה משעשע, הארי."
הארי רקע ברגלו בתסכול. אם לא היא, אז מי ראש הבית שלו?
"אין דבר כזה ראש בית," המשיך קולין בשלו, באותו קול עולץ. הארי רצה לשבור משהו – אולי לשבור את קולין עצמו – אבל הוא תפס את עצמו ברגע האחרון. הוא צריך להיות שקול ולנסות לנתח את המצב בו הוא נמצא.
נראה שהוא הצליח לחזור. אבל וונדי, וויל ואליוט מתים, והעולם שלהם כנראה מת איתם. מנגד, יש את רון והרמיוני – ובדיוק היה לו הרושם שהם נתונים בסכנה כלשהי, אם לשפוט לפי מה ששמע ולפי האזהרה העמומה של בן.
"רון והרמיוני! מה איתם?" הארי אחז בכתפיו של קולין בפחד, "הם בסדר?"
קולין המשיך לחייך. לרגע הארי חשש שקולין יאמר שגם אותם הוא לא מכיר, אבל עד מהרה החשש התבדה.
"רון והרמיוני בסדר גמור, הארי!" הוא עלץ. "למה? משהו היה צריך לקרות להם?"
טוב, דאגה אחת אפשר להוריד – אם בכלל אפשר לסמוך על מילה שהקולין הזה מוציא מהפה שלו.
"מה דעתך על המשרד שלי, הארי? יפה, נכון?" שאל קולין באותה עליצות מהולה בהערצה שנמאסה על הארי עוד משנתו השנייה בהוגוורטס. הארי הביט סביבו. תצלומים התנוססו בכל מקום: על השולחן, תלויים מן הקירות, ובמבט חטוף נראה היה שפניו של הארי מביטים בו מכל תמונה בסביבה. בראש הערימה שלפניו, למשל, התנוססה התמונה ההיא שפורסמה בנביא היומי, של לוקהרט מעניק להארי את כל ספריו בחינם בחנות כרך ודף בע"מ. לא רחוק משם, הארי ראה כמה תמונות נוספות – הנה, שם הוא עומד ליד החממות, והנה מאלפוי מלגלג ברקע. הארי זכר שהתמונה הזאת צולמה. והנה כמה תמונות שלו באימון קווידיץ' – הארי זכר שקולין צילם גם את זה. והנה תמונה שלו ישן – הארי נע באי נוחות. הוא ידע שקולין אוהב לצלם אותו, אבל הוא לא חשב שזה עד כדי כך מוגזם. ובין הקירות נתלה דיוקן מאוייר של הארי, עם הכיתוב "גורם שלילי מספר אחת", כפי שפורסם בנביא היומי כשירד למחתרת. ובהמשך החדר, נגלתה לעיניו תמונה נוספת. בתצלום הופיע הראי של ינפתא, ובו השתקפה בבואתו המפוחדת של הארי בן האחת עשרה, מוקף בקרובי משפחה. אלא שהם לא נופפו בחביבות – פניהם היו קפואות באימה. למעשה, כל גופם היה קפוא. הם היו עשויים אבן.
"אממ… קולין," הארי שאל, מנסה לא להסגיר את העובדה שצמרמורת עוברת בגבו, "מאיפה התמונה הזאת?"
"גן הפסלים העתיק," ענה קולין, ולא פירט עוד.
על אחד המדפים נחה תמונה ממוסגרת. אנדי היה שם, והוא צחק צחוק מתגלגל. הרמיוני לצידו הייתה חיוורת, ופניו של רון היו מטושטשות לגמרי. כשהארי זיהה גם את מגרש הקווידיץ' הנבול ואת הצללית של האיש התלוי, הוא זיהה את התמונה הזאת ממשרדו של דמבלדור. ולצידה, נחה תמונה עגמומית של ילד קטן עם שני הוריו, שפניהם היו מוצללים. גם את התמונה הזאת הארי זיהה ממשרד המנהל, אבל משרד אחר לגמרי של מנהל אחר לגמרי. ולצידם, ללא מסגרת, נחה על המדף תמונה של אדם מוכר. להארי היה קשה להיזכר מתי הוא ראה את הגבר המאפיר עם הגלימה הסגולה, אבל הייתה לו תחושה חזקה שהוא פגש אותו פעם או אפילו פעמיים. והאצבע שהניח הגבר על שפתיו – כאילו מסמל להארי לשמור על השקט – לא הרגיעה אותו.
הארי הרגיש את ליבו הולם בפראות. מתברר שהיו הרבה דברים שהוא לא ידע על קולין, ואולי זה לא היה רעיון טוב להישאר איתו סגור במשרד. הוא הסתובב לעבר קולין באיטיות, וזה השיב לו מבט משועשע.
"נו? מה דעתך על המשרד שלי?" הוא חייך לעבר הארי.
הוא ניסה לחשוב אם מה שהרתיע אותו יותר הוא התמונות עצמן הפזורות ברחבי המשרד או הגישה האופטימית של קולין לכל דבר שהתרחש.
"נהניתי מכל רגע," שיקר הארי. "אפשר לראות עוד תמונות?"
הוא הושיט את ידו אל המצלמה המוגלגית שהייתה מונחת על המדף. אולי קולין שמר אצלו תמונות נוספות שעוד לא הספיק לפתח. אבל הארי לעולם לא גילה אם זה אכן הדבר, כי קולין דחף בפתאומיות את המכשיר מידו והמצלמה החליקה והתנפצה על הרצפה ברעש.
הארי בהה בחברו בתדהמה, מכסה את פיו בידיו.
"קולין, מה עשית! המצלמה שלך!" הוא הזדעזע.
אבל קולין הניד בראשו באיטיות. החיוך נמחק מפניו, ואלה נותרו חסרות הבעה.
"קולין לא יכול. הוא לא מרשה לקולין לצלם. הוא אומר שאם קולין מצלם, קולין מת. אבל קולין כבר מת מבפנים."
הארי נותר חסר מילים. ובטרם הספיק לעכל את מה שקרה עכשיו, דפיקה על דלת המשרד הקפיצה אותו במקומו.
הדלת נפתחה, ופרופסוק פליטיק עמד במפתן. הוא הביט בקולין – שמיד עטה על פניו את אותו חיוך – ואז העביר את מבטו לגופות שבצבצו מהארון הפתוח, ולסיום הביט בהארי. הארי הצטמרר לראות שגם על פניו של פרופסור פליטיק מתנוסס אותו חיוך עליז, אך אז נזכר שזהו פרצופו הקבוע ממילא של המורה ללחשים.
"הארי," הוא בירך אותו, "טוב לראות שאתה חי, נערי."
"אהמ… שלום גם לך, פרופסור," ענה הארי במבוכה מסויימת. למה פרופסור פליטיק התייחס לכך בכזו סתמיות, כאילו הארי חזר מהשירותים? בדיוק כמו קולין!
"אה, תתעלמו ממני שניכם, אני רואה שאתם עסוקים קצת," הוא המשיך בקלילות דעת. "אני רק באתי לטפל בגופות של השלושה המקסימים האלה."
"אה! אני אשמח לעזור גם עם הגופות האלה! הן מסריחות לי את הארון!" קרא קולין, שנראה שהדיבורים על גוויות החזירו אותו למצב הרוח העליז.
"אני לא אפריע לכם," מיהר הארי לומר. הוא החליט שזה הרגע המושלם לברוח מהמשרד – מקולין המלחיץ, מהתמונות המצמררות, ומהגופות הנוראות של חבריו – ולחפש עזרה מהאנשים הכי נאמנים שהכיר – רון והרמיוני. אומנם קולין אמר שהם בסדר, אך הארי יאמין לזה רק כשהוא יראה אותם בריאים ושלמים במו עיניו. ולכן, הוא יצא אל המסדרון והחל לשים פעמיו לכיוון מגדל גריפינדור. אמנם הוא לא ידע איפה בדיוק נמצא המשרד של קולין, ולכן הוא גם לא היה בטוח איפה ימצא את עצמו כשיצא, קל וחומר שגם לא איך להגיע ממנו למגדל גריפינדור. אבל תוך שיטוט קצר במסדרון הוא הבין מיד היכן הוא נמצא. ועל אף שלא היה בהוגוורטס שלו כבר כמה חודשים, הוא זכר את הדרך היטב, כאילו ביקר בה זה עתה.
לא חלפה דקה והוא עמד מול תמונתה של האישה השמנה. "שלום, הארי," היא קיבלה אותו בחיוך לבבי ולא אופייני.
"שלום," הארי ענה לה בהיסוס. ממתי היא זוכרת את השם שלו?
"תרצה להיכנס?" היא הציעה והחוותה בידה, ממשיכה באותה עליזות משונה.
הארי היסס. "אה… האמת שכן," הוא ענה, מנסה להתרגל לאופי החדש של השומרת. "אבל אני לא יודע מה הסיסמה."
"אה, שטויות," היא צחקקה בביישנות, והארי תהה אם היא שוב שיכורה. "כולם שוכחים מדי פעם, אפילו אני. הסיסמה היא שלשלת עץ. תהנה מתוק."
"אה, תודה?" הוא ענה בבלבול בעודה נפתחת מעצמה. זה לא הרגיש לו בטוח במיוחד. למעשה, זה הרגיש לו כמו התרשלות. לרגע קט הוא השתעשע מהמחשבה על כך שהחוקים חשובים לו, בדיוק כמו הרמיוני. ואז הוא נזכר מה הסיבה בגללה מיהר כל כך למגדל גריפינדור.
הארי חשב שהוא יצטרך להתאמץ קצת יותר כדי למצוא את רון והרמיוני, אבל להפתעתו הם פשוט עמדו שם, במרכז חדר המועדון. לא נראה כאילו הם היו עסוקים עד עכשיו במשהו כלשהו – הם אפילו לא שוחחו אחד עם השני. הם חיכו לו עד עכשיו?
"הו, היי הארי," הרמיוני אמרה לו בחיוך, "טוב לראות אותך."
"כן הארי, חשבנו שאתה מת," רון חייך גם הוא, "אבל אתה לא. איזה קטע, מה?"
הארי עמד מולם בדממה. הוא מצמץ לרגע בעיניו כדי להתרגל למראה של שני חבריו אותם לא ראה זמן כה רב, אבל האדישות בה קיבלו אותו צרמה לו.
"איזה קטע?" הוא חזר על דבריו של רון, "זה מה שיש לכם לומר? חשבתם שאני מת! גם קולין ופרופסור פליטיק חשבו ככה, וכולכם מתנהגים כאילו כלום! מה נסגר?"
"אין צורך להתעצבן, הארי," חייכה הרמיוני, "פשוט חשבנו שאתה מת, אבל בסוף אתה לא. זה הכול. חוץ מזה שלהתעצבן זו עבירה על איזה שמונה חוקים מתקנון בית הספר, אבל לא נורא. כולם שוכחים מדי פעם."
כולם שוכחים מדי פעם. הארי לא היה בטוח שהוא רוצה להיות חלק מאותם כולם שהרמיוני הזכירה, כמו גם האישה השמנה.
"למה בעצם חשבתם שאני מת?" הוא שאל.
רון והרמיוני החליפו מבטים מחוייכים. למעשה, ראשיהם הסתובבו זה לעבר זו בתיאום מושלם, כאילו היו רובוטים. ובאותו תיאום משונה, הם הסתובבו לעברו בחזרה.
"כי לא בכל יום אתה מאבד את שלושת חבריך הטובים," ענתה הרמיוני באותה עליצות מעצבנת.
הראש של הארי החל לכאוב. בהתחלה הוא ייחס את זה לעקצוץ של הצלקת, אך עד מהרה התחוור לו שהייתה זו תשובתה של הרמיוני שהכאיבה לו במחשבותיו. "זה…" הוא ניסה לעבד את מה שעובר לו בראש, "זה לא קשור למה ששאלתי, הרמיוני. ומאיפה את יודעת את זה בכלל?"
"כולם יודעים הארי," רון ענה במקומה, "אין סודות בין כותלי בית הספר."
הארי חש צמרמורת עוברת בגוו. "מה זאת אומרת שאין סודות? מה זאת אומרת שחשבתם שאני מת? איפה מקגונגל? אני – אני חשבתי שאתם בסכנה!"
פתאום רון והרמיוני התפרצו בצחוק פרוע. צחוק שלא הרגיש טבעי במיוחד. ובאותה פתאומיות בה הוא התחיל, כך הוא הסתיים. הם חזרו לחיוכים הרחבים שלהם.
"אנחנו? בסכנה?" תמה רון.
"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר, הארי!" עלצה הרמיוני. "בעיקר בזכות זה שיש מי ששולט בעניינים, אתה יודע," היא הוסיפה בקריצה.
הארי לא ידע. "מה זה היה אמור להביע?" הוא שאל, "רון, הרמיוני, מה קורה פה?"
אך עוד לפני שהם הספיקו לענות לו, צעדים נשמעו ממעלה המדרגות. אל חדר המועדון נכנסו דין תומאס ואנדי גריי. ושניהם חייכו, כמו כולם.
"היי, אתם באים לשיעור?" דין שאל, ואנדי הנהן בתמיכה.
"בטח!" עלצו רון והרמיוני. הארי חש בחילה, כאילו הכריחו אותו לצפות בסדרה חינוכית לילדים.
"אה, היי הארי!" אנדי קרא אליו, "חשבנו שאתה מת!"
הארי גלגל את עיניו. "די כבר!" הוא צעק, "מה יש לכם?"
"שיעור! כמו לכולם!" דין ענה בעליזות.
ברור שמשהו לא היה בסדר שם. ובאותה מידה, גם היה ברור לו שהם לא יתנו לו את התשובות שהוא מחפש. משהו קרה בזמן שלא היה, וייתכן מאוד שזו הסכנה שרון והרמיוני דיברו עליה. האם הוא הגיע מאוחר מדי?
"הגעת בדיוק בזמן," אנדי אמר פתאום, עדיין בחיוך.
"סליחה?" הופתע הארי. האם אנדי שמע את המחשבות שלו?
"לשיעור," המשיך אנדי, "בואו!"
הם יצאו מהחור שמאחורי התמונה, והארי הצטרף אליהם בלית ברירה. הוא חש עקצוץ מוכר, כמו ביומו הראשון בהוגוורטס האחרת, כשהוא צועד אל הלא נודע לקראת שיעור מסקרן. אלא שהפעם, היה בו גם כעס ופחד. מה שזה לא יהיה שקרה להם, הארי חשש שבמהרה זה יקרה גם לו. לכן הוא השתדל לשמור על עירנות מתמדת, כמו שעין הזעם היה נוהג לומר.
"לאיזה שיעור אנחנו הולכים?" הוא שאל אותם.
"תולדות הקסם!" אנדי כמעט קפץ במקום מהתלהבות.
"עם המורה המקסים, פרופסור בינס!" התלהב רון, והארי חשב שהוא היה מתפקע מצחוק מהמצב אם הוא לא היה מבועת מדי.
כשהגיעו לכיתה, הם פגשו את שיימוס, נוויל, פרוואטי ולבנדר, שנראו גם הם עולצים מהרגיל. למעשה, לבנדר הייתה עולצת כהרגלה, אבל כולם היו עליזים כמוה.
בינס נכנס לכיתה בריחוף מבעד לקיר והחל להרצות על מלחמות הגובלינים בערפדים או משהו בסגנון. הארי איבד את הקשב שלו די מהר. למעשה, הוא השתדל לא להתרכז בחומר הנלמד אלא בסביבה – כולם הקשיבו קשב רב, הביטו במורה במבט החושף צימאון רב לידע, וסיכמו היטב בגליונות הקלף שלהם. בינס, לעומתם, נשאר אותו בינס. אדיש למציאות ולנוכחות שאר התלמידים. בהתחלה הארי התנחם בעובדה הזאת, אלא שאז עלה במוחו רעיון.
מה שזה לא יהיה שהשפיע על תלמידי הוגוורטס – נראה שזה לא השפיע על בינס. האם הפרופסור יוכל לסייע להארי להבין מה קורה שם?
בתום השיעור, כולם נעמדו ופנו לצאת. הארי, לעומתם, נותר במקומו.
"אתה לא בא? סנייפ מחכה לנו בכיתה שלו!" נוויל אמר לו בחיוך – מה שהיה מוזר יותר משאר החיוכים, כי הארי מעולם לא העלה בדעתו שיראה את נוויל מחייך לקראת שיעור שיקויים.
"אני מבין," ענה הארי, "אני רק רוצה לשאול את פרופסור בינס משהו על מלחמות המכבים ביוונים או –"
" – הגובלינים בערפדים," תיקן אותו נוויל, "וואו, איזה שיעור מרתק זה היה! בכל מקרה, נתראה במרתפים, הארי!"
נוויל נופף לו ויצא מהכיתה, והארי נותר לבדו עם בינס, שלא שם לב לנוכחותו. הוא כיחכח בגרונו בעדינות, ובינס נבהל והביט בו.
"מה אתה עושה, פלורנס? השיעור נגמר," הוא אמר להארי בחוסר סבלנות.
הארי הנהן. "פשוט…" הוא היסס. הוא מעולם לא החליף מילה עם פרופסור בינס. לאילו נימוסים הוא רגיל?
בינס הביט בו בשתיקה.
"רציתי לשאול אם… אם שמת לב למשהו חריג שקרה בשיעור?" הוא שאל את הרוח, "אולי לאיזו הקשבה יתרה של התלמידים? או לעירנות מיוחדת?"
בינס משך בכתפיו. "מי יודע? ומי ידע? הפרופסור מלמד, והכיתה נוכחת. מעבר לזה נותר לי רק לבדוק עבודות ומבחנים…"
ובאמרו זאת, בינס יצא מהכיתה בריחוף, והארי נאנח. למה הוא חשב שהוא יצליח להפיק תועלת מהמורה הזה?
כשהגיע למרתפים, הוא לא ראה איש. דלת הכיתה כבר הייתה סגורה, והוא הבין שאיחר. ועם כל האירועים המצמררים שפקדו אותו מהבוקר, איחור לשיעור של סנייפ היה מה שהפחיד אותו יותר מכל. אך כשפתח את דלת הכיתה וראה את כל התלמידים מסתובבים אליו ומחייכים בידידותיות (כן, גם מאלפוי, קראב וגויל לקחו בזה חלק), הוא הבין שהמצב שונה משציפה.
"הארי! טוב לראות אותך!" סנייפ צהל. כן, צהל. הארי נאלץ להיתמך במשקוף הדלת כדי לא ליפול מההלם.
"שמעתי ששבת אלינו, חשבתי שאתה מת!" סנייפ המשיך בחיוך, "נהדר! חמש עשרה נקודות לגריפינדור!"
"הידד!" צהלו תלמידי גריפינדור וסלית'רין כאחד ומחאו כפיים. פנסי פרקינסון אפילו שרקה בעידוד.
הארי נופף אליהם בחיוך מובך. וכשסנייפ הורה לו לשבת עם חבריו הטובים – רון והרמיוני – הארי הבין שמה שזה לא יהיה שגרם לכך, זה חזק יותר ממה שחשב.
המשך היום התנהל באופן דומה. טרלוני נשמעה עניינית ועולצת ובישרה לו שיזכה לחיים ארוכים ומלאי תוכן (מה שגרם לו להפיל את הספל שלו מרוב תדהמה), פרופסור גרבלי פלנק שמרה גם היא על אותו קו ידידותי בהגזמה (האגריד רק חטף שפעת קלה, והוא לא הפסיק לנופף להם בידידותיות מחלון בקתתו. מיליסנט בלסטרוד הרבתה לנופף לו בחזרה), וכשנכנסו לכיתתה של פרופסור אמברידג' העליזה ממילא, הארי מיד נדרך. נראה שנקרתה בדרכו עוד הזדמנות לבחון את גבולות העולם החדש.
"אחר צהריים טובים תלמידים," היא פתחה בנאומה הקבוע, "פתחו את הספר תיאוריה של קסמי מגננה בעמוד –"
"– פרופסור," הארי נעמד, ומיד חש בחסרונה של ידה של הרמיוני שתמיד משכה אותו לישיבה בחזרה. הרמיוני רק הביטה בו בחיוך מלא ציפייה.
אמברידג' הביטה בו. "כן, הארי," היא אמרה בקולה המתקתק ממילא. הארי לא ידע אם הכישוף המוזר הזה פועל גם עליה או שהיא שומרת על המתקתקות הטבעית שלה.
הארי נשם עמוק. הוא לא האמין שהוא עומד לעשות את זה, אבל לא נותרה לו כל דרך אחרת.
"פרופסור, אנחנו רק מתרגלים קסמי מגננה בגלל תוכנית הלימודים המושחתת של משרד הקסמים. אולי כדאי שנבצע תרגול מעשי? בכל זאת, וולדמורט חזר."
וכשאמר את השם המפורש, לא נשמע כל ציוץ. אף תלמיד לא גנח בפאניקה. כולם רק חייכו בדממה.
גם אמברידג' חייכה. "ובכן, הארי, אני מניחה שאתה צודק," היא ענתה. "תלמידים יקרים, הצמידו את השולחנות לקירות ופנו את החלל. אנחנו הולכים לבצע תרגול מעשי, הרי זה שאין לנקוב בשמו מסתובב בחוץ."

הארי לא האמין שזה קרה. נראה שהדבר המשונה הזה שפוקד את בית הספר הוא חסר גבולות. וכשצעד בדממה עם רון והרמיוני אל ארוחת הערב, הוא לא היה יכול לתת להם להתעלם מזה.
"מה דעתכם על השיעור של אמברידג' היום?" הוא שאל אותם.
"היה מאוד פורה, לדעתי," ענתה הרמיוני, "מלמד מאוד."
הארי תיאר לעצמו שהיא תענה משהו עמום ולא חד משמעי, אבל הוא לא ויתר. "לא הרגשתם אבל שהשיעור הזה לא היה אופייני לאמברידג' בכלל?"
"הרגשתי שלמדתי להסתכל על עצמי בהיבטים חדשים," השיב רון ונאנח בסיפוק.
הארי נאנח גם הוא, אבל לא היה כל סיפוק באנחה שלו. "יופי רון, אני שמח שאתה מרוצה מה… ובכן, מהתהליך הזה," פתח הארי, "אבל –"
הוא השתתק ונעמד במקומו. רון והרמיוני עצרו גם הם.
"קרה משהו, הארי?" הרמיוני שאלה בסקרנות.
הוא הביט בדלת הסמוכה אליו. היא הייתה אמורה להוביל לכיתת שינוי הצורה הקבועה של מקגונגל.
"אתם בטוחים שאתם לא יודעים מי זו מקגונגל?" הוא שאל אותם בפעם המי־יודע־כמה.
"אבא שלי מדבר על זה כל הזמן," אמר רון, "אלה ההמבורגרים האלה של המוגלגים, לא?"
הארי נגע בעדינות בדלת, והיא נפתחה מהדחיפה העדינה שלו, חושפת את תכולת הכיתה.
בטנו של הארי התהפכה. הכיתה הזו, הממלכה של פרופסור מקגונגל, הייתה מוזנחת. הכיסאות היו שבורים, המרצפות סדוקות, והלוח היה מכוסה אבק. קורי עכביש כיסו כל פינה.
"וואו! מה זאת הכיתה הזאת?" שאלה הרמיוני בפליאה. אבל זו לא הייתה פליאה מלאת סקרנות כמו שהארי הכיר, אלא פליאה של ילדה קטנה שמקבלת מתנה.
הארי הסתובב אליה בתוכחה. "כיתת שינוי צורה," הוא ענה בזעם. "לא מדבר אלייך? לא אומר לך כלום?"
"אוי, הארי," הרמיוני צחקקה, "הרי כולם יודעים שלפי ששת חוקי גאמפ, שינוי צורה הוא אחד מהדברים שקוסמים לא מסוגלים לעשות."
"זה כתוב בהוגוורטס תולדות," הוסיף רון בעניין, "ספר מאוד מרתק."
אין סיכוי שרון קרא את זה. ובכל זאת, הארי בחר שלא להגיב. מה הטעם? במקום זה, הוא בחר להמשיך לכיוון ארוחת הערב ולהריח היטב את האוכל המוגש, למקרה שסיממו את כל יושבי האולם. אלא שלא היה משהו מוזר באוכל. להפך – זה היה אוכל רגיל לחלוטין, והארי שקל לרגע לנסות לשאול את גמדוני הבית אם הם ראו או שמעו משהו שהשפיע על כל התלמידים והמורים, אלא שדי מהר אבדה תקוותו כשהקינוחים שהוגשו היו תופינים מצופים בקצפת בצורת חיוך. הגמדונים מעולם לא הכינו משהו כזה. נראה שמה שזה לא יהיה שתקף את הוגוורטס, הגמדונים לא הצליחו להינצל ממנו.
כשקמו ממקומם בסיום הארוחה, הארי הבחין בצרות. אלה היו שלושה אנשים שהארי הכיר טוב מאוד והתקרבו אליהם במהירות. הארי נדרך ושלף את השרביט שלו, מוכן לעימות פוטנציאלי, אבל מאלפוי במקום זאת התקרב אליו בזרועות פתוחות.
"מה קורה, חבר!" הוא קרא בידידותיות. קראב וגויל איגפו אותו משני צדדיו, אבל הם נראו פחות כמו טרולים מאיימים כרגע ויותר כמו דרדסים מגודלים ומחויכים.
"זאת בדיחה או משהו? מה זה אמור להביע?" הארי שאל בחשדנות.
"בדיחה? אני בסך הכול שואל לשלומך, הארי," דראקו אמר בנעימה מרגיעה. ממתי הוא קורא לו בכלל בשם אחר מלבד "פוטר"?
"תהיה נחמד הארי," אמר רון. "הוא במצב קצת ממורמר כי הוא נחשב למת בתקופה האחרונה," הוא הסביר למאלפוי בחיוך קליל, כאילו היה זה עניין של מה בכך שהארי שב מן המתים.
"באמת חשבתי שהוא מת," ענה גויל בהירהור. אבל לא היה זה הירהור תמה כמו שהארי היה מצפה לשמוע, אלא הירהור סתמי, כאילו הדבר החריג היה שהגישו סלט עגבניות במקום סלט מלפפונים. "אבל מה איתך, רון?" הוא הוסיף.
"אני רחוק מאוד ממת," רון השיב בחיוך רחב. "אני חי מאי פעם!"
"ספרי לנו קצת עלייך, גם, הרמיוני," אמר קראב בענייניות. "איך המצב בבית."
"הכול דבש," הרמיוני אמרה בחמימות.
"יופי, תמסרי ד"ש," קראב קרץ.
"רגע!" הארי קטע את ההשתפכות ההזויה הזאת, "חשבתם שאני מת, לא? אתם לא רוצים לדעת איפה הייתי? או מה קרה לי בזמן הזה? או למה נעלמתי? זה לא מוזר לכם?"
השאר השתתקו לרגע. הארי חשב שבאמת הצליח לעורר בהם משהו לשבריר שנייה.
"לא," אמר מאלפוי לבסוף, וניפץ את תקוותו של הארי.
"זה לא כזה משנה," הרמיוני הוסיפה בשעשוע.
הארי רטן. נראה שהשנה הזאת לא מפסיקה להפתיע. "בואו פשוט לישון," הוא רטן. יהיה לו קל יותר לחשוב על המצב למחרת בבוקר. הוא פנה אל היציאה מהאולם ואל מגדל גריפינדור.


הארי שכב בעיניים פקוחות במיטתו. זה לא נתפס בעיניו שבפעם הקודמת שהלך לישון, היה זה בביתו של בילי פוטר בעולם אחר לחלוטין, וכעת הוא שוב בעולמו שלו – אלא ששום דבר בעולם הזה לא הרגיש שלו. למעשה, הוגוורטס שלו הייתה מוזרה יותר מהוגוורטס האחרת עכשיו. לרגע הוא שקל לנסות לחזור לעולם ההוא ולבקש עזרה, עד שנזכר שייתכן שהעולם ההוא כבר לא קיים. כל אירועי היומיים האחרונים התערבבו במוחו – מהחקירה אצל הדיקן, דרך הטביעה בבאר והגופות של חבריו, ועד להתנהגות המוזרה של כולם פה, ולתמונות המשונות במשרדו של קולין. אחת התמונות האלה צולמה בגן הפסלים העתיק – מה שנראה היה כמפתח לכל העניין הזה.
הוא שפשף את מצחו בייאוש ואצבעו עברה על צלקת הברק. לרגע הוא ייחל שהצלקת תעקצץ, ולו כדי לספק לו אינדיקציה קלה למצב שלו, אבל הצלקת לא כאבה לו במשך זמן שהרגיש כמו 19 שנים. והכל היה רע.
הוא התחיל להרגיש את עפעפיו מתחילים להיעצם, כשלפתע נשמעה המולה מכיוון חדר המועדון. בדרך כלל בשעות כאלה יש שם רק כמה תלמידים עייפים שמנסים להשלים עבודות ומבחנים, אבל הקולות שנשמעו מחדר המועדון הזכירו יותר מסיבה המונית. בליל של קולות תלמידים הציף את שמיעתו, וזה נשמע כאילו הם מתרגשים לקראת משהו.
אבל הארי היה כל כך מותש. מה שזה לא יהיה שקרה שם, זה יוכל לחכות למחר.

כשהשמש חדרה מבעד לכילות, הארי פקח את עיניו. הוא הרגיש כאילו ישן מעט מדי, אם בכלל, ובעייפות כבדה הוא הזדקף במיטתו, שפשף את עיניו והסיט את הכילות. "בוקר טוב," הוא מלמל בצרידות.
"בוקר טוב!" צהל שיימוס בשעה שהוא ושאר חבריו לחדר היו בשלבי התארגנות כאלה ואחרים. "אתה בא לאכול, הארי?"
"כן, אני רק צריך לתפוס את השירותים לפני שיורגן –" הארי החל לומר, ואז עצר את עצמו.
"לפני שמי?" אנדי שאל בתמימות.
הארי נאנח. "לא חשוב," הוא הניף את ידו בביטול והחל להתארגן.
עד מהרה הוא מצא את עצמו, יחד עם רון והרמיוני, בדרכו לאולם הגדול לארוחת הבוקר. הוא כבר הרגיש עירני יותר. היום זה היום בו הוא מתחיל לפתור את התעלומה החדשה שנקרתה בדרכו.
"אז מה," הוא שאל את רון, "שמעת מה היה בחדר המועדון אתמול בלילה?"
רון בדיוק פתח את פיו כדי לענות, אבל אז מישהו מהמשך המסדרון נשא את שמו. "היי רון! הארי, הרמיוני! בוקר טוב!"
הארי הביט לכיוון הקול. היה זה מאלפוי, שוב, ולצידו הפעם עמד רק קראב.
"בוקר טוב, דראקו!" רון נופף לעברם, "בוקר טוב וינסנט!"
"מה שלומכם?" שאל קראב כשהתקרבו, "איך עבר עליכם הלילה?"
"פורה," הרמיוני ענתה בחיוך, וקרצה להארי. הארי שוב לא הבין מה פשר הקריצה. במקום זה, הוא פנה למאלפוי ושאל, "איפה גויל?"
מאלפוי, קראב, רון והרמיוני צחקקו. ואז רון שאל, "גויל? מה זה גויל?"

המשך יבוא...

[Inevitable]

פרק קריפי ואפילו פריקי באופן נפלא להפריק! סליחה, להדהים.
מסכן הארי, כולם משחקים לו משחקים במוח ומגישים לו תופינים עם סמיילי.

[ביל צופן]

מקגונגל וגויל נעלמו בנתיים,
מי יעלם בפרק הבא?
טם טם טאאאאם

[Hawkeye]

משהו אפל קורה בהוגוורטס. כל דיירי הטירה לא מתנהגים כמו עצמם – עם חיוך תמידי, עליזות ותחושת רוגע כללית ש"הכל בסדר", נראה שהכל דווקא לא בסדר בכלל: דיירי הטירה נעלמים בזה אחר זה, ואף אחד לא זוכר שהם היו קיימים אי פעם מלבד הארי. ואם זה לא מספיק – נראה שכולם מקבלים בשלוות נפש את היעלמותו הארוכה וחזרתו הפתאומית. רק בפרק הקודם, למשל, הארי גילה שפרופסור מקגונגל נעלמה זה מכבר, ואפילו גויל נעלם בן לילה. מי אחראי לכל זה? מה באמת קרה בזמן שהארי היה בעולם האחר? והאם הוא יצליח להחזיר את המצב לקדמותו?

פרק עשרים ושלושה

הם צוחקים עליו בטח, נכון? זאת חלק מאיזו מתיחה חולנית שלהם. חייב להיות!
"גויל?" הארי ניסה, "גרגורי גויל! הוא היה פה ממש אתמול! הוא –"
הוא השתתק לנוכח חיוכיהם הרחבים עד כדי אי נוחות של חבריו, וגם של יריביו לשעבר, שהביטו בו בעודם ממצמצים מעט מדי מכדי מה שהיה מצפה.
"אה, גרגורי? היה כאן אתמול גרגורי?" הרמיוני שאלה בתום לב.
הארי התעשת. מדובר, בוודאי, באותו עניין כמו היעלמותה של פרופסור מקגונגל. ואם יש משהו שהוא למד בשנה האחרונה, זה להנמיך פרופיל לנוכח החריגויות שהוא נתקל בהן, ולנסות לחקור בעצמו את הנסיבות. אם הוא ימשיך לתחקר אנשים בצורה כזאת הוא ימשוך תשומת לב שלילית וייתפס בסופו של דבר.
"גויל? איזה גויל? אני סתם השתעלתי עכשיו," מיהר הארי לומר, ואז השתעל משהו שנשמע כמו "גויל! גויל!"
"אה, אוקיי!" דראקו התרצה בחיוך.
"כן, וחשבתי שאני צריך לגרגר מים כדי להרגיש טוב יותר," הארי המשיך, "והרמיוני שמעה שאמרתי גרגורי משום מה. משעשע, נכון?"
"משעשע!" קרא רון ופרץ בצחוק. הארי מיהר לנהוג כמוהו.
"אתה בוודאי צריך לכסנית לגרון," הציע קראב. "זה עזר לחבר שלי כשכאב לו הגרון.
"איזה חבר?" הארי שאל פתאום.
קראב גירד בראשו.
"מוזר, אני לא זוכר. כנראה מישהו לא חשוב."
"אוי, קראב הטיפשון," חייך דראקו. "טוב, אנחנו הולכים לשיעור. מה איתכם?"
"לארוחת הבוקר," ענתה הרמיוני, "ביי! נתראה!"

הפעם, במקום תופינים מחייכים, הייתה זו פלטת פירות שסודרה בצורת סמיילי. הארי הצטמרר למראה, וניסה להימנע ממנה במהלך הארוחה, אפילו שהרמיוני ניסתה לשדל אותו לגוון בויטמנים בארוחה ("זה יעזור לך להישאר בריא ושמח!" הרמיוני קראה בהתלהבות).
אחר כך, כשקמו ושמו פעמיהם לכיוון כיתת הלחשים, הארי עצר לפתע באמצע המסדרון.
"הכול בסדר?" רון שאל בחיוך.
הארי הפנה מבטו לעבר הקיר והתבונן בחליפת שריון שעמדה שם. היא נראתה חדשה ומבריקה ביחס לשאר חליפות השריון הישנות של בית הספר. והארי אומנם לא זכר בעל פה את כל המפה של הוגוורטס בעל פה, אבל הוא היה יכול להישבע שבמסדרון הספציפי הזה לא הייתה אף חליפת שריון לפני זה. אבל למה זה כל כך העסיק אותו?
"זאת חליפת שריון חדשה, לא?" הוא שאל.
"יכול להיות," הרמיוני משכה בכתפיה.
"בית הספר מתחדש ומשתדרג, כמה נפלא!" התמוגג רון.
הארי הביט בחליפה עוד כמה שניות. "מעניין מה גרם לדמבלדור פתאום להשקיע בחליפת שריון חדשה," הוא הירהר בקול רם.
"אני לא חושבת שזו החלטה של דמבלדור," העירה הרמיוני בקריצה.
לרגע עלה בלבול על פניו של הארי, אך הוא מיהר להסוותו בחיוך. הוא לא רצה לעורר חשד יותר מדי. "אז זו החלטה של מי?" הוא שאל ברוך, ושמח על שהצליח להסתיר את המבוכה שחלה בתוכו.
"זה לא משנה, העיקר שאנחנו בידיים טובות," היא ענתה ולא פירטה עוד. "שנמשיך לשיעור?"

יום הלימודים התנהל בדיוק כמו שהארי ציפה – התלמידים חייכו, המורים צחקקו, והכל היה מאוד חיובי ומשעשע. למעשה, היה אירוע חריג אחד, והוא שלאחר ארוחת הצהריים רון והרמיוני עלו למגדל האסטרונומיה, וקראו להארי לבוא אחריהם.
"אסטרונומיה בצהריים?" הוא וידא. זה היה מוזר בכל סטנדרט שהוא, בכל אחד מהעולמות בהם ביקר השנה.
"לא, אנחנו הולכים לשחזר את המגדל מוכה הברק," אמרה הרמיוני בבדיחות. "טיפשון, ברור שאנחנו לומדים אסטרונומיה. זה שיעור תאורטי בלבד!"
ואכן, תוך זמן קצר מצא את עצמו הארי, יחד עם שאר חבריו הגריפינדוריים, יושבים תחת כיפת השמיים על הרצפה ומאזינים להסבר תיאטרלי מאוד של פרופסור סיניסטרה על גרמי השמיים החולפים מעליהם בשעות האור. ובעוד הפרופסור מפזזת אנה ואנה בניסיון להמחיז את מסלוליהם של הכוכבים השונים מול השמיים הבהירים להפליא, שקע הארי במחשבות.
כמו כל השנה, גם עכשיו יש בעיה. אבל בעוד שבתחילת השנה היה להארי ספק מי המשוגע ומי הנורמלי, ובעוד שבעולם האחר הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות, כעת המצב היה שונה: לא היה ספק שכולם משוגעים, ולא היה לו מושג מאיפה להתחיל. אילו לא היה לבדו, לו רק היה יכול להיעזר בחבריו –
רגע, למה שלא יעשה את זה בעצם? הוא מכיר את רון והרמיוני כל כך טוב, עד שהוא כבר יכול במידה מסוימת להיכנס לנעליים שלהם. אז מה רון והרמיוני היו עושים? הארי אימץ את מוחו. הרמיוני הייתה החכמה מבין שלושתם, וכדאי לו לנהוג כמוה. מה היא הייתה עושה במצב כזה?
זיכרון קטנטן עלה במוחו, ובו רון בן השתים עשרה תאר להארי את המצב: "אתה לא יודע? ככה זו הרמיוני. ברגע שיש שאלה – ישר לספרייה!"
חיוך קל עלה על שפתיו של הארי. רון לא טעה – זה בדיוק מה שהרמיוני הייתה עושה, והוא הולך לעשות אותו דבר.
הוא התמתח קלות במקומו והביט סביבו – כולם נראו מרותקים לפרופסור סיניסטרה, והיא נסחפה להסברים הפיזיים שלה עד שלא נראה שהיא תשים לב אם הוא פשוט יקום וילך… הארי נעמד באיטיות, ולא נראה שזה הפריע למישהו. הוא התרחק מהם, וכשצבר מספיק ביטחון הוא פצח בריצה למטה.
כשהגיע לספרייה, מדאם פינץ קיבלה את פניו. היה קצת מוזר לראות חיוך עליז מתנוסס על פניה הנשריות שהיו כועסות בדרך כלל.
"הארי! כמה טוב לראות אותך! חשבתי שאתה מת!" מדאם פינץ פצחה בהקדמה אליה כבר התרגל.
"כן כן, גם אני חשבתי, איזה כיף," הארי ענה ביובש, "רציתי לשאול אם יש לך ספרים על –"
"באת לשאול מכל טוב שיש לספרייה להציע?" היא שאלה במתיקות. "יש לנו ספרים מכל סוג. כל מה שרק תרצה!"
הארי בלע את רוקו. "כן, גבירתי. זה בדיוק מה שבאתי לבקש. יש לכם ספרים על –"
"–יש לנו הכל!" היא קטעה אותו בשנית, "ספרים עבים וספרים דקים; ספרים יפים וספרים דקים; ספרים דמיוניים וספרים –"
"– דקים, כן," הפעם היה תורו לקטוע אותה, "אני יכול פשוט להיכנס ולבחון אותם בעצמי?"
"בשמחה!" היא הכריזה, "הספרייה כולה שלך!"
הארי הודה לה ונכנס פנימה.
הוא הביט סביבו. איזה ספר הוא צריך בכלל לחפש? איך ייראה ספר שמתאר את הבעיה שלו?
היו שם ספרים על תולדות הקסם, ספרי שיקויים, ספרי לחשים וספרים על תורת הצמחים. שום דבר מזה לא נראה לו כמו משהו שיעזור לו.
כשהתקדם עוד יותר פנימה, הוא מצא את עצמו מול מדפי ספרים ריקים לחלוטין. הארי לא זכר שהיו מדפים ריקים בספרייה הגדולה של בית הספר. להפך – תמיד מדפי הספרים היו מלאים עד להתפקע, ולא מעט מהספרים היו מונחים על השולחנות מפאת חוסר מקום.
"צריך עזרה, הארי יקירי?" מדאם פינץ נשפה על עורפו בבהילות והוא קפץ במקומו בבהלה.
ברגע שהסתובב אליה, הוא נזכר מה היה שם בעבר. היה זה אגף שינוי הצורה.
"האמת שכן," הוא אמר לה ולקח צעד אחורה (בכל זאת, היא עמדה מאוד קרוב אליו), "איפה הספרים שהיו פה? למה אין כאן כלום?"
"כי ככה זה עובד פה, הארי!" מדאם פינץ קרנה מאושר, "ידע זה כוח, אבל הסתרת ידע זו כבר אסטרטגיה! תרצה משהו נוסף?"
הסתרת ידע? האם מה שהשפיע על כל הוגוורטס קשור בשינוי צורה איכשהו?
ובעצם, מאז ומתמיד היה ידע שהסתירו מהם. ידע שהיה צריך אישור מיוחד כדי להגיע אליו. והפעם, הארי התכוון לקבל אותו בכל מחיר.
"איפה המדף של הספרים המוגבלים?" הוא שאל לפתע. אם זה משהו שקשור להסתרת ידע, אולי הוא ימצא לזה תשובה שם.
"ספרים מוגבלים? אתה ילד מצחיק," היא אכן צחקה. "למה שנגביל את התלמידים שלנו לסוג הידע שהם יכולים לצרוך? אין שום הגבלה – ידע זו נחלת הכלל!"
"אה, ברור," הארי גירד בראשו בבלבול. הוא היה בטוח שהיא אמרה בדיוק את ההפך מהמשפט הזה לפני רגע.
"הנה, למה שלא תיקח את זה ותהנה לך, מתוק," מדאם פינץ' הושיטה לו כרך של הורקרוקסים לאובדי עצות.
"לא תודה, אני אוותר!" הארי קרא בקול צייצני.
הארי חמק עמוק אל אחד המעברים הנידחים באגף הספרים המוגבלים, בתקווה שהפעם יצליח להיחלץ ממדאם פינץ', שנדמה שפיתחה צורך מעצבן להידבק לאנשים שמגיעים לספרייה. הוא מצא את פנלופה קלירווטר, חברתו של פרסי, שקועה בספר עב כרס בשם חייה הטראגיים של הלנה רייבנקלו. מסיבה כלשהי נראה שהסיפור הטראגי של בתה של המייסדת היה קורע מצחוק, כי היא לא הפסיקה למלמל לעצמה "חה, חה, חה, חה," בקול חדגוני ובחיוך רחב.
טוב, זה לא יעזור להארי למצוא את הספר המתאים. הוא המשיך לשוטט ברחבי האגף האסור, סורק במהירות את שמות הספרים. ובין ספרים עם שם בלטינית, ספרים עם שם באותיות שכלל לא זיהה, ספרים שבכלל לא היה להם שם וספרים שסתם נשאו שמות מחרידים כאלה ואחרים, הוא קצת הרגיש אבוד.
באמצע השורה אחת הכותרות לכדה את עינו, והוא קרא לעצמו את הכיתוב "למה כולם בהוגוורטס מחייכים באופן מוגזם ולא אופייני בדיוק כשאתה שב מעולם מקביל ואיך לעצור את זה".
מעולה! הארי ידע שהשיטה של הרמיוני תניב פרי, והוא באמת מצא בדיוק את מה שהוא חיפש. הוא הושיט את ידו אל הספר ופתח אותו בעמוד הראשון, קורא אותו בדריכות, וזה מה שהיה כתוב בו:
חהחחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחחהחהחהההההארי פקח את עיניו. הוא הרגיש כאילו ישן מעט מדי, אם בכלל, ובעייפות כבדה הוא הזדקף במיטתו, שפשף את עיניו והסיט את הכילות. "בוקר טוב," הוא מלמל בצרידות.
"בוקר טוב!" צהל שיימוס בשעה שהוא ושאר חבריו לחדר היו בשלבי התארגנות כאלה ואחרים. "אתה בא לאכול, הארי?"
"כן, אני רק צריך לתפוס את השירותים לפני שיורגן –" הארי החל לומר, ואז עצר את עצמו. הוא לא אמר את זה ממש באותו הבוקר?
"לפני שמי?" שאל אנדי, והארי הביט סביבו. איך הוא הגיע לשם? הוא לא היה בדיוק ב… לא, כנראה שלא. הוא כנראה חלם משהו ושכח מה זה היה.

עד מהרה הוא מצא את עצמו, יחד עם רון והרמיוני, בדרכו לאולם הגדול לארוחת הבוקר. הוא כבר הרגיש עירני יותר. היום זה היום בו הוא מתחיל לפתור את התעלומה החדשה שנקרתה בדרכו. לרגע הוא רצה לשאול את רון אם הוא שמע מה היה בחדר המועדון באותו הלילה, אבל הייתה לו תחושה שרון לא יספיק לענות לו. ואכן, בדיוק כפי שצפה, מאלפוי וגויל התקדמו לעברם מכיוון האולם הגדול. רגע, מאלפוי ומי?
"היי רון! הארי, הרמיוני! בוקר טוב!" מאלפוי נופף לעברם.
"מה זה, מי אתה?" הארי קרא פתאום. "מאלפוי, מאיפה הבאת את הילד הזה?"
"מה, שכחת את קראב?" התלוצץ מאלפוי.
"קראב? מי זה קראב?" התבלבל הארי.
"אני," גויל ענה, "כלומר, אני חושב שככה קוראים לי, לא?"
הארי הביט בו בבלבול. היה לו עקצוץ מוכר, כאילו זה כבר קרה לו עם אחד מחבריו בעבר. כאילו כבר שכח מקיומו של מישהו מגריפינדור. אבל מקיומו של מי? שיימוס? נוויל? דין?
"לא משנה, בואו לאכול," הארי אמר לרון והרמיוני, והם התקדמו הלאה.

בשיעור האסטרונומיה, שנערך באופן מפתיע בשעת הצהריים, הארי ניסה לחשוב איך הוא מתחיל בפתרון התעלומה הזאת. החברים שלו לא מודעים בכלל למה שקורה, ועם ההתנהגות שלהם בזמן האחרון הוא לא היה בטוח שהם יועילו לו. הוא צריך לעשות את זה לבד… השאלה היא איך. הארי הרגיש משום מה שזה ממש נמצא לו על קצה הלשון, כאילו זה כבר משהו שהוא חשב עליו ממש לפני שעה קלה… אבל מה זה?
זהו זה! הוא צריך לחשוב כמו רון והרמיוני, החברים שלו! הם תמיד מקדמים אותו בפתרון התעלומה – אז למה שלא יתנהג כאילו הם באמת איתו? אם הם לא נמצאים כדי לעזור לו, הוא פשוט ינסה לאמץ את דרך החשיבה שלהם. הרמיוני כנראה תלך לספרייה, אבל הייתה להארי הרגשה רעה לגבי זה – מעין תחושת בטן עמומה שזה לא יביא אותו למקום הנכון. לא, הוא צריך לחשוב יותר כמו רון. רון כנראה היה… נעזר בהארי. יופי, הוא הכניס את עצמו ללולאה. מה עוד רון היה עושה? אם הארי הוא לא אופציה…
טוב, רון הוא בעיקר איש של חשיבה פזיזה וכוח פיזי. האם הארי יכול פשוט לברוח מהוגוורטס? זה עבד לו כשניסה להגיע לדרך פריווט, וגם שם הוא היה לבדו.
בטח הרי הקללה המשונה הזאת משפיעה רק על דיירי הוגוורטס, אז אם הוא יצא מתחומי הטירה הוא בטח ימצא מישהו להיעזר בו.
הוא התמתח קלות במקומו והביט סביבו – כולם נראו מרותקים לפרופסור סיניסטרה, והיא נסחפה להסברים הפיזיים שלה עד שלא נראה שהיא תשים לב אם הוא פשוט יקום וילך… הארי נעמד באיטיות, ולא נראה שזה הפריע למישהו. הוא התרחק מהם, וכשצבר מספיק ביטחון הוא פצח בריצה למטה.
הוא עבר בזריזות את אולם הכניסה ויצא אל המדשאות, נחשף אל המרחב הפתוח לראשונה מאז חזרתו מחופשת חג המולד בעולם האחר. רוח חורפית ויבשה קיבלה את פניו, יחד עם שמיים סגריריים ותלוליות שלג ספורות ברחבי המדשאה. הוא התקדם בריצה אל עבר שערי בית הספר. האוויר סביבו נעשה כבד ולח, וריח של גשם מילא את האוויר ככל שהמשיך החוצה.
ואז הארי נעצר. מולו התנוססו שערי היציאה המתכתיים הכבדים, אך מעבר להם הארי לא ראה דבר. רק ערפל סמיך ומוצק. הערפל מילא את כל שדה ראייתו כך שלא יכול היה לראות דבר מחוץ לשערים, אך הוא לא התקדם אל תוך שערי בית הספר. כאילו היה קיר שקוף שחסם אותו.
לא נראה אפילו סימן לצלליות ההרים ברקע – אף לא רמז אחד למשהו מחוץ לשטחה של הוגוורטס. הארי הושיט יד בחשש אל הסורגים, מנסה לגעת באזור החיצוני, ולפתע קול הלמות נשמע מאחוריו.
"לא הייתי עושה את זה במקומך, אין טעם להתקרב לשם," מישהו אמר.
הארי הסתובב במהירות. לא היה ניתן לטעות בגופו השרירי, הפרוותי והאנושי למחצה והפנים חמורות הסבר – זה היה קנטאור בוגר. ולא סתם קנטאור. לא היה אפשר לטעות בצלקת בצורת פרסה שהתנוססה לו על החזה.
"פירנזה," הארי אמר בהפתעה. "כלומר, פרופסור פירנזה. אני צריך לצאת מהטירה. אני, אממ… צריך רק ללכת לשיננית בהוגסמיד."
"לא תמצא שום דבר מעבר לגבולות הטירה, הארי פוטר," פירנזה אמר בנוקשות. "אל תטרח. הערפל לא נמצא כאן סתם כך, ואין לו סוף. בדקתי בעצמי," הקנטאור הניד את ראשו במרירות.
הארי בהה במורה לגילוי עתידות. הוא הבחין לפתע שבשונה מכל מי שהוא פגש עד עכשיו בהוגוורטס, פירנזה היה רציני וקודר כמו תמיד – האם הוא אינו תחת השפעת הכישוף?
"אם תצא, תתעה בדרכך לנצח. אך אם תישאר, צפויה לך סכנה גדולה לא פחות," פירנזה המשיך. "הכוכבים אומרים זאת. ולא די בכוכבים כדי להבין מה מתרחש."
"למה הכוונה? אם אתה יודע משהו שאני צריך לדעת, תגיד לי אותו," הארי אמר בעצבנות.
"האויב החדש, הארי פוטר, כבר ניצח. המלחמה כבר הסתיימה עוד בטרם התחילה."
"אויב חדש?" אוזניו של הארי התחדדו. "כלומר, זה לא וולדמורט?"
פירנזה הביט בו בדממה.
"זה קשור לגן הפסלים העתיק?" ניסה הארי.
פירנזה נאנח. "האם אכן מדובר בגן עתיק של פסלים? האם מדובר בדגיגונים אדומים? מה האמת ומה הבדייה? ואיך תוכל למצוא את דרכך מבעד לסבך עצי הזית?"
סבך עצי זית? דגיגונים אדומים? על מה הקנטאור מדבר?
"מה אני צריך לעשות?" הארי שאל.
פירנזה נרתע מעט. "אני איני מתערב במחלוקותיהם של בני האדם," הוא ענה. "נהלו את ענייניכם בעצמכם, ותנו לנו לחיות את חיינו. אך בעודי עובד בטירתכם, איני יכול שלא לשאול…"
"אז אתה לא צריך לשאול, אנחנו פה כבר יודעים הכל בזכות כבודו!" הרעים קול נוסף מהפינה, ובהלמות שהשתוו לדהירה של קנטאור הגיחה דמות ענקית ושעירה. עיני החיפושית של האגריד נצצו יותר מתמיד, וחיוכו היה רחב ולבבי.
"הארי, אני פה חשבתי שאתה–"
"–איננו בין החיים, כן," פירנזה קטע אותו להפתעתו של הארי. "כולנו חשבנו כך. ולכולנו התברר אחרת."
"מה אתה עושה פה?" שאל האגריד בחיוך.
הארי, לעומתו, לא חייך. אם פירנזה צודק, ובאמת אין כלום מאחורי הערפל הזה, אז מה האגריד עושה שם?
"מה אתה מסתכל עליי ככה?" האגריד אמר בלצון, "אני שומר הקרקעות! באתי פה לשמור על הקרקע, לבדוק שהשיחים האלה בכניסה הם גודלים כמו שצריך." הוא החווה בידו בצורה פראית על שיחים קטנטנים ליד השערים.
זה ריצה את הארי באיזשהו מקום, ובאותה מידה גם השאיר אותו במבוי סתום. אין לו איך לצאת והחידות של פירנזה לא עזרו לו במיוחד. מה רון היה עושה, חוץ מלברוח מהטירה בצרחות אימים ולהיאבד בערפל הזה לנצח?
טוב, אם רון לא היה יכול להיעזר בהארי, הוא היה מנסה להיעזר בחברים אחרים. והארי לחלוטין החשיב את האגריד כחבר. האגריד גם ידוע בתור אחד עם פה גדול – מה אם הוא יזכיר פיסת מידע שלא נועדה לאוזניו של הארי? שווה לו לנסות את זה לפחות.
"האמת שחיפשתי אותך," הארי אמר לו בסופו של דבר. "הרי חזרתי מהמתים וכל זה, ולא דיברנו כבר כמה חודשים. אז חשבתי אולי לקפוץ לביקור."
אם זה אפשרי בכלל, הצעתו של הארי גרמה להאגריד לזרוח מאושר אפילו יותר.
"אה, בטח שתוכל לבקר אותי, אני פה בכל מקרה צריך הפסקה עם העציצים של הכניסה, ולא יזיק לשבת עם מישהו לכוס של תה."
"התכוונת לשיחים?"
האגריד הינהן בהיסח הדעת, והחל לצעוד לכיוון הבקתה. לפני שהארי החל ללכת בעקבות שומר הקרקעות, הוא שלח מבט אחרון לעבר פירנזה. הקנטאור הביט בו בכובד ראש, ונראה כאילו הוא בוחן את נשמתו. לבסוף הוא אמר לו, "הישמר מהשומר, הארי פוטר."

המשך יבוא...

[ביל צופן]

אני מנחש שלאט לאט אתם הולכים להוריד דמיות..
ומתי כבר תספרו על הגן הפסלים הקסום???
זה משגע אותייייייי

טוב,
בכל מקרה אחלה פרק, כאילו גיול, קראב, וכזה
אני מנחש שהבא יהיה דין..

[Inevitable]

טוב, זה היה פרק כיפי!
עד שהוא נכנס ללופ והקפיץ לי את הצורה.
הורקרוקסים לאובדי עצות - חחח הרגתם אותי.
או שמישהו שאני מכירה והשתמש בספר הזה הרג אותי.

[Darth Hader]

פרק עשרים וארבעה

בפרק הקודם הארי מנסה להבין מה קורה בהוגוורטס. הוא מאמץ את שיטת החשיבה של הרמיוני, הולך לספרייה ומוצא שם ספר שבו כתובבבבבבפרק הקודם הארי מנסה להבין מה קורה בהוגוורטס. הוא מאמץ את שיטת החשיבה של רון, מגלה שהוגוורטס מוקפת בערפל נצחי, והולך לבקר את האגריד

"הישמר מהשומר"? למה פירנזה התכוון? לא יכול להיות שהוא התכוון לשומר הקרקעות, נכון? הארי הגניב מבט מודאג אל האגריד.
בכל מקרה, זה כבר היה מאוחר מדי. האגריד כבר הוביל את הארי למפתן דלתו, ויחד הם נכנסו לתוך הבקתה החמימה והמוכרת. נראה היה שדבר לא השתנה – הריהוט היה מסודר באותה צפיפות מוכרת, קנקני התה נחו בערבוביה על השולחן, ופנג התנמנם באיזו פינה קטנה שמצא לעצמו. באיזשהו מקום, זה ניחם אותו.
הוא התיישב על הספה, והאגריד קרס מולו ברעש. "הכנתי עוגיות שיבולי ינשוף," הוא אמר והוציא מגש מעלה אדים מהתנור, "האהובים עליך, הארי'לה."
מסיבה כלשהי הכינוי הזה עורר זיכרון ישן במוחו של הארי. הוא משך בכתפיו.
הארי חייך בנימוס ולקח עוגייה אחת מהמגש. הוא ניסה לנגוס בה – מה שהסב לו כאב שיניים עצום, ונזק מזערי בלבד לעוגייה. יש דברים שלא משתנים אף פעם.
"נו, איך זה להיות שוב פה בהוגוורטס, הארי?" האגריד פתח בשיחה מחוייכת.
הארי בלע את רוקו. הייתה לו תחושה שאם יאמר את האמת, זה ישתבש איכשהו. אבל כשהוא חשב על זה, לא נראה שהדברים יכולים להידרדר יותר מהמצב הנוכחי שלהם. מה יש לו להפסיד.
"אז ככה," הארי פתח. "זה נחמד והכול – עדיף על פני עולם מקביל שבו כל החברים שלי הוחלפו באנשים זרים לחלוטין שמסיבה כלשהי הכירו אותי. אבל אתה יודע? קצת מקריפ אותי כל הסיפור עם זה שכל דיירי הוגוורטס מתנהגים בצורה שמחה להחשיד ולא מתייחסים בצורה רצינית לשום דבר שקורה מסביבם. אני היחיד שמרגיש את זה? גם נדמה לי שאנשים מתחילים להיעלם אחד אחרי השני, וכל החברים שלי פשוט התנהגו כאילו הם לא היו קיימים מעולם!"
האגריד הנהן בקשב. "נהדר, נהדר!" הוא צהל, "אני שמח שכיף לך פה בהוגוורטס! נו ומה חשבת, שכבודו הוא לא יודע מה הוא עושה?"
לא רק שהתגובה של האגריד לא הייתה קשורה בכלל, הוא הזכיר עוד פעם הכבודו הזה. ממתי האגריד לא מזכיר את השם של דמבלדור כשהוא מדבר?
"אתה מתכוון לפרופסור דמבלדור, נכון?" שאל הארי.
האגריד רק חייך ולא אמר דבר. זה היה חריג אפילו בשביל האגריד – בדרך כלל בשלב הזה הוא כבר היה פולט משהו לא במקום.
הארי נאנח וניסה להתכבד בעוד עוגייה, אלא שדבר מה שנח על השולחן לכד את עיניו. הארי ראה הרבה ספרים בחייו, אבל הוא מעולם לא ראה חפץ מסוג זה בבקתה הקטנה של האגריד.
"האגריד? ספר? אצלך בבית?" התפלא הארי, "אתה יודע לקרוא?"
"אה, זה? זה פה היומן ההוא שמה של אנדי. הוא היה בא אליי הרבה, אתה יודע. בתקופה שאתה פה התחלת לעשות לו הצגות. היה מגיע לבכות פה אליי הרבה פעמים. זה כנראה היומן שאנדי הוא שכח אצלי."
הארי לקח את הספר ובחן אותו בעדינות. זה באמת היה היומן ההוא שהארי נכווה ממנו בתחילת השנה – היומן המשונה של אנדי, שאליו אנדי כתב ושממנו נשקפו תשובות. אם אנדי המשיך לעדכן תדיר את היומן, אולי הארי יוכל לגלות מה קרה בזמן שנעדר?
"האגריד, יש לי רעיון," הארי ניסה, ועטה על פניו את אותו חיוך מאושר שעלה על פניהם של שאר דיירי הטירה. "אולי אני אחזיר את זה לאנדי? אתה יודע, ככה כפיצוי על כל ה… ובכן, 'ההצגות' שעשיתי לו?"
"ודאי ודאי, זה רעיון מצוין הארי!" האגריד צהל. נהדר, נראה שלא משנה מה הארי יציע – כולם יסכימו איתו. הוא רק קיווה שלא ירחיק לכת באיזשהו שלב.
"טוב, אני אלך להחזיר לו את זה," הארי נעמד, "ביי האגריד, תודה!" וחמק החוצה.
הוא מיהר לחדר המועדון כדי לנסות ולקרוא ביומן, אבל כשהגיע ראה את חבריו מפוזרים ברחבי החדר ועומלים על שיעורי הבית שלהם. וכן, גם אנדי היה שם. הארי לא תכנן לקרוא ביומן שלו מולו.
"היי הארי!" לבנדר נופפה לו לשלום. הארי החזיר לה נפנוף מהוסס. יום הלימודים כבר נגמר?
"מה יש לך שם, הארי?" נוויל שאל בעליזות.
"אה, זה?" הארי פזל לעבר היומן ומיהר להטמין אותו בדש גלימתו, לפני שאנדי ישים לב. "זה… הורקרוקסים לאובדי עצות, כמובן!"
"אה, ספר מעולה," נוויל ענה.
"בהצלחה עם זה, הארי!" אנדי הוסיף בחיוך, "הכנתי כבר כמה, אם אתה רוצה עזרה ממני."
הארי הצטמרר קלות מהתשובות המטרידות שלהם. הוא לא ידע באיזו רצינות להתייחס למה שהם אומרים, אבל מצד שני גם לא רצה לחקור יותר לעומק. הוא התנחם בכך שאנדי לא ראה את היומן, אם כי ככל הנראה הוא היה מגיב בצורה זהה פחות או יותר.
הארי עלה לחדר השינה במטרה למצוא לעצמו מעט פרטיות, אבל שם רון וויזלי קיבל את פניו.
"היי הארי!" הוא חייך אליו. הוא פשוט ישב במיטתו ובהה באוויר, והארי הבין שלא תהיה לו הזדמנות לקרוא את היומן היום. לפחות לא בשעות הקרובות.

ארוחת הערב עברה ללא אירועים חריגים, אולי מלבד תלמיד שנה ראשונה בהפלפאף ששפך על עצמו קערת פסטה בטעות, מה שגרם לכולם לצחוק בקול. ולא שהם לא חייכו והשתעשעו ממילא – הארי לא היה יכול להתיק את עיניו מהחיוכים הנדיבים שפרופסור סנייפ חילק לכל עבר, ומהעליזות בה פילץ' זלל את קערת המרק של גברת נוריס. וכמובן שכמו שכולם חייכו אל האוכל – גם האוכל חייך אליהם בחזרה, עם עוגה מתוקה שעליה התנוססה קצפת מזולפת בצורת שמש חייכנית. למעשה, לא רק העוגה הייתה מתוקה מאוד – נראה שהגמדונים מעט התפרעו עם הסוכר.
"זה רק אני או שהאפונה מתוקה?" שאל הארי את ג'יני שישבה מולו.
"אולי, אולי לא, למי אכפת! מתוק זה שמח!" היא צהלה בתשובה וזללה מכל הבא ליד. העין של הארי רטטה.

הלילה בא, וסוף כל סוף הארי מצא זמן פרטי. הוא עלה על יצועו, הידק היטב את הכילות סביב מיטת האפיריון, והוציא את היומן של אנדי.
"לומוס!" הארי לחש בחשש מה.
דפיו הבלויים של הספר הוארו בבוהק השרביט העדין, והארי החל לעלעל ביניהם ברפרוף. הדפים הראשונים לא חידשו לו הרבה, ובעיקר הזכירו לו את חלום הבלהות שעבר בפעם הקודמת שהיה בהוגוורטס. אבל אז אורו עיניו. אכן, כמו שהארי קיווה, הדפים הבאים הכילו את מה שעשוי להיות המידע שהוא חיפש. הארי החל לקרוא את הקטע הראשון:

יומן יקר,
הארי מת!! הארי מת!!!! יומן, הוא מת!!!! אני לא מאמין, עד שהכול הסתדר בינינו! עד שהוא הפסיק עם לשכוח אותי, עד שהיינו חברים טובים בחזרה, זה לא ייתכן! זה לא יכול להיות! למה דווקא עכשיו?!
קולין מצא את הגופה של הארי במשרד שלו – מתברר שלקולין קריווי יש משרד, כן – והוא פשוט מת שם! איך זה יכול להיות?!?!
אני מצטער, אני קצת בסערת רגשות. אני אעדכן כשאבין יותר טוב מה קרה.
אנדי.

הגופה של הארי? זה לא ייתכן הרי. הראש של הארי כאב. טוב, זה לפחות הסביר למה כולם התנהגו כאילו אין צל של ספק שהוא מת, וגם זה סיפק נחמה להארי באיזשהו מקום – לדעת שאנדי האמיתי ישב וכתב את זה, ולא אנדי החייכן והמשונה. אבל מה זה אמור להביע? הארי סקר את המשך העמוד בייאוש, ולפתע עיניו נחתו על כתב מוכר. הוא ראה בעבר את תשובותיו של היומן לאנדי, אבל הניח לאחר מכן שזו הייתה אחת מההזיות הרבות שפקדו אותו באותה תקופה. המציאה של הארי החלה למצוא חן בעיניו פחות ופחות, אך הוא המשיך לקרוא:

אנדי יקר,
מצער לשמוע שהארי לא איתנו יותר. נכון, הוא התחיל את השנה ברגל שמאל, אבל באמת הוא השתפר בתקופה האחרונה, אם לסמוך על התרשמויותיך.
ומי יודע, אולי כך הוא בא על עונשו בשל התנהגותו המחפירה בתחילת השנה. אתה אולי סלחת, אנדי יקר. אבל אני, אני לא שוכח.
על כל פנים, תנחומיי הכנים,
היומן.

משהו בתשובה הזאת של היומן הטרידה את הארי, כמו תמיד. היומן הזה אף פעם לא חיבב את הארי. אך הפסקה הבאה שאנדי כתב הייתה אפילו יותר מסעירה.

יומני היקר,
מדאם פומפרי אומרת שהארי מת בטביעה. אבל איך זה יכול להיות? איך זה שמישהו שטבע יגיע למשרד של קולין? בכל מקרה, הדודים של הארי היו אמורים לבוא לזהות את הגופה, אבל הם פשוט שלחו מכתב לדמבלדור. איזה דודים קרים ומרושעים. במקום זה, רון והרמיוני נקראו לזהות את הגופה, אבל הם חזרו מאוד נסערים משם. אני מבין אותם. בכל זאת, החבר הכי טוב שלהם מת. אוי, זה כל כך נורא, יומן.
הייתה סעודת אבל באולם הגדול. דמבלדור נאם, פליטיק התייפח, והייתה לי תחושה שאפילו פרופסור סנייפ הזיל דמעה. זה כל כך קשה, יומן. כל כך קשה.
אנדי

אנדי,
היה חזק. בעיקר לקראת הלוויה העתידית. ידוע כי לוויות אינן מעמד קל, בוודאי לא כאשר מדובר במותו של חבר טוב. אני עצמי איבדתי חבר שנפל קורבן לזה שאין לנקוב בשמו, לפני שנים רבות כל כך.
מי ייתן ותמצא נחמה, ומי ייתן והארי יבוא על עונשו בעולם הבא.
באהבה, היומן.

טביעה? המשרד של קולין? זה ממש הזכיר להארי את המוות של וונדי, וויל ואליוט. לא יכול להיות שהגופה שהם מצאו בעצם שייכת להארי האחר, נכון?
למעשה, זה מאוד יכול להיות. זה בדיוק מה שחבריו של הארי מהעולם האחר ציפו שיקרה – ששני ההארים התחלפו בין העולמות. מרותק, הארי המשיך לקרוא:

יומן,
קרה משהו מאוד מוזר. עבר כבר שבוע מאז שמצאו את הגופה, ועדיין לא מתחילים לתכנן אפילו את הלוויה. הבנתי שהייתה איזושהי בעיה עם זיהוי הגופה. רון והרמיוני אומרים שהיא בכלל לא שייכת להארי – משהו עם צלקת על גב היד שלו, שהייתה שונה ממה שהיא אמורה להיות. לא ממש הבנתי. ניסיתי לשאול את רון, אבל לא קיבלתי ממנו תשובה ברורה. הוא אמר משהו על פרופסור אמברידג', ומשהו על זה שהשם השני של הארי שונה. אז מה זה יכול להיות?
רון והרמיוני מסתודדים ביניהם לא מעט. מצד אחד זה מרגש – כמו בימים ההם, כשיחד עם הארי הם פתרו כל מיני תעלומות בהוגוורטס. רק שעכשיו זה בלי הארי, שזה קצת עצוב מצד שני. ובכל זאת, אולי הם יודעים משהו. אולי הם יודעים לאן הארי נעלם. אולי הם יצליחו להחזיר אותו?
אנדי

אנדי יקר,
מקווה בשבילך שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר.
הישמר מהרפתקאות, הן נוטות להביא אך ורק אכזבות, ולא מעט סכנות מיותרות.
שמע בקולי,
היומן.

טוב, זה ודאי. ברור שרון והרמיוני לא הצליחו לזהות אותו. הרי על גב ידם של תלמידי הוגוורטס האחרת מופיע מעין זיהוי קבוע, עם שמם המלא ועם הבית אליו שובצו. שמו המלא של הארי האחר היה שונה – הרי אין לו קשר לג'יימס, והארי גם ראה את שמו המלא כשבחן את גלימתו. אם כך, אם זה באמת הארי מהעולם האחר, ואם רון והרמיוני באמת הצליחו להוכיח את זה, אז למה עדיין כולם חשבו שהארי מת?
וכאילו כתשובה לשאלתו, השיחה בין אנדי ליומן התגלגלה הלאה, והארי הוסיף לקרוא בשקיקה:

יומני היקר,
עכשיו זה רשמי – הארי בחזקת נעדר. הגופה לא שלו. אבל יש משהו מוזר – כולם הסכימו שזה לא הארי, אבל פתאום אנשים מתחילים להכחיש. פרופסור ספראוט, למשל, זרקה איזו מילה בשיעור תורת הצמחים על זה שהארי נעדר אתמול, והיום היא כבר אמרה שהוא מת. אבל היא אמרה את זה במין שלוות נפש מוזרה כזאת. אני לא יודע למה היא מתנהגת ככה, אבל החברים סביבי גם נראו מוטרדים. טוב, לפחות הגריפינדורים. ארני מקמילן אמר שזה נשמע לו סבבה לגמרי. וכששאלתי מאוחר יותר את פרופסור מקגונגל, היא הדגישה שאני לא צריך לדאוג, ושאין סיבה שיש לי קשר כלשהו לכל הסיפור הזה. אני רוצה להאמין לה, אבל אני לא יכול שלא לתהות. מה הסיכוי שמיד אחרי הדרמה עם הארי ואיתי בתחילת שנה הוא פשוט ייעלם בלי הסבר?
טוב, ממילא אין לנו שום קצה חוט בנידון. מוטב לחכות מאשר לדאוג בלי סיבה.
שלך, אנדי

אנדי,
אמנם במסר האחרון שלי אליך המלצתי לך להישמר מהרפתקאות, אבל כעת שיניתי את דעתי. אינני סבור כי מוטב לחכות מאשר לדאוג בלי סיבה. אתה מתאר אירועים חריגים מאוד, אפילו יותר מאירועי פתיחת השנה. אירועים שלא כדאי לעבור עליהם בשתיקה. הזכרת כי רון והרמיוני פועלים בנידון, מה מצבם? אני ממליץ לך להתייעץ עימם, או לפנות למבוגר שאתה בוטח בו. רצוי לבחור במבוגר שמאמין שהארי נעדר, כי אין ספק שמשהו לא טוב קורה לאלה שטוענים אחרת.
בהצלחה,
היומן.

יומן,
אני מרגיש שהכול משתגע סביבי. יותר ויותר אנשים מתחילים להביע רק רגש אחד – שמחה, לא משנה מה קורה. רון והרמיוני נראים אבודים, ואני חושש שמשהו רע הולך לקרות. ואם הסביבה לא מטרידה מספיק, אני מרגיש שאני מאבד את זה באופן אישי. אני באמת לא מבין מה קורה לי. אני מתחיל לאבד את השפיות, נכון? ממש כמו הארי. אני מתחיל לשמוע לחישות משונות בראש. הן אומרות לי משהו שאני לא מצליח לפענח, אבל זה מרגיע אותי מסיבה כלשהי. מישהו קורא לי... אני מפחד, יומן. ואם אני אספר למישהו, הם יחשבו שאני משוגע. אף אחד לא יאמין לי! אני... אוי, זה התחיל שוב!! אני חייב לדבר עם פרופסור מקגו

בחלק הזה נראה שהדיו נמרחה על האות ו', כאילו הכותב השתהה יותר מדי זמן עם עט הנוצה באוויר. תגובתו של היומן לא איחרה לבוא.

אנדי,
הכול בסדר? מה קרה?
דיברת עם פרופסור מקגונגל?
עדכן אותי, בבקשה!
היומן

יומני היקר לי מכל,
הכול בסדר גמור. למה שלא יהיה? הוא אמר לי שהארי נמצא במקום בטוח, ושאני לא צריך לדאוג. והוא תמיד צודק, לא?
אז זאת סתם הייתה אזעקת שווא. עכשיו הכול בהוגוורטס מתנהל כפי שהוא אמור. עם הניהול החדש לא יהיו יותר בעיות כמו בתחילת שנה.
כעת אני, רון והרמיוני הולכים לאכול שווארמה ולדבר על כמה שהמצב בעננים. אולי כדאי שגם אתה תיקח איזו חופשה קלה מהתפקיד שלך כיומן, זה נשמע לי כמו רעיון מצוין. בכל מקרה, נדבר בהזדמנות!
החיים יפים! (:(:(:(:(:

אדון יקר,
טוב לשמוע שהכול הסתדר באופן כמעט נוח מדי.
אני אוהב כשדברים נוחים קורים לי בלי שום סיבה מוצדקת.
וכן, אני בהחלט אנוח. להרבה מאוד זמן. עד שיגיע הרגע הנכון לפעול.
שלך, היומן.

ליבו של הארי הלם בפראות לנוכח מה שקרא. הוא חזה הרגע בדעיכתו המנטלית של אנדי? והיומן פשוט קיבל את זה ב… איך בדיוק? הארי לא הצליח להבין. הוא גם לא הסתפק מהסיום הזה – למה אנדי הפסיק לכתוב פתאום? מה בעצם הדבר הזה שהשפיע עליו?
הוא נשכב על גבו, חושב על מה שזה עתה קרא. היה ברור לו שזה עוד חלק בפאזל, אבל הוא לא הצליח להבין לאן זה מתחבר.
ובעודו שוכב והוגה, הוא שמע את זה שוב. רעשים עולים מחדר המועדון. תלמידים – המוני תלמידים – דיברו וקשקשו, וההמולה הטרידה את מנוחתו.
והפעם, בנוסף לאותם דיבורים, הארי גם ראה צלליות חולפות על פני הכילות. בזה אחר זה, קמו שותפיו לחדר השינה, וירדו מטה. הנה צלליתו של רון, והנה נוויל ואנדי, וגם דין ושיימוס.
הם יצאו בזריזות, והארי נותר לבדו. אבל הוא לא בזבז אף רגע. הוא כבר חשב על זה במהלך היום – הוא הולך לעקוב אחריהם ממקום משכבו.
הוא שלף את מפת הקונדסאים מתחת לכרית, פרש אותה לפניו, היכה בה בשרביטו ומלמל, "אני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש – איה!"
הבזק קטן עלה משרביטו, והארי חש עקצוץ בקצות אצבעותיו. המפה חישמלה אותו הרגע?
הוא הביט בפיסת הקלף. ובמקום המפה, זה מה שנכתב עליה:
"האדון ירחוני מפציר בך לא לדחוף את האף לעניינים לא לך.
האדון זנב תולע מבקש שתשמור על פרטיות דיירי הטירה בזמן האסיפה.
האדון קרניים מציין שלא מדובר באירוע תמים כמו עוגת אננס בצורת סניץ' – אין להקל ראש.
האדון רך כף מזכיר שהם אמנם אדונים פשוטים, אך גם הם סרים למרותו של האדון.
נוח על משכבך, הארי פוטר. נוח."
הארי התנער. אילו היה זה בתחילת השנה הזאת, הוא בוודאי היה מצטמרר. זיכרון רחוק עלה בו, ובו עשרות אנדים מסתערים עליו במפת הקונדסאים. אבל אחרי כל מה שחווה, הארי כבר לא התרגש מהמחוות הקטנות האלה. הוא החליט שהוא יוצא לבחון את העניין הזה, ויהי מה. הוא ניסה להסיט את הכילות –
אבל אלה נותרו הדוקות. הדוקות מדי, למעשה. לא רק שהוא לא הצליח להסיט אותן ממנו, הן התקרבו אליו במהירות. ארבע הדפנות סביבו הלכו והצטמצמו, והארי ניסה להיאבק בהן – אבל הן היו כל כך חזקות… הוא ניסה להגיע לשרביטו, אבל הכילות כבר התהדקו סביב צווארו. הארי הרגיש שאין לו אוויר בפעם השלישית בשבוע האחרון, ואז הכול השחיר.

ואז הכול האיר! "בוקר טוב, הארי!" נשמעה צהלתו של רון. הארי פקח את עיניו. הכילות לא… אז איך…?
הארי נאנח. הסידור הזה, שבו הוא חוטף עוד ועוד בלילות אבל מתעורר בבוקר כאילו כלום, כבר החל להימאס עליו.
"נו, איך היה לך באסיפה?" הוא פלט לעבר רון בשאט נפש. זה הדבר הראשון שקפץ לו לראש, אולי בהשפעת המחשבות המיואשות.
"גם לך!" רון קרן.
מעולה, כאילו שהוא היה יכול לצפות למשהו מעבר לזה. הארי הביט סביבו. הכילות נחו מסודרות במקומן, כמעמידות פני תמימות. הארי בחן אותן בעיניים מצומצות, ואז הסיט אותן. הן לא התנגדו.
הוא התקדם לעבר השירותים, ובחן את בבואתו במראה. סימנים אדומים התנוססו על צווארו, כמזכרת מהמאבק אמש. אז זה באמת קרה. בשלב הזה הארי לא היה צריך להיות מופתע כבר מכלום. אפילו מרבית שעות הערות שלו הרגישו כמו חלום. זה כאילו מישהו מנסה באופן ספציפי להתעלל בהארי. מה נסגר עם זה?
הוא יצא מהשירותים ביעף, כשרון קידם את פניו.
"אתה בא לשיעור הראשון?" רון שאל.
"שיעור ראשון? מה עם ארוחה?" הארי תהה.
"עכשיו כבר שמונה, מצחיקול. ישנת כמו דוב," רון צחק.
הארי הנהן. "בסדר, אני כבר בא," הוא אמר, "יש רק משהו שאני צריך לעשות קודם."
רון הנהן בלי לשאול שאלות, גם לא כשהארי פירק את הקורות העליונות מהמיטה, מותיר אותה ללא כילות. עכשיו לא יהיה מה שיחנוק אותו בלילה.
"עכשיו נלך לשיעור!" רון צהל. לא נראה שהמעשה של הארי שינה לו במיוחד. במקום זה הוא ירד לכיוון חדר המועדון, והארי מיהר אחריו.
"איזה שיעור יש עכשיו?" הוא שאל את רון בעודם הולכים במסדרונות בית הספר.
"שיקויים!" רון צהל, והמשיך בדרכו.
"שיקויים?" הארי תמה, "אז למה אתה בוחר ללכת מהמדרגות האלה? יש את דרך הקיצור משם."
"כי ככה," רון ענה במשיכת כתפיים, בלי להפסיק לחייך.
"בוא משם," ביקש הארי, "אין לי כוח ללכת את כל זה."
רון התעלם. הוא המשיך ללכת בדרך הארוכה.
הארי נעמד. "טוב, בחירה שלך. אני לא ממשיך איתך," הוא אמר, ופנה לעבר גרם המדרגות הקצר יותר.
רון נעצר גם הוא והביט בהארי. החיוך על פניו הרגיש מאולץ לפתע. "הארי, אני באמת חושב שלא כדאי…" הוא מלמל.
על פניו של הארי עלה חיוך שדווקא היה טבעי לגמרי. "למה לא?" הוא שאל, והרגיש שהוא קרוב לגלות משהו.
"כי ככה!" רון ענה את תשובתו הרגילה, "בוא!"
"לא!" ענה לו הארי באותו הטון, ויצא לדרכו. בלית ברירה רון מיהר אחריו, עד שנעצרו.
היה זה במסדרון של השירותים של מירטל המייללת, בדיוק באותו מקום בו נתלתה גברת נוריס המאובנת לפני שנים רבות כל כך. אלא שבמקומה נתלה שם חתול אחר – חתול כתום, עם פרצוף פחוס ורגליים עקומות, שסיפק להארי לא מעט נחמה בתקופתו בעולם האחר.
מעל קרוקשנקס המאובן, התנוססה כתובת דם: "הלילה באולם הגדול ייבחר הקורבן הבא."
הארי הביט בזה בדממה. הייתה לו תחושה שימצא משהו, אבל לא לזה הוא ציפה. האם קרוקשנקס חי בכלל? האם זה מה שרון ניסה להסתיר ממנו?
הוא הסתובב בדממה לעבר רון. "ידעת על זה?" הוא שאל אותו בתוכחה.
רון המשיך לחייך, וגם החל להזיע. "איזה מקום קלישאתי זה לתלות חתול ולכתוב בדם, אה?" הוא צחקק, "כל כך נדוש! ומי זה קרוקשנקס בכלל?"
"מי זה מי?" הארי הדגיש. הוא לא הזכיר את שמו של החתול בכלל.
"אה, אנחנו חייבים ללכת!" הוא המשיך לצייץ. הוא לפת את זרועו של הארי בכזו עוצמה שהארי לא ידע שרון מסוגל אליה בכלל, וגרר אותו משם לכיוון המרתפים. שם, הגרסה העליזה של סנייפ המתינה להם.
"איחרתם," הוא אמר בחום, "עשר נקודות לגריפינדור על האיחור האופנתי!"
"הידד!" הריעו כל הנוכחים. אך מוחו של הארי כבר תכנן את הצעד הבא שלו. הוא ידע בדיוק לאן כולם הולכים באותו לילה, ומה זו האסיפה הזאת. והלילה הוא מתכנן להצטרף אליהם.
יום הלימודים עבר באיטיות מורטת עצבים, אבל ככה זה כשמצפים למשהו. השיעורים חלפו בעצלתיים, והארי כבר הרגיש שהוא מתחיל להזות. בדרכו לארוחת הצהריים, למשל, הוא חשב לרגע שהוא רואה באחד הדיוקנאות את התלמיד מהפלפאף ששפך על עצמו פסטה אתמול. אך הארי הסב את פניו, וכשהביט שוב בתמונה היא הייתה ריקה. וזה לא היה קרוב לדבר הכי מוזר שקרה לו. אחרי התקרית הזאת, הארי נתקל ברוח מוכרת למדי כשצעד לבדו לשיעור לחשים. שיערה היה הדוק היטב בפקעת, מצנפת מחודדת עיטרה את ראשה, היא לבשה גלימה סקוטית משובצת, ולא היה אפשר לטעות במשקפיים המרובעים. למעשה, הדבר היחיד שלא הלם את הרוח השקופה של פרופסור מקגונגל, היה מה שהתנוסס על פניה – הבעה מדוכדכת, אבודה וריקה.
ליבו של הארי פרפר בהתרגשות. הוא מצא אותה! היא קיימת! האם גם גויל נעלם לשם?
"פרופסור מקגונגל?" הוא קרא בשמה, אך היא לא ענתה. היא המשיכה לרחף בדממה.
"פרופסור?" הוא התקרב אליה. אין תגובה.
הוא התקדם אליה ובחן היטב את פניה – זו אכן הייתה המורה לשינוי צורה, אך היא לא יצרה כל קשר עם הסביבה. הוא ניסה לחלוף דרכה כמה פעמים כדי להסב את תשומת ליבה, אך לשווא.
ליבו של הארי נחמץ. כל כך כאב לו לראות אישה אצילית כל כך במצב כזה. איך זה קרה לה?
הוא אזר אומץ. אם זה לא יעבוד – שום דבר כבר לא יעבוד. נותרה לו רק ברירה אחת להסב את תשומת ליבה.
הוא נשם עמוק, וצעק לעברה: "מינרווה!"
פרופסור מקגונגל שהכיר הייתה ודאי נסערת בתגובה לפנייה ישירה כל כך בשמה הפרטי. אבל רוחה של הפרופסור פשוט משכה בכתפיה וריחפה לה הלאה משם, מבעד לאחד הקירות, וכך נעלמו עקבותיה של הרוח האבודה והטראגית.
דמו של הארי רתח בעורקיו. מי שזה לא יהיה שעשה לה את זה – הוא ישלם על כך. יהיה זה מי שיהיה – ה"אדון" שקולין והקונדסאים דיברו עליו, "מי שמסדר את העניינים" כפי שהזכירה הרמיוני בקריצה, או "כבודו" של האגריד – הארי השתוקק להעניש אותו. הוא לא יסלח לו לעולם.

אחרי כמה פעמים שהארי הרגיש כאילו השעון זז אחורה, הגיעה סוף כל סוף שעת הערב. מרוב מתח, הארי החליט אפילו לדלג על ארוחת הערב, ובמקום זה בהה באח המתפצפצת בעצבנות והמתין (מה שלא הקל על הזמן לעבור מהר יותר, למורת רוחו).
בסופו של דבר, הארי עלה על מיטתו נטולת הכילות, התכסה בשמיכתו, והעמיד פני ישן. החברים שלו עשו עבודה קצת יותר טובה בזה, כי הארי שמע את הנחרות האופייניות של שותפיו לחדר. אולי הם באמת ישנים? הארי לא היה בטוח. אבל הרי הם חייבים להיות ערים בשביל האסיפה, לא? הוא הגניב מבט לעבר רון, שצלליתו מבעד לכילות עלתה וירדה בנשימות מדודות. כמו יום הלימודים הארוך, נדמה גם אז שהזמן מתעתע בו. נדמה לו כאילו עברה כמעט שעה בעודו בוהה בתקרה בשיעמום.
אך כמו שציפה, נשמעו לפתע קולות תזוזה מכל עברי החדר (הארי מיהר להתחפר בתוך השמיכה) כשיתר חבריו למעונות קמו בדממה וירדו לחדר המועדון, יחד עם רעשי ההמולה המוכרים.
חיוך קטן של ניצחון עלה על פניו של הארי. זהו, זה באמת קורה. הפעם הוא הולך לגלות מה מתרחש באולם הגדול. הוא המתין מעט שהרחש מחדר המועדון ישכך מעט, ואז ירד מהמיטה, הוציא את גלימת ההיעלמות והתעטף בה. הוא בדק היטב שהוא אכן בלתי נראה – הרי ניסיון העבר בשנה האחרונה הוכיח שאין לקחת שום דבר כמובן מאליו – וכשווידא שאי אפשר לראות אותו, הוא התגנב החוצה מחדר השינה.
חדר המועדון כבר היה ריק, וגם האש באח כבתה, אם כי הארי עדיין חש בחום העולה ממנה – כנראה שהם הדליקו את האח מחדש וכיבו אותה בזריזות לפני שיצאו.
ליבו של הארי פרפר בהתרגשות. הוא יצא מבעד לחור שמאחורי התמונה – שהתברר שהייתה ריקה לגמרי. למעשה, כל דיוקנאות בית הספר היו ריקים מאדם. האם גם הם נמצאים באסיפה הזאת?
הארי התקדם במסדרונות הטירה החשוכה. השקט הכבד ששרר סביבו צרם לעומת רעש החזק שנשמע מחדר המועדון אך לפני דקות ספורות.
הארי נזכר בשיטוטיו הקודמים בטירה בלילות במהלך השנה – הטירה מעולם לא הרגישה כל כך חסרת חיים. לא כשהתגנב לינשופיה כדי לשלוח מכתב לסיריוס, ובמיוחד לא כשהתחמק מהפראים. אפילו הקולות הרגילים של הטירה, כמו ציוצי העכברושים או חריקת חליפות השריון, לא נשמעו. למעשה, חליפות השריון כלל לא היו שם. האם גם הם באסיפה?
כשהתקרב לכיוון האולם הגדול, הארי החל לשמוע רחש עדין. וכשדלתות האולם נראו באופק, הארי גם ראה אור מבצבץ מתוכן. בהחלט לא שעה מתאימה להאיר את האולם, אלא אם מתוכננת פגישה מחתרתית שלא הודיעו להארי עליה. הארי הושיט יד בזהירות אל מחוץ לגלימה ודחף קלות את דלת העץ בלב פועם. לשמחתו, הדלת לא השמיעה קול, והוא הצליח להתפתל פנימה בקלות ולהביט במחזה שלנגד עיניו.
האולם הגדול היה מלא. תלמידים, מורים, אנשי צוות, גמדונים – נראה שלא היה מי שלא הוזמן לאסיפה, מלבד הארי כמובן. אפילו חליפות השריון היו שם.
הוא הסתובב בין הנוכחים, מנסה לאתר פרצופים מוכרים – ושם הוא ראה אותם. רון, הרמיוני ושאר חבריו לבית גריפינדור ישבו בערבובייה על השולחן עצמו – האולם הרי היה מפוצץ בכל דיירי הטירה, ולא נראה שהוא הותאם להכיל כל כך הרבה אנשים, כך שכל הכיסאות היו תפוסים. הוא נעמד לפני נוויל, והביט לכיוון אליו כולם הביטו – על הבמה המוגבהת של שולחן הסגל, בכיסא הכי מרכזי ישבה דמות עטוית ברדס. הוא לא היה בטוח לגמרי, אבל הייתה לו הרגשה שזה לא דמבלדור.
מבין הנוכחים נשמעו לחשושים נלהבים, והארי הצליח גם לשמוע קטעי שיחה של אנשים שישבו לידו.
"מה אתה אומר, גם הפעם כולנו נבחר את אותה בחירה?" הארי שמע את בלייז שואל.
"זה די מדהים, אבל כך זה נראה," פרסי וויזלי ענה לו בהתרגשות, "מה דעתך, פרופסור?"
"אני חושבת שהאדון הצליח לנהל אותנו באופן מרשים," פרופסור ספראוט השיבה בעיניים נוצצות, והתלמידים לידה הינהנו בהסכמה.
האיש עטוי הברדס הרים את ידו וכולם דממו מיד.
"אוי, הגיע זמן לבחור קורבן!" הרמיוני ליחששה, ומדאם פומפרי מיהרה להשתיק אותה.
עטוי הברדס הוריד את הזרת, ואז את הקמיצה. הוא המשיך להוריד את אצבעותיו בזו אחר זו, והארי ראה את שפתיו של פרד וויזלי סופרים לאחור בדממה בכל אצבע שיורדת. ואז הדמות הצביעה. והיא הצביעה ישר על הארי. דמו של הארי קפא בעורקיו. איך הוא רואה אותו מתחת לגלימה? לאט לאט, כל הנוכחים באולם הגדול הסתובבו להביט בהארי, חיוכיהם הקפואים נראים מאיימים מתמיד באור הנרות הדל – וכולם הרימו את ידיהם אחד אחד והצביעו על–
"–הארי!"
הארי התעורר. הפרצוף של רון וויזלי היה ממוקם קרוב מדי אליו, והוא חייך חיוך ענקי.
"הארי, למה אתה בלי כילות?" הוא צחק.
הארי מצמץ בפראות. זה היה חלום? זה היה אמיתי? איך הוא הגיע לפה?
"לא חשוב, בוא נתארגן לארוחת הבוקר!" הוא צהל והתרחק מהארי. הוא הזדקף במיטתו והביט על חדר השינה – משהו נראה חסר שם. הוא ראה את שיימוס יוצא מהחדר, ואת דין מסיים להתלבש. השאר כנראה יצאו כבר.
הוא קם באיטיות ובחן את חדר השינה בעיון. כן, משהו לחלוטין היה חסר, אבל גם מאוד מוכר בו זמנית.
"הארי?" רון חייך, "מה נתקעת שם?"
ואז הארי הבין. יש רק חמש מיטות! זה בדיוק הדבר לו ייחל כל כך בבוקר הראשון של שנת הלימודים – שיהיו רק חמש מיטות, שאנדי לא יהיה! והפעם הארי וידא היטב שספר גם את מיטתו שלו. זה אמיתי! פתאום כל הדאגות שלו נראו קטנות, עכשיו כשהבעיה הכי גדולה נפתרה.
ואז דלת השירותים נפתחה ואנדי יצא מתוכה, בחיוך הקבוע כמובן. "באים לאכול?" הוא שאל.
הלסת של הארי נשמטה. לא ייתכן, הרי למה שתהיה מיטה חסרה? אם כולם הצביעו על הארי אתמול באסיפה, זה אומר שהוא לא קיים עכשיו? לא, הרי רון העיר אותו הבוקר.
"הארי, אתה בא?" שיימוס שאל, וחיזק את הביטחון של הארי בכך שהוא אכן קיים.
אז שיימוס ודין קיימים… אנדי, גם. ובטוח שרון… אז מה הולך פה?
הוא התארגן במהירות והצטרף לחבריו. הם יצאו בזריזות מחדר המועדון והחלו לרדת אל האולם הגדול, והארי הבחין פתאום שרון – שצעד בראש – לא דילג על המדרגה הנעלמת שנוויל תמיד היה נופל בה באופן קבוע.
רגע, נוויל!
"רון?" הארי שאל, בקול גבוה יותר מכפי שתיכנן.
רון הסתובב אליו בחיוך. "כן, הארי?" הוא שאל.
"למה…" הארי פתח בחשש, אם כי כבר צפה מראש מה תהיה התשובה. "איך… איך ירדת במדרגה הנעלמת בלי ליפול בה?"
"מדרגה נעלמת?" רון צחק.
"איזה מצחיקול אתה, הארי," דין חייך גם הוא.
"למה שהאדון ירצה מדרגה נעלמת?" אנדי שאל בעודו יורד גם הוא במדרגה שכבר לא הייתה נעלמת, "אתה חושב שהוא ירצה לגרום לתלמידים למעוד ולהיחבל? הוא הרבה יותר מתחשב מזה!"
"כן, זה קצת מוזר," שיימוס הסכים גם הוא בחיוך, וירד אחרי אנדי. "הארי, אתה בא?"
הארי המהוסס החל לרדת אחריהם במדרגות. בחשש קל הוא הניח את רגלו על המדרגה – אלא שהיא לא נעלמה. להפך, היא הייתה רכה וספוגית יותר מהמדרגות האחרות. הוא הרים את רגלו בחשש והביט על המדרגה בה דרך, וגילה שלמעשה דרך על פניו של נוויל. החלל שבו חברו לבית גריפינדור היה מרבה ליפול בו שימש כעת כמקום משכנו החדש – נוויל לונגבוטום ישמש בתור המדרגה החסרה לשארית חייו.

המשך יבוא...

[Ms Misery]

למה זה ככ משוגע הצילו
ממש אהבתי את הקטע עם היומן של אנדי, ממש מגניב
ולמה נוויל במדרגה.
למה נוויל במדרגה.
מה קורה עם הפאנפיק הזה

[Hawkeye]

שובם של הפספוסים!

לא רק הלוגו של הפאנפיק השתדרג לכבוד שלב ג – גם הלוגו של הפספוסים! תודו שהתגעגעתם. ותודו גם שאתם זיהיתם ישר לאיזה פאנדום ריפררנו פה בלוגו. בכל מקרה, אני יודע שציפיתם לפרק כי בכל זאת ראשון ב20:00 וזה, אבל 50% מצוות הכותבים יצאו לשבוש בשבוע שעבר. אז מדובר גם בפספוסי ניחומים, מהדורה מורחבת ומשודרגת. אל דאגה, פרק 25 יפורסם בהקדם האפשרי.

"הישמר מהשומר"? לא. לאלאלאלאלאלאא. לאלאלאלאלאלאלאאלא. you're saying it all wrong. זה השומר, לא השומר."
"אוך הרמיוני תסתמי כבר," מילמלו כולם מתחת לשפמם בו זמנית. כן, גם נטולי השפם.

-~-

נראה היה שדבר לא השתנה פרט לפנג שהיה עכשיו שטיח קיר.

-~-

הארי בלע את רוקו. וככה רוקו מת ואנג נולד. אבל למעשים של הארי היו השפעה חמורה כל כך שהם העלימו את האווטאר הבא למאה שנים אחר כך. מה למדנו? הארי צריך לשים לב לפני שהוא מתחיל לבלוע דברים. באמת, הארי.

-~-

"לומוס," הוא לחש. ולאחר שווידא שוורנון לא בסביבה, הוא הוסיף את ההנפצה של הסרט: "לומוס מקסימה!"

-~-

"לומוס!" הארי לחש בחשש, "מה."

-~-

"לומוס!" הארי לחש בחשש, "מה. קסימה."

-~-

"לומוס!" הארי לחש בחשש.
"מה," אמר רון. "מתרוצה."

-~-

"לומוס!" הארי לחשש בחשש מהשש

-~-

"לומוס!" הארי לחשש בחשיש.

-~-

יומני היקרוש,
הארי התפגר 🙂
הוא פגר 🙂
באמת! הא הא, תראה אותו! הוא פגר חחחחחחחחח

-~-

יומני היקר,
עכשיו זה רשמי – התפוצצתי. אני לא מאמין שנותנים לי לבחור צבע. צבע!!! והכפתור השמדה עצמית של האתר. אתר!!!!! אומייגאד, זה פשוט מעל ומעבר לדמיון שלי.

-~-

כעת אני, רון והרמיוני הולכים לקחת לאכול שווארמה ולדבר על כמה שהמצב בעננים. אולי כדאי שגם אתה תיקח איזו חופשה קלה מהתפקיד שלך כיומן, זה נשמע לי כמו רעיון מצוין. בכל מקרה, נדבר בהזדמנות!
החיים יפים! (:(:(:(:(:

אנדי היקר,
אה סבבה חיים שלי, דאגתי לרגע.
תהנה לך עם החבר'ה. D:

-~-

הארי הרגיש שאין לו אוויר בפעם השלישית בשבוע האחרון – שזה לא הרבה, אבל מוזר שזה קרה שלוש פעמים. לא כך, פרי הפלטיפוס?

-~-

"עכשיו כבר שמונה, טיפשון."
"אה לאאא אתה טיפשון"
"טפשון אחד"
"רוקי 2 הוא פי 2 יותר טוב מהרוקי הראשון!
"כן כן הפיל הכחול הוא בכלל אדום! כן, הוא אדום! שמעתם את זה!"
"מה אתה קשור אתה לא חלק מהרפרנס"
"רגע, אם אני פה,"
"נו,"
"ואתה שם,"
"נו,"
"אז מי….."
"מגיש לך ארוחת בוקר למיטה עם מגשים של רמי קליינשטיין?"
"יווו פבלו רוזנברג! איך ידעת שאני הכי אוהב אותו?"
"טיפשוןןן"
"טיפשוןןן"

-~-

והארי באמת לא סלח לו. לקח לו קצת זמן אבל בסופו של דבר הארי מצא אותו. וכשהוא מצא אותו, אוהו – מה שהוא עשה ממנו. ברביקיו לכל המשפחה.

-~-

(מה שלא הקל על הזמן לעבור מהר יותר, למורת רוחו).
"הארי! למה הזמן שלך לא עובר מהר יותר?!" צעקה עליו מקגונגל, מורת רוחו. או רוחת מורתו.

-~-

השקט הכבד ששרר סביבו בא בניגוד עז לרעש החזק שנשמע מחדר המועדון אך לפני דקות ספורות. הארי למד את זה בשיעור בספרות – מוטיב הניגודיות. דווקא אז הוא הקשיב, למרות הקול המרדים של המורה בינס.

-~-

הארי נזכר בשיטוטיו הקודמים בטירה בלילות במהלך השנה בפרק הקודם – הטירה מעולם לא הרגישה כל כך חסרת חיים. יא אללה איזה משועממת.

-~-

בהחלט לא שעה מתאימה להאיר את האולם – הארי כיבה את האור, ולפתע נשמעו צרחות מבפנים.
"מי האידיוט שלחץ על המתג!!"

-~-

הארי הושיט יד בזהירות אל מחוץ לגלימה ודחף קלות את דלת העץ בלב פועם. לשמחתו, הדלת לא השמיעה קול, והארי הצליח לדרוך על הגלימה של עצמו וליפול, וכך הוא נחשף.
כל הנוכחים הסתובבו והביט בו בתדהמה. חלקם החניקו צחקוקים. "הארי? מה?" שאל אחד מהם בבלבול.
"קאט! קאט!" נשמעה צעקה מאחורי אחד מעמודי האבן, כשבמאי, שני צלמים ושלושה סאונדמנים יצאו משם, יחד עם סאונדמן אחר שקם ממקומו מתחת לשולחן רייבנקלו. "מה נסגר?" הבמאי צעק, "הארי, למה נפלת על הגלימה? וחבקוקי, למה צעקת? היית נותן לזה להמשיך! ההצגה חייבת להימשך!"
"לא יודע, פשוט הארי החליק אז חשבתי שכבר חירבנו את הסצנה לגמרי," חבקוקי התנצל.
"טוב," הבמאי נאנח וקינח את האף, "חבל, זה דווקא היה יכול להיות טוויסט מעניין, שהארי ככה נחשף לעיני כל, אבל זה לא מה שהתסריטאים כתבו אז אני לא יודע איך להמשיך את זה."
"אני דווקא חושבת שזה היה די מצחיק," הודתה אחת הניצבות.
"אף אחד לא שאל אותך, פטריס!!!!" צעקה עליה המפיקה, שהזכירה להארי איזה מישהי ממטרו ניוז 1.
"טוב, קחו חמש דקות הפסקה," הכריז הבמאי.
"אויש, נו…" נאנחו כולם. רון עיסה את שרירי פניו – כאב לו לחייך כל כך הרבה – והרמיוני שתתה כוס מים.
"טוב אני זז לשטוף פנים, מישהו רוצה גם?" שאל הארי שעוד ניקה את האבק מגלימתו אחרי הנפילה, אבל אף אחד לא הקשיב לו בכל ההמולה שנוצרה שם. הוא משך בכתפיו, יצא מהסט והלך לשירותים של האולפנים.
הוא הרטיב קלות את פניו – האיפור של צלקת הברק קצת נמרח, אבל אפשר לתקן את זה – בדיוק כשהוא ניסה לבלגן מחדש את השיער שלו, נשמעה חריקה ומישהו יצא מהתא הסמוך. הארי צפה בו בבבואה – הוא היה לבוש בחלוק לבן נקי ומשקפי שמש. מוזר, הארי לא ראה אותו אף פעם על הסט.
"שלום?" הארי כחכח בגרונו. "אתה הכפיל הפעלולים כאילו?" הוא באמת תהה מי הולך לעשות את הטריק עם האופנוע על התקרה המכושפת בפרק חמישים ואחת.
"אני?" הבחור הסתכל עליו מוזר. לפחות נראה להארי שהוא הסתכל עליו מוזר, אבל היה קשה לקרוא את ההבעה שלו. "אני כבר יודע מי אני. אבל אתה? איפה אתה ואיפה אני? אתה עיוור למה שקורה סביבך? ילד, אתה בלופים כבר עשרים וארבעה פרקים. חווה שוב ושוב את אותם הדברים. מתחיל מחדש עוד פעם ועוד פעם, את אותו דפוס, כבר שלושה שלבים. בכל פעם מחדש אתה נופל לפחדים ולהתלבטויות – מי משוגע? מי נורמלי? מה אמיתי ומה חלום? ומתי אתה מתכנן לסיים את זה? מתי תתחיל להבין מה הולך פה?"
"אני יודע בדיוק מה הולך פה," הארי חייך בחשיבות עצמית. "אני מככב באיזה סדרה מוזרה כדי שישלמו לי מלא כסף."
הזר נאנח. הניד בראשו ומילמל לעצמו משהו.
"מתי תתעורר, הארי פוטר?"
"מה זאת אומרת?" הארי שאל. אך האיש לא הספיק לענות לו, כי בדיוק הגיחה אישה נוספת מהתא הסמוך, לבושה בחלוק זהה לשלו.
"עזוב אותו, D," היא נהמה לעבר שותפה. "זה עדיין לא הזמן."
הבחור המסתורי, D, תלה באישה השנייה מבט אומלל.
"מתי יהיה הזמן, N? מתי?"
הארי משך בכתפיו. זה בטח לא חשוב. זה אפילו לא פספוס מצחיק, מה הקטע שלו?

-~-

זה בדיוק הדבר לו ייחל כל כך בבוקר הראשון של שנת הלימודים – שיהיו רק חמש מיטות, שאנדי לא יהיה! והפעם הארי וידא היטב שספר גם את מיטתו שלו.
"ישששש!!!! אין את אנדי!!!! אין די!!!!" הוא רקד בשמחה, "ידעתיייי!!!"
"הארי נשמה התבלבלת אנחנו לא בשלב הזה כבר," שיימוס ציין ביובש.

-~-

רגע, אם אנדי עדיין שם, למה יש רק חמש מיטות? ואז ההבנה היכתה בהאר. אז זה רשמי? עכשיו דין ושיימוס ישנים ביחד באותה מיטה?

-~-

אז שיימוס ודין קיימים… אנדי, גם. ובטוח שרון… אז איפה לוקהרט???
"בקרדיטים, כמובן!" לוקהרט ענה בקריצה, ודהר לעבר השקיעה.
עשרות שוטרים מיהרו לדהור אחריו. "מהר, הוא בקרדיטים!" קרא אחד מהם. היה לו שפם גדול אז הוא בטח היה המפקד שלהם או משהו.
האם לוקהרט יצליח להימלט אל הקרדיטים בזמן? ולמה הוא מבוקש? המשך יבוא בפספוסים של הפרק הבא!!!!

[ביל צופן]

חחחחחח

כבר חשבתי שלא תוסיפו לוקהרט קרדיטים....

קורעע

[Hawkeye]

היי לכם. כמובטח, הפרק פורסם במהירות האפשרית, בשנייה שסיימנו לכתוב אותו. תודה ללביבה שהגיב על הפספוסים וכך, בלי ידיעתו, אפשר לי לפרסם את הפרק בלי דאבלים ושטויות.
---------------------------

בפרק הקודם נוויל הפך למדרגה. אה, זכרתם את זה כבר בעצמכם? טוב, אז חוץ מזה, בפרק הקודם הארי מצא את היומן של אנדי וגילה מה קרה בזמן שנעדר, גילה שפרופסור מקגונגל הפכה לרוח, והיה נוכח באסיפה בה החליטו מי הבא בתור שייעלם באורח מסתורי.

פרק עשרים וחמישה

במהלך שיעור תורת הצמחים שלאחר ארוחת הבוקר הארי בקושי הקשיב לדבריה של פרופסור ספראוט. גם לאחר מכן בשיעורים הבאים, הארי הקדיש תשומת לב מועטה במתרחש בכיתה, ובעיקר ניסה לנצל את הזמן כדי לחשוב. בלי העזרה של החברים שלו, ולא של חברים אחרים שכעת היו מתים, הארי בקושי הצליח להתקדם עם מה שיש לו. הוא ידע שהוא צריך לסדר את המחשבות בראש שלו, אבל כל פעם שניסה לעשות זאת, הוא התבלבל בין הפרטים. הוא כנראה יצטרך לכתוב את זה איפשהו לפני שהוא יתחיל לשכוח, אבל כעת זה לא בא בחשבון. הארי לא יכֹל להסתכן באפשרות שמישהו יציץ בגיליונות הרישום שלו בזמן השיעור – הוא יצטרך למצוא מקום קצת יותר חשאי לכתוב בו.
לאחר ארוחת הערב, הארי מצא פינה שקטה בחדר המועדון. הוא התיישב על אחד הפופים בברכיים מקופלות והוציא מדש גלימתו מחברת מקומטת – היומן של אנדי. עדיין לא עזבה אותו התחושה ששם ימצא תשובות, על אף שהוא מצא את עצמו מעלעל ביומן לא מעט מאז שמצא אותו אתמול בלי למצוא כל חדש. הוא העביר את אגודלו בעדינות על דפי המחברת, ושקע במחשבות.
אז מקגונגל נעלמה, אבל הופיעה כרוח ערירית. וגויל נעלם… או שזה היה קראב? לא משנה, מישהו מהם נעלם, וגם נוויל נעלם ונשכח. אבל נוויל הופיע כמדרגה, איפה גויל הופיע? זיכרון עמום מתחילת השבוע עלה בראשו של הארי, ובו הוא נתקל בחליפת שריון חדשה. יכול להיות שיש קשר בין הדברים. אה, וגם יש את הילד ההפלפאפי ההוא שהארי חשב שראה בתוך דיוקן. הוא לא ידע מי זה הילד ההוא, ולכן גם לא ידע אם הוא נשכח ונעלם מליבם של חבריו. האם כל האנשים האלה נבחרו באסיפות שכאלה? וכמה לילות זה כבר נמשך? האולם הגדול באמת נראה להארי דל יחסית באנשים מאז שחזר להוגוורטס, אבל רק עכשיו הוא הצטמרר מהמחשבה שכל אותם האנשים החסרים נעלמו ונשכחו במעמקי הטירה. ואיך נוויל נבחר אמש אם כולם הצביעו על הארי?
רעד קל עבר בגבו. הארי היה תחת גלימת ההיעלמות אתמול, אז הם לא הצביעו עליו אלא על מי שעמד מאחוריו. ואם זכרונו של הארי לא הטעה אותו, מי שעמד מאחוריו היה נוויל.
לרגע הארי חש דקירת אשמה צורבת. אולי מוטב שלא יבקר באסיפה גם הלילה, כדי לא להיות אחראי להיעלמותו של אדם נוסף.
והכול מוביל לאותו אדון או שליט מסתורי, מי שזה לא יהיה. סופסוף יש להארי דמות כלשהי לתלות בה את האשמה. הארי לא יתפלא אם יתגלה שאותו אדון קשור גם למעבר של הארי לעולם המקביל, וגם לזה ששכח את אנדי, ואולי גם לגן הפסלים העתיק. אבל מי זה יכול להיות?
הארי לקח עט נוצה מאחד השולחנות וחזר לשבת בתנוחה עוברית בפוף. הגיע הזמן להרכיב רשימת חשודים – משהו שהרמיוני ורון ודאי היו עושים כבר מזמן, ואולי אפילו באמת עשו זאת בזמן שנעלם – וכבר עלו לו כמה רעיונות לראש. הוא הביט אנה ואנה, לוודא שאף אחד לא צופה בו או במה שהוא כותב, אבל נראה שלא התייחסו אליו. נראה שהם כיבדו את הפרטיות הראוייה לכתיבה ביומן אישי. חיוך מריר עלה על פניו של הארי – אותה פרטיות שלא כיבד כלל.
הוא פתח את היומן בעמוד חדש, וכתב רשימת חשודים בראש העמוד, והשתהה מעט. מי יכול לעמוד מאחורי כל זה?
השם הראשון שעלה לו לראש זה וולדמורט, הלוא הוא הראשון שיש לו משהו נגד הארי. אבל משהו בכל זה הרגיש מאוד לא מתאים לסגנון שלו. אדון האופל יהיה הרבה יותר ישיר, אם כי דיירי הטירה כן קוראים לאיש המסתורי הזה "אדון". ובכל זאת, מה כבר יש לו להפסיד? הארי שרבט לורד וולדמורט בראש הרשימה, והמשיך הלאה.
אמנם העולם האחר כנראה נחרב, אבל הארי קיבל את הרושם שלדיקן יש משהו נגדו. הוא החליט להוסיף את אותו לרשימה (תחת השם הדיקן, משום שהארי לא ידע עליו שום דבר אחר), ואז הגיע לשם השלישי. הפעם הגיע השלב שבו הארי צריך להיות יצירתי. הוא כבר רשם את כל השמות המובנים מאליהם, וכעת נותרו לו רק מי שהתנהג באופן חשוד סביבו. ומי שהתנהג מוזר יותר מכולם היה קולין שקיבל בברכה את העובדה שיש לו גופות במשרד. נראה גם שהארי האחר הגיע למשרדו של קולין, אז משהו לחלוטין מסריח שם (מלבד הגופות כמובן). אבל קולין? באמת? האם הילד התמים הזה באמת מסוגל לעשות משהו כה מרושע? להארי לא הייתה ברירה אלא להניח שזה ייתכן, הואיל ובשלב זה הוא לא היה יכול לסמוך על אף אחד.
ואם לשפוט על פי היומן של אנדי, נראה שפרופסור ספראוט הייתה מהראשונים שעודדו את חדשות הכזב על כך שהגופה ההיא באמת שייכת להארי ולא לכפיל שלו. היא גם הייתה פעילה באסיפה אתמול, אז בחשש מה הארי הוסיף גם את שמה לרשימה, יחד עם שמו של קולין, אם כי הוא הרגיש שהחשש הזה לא מבוסס דיו.
הארי הרגיש שמלאכת הרכבת הרשימה הלכה ונהייתה קולחת יותר, ושמות חשודים עלו במוחו בזה אחר זה. אחד מהם היה האגריד – הוא עורר חשד עוד כשצץ במקרה בלב הערפל המסתורי מסיבה לא ברורה. הארי נזכר באזהרתו של פירנזה – "הישמר מהשומר" – והחליט שגם האגריד הוא חשוד פוטנציאלי. הארי הוסיף את שמו לרשימה, וגם את שמו של פירנזה ליתר ביטחון, למקרה שהאזהרות הסתומות שלו לא היו אלא הסחות דעת ותו לא, מה גם שהעובדה שפירנזה היה היצור החי היחיד שלא הושפע מהכישוף הזה באה בעוכריו.
הלאה. הארי סקר את חדר המועדון, וראה את אנדי משחק טאקי מתפוצץ עם תלמיד שנה ראשונה אקראי.
אנדי. כמובן, זה תמיד מגיע לאנדי בסוף. הוא היה זה שהארי שכח. הוא היה זה שגרם לכולם לשנוא את הארי. הוא היה זה שביקר עם הארי בגן הפסלים העתיק בשנה שעברה, לפחות כך מספרים. וגם עכשיו, אנדי ציין בפני הארי שהוא הכין כמה הורקרוקסים, אם כי הארי לא ידע כמה לקחת את ההצהרה הזו ברצינות, לאור העובדה שכולם מתנהגים כמו משוגעים כרגע. ובכל זאת, אנדי גריי נוסף לרשימה.
הארי מצמץ קלות. אם זה לא אנדי עצמו, היומן של אנדי לחלוטין מעורב בעניין. התשובות המטרידות שהיומן הקפיד למסור לאנדי, יחד עם שנאתו המופגנת כלפי הארי, חיזקו אצלו את התחושה שרב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע למחברת הזאת. ניסיון העבר הצורם של הארי עם יומנים לא הרפה ממנו. ולכן, למרות האירוניה בכך שהרשימה נכתבת ביומן עצמו, הארי כן הוסיף את היומן לרשימת החשודים.
ואז, לנגד עיניו, מתחת לשורה היומן של אנדי, נוסף עוד שם לרשימה. שם שלא הארי כתב – שם שנכתב שם מעצמו:
הארי פוטר
הארי מיצמץ בהפתעה. מי רשם את השם שלו? איך זה יכול להיות?
ואז הוא נזכר. הוא לא כותב את הרשימה הזאת על דף רגיל. זה היה היומן של אנדי. אותו יומן שידע לענות לבעלים שלו, ובמקרה אחד בלתי נשכח להקפיץ את הלב של הארי לגרון.
הארי? הארי פוטר? זה אתה? היומן המשיך.
אחרי כמה שניות של הבעה קפואה, הארי ניסה להתנער. אז היומן עדיין פעיל, מה? אפילו כשלאנדי אין שום דבר בקופסה. זה אומר שהיומן בטח לא בהשפעת הכישוף, או מה שזה לא יהיה? זה אומר שבטח יש לו מידע שעשוי לעזור לו!
הארי התכונן להשיב ליומן, עט הנוצה בהיכון, אך מילים נוספות החלו מופיעות על גבי הקלף.

הארי פוטר, מה?
אז השמועות על מותך היו מוגזמות.

הארי התרווח במושבו על הפוף. זה הולך להיות מעניין. הוא טבל את הנוצה בקסת הדיו והחל לשרבט תגובה.

השמועות על מותי? אתה יכול לפרט יותר?

התגובה מהיומן לא איחרה לבוא.

נו באמת, הארי פוטר. תפסיק להיתמם. שנינו יודעים שאתה מחזיק בי די הרבה זמן, ושנינו גם יודעים שאתה אחראי לכל זה – זייפת את מותך, לקחת פיקוד מלא על הטירה, ועכשיו מה? איזה תועלת תמצא בי? אני בסך הכול יומן.

הארי לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שהיומן חושד בו. ואם להיות הוגן – זה גם היה יחסית מוצדק. מנקודת מבט של הארי נראה שהכול סובב סביב אנדי, ושהוא הגורם לכל הצרות, אבל מה מונע מאחרים להניח שהארי הוא השורש לכל הבעיות בחודשים האחרונים?
הוא צריך למצוא דרך להציג את עצמו באור חיובי בפני היומן, או לפחות להסיר ממנו את רוב החשדות. הארי החל לנסח בזהירות תשובה.

אתה צודק. אם אני באמת אחראי להכול, אז באמת לא יהיה לי שימוש בך. בתור האדון השולט על הכול, אנדי גריי כבר יכול ודאי להגיד לי בעצמו את כל מה שהוא כתב ביומן. אבל אם, לשם שינוי, אני מבולבל לא פחות ממך לגבי מה שמתרחש בטירה, הגיוני שאני אנסה לפנות למקור מידע שיעזור לי להשלים פערים.

לא עבר הרבה זמן, והיומן השיב גם הוא להארי.

אז אולי אני לא יודע לגמרי את המניעים שלך, הארי פוטר. אתה עדיין על הכוונת שלי מאז תחילת שנה, כשהתעללת בבעלים היקר שלי. זה יכול להיות באותה מידה להיות עוד שלב לנקמה החולנית שלך בילד המסכן, ואולי הצצה ביומן האישי שלו נועדה כדי להשפיל אותו אף יותר. בכל זאת, יש לך ניסיון עם להציץ בי, לא כך?
עם זאת, לא אמהר כרגע להסיק מסקנות, אבל דע לך שעוד אינך זכאי.

הארי קילל חרישית. היומן הזה לא הולך לוותר בקלות. למה היומן הזה כל כך עקשן?
הארי פזל למעלה, אל רשימת החשודים שלו. הכיתוב היומן של אנדי עוד נצץ, והארי נזכר למה הוא כתב שם מלכתחילה. אולי הוא יחזיר ליומן באותו מהלך כמוהו…

ומה אם כל מה שאני חווה מתחילת השנה הוא למעשה רק הנקמה החולנית שלך? הוא כתב, ומה אם אתה אחראי להכל? אתה השכחת ממני את אנדי – או שאולי יצרת אותו מלכתחילה? אתה – או מי שעומד מאחוריך – העביר אותי לעולם האחר, והשתלט על כל תושבי הטירה? אני הרגשתי את ההידרדרות של אנדי כשהוא כתב בך, מה אם כך בעצם השתלטת עליו, ומשם הדרך לשאר התלמידים לא רחוקה…

תגובת היומן לא איחרה לבוא.

ניסיון נחמד, הארי פוטר. אתה מנסה להסיט ממך את האש על אף ש הדיו מעט נמרחה והיומן השתהה כמה שניות, ואז הוא הוסיף: רגע אחד, עולם מקביל? על מה אתה מדבר?

האם הארי באמת הולך לחשוף בפני היומן את כל מה שקרה? אם היומן באמת אשם במה שקרה, אז לא כרוך בכך סיכון – הוא בין כה וכה יודע כבר את מה שעולל להארי. ואם היומן באמת חף מפשע – אולי זה ישכנע אותו להאמין שהארי לצידו?
וכך הארי כתב את כל קורותיו. ובעצם, כשחשב על זה, היומן מעולם לא זכה לשמוע את הצד שלו בעניין. הוא תיאר איך פתאום ראה את אנדי, כביכול לראשונה, בערב הצ'יזבטים ההוא בלילה הראשון של השנה. הוא פירט את כל תחושותיו וחששותיו, ואיך כשהכול הסתדר הוא פתאום הגיע לעולם ההזוי ההוא. הארי גם סיפר את כל מה שקרה לו שם. טוב, לפחות את מה שזכר שקרה.
וכשסיים לכתוב והעניק לידו מעט מנוחה, תשובתו של היומן הופיעה.

ובכן, זה תיאור מאוד
טפטופי דיו הופיעו על הנייר, כאילו היומן מתלבט איך עליו לנסח את ההמשך.
ספציפי, הוא המשיך, קשה לי להאמין שהמצאת את כל זה הרגע. אולי חשבת על זה מבעוד מועד, אבל גם לזה קשה לי להאמין. אני תוהה אם עליי לבטוח בך למרות הכל, הארי פוטר.

הארי חייך. הוא היה בטוח כמעט לחלוטין שהוא הצליח. הספק היחיד שלו היה שמא היומן בעצם מרמה אותו. הרי אם היומן – או מי שמפעיל אותו – באמת עומד מאחורי כל זה, מה הטעם בכך שהארי ירכוש את אמונו?

אז אני הוכחתי את עצמי, הארי כתב, עכשיו תורך להוכיח את עצמך.

למה עליי להוכיח את עצמי? הרי צדקתי ברורה מאליה. מדוע שלא תבטח בי?

בוא נגיד את זה ככה, אין לי ניסיון מוצלח עם יומנים. אדם חכם מאוד שהכרתי אמר לי שלא לבטוח בדברים שאני לא יודע איפה הם מחזיקים את המוח שלהם.

אתה נבון, הארי פוטר. אתה בהחלט נבון, מה שמעלה את החשד שמא הסיפור שלך מומצא לחלוטין. רק אדם נבון יכול להמציא סיפור כזה.

הארי נרתע. האם הוא צריך להתנהג כמו טיפש יותר כדי לשכנע את היומן בצדקתו? או שאולי זה עוד אחד ממשחקי המוח של היומן?

אתה באמת לא יכול לבטוח בי לחלוטין, אם אתה מתבסס על כך שאינך יודע איפה אני מחזיק את המוח שלי. אני יכול לספר לך שאני חלק ממהדורה נסיונית בהוצאת כרך ודף בע"מ שנועדה להיות לעזר לתלמידי הוגוורטס. תוכל אפילו לחפש מידע על כך בארכיון של כרך ודף, או באגף המחוּשבים החדש של משרד הקסמים – זו מעין דרך חדשה לתכנן מראש את הקסמים שלך, וזה די מזכיר את המחשבים המוגלגיים. אם לא תצליח בשאיפתך להיות הילאי, תמיד תוכל לעבור לאגף המחוּשבים החדש של משרד הקסמים!

הארי קימט את מצחו בבלבול. זאת לא הפעם הראשונה שהוא שומע את זה, אבל מאיפה זה מוכר לו?

בכל מקרה, אני יכול לספר לך את כל זה, אבל אין לך סיבה להאמין לי. זה לא סיפור מפורט ומדויק כמו מה שסיפרת לי קודם לכן. אבל אני כן יכול לומר לך את הדבר הבא: אנדי ביקש ממני להיכנס לתרדמת, כפי שבטח קראת. וכשעשה זאת, כמובן שהרגשתי משהו שונה. כפי שהרגשתי שאתה הוא זה האוחז בי כעת – כמו גם כשגנבת את היומן בתחילת השנה – כך גם הרגשתי שאנדי כותב בי בכל פעם מחדש, עד הפעם האחרונה, בה ביקש ממני לצאת לחופשה. זה לחלוטין לא היה הסגנון של אנדי, אבל הנוכחות שלו כן הורגשה שם במידה מסוימת.
אנדי כן נמצא אי שם, עמוק בפנים, בתוך הקליפה החיצונית הזאת שנראית כמוהו. ולכן ניתן להסיק שאנדי בר הצלה, כמו שאר דיירי הטירה.
והאמן לי, הארי פוטר, שמירה על בטחונו של אנדי היא מטרתי הנעלה והעיקרית ביותר. שנינו רוצים להושיע אותו מהצרה אליה נקלע. ולכן, הארי פוטר, מכיוון שלשנינו אינטרס משותף, אין לך מנוס מלבטוח בי.

הארי היה צריך לקרוא את הפסקה הזאת שוב ושוב כדי לעכל. הוא לא הצליח למצוא שום סתירה או בעיה בטיעונים של היומן, למעט העובדה שיכול להיות שהוא משקר כמובן. אבל גם אם זה שקר, זו עדיין תקוותו היחידה של הארי. ומי שזה לא יהיה שהפעיל את היומן, נראה שאנדי אכן יקר לליבו. אנדי והיומן, שתי תעלומות שונות ומשונות. והארי חשב שזה מופרך שהם יפנו זה נגד זה.
הארי טבל מעט את הנוצה שהתייבשה בקסת, וענה ליומן.


עשינו עסק. בוא נשתף פעולה.

הארי הרגיש את היומן מתחמם קלות – האם זו מחוות אישור או שמחה כלשהי? – ומיד היומן ענה לו בכתב.

אם אנדי אכן שם בפנים, דרוש משהו חריג כדי להוציא אותו משם. אתה תצטרך למצוא משהו להגיד שייגע ישירות באנדי, ויעבור את המחסום הזה. אני לא בטוח מה זה יכול להיות בדיוק, אבל סומך עליך שתמצא את הדבר הנכון. דרך צלחה, הארי פוטר.

הארי הינהן לעצמו בהסכמה. רוב הדברים שהוא עשה עד עכשיו, חריגים כמה שהיו – לא הזיזו לאף אחד באמת. הוא יצטרך באמת למצוא משהו קיצוני. משהו שאנדי, רחוק כמה שיהיה, לא יוכל להתעלם ממנו. הוא סגר את היומן לבסוף, טומן אותו בכיס גלימתו. שעון הקיר של חדר המועדון בישר לו שאת השעות האחרונות בילה בשיחה עם היומן, ושמוטב לו שיישן אם הוא רוצה לתפקד מחר בבוקר, אם יצטרך למצוא זמן פרטי לדבר עם אנדי. אולי הוא יצליח להפריד אותו מהחברים האחרים בדרך לאחד מהשיעורים? הוא כבר יראה, כרגע עפעפיו הכבדים רמזו לו שיש לו דברים נחוצים יותר לדאוג להם. הארי גרר את עצמו במעלה המדרגות ונשכב במיטת האפיריון באפיסת כוחות. הוא סגר את הכילות סביבו – נראה שמישהו הרכיב אותן במהלך יום הלימודים – וכל מה שנותר לו לקוות היה שאנדי לא ייבחר באסיפה הקרובה במהלך הלילה. הארי חייך למחשבה שכעת הוא מייחל שאנדי יישאר ולא ייעלם, ותהה מה הארי של תחילת השנה היה חושב על זה.
למרות הטרדות שבאו בעקבות דבריו של היומן, להארי לא לקח זמן רב מדי להירדם, ותוך כמה רגעים הוא החל לשקוע בשינה ארוכה ונטולת חלומות.

ואז הארי התעורר. לכמה שניות יקרות הוא שכח בכלל מכל הצרות שלו, ורק בהה בתקרה בעיניים טרוטות וחשב שלא יזיקו לו עוד כמה שעות מתחת לשמיכה. ואז הוא נזכר. אנדי, רון ושיימוס היו עסוקים בלהתארגן לקראת הירידה לאולם הגדול. הוא צריך לנצל את ההזדמנות הזאת.
"היי," הארי פנה לאנדי בקול צרוד. "תחכה פה קצת לפני שאתה יורד למטה. אנחנו צריכים, אה… לדבר."
אנדי הינהן נמרצות. הוא בדיוק גמר לצחצח שיניים, אבל כדי לחכות להארי הוא המשיך במלאכת הצחצוח, אפילו שמלאכת הצחצוח כבר הסתיימה והחניכיים שלו החלו לדמם מהשפשוף החוזר.
הארי ניסה להתמקד במשהו אחר (כמו הקירות למשל, או הפוסטרים שדין חילק לחבריו) בזמן שהמתין שרון ושיימוס יעזבו את החדר. בסופו של דבר, כמו שהארי קיווה, נשארו הוא ואנדי לבדם בחדר. הארי התרומם למצב ישיבה, בחן את אנדי המחויך (שהפסיק לצחצח שיניים, למרבה המזל) ונשם לרווחה. אנדי, איפה אתה? הארי חשב. רק לפני כמה חודשים הוא ייחל לרגע שבו ייפטר ממנו, ועכשיו הוא מנסה להשיג אותו בחזרה. רגע אחד… הארי ידע לפתע בדיוק מה הוא צריך לעשות. ולפני שהוא בכלל התחיל להבין מה הוא עושה הוא פצה את פיו.
"אנדי בנדי שמנדי, מי שלא תהיה. אני לא קונה את זה," הוא ירק לעברו. "כל ההצגה הזאת נמאסה עליי. אתה לא קיים, נקודה. המתיחה הזאת עברה את הגבול. אני לא יודע איזה מין שחקן אתה חושב שאתה, אבל צריך להיות ממש חלאה כדי לשתף פעולה עם הדבר הזה, אפילו בשביל כסף."
החיוך של אנדי לא מש מפניו. הוא הינהן בהקשבה.
"אתה צודק לגמרי, הארי!" הוא צהל.
הארי קילל בינו לבין עצמו. הוא צריך להיות יותר בוטה. יותר ישיר. לפגוע בנקודות הנכונות.
"אתה חושב שאתה איזה חבר שלי או משהו?" הארי ירה. "אני אפילו לא יודע מה אתה, אם אתה בכלל משהו. סתם קליפה ריקה וחסרת משמעות. לא יותר משם וגוף."
האם משהו אחר חלף על פניו של אנדי? הוא לא היה בטוח.
"מה שתגיד, הארי!" אנדי קרא, ולהארי נדמה שזה נאמר בהתלהבות פחותה ממקודם.
"שמעת את זה, ילד? אין לך שום משמעות – הקיום שלך הוא רק פרי דמיונם של מי שאתה קורא להם החברים שלך, אנדי. אתה כלום. אתה המצאה."
אנדי הנהן בדממה. הארי הניח שזה אומר שהוא בכיוון טוב, והוא לא רצה לאבד מומנטום.
"אתה לא קיים!" הוא הטיח בו, "אתה אפס! אפס! ואפילו אם היית קיים, היית חסר משמעות עבורי לחלוטין!"
הארי שלף שרביט בלהט הרגע, ונבהל קלות כשאנדי תפס בשרביטו בכוח. הלפיתה שלו הייתה כל כך חזקה, והארי הרגיש שאנדי קופא לרגע. האישונים שלו התרחבו מאוד, ואז התכווצו מאוד, ואז חזרו לגודל נורמלי.
ואז הארי הרגיש את שרביטו נחטף ממנו, ופתאום הוא היה זה שעמד מול שרביט שלוף, ומול אנדי הרועד, המזיע, והלא מחוייך כלל.
"זה לא מצחיק, הארי!" הוא צעק, "חשבתי שזה מאחוריך, מה קרה לך?!"
הארי הרגיש שאגר לא מעט אוויר בבטנו, וכעת הוא נשם לרווחה. ולראשונה זה זמן רב, חיוך טבעי של אושר עלה על פניו.
"אנדי, כל כך טוב לראות אותך שוב!" הוא צעד לעבר אנדי ולפת אותו בחיבוק עז. "חזרת. סוף סוף חזרת."

המשך יבוא...

*בשל בעיית תגיות, היומן נכתב בפרק ככה ולא בפונט אחר