אנדי || מאיר ואיתמר, פאנפיק משותף

אה כן יפה שנטע הזכירה את זה
נא אני לא אצביע לכם
סתם
או שכן???

אחלה של פרק מה אני אומר אהבתי את הרמיוני לא אהבתי את הארי כרגיל השאר סתם תופעות לוואי
אה וכמובן שאהבתי את אנדי!!!
למה בסוף הוא לא הרג את הדוויג????

טוב נו היה מרגש מרגש שהיה והיידה לשועל כי לאיתמר פחות

איזה פרק כיפי.
אני כל כך שמחה שאנדי לא אכל את הדוויג כמו עוף בגריל אחרי הכל.
הו, הפואטיות שבכך שאפילו חיית המחמד של הארי בוגדת בו.
הפספוסים היו משעשעים, אבל כך גם השורה הלא מפוספסת: "דיקלמתי את מחשבותיי ונבהלתי. השיקוי הזה עובד מעולה," הוא הוסיף. "הוספתי," הוא המשיך. "המשכ-"

בפרק הקודם הרמיוני נרתמה לעזור וניסתה להחזיר את האמון שלה בהארי ואת האמון של הארי בה, ולאחר שיחה מעמיקה הבינה שהארי לא מנסה למתוח אותם. הוא באמת סבור שאנדי לא היה קיים עד כה. אך הרמיוני לא משתכנעת באמיתות טענותיו של הארי, ומאמינה כי הוא נתון לחסדי קסם אפל כזה או אחר. הארי מבין שלא ימצא אוזן קשבת בבית הספר ושולח מכתב לסיריוס, אלא שבדרכו לינשופיה הוא חווה מפגש מצמרר עם לא אחר מאשר אנדי…


פרק רביעי

אף על פי שהשעה הייתה כבר מאוחרת כשהארי סוף סוף נרדם, מתברר שהוא לא ישן הרבה זמן. כשהתעורר, הבוקר עוד לא האיר; הירח הטיל אור עמום מחלון המגדל.
באופן משונה, הארי לא חש עייפות כלל. נדמה שהגוף שלו לא הרגיש צורך בשינה גם אחרי ימים ספורים של לילות כמעט לבנים. הוא קם והזדרז לרדת במדרגות אל חדר המועדון. הייתה לו הרגשה מוזרה שמשהו מחכה לו שם, והוא מיהר לגלות שלא כדאי לו לפקפק בתחושות בטן. למטה ישבו במעגל כמה מתלמידי המחזור של הארי, וניכר עליהם שהם היו שקועים בשיחה.
"היי," הארי קרא כשדילג במדרגות האחרונות ונעמד מאחוריהם. "עושים משהו מעניין?"
"סתם מדברים," אמר נער אחד, בלי להרים את עיניו אפילו. "בדיוק הסתכלנו על–"
הוא נעצר לפתע, כשמבטו פגש את הארי. הוא נראה כאילו הוא התחרט שהעלה בכלל את הנושא, או כאילו הארי מהווה איזשהו מטרד.
"יש בעיה?" הארי כיווץ את גבותיו.
"ב־בעיה?" הוא אמר, וכמה נערים נוספים הסתובבו להביט בהארי. "מי אתה?"
הארי רק עכשיו הבחין שמשהו בנער הזה נראה לו מוכר להחריד. שיערו היה בלונדיני ומבולגן, עיניו השחורות הביטו בו באיבה, וגרמו להארי תחושה של אי נוחות. השם שלו היה לו ממש על קצה הלשון.
"תענה," הנער המשיך בתקיפות, והארי שם לב שכל העיניים בחדר המועדון נפנות אליו.
הארי התכווץ.
"אני ה–" הארי ניסה לומר, אבל הפה שלו כאילו קפא במקומו.
שאר הנוכחים המשיכו לנעוץ בו מבטים. "מה קרה? אתה לא יודע איך קוראים לך?" הבלונדיני שאל, "קצת מוזר, לא?"
"אני ה–" פיו של הארי קפא שוב.
חלפו רק שלוש שניות, אבל זה הרגיש כמו שלוש שנים, עד שפיו של הארי פתאום השתחרר.
"אני הארי," הוא נשם לרווחה, "נו, אתם מכירים אותי."
"הארי?" הנער אמר בהבעה של בוז. "כן, מאוד אמין. נראה לך שאיזה הארי שלא ראינו מעולם יקפוץ לביקור בהוגוורטס ופשוט נתנהג כאילו לא קרה כלום? מאיפה צצת בדיוק?"
ברחבי החדר נשמעו לחשושי הסכמה – מי שהתלמיד הזה לא יהיה, נראה שהוא זכה באמונו של הקהל.
"אל תגידו לי שאתם מקשיבים לילד הזה," הארי התחיל להתעצבן. "נו, אני פה כבר שנים! הילד שנשאר בחיים? אומר לכם משהו?"
אבל הארי זכה רק למבטים חשודים בתגובה – אף אחד לא קנה את הסיפור שלו, וכמה תלמידים אף החלו להתרחק בהפגנתיות, כאילו הקיום עצמו של הארי מהווה עלבון עבורם.
"אף אחד לא שמע על הכינוי הזה," המשיך הנער, והארי השתדל להימנע ממבטו. "ולא היה אף הארי בהוגוורטס בשנים האחרונות. אפילו לא נתת לנו שם מלא כדי שנוכל לברר דבר כזה."
הארי נאנח בהקלה. זה הולך להיות הרבה יותר פשוט – אין אף אדם בעולם הקוסמים שלא עלה ניצוץ של הכרה בעיניו לשמע שמו של הארי… הארי מה?
"ר-רגע," הארי גימגם, חיוור כסיד. "רגע, זה לא הוגן! אתם זוכרים אותי! בטוח זוכרים! אני רק צריך ל…"
"צריך מה?" הנער לעג. "להיזכר בשם המשפחה שלך? וואו, זה כבר נהיה פתטי," הוא גיחך, וגל של צחקוקים עבר בתלמידי המחזור האחרים. "אפילו לוקהרט ידע להרים הצגה יותר משכנעת מזה."
הארי לא הבין את זה. הוא ניסה לעכל את מה שמתרחש סביבו, ובו בזמן חפר במעמקי תודעתו בניסיון לדלות מידע כלשהו שינקה את שמו. הוא חש סחרחר לפתע, וכשל לאחור.
צלליתו של נער גהרה מעליו וגרמה להארי להתכווץ בפינה.
"אתה לא קיים. אתה שום דבר. למה אתה חושב בכלל שמישהו יכיר בך?" התלמיד התיז לעברו. "אפילו אתה לא יודע מי אתה."
ידו של הנער הושטה, וכשהארי הרים את עיניו הוא הופתע לראות את בבואתו שלו משתקפת ממראת יד שהזר החזיק מולו; וכשהארי בחן את ההשתקפות, הוא לא ראה את המשקפיים העגולים, הצלקת המפורסמת והעיניים הירוקות הבורקות; הוא ראה ילד קטן ומפוחד, שיערו בלונדיני ופרוע, אפו קטן וכפתורי ועיניו שחורות כמו זפת. ולפני שהספיק לשלוט בעצמו נפלטה מגרונו צרחה ארוכה וחדה שנקטעה על ידי–
"–הארי!"
עיניו של הארי ריפרפו ונפקחו לפתע.
הוא שכב במיטתו, וסנטימטרים ספורים ממנו הביטו בו פנים עגולות ומוכרות.
"הארי, מה עובר עליך?" שאל נוויל. הוא נראה נסער. "למה צעקת?"
"לא צעקתי!" הארי מיד צעק.
"הארי, אתה עכשיו צעקת שלא צעקת," נוויל העמיד אותו על טעותו, "טוב, עזוב. בוא לארוחת בוקר."
"ארוחת בוקר?" שאל הארי, "פשוט ככה?"
"מה זאת אומרת?" נוויל היתמם.
"בלי מבטים נוזפים? בלי 'הארי תפסיק להעמיד פנים שאנדי לא קיים'? בלי–"
"מי זה אנדי?" שאל נוויל בבלבול, וחיוך מופתע הפציע על פניו של הארי.
"סתם, סתם, צחקתי," מיהר נוויל לצנן את התלהבותו. "הרמיוני דיברה איתי והגענו ל… אממ.. לכמה הבנות, אפשר לומר."
"איזה הבנות?" חקר הארי.
"שאתה לא עושה את זה מרוע לב. עזוב, נדבר על הכל בארוחת הבוקר. בוא כבר, נו!" נוויל מיהר, ואז ירד לאולם הגדול בלי לחכות להארי.
הארי הביט מבעד לחלונו. נוויל הסיט בשבילו את הכילות, או שהן היו מוסטות כבר? בכל מקרה, באמת היה בוקר, וזו כבר הייתה הנחמה הראשונה שלו ליום הזה. אבל החלום ההוא הרגיש כל כך מוחשי. אז ככה זה מרגיש לתפוס את מקומו של אנדי?
רגע אחד, מה זה משנה איך אנדי מרגיש אם הוא בכל מקרה לא אמיתי! קול קטן ליחשש במוחו של הארי.
אבל זה לא שינה כלום. הארי הבין שגם אם אנדי הוא קוסם אפל שהסתנן לשורותיהם, וגם אם אנדי הוא פרי דמיונו הקודח, עדיין מדובר ביחס מחפיר מצידו של הארי. הוא יכול לפחות להעמיד פנים שהוא באמת מאמין שאנדי תמיד היה שם, גם אם יישאר ספקן בליבו – לפחות לעת עתה.
מעודד מהמחשבה הזאת, או לפחות מנסה להיות מעודד, הארי קם ממיטתו. זה הזמן לארוחת בוקר.
כשהארי נעמד מול דלתות הכניסה לאולם הגדול, הוא נשם עמוק. זה הזמן להיות נחמד. הכי נחמד שהוא מסוגל. הוא עטה את החיוך הגדול והחברותי ביותר שלו (ואז החליש אותו טיפה – זה כאב לו בלחיים, והרגיש הרבה יותר מזויף מהנחוץ), ונכנס לאולם הגדול ברגל ימין.
"תסתכל לאן שאתה הולך, פוטר!" הטיח בו מאלפוי כשהארי התנגש בו חזיתית. כן, נראה שלהסתכל קדימה זה גם חשוב כשנכנסים לאולם הגדול.
"מה קרה, הצלקת שלך הפכה אותך לעיוור?" מאלפוי לעג לו ודחף אותו קלות, כשקראב וגויל עמדו לצידו בדממה.
"זו בדיחה," הסביר להם מאלפוי, והם מיהרו לצחוק בעצבנות.
"על חשבונו של פוטר," הוא פירט, למקרה שזה לא היה ברור מספיק. קראב וגויל רק בהו בו בטמטום.
אבל הארי היה במצב חברותי, אז הוא לא הוריד את החיוך וענה, "בוקר נפלא, דראקו, וינסנט, גרגורי! תראו, אין ענן אחד בשמיים!"
כעת היה תורו של מאלפוי לבהות בהארי בטמטום.
הארי התקדם משם, משאיר את מאלפוי, קראב וגויל המומים. בדילוגים עליזים הוא הגיע לשולחן גריפינדור.
"בוקר טוב!" הוא קרא בנעימה עליזה.
"בוקר טוב, הארי!" הרמיוני ונוויל נופפו לו בחביבות. רון עדיין נראה כעוס במקצת, אבל הרמיוני מירפקה אותו ולחשה משהו על אוזנו. הוא מיהר להתעשת ולברך גם הוא את הארי לבוקר טוב.
"בוקר אור, אנדי!" הארי הפתיע את עצמו, ובירך גם את הנער המסתורי. ככל שחלף הזמן, הארי התייחס אליו כאל תלמיד חדש יותר מכאל מסתנן אפל ומסתורי.
אנדי הביט בהארי בהפתעה. נראה שבניגוד להארי, החיוך שהתנוסס על פניו של אנדי היה כן מהלב. "הארי, רוצה לשבת לידי?" הוא הציע והצביע על המקום הפנוי לצידו.
"בטח!" הארי התמוגג ומיהר להתיישב שם. הוא הביט בשולחן שהיה עמוס מכל טוב, ואז הביט באנדי –
– אנדי מגואל בדם, נוצות לבנות בין שיניו –
– לא, זה אנדי, התלמיד החביב, שמציע להארי סלט יווני מתובל. הארי מיצמץ, ולרגע נראה שחיוכו התמידי התערער. זה אכן היה מראה שקשה מאוד לשכוח, בהנחה שבכלל היה מדובר במראה אמיתי ולא בפרי מוחו של הארי, וזה אך טבעי שהוא ייזכר בזה כשהוא רואה את אנדי כל כך מקרוב. הוא הסיט את מבטו כדי לא להראות את החולשה, וכמעט נטל את פניו של אנדי במקום קערת הסלט.
"הארי, איך אתה מרגיש?" שאל רון. הוא דיבר מאוד לאט, כאילו הוא משוחח עם ילד בן שנתיים.
"אני מרגיש בסדר," הארי הפטיר, "מה איתך?"
"וואו," רון הביע פליאה מוגזמת ביחס לסתמיות בה הארי דיבר, "איזה כיף לשמוע!"
"רון, הכל בסדר?" היה הפעם תורו של הארי לשאול.
הרמיוני לחשה בבהילות דבר מה נוסף לאוזנו של רון, והארי שמע בלחישות רמות מילים כמו "מנעד רגשי של כפית" או "תתנהג רגיל".
"הרמיוני דיברה איתנו הבוקר," הסביר לו אנדי והארי מיהר להביט בו. אנדי נראה כל כך מפוחד מבעד למראת היד –
– לא, אנדי חייך ברוגע, וטיפת רוטב מהסלט הייתה מרוחה לצד שפתיו – הארי חשב לציין זאת, אך מצד שני לא רצה להפריע לאנדי בנאומו. "היא אמרה לנו ש…"
"מה?" שאל הארי, ואנדי המשיך בלחישה: "שבאמת לא זכרת אותי, ושזה לא היה סתם תעלול מרושע. אולי בגלל זה רון מדבר אליך ככה. תמיד הטאקט שלו היה קצת לוקה בחסר, אתה יודע?"
אם הארי יודע? ברור שהארי יודע! הארי מכיר את רון כבר שנים, ואנדי מכיר את רון רק שלושה ימים! מה הוא חושב כבר שהוא יודע על רון! זה היה מרגיז, זה היה מקומם, זה היה לא הגיוני, זה היה –
–זה היה מתבקש, אם אנדי באמת היה איתם מהיום הראשון.
"הכל בסדר? אתה נראה עצבני פתאום," אנדי שאל בחשש.
"כן, כן, כן, אני מרגיש מעולה," הארי ענה, "זה מתחיל לחלחל בי, אתה יודע…" הוא הביט בחבריו לבית, והחליט שמוטב לו לשקר למען טובת הכלל. "אולי אני לא זוכר הכול, ובאמת אלה זכרונות שנצטרך להחזיר אותם אליי איכשהו, אבל אני מאמין שבאמת איבדתי את הזיכרון שלי משום מה."
הוא הביט בחזרה באנדי, שהביט בו דרך השתקפות של גביע –
– לא, הוא הביט בו בזמן שניגב את פיו במפית. הפלאשבקים האלה לא עזבו את הארי, כאילו התת מודע שלו מנסה להתריע מפני אמיתות לא נעימות.
"הו, אני אשמח לעזור לך להיזכר מחדש," אנדי חייך, והארי באמת האמין בטוב ליבו. אם אנדי הוא תוצר של קסם אפל כזה או אחר, אולי השתילו בו זכרונות אמיתיים של ילד אמיתי?
הם הביטו זה בזה, והארי הבחין בזווית העין ששאר חבריו לבית גריפינדור צפו בהם בדממה.
"יאללה, התחבקנו, השלמנו, חזרנו לשגרה," דין שבר את הקרח וכולם צחקו, כשגל הינשופים היומי הגיע עם הדואר של הבוקר. הינשוף המגעיל של הנביא היומי השליך כרגיל את העיתון לתוך קערת הדייסה של הרמיוני והשפריץ לכל עבר ("אני אפסיק לתת לו טיפ ביום מן הימים!" היא רטנה. "כן, ואז הוא ינקר לך את העיניים," העיר רון. "כן, אני יודעת… זה שווה את זה."), והדוויג התעופפה לעבר הארי עם מכתב.
"הדוויג!" הארי התמוגג בקול רם, רק כדי לגלות שאנדי עושה בדיוק כמוהו. הדוויג הבחינה באנדי ועופפה אליו בחיבה, מתכרבלת תחת ליטופיו הרכים. הארי נאלץ לעצור את עצמו מלעוות את הפרצופו, ובמקום זאת רק המתין בשתיקה. אנדי פרם את הקשר שהידק גליל קלף בודד לטפריה של הדוויג, ופרש אותו לנגד עיניו.
"היי, המכתב הזה אמור להיות להארי–" הוא השתתק לפתע, והארי ראה איך גוון עורו הולך ומחוויר ככל שקרא יותר ויותר מתוכן המכתב.
אוי לא – אולי זה לא היה זמן טוב להיזכר שהדוויג כנראה הייתה אמורה לשוב להארי עם מכתב תשובה מסיריוס – המכתב לגבי אנדי.
"היי אנדי, מה אתה מחזיק שם?" רון שאל בסקרנות, וניסה להציץ מעבר לגבו של הארי.
פרקי אצבעותיו של אנדי הלבינו וכמעט נעלמו כנגד הקלף, ונראה היה שהוא קורא שוב ושוב את אותה שורה. במשך שניות ארוכות הוא רק בחן את המכתב בשפה רוטטת, ונראה כאילו הוא מתאפק לא להגיב. תלמידי גריפינדור נוספים הבחינו בהתנהגותו המשונה, וניסו כמו רון לברר מה הוא בדיוק קורא.
"הארי היקר," אמר לפתע אנדי, וליבו של הארי צנח בקרבו. אז הוא הולך להקריא את זה לאוזני כל יושבי האולם הגדול? הוא הולך לנפץ את התקווה היחידה של הארי להשיב את הדברים לתיקונם?
"אני מאמין שזה שלך, הארי היקר," אנדי הושיט לו את המכתב וקם משם בסערה. הארי לא ידע אם לחוש הקלה מכך שאנדי לא הלבין את פניו ברבים, מועקה מכך שאנדי כנראה עלה על השקר שלו ונעלב שוב, או שנאה עצמית על כך שאילו המצב היה הפוך, הארי ודאי היה מקריא את המכתב בקול רם מהפודיום של דמבלדור בשולחן הסגל.
הוא הביט במכתב, ונראה שתירוצים או סיפורים כאלה ואחרים לא יעזרו לו. המכתב נוסח בצורה שאינה משתמעת לשני פנים:

הארי היקר,
אתה מתאר תופעה מאוד מטרידה. קוסם אפל במסווה של תלמיד זר? אני חושב שכדאי שתדבר על זה עם פרופסור דמבלדור, בהנחה שהכישוף הזה לא חל גם עליו.
נראה גם שאותו תלמיד מרושע משתמש בכל השיטות הכי נלוזות כדי להסיט את חבריך נגדך.
מדובר בבחור מסוכן, הארי. שמור ממנו מרחק ככל הניתן!
אתה לא יכול לסמוך על אף אחד אם כולם נתונים תחת הכישוף.
אני רוצה שניפגש הלילה במקום הקבוע שלנו בחצות. תוודא שאין איש בסביבה. תספר לי כל מה שאתה יכול לומר על התלמיד הזה, הארי. זה חשוב. ביחד ננסה להבין איך ייתכן שכולם עושים רושם שהם מכירים אותו. עד אז, שמור על עיניים פקוחות.

שלך,
סנאפלס.

זה היה תקיף מאוד. אפילו בשביל סיריוס. כנראה שמדובר באמת בעניין קריטי שאין להקל בו ראש, וטוב מאוד שהארי נלחם ככה על האמת שלו. סוף סוף מישהו ניגש לעניין בצורה רצינית. ורק כך, כשמתייחסים לעניין באופן נקי, אפשר באמת להעליב את אנדי ולפגוע ברגשותיו.
הארי בלע את רוקו. אם המכתב הקצרצר הזה הצליח להשכיח ממנו את כל הגישה החדשה שבחר לאמץ, על אחת כמה וכמה שזה השפיע על אנדי לרעה. חלק מהקולות בראשו של הארי נלחמו (וראוי לציין זאת – בעוז) בניסיון לצנן את תחושת האשמה שליוותה את הארי, אבל גם אחרי שקיפל את המכתב ותחב לכיס גלימתו בלי מילה נוספת, וגם אחרי שירד עם חבריו למרתף השיקויים של סנייפ ("היום נלמד על שימושים שונים בזרדים לצורך הכנת שיקויים," סנייפ קיבל את פניהם במרתפו השמנוני, "אם כי מלבד השימוש הקלאסי להכנת שיקוי, יש כאן כמה וכמה תלמידים נלוזים שהייתי שמח להעניק להם הצלפה אחת או שתיים בזרדים האלה…"), הוא לא הצליח לחשוב על משהו אחר. בינו לבין עצמו הוא החליט שידון עם סיריוס גם על היחס הראוי שהוא צריך להפגין כלפי אנדי, ולא רק על דרך ההתמודדות עם האויב החדש והחמקמק הזה. האפשרות שאנדי באמת היה קיים כל הזמן הזה והארי פשוט שכח לגמרי מקיומו עוד לא עזבה לגמרי את תודעתו, והיא עשתה הכול כדי לגרום למצפונו לגבור על הקולות האחרים.
עד שהגיע הערב, הארי הרגיש כל כך מותש מהמאבק הפנימי שניהל, וחש כי רק קולו המרגיע של סנדקו יוכל לספק לו נחמה. הוא כבר החל לספור את הזמן לאחור, ובקושי יצר אינטראקציה כלשהי עם העוברים ושבים בחדר המועדון. הוא היה הראשון שנחפז לעלות חזרה למגדל גריפינדור עם סיום ארוחת הערב, והיחיד שהעיף מבטים מזדמנים לשעון הקיר, פעולה חוזרת שנקטעה רק על ידי קול קטן וצייצני מאחוריו.
"הארי? הארי, זה אתה!" הארי הסתובב ולמורת רוחו פגש את עיניו הנוצצות של קולין קריווי, הילד והמצלמה. "דמבלדור אמר לי למסור לך את הפתק הזה! הוא לא מרשה לי לקרוא אותו, אבל אני בטוח שאתה תסכים לי! נכון, הארי? נכון? נכון?"
הארי נאנח. "היי קולין," הוא אמר ביובש ולקח ממנו את הפתק. היה כתוב עליו משפט קצר במיוחד:

הארי היקר,
סור בבקשה למשרדי מחר בשעת ארוחת הצהריים. עלינו לשוחח על עניין חשוב.
בכבוד רב,
אלבוס דמבלדור.

"נו? נו? מה דמבלדור רצה ממך? אתה מקבל פרס, הארי? אתה יוצא להרפתקה מרגשת? אתה–"
"–הוא רוצה שאבוא למשרד שלו מחר בצהריים," הארי קטע אותו לפני שזה ידרדר עוד יותר.
"וואו, באמת? איזה כבוד!" קולין צייץ, "הלוואי שאני הייתי זוכה לכבוד הזה, להיפגש איתך לצהריים! וואו, זה יעבוד לי אם גם אני אשלח לך זימון למשרד שלי?"
הארי תהה אם לקולין יש משרד, אבל הוא העדיף שלא לחשוב על זה כרגע. הוא יוכל להתעסק בזה אחרי שהסאגה של אנדי תסתיים.
"ולמה אתה חושב שדמבלדור רוצה לפגוש אותך, הארי?" קולין המשיך בעקשנות, "הוא רוצה להתייעץ איתך על עניין בטחוני חשוב? הוא רוצה להנות מחברתך הקסומה ושובת הלב? הוא רוצה לדבר איתך על זה ששכחת את אנדי?"
"זה לא ששכחתי את אנדי, זה שאנדי מעולם לא היה–" הארי עצר את עצמו. הוא כבר לא ידע מה לחשוב. הוא נשך את שפתיו ואמר בהכנעה, "כן קולין, זה בטח כי שכחתי את אנדי."
אחרי שהארי הומטר בעוד כתריסר שאלות, מדריך גריפינדור שזיהה את מצוקתו של הארי המליץ לקולין לעלות למעונות ולהתארגן לשינה (הארי מעולם לא היה אסיר תודה יותר), והארי נותר שוב לבד עם המחשבות של עצמו. אלא שהעייפות כבר נתנה את אותותיה, ומוחו העלה שוב ושוב את אותם טיעונים, ללא כל התקדמות. הארי בהה במדשאות מבעד לחלון כדי להישאר ער בכל הכוח, ובינתיים שקע במחשבות. הוא קיווה בכל מאודו שסיריוס יוכל לענות לו על כמה שאלות ולעזור לו לפתור כמה תעלומות מחשבתיות. לרגע הוא אפילו שקל להעלות בפניו את כל אותם מצבים מוזרים בהם ראה את אנדי בלילות האחרונים, אלא שבעודו בוהה בחלון הוא הבחין פתאום באנדי עומד לבדו במדשאות של הוגוורטס.
הארי שפשף את עיניו כדי לוודא שאינו מדמיין. מה אנדי עושה לבד במדשאות באמצע הלילה? הוא פשוט עמד שם בלי לזוז.
לא, נראה שאנדי כן זז. הוא מסובב את ראשו ומביט למעלה, ישירות לתוך עיניו של הארי – הארי הופתע לגלות שמבטו חולל בו את אותה תחושה גם כשפגש אותו במרחק מאות מטרים ובראות לא אידיאלית. אבל לא ייתכן שאנדי הבחין בהארי ממרחק כזה, נכון?
אין ספק שאנדי הוא תופעה של ממש. הארי חשש שאם ימצמץ לרגע, אנדי עלול פתאום לצוץ מאחוריו. או גרוע מזה, להסתתר באיזו פינה אפלה של חדר המועדון ולצותת לכל השיחה שלו עם סיריוס. רק זה חסר לו, שהאויב ישמע את כל התוכניות.
וממתי בעצם אנדי הוא האויב? הרי רק הבוקר הוא חשב שאנדי באמת אדם טוב וכן, ושמדובר רק בכישוף אפל שגרם לו להתקיים ולכל השאר להאמין שהוא תמיד היה שם.
ואולי, ליתר ביטחון, בכל זאת מוטב שהארי לא ישוחח עם סיריוס? בסופו של דבר מדובר בניהול סיכונים, ואולי זה סיכון שלא שווה לקחת.
אבל מצד שני, סיריוס עלול להיות תקוותו היחידה. סיריוס יכול להיות האדם היחיד שבאמת ובתמים יאמין לו. הוא עוד לא היה בטוח לגבי טבעה של השיחה שמנהל בית הספר מעוניין לקיים איתו, והוא העדיף לא לחשוב על זה. עם כמה שדמבלדור היה אדם טוב, מעולם לא היה אפשר לדעת מה מניעיו האמיתיים.
ובעודו ממשיך להתחבט באפשרויות, ניסה הארי לא להיכנע לעייפות, אבל נראה שהוא כן נרדם בסופו של דבר, כי הוא בהחלט הרגיש שהתעורר כששמע פתאום מכיוון האח "הארי! כאן למטה!"
הארי זינק מהכורסה עליה נרדם וכרע מול האח. והוא כל כך שמח לפגוש את ראשו המוכר של סנדקו האהוב, סיריוס בלק.

המשך יבוא...

פספוסים

כמו בפרק הקודם, גם הפעם הגענו לכל מיני מקומות משונים במהלך הכתיבה. מוזמנים לקרוא ולנסות להבין מה למען השם עבר לנו בראש, וכמובן לנסות לזהות לאיפה שייך כל אחד מהקטעים האלה בהשתלשלות הפרק.
שימו לב: ייתכנו ספוילרים לפרק.

טקסט ממש מעניין של פרק מותח ופסיכי
"יו אני ממש מתרגש ראיתם את השורה הקודם?" קרא אנדי, נלהב. "הפרק הפעם יהיה מותח! וגם פסיכי!!"
"וואי אני לא יכול לחכות שכולם יחשבו שאני משוגע, כמו בכל פרק," הארי גילגל את עיניו. "תענוג של ממש."
"תתעודד הארי," אמרה הרמיוני בטון המעודד שלה, שאף פעם לא עבד על אף אחד. "הרי בפרק הקודם שלחת לסיריוס מכתב! הוא בטח יבין אותך. אולי הוא יעזור לך להבין כמה דברים!"
"רגע, את יודעת מה יקרה בפרק??"
"פשוט תקרא אותו," אמרה הרמיוני, וסומק עז הציף את לחייה.
"רגע אבל כותב שאיתמר ומאיר ייכתבו אותו."
"כותב?" שאלה הרמיוני, "אולי התכוונת לכתוב?"
"זה עדיין לא מסתדר תחבירית," ענה הארי, "אולי היה לי טייפו?"
הרמיוני שלפה מקלדת והביטה בה. "לא, אין שום אות בסביבה שיכולה להתאים. נשמע יותר כמו שגיאה פרואנית."
"התכוונת לפרוידיאנית," תיקן אותה האגריד, שבאופן מפתיע היה מומחה לפסיכולוגיה. לא סתם הארי, רון והרמיוני (ואנדי, אם כי הארי עוד בהכחשה) היו באים אליו לשחנ"שים כל הזמן.
"אז למה התכוונתי?" הארי היה על סף דמעות.
"אולי קודם שמאיר ואיתמר יכתבו את הפרק?" הציע סנייפ פתאום מאי שם, ואז חזר לו אל אחורי הקלעים.
"אה כן, זה רעיון."
"..."
"..."
"אז…"
"ממ… כן? אז?"
"מה אמור לקרות בפרק הזה?"
"למה אתה חושב שאני יודעת."
"כי את הרמיוני. את יודעת הכול."
"מה."
"את יודעת שזה נכון."
"נו טוב… אז מה שאני יודעת, ואני מזהירה אותך מראש שזה מאוד מאוד כללי, זה שבארוחת הבוקר אתה תראה את הדוויג נוסקת אליך עם מכתב אבל היא תחליט פשוט להנחית אותו בידיים של אנדי. אנדי יקרא את מכתב התשובה שלך סיריוס אליך ויבין מה בעצם כתבת בפעם ההיא, והוא יהיה נבוך ומבוהל, אבל הוא פשוט יביא לך את המכתב במקום. אתה תראה שם שסיריוס כתב לך שכבר הערב הם יכולים לדבר באח כי יש לו שבוע פנוי או אנערף אין לי מושג איך עובד זמן פנוי אצל אסירים נמלטים."
"דווקא סיריוס התחיל לקחת קורסים בפתוחה, הוא באמת מנסה לחזור לעצמו. בכל זאת, בשנים הכי יפות שלו הוא ישב בכלא."
"טוב בכל מקרה, בגלל שעכשיו אנדי יודע על הפגישה שלכם אתה תפחד להיפגש עם סיריוס מחשש שאנדי יצותת, ותחליט פשוט ללכת לישון מוקדם. איך זה נשמע מאיר?"
"מי זה מאיר?"
"אה אף אחד. מה אתה אומר הארי?"
"וואו……. אני הולך לעשות את כל זה? בפרק אחד??"
"תראה, זה רק נשמע הרבה – אבל אם חושבים על זה, זה רק שני דברים."
"בפעם האחרונה שכתבו על שני דברים בלבד זה יצא 4300 מילים, אז תאמיני לי ששני דברים יכולים להימרח ל ה ר ב ה זמן. או לפחות להרבה מילים."
"טוב צודק."
"השיחה הזאת נהייתה חסרת פואנטה, נכון?"
"אהא."
"כאילו, אין לאיתמר עוד רעיונות למסור לגבי השתלשלות הפרק, אז אנחנו סתם ממשיכים לפטפט בלי סיבה. אה, ואיתמר – אל תחשוב שלא שמנו לב שהתחלת להתעצל לכתוב דברים מחוץ לדיאלוג."
"כן ג'יז, אני כבר מדברת איזה שלוש דקות רצוף, אני חייבת אוויר," הרמיוני שאפה אוויר במהירות, רגע לפני שחזרתי לדיאלוג בלי לתת לה זמן להוציא אותו. "ברצינות, זה כבר נמשך יותר מדי זמן, חבל שאין לנו דרך להפסי

-~-

ארי, אני ואחותי גבריאלה מאוד מודות לך! אתה ממש אצילי, בלאדיך לא אאיתי שורדת פה באוגוורטס

-~-

הארי פתח את פיו כדי לענות, אבל אז הוא נזכר שאיתמר ומאיר עדיין לא כתבו לו טקסט.
"פאק, למה הם תמיד עושים לי את זה!"
"היי, מי כתב את זה בכלל? אנחנו מקסימום PG!!"
"אולי זה איתמר, שמעתי שהוא התחיל לקלל עכשיו."
"אבל מאיר גם אמר שהוא מקלל רק בפאנפיקים."
"אוף אז את מי נאשים? חייב להיות אשם!"
הארי ונוויל החליפו מבטים זדוניים.
"שנקרא לו?"
"נקרא לו."
"אנדי!!"
אנדי עלה בעצלתיים למעונות. "מה?" הוא נאנח, "כבר יומיים אני עובד על החיבור המסכן הזה. בפעם שעברה הארי היה שיכור והצביע עליי, ועכשיו אתם קראתם לי? למה קראתם לי בכלל? כדאי לכם שזאת תהיה סיבה טובה."
"כדי להודיע לך חגיגית שאתה אשם," נוויל הכריז, ואנדי העיף לו סטירה.
"איה! זה כאב!" נעלב נוויל. "האמת זה לא כאב. אני סתם אובר דרמטי."
"מה הדירוג של סטירה?" שאל הארי בחשש, "זה מעלה אותנו ליותר מPG?"
"אמרו במפורש, נשיקה על הלחי או סטירה, לא יותר מזה," הרגיע אותו נוויל, "חוץ מזה שהפאק שלך זה מינימום R בכל מקרה. מפה אפשר רק לרדת."
"הגזמת," אנדי קטע אותו, "לא יותר מpg13. וחוץ מזה, תמיד אפשר להכניס סצנה מינית ולהעלות את זה ל-pp18 וזהו. ובכל מקרה למאיר ואיתמר היה רעיון שקשור להארבלדור אז כבר נהרוג שתי ציפורים באבן אחת."
"סצנה מינית? בין מי למי?" הארי שאל בחשש והביט על שני האנשים היחידים שהיו איתו בחדר.
"אל תסתכל עליי ככה," נוויל מיהר לומר.
"דיבס על פרוואטי!" אנדי הכריז.
"פרוואטי? מי זו פרוואטי?" שאל הארי.
"נו, ההודית הזאת ש–"
"–הודית?" נוויל שאל בדאגה, "אנדי, אין בנות בפאנפיק הזה."
טאם טאם טאם!!!!!!!!!!!!!!??!?!!?!11
המשך לא יבוא. בבקשה שלא יבוא.

-~-

"איזה בנות?" שאל הארי וכיווץ את השפתיים שלו. "פרוואטי? לבנדר?"
"תמיד שוכחים את הרמיוני," הרמיוני זערורית רטנה לה בצד.
"היי, הרמיוני, את בת!" רון מיהר להכריז.
"אתה חד אבחנה, אבל אני כבר יוצאת עם מישהו אחר לנשף," הרמיוני חרצה את לשונה לעברו.

-~-

הוא הביט בשולחן שהיה עמוס מכל טוב, ואז הביט באנדי, שגם כן היה עמוס בכל טוב

-~-

הארי היקר,
אתה מתאר תופעה מאוד מטרידה. תלמיד זר שכולם מכירים? תלמיד שהוא אחלה בריבוע? אחחח כן אנדי הזה אני מת עליו איזה נשמה של ברבור גבר של ממותה מלאך של נרקיס
ענן של פאנפיקים סופרלטיב של סופרלטיב אחר מנורה של עיתונים סמבוסק של חמצוצים חול של בקבוקים מדבקה של מחשבים סמיילי צהוב של מלא סמיילים כחולים עצובים כובע של דרדס קשת של בקלה איזה מתוק הוא בא לי לאכול אותו
שלך,
סיריוס.
אהה כאילו סנאפלס. למקרה שהמכתב הזה ייפול לידיים הלא נכונות. אבל מה הסיכוי שזה יקרה חחחחחחחחח ביי

-~-

"הארי? הארי, זה אתה!" הארי הסתובב ולמורת רוחו פגש את עיניו הנוצצות של קולין קריווי, התלמיד שמאז שפיו נפתח לראשונה, הוא מעולם לא נסגר. "הארי, אה קורה?" שאל קולין.
"התכוונת לשאול מה קורה?" שאל הארי.
"כן," הנהן קולין "אני אשוט לא יכול לסגור את האה שלי כי אאז שהאה שלי ניתח הוא אעולא לא נסגר."
"מה?" שאל הארי, וקולין הראה לו פתק עליו כתוב: "מאז שפי נפתח לראשונה, הוא מעולם לא נסגר. לכן קשה לי לבטא חלק מהאותיות. סליחה."
"מה שמזכיר לי," המשיך קולין כרגיל, ושלף פתק נוסף מכיס גלימתו ("רגע, מה?" הארי שאל וזכה, לראשונה בהיסטוריה, להתעלמות מוחלטת מקולין). "ביקשו ממני להעביר לך את זה."
הארי פתח את הפתק בכוונה לקרוא את תוכנו, אלא שקולין אפילו לא נתן לו זמן לפני שהקריא את המכתב כאילו שינן אותו בעל פה. לדאבונו של קולין, פיו סירב להיסגר שוב.
"אהאהאהאהאהההאהאיאהאיהעיההאהאאי," דיקלם קולין משהו שנשמע כמו פיהוק. הארי נדבק בפיהוק ונרדם במקום, והתעורר רק למחרת בבוקר. סיריוס המסכן רק ראה את הארי נוחר מול האח ולא הצליח להעיר אותו, ומאז הוא נישל אותו מהירושה. הסוף.

-~-

"למה דמבלדור רוצה לפגוש אותך?" שאל קולין בהתלהבות. "שוב עשית סחר בסמים? שוב עישנת במאחורה של הבצפר? ידעתי, הארי! אני לא סטוקר לחינם!!"

פרק נהדר ואף מצחיק!
ובמיוחד הפספוסים מצחיקים, מאוד משעשע לדמיין חבורה של סלית'רינים יושבים בצל הטירה ומעשנים.
אני רק חייבת לציין שבהתחשב בכך שאנדי עבר על חרם דרבנו גרשום, מגיע לו להיעלב.

לול
שכחתי לגמרי שיש פרק היום
יא זה גדול
אה לא יעזור לכתוב "המשךךך" נכון?
היידה הארבלדור!!

ואו. לא הופתעתי.
סתם, הופתעתי מהתרחשויות. אבל רמת הכתיבה הייתה מדהימה כמו שציפיתי ולא הופתעתי מהרמה הגבוהה של הכתיבה.
בכל זאת, מאיר ואיתמר... :מתחנף:
הפספוסים מ ד ה י מ י ם !

אתה מאוד נחמד "למה בסוף הוא לא הרג את הדוויג???? " אתה נורמלי?
אני אמשיך לפרק השלישי
אני שונאת אותכם זה הפעם השנייה החודש שאני קוראת\שומעת שמשהו כז טוב הוא חלום
ממש יפה מה שאתם כותבים המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
תמשיכו כל הזמן עם הפיספוסים

בטח שאני נורמלי
השאלה אם את נורמלית??????
שהיא לא תמות????
ותודה תמיד ידעתי שאני נחמד

פרק סביר ביותר מה רע

טוב נו אני לא אוהב לא את הארי ולא את אנדי

מה רע
המון מה רע לצערנו

חשבתי שבהתחלה כתבת שאתה אוהב את אנדי לא?
ואני בהחלט נורמלית אבל אני לא אוהבת חיות שמתות לגבי אנשים פחות איכפת לי

בפרק הקודם הארי מחליט לשנות גישה ולהתייחס לאנדי כאילו היה שם תמיד. אלא שאנדי עולה די מהר על התרמית, והארי מגלה שמלבד פגישה עם סיריוס באותו הערב, מתוכננת לו גם שיחה עם לא אחר מאשר אלבוס דמבלדור. האם הארי סוף סוף ימצא תשובות?

פרק חמישי

"סיריוס!" צהל הארי, שמח על הזדמנות שלא ניתנה לו כבר זמן מה לנקוב בשמו האמיתי של סנדקו, "כל כך טוב לראות אותך!"
ראשו של סיריוס הציץ בין הלהבות המרקדות וחייך אל הארי בחום. במלוא מובן המילה.
פניו של סיריוס זהרו, ולא רק כתוצאה מאורו של האח. "שלום הארי," הוא אמר, והארי הרגיש את כל מצבורי האנרגיה הריקים שלו מתמלאים מחדש. הוא היה צריך ליצור קשר עם סיריוס הרבה קודם.
אבל הנימה של סיריוס רמזה מעבר למה שהוא ניסה לשדר – ניכר עליו שהוא עבר הרבה מאוד בשבוע האחרון, דבר שהיה די מתבקש בתור אדם שנמלט מהחוק. הארי התפתה לשאול אותו שאלות לגבי הירידה למחתרת, אבל חשב שכיוון שגם לכותלי חדר המועדון יש אוזניים, אולי מוטב לו שישאיר את השאלות האלה להזדמנות יותר פרטית. ועכשיו, כשהארי חשב על זה…
"סיריוס, אני לא בטוח שזה רעיון טוב," הארי אמר פתאום.
"מה זאת אומרת?" סיריוס שאל בדאגה מהולה בחוסר סבלנות, "אין לנו הרבה זמן, הארי. אמברידג' סורקת את רשת הפלו, שכחת?"
"כן, אבל… פשוט…" הארי ניסה לגבש את מחשבותיו לכדי מילים, עיניו זזות בפראות לצדדים, כאילו מחפשות דבר מה. "מה אם… מה אם, אתה יודע, הוא, יצותת לנו?"
סיריוס השמיע צחקוק קל. "הארי," הוא אמר בפיוס, "יש דרך מאוד פשוטה לבדוק את זה. תחשוב כמו הרמיוני."
לחשוב כמו הרמיוני. איך הארי לא חשב על זה בעצמו?
אולי כי הוא לא הרמיוני.
"הומנום רבליו!"
הארי ציפה לראות את דמותו הידועה לשמצה של אנדי מגיחה מעבר לפינה, מאחורי אחד הווילונות או מתחת למדרגות, אולם החדר נותר ריק כשהיה.
"אוקיי, השטח נקי," הארי נרגע, מניח לעצמו לשקוע בתוך הכורסה. "אתה יודע, אף פעם לא ראיתי איך הלחש הזה מתנהג אם באמת יש מישהו בסביבה. אבל ככה הרמיוני תמיד הייתה עושה."
סיריוס צחקק. "טוב, הארי, אין לנו זמן לבדיחות. בוא ניגש לעניין, מה קרה בעצם?"
"אז ככה," פצח הארי בנאום, "בלילה הראשון של השנה, אחרי הנסיעה והמיון והסעודה, עלינו לחדר המועדון."
"מי זה עלינו?" שאל סיריוס, "זה חשוב. מי היה שם?"
"אני, רון, הרמיוני," הארי ניסה להיזכר, "נוויל, דין ושיימוס, לבנדר… אה, ופרוואטי! שיואו, אתה לא מאמין מה היא סיפרה לנו. זה היה –"
"–הארי, תישאר ממוקד," ביקש סיריוס, "זה הכל? אלה כל מי שהיו שם?"
"רק השנה שלנו מגריפינדור, כן," הארי ענה.
"אלה כל התלמידים מהשנה שלך בגריפינדור?" תהה סיריוס, "זכרתי שהיו עוד."
"אממ… כן," הארי ענה, "כאילו, לא. כאילו, אתה תראה."
"אוקיי," סיריוס עיסה את מצחו, פעולה שנראתה די משונה בין גחלי האח.
"אז ישבנו ודיברנו שם, ואז פתאום בזמן שישבנו שם הוא התערב בשיחה. ה… הילד הזה," הארי עיקם את אפו.
"מה זאת אומרת? הוא עלה לשם?" סיריוס שאל.
"לא, הוא פשוט התערב בשיחה, כאילו הוא ישב שם כל הזמן הזה. לא ראיתי אותו נכנס."
סיריוס הביט בהארי בבלבול. "הוא… הוא התעתק, כאילו? אי אפשר להתעתק בהוגוורטס."
"לא לא, הארי ענה, "פרוואטי סיפרה סיפור מותח והייתי מרותק. הייתי מרוכז בה ובסיפור, אז לא ממש הסתכלתי על האחרים עד ש… עד שהוא התערב בשיחה פתאום."
"אתה ופרוואטי, מה?" סיריוס גיחך לעצמו, "אם היית ג'יימס, כבר מזמן היית –"
"–אה, סיריוס, זה לא כזה משנה עכשיו!" הארי הסמיק עד שורשי שיערותיו.
"טוב, טוב, סליחה," התנצל סיריוס, משועשע, "אז הוא פשוט התערב ואז מה?"
"ואז שאלתי מי הוא, כמובן," הארי המשיך בסיפורו, "אבל כולם כעסו עליי שאני עושה מתיחה אכזרית או תעלול מרושע, כי ברור שהוא היה שם כל הזמן הזה! הם אמרו שהוא היה איתנו ברכבת, ישב איתנו בסעודת פתיחת השנה ועלה איתנו לחדר השינה. ואני… אני פשוט לא הכרתי אותו."
"מה אתה כן זוכר?" סיריוס שאל, "מהמיון או מהנסיעה ברכבת האקספרס?"
"אממ…" הארי ניסה להיזכר, אבל כל ה-1 בספטמברים מכל השנים התערבבו לו בראש. "אתה יודע, נסיעה, עגלת ממתקים, היתקלות עם מאלפוי, כרכרות, שיר על תולדות המייסדים ושאר תופינים… לא משהו מיוחד. אה, נראה לי שהשנה רון הצליח לגמור לבד קערת הגשה של תפוחי אדמה אפויים בסעודה."
סיריוס צחקק. "יש לו תיאבון בריא, לילד הזה," הוא העיר, "אבל התלמיד הזר ההוא לא היה?"
הארי הניד בראשו לשלילה. הוא הרגיש יותר בנוח לדבר עם סיריוס; זה היה שיפור אדיר יחסית לוויכוחים האחרים שלו, שבו הצד השני תמיד ניסה להוכיח שהארי משוגע – סיריוס רק שאל אותו באופן אובייקטיבי.
"לא," הארי ענה, "לא שאני זוכר. ואז, למחרת, שאר המורים התייחסו אליו גם כאילו הוא היה שם מאז ומתמיד. ואף אחד לא הסכים לשמוע מה יש לי לומר בעניין. וכך זה המשיך, בעצם. לאט לאט הרגשתי איך כולם מתרחקים ממני, רק כי אותו תלמיד הצליח לגרום להם איכשהו להאמין שהוא תמיד היה שם ושיש לי משהו אישי נגדו. כאילו, ברור שיש לי משהו אישי נגדו! הוא פשוט צץ ערב אחד בלי שום הסבר, ולאף אחד אין בעיה עם זה!"
"הארי, הארי," ניסה סיריוס להרגיע אותו, "המורים גם טוענים שהם זוכרים אותו, נכון?"
הארי הנהן.
סיריוס הרהר לרגע. "זה באמת מסובך," הוא אמר לבסוף, "כי גם אין לך תמיכה מהחברים שלך, וגם אין לך דמות סמכותית לפנות אליה."
"זהו, הבוקר החלטתי להעמיד פנים שאני כן מאמין לו," אמר הארי לבסוף, "בעיקר כדי להרוויח את החברים שלי בחזרה. הרמיוני מאמינה לי שאני באמת לא זוכר את אנדי ושאני לא עושה את זה מתוך כוונה אמיתית לפגוע, אבל במקום לעזור לי להבין מאיפה הוא הגיע, היא טוענת שפשוט איבדתי את הזיכרון בגלל איזשהו קסם אפל."
"יפה מצידה," הודה סיריוס, "ומה עם רון? הוא גם לצידך?"
הארי לא התעסק בזה יותר מדי עד אותו הרגע – אולי מתוך איזושהי הדחקה – אבל האמת, כאב לו לחשוב על רון. מתחילת השנה הוא מתייחס אליו בקרירות, עד שהרמיוני דיברה איתו וגרמה לו להתייחס להארי, גם אם זה נעשה באופן מאולץ ומסתייג.
"רון בצד של הילד הזה," הארי השיב בקול חלול, "אם כי מאז שהרמיוני 'הוכיחה' שאני איבדתי את הזיכרון ושאני לא מותח את כולם, הוא מנסה להתנהג כרגיל."
"אבל הוא לא מצליח," סיריוס קרא את מחשבותיו של הארי, "ברור שלא. כי הוא רון."
שניהם צחקו לרגע קטן.
"מה אני עושה?" שאל הארי.
"טוב, המצב באמת לא נעים," סיריוס ענה. "למעשה, 'לא נעים' זו לשון המעטה. מעבר לעניין האפל שכרוך פה, אתה גם מתאר בדידות נוראית."
הארי הנהן.
"חשוב לי לומר לך שאני מאמין לך," סיריוס המשיך, "ואני אנסה לחשוב יחד איתך מה בעצם גרם לזה. אני יודע שהנטייה הטבעית שלך היא לקפוץ לעוד אחת מההרפתקאות המסוכנות שלך בהוגוורטס, אבל שנינו יודעים שלבד אתה לא תגיע לשום מקום – אתה רק תכניס את עצמך לצרות לא הכרחיות."
זה היה די אירוני מצד סיריוס לצפות מהארי לא לקפוץ על ההזדמנות הראשונה שלו להרפתקה מופרעת, בהתחשב בהיסטוריה שלו ושל שאר הקונדסאים בהוגוורטס, אבל הארי העדיף להתעלם מכך, ורק הניד בראשו קלות.
"לדעתך זה קשור לוולדמורט?" שאל הארי לפתע. "הוא יכול להיות אחראי לדבר כזה?"
"אני לא יודע," סיריוס ענה, "אני אובד עצות בדיוק כמוך. אני לא רואה אף מניע מסוים שיהיה לו לעשות את זה."
"הוא היה אחראי לכמה דברים מאוד משונים שקרו לי בעבר," הודה הארי, "לאחד ממשרתיו הנאמנים הייתה גישה צמודה אליי לאורך כל השנה, רק כדי לגרום לי לגעת במפתח מעבר בסוף השנה במקום להסגיר אותי לידיו של וולדמורט ישירות."
"כן, אני זוכר את זה," סיריוס גיחך, "ובכל זאת, אין לך עוד אויבים? מישהו שירצה לפגוע בך בצורה אחרת אולי?"
הארי חשב מיד על מאלפוי. כן, החלום של מאלפוי זה לחסל את חיי החברה של הארי. "לדעתך מאלפוי יכול לעשות משהו כל כך מסובך?"
"דראקו? לא," סיריוס מיד ענה, "אבל אולי אבא שלו כן. הם בעלי אמצעים והם מכירים קסמים אפלים שאני יכול רק לחלום עליהם. אבל למה שלוציוס מאלפוי יעשה משהו כל כך מסובך רק לכבודך?"
הארי משך בכתפיו. "אני מנסה לחשוב על אופציות, אתה יודע," הוא אמר בעלבון מסויים.
"הארי, הכל בסדר," מיהר סיריוס לומר, "אנחנו עושים סיעור מוחות, טבעי שנחלוק זה על זה. אולי, אם נתמקד בדברים שהילד הזה עושה ‏– איך אמרת שקוראים לו?"
"אה, שכחתי לומר," הארי התנצל, "קוראים לו אנדי."
סיריוס השתתק פתאום. פניו לא הסגירו שום רגש.
"סיריוס?" הארי שאל. המצב הזכיר לו שיחות טלפון מוגלגיות, כשאחד מהצדדים בשיחה פתאום מתנתק.
"אנדי?" סיריוס שאל בהרהור. "אתה בטוח? זה השם?"
הארי הינהן, חסר סבלנות.
"מה הבעיה?"
סיריוס קימט את מצחו.
"הארי, אתה כבר שנים מדבר איתי על אנדי," הוא אמר לבסוף. "במכתבים. בפגישות מזדמנות. אתה בטוח שאתה לא זוכר אותו?"
ליבו של הארי שקע בקרבו. הוא התבונן שוב בסנדקו, שמבטו נראה לפתע מרוחק ומנוכר. "סיריוס… אל תגיד לי שגם אתה."
סיריוס הביט בהארי בדממה. הארי הביט בו בחזרה.
"הארי, אני…" סיריוס אמר לבסוף, "אני לא יודע מה לומר."
"זה בטח כישוף ממש מסובך אם לא רק שהוא השפיע על הוגוורטס כולה, הוא השפיע גם עליך," הארי המשיך.
סיריוס נאנח. הוא נמנע מלהביט בהארי.
"זה כואב לי לומר לך את זה הארי, אבל אני לא חושב שהכישוף הוטל על כל הוגוורטס ועליי, מלבדך."
"אתה נשמע כמו הרמיוני," הארי העיר ביובש.
"זה פשוט… זה פשוט לא סביר, אתה מבין?" סיריוס אמר בעדינות, "כי האפשרויות הן כאלה: או שהזכרונות של כולם מלבדך שונו, או שהזכרונות שלך בלבד שונו. או שתפיסת המציאות של כולם השתנתה, או שתפיסת המציאות שלך בלבד לא נכונה. ומבחינה לוגית, זה יותר סביר ש–"
"–אז אני משוגע?!" התפרץ הארי, "זה מה שאתה רוצה להגיד?!"
"הארי, מדובר מן הסתם בעובדה שמאוד קשה להשלים איתה, אבל זה לא אומר שאתה משוגע," סיריוס מיהר להרגיע, "זה אומר שכישפו אותך, זה הכל. אני בטוח שאם נחשוב מי מבצע הכישוף ומהם המניעים שלו, נגלה מהר ש–"
"–איך זה שאף אחד לא יודע מה שם המשפחה של אנדי? איך זה שאף אחד לא יודע אם אנדי טהור דם או לא? כולכם פשוט עיוורים!" הארי צעק, דמו רותח. "כתבתי מכתבים על אנדי? יופי, תראה לי אותם!"
ראשו של סיריוס ריצד לרגע. "חכה שנייה," הוא אמר, "אני אביא."
ואז ראשו של סיריוס נעלם. הוא באמת שומר את המכתבים של הארי? זה קצת נגע לליבו וריכך מעט את זעמו, אבל הוא עדיין היה נסער מכדי להודות בכך.
לא חלפה דקה וסיריוס חזר. "תיזהר שזה לא יישרף," הוא העיר, והעביר גיליון קלף דרך האח. הארי לקח בזהירות את המכתב הרותח וזיהה ישר את כתב היד של עצמו.
"אומרים שזה לא טוב לאמת עובדות ככה באופן ישיר," סיריוס אמר, "זה לא בריא לנפש במיוחד. אבל… טוב, אבל ביקשת, ואני חושב שזה הדבר הנכון לעשות. תקרא."
והארי קרא:


סנאפלס היקר,
הדודה והדוד שלי עדיין לא מוכנים לתת לי לאכול כל דבר שהוא לא חסה בגלל הדיאטה של הבן שלהם. אני כבר מחכה לסעודות המפוארות של הוגוורטס, אתה מאמין שנשאר רק שבוע לתחילת הלימודים? זה מרגיש כמו שנה!
מה היה המאכל האהוב עליך בסעודות של הוגוורטס? עליי זו עוגת הדלעת. רון אוהב לאכול הכל, והוא באמת אוכל הכל. אנדי תמיד אומר שזה מגעיל אותו, אבל הוא כנראה לא מבין איך זה לגדול רעב.
טוב, אחרי הקיץ הזה, אני בהחלט מבין את רון!


הארי לא הספיק לומר דבר, או לעכל עד הסוף את הכתוב, וסיריוס מיד הושיט לו מכתבים נוספים:


סנאפלס,
ניצחתי היום במשחק המכריע נגד סלית'רין. זה היה ממש צמוד, אבל אוליבר ווד אימן אותנו יפה. אני לא אשקר, מה שהחזיק אותי בדקות האחרונות זה המבטים של הגריפינדורים מהיציע. רון והרמיוני עודדו אותי, כמובן, אבל דין צייר כרזה יפהפיה של ראש של אריה ונתן לאנדי להחזיק (הוא כמעט נכנע לרוח וגרם לכרזה להתעופף), ונוויל ושיימוס היו מאופרים עם צלקת ברק ומשקפיים. אני לא חושב שהייתי גומר את השנה בחתיכה אחת בלעדיהם. אני חייב להם הרבה.

שלך,
הארי


היי סנאפלס,
היום סוף סוף סיימנו את המבחנים!
אני כל כך שמח שזה נגמר. אני ורון ניסינו לחרוש כל הלילה ולעבור על הסיכומים של הרמיוני. בשלב מסוים, אני חושב שכולם למדו מהסיכומים שלה. שיימוס אמר שהוא אפילו ראה את פנסי פרקינסון מחזיקה עותק שלהם – מעניין מאיפה היא השיגה את זה….
אני חושב שהלך לי טוב בכל המבחנים, חוץ מגילוי עתידות ושיקויים ששם לא באמת היה לי סיכוי. הרמיוני אומרת שהלך לה גרוע, אבל אני יודע שהיא תצליח בהכל. היא הכי טובה בכיתה שלנו בכל דבר, אולי חוץ מנוויל שתותח בתורת הצמחים, ואנדי שתמיד הבריק בכישרון שלו באסטרונומיה. האמת, אני חושב שגם אני הולך להצליח יותר מהרמיוני בהתגוננות מפני כוחות האופל, אבל איתה אף פעם אי אפשר לדעת. מה שכן, אפילו התוצאות של כולם ביחד לא יתעלו על הממוצע שלה.
סלגהורן אמר שגם אמא שלי הייתה מבריקה ככה, אבל אני לא מאמין לו. הוא אמר הרבה דברים על הרבה אנשים, ולא הכול התברר כנכון. מה אתה אומר? זה נכון? אמא שלי באמת הייתה טובה בהכל?

מצפה לינשוף ממך,
הארי.


לסנאפלס,
אני לא יודע איפה אתה נמצא עכשיו, אבל אני מקווה שזה מקום חם ונעים. אצלנו החורף הזה מאוד קשה. כולם הצטננו, כמה מאיתנו קיבלו שפעת, ואנדי חטף דלקת ריאות. פרד וג'ורג' עבדו עליו שהם קברו שק של אוניות זהב במדשאות, ולמרות שהוא לא קנה את זה בהתחלה הם היו מאוד אמינים. טוב, יותר הוא לא יתרוצץ בחוץ במזג אוויר כזה, אבל אפילו מדאם פומפרי הסכימה שהוא חטף את המחלה קשה יותר מבדרך כלל. רון עדיין לא מוכן לדבר עם פרד וג'ורג' בגלל זה. נראה לי הוא לקח את זה יותר מדי אישי.
אתה ואבא שלי לא הייתם עושים תעלולים כאלה, נכון? אנדי הוא בסופו של דבר ילד טוב לב. זה לא מגיע לו.

מקווה שעובר עליך חורף נעים,
הארי.


סנאפלס היקר,
יכול להיות שאני כותב לך יותר מדי? אני מקווה שזה לא–


"טוב, די!" הארי מיד אמר כשהחל לקרוא את המכתב החמישי, "הבנתי! מספיק!"
אנדי. אנדי. אנדי. המילה הזאת חזרה על עצמה בכל המכתבים. הארי זיהה את כתב ידו. כמובן שהוא זיהה את כתב ידו. הנה, ככה הוא מסלסל את האות d בכל פעם מחדש, והנה הקווים הגסים מדי שלו באות A. זה לחלוטין הוא שכתב את המכתבים האלה. וכן, הוא באמת זכר שהוא מרגיש כמו רון כשאכל רק חסה בקיץ ההוא. והמראה של נוויל ושיימוס מחופשים אליו עוד היה טרי במוחו, אם כי הוא לא הצליח להיזכר מי החזיק את כרזת האריה ההיא. וכן, החורף ההוא שבו פרד וג'ורג' ניסו לשדל תלמידים לצאת החוצה לגשם באמת היה חורף קשה, אבל הוא לא הצליח להיזכר אם הם באמת הצליחו לשכנע מישהו…
ראשו של הארי כאב.
"הארי?" שאל סיריוס בעדינות.
"אני…" הארי פלט אנחה ארוכה, כאובה. "אני אדבר איתך על זה אחר כך. אני פשוט לא… יודע. אני לא יודע מה להגיד לך. אני יודע שזה לא קרה. אני יודע שלא אני המשוגע פה. אני יודע שאנדי מעולם לא היה קיים."
"הארי, אתה רוצה אולי קצת זמן לעכל?" סיריוס הציע בעדינות, "ואולי תנסה להיפגש עם דמבלדור מחר?"
"אני גם ככה נפגש עם דמבלדור מחר," הארי התוודה. "ומה שאני רוצה כרגע זה פשוט לישון."
הארי היה עייף. לא רק פיזית. הוא הרגיש כאילו הנטל מכל הימים האחרונים חוזר אליו במכה אחת.
והוא כבר לא היה יכול לשאת יותר מזה. סיריוס נפרד ממנו בברכת "לילה טוב" שקטה, והארי השתרך בדרכו למעלה אל המעונות, שם ראה את רון, נוויל, דין, שיימוס וכמובן שגם את אנדי, שקועים בשנת ישרים.
התקווה האחרונה של הארי למצוא סוף לשערורייה הזאת נגוזה ממנו באותו לילה, והוא העדיף לשמור את הדאגות האלה להארי של מחר. הארי של היום רוצה ליפול על המיטה ולשקוע בשינה עמוקה ומרגיעה. הארי של מחר כבר ידבר על זה עם דמבלדור וינסה להגיע להבנה. כך או אחרת, מהשיחה עם דמבלדור הארי קיווה שסוף סוף יצא עם תשובות, יהיו אשר יהיו.
ואחרי שהארי עלה לחדר השינה, חדר המועדון נותר שומם ושקט למראה. האש באח דעכה לאיטה, הוילונות היו מוגפים, ולא הייתה נפש חיה בחדר.
"קרני פרה," נשמע קול פתאום, והתמונה של האישה השמנה סבה על צירה וחשפה את הפתח לחדר המועדון.
"מממ… בשעה כזאת?" היא מלמלה מתוך שינה, מבלי לפקוח את עיניה.
הוא לא ענה. הוא נכנס בשקט לחדר המועדון ונעצר ליד האח הכבויה. הוא התבונן ארוכות בגלילי הקלף שנחו על הרצפה, ואז הרים אותם והכניסם לכיס גלימתו. לאחר מכן, יצא מהחדר בדממה.
"מי זה?" צעקה האישה השמנה שכבר הייתה עירנית לחלוטין, אך כשהבחינה בו מתרחק משם, היא זיהתה אותו מיד והשתתקה ביראה.

אוקי
מושלם כמו תמיד

טוב הפרק היה מושלם אבל די ציפיתי לשולם בין הארי לאנדי
טוב היה ברור שסיריוס מכיר את אנדי
מצפה בקוצר רוח לפרק הבא!!

היי איתמר,
נראה לי שהתבלבלת בין עיקר לטפל. כולנו כאן בגלל הפאנפיק. הפספוסים הם רק תוספת.
המשך קריאה מהנה, ותתבב כי זה ספאם,
הנהלת אנדי😀

מדוע אבל איי ודי ולא א וד ומי הוא הזר המסתורי
אחלה פרק מה נאמר

וגם לי בא תגובה בחזרההה למה רק איתמר מקבל???