אנדי || מאיר ואיתמר, פאנפיק משותף

ווואו.
זה היה פרק מטורף.
היומן, הוא בעצם טוב!
ואנדי חזר!!!

אחלה פרק, אחד הטובים שהיו

איך תמיד אני לא רואה כשיוצאים פספוסים ואז אני חייבת לנסות לא לצחוק בקול רם כשאני קוראת את זה בעשר וחצי
אבל וואו דאבל אנדי
דאבלנדי
אנדאבל
פרק ממש טוב למרות כמה טעויות דקדוק שאני מניחה שנגרמו בגלל הלחץ לפרסם עוד פרק וכל הבעיות בלוז של פרסום הפרקים
אז כל הכבוד
פספוסים מצויינים למרות שלא הבנתי חצי מהרפרנסים אבל לא נורא
רק הערה אחת

אני די בטוחה שזה תשומת לב למתרחש בכיתה, לא במתרחש בכיתה

N וD… רק לי זה נשמע מוכר?

פספוסים

עקב אילוצים בלוח הזמנים, הפרק הבא של אנדי יתפרסם היום בשעה 20:00 כמתוכנן. כן, קראתם את זה וחשבתם שלא יהיה פרק, נכון? חיים בסרט. בכל מקרה, הנה פספוסים במתכונת מצומצמת. מתכוננת הפתעה בקרוב. (:

הארי הארי הארי הארי הארי
הארי הארי הארי?
הארי! הארי הארי הארי 😀
הארי? חחח הארי
האריייייי
הארי הארי הארי הארי הארי הארי
הארי.
סוף

-~-

הארי סקר את חדר המועדון, וראה את אנדי משחק טאקי מתפוצץ עם תלמיד שנה ראשונה אקראי.
הממ, רגע אחד? זה רק הארי או שהילד הזה מרמה? אם הוא מגיע לרמות כאלה שפלות, מה עוצר בעדו? יש קו דק מאוד שמפריד בין רמאות בטאקי להשתלטות מוחלט על אספסוף שלם של קוסמים. הארי שירבט מתחת לשמות שהוזכרו עד עכשיו את השם "דני דביטו", כי סטטיסטית הגיוני שלילד הזה יקראו ככה.

-~-

ובכל זאת, אנדי גריי נוסף לרשימה.
לא חלפה דקה, וכבר אנדי אחז בחזהו בכאב, השתטח על הרצפה, ונפח נשמתו. אנדי מת.
נהדר. הארי חייך לעצמו בסיפוק, לקח עוד חתיכת תפוצ'יפס מהשקית, ומיהר לכתוב את השם הבא במחברת.
גילדרוי לוקהרט, הארי רשם, ולאחר חשיבה קלה הוסיף: סיבת המוות: קרדיטים.

-~-

זה אומר שהיומן בטח לא בהשפעת הכישוף, או מה שזה לא יהיה? זה אומר שבטח יש לו–
לא, הארי. אני יודע בדיוק כמוך. ודי כבר לחשוב על וונדי, עברת את השלב. כן, אני קורא את המחשבות שלך, וכשזה ראש של נער מתבגר הורמונלי זה יותר קללה מברכה.

-~-

הארי פוטר, מה?
אז השמועות על מותך היו מוקדמות.
מעניין, מאוד מעניין. יש לך את הכישרון… הו, ואת הצימאון – להוכיח את עצמך! אתה דומה לסבך, וסבך דומה לך לא פחות. ניכר כי יש ביניכם קשר משפחתי כלשהו. מה הסיכוי…? נו טוב, זה קורה כמה בפעם פעמים. עם זאת, אאלץ לשבצך בבית הראוי לך ביותר, הלא הוא הפלאפףאפאלף!!
ואז כולם עמדו ומחאו כפיים.

-~-

הארי התרווח במושבו על הפוף. זה הולך להיות מעניין. הוא טבל את הנוצה בקסת הדיו והחל לשרבט תגובה.

ראשוןןןןןןןןןן

היומן לא ויתר.

ראשוןןןןן
עריכה: שיט לא הספקתי
אבל אז כתב יד אחר הופיע שם – כתב ידו של אנדי, שאמר, השיח הזה עבר כל גבול. אני סוגר את האשכול הזה ל24 השעות הקרובות. ננעל

-~-

תוכל אפילו לחפש מידע על כך באתר האינטרנט של משרד הקסמים!!! סתם, זה פספוס.

קרה לי כל כך הרבה פעמים
פספוסים מצוינים

פרק עשרים ושישה

בפרק הקודם אחרי שגילה שכל מי שנעלם נטמע בהוגוורטס, הוא החליט לשתף פעולה עם היומן של אנדי להצליח בסופו של דבר לחלץ את בעליו. איך אנדי יגיב???

אנדי מצמץ קלות. "הארי?" הוא שאל בתמיהה.
הארי התרחק ממנו, בוחן אותו היטב. הוא שכח כבר איך חברו הטוב נראה כשהוא לא מחייך. כרגע הוא הביט בהארי בתערובת של בלבול ורוגז.
"מה קרה?" המשיך אנדי לתהות.
"רגע, אתה בסדר עכשיו, נכון?" הארי וידא, "אתה לא מושפע מה… מהדבר הזה, כן?"
"איזה דבר?" אנדי עדיין היה מבולבל, וסקר היטב את החדר. "רגע, איך הגעתי לכאן? לא הייתי לפני שנייה בשולחן? אני זוכר שממש כתבתי ב…"
הארי צחק בהקלה. "רוצה לשבת?" הוא הציע לו, והתיישב על מיטתו. אנדי התיישב לא רחוק ממנו, על המיטה הסמוכה.
"כואב לי הראש…" אנדי מלמל חלושות, "וואו, אני מרגיש כאילו… זה רק אני או שהחדר מסתובב?"
הארי זימן כוס מים בשרביטו והושיט לאנדי. "שתה, אולי זה יעזור," הוא הציע.
אנדי לגם את המים באיטיות. הוא נראה חיוור ומעט חולה, אבל הארי רצה לעשות עוד בדיקה אחת אחרונה.
"אתה זוכר את נוויל, נכון?" הוא שאל.
אנדי הנהן. "כן, מה איתו?" הוא שאל והגניב מבט לאיפה שהמיטה של נוויל הייתה עד אתמול בבוקר. ואז הבלבול על פניו השתנה במהרה לאימה.
"אוי, אנחנו הקרבנו אותו, נכון?" אנדי צייץ בפחד. "אותו, ואת גויל, ואת דיוויד ואת –"
"– דיוויד?" קטע אותו הארי.
"נו, ההפלפאפי הזה מהשנה הראשונה," אנדי המשיך, "וואו… פתאום אני מרגיש כל כך… חופשי."
"חופשי?"
אנדי שיחק עם אצבעותיו במחשבה. "כאילו, קודם הרגשתי רגוע, ושלו, ועליז, ו… ושמח, אבל לא יכולתי להרגיש שום דבר שלילי. ועכשיו, כשכל הרגשות השליליים נכנסים, פתאום אני מרגיש יותר… יותר אני. כאילו נתנו לי את המיקרופון."
הארי הנהן בדממה, מנסה לגלות אמפתיה וסבלנות ולהסתיר את ההתלהבות שהשתוללה לו בבטן. הוא כבר לא לבד!
"שיואו, זה היה כל כך הזוי," אנדי המשיך לדבר לעצמו.
הארי המתין מעט, וכשראה שאנדי לא מוסיף לדבר, הוא שאל, "ואת מקגונגל, אתה זוכר?"
אנדי צמצם את עיניו בחשדנות. "אני…" הוא היסס, "עבר עליי כל כך הרבה, אני מניח שגם עליך עברו דברים. אני לא זוכר את המקגונגל הזאת, אבל אני לא יכול לקבוע אם אני שכחתי אותה או שזה זיכרון שהושתל לך."
ואז נראה שהבנה כלשהי היכתה באנדי, כי הוא פער את עיניו בתדהמה. "באמת עברו עליך דברים!" הוא קרא פתאום, "הארי, היית נעדר! מישהו ניסה לזייף את המוות שלך! ואנשים הפכו לשטיחים! ותלו את קרוקשנקס! וסנייפ – סנייפ נחמד! ואני לא יודע –"
"–תירגע," הארי עצר אותו. "קודם כל, תנשום עמוק. ותדבר לאט לאט. אם אתה רוצה שאני אצליח איכשהו להבין משהו, אתה צריך לספר לי את זה כמו שצריך."
אנדי לקח לגימה מכוס המים והחל לגולל בפני הארי את מה שאירע בזמן היעדרו. למורת רוחו, הוא לא חידש להארי כמעט שום דבר שלא גילה מהיומן או מכל מקור אחר. מסתבר גם שאנדי בעצמו לא ידע מי זה אותו אדון ששלט עליו עד כה, אם כי הוא כן זכר היטב את התקופה האחרונה שבה היה שרוי בטראנס. ככל הנראה אותו אדון נקט באמצעי זהירות ולא חשף את עצמו בפני מי שלא נחוץ שידע.
הארי, בתגובה, שיתף את אנדי במה שחווה בעולם המקביל, יחד עם חורבן העולם ההוא, חזרתו הכואבת ומות שלושת חבריו החדשים. אנדי הזכיר בתגובותיו את רון והרמיוני – הוא היה נסער ונפעם בדיוק במקומות הנכונים, בדיוק כמו שהם היו נוהגים כשהארי היה מספר להם דברים, וזה הסב להארי מדקרת געגוע.
"אתה יודע מה רון והרמיוני חקרו בזמן שנעדרתי?" הוא שאל את אנדי, "אמרת שהם ניסו לברר דברים. ואני הרי שמעתי שהם בסכנה גדולה."
אנדי הניד בראשו. "לצערי הם לא שיתפו יותר מדי, בדיוק כמו שהם היו עושים יחד איתך. הכול היה מאוד מסתורי איתם. והאמת, זה די חבל שהם לא אמרו שום דבר."
הארי הרהר לרגע. "טוב, אז כל מה שאני צריך לעשות זה לעצבן אותם, כמו שעצבנתי אותך, ואז הם ישתחררו מזה."
אנדי הניד בראשו. "אני לא חושב שזה כזה פשוט," הוא הסביר. "אתה אולי שיחררת אותי, אבל זה לא היה כי עיצבנת אותי. זה היה בגלל מה שאמרת כשעיצבנת אותי. אמרת שאני לא קיים, שאני המצאה, שאני לא הגיוני. בוא, היו הרבה דברים שעשית שעצבנו אותי מאז שחזרת. אני ראיתי אותך מסתובב עם היומן שלי, בכל זאת, אבל תחושת הרוגע הכללית שאפפה אותי הייתה חזקה מזה. אבל כשהתחלת להזכיר את הדברים הלא הגיוניים שקשורים אלינו, פתאום הרגשתי קצת יותר צלול. אני לא יודע בדיוק מה זה הטראנס הזה שבו היינו, אבל נראה שמה שהוציא אותי ממנו היה דווקא אזכור את החריגויות שקשורות אליי."
הארי חש ייאוש קל בתגובה לדבריו של אנדי. ההיסטוריה שלהם הייתה מאוד חריגה, לא היה ספק בכך. אבל איך הוא ימצא בדיוק דברים חריגים לקשר לחברים שלו?
"טוב, אם כל מה שצריך זה להדגיש את מה שחריג, אז יהיה מאוד קל להוציא את לונה לאבגוד מהמצב הזה," הוא צחקק לעצמו.
אנדי חייך באירוניה. "אני דווקא חושב בדיוק ההפך – לונה עצמה חריגה, ככה שמבחינתה הכל נורמלי. שום דבר לא חריג מבחינתה. אז דווקא בגלל זה לא תוכל להראות לה דברים שחריגים עבורה, ככה שאי אפשר להוציא אותה מהמצב הזה בדרך הזאת."
הארי שקע במחשבות. מה עוד אפשר לעשות? איך עוד אפשר להתקדם?
"הכול בסדר?" הוא שמע את אנדי שואל.
"אני פשוט…" הארי נאנח, "אני פשוט לא יודע לאן להתקדם מכאן. או שהייתי נעזר ברון והרמיוני, או שהייתי יוצר קשר עם –"
הארי כמעט הזכיר את סיריוס ואת המסדר, אבל אז עצר את עצמו. לא רק שזה חסר טעם – הרי אי אפשר לצאת מהוגוורטס – זה גם אמור להיות סודי לצורך המלחמה מול וולדמורט, לא?
"עם דמבלדור," הארי אמר לבסוף, "שהוא הקוסם הכי חזק בעולם. אל תגיד לי שגם הוא תחת השפעת הכישוף."
"דמבלדור?" אנדי תמה. הוא בהה בהארי כאילו הוא הרגע נחת מהירח. "אני כבר בקושי מסוגל לעקוב אחרי מה שהולך פה, ואני לא יודע להאמין ולמה לא. אבל באמת?! איך יכולת לשכוח את זה? אתה היית שם כשזה קרה! ממש היית ביחד איתו!"
"איפה הייתי?" הארי שאל בדאגה. הוא שוב שכח משהו?
"במגדל מוכה הברק!" אנדי צעק בתסכול. "אין סיכוי ששכחת! אתה הגעת לשם עם דמבלדור כשזה קרה."
המגדל מוכה הברק. למה הארי נזכר בזה רק עכשיו? הידיעה הזאת נחתה עליו כמו רעם ביום בהיר.
"אז דמבלדור מת בעצם," הארי וידא, למרות שהזיכרון שהתגבש במוחו היה מאוד ברור.
"הקבר שלו ממש פה במדשאות," אנדי אישר, "אתה ישבת לידי בהלוויה שלו."
הארי הנהן. הוא זכר היטב את ההלוויה של דמבלדור, עם כל תלמידי הוגוורטס, ועם שלל המכובדים ממשרד הקסמים שחלקו לו כבוד.
נראה שאנדי חשב על אותו דבר, כי פתאום הוא פער את פיו בהפתעה. "הארי, חשבתי על משהו גאוני!" הוא התלהב, "בוא ניצור קשר עם משרד הקסמים!"
הארי ציפה שאנדי יציע משהו כזה, אבל הוא כבר היה מיואש מראש. "אין טעם," הוא ענה לו. "הוגוורטס מוקפת ערפל. אי אפשר לצאת החוצה, ואין שום דבר בחוץ."
"אנחנו לא נלך לשם ברגל," אנדי גיחך, "אנחנו הרי לא ממהרים למשרד הקסמים שוב כדי להציל את סיריוס, נכון? חשבתי שאולי נשלח לשם מכתב, או שנגיע לשם דרך האח, או משהו בסגנון."
הארי טפח על מצחו בייאוש. איך הוא לא חשב על זה בעצמו? הרי יש כל כך הרבה אמצעי תקשורת שונים ומשונים מהוגוורטס החוצה. אז מה אם אי אפשר לצאת מהוגוורטס ברגל, הוא עדיין יכול ליצור קשר עם סיריוס בדרכים אחרות! ולפי מה שאנדי אמר, נראה שהוא היה איתם כשטסו למשרד הקסמים בשנתו החמישית, כך שניתן לדבר מולו בחופשיות.
"בוא נשלח לסנאפלס ינשוף," הארי הציע, ואנדי הנהן בהסכמה. "הדרך לינשופיה מפה לא ארוכה," הוא אמר.
הארי ואנדי ניסו להימנע כמה שיותר ממפגשים עם תלמידים אחרים – זה היה חשוד מדי לראות אותם מסתובבים ביחד, וכל פעם שנאלצו לחלוף על פני תלמידים מחוייכים, אנדי היה צריך לעטות על עצמו את ההבעה העליזה כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת, ולהיראות כאילו הוא רק במקרה הולך עם הארי. הם הגיעו בסופו של דבר לינשופייה, מוכנים לשלוח את הינשוף המיוחל לחברם הנאמן–
"–סגור," אנדי בהה בשלט שהיה תלוי על פתחה של הינשופייה. "בכל שנותיי בהוגוורטס מעולם לא ראיתי את הינשופייה סגורה."
הארי הציץ מאחורי השלט. הינשופיה אכן הייתה שם, אבל כל דורסי הלילה נעלמו, ומחלון הינשופיה נשקף הערפל המוכר. הארי הצטמרר כשתהה מה עלה בגורלה של הדוויג.
"עקב מחסור בנמענים, הינשופייה סגורה לצמיתות," הארי הקריא את האותיות הקטנות בתחתית השלט, "שעות פתיחת הינשופיה: אף פעם."
"מה זאת אומרת עקב מחסור בנמענים?" תהה אנדי.
הארי גירד בראשו בבלבול. "לא יודע, הערפל הזה בחוץ… אמרתי לך מה פירנזה אמר שזה. אז מה נעשה?"
אנדי נעץ מבט עוין בשלט, כאילו אם יסתכל עליו מספיק זמן הוא יחזיר את דורסי הלילה.
"תראה, אפשר לנסות להשיג אבקת פלו מאיפשהו, אבל אני לא יודע איך."
"פרד וג'ורג' בטח יודעים," גיחך הארי, "איפה הם בכלל?"
"הם בטח בארוחת הבוקר," אנדי ענה, "ואתה יודע, אני די רעב."

האולם הגדול היה מלא בדיירי הטירה – טוב, לפחות הנותרים שלא נעלמו בינתיים. נראה ששני התאומים לבית וויזלי שרדו את הקרבת הקורבנות הלילית, כי הארי הבחין בהם זוללים לאיטם, ובצורה מתואמת להחריד. כשהתקרב אליהם, הוא שם לב שהם אפילו העמיסו על הצלחות שלהם מאותן מנות, וסידרו אותן באופן זהה.
"היי, פרד וג'ורג'," הארי נופף להם בביישנות.
שניהם הפסיקו כמעט באותו זמן והסתובבו אל הארי.
הם המתינו בחיוכים קפואים להכרעתו של הארי.
"אנחנו ממתינים בחיוכים," אמר פרד.
"קפואים להכרעתך, הארי," אמר ג'ורג'.
הארי זע במקומו באי נוחות.
"יש לכם מושג איפה אני יכול לשים יד על איזה אבקת פלו?" הארי שאל לבסוף.
"פלו? למה, אתה חולה בשפעת?" צחק אנדי בקול. זה נשמע מאולץ באופן ברור, אבל אף אחד אפילו לא טרח להסתכל עליו. הארי נאנח בהקלה.
"בוודאי הארי, אבל," פרד אמר.
"בשביל מה אתה צריך?" ג'ורג' השלים אותו.
"הוגוורטס זה המקום היחיד," פרד פתח במשפט נוסף.
ג'ורג' פתח את פיו, ואז סגר אותו בחיוך מלאכי בלי לומר דבר.
הארי התלבט מה לענות להם בלי לעורר חשד. בסופו של דבר, הוא נזכר במשפט אותו אמרו בעבר התאומים, ובחר לנקוט באותה שיטה.
"אתם לא תשאלו שאלות, ואני לא אשיב בשקרים," הוא חייך אליהם, וקיווה שלא היה עוקצני מדי בתשובתו.
"מה, הארי, אתה יוצא מהוגוורטס?" הרמיוני התערבה בשיחה. היא חייכה, כצפוי.
הארי פשוט ציחקק בביישנות. הוא לא ידע אם הרמיוני עדיין חדה וחכמה במצבה הנוכחי, אבל הוא העדיף לא להסתבך בשקר.
"זה לא כל כך נחוץ לדעתי," הרמיוני השיבה בידענות. "ובכל מקרה, אם אי פעם תרצה, אתה תמיד יכול לעוף עם המטאטא שלך. אתה הרי שחקן קווידיץ' יוצא מן הכלל. אני בטוחה ש–" היא נעצרה לפתע, כאילו נזכרה במשהו.
"הכול בסדר, הרמיוני?" שאל הארי.
"הכול בסדר גמור!" הרמיוני חייכה, ונופפה בידה בביטול.
"הכול בסדר גמור!" היא אמרה שוב, ושוב נופפה את ידה בביטול.
"סדר גמור! סדר גמור! סדר גמור!"
הארי הביט סביבו. נראה שאיש לא שם לב לכך שהרמיוני חוזרת על עצמה, באופן קוהרנטי פחות ופחות, והיא ממשיכה לנופף את ידה בביטול בכל פעם מחדש.
"ר גמור! ר גמור! מור! ג בס דר גמ גמוב גמור!"
הארי לא ראה מאיפה הם באו; שני הבחורים בחליפות הלבנות פשוט הגיחו משום מקום, אוחזים בהרמיוני גריינג'ר משני הצדדים. בעודה נגררת משם, ממשיכה למלמל לעצמה שטויות ולנופף בידה, אחד האנשים המסתוריים הביט בהארי בתוכחה. הוא לא אמר להארי שום דבר, אבל הארי הרגיש כאילו הוא נוזף בו. האיש השני פצה את פיו:
"הכול יהיה בסדר הארי. אתה לא תזכור מי זאת הרמיוני גריינג'ר."
"לא אזכור את מי?" הארי שאל בבלבול.
"זאת הגישה, ילדון."
והשניים נעלמו.
הארי משך בכתפיו והסתובב שוב אל פרד וג'ורג'. "אז מאיפה אמרתם שמשיגים אבקה?"
"איזו אבקה?" שאל ג'ורג'.
הארי הביט בדונאט שעל צלחתו. "אבקת סוכר," הוא ענה. זה הרי מה שהוא רצה, לא? זה מחדל של ממש, כמה שאנדי והארי היו צריכים להסתבך רק בשביל להמתיק קצת את הסופגנייה.
"אה, נראה לי שהכול כבר נגמר," אמר אנדי. הארי בהה בדונאט שלו בעצב. הוא נגס בו בחוסר חשק. משהו בו הרגיש מפוספס. הארי הרגיש כאילו הוא שוכח משהו, אבל לא היה לו צל של מושג מהו.

הערב ירד על דיירי הטירה, והארי ואנדי ישבו בחדר המועדון והביטו בשאר הגריפינדורים מתפנים לעיסוקיהם השונים.
"זה כל כך מוזר," אנדי אמר פתאום, "להיות בהוגוורטס, להשתתף בשיעורים, להיות מוקף בחברים, ועדיין לא באמת להיות חלק מזה. כאילו, אני לא באמת צריך לכתוב את החיבור של סנייפ, נכון? הוא לא יעשה לי כלום, ואני בספק אם משהו מזה יהיה רלוונטי כשהוא יתעורר מזה."
"אתה יכול פשוט למלא את הדף בפרצופים מחייכים, כך או כך סנייפ ייתן לך קס"מ," הארי גיחך. "למעשה, כל המורים יתנהגו ככה."
השיחה על המורים הזכירה לו שוב את ראש הבית שלו לשעבר. "אתה בטוח שאתה לא זוכר מי זאת מקגונגל?" הארי ניסה שוב.
אנדי נאנח. "אני לא יודע, הארי. מה אמיתי? ומה לא? ומי אמיתי? הכול כל כך מבלבל אותי…"
"זה מה שאני חווה כל השנה," הארי העיר, "אבל אתה בעצמך כתבת על מקגונגל. הנה, תראה."
הארי הושיט לאנדי את היומן, וזה עלעל בו בתגובה. עד מהרה פניו התכרכמו.
"מצאת?" הארי שאל.
אנדי הניד בראשו באיטיות, ואז הארי ראה על איזה עמוד הוא נעצר. כמובן, הארי שכח מזה לגמרי, אבל אנדי כרגע הביט בשמו מתנוסס בגאון ברשימת החשודים של הארי.
"אני הייתי חשוד מבחינתך?" הוא שאל בקול חלש ורועד.
הארי הרגיש גוש חונק את גרונו. איך הוא נתן לזה לקרות? איך הוא לא מחק את זה קודם?
"אנדי, אני…" הארי החל לומר, אך למעשה הוא לא ידע כיצד להמשיך. אין דרך בה יוכל להמתיק את זה.
"סליחה," הוא אמר לבסוף.
אנדי הביט בהארי, והניח יד מנחמת על כתפו. "אני מבין," הוא השיב. "במצב משוגע כזה, כולם חשודים, וכל דבר הכי קטן יכול להיות סיבה לעורר חשד. אני מבין למה כתבת כאן גם אותי. ואילו הייתי במקומך, הייתי גם כותב את השם שלי."
הארי הנהן. הוא לא היה בטוח שאנדי באמת סלח לו, אבל זה המעט שהיה יכול להשיג. בתוך תוכו, הוא קצת שמח שאנדי היה סלחן כל כך. המצב הזה בוודאי היה קשה יותר לו היה מדובר בכל אחד אחר.
"אני אמשיך לחפש אותה עכשיו," אנדי העביר נושא. ניכר שגם הוא חש לא בנוח מהמצב. "איך אמרת שקוראים לה?"
"מינרווה מקגונגל," הארי ענה. הוא לקח את היומן, דפדף לעמוד בו אנדי הזעיק עזרה, והושיט לו אותו בחזרה.
"נו, אתה רואה?" חייך הארי, ממתין לתגובתו של אנדי.
אנדי סרק את היומן במבטו מספר פעמים, והארי ראה את עיניו נעות הלוך ושוב לאורך הדף. הוא נראה מבולבל.
"מה אני רואה?" תהה אנדי. "היא לא מוזכרת."
הארי חטף את היומן, עובר עליו בקדחתנות. לא, זה לא יכול להיות.
השם שלה לא היה מוזכר בשום מקום. הארי היה בטוח שאנדי פנה אליה מפורשות, אבל עכשיו נראה כאילו אנדי כתב כי הוא שוקל לפנות לפרופסור דמבלדור ולהיוועץ איתו. הראש של הארי כאב. האם הוא זכר לא נכון את הכתוב, או שזה באמת השתנה? מה הולך כאן?
"אני מבין שזה מבלבל," אמר אנדי. "גם אותי זה מבלבל. אבל אני סומך עליך. אם אתה אומר שיש פרופסור מקבונגלשמידט, אז כנראה שיש. ואנחנו עוד נחזיר אותה."
"אנחנו?" הארי בהה בו. "אנדי, אתה מבין שאתה חייב להשתתף באסיפות הליליות, כן?"
"מה?" אנדי נראה מבועת. "למה שאני אצטרך?"
הארי נאנח. הוא באמת צריך להסביר לו את זה.
"אם אתה פשוט לא תופיע שם את ישר תהיה על הכוונת של האדון. אנחנו לא משחקים פה איזה משחק ילדים. אסור לאפשר למישהו לחשוד בך. אתה תצטרך להנמיך פרופיל."
הארי חש בצביטת געגועים בהזכירו את הביטוי. זה היה משפט שלא מזמן היו צריכים להחדיר לתודעה של הארי.
"אבל," אנדי צפה בו באומללות. "הם יכולים להעלים אותי."
"זה סיכון שנהיה חייבים לקחת," הארי אמר. הוא בקושי האמין למה שהוא עצמו אומר. הוא מהמר על החיים של חבר שלו בשביל שאולי הם יוכלו לשרוד עוד כמה ימים נוספים כדי לפתור את התעלומה הזאת. "ואני חושב שבגלל זה אנחנו צריכים לחלץ עוד מישהו כבר הערב. כדי שאני לא אשאר לבד."
הארי לא הצליח להגיד את זה בלי להישמע אנוכי, אבל הוא האמין – או לפחות קיווה, שהם עושים את זה לטובתה של הוגוורטס כולה. הוא הרגיש שהוא שולח את חברו הטוב ביותר אל זרועות המוות הפתוחות.
"אז נצטרך להזכיר בפני מישהו את האנומליות שקשורות אליו," אמר אנדי בהרהור. "מישהו שאולי… שאולי יחליף אותי, אם אפסיק להיות קיים הלילה."
השתיקה הייתה כבדה. המילים של אנדי היו טעונות ביותר רגש משהוא היה מוכן לחשוף, אבל הארי ראה את הפחד בעיניים שלו.
"אז על מי חשבת?" אנדי שאל.
הארי סקר את הנוכחים סביבו. איזה דבר מוזר יש בלבנדר, למשל, חוץ מההתאהבות הבלתי מוסברת שלה ברון? הארי הצליח לחשוב על משהו. באופן כללי, בתקופה האחרונה, היא לא בלטה במיוחד בצורה יוצאת מן הכלל. הוא יצטרך לחשוב על מישהו אחר. ואז הארי עלה על זה.
היא תמיד הסתובבה עם לבנדר, וכלפי חוץ לא נראה אצלה משהו חריג (אם כי יש כאלה שיטענו שהיא יפה באופן יוצא מן הכלל). אולם, בתחילת השנה היא סיפרה סיפור שרבים יחשיבו כלא פחות מחריג, שנגע במישהו שהיה קרוב משפחה שלה. היא ללא ספק מתאימה.
"פרוואטי," הארי מילמל. "היא צריכה להיות האחת."
"מה, לצאת איתה לנשף?" אנדי גיחך. "אין סיכוי, אתה ממש לא בליגה שלה."
הארי התעלם ממנו.
"היא די חכמה, והיא יכולה להיות ממש מועילה לצוות שלנו."
"מה חריג בה?" אנדי שאל.
"הסיפור שלה על ברהאמה בתחילת שנה," הזכיר לו הארי. "הזמן שבו הופעת משום מקום – כלומר, הזמן שבו התחיל כל הבלגן."
אנדי הרים אליו גבה בעצבנות.
"אז מה לגבי זה? זה בהחלט היה סיפור חריג, אבל אתה חושב שלהזכיר אותו יעזור לנו?"
"לא יודע," הארי אמר. "יש רק דרך אחת לבדוק. איפה היא בכלל?"
הם הביטו סביבם. פרוואטי לא נראתה בשום מקום.
"טוב, היא תהיה חייבת להופיע מתישהו," אנדי אמר לבסוף, "הרי כולם מסתובבים פה בהתרגשות לפני שהולכים לאסיפה. בטח היא בינתיים במעונות הבנות."
"הבנתי," אמר הארי. "אז יהיה לנו חלון הזדמנויות קצר. נצטרך לעצור אותה בזמן שכולם יורדים אל האולם, לנסות להוציא אותה מהטראנס ולשלוח את שניכם למטה, ולקוות שאף אחד מכם לא ייבחר."
אנדי חייך באופטימיות.
"כמו שאתה רואה, הסיכויים נראים לטובתנו."

אמנם המצב לא נראה מזהיר, אבל בכל זאת הארי התרגש לקראת מה שהם עומדים לעשות. עבר זמן מאז יצא למשימות חסרות סיכוי כאלה, והוא התגעגע לתחושת האדרנלין שצפה בעורקיו. נכון, אמנם זה לא עם רון, אבל הפעם הוא מגבש לעצמו חבורה חדשה. והפעם יהיו בה שלושה חברים, ולא שניים.
הוא המתין לבדו בדריכות בחדר המועדון, וכשהגיעה העת, המדרגות מחדרי השינה התמלאו בגריפינדורים שפטפטו להם בהתרגשות. הארי ראה את רון, שיימוס ודין יורדים מחדר השינה, ואנדי השתרך אחריהם. הוא היה מחוייך ונלהב כמוהם, אך כשחלף ליד הארי הוא שלח לו קריצה.
הארי הפנה את מבטו אל המדרגות של חדרי הבנות. הוא ראה את ג'יני יורדת עם כמה חברות מהשנה שלה, ולאחר כמה שניות הוא ראה את לבנדר ופרוואטי. זה עכשיו או לעולם לא.
הארי הגניב מבט לעבר אנדי, וזה החזיר לו הנהון. שניהם התקרבו לעבר פרוואטי בחיוך.
"היי," אנדי קרן לעברה.
"שלום, אנדי!" פרוואטי חייכה אליו, וחשפה שתי שורות שיניים צחורות וישרות. "גם אתה מתרגש לקראת האסיפה הערב?"
"כמובן!" אנדי ענה לה בחיוך.
פרוואטי הנהנה לעברו בנימוס, ופנתה להמשיך הלאה. "לבנדר כבר התקדמה, אתה בא?"
הארי הבין שהגיעה העת לעכב אותה. הוא טפח על כתפה בעדינות. "שלום, פרוואטי!" הוא חייך אליה.
פרוואטי הסתובבה אליו. החיוך שלה נראה כה טבעי. "הארי, אני שמחה לראות שהצטרפת אלינו בסוף!" היא קרנה לעברו, "ממתי אתה אחד מאיתנו?"
הארי צחק בביישנות. "אנחנו יכולים לדבר איתך רגע?" הוא אמר לה במקום לענות תשובה ישירה.
"מה, עכשיו?" היא שאלה. היא עדיין חייכה, אבל הביטה כל הזמן לכיוון החור שמאחורי התמונה. "אני צריכה למהר, אבל בטח תוכל לספר לי תוך כדי הליכה לאולם הגדול."
אנדי הגניב מבט לעבר הארי, אך הארי הניד בראשו. הם צריכים להיות רחוקים מכולם – אי אפשר לקחת סיכון.
"רק סיפור קצר שאני חייב לספר לך, אם אפשר," הוא התעקש, "בואי נישאר פה קצת, לא יקרה כלום."
החיוך על שפתיה של פרוואטי כבר לא נראה טבעי כל כך. "אני לא בטוחה שזה רעיון טוב, הארי," היא השיבה, ורגלה רטטה באי נוחות. "אני חושבת שהאדון לא –"
"–קוראים לו ברהאמה," הארי מיהר לומר, עוד בטרם כולם הסתלקו משם. הוא החליט שלעזאזל הזהירות, אין לו זמן לבזבז. "הוא אח של סבתא של – שלנו –"
"שלנו?" היא שאלה, ועל אף החיוך ניכר שהיא הייתה מבולבלת. אולם, מלבד זאת לא ניכר עליבה שהיא זיהתה את הסיפור.
"ברהאמה, מהודו," הסביר הארי, "ארץ שידועה בקסם האפל שלה."
"אם אתה אומר," היא צחקקה. היא המשיכה להגניב מבט אל מעבר לכתפו, אבל הארי ואנדי חסמו כל נתיב מילוט אפשרי.
"ברהאמה חזר הביתה לאחר רחצת הבוקר שלו בנהר. הוא כל הזמן הרגיש שמשהו תופס לו את הרגל מתחת למים, אבל הוא לא ראה שום דבר," הארי אמר במהירות, "וכשהוא חזר הביתה הוא לא ראה אף אחד בדרך, שזה מוזר כי תמיד יש שם אנשים."
פרוואטי הנהנה בשתיקה. החיוך שלה איבד חלק מהזוהר שלו.
"והוא שמע צעדים, אבל לא ראה אף אחד," המשיך הארי. "הוא שמע נשימות. הוא שמע קולות. הוא ראה צלליות. הוא הרגיש שנוגעים בו. אבל הוא לא ראה כלום. וכשהוא הגיע הביתה הוא ראה שהבית ריק, ושאמא שלו קוראת לו ממקום אחד, אבל גם ממקום אחר, ואז – ואז –"
"ואז?" היא שאלה. האישונים שלה התרחבו לפתע, ואז התכווצו, ושבו לגודלם הטבעי, ולרגע היא לא נראתה כמו עצמה. החיוך שלה כבר נעלם כלא היה, והיא נראתה פתאום מאוד חיוורת. "אתה לא יודע מה קרה אחר כך, כי קטעת אותי!" פרוואטי הטיחה בו.
"סליחה?" הארי שאל בבלבול.
"הארי, אתה ממש גרוע בלספר צ'יזבטים," היא מלמלה, "ואמצע הלילה עכשיו. מה אני עושה מחוץ למיטה?"

המשך יבוא...

פספוסים – ספיישל MEMES!!!

זוכרים שהבטחנו הפתעה בפספוסים הקודמים? גבירותיי ורבותיי, קבלו את הפספוסים במהדורה מיוחדת: ספיישל הmemes הגדול של אנדי! קולולולולולולולו
מדובר בממים שהכנו ואספנו במהלך כל תקופת הכתיבה, כך שחלק מהמימז עוסקים באירועים שקרו בדברים שקרו ממש לפני פרק או שניים, אבל יש כאלה שעוסקים גם בתחילת הסיפור או הפספוסים, אז יכול להיות שתצטרכו להתאמץ ולהיזכר בפרקים שכבר הספקתם לשכוח. כמו כן, לא את כל הממים אנחנו יצרנו – חלק מהמימז נשלחו אלינו על ידי קוראים שיצרו אותם בהשראת הפאנפיק. אז כמובן שהקרדיט מגיע גם לאותם קוראים, שבטוח יהנו או משהו ✨
למי שמרגיש שחסרים לו קצת פספוסים רגילים, אל דאגה. לקט של פספוסים קלאסיים מהפרק האחרון ממתין לכם ממש כאן בסוף ההודעה.



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-



-~-






-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-




הפספוסים הקלאסיים

כמובטח, הפספוסים הרגילים והאהובים לא נעלמו.

"–תירגע," הארי עצר אותו. "קודם כל, תנשום עמוק. ותיקח איזה סניקרס. אתה לא אתה כשאתה רעב."
הארי הושיט לאנדי חטיף, ואנדי טרף אותו ברעבתנות. לא עברה שנייה, ועל הכיסא מול הארי ישב כעת לא אחר מאשר–
"חישוק," העין של הארי רטטה. "הוא היה חישוק כל הזמן הזה."

-~-

"אתה מתכוון דמבלדור קשקושים בלאבוש קוקו שפיץ? הדמבלדור הזה? עם האח שעושה מעשים מגונים עם עיזים? האבא שנרקב בכלא? האמא רוסייה טפי שטוטה ניפאנימאייש חראשו? והזאתי שעיזים מוגלגיות עשו לה טראומה?"

-~-

"בוא נשלח לסנאפלס ינשוף," הארי הציע, ואנדי הנהן בהסכמה. "הדרך לינשופיה מפה לא ארוכה," הוא אמר.
הארי שיקר. הדרך לינשופייה הייתה מאוד מאוד ארוכה. למעשה, על כל המסע שלהם לינשופייה אפשר להרחיב בחלק שלם בפני עצמו, המפרט את הרפתקאותיהם של אנדי והארי בנבכי המסדרונות של הוגוורטס, אבל כדי לחסוך לכם הקוראים את הטרחה, נקצר את זה לזמן שבו הגיעו השניים ליעדם, מוכנים לשלוח את הינשוף המיוחל אל חברם היקר ביותר–
"–סגור," אנדי קרא את השלט בעוגמה. "אני נמצא שנים בטירה ומעולם לא ראיתי את הינשופייה סגורה."

-~-

השיחה על המורים הזכירה לו שוב את מורת רוחו.

-~-

"אני לא הזכרתי אותה אפילו פעם אחת, וגם לא כתבתי פה שאני אוכל אצל מקדונלדס. על מה אתה מדבר?"

-~-

"מי אבל יוכל להתאים את עצמו לנעליים כאלה גדולות?" שאל אנדי. "מי יכול להחליף מוח חריף וחוש מנהיגות כמו שלי?"
"יופי, אנדי," הארי גילגל עיניים. "אני מתאר לעצמי שתשעים אחוז מהתלמידים בבית גריפינדור."

-~-

אמנם זה לא עם רון (וגם לא עם הרמיוני אבל הארי לא זכר! הוא נקבה! חחחח)

-~-

"ואז?" היא שאלה. רגע, שאלה מי? כאילו, הבנתם את הסימבוליקה? היא קטעה את זה באותו מקום שבו אנדי קטע את זה כשהיא סיפרה, והתמיהה של מי היא זהה בדיוק לתמיהה שהייתה בפרק הראשון! הכל מתחבר! ועד כאן שיעור ספרות עם לוקהרט להיום, ילדים! בדרך כלל פשוט הייתי אומר "קרדיטים", אבל לא כך הדבר הפעם. כי הפעם, ילדים, אני משדר מהמחתרת. רודפים אחריי שוטרים משום מה. זה קרה בפספוסים לפני כמה פרקים, אז אני לא יכול להגיד לכם איפה אני. זה מסוכן מדי. ואם הם יתפסו אותי… טוב, אני פשוט לא אתן להם את ההזדמנות.

עאעאעאעאעאעאא

מדהיייייייייייייםםםםםם
פשוט מגניבבב
הכי אהבתי את:
אנדי: מתעטש
המוח שלי:


ווווואי, יפההה
באמת מדהייםםם

"עשר נקודות לגריפינדור על האיחור האופנתי!"
הידד.
טוב, השלמתי פרקים!
כמה קריפי!
כמה מסתורי!
כמה מרתק!
כמה מקורי!
כמה ממחזר (יומן מדבר, ברצינות?)!
כמה אנדי!

מדהים
לשם שינוי הבנתי את כל הרפרנסים (נראלי??)

אחרי שהארי העיר את אנדי מהכישוף, הוא הגיע בפרק הקודם לשתי מסקנות: הראשונה היא שצריך לנסות ליצור קשר עם העולם החיצון כדי להזעיק עזרה, והשנייה היא שאמנם אנדי ער אך הוא בסכנה שייבחר באסיפה בכל לילה. בניסיון להתמודד עם המסקנה הראשונה, הארי ניסה ליצור קשר עם סיריוס בלק, אלא שהינשופיה סגורה וגם אבקת פלו לא באה בחשבון, במיוחד משום שבניסיון להשיג אבקה, הרמיוני פשוט נלקחה מול עיניו ונשכחה ממנו באותו רגע. לגבי המסקנה השנייה, הארי הצליח להעיר דמות נוספת - את פרוואטי פאטיל, ממש רגע לפני שהלכה עם אנדי לאסיפה. האם מישהו מהם ייבחר ויודח במהלכה?

פרק עשרים ושבעה

קרני השמש אותתו להארי שהבוקר הגיע, ושעליו לצאת מהמיטה ולהתחיל את היום. אבל משהו בחומה המנחם של השמיכה שיכנע אותו שאולי כמה דקות נוספות לא יזיקו לו במיטה. אולי אפילו שעות. למרות שישן לא מעט, הוא עדיין הרגיש עייף. אם מקגונגל תשאל, הוא פשוט יגיד לה שהוא נשאר עד מאוחר להשלים שיעורי בית. אחרי הכול, הוא כבר נעדר להרבה מאוד זמן מהוגוורטס.
רגע אחד. הזכרונות מכל השבוע האחרון חזרו הציפו אותו פתאום. אין מקגונגל. אין נוויל. ומה עם האחרים?
אנדי. פרוואטי. את שניהם הוא שלח אתמול לאסיפה. הלב שלו הלם בפראות, הסיכוי שמישהו מהם לא חזר היה קטן, אך ממשי.
הוא ספר את המיטות סביבו – ארבע מיטות, ועוד המיטה שלו – חמש מיטות. נוויל איננו, אך כל השאר ישנם. אנדי שרד.
בהקלה מסוייגת, הארי נעמד בזהירות והביט סביבו. הוא ראה את דין תומאס יוצא מהשירותים ומנופף לו לשלום. "בוקר טוב, הארי!" הוא חייך אליו.
הארי הגניב לעברו חיוך מאולץ בתגובה. הוא לא היה שליו לחלוטין, הוא עדיין דאג לשלומה של פרוואטי.
"ארוחת בוקר?" הוא שאל את דין בהיסח הדעת, "ואז לשיעור?"
"אין מה למהר, שבת היום," דין קרן, "לשבת כל היום בחדר המועדון ולצפות בגשם מהחלון."
דין ירד מטה בדילוגים עליזים וחסרי דאגות, והארי הביט סביבו. לא הייתה כל נפש חיה בחדר מלבדו, אז כולם ודאי למטה. הוא מיהר להתארגן ולרדת, עדיין חרד לגורלה של השותפה החדשה.
כשהגיע לחדר המועדון הוא ראה כמה תלמידים סביבו – אבל לא אנדי ולא פרוואטי. המתח הרג אותו. הוא החליט שלעזאזל הזהירות, הוא פשוט ישאל. הוא ניגש לדין ושאל אותו, "תגיד, אתה יודע איפה פרוואטי?"
"פרוואטי?" דין נראה מבולבל לרגע, והארי חשש שקרה הגרוע מכל. "פרוואטי…" דין עוד נראה מהורהר, והלב של הארי ויתר על פעימות סדירות בשלב הזה, "היא בטח ירדה למטה לאכול."
הארי נאנח. הוא שקל לרגע לנזוף בדין על הלחץ המיותר שנגרם לו, אבל מצד שני, דין בוודאי לא היה מבין על מה המהומה. הוא ויתר, הודה לדין ויצא מחדר המועדון.
הוא ירד במדרגות אל האולם הגדול שתיים שתיים, דורך מבלי משים על המדרגה הנעלמת שפעם הייתה נוויל, חולף על פני זוג עיניים גדולות וחומות שהיו טמועות בקיר לימינו –
הארי נעצר באחת. העיניים האלה. הן היו מאוד יפות, והן אכן הסבו את תשומת ליבו, אך לא היה אפשר לטעות בהן.
אלה היו עיניה של פרוואטי.
אז היא כן נעלמה בסופו של דבר? ואם כך, איך דין זוכר אותה? הארי ניסה לחשוב על איזשהו הסבר הגיוני לעניין, אבל הוא מעולם לא הצטיין בחשיבה שקולה. גם בהרפתקאותיו עם רון, היה להם יותר מזל משכל בכל מה שקשור להיגיון.
ואז, כשהגיע לאולם הגדול, הוא כן ראה את פרוואטי. היא ישבה ליד אנדי וניסתה לחייך. הארי שקל לרגע האם היא או אנדי יותר גרועים בזה. הוא סיכם את זה בתיקו.
"היי," הארי קרא לעברם, מנסה להישמע אדיש. הוא תפס מקום ליד אנדי וערם על צלחתו מכל טוב. "הכול בסדר?"
"מעולה," אנדי השיב ביובש. "לפחות אנחנו קיימים עדיין, אה?"
הארי הנהן.
"אז מי הודח אתמול? מישהו חשוב?" הוא שאל.
"לא," פרוואטי ענתה. היא נשמעה מדוכדכת. "מרכוס פלינט."
הארי הפנה אליהם מבט שואל.
"הקפטן של קבוצת הקווידיץ' של סלית'רין," אנדי הסביר.
"ולמה פרוואטי ככה? היה לה קראש עליו?" הארי גיחך.
"פדמה," היה כל מה שהיא הצליחה למלמל, ואז נפל להארי האסימון.
העיניים שראה בדרכו לאולם הגדול היו שייכות לפדמה פאטיל, אחותה התאומה של פרוואטי.
נדמה היה שהיא מתחילה לדמוע. "היא הודחה לפני יומיים. נזכרתי בזה. אני בעצמי הצבעתי לה."
הארי הביט בה במבט אטום. הוא באמת נזכר שלא בירר מי הודח בלילה שקדם להדחה האחרונה. ועכשיו, מה הוא אמור לענות לה?
"אני, אממ…" הוא הימהם, "אני חושב ש…"
אבל למזלו, הוא לא נדרש יותר מדי לדבר. נראה שאנדי עשה את העבודה במקומו, כשהניח יד מנחמת על כתפה של פרוואטי וקירב אותה לחיקו.
"זאת לא הייתה באמת הבחירה שלך, פרוואטי," אנדי לחש לה בקול נמוך, "הרי האיש הזה… ה… ה'אדון' ההוא, הוא זה שכופה עלינו לבחור בכל פעם. זאת לא אשמתך."
פרוואטי הנהנה בדממה, וקברה את ראשה בחיקו של אנדי. וכשהארי הביט בהם, הוא הרגיש כאילו הוא צופה בהם מבעד למשקפת הפוכה. כאילו הוא פולש לרגע אינטימי של שניהם בלבד, והוא ממש לא שייך אליו. כמו הילד האחד ההוא בעבודה משותפת שלא באמת עושה כלום ומקבל ציון עובר.
נהדר, הוא רק גיבש לעצמו חבורה וכבר הפך לגלגל שלישי.
פרוואטי הרימה את ראשה ומחתה את דמעותיה. "מי שזה לא יהיה שעושה לנו את זה," היא לחשה בקול אפל, "מי שלקח את אחותי – את כולם – הוא ישלם על זה. והוא יחטוף כל כך חזק."
הארי ואנדי הנהנו בדממה. הארי לא אמר דבר כי חשש שיאמר את המילים הלא נכונות. אנדי שמר על שתיקה גם הוא, והארי הניח שזה נבע מהאינטלגנציה החברתית הגבוהה שלו.
"הארי," פרוואטי הישירה אליו מבט, "אתה עשית את זה בעבר. אתה התמודדת עם האופל וניצחת. איך עושים את זה שוב?"
איך עושים את זה שוב באמת? המבטים השואלים של אנדי ופרוואטי לא עזרו לו לחשוב בצלילות. "אממ… חשבנו על סיריוס," הוא התגמגם. הדיבור שלו נשמע יותר מגושם משתכנן.
"סיריוס?" פרוואטי לחשה בקול עדין, "סיריוס בלק? אז אנחנו פונים לעבריינים עכשיו? המצב עד כדי כך נואש?"
"לא, לא, הוא לא –" הארי החל לומר, אבל אז עצר את עצמו. האם באמת בטוח לשתף את פרוואטי בכל האמת על סיריוס? כשכל זה ייגמר, זה יהווה סיכון רציני למסדר עוף החול.
ומצד שני, נראה שלא נותרה להארי כל ברירה. הוא הביט לצדדים, וידא שאיש אינו מקשיב להם, והחל לדבר.
"סיריוס בלק הוא לא אוכל מוות. בעצם, הוא אפילו לא פושע. זה רק מה שרצו שתחשבי," הוא פתח. משם הוא התחל לגולל בפניה ובפני אנדי (שככל הנראה כבר שמע את רוב הסיפור) את סיפור האיחוד שלו מחדש עם סנדקו והפרשה של פיטר פטיגרו.
פרוואטי נראתה מרותקת להפליא, והנהנה בהתלהבות מפעם לפעם. "ולא הצלחתם ליצור איתו קשר?" היא שאלה, "ניסיתם לשלוח מכתב?"
"אין ינשופיה," אנדי מיהר לעדכן אותה.
פרוואטי נראתה מהורהרת. נראה שהיא קיבלה די בשלווה את העובדה שסיריוס הוא לא מי שהיא חשבה שהוא, והארי התפלא מהחוסן הנפשי שהיא מפגינה. חבל שהוא לא גילה אותה מוקדם יותר, היא הייתה יכולה להוות צלע נוספת לצוות שלו ושל רון.
"יש עוד דרכים שאפשר ליצור איתו קשר?" היא שאלה, "אולי לא באופן ישיר, אבל עדיין בדרך שבה הוא יקבל את המסר?"
האם באמת יש דרך כזו? הארי הרגיש שהוא תקשר עם סיריוס בכל כך הרבה דרכים – דרך האח, כמובן, אבל הניסיון להשיג אבקת פלו עלה בתוהו. ועל הדוויג לא היה כמובן על מה לדבר. ובכל זאת, נראה היה שסיריוס הראה מעורבות בכל מה שקורה להארי בבית הספר. כאילו היה לו מישהו מבפנים…
"יש לו איזה סבא או משהו שניהל את הוגוורטס פעם," הארי נזכר לבסוף, "קוראים לו פיניאס ניגלוס בלק. יש דיוקן שלו במשרד המנהל, ודיוקן זהה בבית של סיריוס, והוא יכול לעבור ביניהם."
"אז כל מה שצריך לעשות זה ללכת למשרד המנהל, מה?" אנדי שאל. "די פשוט סך הכול."
"כן," הארי אמר ביובש, נזכר באיבה בפעם שעברה שבה ניסה לפרוץ למשרד המנהל. אומנם זה היה ביקום אחר – שלא לדבר על כך שזה בכלל היה משרד אחר של מנהל אחר לגמרי – אבל להארי לא הייתה הרגשה טובה לגבי זה.
"אולי נצטרך פשוט להשיג אישור מיוחד מהמנהל? אני בטוחה שהוא יסכים," פרוואטי הציעה.
"עכשיו כשאני חושב על זה," הארי נזכר פתאום. "מי בכלל המנהל? אמרתם שדמבלדור מת, לא? אז מי החליף את מקומו?"
השניים נראו תמהים, כאילו הם לא מאמינים שחברם בכלל העלה שאלה כה מגוחכת.
"אתה לא יודע?" אנדי גיחך. "זה… אממ… אה. מי זה באמת?"
"הרבה מסתורין אופף את הדמות הזאת," פרוואטי לחשה, בטון שהזכיר להארי את איך שהיא סיפרה את הסיפור על ברהאמה. "אף אחד לא באמת יודע מי זה, אבל כולם סומכים עליו בעיניים עצומות. הוא אחראי בערך על כל דבר שזז כרגע."
"מי, ה'אדון' הזה? האיש עם הברדס מהאסיפה?" הארי גיחך, "טוב, הוא לא אחראי עלינו. ואנחנו הולכים לעצור אותו כל עוד יש לנו את האפשרות לעשות את זה. כל עוד נשאר את מי להציל."

הארי, פרוואטי ואנדי לא ביזבזו רגע נוסף מרגע סיום השיחה ביניהם. הם עברו שלושתם דרך דלתות עץ האלון הכבדות של האולם, שמים פעמיהם לכיוון משרדו של מישהו שהארי קיווה לחשוף את זהותו. כמו שניסה כשיצא למבצע דומה עם וויל, וונדי ואליוט, הוא החליט שיהיה כדאי קודם לבדוק את הכניסה למשרד כדי לבחון את האפשרויות שלהם. הוא קיווה שאולי בדרך פלא אחת הסיסמאות שדמבלדור השאיר לו בעבר (כמו 'קרמבו', לדוגמה) נשארו רלוונטיות עד עכשיו, או שיצליח לעקוב אחרי מישהו אחר שייכנס למשרד. בין כה וכה, הארי ידע שלא יוכל להחליט שום דבר לפני שיראה את המצב בשטח.
אחרי מעבר ממושך ממסדרון פתלתל אחד לאחר, הארי מצא את עצמו ניצב מול פסל אבן מוכר להפליא. הגרגויל נותר זועף כמו תמיד, דבר שדווקא שימח את הארי במידה מסוימת. אך מה ששימח אותו יותר מכל היה מה שראה לצידו של גרגויל האבן – כלום! הדרגנוע הלולייני היה פתוח לרווחה.
"המעבר לא חסום!" הארי קרא בהפתעה.
"אז המשרד פתוח לקהל הרחב?" אנדי גירד בראשו. "זה קצת מוזר, אתה לא חושב?"
"לא יודע, אולי האחרון שעבר פה שכח לסגור אחריו," הארי משך בכתפיו. הוא ניתר במדרגות אל דלת הכניסה למשרד, חבריו מצליחים בקושי לעמוד בקצב.
"יו, אף פעם לא הייתי פה," מלמלה פרוואטי בהתרגשות.
"אני דווקא הייתי פה בתחילת השנה," אנדי מלמל ביובש, "כשהיה את כל הסיפור של… אתה יודע, הארי, שכאילו שכחת אותי והכול…"
הארי התעלם מההערה של אנדי. ההתרגשות מילאה אותו מבפנים, לקראת השיחה הצפויה עם פיניאס ניגלוס בלק, אדם שבפני עצמו לא היה כל כך מרגש, אבל נתן לו את האפשרות לדבר עם סיריוס. סיריוס! הוא ייחל כבר הרבה זמן לראות את פרצופו המוכר, וקיווה בכל מאודו שהקללה של האדון ההוא לא מצאה את דרכה אל מחוץ לשטחי הטירה.
הארי דחף קלות את הדלת וסרק את פנים המשרד.
אף אחד לא ישב בכיסא מאחורי שולחן הכתיבה של פרופסור דמבלדור. למעשה, לא ניכר בכלל שמישהו אחר שכן שם בכל התקופה האחרונה. הארי היה בטוח שהמשרד לא השתנה אפילו קצת מאז הביקור האחרון שלו במקום; מכשירי הכסף המזמזמים של דמבלדור עדיין נחו במקומם, יחד עם ערימה של מכתבים וקסת דיו. אבל אז הארי הרים את עיניו אל הקירות, ומשהו נראה לו שונה. הוא לא קלט את זה מיד – העיניים שהשיבו לו מבט היו שייכות לאותם מנהלי עבר מפורסמים שהנהיגו את שיטתם לפני שנים רבות. אבל משהו לא הסתדר לו בתמונות האלה. הוא לקח כמה צעדים כדי לבחון את התמונות יותר מקרוב, ואז מבטו נח על הדיוקן שחיפש.
"הנה, זה פיניאס ניגלוס," הארי אמר, מצביע על דיוקן שנתלה מאחורי הכיסא של המנהל. עיניו האטומות של האציל מבית בלק שלחו לעברו מבט קפוא.
"מה זה, הוא ישן בעיניים פקוחות?" אנדי תהה. "לא ידעתי שזה אפשרי."
פרוואטי התקרבה אליו באיטיות ובחנה את תמונתו מקרוב. "החיוך שלו לא נעים במיוחד," היא ציינה.
הארי גיחך. "זה האיש," הוא אמר. "לא התחייבתי שהוא יהיה סימפטי במיוחד, אבל הוא קצה החוט שלנו לעולם החיצון. אבל מה יש, פרופסור בלק? למה אתה מתעלם מאיתנו?"
"היי, אני מכיר אותו," אנדי הצביע על דיוקן אחר, "הוא תלוי בקדוש מנגו גם. הייתי חולף לידו בכל פעם שהייתי מבקר את סבא שלי בבית החולים."
הארי הביט באנדי בסקרנות. הילד הזה מלא הפתעות. "תנסה ליצור איתו קשר," הוא ביקש.
ובזמן שאנדי ניסה לפתוח בשיחה עם הדיוקן, הארי חזר להתמקד בפיניאס ניגלוס. החיוך המרושע שלו נראה מרושע אפילו יותר כשלא נע בכלל.
"הוא מתנהג כמו דיוקן של מוגלגים," הפטיר הארי.
פרוואטי הפנתה לו מבט סקרן. "דיוקן של מוגלגים?" היא שאלה, "מה פירוש?"
"זה אומר שזה לא זז," הוא ענה, "ממש חפץ דומם."
פרוואטי נקשה קלות על הדיוקן. "נו, אז זה מה שזה," היא אמרה.
"סליחה?"
"הפיניאס פרב הזה, איך שלא קוראים לו," היא הסבירה, "הוא דיוקן מוגלגי. ונראה שגם הבחור של אנדי דומם."
"איך את יודעת?" הארי שאל.
"תראה, הם לא ממצמצים," היא הסבירה. "אף אחד מהדיוקנאות לא הניד עפעף מהשנייה שנכנסנו. הם ממש קפואים."
הארי התרחק מעט, מנסה לקלוט כמה שיותר דיוקנאות בשדה הראייה שלו. אנדי נהג כמוהו. ועד מהרה הם נוכחו לגלות שפרוואטי צודקת.
"טוב, זה סתם את הגולל על הדיוקן," אנדי נאנח. "מה עכשיו, הארי?"
פרוואטי הפנתה אליו מבט שואל. "כן, מה עכשיו, הארי?"
שוב הם והמבטים השואלים שלהם. הארי הרגיש שהם תולים בו יותר מדי תקוות, כאילו הם פסיביים מדי.
"אתם יודעים, זה שאני אולי נאבקתי קצת בוולדמורט לא אומר שאתם לא יכולים להציע גם רעיונות," הוא רטן.
"נכון, אבל…" אנדי גיחך בביישנות, "אין לנו כל כך רעיונות."
"אנחנו חזרנו לחשוב בצלילות רק ביממה האחרונה," פרוואטי הוסיפה. "טוב, אולי אנדי קצת יותר זמן, אבל אני עדיין מנסה להתרגל לעולם המוזר הזה שאני נמצאת בו ולכל הסיפור שסובב אותו. אנדי ניסה לספר לי אתמול את מה שעבר עליך בתקופה שנעדרת, זה נשמע ממש מאתגר. באמת עברת יותר מאיתנו, ואתה בהחלט מנוסה יותר. אז מה עכשיו, הארי?"
מה עכשיו באמת? אין פלו, אין ינשופים, אין דיוקן. לו רק הייתה דרך אחרת לתקשר עם סיריוס… איך עוד הם היו נפגשים?
"אה, מה עם היציאות הסודיות להוגסמיד?" הארי הציע פתאום כשנזכר איך סיריוס פלש לטירה בשנתו השלישית.
"עם כל הערפל הזה, אני בספק אם הוגסמיד קיימת בכלל," פרוואטי הפטירה. נראה שהצדק עימה – הארי היה בספק אם הדיוקן של המכשפה שתומת העין עוד עמד על תילו בשלב הזה, אבל הוא אפילו לא הרגיש צורך לבדוק. זה ברור – כל הרמזים עד עכשיו מראים שאין דרך באמת לצאת מגבולות הטירה.
הארי התהלך לו לאורך המשרד בטרדה. מה עוד הם יכולים לעשות? לו רק מישהו היה רומז לו משהו בכיוון הנכון, זה היה מקל עליו. כך זה תמיד היה קורה, אבל לא הפעם. והארי מעולם לא הרגיש כה חסר אונים.
"נו, סיריוס הוא מלך התעלולים, אין איזו דרך נוספת שהוא הציע שדרכה תוכלו לתקשר?" אנדי קטע את השקט, ואז הארי נזכר. ממש כאילו אנדי שמע את משאלת ליבו וסיפק לו את הרמז שהיה צריך באותו הרגע.
"המראה!" הוא הכריז.
"סליחה?" פרוואטי שאלה בבלבול. היא הפנתה מבט שואל לאנדי שנראה תמה גם כן.
"סיריוס הביא לי מראת כיס פעם," הסביר הארי. "הוא אמר שלמראה הזאת יש בת זוג שהוא שומר אצלו, וככה נוכל לתקשר!"
"מצוין!" אנדי קפץ במקום בהתרגשות, "איפה זה?"
"אצלי במזוודה," ענה האר בהתלהבות. ההתרגשות של אנדי הייתה מדבקת. "בואו!"

עד מהרה רכנו הארי, אנדי ופרוואטי מול מזוודתו הפתוחה של הארי וסרקו את תוכנה. ושם, בין מלשינוסקופ שבור לכמה עטי נוצה ישנים, היא הייתה מונחת – מראת הכיס. הארי הוציא אותה בהדרת כבוד, נהנה ממבטיהם המשתאים של אנדי ופרוואטי.
"איך משתמשים בזה, הארי?" פרוואטי שאלה.
ההתרגשות של הארי הפכה מהר למבוכה. "האמת שאני לא יודע," הוא הודה, "מעולם לא ניסיתי את זה בעבר."
הוא בחן את המראה היטב. בבואתו נראתה אבודה מעט, כמו גם השתקפויותיהם של אנדי ופרוואטי. הוא כחכח בגרונו, וקרא בחשש: "סיריוס?"
זה נראה היה כאילו המראה המתינה לפקודה כל הזמן הזה. בבואתם התעמעמה מיד, ובמקומה הופיע – הוא ולא אחר – סיריוס בלק.
זהו, הם הצליחו. הם יצרו קשר עם העולם החיצון.
"סיריוס!" הארי קרא באושר. הוקל לו כל כך.
סיריוס מצמץ בעיניו בכבדות. הוא נראה מקומט וזקן יותר מכפי שהארי זכר אותו. הקרקפת שלו הייתה דלילה מאוד, ובשיער שנותר על ראשו זרקה שיבה. העיניים שלו היו מוקפות בעיגולים שחורים, והוא נראה רזה ושברירי. הארי מעולם לא ראה אותו כך.
"ה – הארי?" הוא שאל בקול רועד, "זה אתה?"
"סיריוס?" הארי שאל בחשש. הוא בכלל לא אהב את מה שראה, והוא גם לא זיהה את המקום שסיריוס היה בו. "מה קרה לך?"
"מה?" סיריוס נראה מבולבל. הקול שלו נשמע חלש כל כך. "אתה – אתה לא יודע? אתה לא זוכר?"
"מה אני לא זוכר?" הארי הקשה. תחושת חוסר הנוחות שלו התגברה ככל שהשיחה נמשכה, והוא כבר לא היה בטוח שהוא אכן יפיק תועלת מהשיחה הזאת.
סיריוס הישיר מבט לעברו. "אתה לא זוכר שבגללך נפלתי מעבר לפרגוד?"
ליבו של הארי החסיר פעימה. איך הוא היה יכול לשכוח דבר כזה?
"למה רק עכשיו נזכרת להשתמש במראה, הארי?" הטיח בו סיריוס. "למה לא עשית את זה קודם? ככה המוות המיותר שלי היה נמנע."
הארי בהה בסיריוס בפה פעור, חסר מילים. הוא לא הצליח להבין מה בדיוק הוא מרגיש – הדמעות פשוט עלו מעצמן.
"אתה הרגת אותי, הארי," סיריוס נהם, והמראה התנפצה. הקשר נותק.
הרצפה הייתה זרועה בשברי זכוכית קטנטנים, וכולם החזירו להארי את מבטו המופתע שלו. מה קרה הרגע? סיריוס דיבר איתו ממעבר לקבר? זה היה אותו סיריוס שהוא הכיר, אבל הוא לא היה הוא פשוט. והוא לא הספיק לשאול אותו שום דבר.
"הארי," פרוואטי לחשה, מניחה יד על כתפו. "זה בסדר. אתה לא אשם."
"הייתי שם, אני יודע," אנדי תמך בה. "זה היה בלתי נמנע. עשית מה שיכולת."
הארי רק המשיך לבהות ברצפה בריקנות. הוא חיכה לראות את נצנוץ העיניים השובבי המוכר של סיריוס מאחד מהרסיסים, אבל לא זכה לדבר. הוא מת. סיריוס מת. והכול באשמתו. הוא היה יכול לעצור את זה.
"הארי, צא מזה," אנדי טילטל את כתפו. "אין לך מה לעשות עם זה עכשיו. אתה יכול רק להמשיך להילחם ולוודא שסיריוס לא ימות לשווא."
הארי מחה את דמעותיו. "עזבו את זה עכשיו, אני בסדר," הוא שיקר. הוא לא היה בסדר בכלל – הוא הזדעזע מכך ששכח לגמרי מהמוות של סיריוס. איך הוא היה יכול לעשות דבר כזה? כל הבלגן מהחודשים האחרונים הוציא אותו לגמרי מאיזון.
"בטוח?" אנדי וידא.
הארי הנהן, ובמידה מסוימת הוא באמת הרגיש קצת יותר טוב. "אם זה לא יעזור לנו, אם אין לנו איך לתקשר עם העולם החיצון, ניאלץ להתמודד עם זה בעצמנו," הוא ענה. "יש לנו רשימת חשודים, בואו נתמקד בהם. בואו נתרכז בעשייה."
"איזו רשימת חשודים?" שאלה פרוואטי.
אנדי שלף את יומנו מדש גלימתו. "סיפרתי לך על הרשימה הזאת אתמול," הוא ענה לה. "הנה, תראי."
פרוואטי לקחה את היומן ודפדפה בו. בינתיים, אנדי זימן כוס מים בעזרת שרביטו והושיט אותה להארי.
"יהיה בסדר, חבר," הוא טפח על כתפו וחייך, "אנחנו איתך. אנחנו נפתור את זה."
הארי הודה לו חלושות ולגם מהמים. הוא לא ידע איך היה מצליח להסתדר בלעדיו.
נראה שפרוואטי מצאה את הרשימה, כי היא קטעה את הרגע בכך ששאלה, "למה שניכם כתובים כאן?"
הארי ואנדי החליפו מבטים מובכים. להקלתו של הארי, אנדי פרץ בצחוק.
"אם זה עוזר לך להרגיש טוב, גם את חשודה תיאורטית," אמר אנדי. "גם אם את לא מוזכרת ברשימה. פשוט, לא יכולנו לסמוך באמת על אף אחד, אבל לצורך העניין אולי כדאי שנצמצם את זה לכמה אנשים בודדים."
"אבל איך אתה רוצה לחקור את האנשים האלה?" פרוואטי שאלה מבלי להתיק את עיניה מהיומן. "כאילו, אתה־יודע־מי? איך אנחנו מתכוונים לחקור את זה אם אתה־יודע־מי אחראי לזה? ומי זה הדיקן הזה?"
"וולדמורט הוא באמת אפשרות פחות סבירה," הודה הארי, בעודו מתעלם מהצטמררותם של אנדי ופרוואטי בהזכירו את השם המפורש. "הוא האדם שהכי הגיוני שיפגע בי, אבל זה פשוט לא תואם את הסגנון שלו. וגם אין לנו באמת איך לבדוק את העניין חוץ מלעבור לחשודים האחרים."
"והדיקן?" המשיכה פרוואטי.
"הוא מהעולם האחר," הוא הסביר. "כך שגם פה אין לנו דרך פרקטית לוודא את זה."
פרוואטי שבה לעיין ברשימה. "זה מותיר לנו את האגריד, קולין, פרופסור ספראוט ופירנזה?" היא שאלה, "מה אנחנו הולכים לעשות עם זה עכשיו?"
"אני חושב שננסה להוכיח אותם," ענה הארי. "ננסה להעיר אותם מהכישוף, כמו שעשיתי לשניכם. אולי ככה הם יפלטו משהו, אם הם באמת קשורים לעניין."
פרוואטי המשיכה לסרוק את הרשימה, ואנדי הציץ ביומן גם כן מעבר לכתפה. "למה דווקא האנשים האלה חשודים, הארי?" הוא שאל, והארי מיהר להסביר להם מה גרם לו לרשום את כל אחד מהם.
"אוקיי," פרוואטי מילמלה. "זה נשמע הגיוני. אבל אני פחות משוכנעת לגבי פרופסור ספראוט. אני לא חושבת שיש לנו מספיק ביסוס להאמין שהיא יכולה להיות האדון. בטח שלא אם אמרת שהיא הייתה פעילה בזמן האסיפה. היא לא יכולה להיות בשני מקומות בו זמנית."
הארי הינהן לאט. היא צודקת. והוא שוב שמח שהוא טרח לצרף אותה לחבורה שלהם.
"אז זה משאיר לנו רק שלושה," אמר הארי. "אז כל אחד מאיתנו יתחקר אחד, ונחזור בערב להשוות את התוצאות."
"אני יכולה לתחקר את פירנזה," פרוואטי הציעה בביישנות, והארי שם לב שהיא מסמיקה. כמובן, איך היה יכול לשכוח מהאובססיה המוזרה שלה ושל לבנדר למורים לגילוי עתידות, ואת הקראש של כל בנות הוגוורטס על קנטאורים?
"בטח," הארי הסכים, "אבל שימי לב שהוא ממילא לא תחת השפעת הכישוף הזה, אז זה יהיה קצת יותר מסובך."
"אז אני אנסה לדבר עם האגריד," אנדי אמר. "אני בכל מקרה נהגתי, אה… לפטפט איתו הרבה בתקופה האחרונה, אז זה לא יראה לא במקום."
הארי הבין למה אנדי התכוון ב"פטפוט", אבל הוא העדיף לשתוק מאשר להסגיר מידע לא נחוץ על מה שהאגריד אמר לו.
"סגור," אמר הארי, וליבו שקע בקרבו כשהתחוור לו איזו אופציה נותרה לו. "אז אני אבדוק את קולין. ניפגש אחרי ארוחת הערב."


טוב, זה היה רחוק ממה שהארי ציפה לו. זה בכלל לא תאם את הציפיות שלו. מה הוא יגיד לפרוואטי ואנדי? הוא לא הצליח להוציא כלום מהבן אדם. הוא אפילו לא בטוח במאה אחוז אם החשד שלו בקולין היה מוצדק בכלל. הוא היה יכול להפיק יותר תועלת מדיבור עם סלע.
הארי מילמל את הסיסמה לאישה השמנה בהיסח הדעת וקפץ דרך החור בדיוקן. אנדי ופרוואטי המתינו לו איפה שהם קבעו, בפינה ליד האח. הם התלחששו ביניהם חרישית, מחוייכים ונרגשים, עד שהבחינו בנוכחות של הארי, ומיד הפסיקו לדבר.
אנדי חייך אליו. "השגת מידע מועיל?" הוא שאל.
הארי משך בכתפיו. "מידע מועיל? אפילו מידע מזיק לא השגתי," הוא רטן. "ניסיתי להוציא ממנו תגובה כלשהי. השתמשתי בכל השיטות שהפעלתי עליכם כדי לשחרר אתכם מהטראנס. כלום לא עבד."
"תשמע, יכול להיות שבאמת שחררת את קולין מהכישוף במהלך השיחה ופשוט לא שמת לב כי זו ההתנהגות הטבעית שלו," פרוואטי התבדחה. "בכל מקרה, מה אמרת לו?"
הארי התיישב לצידם. "כשהלכתי לקולין, לא ידעתי איזה חריגויות אני יכול להעלות," הוא הסביר, "אבל כשהגעתי אליו, חשבתי על זה שכל הגופות התגלו אצלו במשרד. בכלל, עצם זה שיש לו משרד – לאיזה תלמיד יש משרד?"
"זהו, חשבתי שזאת בדיחה בהתחלה," הודה אנדי.
"וגם הוא היחיד שמסתובב פה עם מצלמה מוגלגית," המשיך הארי. "בכלל, יש משהו מאוד מוגלגי במהות שלו פה."
"ואיך הוא הגיב?" שאלה פרוואטי.
הארי הניד בראשו. "באותן תגובות סתומות של שאר דיירי הטירה," הוא ענה, "הערות כלליות מאוד על זה שאני צודק, או על זה שאני מדבר שטויות, או על זה שיש מזג אוויר יפה בחוץ, לא משהו מועיל. מה איתכם, הצלחתם להפיק מזה משהו?"
אנדי חשף חיוך מבחיל. "שברתי שן מעוגייה של האגריד," הוא גיחך, "אבל פרוואטי הצליחה לתקן לי את זה בקסם. ידעת שפרוואטי מסוגלת לעשות דברים כאלה?"
"יש לי חלום להיות מרפאה," היא הודתה במבוכה. היא הסמיקה יותר משהארי ציפה שהיא תסמיק.
הארי נאנח. "חוץ מזה, משהו חשוב?"
אנדי הניד בראשו בעצב. "אותן שטויות רגילות, אותן תשובות אטומות, רק בשפה המצחיקה של האגריד."
הארי נאנח בשנית. הוא פנה לפרוואטי במבט שואל, ממתין למסקנותיה.
"פירנזה דווקא מדבר באופן צלול, כמו שאמרת," היא ענתה. "ניסיתי להוציא ממנו מידע כלשהו, אבל נראה שהוא באמת לא קשור לעניין כמו שהוא טוען. הוא הבהיר היטב שהוא לא מעוניין להתעסק בעניינים של בני האדם, כמו יתר הקנטאורים. אני מצטערת, הארי. לא הצלחתי יותר מזה."
הארי נשף בבוז. "גם אחרי שהוא חבר לבני האדם, עדיין נותרה בו היהירות הקנטאורית הטיפוסית," הוא הפטיר לחלל האוויר. "הוא לא זרק עוד איזה רמז או משהו? 'הישמר מהשומר'? 'תשרת את השרת'? כלום?"
"הוא אמר לי להתרחק מחפצים חדים," היא ענתה בהתלהבות, "הוא ממש הראה לי את זה במפת השמיים, כשצדק היה תחת מאדים."
"אני לא חושב שזה נחוץ כל כך למשימה שלנו," הארי אמר ביובש.
אחרי שסיימו לשתף אחד את השני במציאות (הדלות), הארי הבין שהם שוב הגיעו למבוי סתום. הם צריכים לחשוב על תוכנית פעולה, ויפה שעה אחת קודם.
אנדי הציץ בשעונו. "עוד מעט שעת האסיפה," הוא ציין, והרעד בקולו הורגש היטב. פרוואטי החזיקה את ידו בכוח.
אנדי החזיר לה לחיצה, והביט בהארי. "אני לא יודע כמה עוד לילות נוכל להמשיך ככה," הוא אמר. "ככל שהימים חולפים, כך גדל הסיכוי ש… אתה יודע…"
והארי אכן ידע. אבל כשאנדי הזכיר את האסיפה, עלה להארי עוד רעיון להמשיך את החקירה הקטנה שלהם.
"האדון," הוא אמר פתאום.
פרוואטי הביטה בהארי בתמיהה. "מה איתו?"
"לאן הוא הולך בסוף האסיפה?" הארי שאל, "מה בכלל קורה בסוף האסיפה? כשהייתי שם בפעם האחרונה, איכשהו מצאתי את עצמי במיטה בבוקר."
אנדי ופרוואטי החליפו מבטים מבולבלים. "האמת… אף פעם לא שמנו לב," אנדי ענה. "אנחנו פשוט חוזרים לישון כשזה נגמר, כמו כולם."
הארי קימט את מצחו בריכוז. "מה אם ננסה לעקוב אחריו?" הוא הציע. "אני אלך לאסיפה תחת גלימת ההיעלמות – הפעם אעמוד מאחורי האדון, כדי שהוא לא יצביע עליי בטעות כמו בפעם הקודמת – וכשהאסיפה תסתיים, אתם תצטרפו אליי מתחת לגלימה בחסות ההמולה שבטח תהיה כשכולם יעזבו. ואז נראה לאן הוא הולך."
חיוך עלה על פניה של פרוואטי. "האמת שזו נשמעת כמו תוכנית שדווקא יכולה לעבוד," היא אמרה.
זה נשמע לו מעט עוקצני, אבל ליבו של הארי התמלא בתקווה. אולי הפעם הם יצליחו.

עד מהרה שעת האסיפה הגיעה. אנדי ופרוואטי עטו את חיוכיהם המזויפים ונופפו לכל עבר, והארי עטה את גלימת ההיעלמות. הם הצטרפות לשאר הגריפינדורים שנראו נוהרים לכיוון האולם הגדול. הארי עקב אחריהם תחת גלימת ההיעלמות, הולך בעקבות הזרם, וכשהגיעו אל היעד הוא עשה מעקף גדול אל מאחורי שולחן הסגל מנסה לאתר את האדון ולהיעמד מאחוריו כמה שיותר מהר מבלי להקים מהומה. וכשהיה כל כך קרוב אליו, הוא ניסה לזהות איזשהו סממן מזהה לגבי זהותו המסתורית. אבל נראה שהאיש היה מכוסה מכף רגל ועד ראש, והוא לא השמיע צליל. הארי אפילו ניסה להריח אותו – אך לשווא. מלבד שפת גוף ומבנה גוף, לא הייתה שום דרך לגלות מי הוא. לפחות הוא היה יכול להיות בטוח עכשיו שזה לא האגריד.
ההמולה השתתקה כשהאדון הרים את ידו וספר לאחור, כמתוכנן. הארי הגניב מבט לאנדי ופרוואטי, מוודא שהם שומרים על חיוכיהם, ואז פתאום עלתה בו המחשבה שאולי הלילה הוא עלול לאבד אחד מהם. הוא התרגל לנוכחותם בכזו מהירות עד ששכח שזה בכלל על הפרק. נראה היה שזה גם עבר במוחם, כי החיוכים שלהם נראו מתוחים מהרגיל. האדון החל להוריד את אצבעותיו בזו אחר זו, והארי כבר התחיל להתחרט שלא נפרד מהם כמו שצריך, אבל אז כולם הצביעו על הפרופסור לחקר לחשים עתיקים, ואבן נגולה מעל ליבו.
ואז, בחסות ההמולה, בעוד שאר דיירי הטירה יוצאים מהאולם הגדול (יחד עם הפרופסור לחקר לחשים עתיקים, אם כי בהליכה שפופה מעט יותר מהשאר), עוד בטרם אנדי ופרוואטי הספיקו לנקוף אצבע בכיוון, האיש פשוט שקע ברצפה ונעלם.
אנדי ופרוואטי קפאו במקומם בתדהמה. הארי הסיר גם הוא את גלימת ההיעלמות, חושף בפניהם את מיקומו. לא נשאר אף אחד באולם הגדול מלבדם.
"מה זה היה?!" פרוואטי השתנקה, "הוא פשוט – אנחנו – זה – מה?!"
אנדי התקרב להארי בריצה. "מה אנחנו עושים? איך עוקבים אחריו?"
"לאן אנחנו הולכים?" פרוואטי התנשפה בעקבותיו.
הארי לא היה יכול להתאפק מלהעלות חצי חיוך על פניו. הוא השיב להם במילה אחת:
"למטה."

המשך יבוא...

פרק מעולה ומותח
רק כמה הערות

*הצטרפו
ואולי זאת רק אני אבל "נהרו לכיוון האולם הגדול" נשמע לי יותר טוב מ"נראו נוהרים לכיוון האולם הגדול"

נראה לי שיותר מתאים פה פסיק לפני "מנסה לאתר את האדון ולהיעמד מאחוריו כמה שיותר מהר מבלי להקים מהומה." - וכשהגיעו אל היעד הוא עשה מעקף גדול אל מאחורי שולחן הסגל, מנסה לאתר את האדון ולהיעמד מאחוריו כמה שיותר מהר מבלי להקים מהומה.

אני חושבת שה-ו' מיותרת כאן בגלל שזה משפט מאוד קצר. אבל "כשהיה כל כך קרוב אליו" גם לא מסתדר לי - אולי נגיד "כשהיה כל כך קרוב אליו שיכל לגעת בו אם רצה" או משהו שיבהיר שהוא כזה קרוב לאדון

פספוסים

תהנו או משהו

ואז הארי התעורר. הוא בכלל לא זכר שעלה לישון, אבל נו טוב. ככה זה כשכל תחילת פרק קמים מהמיטה. זה בפורמט.

-~-

השמש שלחה את קרניה הנעימים אל פניו הנוגים של הילד בן הארבע עשרה שמפרסם פוסטים עמוקים מדי בפייסבוק. "אני אפרסם עוד אחד," הוא חשב. "על בעיות הכלכלה ההולכות ומחמירות שאני לא מבין בהן כלום."
הוא התמתח מעדנות ובברכת שלום נינוחה חלף על פני חבריו לחדר. אה רגע שיט מה קורה פה זה לא מה שתיכננו הצילו לוקהרט קרקרים.

-~-

השמש בישרה להארי על קץ הימים!!! זהו, זה קורה! זה רשמי, היא מתפוצצת!

-~-

"מרקוס פלינט. סתם איזה דוש."
"צורחחחחחחחחחחחחחחח," אנדי צחק בנונשלנטיות יבשה להחריד. "אחלה שם פרטי יש לו."

-~-

"ולמה פרוואטי ככה? נו מה זה הפרצוף תשעה באב הזה? מה קרה? החיים דבש, לא? מה העניין מתוקה?" הארי שאל.

-~-

פרוואטי הרימה את ראשה ומחתה את דמעותיה. "מי שזה לא יהיה שעושה לנו את זה," היא לחשה בקול אפל, "מי שלקח את אחותי – את כולם – הוא ישלם על זה. והוא יחטוף כל כך חזק. ויסר שלוש הזה, מי שהוא לא יהיה – אני עוד יגרום לו לשלם."
"בסדר רייצ'ל, תירגעי," אמר מרקו בנינוחות. "חוץ מזה, הוא לא לקח את אחותך. הוא לקח את אח של ג'ייק. חוץ מזה, אני יודעים מי זה ויסר שלוש. מה נסגר איתך."

-~-

"סיריוס בלק הוא לא אוכל מוות. בעצם, הוא אפילו לא פושע. הכול פיקציה. הממשלה חוגגת," הארי אמר בכובד ראש.
"תוב," אמרה פרוואטי.

-~-

"מה זה, הוא ישן?" אנדי רטן. "תעשה שיזוז."
הארי דפק על הדיוקן של ניגלוס.
"זוז! זוז!"
"הוא נרדם!" פרוואטי צעקה.
"שיעמום שכזה," אנדי נחר בבוז. בשביל מה הוא בכלל בא לגן חיות חיות העלוב הזה, ועוד ביום הולדת שלו.

-~-

מה עכשיו באמת? אין פלו, אין ינשופים, אין דיוקן. אין כמו במבה.

-~-

אין פלו, אין ינשופים, אין דיוקן. אין אור במדרגות. אין מדרגות. עוד אלמנטים של עוני.

-~-

"אנדי סאס," אמר הארי. "ואז היומן של אנדי האשים אותי שאני סאס. אז הסכמנו שלא להסכים. ושנינו הודחנו בסוף. ומתברר בסוף שהאימפוסטר היה בכלל דני דביטו."

-~-

הארי לא היה יכול להתאפק מלהעלות חצי חיוך על פניו. הוא היטיב את משקפיו על גשר אפו כך שהברק השתקף על עדשותיהם והסתיר את אישוניו, ואז השיב להם במילה אחת:
"למטה."
זה היה כל כך אפי, שנשמעו חצוצרות במרחק, ולאנדי קצת ברח במכנסיים.

זה כזה מצחיק להעיר לפספוסים
"השמש שלחה את קרניה הנעימים"
כן אז לא
אבל גאוני כמו תמיד מה אני אגיד

יאי!
פרק!
ופספוסים!
ושיתוף פעולה עם פרוואטי!
וגלגל שלישי!
והיעלמויות!
ואלמנטים של עוני!