אנדי || מאיר ואיתמר, פאנפיק משותף

פרק עשרים ושמונה

בפרק הקודם אחרי ניסיון כושל לתקשר עם סיריוס, הארי אנדי ופרוואטי ניסו לברר לאן האדון נעלם אחרי האסיפות – מה הם יגלו?

בכל הפעמים האחרונות שהארי דחה דברים לבוקר, הוא הצטער על זה בסוף. הוא כנראה היה יכול לפתור כבר מזמן את רוב התעלומות שאפפו את המסע שלו אם היה עובד עליהן בכל רגע שהיה פנוי לו. ככה אולי הוא לא היה מאבד חברים שהיו יקרים לו. לכן באותו לילה בחצות לאחר האסיפה, הארי ידע שזה עכשיו או לעולם לא. הם הולכים לתת את כל מה שיש להם על הרמז היחיד לגבי האדון הכול יכול – והוא לא הולך לחכות. הארי אפילו לא טרח לספק עוד מידע נוסף לשני חבריו, והוא כבר החיש את צעדיו לכיוון היציאה מהאולם. בראש שלו עוד הידהדה המילה "למטה", כמו יתוש טורדני. רק אחרי שני גרמי מדרגות אל המרתפים, הארי קלט שזה לא בא רק מהראש שלו. כשהוא נעצר לפתע, אנדי ופרוואטי כמעט התנגשו בו.
"הארי, אתה מוכן אולי להפסיק עם הקטע הזה שלך?" אנדי נשף עליו בעצבים. "אתה לא יכול פשוט להחליט שאתה עושה ככה דברים."
"תסתום לרגע," הארי אמר לו בהיסח הדעת.
הוא עצם את עיניו בניסיון נואש לקבל שנייה של ריכוז.
"למטה… למטה…"
הם לחשו לו. הקירות. זה שוב קורה.
"הארי?"
"אתם לא שומעים את זה, נכון?" הארי שאל. אנדי ופרוואטי נראו אובדי עצות.
הארי חייך חיוך רפה. כמובן שהם לא שומעים את זה, כמו שרון לא שמע את קריאות הקרב של הבסיליסק בשנתם השנייה.
"בואו," הוא קרא, "יורדים למטה, אחרי האדון."
הם יצאו מהאולם והחלו לרדת במדרגות. "הארי, מה שמעת?" שאלה פרוואטי.
"הקירות, הטירה, הכל קורא לנו לרדת אחרי האיש הזה," הוא ענה בעודם יורדים. הם חלפו על פני הכניסה למטבחים והמשיכו לרדת.
"אתה חושב שהוא במרתפים?" אנדי שאל, "אף פעם לא הייתי שם בלילה. וואי, רק תחשבו על הסלית'רינים שנמצאים שם בשעות האלה. אם זה חדר המועדון שאתה גדל בו, לא פלא שאתה יוצא ככה…"
הם הגיעו לכיתת השיקויים של סנייפ. "יכול להיות שהוא כאן?" פרוואטי תהתה.
הארי פתח את דלת הכיתה בבעיטה. "לומוס!" הוא קרא בשרביט שלוף, מנופף בו לכל עבר.
הלוח היה ריק, ארון השיקויים היה נעול, ולא הייתה אף נפש חיה.
"יכול להיות שהוא מסתתר," אמר הארי, "תצטרפו אליי!"
אנדי ופרוואטי האירו בשרביטיהם ונכנסו לתוך הכיתה אחרי הארי. הם סרקו את הארונות, הכיסאות, השולחנות והרצפה. לא היה שום דבר חריג.
"למטה…" המשיכה הטירה ללחשש, "למטה…"
הארי הניד בראשו. "בואו," הוא פקד, ואנדי ופרוואטי יצאו אחריו בדממה מהכיתה.
"לאן עכשיו?" פרוואטי שאלה.
"עוד למטה, עד שנמצא אותו," ענה הארי. הם המשיכו להסתובב במרתפים, מנסים להגיע לקומות הנמוכות יותר, והלחשוש הולך ומתחזק...
ואז הארי עצר ליד אחד הקירות. הפעם אנדי ופרוואטי באמת התנגשו בו.
"מה עכשיו?" פרוואטי רטנה.
הארי הצביע על כמה תלמידים ירוקי גלימה הבאים מהמרחק. אחרוני התלמידים שחוזרים מהאסיפה הלילית.
"חדר המועדון של סלית'רין נמצא פה," הוא לחש לאנדי ופרוואטי. "אם נתעטף מתחת לגלימת ההיעלמות, נוכל להתגנב אחריהם. או שבעצם…"
"מה?" אנדי שאל.
הארי המתין כמה שניות, וכשהסלית'רינים התקרבו, הוא פנה אליהם בחיוך ואמר, "היי, מה הסיסמה לחדר המועדון שלכם?"
אחד הסלית'רינים חייך אליו בחזרה. "תשעה באפריל," הוא ענה לו.
"תשעה באפריל?" הארי תמה, "זה לא התאריך היום, נכון?"
"אנחנו בינואר," אנדי משך בכתפיו.
הארי התקדם לעבר הקיר. "תשעה באפריל," הוא לחש, וזה בתגובה נפתח. חדר המועדון של סלית'רין נחשף בפניהם.
אנדי ופרוואטי פערו את פיהם בתדהמה. זו למעשה הפעם הראשונה שהם נחשפים לחדר המועדון של סלית'רין.
"בואו," הארי פקד והסתער פנימה. אנדי ופרוואטי נכנסו אחריו בלית ברירה.
"אם הוא פה, איפה נמצא אותו? המקום הזה בטח מאוד גדול," פרוואטי תהתה לעצמה, "אם כי הוא נראה בדיוק כמו חדר המועדון שלנו, רק בצבעי ירוק וכסף במקום אדום וזהב."
"בטח במקום הכי נמוך פה," הארי שיער, ולחשושי ה"למטה… למטה…" חיזקו את השערתו.
הם שוטטו קצת בחדר המועדון, עד שהארי מצא גרם מדרגות שמוביל מטה. "אלה בטח המעונות," הוא ציין, "בטח האדון כבר הלך לישון."
ואז נפל להארי האסימון. "הוא סלית'ריני! וואו, זה כל כך מתאים לסלית'ריני לעשות את זה."
"מה?" פרוואטי שאלה בבלבול. אנדי, לעומתה, דווקא חייך. "אני מבין, הארי. הוא סלית'ריני! בגלל זה הוא ישן פה, הוא אחד התלמידים! אין, אנחנו קרובים כל כך לגלות מי הוא."
"עכשיו השאלה היא איפה," הארי ענה. הוא התקשה להסתיר את התרגשותו. ובעצם, למה שיסתיר? מה זה משנה?
הוא החל לרדת בזריזות במדרגות, והלחישות מסביב הלכו והתחזקו ככל שהעמיק. הם חלפו ליד דלתות שבוודאי הובילו למעונות של תלמידי שנה כלשהי, אך התחזקות הלחישות גרמה להארי לחשוב שיש להם עוד לאן לרדת.
בסופו של דבר המדרגות הסתיימו, והארי, אנדי ופרוואטי עצרו מול הדלת התחתונה ביותר – דלת שנשאה את השלט "סלית'רין בנים – שנה שביעית".
"אתם חושבים שהוא שם?" אנדי לחש בהתרגשות.
ליבו של הארי הלם בעוז. "יש רק דרך אחת לגלות," הוא ענה, ופתח את הדלת בעדינות.
הם נכנסו פנימה על קצות האצבעות, חולפים בין התלמידים הישנים.
הארי סרק אותם במבטו. אחד מהם הוא כנראה האדון, אבל מי מהם?
הוא הפנה מבט שואל לעבר פרוואטי ואנדי. "מי מהם?" הוא סימן בשפתיו.
הוא בחן בזה אחר זה את הדמויות הדוממות. הוא לא זיהה אף אחד מהם, כך שלא הייתה לו אינדקציה לחשוד במישהו מהם יותר מהשני. אבל הקולות מהקירות לא חדלו, והארי הבין שהוא כנראה לא ירד מספיק למטה. אבל יש בכלל יותר למטה מזה? הארי היה די בטוח שזאת הנקודה הכי נמוכה בהוגוורטס. הלחשושים מהקירות הפריעו לו לחשוב בצלילות. בעצם, הוא בכלל לא חשב על זה בכיוון הנכון. הקולות הם בעצמם הרמז!
בפעם האחרונה, הלחישות המסתוריות האלה הובילו אותו בסופו של דבר לחדר הסודות. חדר הסודות, שהיה כל כך עמוק בנבכי הוגוורטס, שבמשך אלפי שנים בכלל לא ידעו על מקום הימצאו, והוא היה בין הבודדים שבכלל ירד אליו. אין ספק שזה התאים כמו כפפה ליד.
"בואו," הארי התחיל להתקדם אל היציאה מהמעונות. אך פרוואטי נותרה נטועה במקומה.
"לא," היא אמרה נחרצות. "לא עד שתגיד לאן אנחנו הולכים."
הארי החליף מבטים מודאגים אל התלמידים הישנים מסביבו.
"נצא קודם מחדר המועדון, אני מבטיח שאני אסביר."
פרוואטי הסכימה בחוסר התלהבות, והם החלו לעשות את דרכם אל מחוץ למרתפי בית סלית'רין.
"נו?" פרוואטי שאלה. הם עמדו במסדרון הקר והטחוב מחוץ לחדר המועדון.
הארי הביט סביבו כדי לוודא שאין אף נפש חיה מסביב, ואז לחש: "חדר הסודות."
"לא!" אנדי צעק מיד, ואז מיהר לכסות את פיו, כאילו אמר משהו אסור.
"חדר הסודות?" פרוואטי שאלה, "זו אגדה או שזה מקום אמיתי? אני עד היום לא הצלחתי להבין."
"על מה הייתה הצעקה?" הארי צמצם את עיניו בחשד.
"זה, זה, כי," אנדי פתח בדבריו, "אממ, שם היינו?"
הוא הצביע על מסדרון אפלולי בהמשך.
"האמת שלא," הודה הארי, "אבל אני לא בטוח שזה באמת יותר למטה מחדר השינה שהיינו בו."
"זה יותר למטה מהכניסה לחדר המועדון, זה יותר למטה מכיתת השיקויים של סנייפ, זה –"
"– אז נלך לבדוק," הארי נכנע. הוא התקדם לשם, פרוואטי ואנדי אחריו, רק כדי לגלות שזה נגמר במבוי סתום. אבל ללחשושים הקבועים זה לא היה אכפת, והם המשיכו לזמן את הארי למטה.
"הנה," הכריז הארי, "הגענו לקצה התחתון של הוגוורטס. לפחות לקצה התחתון שאליו תלמידים רגילים יכולים להגיע. כל מה שנשאר, ותקנו אותי אם אני טועה, זה חדר הסודות!"
"אבל אנחנו לא יכולים ללכת לשם!" אנדי צעק.
"למה לא?!" הארי צעק בתשובה.
"כי פשוט לא!!!"
הארי החל להאדים, אבל פרוואטי מיהרה לאחוז בכתפו. "הארי, הירגע," היא ביקשה, ואז פנתה לאנדי. "למה לא ללכת לחדר הסודות, אנדי?"
"זה כי," אנדי גימגם. "כי… לא יודע, זה פשוט לא נשמע נכון. חדר הסודות? למה שמישהו חוץ מאיתנו ידע על המקום הזה?"
"זה באמת לא הגיוני," הארי הסכים. "כשמדובר בתלמיד מן המניין לפחות. אבל האדון? זה בבירור מישהו שיש לו הבנה הרבה יותר רחבה. והוא רב עוצמה."
"אז מה בדיוק תעשה כשתמצא אותו, הארי? תילחם בו?" אנדי השיב אש. "אתה בעצמך יודע שאתה כנראה לא תהיה שווה לו."
הארי נאנח.
"כשנגיע לשם נחשוב מה לעשות," הוא אמר. "אבל אני בטוח שאנחנו חייבים למצוא אותו קודם. אם נשב בחיבוק ידיים, כל הוגוורטס תיעלם לנו מול העיניים."
"אבל," קולו של אנדי נדם. הוא שילב את ידיו ברוגז.
מה הבעיה שלו? הארי חשב.
הוא היה בסדר עד עכשיו, אבל מהרגע שהארי הזכיר את חדר הסודות הוא התחיל להתנהג קצת מוזר. זה כאילו אנדי מסתיר ממנו משהו, אבל אם הוא רצה שהילד ישתף איתו פעולה, הייתה לו הרגשה שכדאי לו לא להמשיך להטריד אותו בנושא.
בין כה וכה, להארי לא היה הרבה זמן לבזבז, והוא הביט לכיוון שזכר שבו היו שירותי הבנות של מירטל המייללת.
"זה הדבר הכי טוב שיש לנו כרגע," הוא אמר. "אתם באים?"
הוא החל להתקדם, אנדי ופרוואטי בעקבותיו. כשהגיעו לשירותים של מירטל, הארי הבחין שאנדי רעד קלות. הוא חייך אליו ואמר לו, "הכול בסדר. אנחנו כאן."
"זה גם מה שאמרת בפעם הקודמת," אנדי מלמל.
"מה?" הארי שאל, אבל אנדי פשוט הניד בראשו.
הארי נאנח. הוא לקח נשימה עמוקה ונכנס פנימה בצעד בוטח, אנדי ופרוואטי אחריו.
"טוב, איך נכנסים עכשיו?" פרוואטי שאלה, "אלה השירותים של מירטל, הארי. אתה בטוח שאנחנו במקום הנכון?"
הארי הנהן וניגש לברז עם תחריט הנחש. הוא הביט בו היטב, נותן לתאורת השירותים העמומה לתעתע בו כך שייראה ממש כמו נחש אמיתי.
"היפתח," הוא קרא, אך לא קרא דבר.
"זהו? פשוט מבקשים שייפתח?" שאלה פרוואטי.
הארי נאנח. "הבנת את מה שאמרתי, מה?" הוא שאל. "אני צריך לומר את זה בלחשננית, זה פשוט לא תמיד עובד לי."
הוא הביט שוב בתחריט, מנסה להתרכז, אבל לשווא. אולי זה נבע מכל הלחץ שהוא היה נתון בו כרגע, אבל הוא הרגיש שהלחששנית עזבה אותו מאיזושהי סיבה.
"טוב, איך נכנסים?" הוא הפנה מבט שואל לעבר אנדי ופרוואטי, "מישהו מכם יודע לחשננית?"
"הארי?" נשמע קול מאחד מתאי השירותים, ופרוואטי מיד התקשחה.
"אוי לא, מירטל," היא מלמלה. "רק לא היא…"
ואכן, רוח מחוצ'קנת של ילדה בת 12 ריחפה החוצה מבעד לדלת אחד התאים. "הארי! ידעתי שתחזור לבקר אותי! הו, אהוב – אהמ, אהוב המורים!"
הארי הביט בה, ורעיון החל להתגבש במוחו. נראה שמירטל היא בדיוק הרוח הנכונה בזמן הנכון ובמקום הנכון.
"היי מירטל," הארי נופף לעברה, "מה שלומך? זוכרת את הפעם הקודמת שהייתי פה?"
"עבר כל כך הרבה זמן מאז," היא ענתה לו, "אבל תמיד האמנתי שתשוב! לא כמו הרון וויזלי הזה שכל הזמן היה יורד עליי ועל המשקפיים שלי!"
הארי ראה שמירטל עומדת לייבב, אז הוא מיהר לעצור אותה ולומר, "מירטל, חכי רגע! אני, אה, אה, הת… התגעגעתי אלייך!"
הארי הרגיש קצת קיא עולה במורד גרונו כשאמר את המשפט הזה, אבל אין ברירה. הוא יעשה הכל בשלב הזה כדי שהיא תעזור לו ולא תייבב.
מירטל, בתגובה, שפשפה את עיניה הרפאיות בהלם. "התגעגעת… אליי?"
הארי הנהן. "בטח! הלוואי שהייתי יכול לבוא מוקדם יותר, פשוט הייתי בעולם מקביל, את יודעת."
"כן, אני יודעת!" היא עופפה בהתרגשות, "כלומר, אני לא יודעת! אני לא עוקבת אחריך או משהו."
"מירטל, נכון שאת רוצה לעזור לי?" הוא חייך אליה, "הרי יש לך זיכרון כל כך טוב, ואת כל כך חכמה."
"אני? חכמה?" היא התמוגגה. "רגע… אתה אומר את זה רק כדי למצוא חן בעיניי," היא אמרה בעלבון. "ואתה בכלל חושב שאני טיפשה ומכוערת! ידעתי, אתה כמו כל האחרים!"
הארי הניד בראשו. "מה פתאום!" הוא הכחיש, "אני באמת חושב ככה! תשאלי את אנדי! על מה אני מדבר כל הזמן בחדר השינה? על מירטל, נכון?"
אנדי נראה לחוץ מההתקלה, אבל הוא מיהר לשתף פעולה. "אהמ, כן, בטח. הארי כל הזמן מדבר על כמה שאת יפה וחכמה, ברור."
החשד על פניה של מירטל קהה מעט, אבל היא עדיין נראתה מסופקת.
"וגם, פרוואטי," הארי הזדרז לאלתר, "פרוואטי, את זוכרת מה אמרתי לך כשהצעתי לצאת איתך לנשף?"
פרוואטי הסמיקה עד לשורש שיערותיה. ניכר שהנשף לא זכור לה כחוויה נעימה במיוחד. ובכל זאת, היא שיתפה פעולה גם כן. "אה, מירטל, הארי אמר לי ש – ובכן – שהוא היה מעדיף לצאת איתך, אבל את גם רוח רפאים וגם בת 12, אז הוא… הוא התפשר עליי."
זה כבר עבד על מירטל לגמרי. היא החלה לרחף באושר ברחבי השירותים ולצחקק ללא שליטה. הארי ניצל את המאניה הרגעית שלה בכך שלחש "תודה" לשני חבריו.
"אני לא יודעת מה אתה מתכנן הארי, אבל חסר לך שזה לא משהו טוב," פרוואטי לחשה בזעף בתשובה. נראה שזה היה קשה להם לא פחות ממנו.
לאחר שמירטל נרגעה, היא שבה לרחף מול הארי בחיוך. "אז מה רצית ממני ומהמוח החד והחריף שלי?"
הארי הנהן. "את בוודאי זוכרת מה אמרתי בלחשננית כדי לפתוח את חדר הסודות, נכון? את הרי היית פה."
"שורה פה, שורה שם," היא אמרה בהצטנעות. "אתה יודע, אני לא משננת כל משפט שאי פעם יצא לך מהפה או משהו. זה משהו שבנות מוזרות היו עושות, ואני לא מוזרה. חה חה."
"אני קצת לא משופשף בקטע של הלחשננית. הרבה זמן לא התאמנתי. אז אני צריך במקרה לחזור לחדר הסודות. את יודעת, עסקים לא גמורים עם טום רידל," הארי גייס את החיוך הכי אצילי שלו. "אם רק תנסי לחזור על מה שאמרתי במקומי, זה ממש יעשה לי את היום."
"הו, בטח שאני יכולה," מירטל מילמלה בהתרגשות. "אעשה הכול בשבילך, הארוש."
הארוש? הכינוי הזה היה מוכר להארי מאיפשהו, אבל הוא לא הצליח להיזכר.
מירטל נעמדה מול הברז המדובר וכחכחה בגרונה. "היפ… רגע, אני לא יכולה כשאתם מסתכלים עליי ככה."
הארי חייך במבוכה. הוא לקחת צעד לאחור, ושני חבריו עשו כמוהו.
"ותסתובבו," ביקשה מירטל, והארי וחבריו עשו כבקשתה.
"אני לא מתחייבת שזה באמת יעבוד," היא הצטנעה.
"הכל טוב, פשוט תנסי," הארי קרא לעברה. הם די התרחקו ממנה.
מירטל כחכחה בגרונה. "היפתח…" היא ליחששה, וחריקות החלו להישמע מכיוון הכיור שנפתח וחשף את המנהרה לעבר חדר הסודות.
"הפעם זה היה בלחשננית," אישרה פרוואטי, "לא הבנתי שום דבר."
שלושתם הסתובבו לכיוון הפתח ונעמדו מולו.
"תבואו לבקר אותי כשתחזרו," ביקשה מירטל. הארי הודה לה, נופף לשלום וירד למטה. הוא שמע את צעדיה של פרוואטי מאחוריו, וגם את נשימותיו הכבדות של אנדי, ועד מהרה נחתו על הקרקע זרועת העצמות.
וכדי לאשר את חשדו של הארי, הלחשושים פסקו.
"אז זה חדר הסודות, מה?" פרוואטי הביטה סביבה, "קצת חשוך פה."
"בפעם האחרונה שהייתי כאן, הייתי צריך לעצום עיניים כמעט כל הזמן," גיחך הארי. "אולי סוף סוף אוכל להסתכל על המקום הזה כמו שצריך, כשאין בסיליסק בסביבה."
"גם בפעם שעברה יכולת להסתכל," אנדי מלמל בתשובה.
להארי זה נמאס. העוקצנות הזאת לא הייתה אופיינית לאנדי בכלל. "מה קרה, אנדי? אתה רוצה לומר משהו?"
אנדי הניד בראשו בהפגנתיות.
הארי נאנח. "בוא נתקדם," הוא ביקש, והם המשיכו בדרכם בשרביטים מאירים.
"הנה, פה הנשל של הבסיליסק," הארי הצביע על משהו שנח במרחק מה מהם, "ופה לוקהרט איבד את הזיכרון שלו," הוא הצביע על גל אבנים. מי היה מאמין שהמקום הזה יעורר בו תחושת נוסטלגיה?
"והנה חדר הסודות!" הארי קרא. נראה שהחדר לא השתנה כלל מאז שעזב אותו – הגופה של הבסיליסק עוד הייתה זרוקה שם, יחד עם יומן קרוע, וכמובן ראשו הענק של סלאזר סלית'רין חקוק באבן.
"טוב, אני חושב שהוא כאן בסביבה," הארי התלהב, "הרי אין יותר למטה מזה, והלחשושים פסקו. עכשיו יש לי הזדמנות להסתובב כאן ולראות באמת מה יש במקום הזה."
הוא התקרב לפסל עצום המימדים של המייסד העתיק של הוגוורטס, בוחן אותו בעניין רב. הוא הניח לעצמו בשעשוע שאם יש משהו שוולדמורט רכש מאבות הקדמונים, זה לא היה האף – כי סלאזר הצטיין באף מרשים ביותר.
"אל תתקרב לשם," אנדי הזהיר אותו.
הארי קמץ את אגרופיו בעצבים. מה נסגר עם האנדי הזה פתאום?
"נראה אותך עוצר אותי," הוא השיב בהתרסה.
"הארי," קולו של אנדי רעד. לא רק הקול שלו – כל הגוף של אנדי רעד. "הארי, אם תעבור שם, אם תעבור דרך הפה הפתוח של הפסל של סלית'רין, אתה תגיע לגן הפסלים העתיק."
ליבו של הארי החסיר פעימה. הוא יגיע לאן?!
"גן הפסלים העתיק?!" הארי צעק, וההד רק הגביר את קולו פי כמה וכמה.
אנדי הנהן חלושות. הוא נראה חיוור. "היינו פה בשנה שעברה, הארי. פה קרה מה שגרם לך לשכוח אותי. אני לא רוצה לחזור לשם. בבקשה אל תגרום לי לחזור לשם. ואני בטוח שגם אתה לא היית רוצה לחזור אם היית זוכר."
הארי שתק. מצד אחד, אנדי נראה כל כך מפוחד. מצד שני, הוא כל כך קרוב לגלות את האמת על גן הפסלים העתיק! הוא יכול לגלות מה קרה שם סוף סוף. ומצד שלישי, לא בשביל זה הם באו…
"ספר לי מה קרה שם," ביקש הארי, אבל אנדי הניד בראשו בעקשנות.
"נו, בבקשה!" הארי הפציר, "למה לא?"
אנדי בלע את רוקו. "אני אלך איתך לכל מקום, אני אספר לך הכל, רק לא את זה. אל תקרב אותי למקום הזה, הארי. זאת הסיבה שבגללה לא רציתי להגיע לחדר הסודות מלכתחילה, ואם אספר לך… אולי אאבד אותך שוב."
"ומה אם האדון נמצא שם?"
דמעות החלו להיקוות בעיניו של אנדי. "אז בוא נקווה מאוד שהוא לא," הוא אמר.
הארי הנהן בהבנה. הוא צריך לדבוק בתוכנית המקורית שלהם, אם כי בתוך ראשו החלה להיבנות תוכנית צדדית, בה הוא מתחמק מאנדי ופרוואטי ומתגנב לגן הפסלים העתיק. הוא חייב לגלות מה קרה שם, גם אם זה אומר שאנדי לעולם לא יסלח לו.
"טוב, אז אם גן הפסלים ירד מהפרק, כדאי לפחות שנתחיל לסרוק פה את האזור," הציע הארי. "אולי נצליח למצוא פה קצה חוט כלשהו למחבוא של האדון."
אנדי הביט בו בגבה מורמת.
הארי נאנח. הוא התקרב אליו והביט לו ישירות בעיניים. "תראה, אנדי," הוא פתח, "אני לא זוכר מה קרה פה בפעם האחרונה. מבחינתי, החדר הזה חדש לי. אני לא יודע באמת מה יש כאן. יש משהו שאתה זוכר?"
אנדי הניד בראשו בדממה.
"אוקיי, אז בואו נתפצל," ביקש הארי. "אין לנו רעיון אחר."
"אנדי, אני חושבת שזו באמת הברירה היחידה שלנו," פרוואטי הסכימה.
אנדי משך בכתפיו. "פשוט…" הוא מלמל, "פשוט תיזהרו."
וכך הם התפצלו. אנדי הלך לו בעצלתיים לצד אחד, פרוואטי מיהררה לצד השני, והארי נשאר נטוע במקומו. הוא הגניב מבט לפסל של סלית'רין שמאחוריו, ולאחר שהמתין עוד כמה שניות כדי לוודא שלא רואים אותו, הוא החל להתקדם לעברו באיטיות.
"הארי?"
הוא עצר בבהלה.
"הארי, אנדי, אתם חייבים לבוא ולראות את זה!" נשמע קולה של פרוואטי מאי שם.
הארי קילל. הוא היה כל כך קרוב. הוא הגניב לפסל מבט פרידה אחרון – הוא עוד ישוב לשם, כך קיווה – ופנה לעבר הקול.
הוא הצטרף אל אנדי שהתקדם לעבר פרוואטי. "מה מצאת, פרוואטי?" אנדי שאל בעודם מתקדמים.
כשהגיעו אליה, היא נעמדה מול דלת. "תראו," היא אמרה, "ראיתי כמה דלתות כשעברתי פה, אבל הדלת הזאת נראית… שונה… תראו!"
הארי התקרב מעט, מגביה את שרביטו כדי להיטיב את התאורה. "טוב, הצבע בהחלט חריג," הוא העיר. בעוד הקירות בחדר הסודות היו אפורים־ירקרקים, הדלת הייתה בגווני סגול וכחול בוהקים.
"זה נראה כאילו אחותי הקטנה הייתה אחראית על העיצוב של זה," אנדי גיחך. "למה יש פה דלת שנראית ככה?"
פרוואטי התקרבה לדלת בסקרנות. "ראיתם מה רשום מעל הדלת?" היא שאלה.
הארי ואנדי התקרבו מעט אחריה. "מה כתוב שם?" הארי שאל.
פרוואטי אימצה את עיניה. "זה קצת מאובק, רגע," היא מלמלה, "כתוב שם פס…פוסים?"
"פספוסים? מה הכוונה?"
"לא יודעת, אני נכנסת," היא משכה בכתפיה. היא פתחה את הדלת בתנופה, וצעדה פנימה.

פספוסים

...........

שלום ילדים! זה שוב אני – לוקהרט – וברוכים השבים לקרדיטים! היום יש אצלנו אורחת מיוחדת: קבלו את… פרוואטי פאטיל! כפיים!!!
"ממ… מה? איך הגעתי לכאן?"
את נכנסת לפספוסים, יקירתי, והנה את כאן איתי!
"רגע – פרופסור לוקהרט? מה? מי? איך? אתה לא בבית החולים? אתה – רגע, אני צריכה לחזור! אני צריכה לעזור להארי ואנדי! אני עברתי בדלת ופתאום אני –"
אוי, פרוואטי חביבתי, חוששני שאין דרך חזרה! מה שקורה בפספוסים, נשאר בפספוסים 😀
"מה? איפה אני נמצאת? איך יוצאים מפה? איך הגעת לפה?"
את בקרדיטים, פרוואטי. זה לא היה ברור? ואני כאן כי לכאן נמלטתי מהאנשים שרדפו אחריי לפני כמה פרקים. למרות שאני בספק שמישהו עוקב אחרי העלילות שלי – ככה זה כשלא מקבלים מספיק רייטינג.
"אנשים שרדפ – מה? למה שאאמין לך? אתה שרלטן!"
שרלטן? אני? אני לימדתי את הארי את כל מה שהוא יודע! אני אוכיח לך, מה הלחש שהארי משתמש בו הכי הרבה?
"אממ… אקספליארמוס?"
נו, ואיפה את חושבת שהארי למד את זה אם לא אצלי, במועדון הדו קרב המהולל שלי? למי מגיעים כל הקרדיטים? אליי! לוקהרט קרדי–
"רגע שנייה אז מה עושים פה?"
צופים בפספוסים? מעלים ספקולציות? סועדים תופינים? לא יודע. תראי, בעיקרון עד עכשיו כל העלילה הייתה אותו דבר בכל השלבים, מגיעים לעולם מוזר ומנסים להיחלץ ממנו בלה בלה בלה, אבל עכשיו את הגעת לפספוסים שזה די חריג. אז קורה פה משהו אחר, בלי ספק. אבל זה כי אנחנו קרובים לסוף הפאנפיק, פרוואטי, אז תשובות הולכות להתגלות.
"רגע, אנחנו בפאנפיק????"
אה לא ידעת את זה עד עכשיו? חי חה לוקהרט קרדיטים!

-~-

"למטה. למטה מיד! עוד לא הכנת ארוחת בוקר? קום כבר!"
הארי ניעור משנתו, אבל וחפוי ראש. הוא לא מאמין לזה. הוא שוב נמצא בארון שמתחת למדרגות. איך הוא הגיע לשם?
"יאללה, הארי! אפ אפ! הבייקון לא יכין את עצמו! לונדון לא מחכה לך!"
לונדון, למעשה, לקחה את הזמן, והייתה מוכנה לשבת אפילו עוד שעה וחצי בעצלתיים.
אבל זה לא שינה את העובדה שכשדודה פטוניה רוצה פנקייקים דודה פטוניה תקבל אותה.
"רגע, דודה פטוניה? מי זאת?" פרוואטי שאלה בבלבול. "איך הגעתי לכאן?"
פטוניה נעצה בה מבט מצמית. "הארי! תסלק את הבוצדמית הזאת מפה! אצלנו בבית לא ייכנסו אנשים עם דם קסום!"
הארי זינק מהארון שמתחת למדרגות ותפס את פרוואטי. "מה את עושה פה?" הוא לחש, "אסור לך להיות פה!"
"הארי, זה אתה?" פרוואטי נראתה חיוורת, "מה אתה עושה פה? למה אתה נראה בן עשר? מה זה?"
"לא תדרכו אותך?" הארי ענה לה. הוא לפת את ידה בחוזקה וגרר אותה איתו לעבר דלת היציאה מדרך פריווט מספר 4. שם הוא בעט אותה החוצה והיא התנגשה בשלט חוצות.

-~-

הארי קפץ ראש לרצפה. הוא קיווה שזה יעבוד באותה צורה כמו שהאדון שקע ברצפה, לכן הוא לא ממש הבין למה הוא התעורר בבית חולים. מטושטש, הוא הבחין בדמות ממוצא הודי גוהרת מעליו. זה מוזר, היא נראתה צעירה מכדי לשרת בבית החולים. זמנים משונים. הארי חזר לישון.

-~-

"תסתום לרגע," הוא אמר לו בהיסח הדעת.
הוא עצם את עיניו בניסיון נואש לקבל שנייה של ריכוז. אבל איתמר הסיח את דעתו מלכתוב.
"איתמר, אני מנסה לכתוב," ביקש מאיר.
"אבל יש סרטון ממש מצחיק שאני רוצה לשלוח לך," ביקש איתמר. "זה אקראי אבל זה ממש מצחיק."
"רגע מה זה מי אתם?" פרוואטי התבלבלה, "איפה אני?"
"שלחתי," התעלם ממנה איתמר, "זה לא ריקרול."
"ריקרול?" פרוואטי התבלבלה.
מאיר גלגל את עיניו. "אנחנו הכותבים, פרוואטי, ואת בתוך האינטרנט. תמשיכי הלאה בבקשה. תמשיכי לגלול למטה… למטה…"

-~-

"שמעו מה הם אומרים עכשיו!" הארי קרא בהתלהבות.
אנדי ופרוואטי אימצו את האוזניים שלהם ויכלו לשמוע חלושות:
"בו בו בו בוקר טוב!!! אצ'יקוקוקו אצ'יקוקוקו!"
"הקירות עושים לנו מורל!" הארי זרח מאושר. "הם מעודדים אותנו!"

-~-

הם נכנסו פנימה על קצות האצבעות, חולפים בין התלמידים הנוחרים.
"איכס, ריח של בנים," פרוואטי עיקמה את אפה.

-~-

הלחשושים מהקירות הפריעו לו לחשוב בצלילות. איך הוא יכול להתרכז כשמאיר מפהק לו בתוך האוזן?? זה מטריף. יותר ממטריף. זה… זה… זה בובי בוטן!!!! כולם בובי בוטן!!!!!!!
"גם אני בובי בוטן?" שאלה פרוואטי בתמיהה, "ומי זה המאיר הזה כל הזמן?"
אוי שכחתי שהיא פה. טוב פספוס הבא.

-~-

"על מה הייתה הצעקה?" הארי שאל במבט מצומצם. זה אומר שכל הפרצוף שלו הצטמצם: העיניים שלו היו מצומצמות, הפה שלו הצטמצם, וגם האף, ואז הארי נחנק ומת.
"מוזר, אני לא זוכרת שזה קרה בפרק," פרוואטי העירה.
"כי זה הקונספט של הפספוסים," נאנח אנדי בתסכול, "עוד לא הבנת? מה, את חדשה פה?"

-~-

"חח הארי לא נכנסים לשם זה השירותים של הבנות," אנדי ציחקק.
"צודק," אמר הארי. "אחת אפס לאדון. נחכה שהוא יצא."
פרוואטי הביטה בהם בדממה. היא ממש לא אהבה את ה – איך לוקהרט קרא לזה? "פספוסים"? – שהיא נמצאת בהם. אף אחד לא מתנהג שם כמו עצמו, הכל מוזר ומעוות, ולא נראה שיש לה איך לצאת משם. אוי, והקאץ' פרייז המעצבן הזה בסוף כל פספוס – איך שהיא שונאת אותו!! איך קראו לזה? לא, היא לא תיתן לקוראים את הסיפוק שבחתימה הזאת. שיסתדרו בלי. בהנחה שבכלל יש קוראים, ושהיא לא הגיעה לעולם מקביל שבו כולם סכיזופרנים.

-~-

"הפעם זה היה בלחשננית," אישרה פרוואטי, "לא הבנתי שום דבר."
"זה בסדר, את בכללי לא מבינה שום דבר," אמר הארי בחיוך נבזי.

-~-

"הארי?" הוא שמע את קולה של פרוואטי מהצד השני, "אל תלך לשם, גם אני שמעתי!"
אההה זה כמו הסיפור על ברהאמההההה
פרוואטי נאנחה. "עכשיו הפספוסים עושים לי דווקא? למה, כי אני כלואה כאן?"

-~-

טוב, זה היה מוזר. פרוואטי המסוחררת קרסה על רצפת המה שזה לא יהיה שהיא נמצאת בתוכו עכשיו. פספוסים או לא, היא התחרטה שעברה בדלת הזאת. לוקהרט, קרדיטים, חבקוקי, פאנפיק… היא כבר לא ידעה מה אמיתי ומה לא. לרגע היא חשבה שזה בטח מה שהארי הרגיש לאורך החודשים האחרונים, עם כל החוויות המשונות שהוא עבר. ודווקא כשחשבה שהיא כל כך קרובה לפתרון התעלומה הזאת, היא הגיעה לפספוסים ורק התבלבלה יותר.
היא נשענה אחורה – והרגישה פתאום שהקיר מאחוריה דוחף אותה קלות.
בום!
היא נבהלה ונעמדה, פונה להביט על מה שהיה מאחוריה.
לא, זה לא היה קיר. זו הייתה הדלת! הדלת שדרכה היא הגיעה לפספוסים! היא ניסתה לפתוח אותה, אך לשווא. הדלת הייתה נעולה. נראה שבאמת אין לה דרך מילוט, נראה שהיא באמת תקועה שם לנצח. וחבל, דווקא כשהיא הרגישה שהיא מתחילה משהו מאוד יפה ונהדר עם אנדי…
בום! הדלת שוב רעדה, וזה הקפיץ את פרוואטי במקומה. אחר כך היא שמעה כמה מלמולים מהצד השני – יכול להיות שאלה אנדי והארי?
"היי!" היא דפקה על הדלת, "אני כאן! תפתחו לי!"
בום!!!
אבל הדלת לא נפתחה. והקולות נשמעו מעומעמים יותר, כמו גם התקווה.

המשך יבוא...

זה מעניין!
הפספוסים נהיו חשובים!
או לפחות הם נהיו גימיק מעניין יותר.
כל הכבוד על ההברקה!
ועל העניין שאתם מעוררים עם הקרבה לגן הפסלים...

הקטע עם מירטל אני בוכהה
אני באמת מנסה להבין איך הפרק הבא ימשיך את הקטע בחדר הסודות אם הם ממש קראו את המילה פספוסים
או שזאת בעצם התוכנית הזדונית שלכם??

מירטל היא האדון,
אני די בטוח בזה..
חוצמזה, פרק ממש מותח!!!!
מדהים!

וואו, פרק מרשים מאוד

הפרקים ממש מותחים ומעניינים!ומה עם N ו-D, מהפספוסים הקודמים?
תמשיכו בקרוב!

בפרק הקודם הארי, אנדי ופרוואטי הבינו איפה האדון מסתתר – למטה, בקרקעית הוגוורטס. ולמורת רוחו של אנדי שהתנגד בכל מאודו לרדת לשם, הם עשו זאת בכל מקרה. הארי ניצל את העובדה שכעת הוא יכול להסתובב בחדר הסודות בעיניים פקוחות כדי להיווכח בכך שהחדר מפנה למגוון חדרים אחרים, ואחד מהם – ישר מבעד לפיו הפעור של הפסל של סלאזר – הוא גן הפסלים העתיק, שבגללו אנדי סירב לרדת לשם. ובעודם פונים לשוטט בין החדרים, פרוואטי נכנסה מיד לדלת סגולה וזרחנית שהפנתה אותה ישר לפספוסים שבסוף הפרק...

פרק עשרים ותשעה

לאן היא נעלמה? הארי הושיט יד אל הידית, אך זו החליטה לסרב לפתע. הוא טילטל אותה בכוח, ושוב ללא מענה.
"היא ננעלה בפנים!" אנדי נחרד. "זוז הצידה."
הארי פינה לו את הדרך, ואנדי ניסה גם הוא לפתוח בשיטה המוגלגית. כשזה לא עבד, הוא ניסה להשתמש בלחש אלוהומורה. שום דבר. אנדי בעט בדלת בתסכול.
"היי, אם השיטות הרגילות לא עובדות לנו, אפשר ללכת על כוח במקום מוח," הוא הציע.
בום!
המגף של הארי הרעיד את דלת העץ. היא לא תיכנע לו בקלות. לרגע הארי התגעגע לדלתא ודורה, איתן עוד היה אפשר לנסות לנהל שיחה הגיונית.
"תן לי לעזור," אמר אנדי. הנעליים שלו נראו הרבה יותר מאיימות אל מול הדלת.
בום!
הדלת היטלטלה על צירה בפראות הפעם, אבל עדיין לא נכנעה.
"ננסה ביחד?" אנדי משך בכתפיו. הם ספרו לאחור בתיאום, ושניהם בעטו בה בכל הכוח.
בום!!!
הפעם הארי ידע שנעשה נזק משמעותי. הדלת עפה אחורה ונשברה לחתיכות כחולות וסגלגלות, כנגד משהו שניצב איתן בצידה השני.
"קיר," הארי בהה בלבנים שחסמו את הדרך למה שהיה פעם חדר. הארי היה יכול להישבע שפרוואטי עברה בו קודם. לאן החדר נעלם?
"אני לא חושב שיש לנו דרך להגיע אליה," אנדי מילמל בעגמומיות. "זה פשוט לא אפשרי."
הארי הביט בו. אנדי נראה הרוס. הארי לא זכר שהוא ראה אותו ככה אי פעם. ואמנם הוא הכיר את אנדי זמן די קצר, אבל לתחושתו אנדי לא נראה כך גם בזכרונות שנמחקו לו.
חייבת להיות דרך להעלות חיוך על הפנים שלו, להחזיר לו את התקווה.
"מה אם ננסה להגיע אליה דרך הדלתות האחרות?" הוא הציע.
הארי הספיק לראות דמעה עלומה בפניו של אנדי לפני שזה הפנה אליו את מבטו. "מה זאת אומרת?" הוא שאל.
"תראה," הארי החווה בידו על שאר הדלתות שהקיפו אותם. "חוץ מהדלת הסגולה הזאת, יש עוד מקומות שלשם נוכל להגיע. אולי היא נמצאת שם. אולי היא…"
אנדי החוויר. "אולי היא עם האדון!" הוא קרא, "אנחנו חייבים להציל אותה!"
הארי הנהן. "נוכל לתפוס שתי ציפורים במכה," הוא עודד אותו, "עכשיו תבחר, איפה נתחיל?"
אנדי הביט סביבו. עיניו נחו על פיו הפעור של הפסל של סלאזר סלית'רין. ואז הוא שב להביט בהארי.
"זה לא איזה סידור כדי לגרום לנו ללכת לגן הפסלים, כן?" הוא שאל בחשד.
האמת שהארי כלל לא חשב על זה כשהציע לסייר בסביבה. "נשמור את החדר הזה לסוף," הוא הציע, "רק כשלא תישאר ברירה."
אנדי הנהן. "כשלא תהיה לנו ברירה," הוא אישר.
בכוחות מחודשים, הארי ואנדי החליטו להמשיך לסרוק את האזור. הם התחילו בדלת שהייתה מוצבת משמאל לאחת שפרוואטי נעלמה דרכה.
"הדלת הזאת נראית רגילה," אמר הארי. "אבל זה לא אומר כלום. הוא יכול להיות בכל אחד מהחדרים האלה."
הוא ניגש לפתוח את הדלת, ומה שעמד בצידה השני הפתיע אותו.
"ראי," הארי אמר, מביט בהשתקפות שלו בצידו השני של החדר.
"ראי?" אנדי חזר אחריו כמו הד, "זה הכל?"
נקודה טובה, כך הארי חשב. "לומוס," הוא לחש, וכיוון את שרביטו לכל עבר. באמת לא היה דבר בחדר מלבד הראי.
"למה שיהיה פה ראי?" אנדי תמה ונכנס אחרי הארי. הם התקרבו לכיוון קצה החדר, שם עמד הראי הגדול, שנראה מעט מוכר. הארי הביט בבבואתו – הוא נראה מיוזע, חיוור ועייף – אך עד מהרה בבואתו החולה התעמעמה והתחלפה בגרסה שמחה ובריאה יותר של עצמו. האם הראי הזה מראה גרסאות בריאות יותר של אנשים? אם כן, זה שימוש די תמוה.
"מה זה, הארי?" שאל אנדי והאיר בשרביטו אל על. ואכן, בראש המסגרת התנוססה כתובת שאישרה את חשדותיו של הארי. זה נראה כמו סתם בליל של אותיות, אבל זה היה בליל אותיות שהארי הכיר היטב, והוא גם ידע מה זה מייצג.
"ךבלת לאש מת אם איכה אראך ינפתא אל," הוא הקריא בביטחון. "זה הראי של ינפתא. הוא מראה לבן אדם את משאלת ליבו הגדולה ביותר."
הארי בחן את ההשתקפות, שכרגע לא הסגירה להארי בבירור אף משאלה ספציפית.
אנדי התקרב בחשש מה וצפה במראה גם הוא. אבל הארי הבחין פתאום במשהו מוזר. הוא אומנם ראה את אנדי עומד לידו במציאות, אך הדמות שעמדה לידו בהשתקפות הייתה גמלונית ואדומת שיער. רון? מה הוא עושה פה? ולמה הוא עומד שם במקום אנדי?
"מה אתה רואה שם?" אנדי שאל. "אם אין לך בעיה להגיד, כמובן."
הארי לא ענה. הוא הגניב מבט לעבר אנדי, שגירד בראשו בבלבול. בבואתו של רון שעמדה מולו גירדה בראשה גם היא, וגם על פניו עלתה אותה הבעה תוהה.
מה פירוש הדבר? האם רצונו הגדול ביותר, משאלת ליבו הכמוסה, היא שאנדי יהפוך לרון?
הארי התבונן שוב בנער הג'ינג'י והגמלוני שהשיב לו מבט, ואז הוא הבין. הוא ייחל שרון יהיה זה שיעמוד שם לצידו, ולא אנדי. רון סימל את הנורמליות, את החברות העמוקה ואת טוב הלב. ואנדי, עם כל הרצון הטוב, סימל עבור הארי את החששות, הפחדים והמוזרויות. מאז שאנדי הצטרף לחייו של הארי, כמעט ולא היה לו רגע דל, והוא כל כך ייחל שהכול ישוב לקדמותו, שרון ישוב להיות חברו הטוב ולפתור יחד איתו תעלומות משונות. זה זמן רב שהוא לא ניהל שיחה סתמית עם רון על הלימודים או על קווידיץ' או על בנות או על אתם יודעים מי, וזה כל כך חסר לו.
"זה… שום דבר מיוחד," הארי שיקר. "אני רואה את עצמי, אה… עם גרבי צמר עבים. כן, אני ממש רוצה גרבי צמר. הייתי הורג מישהו בשביל איזה צמד."
אנדי בהה בו בשאלה.
"אתה יודע, אפשר תמיד לבקש מגברת וויזלי שתסרוג לך לחג המולד," הוא אמר במשיכת כתפיים. "זה לא בדיוק משהו שאינו בר השגה."
הארי שתק. הוא לא התכוון לספר לאנדי מה הוא באמת ראה בראי. הייתה לו הרגשה עמומה שזה ייפגע בנכונות של אנדי לעזור במשימה שלהם.
"מה אתה רואה?" הארי ניסה לשנות נושא.
אנדי מצמץ קלות. "אני רואה אותך," הוא ענה, "ואת פרוואטי."
"וזהו?" הארי שאל, סקרן כעת.
אנדי הניד בראשו. "גם רון שם, ולבנדר ושיימוס ודין ו – בשם מרלין, גם נוויל!"
"נוויל?" הארי חזר אחריו, מרוגש.
"כן כן, ממש נוויל! והוא בריא ושלם, וגם עוד תלמידים משאר הבתים, וכולם שמחים ומאושרים. והנה ההורים שלי שם, ואחותי הקטנה, ועטלף המחמד שלה, וגם סבא שלי שם, וגם סבתי המנוחה. וכולם כל כך – כל כך – רגע, איפה אני נמצא?"
הארי נעץ באנדי מבט. "אתה לא שם?"
אנדי הניד בראשו לאט. הוא נראה מוטרד. "כל האנשים שאני אוהב שם, אבל אני… אני… אני חושב שאנחנו צריכים ללכת מפה."
הארי הנהן בכובד ראש. הוא הרגיש את גופו מצטמרר קלות, ורק תהה מה אנדי מרגיש.

הם יצאו מהחדר וסגרו את הדלת מאחוריהם בעדינות, פונים לדלת אחרת שנקרתה בדרכם.
"מוכן?" הארי שאל. הוא פתח את הדלת ופסע פנימה, ואנדי נכנס אחריו.
להפתעתם, הם מצאו את עצמם תחת כיפת השמיים – בתוך שדה חמניות רחב ידיים. "מה לעזאזל?" הארי פלט.
"הארי, איך אנחנו תחת כיפת השמיים?" אנדי שאל, "חשבתי שחדר הסודות נמצא עמוק למטה."
"עזוב את זה," הארי ענה לו, "למה החמניות האלה כל כך גבוהות?"
ואכן, המקום הזה הרגיש כמו שדה של קני סוף יותר מאשר שדה חמניות, בעיקר משום שכל אחד מהפרחים התנשא לגובה של שני מטרים לפחות.
"אתה חושב שפרוואטי או האדון יכולים להיות כאן?" אנדי שאל.
הארי חייך חיוך רפה. "יש רק דרך אחת לגלות, אה?" הוא ענה והתקדם לתוך השדה, כשאנדי אחריו.
"אבל הארי," אנדי הבליע פיהוק, "אולי נעצור לרגע?"
בהתחלה הארי לא הבין מה הוא רוצה ממנו, אבל כעבור רגע קט הוא חש עייפות קלה.
"תראה," אנדי הצביע על ספסל שנח בצד הדרך, "בוא פשוט נשב קצת."
זה באמת נראה מפתה, בעיקר כי גפיו של הארי נהיו חלשות מעט, אבל ראשו נשאר צלול. "אנדי, איך הגיע לפה ספסל? בוא נתקדם."
"אוף, בסדר," רטן אנדי, והם המשיכו לתוך השדה.
הארי שמע את נשיפותיו הכבדות של אנדי בעודו מפלס את דרכו הסבוכה מבעד לחמניות, וראשו הלך ונעשה מעורפל יותר. לרגע הוא הבין לליבו של אנדי – לא יזיק לו לשבת לרגע. אבל איפה הספסל הזה?
"אה, הנה," אנדי כאילו קרא את מחשבותיו והצביע קדימה, "בוא נעצור שם לרגע."
הארי התקדם בעצלתיים לכיוון אליו אנדי הצביע, ואכן היה שם ספסל נוסף. אם כי החמניות סביבו היו מכופפות ומעוכות מעט, כאילו מישהו כבר פילס את דרכו שם.
"היי, זה לא אותו ספסל שעברנו לידו מקודם?" הארי תהה.
אנדי משך בכתפיו והתיישב. "למי אכפת?" הוא הבליע פיהוק נוסף, "אני כל כך עייף…"
הספסל הזה נראה כה רך ומזמין, ועפעפיו של הארי נהיו כבדים פתאום, שהוא שקל להצטרף אליו. "כנראה שאתה צודק…" הוא נאנח, אבל אז תפס את עצמו. "לא, אתה לא צודק!" הוא זעק פתאום, ואנדי המבוהל נראה כאילו הוא קם משינה טרופה.
"אנחנו הולכים במעגלים, אנדי. אם פרוואטי או האדון היו פה, היינו מוצאים אותם כבר. בוא נצא מכאן."
אנדי שוב רטן במרמור, אבל לא קם מהספסל. הארי נאלץ להקים אותו בכוח ולדחוף אותו לכיוון הדלת, ובשנייה שיצאו מהשדה וחזרו לחדר הסודות אנדי פלט אנחת רווחה.
"וואו, מה זה היה?" הוא התנער.
גם הארי הרגיש פתאום עירני בבת אחת, כאילו השדה הזה ניסה לשאוב אותם אליו למנוחת עד. "אולי משהו באבקנים של החמניות האלה ניסה להרדים אותנו," הוא שיער, "אם כי הספסל הזה לא היה ברור כל כך."

נראה ששדה החמניות ההוא לא היה המקום היחיד שניסה לשאוב את הארי ואנדי לתוכו ולהסיח את דעתם מהמשימה, כי החדר הבא עשה משהו אפילו גרוע יותר. כשפתח את הדלת הארי הופתע לגלות חדר צבעוני ונעים למראה, שהיה מרוהט כהוגן בפופים וספות נוחות, בר משקאות וחטיפים, טניס שולחן מכושף ועוד מלא אטרקציות שונות. ברגע שכף רגלו של הארי דרכה בפנים, הופיעה משום מקום מלצרית מחויכת שנשאה מגש עמוס בפירות טריים. בהחלפת מבטים מהירה הארי ואנדי החליטו שאולי לא תזיק להם בכל זאת מנוחה קלה במקום הזה, כל עוד הם יגבילו את עצמם, ויזכרו גם לבדוק אם במקרה האדון מצא את דרכו לחדר הזה גם הוא (ונהנה כרגע מספא מפנק).
ובכל זאת, אחרי כוס מחממת של בירצפת להארי ורומשמלו לאנדי ("וואו, זה נהדר, הארי! זה מה ששתית בעולם ההוא?!" התלהב אנדי) וביקור באולם קולנוע פרטי, נדרש להם הרבה מאוד מאמץ כדי להיזכר בסיבה שלשמה הגיעו בכלל לחדר הזה. הארי בקושי היה מודע לזמן שחולף, וכל פעם שחשב שכדאי לו לבדוק כמה זמן עבר, הגיע מגש נוסף של חטיפים שהסיח את דעתו. בשלב מסוים, כשאנדי והארי בילו בשיזוף ליד הבריכה, אנדי שאל אותו: "תגיד, כמה זמן אנחנו פה כבר?"
הארי העיף מבט אל המסך בצידו השני של החדר, שהקרין כרגע את הסרט "פרסי ג'קסון וגנב הברק". אך לא נראה שהוא הציג את השעה.
"אתה יודע, יש לך שעון," אנדי העיר ביובש.
"אה נכון," הארי נזכר במבוכה. הוא הפשיל את שרוולו והביט בשעון. הוא הראה אחת עשרה. רגע, הלילה בקושי עבר? איך זה שרק אחת עשרה? אבל האסיפה רק התחילה בחצות. ואז הוא קלט פתאום.
"עכשיו אחת עשרה. בבוקר. אנדי, אנחנו פה ממתישהו לפנות בוקר עד עכשיו."
"מה?" אנדי זינק ממיטת השיזוף. "אין לנו זמן לבזבז! אנחנו לא יודעים עדיין איפה פרוואטי."
"למה שלא תירגעו קצת עם איזה פרוסת עוגה," המלצרית הגיחה משום מקום בחיוך קורן ומגש עמוס.
"אין לנו זמן, מצטערים," הארי מיהר לומר. "צריכים לזוז."
"לזוז לבר המשקאות?" המלצרית שאלה.
אנדי הניד בראשו. "לזוז החוצה," הוא ענה, "ביי!"
"החוצה?" המלצרית צחקקה, "אין החוצה. ברגע שאתם נכנסים אתם לא יוצאים מכאן, אדוני."
הארי תפס את אנדי והתקדם לכיוון היציאה. "באמת תודה, אבל אנחנו יוצאים," הוא אמר בעודו ממהר החוצה, אבל אז המגש שהמלצרית החזיקה קודם התנגש בקיר שמולם ברעש.
הארי הסתובב בבהלה לעבר המלצרית – שמסתבר שכישורי הזריקה שלה היו די טובים – וכעת היא כיוונה לעברם שרביט.
"חוששני שלא הבנתם אותי נכון," היא המשיכה בחיוך שכבר לא נראה מתוק ומזמין אלא די מחליא, וסובבה את פרק ידה. קליק עדין נשמע בהתאמה מכיוון הדלת.
"אין לכם אפשרות לצאת."
הארי מיהר לשלוף שרביט, ואנדי מיהר לחקות אותו.
"אנדי," הארי לחש לעברו, "אני חושב שאני יכול להתמודד איתה לבדי, אתה בינתיים תנסה לפתוח את הדלת. חבל לבזבז זמן."
ובדיוק באותו הרגע, המלצרית ירתה את הלחש הראשון.
"אקספליארמוס!" הוא קרא, אבל המלצרית שלפה מגש מתכתי ששיקף את הלחש בחזרה אליו. שרביטו של הארי התעופף ונחת אצלה ביד.
"אנדי!" הארי אמר בלחישה רמה, "שינוי בתוכנית! אני לא יכול מולה לבד!"
"מה? אבל עוד לא סיימתי!" אנדי נלחץ. הוא היה באמצע לדחוף סיכה משרדית לחור של המנעול. "תצטרך למצוא דרך לעכב אותה, זה ייקח עוד דקה."
"דקה?!" הארי צרח. "תגיד, אתה קוסם או בבון עם מקל? תשתמש באלוהומורה!"
"אה, נכון," אנדי הסמיק במבוכה. הוא מילמל את הלחש בחיפזון, ושניהם חמקו החוצה, נמנעים בקושי ממתקפת הנגד של המלצרית הרצחנית. הארי נשען באנחה כבדה כנגד הדלת. זה היה הרבה יותר מדי קרוב.
"טוב," הארי התנשף, "אנחנו עם שרביט אחד, בלי תוכנית, גמורים מעייפות, ואנחנו לא יודעים מה מצפה לנו. הסיכויים לא לטובתנו בכלל. אז שנמשיך לחדר הבא?"
הם החליפו מבטים מלאי הקלה. אנדי זקר את אגודליו בעידוד, והארי צחק בתגובה.

החדר הבא אליו נכנסו היה חדר שבתוכו הייתה תיבת עץ תמימה למראה. אלא שכשנכנסו פנימה במטרה לסקור את החדר, הדלת נסגרה מאחוריהם.
אנדי קפץ בבהלה והביט בדלת. "כמה אופייני," הוא רטן, "וזה בטח גם נעול, נכון?"
הארי ניגש אל תיבת העץ, אבל לפני שהספיק להגיע אליה פיבס צף מלמטה בצחקוק מרושע.
"הו הו הו, זה הארי ואנדי! אנדי והארי! מצאתם חדר אינטימי? מצאתם חדר שקט? מה זממתם לעשות פה, בביתו של פיבסי הקשיש?"
אנדי פזל לעבר הארי. "יש לפיבס בית?" הוא לחש.
"נו, בוודאי שיש לי בית!" פיבס רטן, "למה רק לגודריק, סלאזר, רוונה והלגה מגיע? ומדוע פלשתם לכאן? הארי הפסיק להיות סנילי, ועכשיו הוא פרטטנילי? הו אנדי, אתה אדונילי?"
"אדונילי?" אנדי התפלץ.
"אתם לא מהסוג הזה של הזוגות, מה?" פיבס צחקק, "הו הו הו, אם בזוגיות שלכם אתם לא חריגים, אזי גבול גדול אתם מסיגים!"
ואז, בפתאומיות, פיבס פתח את התיבה שהחזיק והציג בפניהם את תוכנה – והיא הייתה ריקה. אבל עוד לפני שהארי הספיק לתהות על קנקנה, פיבס סגר את התיבה בפתאומיות וטילטל אותה בפראות, והארי מיד הרגיש איך הוא מיטלטל גם הוא בהתאמה. הוא התנגש בקירות, ברצפה, בתקרה, באנדי –
ואז הוא הוטח בקרקע כשפיבס השליך את התיבה לרצפה. אבל עוד לפני שהארי הספיק לעכל את החוויה שעבר הרגע (והמחשבה על עיכול רק הגבירה את הבחילה שחש מהטלטולים), פיבס הרים את הקופסה במהירות והארי חש פתאום כבד מאוד, כאילו הוא עולה במעלית מהירה. וכשפיבס ריחף מטה עם התיבה בידו, הארי הרגיש איך משקלו פוחת והוא מרחף מעלה קלות. ואז השדון סיחרר את התיבה על אצבעו – בנקודה הזאת הארי נפרד לשלום מהארוחה האחרונה שלו, ונחבט באלימות באחד הקירות. הוא נאבק לקום, סחרחר מאי פעם, וכשל לכיוון של פיבס.
"היי," הארי מילמל בעצבנות. "למה שלא תניח את זה ונעזוב אותך לנפשך."
"לעזוב?" פיבס שילב את ידיו ברוגז. "אבל מה עם שני ליצני הבידור שלי, פוטי וגריי…נג'ר?"
"נג'ר?" הארי שאל, "מה זה?"
"זה לא האוכל האתיופי הזה?" ניסה אנדי.
"אם אתם תמשיכו לפטפט ככה במקום לבדר אותי, אולי כדאי שאני אזכיר לכם מי פה הבוס," פיבס העיר בנבזיות, מנער מעט את התיבה באיום, מה שגרם להארי ואנדי להתנדנד מעט במקומם.
"מ-מה? ברור שאנחנו יודעים מי הבוס כאן, זה ברור ממש," אנדי גימגם.
"אתה חושב שאנחנו טיפשים? שראשנו מלא בקש?" הארי חרז, מקווה שאנדי יבין את הרמז.
אנדי החליף איתו מבטים, שלא הסגירו שום דבר מעבר לחשש מובהק.
"זה קצת מעליב, אני מרגיש מבויש," הודה אנדי, והארי נאנח בהקלה.
"לדעתי כדאי שתתחיל מחדש," יעץ לו הארי. "זה המינימום הנדרש."
פיבס נראה משועשע. נראה שזה עבד להם כמו קסם, אבל כמה זמן הם יצליחו להמשיך עם זה?
אנדי הביט כה וכה, הבעת פניו שיקפה את המאמץ בניסיון למצוא חרוז הולם. "לא צריך להתאמץ מול אויב כה… כה…" הוא מלמל, "...כה חלש?"
החיוך על פניו של פיבס התקדר מעט.
"אנדי, מה אתה עושה?" הארי בפאניקה גלויה לחש, "תגיד לי, אתה הזוי? על מי אתה חש?"
נראה שפיבס התרצה, כי הוא שב לחייך. אבל כעת הארי החל לחשוב על דרך לצאת משם, כי החדר הזה חסר תועלת עבורם.
"טוב, אנחנו נצא," הארי פנה לפיבס, "נתראה שוב במוצ"ש."
הארי הגניב מבט לעבר אנדי, ונראה שזה הבין את העניין. "ביי, פיבס," אנדי נופף לעברו, "תמסור לברון ד"ש!"
הברון! נראה שזו הייתה טעות להזכיר אותו, כי החיוך של פיבס נמחק כליל. הארי זכר היטב שפיבס לא מחבב במיוחד את הברון המגואל, אך לדאבונו נראה שאנדי לא זכר את זה.
"אתם לא הולכים לשום מקום," פיבס חרק שיניים בזעם, "ההיגיון שלכם טיפה משובש."
"אוי לא," אנדי אמר בחשש. "נראה לי שאנחנו אבודים."
הוא לא חרז! איך הוא שכח לעשות את זה?!
פיו העקום של פיבס התעקל שוב בחיוך, אבל הוא לא נראה משועשע הפעם. נראה שהוא רוחש מזימות.
הארי נעץ באנדי מבט מיואש, ובו ברגע נראה שגם הוא רחש מזימה שתעזור להם להיחלץ משם.
"בוא נעשה עסקה," הוא הציע, ומיד עיניו של פיבס נצצו בחמדנות. "אתה רוצה בידור," הארי המשיך, "אתה גם תקבל. אבל בתמורה…"
"תמורה?" פיבס שאל. "הו, הארי הארי הארי. לא מבקשים מפיבסי תמורה. לא מבקשים מפיבסי כלום!"
"אתה תקבל את אנדי!" הארי מהר פלט, "אתה תקבל את אנדי, וזהו, כי, כי, כי אם אני אשאר כאן, אני אשעמם אותך למוות!"
אנדי הביט בהארי בעצבים. "מה אתה עושה?" הוא מחה.
"הוווו, עכשיו פיבסי משועשע!" פיבס התלהב, וביצע גלגלון של אושר באוויר.
"לא, לא, אני לא משעשע," הארי מיהר להעמיד דברים על דיוקם, "אני משעמם. אני קראתי את כל הוגוורטס תולדות. ידעת שבשנת 1420, מנהלת בית הספר מרי חואנה הציעה לאשר לגדל בחממות–"
"–טוב, טוב, בסדר!" פיבס קטע אותו בעצבים, "לך מפה, ותשאיר פה את אנדי גריי!"
"הו, אני אלך," הארי ניסה לשמור על פאסון, כשבתוכו הוא חש הקלה בל תתואר. "אני אלך, אבל בתמורה אני אקח את התיבה שלך. או שאני אשאר פה לנצח ואשעמם אותך בעובדות."
"את התיבה שלי?!" פיבס נחרד וקירב את התיבה לגופו תוך שהוא מבצע סלטה אחורית של פאניקה, מה שגרם להארי ואנדי להתעופף שוב ברחבי החדר.
"וב-1754," הארי נאנק לדבר בעודו מתנגח בקירות, "הנציג של בובאטון בטורניר שיחד את ראש בית סלית'רין שייתן לו מפה של תשתיות בתי השימוש כדי –"
"לא! רק לא עוד עובדות משעממות!" פיבס עצר את התיבה, והארי ואנדי חדלו להתעופף אנה ואנה.
"אוקיי," הארי המשיך בקור רוח, "אז תן את הקופסה."
פיבס נראה חוכך בדעתו את הצעתו של הארי. הוא הביט בתיבה, ואז באנדי. "קודם תן לי את הבלונדיני המצחיקול."
"מה? היי!" אנדי מחה, אבל הארי הפגין התעלמות מובהקת. הוא דחף את אנדי קלות, אבל נשאר נטוע במקומו. "ועכשיו החלק שלך, או שאני מספר עוד עובדה משעממת," הוא אמר והושיט את ידיו קדימה.
פיבס קפץ את פיו באי רצון, אבל בסופו של דבר שט לעבר הארי והניח את התיבה בידו. וברגע שהתיבה הייתה בידיו, הארי היטה את התיבה לאחור בפתאומיות ושלושתם עפו לעבר הקיר הרחוק מהדלת. ואז הוא מיהר לאחוז באנדי היטב ולהטות את התיבה לפנים, כך ששניהם עפו אל הדלת, והתנגשו בה בכזאת עוצמה עד שהיא נפתחה מאליה. הארי ואנדי התגלגלו החוצה בערימה אנושית על הקרקע (כעת היה תורו של אנדי לשפוך את תוכנו החוצה) ונחתו על סף הדלת. הארי הספיק לשמוע את שאגת הזעם של פיבס לפני שהדלת נטרקה מאחוריהם.
הוא לא ידע מאיפה הוא הולך לגייס כוחות נפשיים כדי להתמודד עם החדר הבא שהמתין להם, אבל בינתיים הרצפה הקרה של חדר הסודות סיפקה לו נחמה.

הארי לא היה להוט לקראת החדר הבא. הוא חשב לעצמו בסתר ליבו שבמילא גן הפסלים העתיק יהיה כנראה הפתרון למה שהם חיפשו, כי כל הדלתות האחרונות הובילו אותם למקומות עם הקשר מאוד קלוש (עד לא קיים) לאדון ולפרוואטי. אבל אם זה מה שהיה צריך כדי לרצות את אנדי, הארי היה מוכן לעבור את שארית החדרים איתו.
מעבר לדלת הבאה חיכה להם משהו משונה. או ליתר דיוק, מישהו משונה. הם נכנסו למה שלא נראה שונה מאוד ממרתף השיקויים של פרופסור סנייפ. הרצפה הייתה קרה וטחובה באופן מוכר, ועל הקירות הותקנו מדפי עץ גדושים במרכיבים שונים ומשונים להכנת שיקויים. הפרט היחיד שלא דמה לחדר השיקויים של סנייפ היה הדמות שישבה במרכז החדר, וניכר עליו שהוא שוקד על הכנת שיקוי מסובך להפליא. הארי מעולם לא ראה כל כך הרבה חומרי גלם שונים מרוכזים באותו מקום סביב בן אדם אחד, וגם הבן אדם האחד הזה נראה משונה להחריד. הוא נראה זקן מאוד – לא, הוא נראה ממש עתיק, כאילו הוא נמצא שם עוד מתקופה אחרת – והוא לבש גלימה הדוקה מאוד בגווני ירוק־נזלת. הוא היה קירח לחלוטין מלבד כמה קבוצות שיער לבנות מאחורי פדחתו, שהזכירו להארי עננים או צמר גפן מתוק. האף שלו היה קטן וכפתורי – כמו של אנדי, למרבה החלחלה – אבל על פניו לא התנוסס אותו מבט תמים. להפך, הוא נראה כה מרוכז בעבודתו (ולשונו המשורבבת החוצה כנראה העידה על כך), ואצבעותיו הקצרות והשמנמנות כמו נקניקיות היו עסוקות כעת בלהחזיק גרגר קטן וזהוב. הארי תהה איזה שיקוי בשם מרלין מצריך כל כך הרבה עבודה, אבל על פי גוונו של הנוזל שרחש בקדרה, שהיה צהבהב וצמיגי, הארי היה משוכנע שיהיה לזה טעם מזעזע.
המכשף לא התיק את עיניו לרגע מעבודתו כדי להביט בהארי ובאנדי, והמשיך לרטון לעצמו בקול.
"שלושה שורשי גרדי, בשם סיסרא," הוא קירקר. "הם רוצים שאני אחתוך לעצמי את האצבע, אה?"
להארי הייתה הרגשה שאם הוא יפריע לקוסם במלאכתו, הוא ודאי יתעצבן – אבל מה עוד עליו לעשות? הם יכולים פשוט לעזוב אותו לנפשו ולעבור לחדר הבא, אבל מה אם יש ברשותו מידע מועיל?
הוא הוסיף טיפה קטנה של נוזל שקוף לקדירה, שבתגובה העלתה טיפות של נוזל כהה, וריח של קפה התפשט ברחבי החדר. "אני לא מאמין," הוא לחשש, "אחרי אלפיים ומאה שנות עבודה, מעולם לא הייתי כה קרוב כדי להצליח לרקוח את השיקוי המושלם! וכעת, השורש…"
"סלח לי אדוני?" הארי ציפצף.
המכשף כל כך נבהל מעצם נוכחותו של אדם אחר בחדר, והשורש זינק מידו ונחת בשלמותו לתוך הקדירה שמיד העלתה עשן, ניצוצות וצפרדעים. "לא!!!" הוא זעק, "הרסת עבודה בת אלפיים מאה שנה!"
"אה, אני מתנצל," הארי התגמגם.
"ההתנצלות שלך לא תעזור לי!" הזקן רתח, "אבוי, אבוי! מה יאמרו נביאיי?! מה יגידו?! הרי הם ציוו עליי במפורש, לפני אלפים ומאה שנה, ש –"
"זהו, אלפיים מאה שנה?" הארי שאל, "אתה פה עוד מלפני המייסדים?"
הזקן ניגש אל עציץ סוקולנט שנח לו בקרבת מקום. הוא הרים אותו אל על והביט בו בפחד. "הו, נביאי היקר, אל נא תרא ואל תיחת!" הוא הפציר בעציץ, "חסוך את חרון אפך, ואל תמלא חימה! אני אתקן ואשפר את העוול, רחם עליי!!!"
"הוא מדבר לעציץ?" לחש אנדי להארי. "נראה לי שחסרים לו כמה…"
הארי כחכח בגרונו שוב. "אהמ, אדוני, אני מתנצל בפניך ובפני ה… הנביא שלך," הוא מלמל בבלבול, "אבל… אלפיים מאה שנה? אתה ותיק יותר מ–"
"הו, שמעתיך, בן תשחורת פוחז ועלוב!" הטיח בו הקשיש, "המייסדים והמייסדים. מי הם? מה הם ייסדו בדיוק?!"
"ה… האנשים שייסדו את המקום הזה," הסביר הארי, "אתה יודע, גריפינדור, רייבנקלו…"
המכשף נראה אפילו יותר מפוחד עכשיו מאשר קודם לכן. הוא מיהר לכסות את צידי העציץ, כאילו הוא מכסה את אוזניו הלא קיימות.
"שששש!" הוא ירק לעברו, "בלום פיך, ואל תמלא אותו במילות לעג וקלס!"
"מה?"
"נראה לי שהוא חושב שאתה מקלל, הארי," ניחש אנדי.
"אלה לא קללות, אלה שמות אמיתיים של אנשים!" הארי נחפז לתקן.
"אל נא תשמיע באוזנינו נבואות שקר וכזב!" הטיח בו הזקן, "כאין וכאפס לעומת הברנש שהשתולל כאן אך לפני זמן מה, באתם להורסי ולחרבני!"
הארי ואנדי החליפו מבטים מבולבלים. "אתה הבנת משהו?" אנדי שאל.
"הבנתי שאנחנו יותר גרועים מאיזה ברנש," הציע הארי, "ושכנראה האיש הזה ממש ממש צריך לשירותים."
"לא איעזר בשירותיכם! לא ולא!" המשיך הזקן לצעוק, "פרחחים בני בליעל!"
"רגע, אבל מי זה הברנש הזה שדיברת עליו?" שאל הארי.
"הו, עוטה הברדס השוטה וההולל," הקוסם נאנח בביטול. "בן סורר ומורה, אם תיוועץ בדעתי. בעל שגיונות ושטיונות של גדלות רוח ורוממות מעם."
"מה?" אנדי התבלבל.
"האדון!" הארי קרא. "אתה נתקלת בו?"
"ביטוי כה רם מעלה עבור בן אשפתות נלוז שכזה," הטיח בהם הזקן, "והלוא אינו אלא אדם דל רוח ודל מעלה, שכל מאוויו מסתכמים במראהו החיצוני ושריריו החטובים."
"לא אמרת שהוא מכוסה ברדס?" הקשה הארי.
"מכוסה גם מכוסה," השיב הזקן, "ואכן תר הינו אחר אופנות מטופשות וריקות מתוכן. אך או אז הסיר הברנש את ברדסו וחשף טפח או טפחיים כדי ללגום מנת משקה, וכך נחשפתי לזיו פניו הכעורים. ניכר היה כי המגלב חרש רצוא ושוב את פניו, צליפה אחר צליפה. ברצותו חוגג וברצותו ממוגג."
"טוב אני מיציתי," אנדי משך בכתפיו וסב על עקבותיו.
"אני כבר לא עוקב באיזה שפה הוא מדבר," הארי הודה בעודו פונה אל הדלת.
"היו שלום!" בירך אותם הזקן, "והישמרו מהשומר!"

החדר הבא היה מוזר אפילו יותר – הוא היה גדול כמעט כמו האולם הגדול, אבל בתוכו היו כל מיני יצורים משונים בתוך כלובים, אי אלו חיות פלא משונות שהארי לא ראה מימיו. היה שם משהו שנראה כמו שילוב של פרה, סוס ואוכמניה, עם חור באמצע המצח. היו שם כל מיני חיפושיות קטנות וצמריריות שטיילו להן על ענפים דקיקים. היה שם דג עם ראש של כלב ואוזניים של עטלף ששחה בתוך אקווריום, והיו שם עוד יצורים משונים שהארי היה בספק אם אפילו האגריד הכיר.
"מעניין?" שאל אדם משופם שלבש מדים שהיו דומים באופן מחשיד לשומרי הארמון של מלכת אנגליה. "זהו השנורקק פחוס הקרן," הוא הצביע על הפרה־סוס־אוכמניה, "אלה נרגולים," הוא החווה בידו על החיפושיות, "זהו ההמדינגר המברבר, ושם תוכלו לראות את –"
"סליחה רגע," אנדי קטע אותו, "היצורים האלה לא…"
"לא מה?" האיש הרים גבה באיום.
"לא אמורים להיות קיימים," אנדי נאנח.
האיש הרטיט את שפמו בעצבים. "ובכן, הנה הם כאן," הוא רטן, "מה יש לך לומר בנדון?"
"אלה היצורים שרק לונה האמינה בהם," הארי צחקק לעצמו. "מי היה מאמין שהם אמיתיים, והם כאן."
"טוב, כמובן שעכשיו כשראיתם אותם, איאלץ להרוג אתכם," גהר מעליהם האיש. הארי נרתע ואנדי שלף שרביט בחשש.
ואז האיש התרחק מהם בצחקוק שגרם לשפמו לרקד מעל שפתיו. "כמובן, אני מתבדח! כולם נופלים בזה בכל פעם מחדש. אני לא אהרוג אתכם, רק אבקש מכם יפה לא לספר על קיומן של החיות האלה לאיש."
הארי ואנדי הנהנו בחיוכים לחוצים, מתקשים לאמוד את טיבו של האיש המוזר הזה.
"נו טוב, אף מילה!" הוא קרץ, "ועכשיו, לכו לדרככם. אל תספרו לאיש על גן החיות הזה, ובטח שלא עליי, שומר גן החיות הזה."
שומר גן החיות. שומר גן החיות! שומר!
"אז אנחנו צריכים להישמר מפניך?" הארי פלט בעודו נזכר באזהרתו הסתומה של פירנזה וזוכה למרפק בצלעות מאנדי.
"מפניי?" התפלא האיש, "לא, לא מפניי. אני לא עושה דבר חוץ מלהיות כאן, כמובן כל עוד לא תספרו על כך לאיש. לא, מפניי אין לכם ממה להישמר. לא, הגיוני יותר להישמר מהבחור ההוא עם הברדס שהסתובב פה קודם."
הארי ואנדי החליפו מבטים. עוד מישהו שראה את האדון. נראה שהם הולכים ומתקרבים.
"תוכל לספר לנו עוד?" ביקש הארי.
האיש נאנח. "הלוואי שהיה לי מה לספר," הוא ענה, "אך ראיתי אותו רק לשניות ספורות לפני שהסתלק מכאן."
ובהבינם שלא יוכלו להפיק תועלת נוספת מהחדר הזה, הארי ואנדי יצאו משם.

הארי תהה לעצמו למה, בעצם, יש את כל הדברים המוזרים האלה בקרקעית הוגוורטס. כלומר, עם כמה שמפלצת סודית של אחד המייסדים זה מופרך, זה עוד כלום לעומת מה שראו עד כה. הרי למה שתהיה מלצרית רצחנית או רוקח שיקויים קשיש כל כך עמוק בטירה? למה שאחד החדרים יפנה פתאום לגן חיות שאינן קיימות או לשדה חמניות רחב ידיים תחת כיפת השמיים באזור זמן אחר? וזה גם לא מסביר את שאר החדרים המשונים שנתקלו בהם – היה חדר שעל קירותיו היו הירוגליפים מצריים צפופים ומעופשים, חדר אחר שבו הסתובב טרול עם נבוט (הארי מיד הביס אותו בעזרת וינגארדיום לביוסה, אותו כמובן הקפיד להגות כשורה), חדר שכל תוכנו היה תיבת נגינה פתוחה שהשמיעה מוזיקה מאיימת, ועוד כל מיני חדרים שונים ומשונים. ואף אחד מהחדרים האלה לא הסגיר אפילו ברמז שום פרט מידע לגבי פרוואטי או לגבי האדון המסתורי. שום חדר, מלבד חדרו של רוקח השיקויים הזקן שמלמל דברים שנראו חסרי פשר, ושומר גן החיות שלא תרם דבר מלבד הידיעה שהאדון, ובכן, היה שם.
לבסוף, מלבד הפתח אל גן הפסלים העתיק, נותרה עוד דלת אחת בה לא עברו עדיין. להארי הייתה הרגשה עמומה שגם החדר הזה לא יועיל להם, והוא כמעט התפתה לנסות לשכנע את אנדי לנסות את גן הפסלים וזהו. אנדי בעצמו כבר נראה די מובס, כאילו הוא כמו הארי כבר ידע מה מחכה להם. אבל מה שהמתין להארי בצידה השני של הדלת היה לא צפוי.
"עוד… דלתות?"
הארי נאנח בכבדות. הוא עמד בפתחו של מסדרון צר עם שטיח מאובק לאורכו. לאורך הקירות משני הצדדים היו דלתות נוספות שהובילו לחדרים שונים, ולצד דלת הכניסה היה שלט קטן, עליו היה מוטבע הצירוף "מעונות המורים – כניסת חדר הסודות".
הארי גירד בראשו בבלבול. הוא אף פעם לא תהה לעצמו לאן המורים נעלמים כשהם הולכים לישון בתום יום לימודים, אבל אם היו שואלים אותו זה כנראה היה הניחוש האחרון שלו. זה אומר שהמורים תמיד ידעו את המיקום של חדר הסודות, ובחרו במודע להסתיר את המידע הזה ממנו ומשאר התלמידים בשנה השנייה כשהוא וחבריו ניסו לחלץ משם את ג'יני וויזלי ולשים קץ לצרות של הבסיליסק? זה נשמע קצת קיצוני, אבל הארי מעולם לא הצטיין בלפענח את המניעים של פרופסור דמבלדור.
נראה שאותן מחשבות עברו גם לאנדי בראש. הוא הביט במסדרון בפה פעור במשך שניות ארוכות, עד שאמר: "אז לוקהרט כל הזמן ידע ש – כלומר – הוא אמר ש –"
"כן, הוא היה די זחוח," הארי הודה, "חשבנו שהוא שיקר לגבי זה שהוא ידע איפה החדר הזה, אבל…"
הוא פזל לעבר דלת סמוכה, עליה התנוסס שלט עם הכיתוב "מעונות המורים – כניסת החממות".
"אולי לוקהרט היה מספיק שאנן כדי לא לפזול לעבר הדלת שממנה נכנסנו אנחנו?" הוא הציע. "הרי הם בטח נכנסו מהכניסה השנייה. לא הגיוני שהם הסתובבו פה חופשי יחד עם הבסיליסק בכל השנים האלה, במיוחד בתקופה של התקיפות."
"כן, זה נשמע מתאים," צחקק אנדי. "לוקהרט בטח הלך ישירות לחדר השינה שלו. בעצימת עיניים."
הארי הביט באנדי. "אתה חושב שאולי נמצא כאן משהו על האדון?"
אנדי משך בכתפיו. הוא נראה מיוזע, כנראה בגלל הלחות והמחנק ששררו במסדרון ההוא. הארי הניח שגם הוא בעצמו מזיע.
"בוא נגלה," ענה אנדי והתקדם. הארי מיהר אחריו.
ליד כל דלת התנוסס שלט, קטן אפילו יותר מהשלטים של דלתות הכניסה. השלטים לא הסגירו יותר מדי על דיירי החדרים השונים, למעט ראשי התיבות של שמותיהם והמקצוע שלהם. כך הם חלפו על פני "ס.ס שיקויים", "פ.ס תורת הצמחים" (נחירות רמות עלו מהחדר והארי העדיף לשמור מרחק), "פ.פ לחשים", "א.ס אסטרונומיה", ועוד שמות מוכרים. כשחלפו ליד החדר "ק.ב תולדות הקסם" הם שמעו מלמולים חדגוניים ומונוטוניים עולים משם.
"בינס ישן בכלל?" אנדי לחש.
"אני לא יודע, יותר הגיוני לי לחשוב שהוא מלמד את עצמו," צחקק הארי.
הם חלפו ליד "ק.ק התגוננות מפני כוחות האופל" ו"ה.ס שיקויים" כשנעצרו ליד השלט הבא שהסיח את דעתם: "ו.ג.פ טיפול בחיות פלא".
"זה לא השם של האגריד," לחש הארי. "מה זה השם הזה? האם האגריד לא מי שהוא טוען שהוא? האם באמת היינו צריכים להישמר מהשומר? האם–"
"וילהלמינה גרבלי פלנק," ציין אנדי ביובש. "האגריד ישן בבקתה שלו. תאמין לי, אחרי שהייתי שם כל כך הרבה פעמים השנה, אני לא יכול לשכוח."
הלאה. "א.מ התגוננות מפני כוחות האופל", "ס.ט גילוי עתידות" (דלת החדר הייתה פתוחה לרווחה, כי טרלוני נהגה לישון במגדל הצפוני), ואז הם נעצרו ליד חדר ריק וחסר תיוג. לא היה אף רהיט בפנים, ואפילו דלת לא הייתה בכניסה.
"מה זה?" אנדי שאל.
"ששש!" נשמע פתאום מהחדר של סנייפ מתחילת המסדרון.
"סליחה," לחש אנדי, "מה זה?"
הארי משך בכתפיו, ואז נבהל קלות כשזוג פנסים קטן האיר פתאום. לא חלף רגע קט, וזוג הפנסים התגלה כזוג עיניים של חתול גדול וזועף.
"קישטה!" איים אנדי ורקע ברגלו, אבל החתול לא נמלט. הוא הביט בהם בשיעמום, ולאחר כמה שניות התרחק משם בעצלתיים בהליכה זקורת זנב.
"איך הוא הגיע לפה?" אנדי
הארי בלע רוק. חדר ריק, חתול, יש רק תשובה אפשרית אחת.
"אני חושב שזה היה החדר של פרופסור מקגונגל," הוא מלמל.
אנדי נאנח. "הארי…" הוא אמר בשקט.
"מה?"
אנדי השתהה מעט לפני שענה. "אפילו פרוואטי לא זוכרת אותה. אתה יודע, אולי קורה פה מה שקרה לך איתי בתחילת השנה, רק… רק להפך?"
הארי לא ענה. למעשה, זה בדיוק מה שהוא חשב – זה כמו מה שקרה עם אנדי בתחילת השנה, אבל להפך – במקום שרק הוא ישכח בן אדם, כולם שכחו אותו. ובמקום שהאדם הזה פתאום יופיע – הוא לפתע יעלם. ובמקום שהארי יטעה – הפעם הצדק עימו, הרי כל הראיות לטובתו, בניגוד לתחילת השנה. זה כלל לא היה ההפך שאנדי התכוון אליו, אבל הארי לא רצה לפתוח את הוויכוח הזה שוב, לא כשהם שם. אולי זה נבע מחוסר מוטיבציה, לאור התלאות הרבות שעבר במשך השנה, ואולי היה זה בגלל הסחות הדעת הרבות שפקדו אותו. היו לו דברים קשים יותר להתעסק בהם ולהקדיש להם מחשבה באותו הרגע.
"בוא פשוט נמשיך," הוא ביקש.
ואחרי "א.ק חקר המוגלגים" ו"א.פ שרת + ג.נ חתולה", הגיעה דלת שהם לחלוטין לא יכלו להתעלם ממנה. מה שהיה כתוב במקור על השלט היה "א.ד מנהל", אבל נראה כי מישהו קשקש על האות ד' והחליף אותה באות ו' בכתב יד. ואם זה לא היה מספיק, אותו ונדל אנונימי מתח קו על המילה "מנהל" והחליף אותה ב"שומר".
אורו עיניו של אנדי. "בינגו," הוא לחש. "מצאנו את מה שחיפשנו, ולא היינו צריכים לעבור בגן הפסלים."
ליבו של הארי פעם בעוז. בן רגע הוא שכח מגן הפסלים. בבת אחת הוא עיכל שהוא עומד להתעמת עם האדון השומר, האם הוא מוכן לזה? בלי שרביט?
"אתה מוכן?" אנדי כאילו קרא את מחשבותיו.
הארי לקח נשימה עמוקה. "בואו נראה," הוא ענה והצמיד את אוזנו אל הדלת, מנסה לקלוט קולות מבפנים, אבל החדר היה שקט כמו קבר. הוא לא הצליח אפילו לזהות את הנשימות המדודות של אדם ששקוע בשינה, אם כי היה קשה לו לדמיין דמות כמו השומר עוצר לנוח.
"או שהוא התפגר שם, או שהוא לא בחדר שלו," הארי קבע.
"אז שניכנס?" אנדי שאל בחשש. הארי לא המתין לסוף השאלה של אנדי, והוא כבר החל לדחוף את הדלת פנימה.
יחסית לשם הנחשב שהוא נתן לעצמו, האדון לא השקיע בחדר השינה שלו. המיטה הצנועה והמבולגנת, שולחן העץ וכיסא בודד היו הרהיטים היחידים שאיכלסו את החדר. אך השולחן היה עמוס עד אפס מקום בניירות והדפסים, ועל הקיר מול היה תלוי לוח שעם ענקי שתפס את תשומת ליבו של הארי. על הלוח היו נעוצות תמונות של מלא אנשים שונים שהארי הכיר, מחוברים זה לזה בחוטים שהתלכדו אחד עם השני, וממרכז הלוח השיבו לו מבט עיניים ירוקות מוכרות מאחורי עדשות משקפיים. זאת הייתה תמונה שלו. תמונה קפואה, כמו האלה שקולין צילם. למעשה, התמונה הספציפית הזאת הייתה מוכרת לו, והייתה לו הרגשה שהוא ראה אותה תלויה במשרדו של קולין קריווי. אך במבט מקרוב הארי נוכח לגלות שאת כל התמונות קולין סיפק ככל הנראה, כי כולן היו התמונות הדוממות האופייניות למצלמה המוגלגית של הגריפינדורי הצעיר. מתצלומו של הארי היו מתוחים חוטים שחיברו אותו לכמה דמויות שונות, שככל הנראה היוו דמויות מפתח לפיצוח דבר מה כלשהו שהעסיק את האדון. הדמות הראשונה שהארי הבחין בה הייתה פרוואטי. בתחתית התמונה היה רשום את שמה, אולי למקרה שהארי יתבלבל בינה לבין אחותה התאומה. ליד פרוואטי היה תצלום נטול שם של אנדי, שבמקום זה היה מסומן בסימן שאלה מסתורי; הדמות הבאה הייתה רון, שמישהו שירבט על המסגרת שלה את שמו של רון שוב ושוב, עד שמילא כל חלל ריק מסביב לפניו המנומשים של חברו של הארי; אחריו הייתה צללית אימתנית של דמות שבקושי היה ניתן לראות באפלולית, ורק הכיתוב למטה הסגיר להארי שמדובר בדיקן. בנוסף היו גם תמונות של קרוקשנקס, של לוקהרט ושל עין הזעם (מסיבה שלא הייתה ברורה להארי), ושל דמות שהייתה מוכרת להארי באופן משונה. היא בעלת פנים עגולות ושיער שטני וחלק, ונטייה בלתי נסבלת לדבר בלי סוף ולקרוא להארי בכל מיני כינויים דביקים ו–
"ברי!" הארי היכה במצחו באי אמון. "בשם מרלין, איך שכחתי ממנה!"
זה כאילו היא ממש פרחה מזכרונו, ורק עכשיו הוא נזכר בה, בזכות התמונה הזאת.
"ברי?" אנדי שאל.
הארי התנשם בכבדות. "ברי אודוול," הוא אמר. "היא הייתה – היא הייתה החברה שלי – כאילו – של הארי האחר – בעולם הזה."
"מה?" אנדי שאל בספק, "לא הזכרת אותה כשסיפרת על העולם האחר."
"זה כי לא זכרתי אותה!" הארי הכריז, כמעט בצעקה. "היא הייתה איתי בחופשת חג המולד, ואז כשעלינו על הרכבת חזרה להוגוורטס היא אמרה שהיא הולכת ל… ל… לאן היא אמרה שהיא הולכת? לא חשוב, היא לא חזרה מאז. ולא חשבתי עליה מאז שהיא נעלמה. כאילו כל הזכרונות שלי ממנה הלכו יחד איתה. וואו, זה מוזר ממש! מה היא עושה פה על הלוח? איך האדון מכיר אותה? איך הוא מכיר את הדיקן?!"
"תסתכל על התמונות האלה," אמר אנדי. מצביע על תמונות נוספות שהיו נעוצות על לוח השעם. הן לא היו מחוברות לתמונה של הארי, מה שגרם לו להניח שהייתה להן חשיבות פחותה עבור האדון. הוא זיהה את קולין קריווי, את דין ושיימוס, ולצידם את נוויל, אלא שמישהו סימן את עיניו של נוויל באיקס, ומתחת לשמו היה כתוב "מדרגה נעלמת". זה היה נכון לגבי כל הדמויות שנעלמו ונטמעו בטירה, כמו פדמה פאטיל ("קיר לבנים"), מרכוס פלינט ("שעון חול של סלית'רין"), וגם ההפלפאפי ההוא, דייוויד ("דיוקן בתמונה"). רק פרופסור מקגונגל לא הופיעה שם. ואם אפילו האדון לא מודע לקיומה של מקגונגל, מה זה אומר? הארי חשב שהאדון הוא מעל הכל, אבל אם זה המצב… אולי הראיות בכל זאת לא לטובתו.
גם סיריוס, דמבלדור והאגריד היו על הלוח, וגם תמונתו של קראב משום מה, אלא שמתחתיו היה רשום "גרגורי גויל". ובהתאמה, תמונתו של גויל הופיעה במקום אחר, עם איקסים מצוירים על העיניים והכיתוב "וינסנט קראב, חליפת שריון".
"אני לא מאמין…" הארי מלמל, "ממש הכל מחושב, הכל מתוכנן. מה עוד הוא זומם?"
"הארי?" הוא שמע את אנדי קורא לו. "תראה, יש עוד תמונות."
הארי נאנח. הייתה ערימת תמונות של כמעט כל דיירי הטירה, ונראה שהדיקן תכנן להעלים את כולם בשלב כזה או אחר. אלא שלצד הערימה המסודרת, נחה תמונה מקומטת שהייתה קרועה לשניים. בתמונה ההיא הייתה ילדה כבת גילו של הארי, עם שיער חום נפוח, שיניים קדמיות בולטות, עיניים חומות וגלימת גריפינדור.
"מי זאת?" הארי שאל.
אנדי משך בכתפיו. "אני לא יודע," הוא ענה, "אבל נראה כאילו מישהו תלש את התמונה משם בכוח."
הארי הביט בשולחן, מנסה לאתר פרטי מידע נוספים שיסייעו להם לגלות מה עוד האדון מתכנן, או אולי רמזים כלשהם לגבי זהותו או נקודות התורפה שלו. הוא ראה שבפינת השולחן נחה צלחת מלוכלכת עם מעט שאריות, והסכו"ם היה מונח עליה בערבוביה. האדון לא היה טיפוס נקי במיוחד.
"הארי?" שוב הוא שמע את קריאתו של אנדי, "הארי, אני חושב שכדאי שתראה את זה."
הוא הסתובב לעבר אנדי שנעץ את עיניו בספר עב כרס. על כריכת הספר נכתב "תולדות העולם האחר", ואנדי בחן עמוד מסוים בו ננעץ פתק צהוב שכנראה שימש כסימנייה.
"זה כנראה מסביר על העולם שהיית תקוע בו, לא?" אנדי ניחש והושיט להארי את הסימנייה בהיסח הדעת.
"מה?" הארי שאל בהפתעה, ליבו הולם בהתרגשות. "למה? מה כתוב שם?"
אנדי כחכח בגרונו והקריא:
"והריב הגדול, הפילוג הנורא של ימינו, בין סלאזר סלית'רין לשלושת רעיו, הוא הוא מקור הסבל בקהילת הקוסמים. אך בהינתן וריב זה לא התרחש מעולם, שינוי פעוט זה בהיסטוריה – שלום בין הבתים – יוביל במשך הזמן לשלום בין הקוסמים. הבדל פעוט זה בעבר יוביל להבדל משמעותי במידה ניכרת בעתיד, וכך לעולמות מקבילים."
אנדי הרים את עיניו. "הארי, העולם שהיית בו – זה פשוט עולם שבו סלית'רין לא רב עם שאר המייסדים. הדבר הזה גרם לעולם ההוא להיות מוזר כל כך."
"זה גם מסביר למה כולם שם כל כך שונאי מוגלגים," הציע הארי, "אם כי הם די תומכים בבני המוגלגים, אז אולי זו סוג של פשרה."
אנדי דפדף בספר לעבר תוכן העניינים. "תראה, יש פה הכל," הוא אמר להארי, "יש פה פרק על המכבסה ההיא שסיפרת עליה, על תפקיד הדיקן, יש פה אפילו פרק שנקרא 'דורה ודלתא'. מה אתה אומר, הארי?"
אבל הארי לא הקשיב לאנדי. הוא הביט בסימנייה השחוקה שהחזיק, ושם לב למה שנכתב עליה:

אליוט
וונדי
לורה
יורגן
בן
רון
וויל
ויולט
דניאל

"הא," אמר הארי, "מעניין."
"מה?" שאל אנדי.
"לא, פשוט כתובים פה כל השמות של הגריפינדורים מהשנה שלי בעולם האחר. כולם חוץ ממני כמובן, כי אני לא באמת חלק מהם. וואו, הכל מתחבר… העולם הזה, העולם ההוא, אני מרגיש שאנחנו קרובים למצוא תשובה, אנדי."
הם המשיכו לסקור את החדר, אבל חוץ מכמה פיג'מות הם לא מצאו דבר.
"טוב, אני חושב שקיבלנו די והותר מידע מהמקום הזה," אנדי אמר לבסוף. "אולי כדאי שנצא?"
הארי הביט סביב. "כן, אני מניח שכן…" הוא ענה בייאוש. "אוף, דווקא חשבתי שאולי…"
אנדי הביט בו.
"אולי נמצא את האדון, או את פרוואטי, אבל רק יצאתי מפה עם יותר שאלות מאשר כשנכנסתי."
הם יצאו בדממה מחדרו של האדון, פונים במסדרון לכיוון היציאה. אנדי נעצר ליד דלת היציאה לחממות, אבל הארי המשיך.
"הארי, לאן אתה הולך?" שאל אנדי.
הארי הסתובב אליו. "לחדר הסודות," הוא ענה.
אנדי הניד בראשו. "למה? זהו, סיימנו. עברנו על כל החדרים."
הארי פזל לעבר החדרים סביבם, כאילו חושש שמא המורים הנמים יצותתו להם. הוא הנמיך את קולו ללחישה ואמר, "עוד לא היינו בגן הפסלים העתיק."
אנדי רקע ברגלו. "הארי! מצאנו את המידע שחיפשנו, בוא נחזור!"
הארי הניד בראשו. "זה לא מספיק," הוא אמר. "ירדנו לכאן כדי למצוא את האדון ובמקום זה איבדנו את פרוואטי. אנחנו עדיין לא קרובים אפילו לגלות מי הוא, כל מה שיש לנו זה ראשי תיבות וכמה רמזים סתומים. ובכל דקה שעוברת, אני חושב שהסיכוי למצוא את פרוואטי הולך וקטן."
וכשהארי הזכיר את שמה של פרוואטי, אנדי הרים את גבותיו בדאגה. אבל הוא לא אמר דבר. הארי נאנח.
"אנחנו עדיין לא סיימנו כאן, אנדי. ואם אתה זוכר, סיכמנו שנלך לגן הפסלים העתיק כשלא יישאר אף חדר אחר. אז זהו, זה נגמר. זה כל מה שנשאר. אתה יכול לחזור אם אתה רוצה, אבל אני ממשיך, איתך או בלעדיך. אני לא חוזר לפני שאני יודע שעשינו את כל מה שאנחנו יכולים."
אנדי הביט בו בדממה לכמה שניות ומצמץ קלות. הארי היה מוכן להישבע שהוא רואה את הגלגלים רצים לו בתוך המוח, מנסים לשקול את צעדיו הבאים. בסופו של דבר אנדי נאנח ואמר, "אני לא מאמין שאני מצטרף אליך לגן הפסלים העתיק."
הארי חייך. "תודה אנדי," הוא צהל בלחישה, "אתה חבר אמיתי!"
הם חזרו אל חדר הסודות ופנו אל עבר פסלו פעור הפה של סלאזר סלית'רין.
"ושתדע שאני עושה את זה בעיקר בשביל פרוואטי," המשיך אנדי לרטון, "וגם אין סיכוי שהייתי נותן לך ללכת לבד בלי שרביט."
"אני ממש ממש מעריך את זה," המשיך הארי לעודד את אנדי. הוא עדיין חשש שחברו ינטוש אותו ברגע האמת. למרות שהוא היה נחוש לעשות את זה גם בכוחות עצמו, לא תזיק לו עזרה נוספת.
וכשהגיעו לפיו של סלאזר סלית'רין, הארי נעצר.
"מה?" אנדי שאל בקול מלא תקווה, "אתה מתחרט?"
הארי הניד בראשו. "קצת מתרגש, זה הכול," הוא הודה. "מה בעצם קרה שם, בגן הפסלים העתיק? כי מבחינתי מה שחשבתי שיש שם זה הקן של הבסיליסק."
"טוב, זה מה שהיה שם," אנדי הודה, "אבל במהלך השנה שעברה נוצר שם מעין מעבר אל גן הפסלים העתיק. כמו מפתח המעבר בסוף של המשימה השלישית. כי אם אתה זוכר, גן הפסלים לא נמצא בהוגוורטס."
"אז זה מפתח מעבר?" שאל הארי.
"זה יותר כמו דלת שמובילה לשם," הסביר אנדי, "אין את התחושה המוזרה הזאת של מפתח מעבר, ו… טוב, פשוט תגלה בעצמך."
הארי הנהן. הוא התקרב ונכנס פנימה, ואנדי אחריו.
משב רוח חזק ויבש קיבל את פניהם כשמצאו את עצמם במדשאה רחבת ידיים תחת שמיים זרועי כוכבים. ולאורם, יחד עם אורו של הירח המלא, הארי ראה עשרות – לא, מאות – של פסלי אבן חסרי צבע חקוקים בסלע.
"הארי?" הוא שמע את קולו של אנדי שעמד מאחוריו.
"עוד שנייה," ביקש הארי. הוא היה עסוק בלהתבונן בפסלים סביבו. הם היו פסלים של אנשים, גברים נשים וילדים, בכל הגילאים. על כולם התנוססה הבעה קפואה של אימה. נראה שהפַּסָל שיצר אותם לא ממש חיבב חיוכים של אנשים.
"הארי?" אנדי שאל שוב, והפעם הוא נשמע מעט מרוחק. זה בטח בגלל שהרוח מתחזקת, הארי חשב.
הוא התקדם, מסתובב בין הפסלים השונים, מרותק להפליא. נראה היה שמי שיצר את הפסלים האלה דאג להשקיע היטב בריאליזם, וגם עיצב אותם כאילו נלקחו מתקופות שונות בהיסטוריה. הוא ראה פסלים עוטים טוגות רומיות, פסלים במדי אביר, ואפילו כמה פסלים בג'ינס וטי־שירט.
"וואו, זה מדהים," הארי מלמל בהשתאות. "זה יפהפה. למה כל כך פחדת מהמקום הזה, אנדי?" הוא שאל, "מה בכלל קרה פה שאתה –"
הוא בדיוק הסתובב לעבר אנדי, אבל אנדי היה מאובן לגמרי. חקוק באבן, חסר צבע, ועל פניו התנוססה אימה טהורה.
הלב של הארי פעם בפראות. איך זה קרה? מתי זה קרה? בגלל זה אנדי קרא לו? בגללו אנדי מת? והוא הוביל אותו לכל זה…
ולפתע הכול השחיר. אבל היה משהו מוכר בחושך הזה. הארי הרגיש זוג ידיים מכסה את עיניו, וקול מוכר מאוד צחקק בצחוק צורמני וביקש: "הארי, נחש מי אני!"
שפתו של הארי רטטה. "ברי?" הוא שאל בהפתעה. היא האדון? לא יכול להיות שזאת הייתה היא כל הזמן הזה.
"כמעט," ענה הקול.

המשך יבוא...

אתם פשוט מ ט ו ר פ י ם מי כותב ככ הרבה
ולא רק כותב ככ הרבה גם מפסיק בקטע שכם רוצים שתכתבו
רשעים
בכמ הקטע עם החמניות היה מלחיץ, החדר של פרסי גקסון חחחחחח וגן הפסלים אע
אגב מאיר כתב בפאנפיק על מדאם פומפרי שהיא מרגישה שהמרפאה כמו גן פסלים או משהו כזה (בגלל הבסיליסק כע)
ודי מה ברי עשתה לכם תעזבו אותה
ועדיין לא הבנתי למה פרוואטי בפספוסים.
נחיה ונראה נחיה ונראה

וואי כמה רפרנסים הצילו
הדלת הזאת עם המלצרית הרצחנית זה כמו המלון הזה בפרסי גקסון
פרק מאוד ארוך אבל זה מפצה על שבוע שעבר

קראתי ואהבתי!
הקטע עם הדלתות מאוד הזכיר לי את רכבת האינסוף.
אתה צפית בזה, מאיר, או רק איתמר?
משחק הזיכרון שהאדון, או מי שלא יהיה, עושה בראש של הארי הוא קריפי בטירוף.
והסוף מותח כמובן.

אררררררגגגגגגגגג
אבל למה הוא עדיין לא זוכר את הרמיוני גריינג'רררררר??????????
אלופים! יצא פרק מדהים
תמשיכו

פרק מעולה!
כשאתה מחבר את האותיות הראשונות של השמות שלהם, זה מאיית ״אוליבר ווד״ (קפטן נבחרת הקווידיץ׳)
צירוף מקרים? (ככל הנראה)

פספוסים אחרונים!!

כן, זאת הפעם האחרונה שאתם הולכים לראות את הפספוסים האהובים האלה, אבל אל תדאגו. לאנדי נשאר עוד טיפה זמן. קריאה מהנה! תגמעו כל פיסת מידע שעופפה בדרך פלא מהמוח המוטרף שלי ושל מאיר בשעות מאוחרות מדי בלילה.

"אני רואה אותי ואת פרוואטי," אנדי חייך, "אנחנו מחזיקים ידיים, ואנחנו מבוגרים. ויש לנו שני ילדים חמודים, בן ובת, ואוגר מחמד! קראנו לו הארי, על שמך כמובן."

-~-

"אני רואה אותי מוקף בך, הארי. אתה נמצא מסביבי, מכל הכיוונים," אנדי קרן מאושר.

-~-

"מה לעזאזל?" הארי פלט.
"הארי, דבר יפה," נזף בו אנדי. "אנחנו בתוכנית לילדים."
"כן, אתה לא רוצה לעבור על חוקי הצנזורה שלנו," הטיף לו לוקהרט ברוב חשיבות. "ואתם ילדים, תשמרו על הפה שלכם, שמא תאלצו לשטוף את פיכם עם סבון כלים. זה הכול להיום, תחגרו חגורות בטיחות – לוקהרט קרדיטים!"

-~-

"אקספליארמוס!" הוא קרא, וזה העיף לה את הכובע. כי הכובע היה הנשק האמיתי, הפצצה המשוגעת, ואז כל החדר התפוצץ. בום.

-~-

אנדי והארי החליפו חיוכים מלאי הקלה
אנדי והארי החליפו מבטים
אנדי והארי נשארו עד הסוף
אנדי והארי עודנם חברים
אנדי והארי חולקים רגעים
אנדי והארי אוכלים ושותים
אנדי והארי טיפה מבועתים
אנדי והארי מן הקצה אל הקצה
אנדי והארי הם זוג מרוצה
הארי ואנדי החליפו כיסאות
אנדי והארי מבלים שעות
אנדי והארי כובשים את העולם
אנדי והארי טובים מכולם

-~-

ואז…
"ואז!" הארי דחק בו.
"ואז! השדון סיחרר את התיבה על אצבעו. והתיבה מסתוחררת מסתחוררת לה בפראות. ומתוך התיבה יצאה שלוש קרן לייזרים פלופי פלופי פלופי. ועליה הייתה מדובקת חללית. עם סקוטש."

-~-

הארי ואנדי התגלגלו החוצה בערימה אנושית אחת חיה. ואם אחד מאיתנו ילך מעימנו, משהו מת בנו 🙁

-~-

(כעת היה תורו של אנדי לשפוך את תוכנו החוצה: הכליות, הריאות, הלב, השילייה.
"השילייה?!" הזדעזע הארי, "זה לא מסתדר ביולוגית!!! זה ממש לא מה שהסבירו בתוכנית של לוקהרט קרדיטים! ולמה כל הדבר הזה נמצא בתוך סוגריים! אני לא מבין כלום!!")

-~-

(כעת היה תורו של אנדי לשפוך את תוכנו החוצה: טיזרים: אורח - מתחת למיטה, אורח - ניחוח מתקתק, שלב א: חבר חדש–
"אוך, אנדי, אולי תסתום?" גערה הרמיוני.
"מי זאת הרמיוני?" שאל הארי.
הסוף.

-~-

המכשף: לוקומוטור זקן!
הזקן שלו:


"רגע אחד," המכשף קפא במקומו, ועל פניו התגבשה הבעה המומה. "חי נפשי, אתה הארי פוטר!"
"מע. איך זה שכולם מכירים אותי. זה אפילו לא מסתדר כרונולוגית."

-~-

"אל נא תשמיע באוזנינו נבואות שקר וכזב!" הטיח בו הזקן, "כאין וכאפס לעומת הברנש שהשתולל כאן אך לפני זמן מה, הגם לכבוש את המלכה עם עימי בבית?!"

-~-

"זהו," הכריז לוקהרט, "הפרק נגמר, פרוואטי. את יכולה לפקוח את העיניים."
פרוואטי ישבה בעיניים מכוסות באימה. היא הסירה אותן לאט לאט ואמרה, "זהו? באמת?"
לוקהרט הנהן. "נגמר, נגמר לגמרי. וגם הפספוסים נגמרו," הוא אמר בעודו מסתובב כה וכה כשהוא סוחב ארגז, "אנחנו הפספוס האחרון."
"הפספוס האחרון של הפרק?" פרוואטי שאלה והביטה לאחור, אל הפספוסים הקודמים.
"גם," ענה לוקהרט בשעה שעמד ליד שולחן קטן וגרף את כל תוכנו לתוך הארגז ההוא, "אבל זה גם הפספוס האחרון של הפאנפיק."
פרוואטי נעמדה פתאום. היא נראתה נסערת. "מה?! מה זאת אומרת?! זה הפרק האחרון?!"
"לא ולא," ענה לוקהרט, "זה לא היה הפרק האחרון. הפרק הבא הוא –"
"– הפרק הבא הוא האחרון?!" פרוואטי קטעה אותו.
"הפרק הבא הוא הפרק הלפני האחרון, והפרק שאחריו יהיה הפרק האחרון," הסביר לה לוקהרט, "וזהו. לא יהיו להם פספוסים."
"מה? אבל למה לא?" פרוואטי הזדעקה, "אבל עדיין לא הספקתי לחזור אליהם! למה בכלל אני פה?!"
"את פה כי עברת בדלת, יקירתי," ענה לה לוקהרט בשעה שפתח ארון בגדים והחל לרוקן את תוכנו לתוך מזוודה.
"ואיך אני חוזרת?"
לוקהרט הניח על הקרקע גלימה מלמלתית שהחזיק. הוא נאנח ואמר, "פרוואטי, יקירה, אני לא חושב שאת חוזרת."
"מה זאת אומרת? רגע, אם הפספוסים נגמרים אז מה זה אומר עליי? אני גם נגמרת?"
לוקהרט הביט אל עבר דלת היציאה. "את ממשיכה איתי הלאה," הוא אמר, ולא הוסיף.
"לאן?" היא שאלה, "בחזרה לחדר הסודות?"
לוקהרט הניד בראשו בשעה שהרים את הגלימה המלמלתית ההיא והכניס אותה לתוך המזוודה.
"אז אל הקרדיטים?" היא ניסתה.
"פרוואטי, אנחנו כבר נמצאים בקרדיטים," הסביר לה לוקהרט בשעה שניסה לסגור את המזוודה. "באמת, לא עקבת? נמלטתי לכאן בפספוסים של לפני כמה פרקים, ומאז אני כאן, במחתרת! נחמד מאוד שגם את הצטרפת אליי וצפית איתי בפרק."
"כן, הפרק…" פרוואטי מלמלה. "זה מוזר לצרוך ככה את כל מה שקורה. עד לפני זמן קצר אני הייתי שם בעצמי, ועכשיו פתאום לראות ככה את אנדי…"
לוקהרט הנהן בעצב. "איזו טרגדיה, אה?" הוא השתתף בצערה בעודו ממשיך להיאבק בסגירת המזוודה.
"ויש איך להחזיר אותו לחיים?" פרוואטי שאלה, "להוציא אותו מהאיבון? כמו שעשו לנפגעי הבסיליסק?"
לוקהרט התיישב על המזוודה במאמץ אחרון לסגור אותה. "חוששני שלא, יקירתי," הוא ענה. "אנדי המסכן הפך ממש לאבן, לא סתם קפא כמו מאובני הבסיליסק."
"בסדר, גם את ג'יני וויזלי אמרת שאי אפשר להציל," פרוואטי התריסה.
"כן, טוב, זה היה מקרה אחר," לוקהרט הסביר בעודו מוציא עוד מזוודה, ומעביר אליה חלק מהבגדים, "אז אני ניסיתי להתחמק מאחריות ולחפש תירוץ לברוח. אבל עכשיו? הו, עכשיו אין לי כל אחריות! אני פשוט צופה ונהנה!"
"נהנה?!"
"בוודאי, נהנה!" אישר לוקהרט, "הרי קרדיטים יש לי מספיק, אז עכשיו אני צרכן בידור! רק שווי בנפשך, פרוואטי יקרה, כיצד הפאנפיק הזה יסתיים עוד שני פרקים! הרי נותרו כל כך הרבה שאלות פתוחות!"
"כמו מה?" היא שאלה.
"כמו מי האדון הזה ומה בעצם הוא רוצה," לוקהרט ענה בעודו לוקח תיק קטן ומתחיל להעמיס פירות לתוכו. "או כמו הסיפור של גן הפסלים העתיק, או למה הארי דילג לו בין עולמות, או מה פשר כל השנה המוזרה הזאת. למה כולם שכחו את הרמיוני? ומי זאת מקגונגל שהארי מדבר עליה פתאום?"
"אלה באמת שאלות טובות," הודתה פרוואטי, "אבל אנחנו גם ככה עוזבים. איך נצפה בפרקי הסיום?"
"מי יודע," לוקהרט צהל, "אך בשלב זה, אנחנו באותה נקודה כמו הקוראים האחרים. אנחנו יכולים לנסות לנחש ולשער מה יקרה. לי, למשל, יש השערה די חזקה שהאדון הוא אחיה של סבתך, ברהאמה."
"ברהאמה? מה פתאום ברהאמה?" פקפקה פרוואטי.
"הרי הכל סובב סביבו," הסביר לוקהרט. "הוא היה שם מהרגע הראשון, ממתי שסיפרת את הסיפור ההוא. ועוד איזה סיפור – סיפור העוסק בחריגויות, במוזרויות, בחוסר ידיעה, בפקפוק בתפיסת האמת שלך – האין זה כל מה שקרה להארי שלנו במהלך הפאנפיק?"
"נו, אז ברהאמה הוא רק דוגמה," פרוואטי ענתה.
"לא ולא," לוקהרט ענה בעודו מכין כריכים ומכניס אותם לתיק האוכל, "ברהאמה הוא הראשון. הוא הסיפתח. והוא גם הסבר מניח את הדעת למה ברי היא רק כמעט האדון."
פרוואטי זקפה את אוזניה. "מה פירוש?" היא שאלה.
"ברי יכול להיות קיצור של ברהאמה," הציע לוקהרט בעודו סוגר את תיק האוכל ותולה אותו על גבו, "את יכולה לעזור עם המזוודות פה, פרוואטי?"
"כן, כן," היא ענתה בהיסח הדעת, "אבל… לא יודעת, זה נשמע מאוד מופרך."
"זה גם יכול להסביר למה מעולם לא ראינו את הדיקן – אילו היית רואה אותו, בוודאי היית מזהה אותו בתור ברהאמה," הציע לוקהרט בעודו מרים את הארגז שארז קודם לכן, "וגם מעולם לא ראו את ברי ואת הדיקן באותו מקום ובאותה שעה. וגם זה יכול להסביר למה הופעת על לוח השעם ההוא בחדר השינה שלו."
"גם אתה הופעת שם," הקשתה פרוואטי בעודה מנסה להחזיק את שתי מזוודות הבגדים.
"טוב, אני הופעתי שם בגלל הקרדיטים כמובן," הסביר לוקהרט, "אבל אני משוכנע שהאדון הוא ברהאמה! אנחנו גם אף פעם לא שמענו מה קרה לו בסוף, תמיד הסיפור הזה נקטע באמצע. אז ככל הידוע לנו, מה שקרה לו בסוף יכול להתאים בול!"
"אה, אני יודעת מה קרה לו בסוף," פרוואטי מיהרה לומר, "אחרי שהוא שמע את אמא שלו, הוא –"
"קדימה, עוזבים!" הכריז לוקהרט והתקדם אל מפתן הדלת.
פרוואטי בחרה שלא להתייחס לכך שהוא קטע אותה. היא העדיפה לשתוק בעניין, והייתה בטוחה שבפרק הבא לוקהרט יתבדה. במקום זאת, היא הביטה סביבה. "מה זה?" היא שאלה, "לא נשאר כאן כלום!"
"ארזתי את כל הקרדיטים!" צהל לוקהרט בעודו אוחז בארגז, "הנה, תראי, התאורן קיאנו ריבס כבר בפנים!"
פרוואטי גלגלה את עיניה.
"טוב, לוקהרט יש? יש!" הוא בדק נוכחות, "פרוואטי יש?"
"יש…" היא אמרה בבוז.
"חבקוקי יש?"
"יש!" נשמעה קריאה עמומה מאחת המזוודות.
"קרדיטים יש?" לוקהרט שאל, "יש! ארזנו הכול! ועכשיו, נצא!"
הוא פתח את דלת הקרדיטים, שולח מבט אחרון מאחוריו. "ביי, פספוסים," הוא הזיל דמעה נרגשת, "היה כיף. הייתם קונספט מאוד מיוחד, ואני שמחתי להוביל אותו! פרוואטי, תגידי שלום!"
"אהמ, כן," היא התעשתה, "שלום, פספוסים. הייתם לי בית נפלא בשני הפרקים האחרונים. כן."
לוקהרט לקח נשימה עמוקה. "ועכשיו, נצא?"
פרוואטי הגניבה מבט החוצה. "יש רק ערפל בחוץ!" היא מחתה, "זה כמו הערפל מסביב להוגוורטס, לא?"
"הו, זה בדיוק אותו ערפל!" התלהב לוקהרט, "טוב, היה נחמד, מלבב ומלמד! תודה לכולם שהייתם איתנו בכל פספוס מחדש! אנחנו כבר לא נתראה בפעם הבאה, אז… פרוואטי, תרצי להצטרף אליי למילות הפרידה לפני הסוף?"
פרוואטי הנהנה. עם כל הציניות שבדבר, היא אכן מעט התרגשה מהמעמד. וכך הם צעדו לעבר הערפל ונעלמו בו לעד, לא לפני שאמרו את מילות הפרידה: "לוקהרט קרדיטים!"

מרגש הזלתי דמעה