אנדי || מאיר ואיתמר, פאנפיק משותף

מדהים.
אהבתי את השיר, ואת האזכורים לחיפושית המופלאה ולמגילת אסתר.
רק כל הקטע עם פרוואטי, והתאוריה לגבי האדון, ושאר ההשערות... לא יודעת, היה קצת כבד.

יואו
פספוס(ים) אחרונים?! אבל זה היה כל כך קצר!!!
הפאנפיק נגמר עוד שני פרקים...
אתם מדהימים!מת על הפאנפיק

אוקי,
פרק מטורף.
הקטע אם הדלתות היה ג א ו נ י

המלצרית די דומה לפרסי גקסון, המלון הזה.
וזה הזכיר לי קצת את משחקי בילוש 4...

ועוד רגע גן הפסלים!!!!!!!
יוווווווו
ככ טובב.


נ.ב: פספוסים אחרונים???
מה קורה לפרוואטי??
איך אתם מצליחים לכתוב ככה???
אתם ממש מטורפים,

פאנפיק גאוני, אין מה לומר.

פרק שלושים

בפרק הקודם הארי ואנדי ניסו לעבור מחדר לחדר בניסיון למצוא רמזים לגבי המיקום של האדון ושל פרוואטי – אך מה שמצאו לא היה מספיק כדי לעלות על עקבותיהם, מה שהותיר להם רק את האפשרות לבדוק את גן הפסלים העתיק. אבל מה קרה פתאום לאנדי? ואיזה סכנה ממתינה להארי שם?

הידיים שכיסו את עיניו של הארי הוסרו, והוא מצא את עצמו שוב בחדר השינה של האדון.
"מה?" הארי הסתובב. "מי?"
הוא בהה בפניו המחוייכים של חבר ותיק.
“היי," הוא נופף להארי. היה לו את אותו חיוך מטורף שהיה לו כשביקר את הארי במרפאה בתחילת השנה. הארי הניח שזו הגרסה של אוליבר ווד כשהוא תחת השפעת הטראנס העליז הזה של שאר דיירי הטירה.
הארי מיהר לעטות על פניו את אותו חיוך מאולץ כדי להנמיך פרופיל. "היי, ווד!" הוא נופף בחזרה.
"אה, אתה לא צריך לעבוד עליי, אני יודע שאתה לא מושפע מזה," ווד צחקק, "הכול בסדר, גם אני לא. מעולם לא הייתי."
הארי לא עיכל לחלוטין את מה שווד אמר באותו הרגע. האם היה אדם נוסף שאיתו הוא היה יכול לשתף פעולה כל הזמן הזה?
"אתה לא מבין? זה אני! אדון על הכול! שליט הוגוורטס הבלתי מעורער! והייתי ממש מתחת לאף שלך. כאילו, באמת. איך לא הבנת את זה כבר לפני עשרה פרקים?"
את זה הארי כבר כן עיכל, אבל הוא עדיין לא האמין. "זה לא יכול להיות," הוא אמר, "האדון זה בעצם –"
"זה אני?" ווד שאל רטורית, "לא הבנת? שזה אני? כאילו, אל"ף וי"ו? אוליבר ווד? לא אומר לך כלום?"
"אהה…" הארי היה מבולבל.
"כאילו, הישמר מהשומר? שומר? אני? שומר! בקווידיץ'! באמת לא הבנת את זה? או שאתה סתם?"
"אבל…" הארי גמגם, "אבל ברי…"
ווד החניק צחקוק. "מה עם ברי, חמודי?" הוא שאל, "מצחיק אותי לדבר על ברי אודוול ככה. אבל כן, מה איתה?"
"אבל היא לא ה…" הארי ניסה לנסח משפט קוהרנטי, "כאילו, היא כיסתה לי את העיניים והיא הייתה על הלוח ו… רגע, מאיפה אתה מכיר אותה?"
ווד נאנח. הוא עדיין נראה משועשע.
"אני באמת צריך להראות לך את זה?" הוא נחר בבוז. "זה כאילו… הקלישאה הכי מוכרת. הטריק הכי ישן בספר."
הארי עדיין לא הבין.
ווד כחכח בגרונו. "ברוך הבא לקלישאה הכי גדולה בתולדות הקלישאות," הוא הכריז, "זה אפילו מופיע בספר הוגוורטס: קלישאות, ספר שאף אחד מאיתנו לא קרא, כי תולעת הספרים שלנו פשוט נחטפה לנו מול העיניים! מוכן?"
הארי צפה בווד בשעה שהוא כיוון את שרביטו אל תמונתה של ברי על הלוח. לפתע האותיות המרכיבות את השם "ברי אודוול" החלו להסתחרר ולהתבלגן, ועד מהרה הן הסתדרו מחדש כדי ליצור את השם "אוליבר ווד". זאת הייתה אנגרמה כל הזמן הזה.
הארי בהה בחוסר אמון בתווית ההיא. איך הוא לא הצליח לעלות על זה? זאת הפעם השנייה שהשטות הזאת קורית לו, זה פשוט לא ייתכן.
"אתה מבין?" ווד שאל בחיוך גדול, "אתה קולט?! אנחנו אכלנו פסטה ביחד, הארוש! יצאנו לדייט בבית קפה! אני הייתי סברי מרנן שלך!"
הארי חש פתאום בחילה נוראית. הוא לא היה מסוגל לדמיין את עצמו יוזם פעילויות רומנטיות כאלה עם קפטן הקבוצה שלו.
"אנחנו…" הוא גמגם, "אתה…"
"אני השתניתי אליה, כן," ווד ענה. "שום דבר שקצת קסם לא יכול לעשות."
"אבל…" הארי התקשה מאוד לחשוב, "אבל… למה?"
"מה זאת אומרת למה?"
"למה שתעשה דבר כזה? למה שתמציא מישהי?"
"כדי שאוכל להשגיח עליך כשאתה שם, הארי!" צהל ווד, "אתה מתחיל לקלוט?"
לא, הארי לא התחיל לקלוט כלום. לא היה שום קשר בין השתלטות על הטירה לבין ווד והמעקב החולני שלו אחרי הארי כשהוא מחופש לאישה. בהנחה שזה אכן ווד, כי הוא ממש לא התנהג כמו עצמו. בדיוק כמו איך שהתנהג כשביקר את הארי במרפאה.
"לא קולט?" ווד שאל, "טוב, אתה באמת טיפש. כזה גריפינדורי מצידך, מה? אני אתחיל מההתחלה."
אוליבר לקח נשימה עמוקה. הוא נראה פתאום רציני וקר רוח. הארי לא ידע אם כדאי לו להפריע. נשמע שמצד אחד הוא באמת הולך לשמוע את הסיפור מאחורי האדון והמניעים האמיתיים שלו – אבל משהו בכל זה הרגיש ממש מוזר. מופרך, אפילו. כמעט… לא אמין? הוא כבר לא ידע מה לחשוב.
"חורף 1975, בברמינגהאם, אנגליה, נולד תינוק חום שיער ושרירי מהממוצע. אף אחד לא חשב שהילד הזה נועד לגדולות. אפילו ההורים שלו הבריזו מהלידה כדי להתחרע על מנה פלאפל. אותו ילד מסכן גדל אצל אימו החורגת ושירת את שתי אחיותיו המרושעות, אנסטסיה ודריזלה."
"אלה לא האחיות של סינדרלה?" שאל הארי. ווד התעלם ממנו.
"ובכל פעם שהיה מטאטא את רצפת הבית, הוא היה מדמיין כיצד חובט בהן בעזרת אותו ראש מטאטא, עד שפתאום חשב לעוף עליו. אז הוא פיזר על עצמו מעט אבקת פיות וריחף על המטאטא לארץ עוץ."
"אתה בטוח שזה מה שקרה?" הארי הרים גבה.
"ואחר כך אני נולדתי," המשיך ווד, "במקום אחר בכלל."
"רגע, אז מי זה היה?" הארי שאל בבלבול, "למה סיפרת לי את זה?"
"למה לא?" ווד משך בכתפיו, "סתם איזה סיפור שמצאתי באתר תפוז. בכל מקרה, די מהר הבנתי שקווידיץ' זה הייעוד שלי. וכשהתחלתי ללמוד בהוגוורטס, כל כך השתוקקתי להתקבל לנבחרת. וואו, לראות ככה את צ'ארלי וויזלי הגדול משחק? צמרמורות! עד היום כשאני נזכר בו יש לי צמרמורת. הנה, תיגע."
הוא הושיט להארי זרוע חסונה. "תיגע, תיגע, נו," הוא הפציר בו. והארי, ברעד קל, נגע קלות בעורו המצומרר של ווד.
"עור ברווז!" התלהב ווד. "וכשצ'ארלי עזב, ידעתי שזה הייעוד שלי – לרשת אותו בתפקיד הקפטן. אני כבר שיחקתי תחתיו כשומר, ואז התמניתי לקפטן כשעזב! והייתי בטוח שדרכי סלולה לקריירת קווידיץ' מבטיחה. אחחח הארי, אתה לא מבין איזו התרגשות. רק היה צריך למצוא מחפש. ואז דמבלדור, המשוחד הזה, התעקש למנות אותך לתפקיד המחפש."
"מה? זו הייתה מקגונגל!" מחה הארי.
"מה, הארי? אני עסוק מדי מכדי לעשות מוקבאנג איתך עכשיו. בכל מקרה, אתה גם ככה היית מפורסם, ואז הפכת להיות כוכב של ממש. היית המחפש הכי צעיר במאה השנים האחרונות בלה בלה בלה. אושייה. סלב. ישר השוו אותך לצ'ארלי וויזלי. גנבת לי את כל התהילה. לקחת לי את כל התהילה! ואני הייתי חייב לזכות בגביע, הארי. זה לא קרה לגריפינדור כבר מאה שנה או משהו. לא יודע, מאוד אהבו להגזים בכל מה שקשור אליך. ובאמת שבלי הצלקת ההיא היו מנפנפים אותך כמו כלום, ולכן כל כך שמחתי שנופנפת בסוף השנה היישר למרפאה."
"מה?!" הארי הזדעק.
"כן, קווירל המופלא עשה לי את העבודה הקשה," ניצוץ פראי עלה בעיניו של ווד, "ושלח אותך למרפאה בזמן המשחק האחרון. אבל הפסדנו, הארי. וכמובן שישר ייחסו את זה אל ההיעדרות שלך. אתה מבין, לא היה לנו מחפש במשחק הזה."
"למה פשוט לא הבאתם מחפש מחליף?" הקשה הארי.
"זה פשוט לא היה זה, הארי… אף אחד לא יכול לשחק טוב כמוך, " ווד אמר באנחה כבדה. "ואז, בשנה שלאחר מכן, הייתה לי הזדמנות אחת לפני אחרונה לזכות בגביע הקווידיץ'. אבל אז גביע הקווידיץ' בוטל כי תולעת הספרים התאבנה! אתה יודע מה, מגיע לה שכולם שכחו אותה. ואתה יודע מה עוד? מגיע גם לג'יני וויזלי להישלח לחדר הסודות! חבל שהיא לא נשארה שם, זו הייתה מתחרה אחת פחות בקווידיץ'. ואז, שנה אחר כך, זה סוף־סוף קרה! בשנה האחרונה שלי כקפטן, זכינו בגביע הקווידיץ'! איזה כיף! כל כך משמח, הארי! תשמח! תשמח!"
"אה…" הארי היה אובד עצות, "אני שמח… כן."
"נהדר!" קרן ווד, "אבל אז זה כבר לא היה נהדר. כולם ייחסו את הזכייה שלנו לך. נתנו לך את כל הקרדיטים! איך יכולת לנעול את הלב שלך ככה ולא לשתף? קרדיטים, הארי!"
"אה… אני מצטער?" ניסה הארי. יותר מהכול, הוא חש מובך מהסיטואציה. לא כך הוא ציפה שיהיה המפגש בינו לבין האדון.
"ואחרי שסיימתי את הלימודים, הלכתי לכל הקבוצות, אודישן אחר אודישן, מבחן אחר מבחן, ראיון אחר ראיון, קורות חיים אחרי קורות חיים. ואף אחד לא הסכים לקבל אותי!" ווד זעק.
"יש את פאדלמיר יונייטד, לא?" שאל הארי.
"אף קבוצה!" ווד צרח עליו. "לא פאדלמיר יונייטד ולא פאדלמיר פוטין! ועל מה כולם דיברו איתי? 'וואו, אוליבר. איזו קבוצה מופלאה הייתה לך, אוליבר. איזה מחפש מוכשר ומחונן, אוליבר. תביא לנו את המחפש הזה, אוליבר. אנחנו בכלל בכלל לא אוכלי מוות שמנסים לתפוס אותו בלי קשר לקווידיץ', אוליבר. הוא מעולם לא הפסיד משחק, אוליבר. תנקה את המיץ ששפכת, אוליבר. ועכשיו המחפש נשוי לרודפת המוכשרת מההרפיות אז הוא בטח ממש מוצלח, אוליבר'."
"רגע, אני נשוי?!" הארי צעק פתאום, "לרודפת של ההרפיות מהוליהד? מה זה השטויות האלה, אוליבר?"
"אתה מבין? אתה קברת לי את קריירת הקווידיץ', הארי, רק בגלל איזה קשקוש מכוער שיש לך על המצח! אתה וכל בית הספר הזה שעודד אותך ודירבן אותך והעריץ אותך כאילו היית עילוי! והם צדקו, הארי! באמת היית עילוי! אבל למה עד כדי כך לטפח לך את האגו? או אז ידעתי שאני חייב לנקום. לנקום בך על גניבת הייעוד שלי, ולנקום בהם על זה שעודדו אותך."
"אתה בסדר, ווד?" הארי שאל. "רוצה אולי טישו או משהו? האדון השאיר פה בצד…"
הוא הבחין שווד נמצא על סף דמעות.
אוליבר הגניב מבט לעבר חפיסת הטישו שהארי הצביע עליה, ואז חזר להביט בהארי בטירוף. "אמרתי לך, אני האדון!" הוא צעק, "זה אני! מה יש בכרזה שדין תומאס הביא לאנדי בפרק הראשון? את פאדלמיר יונייטד – הקבוצה שלי! ומה היה חומר הגלם בשיעור השיקויים ההוא בפרק השני? עץ זית – אוליב! אוליבר! ואיזה –"
" – זה היה שינוי צורה," קטע אותו הארי, "ואיך פאדלמיר יונייטד זו הקבוצה שלך? אמרת עכשיו שהם לא קיבלו אותך."
"איזה שטויות אתה מדבר!" ווד התפלץ, "אין דבר כזה שינוי צורה!"
הארי ניגב מעט את פניו מהנתז שאוליבר העיף לו לעין בטעות. עכשיו הוא היה זה שרצה את הטישו.
"אז איך בכלל השתנית ל–"
"ומה פתאום נזכרת בי כשפגשת את אנג'לינה?!" ווד קטע אותו, "זה כי אני שלטתי בהכל מאחורי הקלעים!"
"מתי פגשתי את אנג'לינה?" הארי שאל בבלבול.
"בפרק השלישי, כשהיית שיכור מווריטסרום! מי יכול להיות שיכור מווריטסרום, הארי? ובפרק החמישי, הארי, כשדיברת עם סיריוס באח, מה פתאום קיבלת מכתבים שמדברים עליי? ובתמונה המלחיצה ההיא שדמבלדור נתן לך בפרק שבע, זה היה במגרש הקווידיץ' והייתה שם צללית של איש תלוי! ומי כבר יכול להיות תלוי במגרש קווידיץ' אם לא אני? לא הבנת את זה? אני מופיע בכל פרק בשלב הראשון! במרומז או במפורש! וגם כל האנשים בעולם המקביל – למה אתה חושב שהם כל כך אהבו עצים?"
"רגע, למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'פרקים'?" הארי שאל בבלבול.
ווד מיהר לאחת המגירות ושלט משם פנקס. "הייתי צריך להכין תוכנית נקמה זהירה ומחושבת, הארי," הוא אמר, "אתה מבין? אז תיעדתי את כל מה שקרה לך. וחילקתי את זה לפרקים – כל כמה אירועים היו פרק. ובכל פעם שהשתגעתי קצת וסטיתי מהנושא, תלשתי את העמודים עם השטויות וזרקתי אותם לדלת הסגולה שם בחדר הסודות. אבל עזוב את זה עכשיו, הארי – אני האדון! אני הייתי אחראי לכל מה שקרה לך השנה, הרמזים האלה לא מספיקים לך?"
ווד התנשף בכעס, וקצת קצף יצא לו מהפה. הארי עדיין לא הבין בדיוק למה הוא מתכוון – כל אזכור של אוליבר מהווה רמז מבחינתו? וזה שהם למדו על עצי זית בתחילת השנה? גם זה תופס?
"בכנות, אוליבר, אני חושב שרוב הרמזים האלה קלושים ביותר," הודה הארי. "כאילו, עץ זית? זה הכי טוב שלך?"
ווד הביט בו בפנים חתומות. "היד שלך," הוא אמר נמרצות.
"מה?"
"היד שלך," ווד חזר על עצמו, "מה יש לך ביד? תראה לי."
הארי הביט בידו – אמנם זה כבר היה די מקומט, אבל הסימניה שאנדי הביא לו עוד הייתה שם. ווד חטף לו את הסימניה מהיד והציג לו את תוכנה מול העיניים. "אתה מכיר אותם, הארי?" הוא אמר, "את האנשים האלה?"
הארי הנהן. "אלה החברים שלי," הוא ענה, מנסה להבין לאן הוא חותר. "אלה כל תלמידי גריפינדור מהשנה שלי בעולם האחר."
"יופי," אוליבר מילמל. "עכשיו תביט בזה טוב טוב. ותנסה לחבר ביחד את כל האותיות הראשונות של השמות."
הארי בחן את הדף בזהירות, וכעת הוא היה יכול להבחין במסר הסודי שהיה חבוי בו.

אליוט
וונדי
לורה
יורגן
בן
רון
וויל
ויולט
דניאל

"מבין הארי? מבין?" ווד התלהב כשראה את ההבנה מתפשטת על פניו של הארי, "כל מה שקרה לך השנה – כל דבר – בעולם הזה או בעולם ההוא, מערב הצ'יזבטים בתחילת השנה ועד רגע זה ממש – הכול היה חלק מתוכנית הנקמה שלי בך ובשאר דיירי הטירה. תוכנית בת שלושה שלבים."
"בשביל מה כל השלבים האלה נחוצים?" הארי שאל. "יכולת פשוט להיפטר ממני וזהו. לא קל יותר?"
החיוך נמחק מפניו של ווד. "אתה…" הוא גמגם, "אתה צודק…" הוא אמר בהכרה, "הכול היה מיותר. סתם, לא! הכול היה נחוץ! בסופו של דבר אני אפטר ממך, כן, כמו שאני נפטר מכולם. אבל הייתי חייב ללמד אתכם שיעור לפני כן. אתה מבין, החטא שלך היה גאווה. היבריס. תהילה. תהילה, הארי! ממש כמו הזקנה שהייתה פעם ב – לא משנה, השחצנות שלך, פוטר."
ווד נשמע לרגע כמו מאלפוי כשאמר את זה. הוא כמעט הדגיש את האות פ' כמוהו.
"אז כדי להוציא ממך את השחצנות שהובילה אותך לגנוב לי את התהילה, כדי ללמד אותך שיעור בצניעות, הייתי צריך להשכיח ממך את הילד שכולם – כולל אותי – כולם אוהבים. את אנדי, הילד התמים והחמוד, חסר הישע וטוב הלב. מי לא אוהב את אנדי? אפילו הסלית'רינים אוהבים אותו! ולכן, הארי, לכן השכחתי אותו ממך. כי אם אתה תנהג כלפיו בעוינות – כפי שאכן קרה – כך כולם יהיו עוינים כלפיך, הארי. וזה פשוט עבד כמו קסם. כל החברים שלך הפנו כלפיך עורף: רון, האגריד, דמבלדור, נוויל, הרמיוני!"
"הרמיו – מי?"
"לא משנה!!!1" ווד צעק כל כך חזק שקצת טיח נשר מהקירות, "זו לא הנקודה! הנקודה היא שזה היה אני שגרם לך לשכוח אותו, ולכן כל כך התעניינתי במערכת היחסים ביניכם כשהיית במרפאה בפרק שמונה."
לרגע זה התחבר לשאר הדברים שווד דיבר עליהם, אבל משהו אחד עדיין הפריע להארי.
"זה לא ייתכן," הארי פסק, "הרי אמרו לי ששכחתי את אנדי בגלל גן הפסלים העתיק."
"גן הפסלים העתיק," ווד לגלג. "גן הפסלים המפוברק הזה הוא חלק מהסיפור שהמצאתי כדי להוביל אותך לקצה חוט מזויף. זה נקרא הרינג אדום, הארי. תלמד קצת על דגים!"
גן הפסלים העתיק לא קיים? לרגע הארי נזכר בדבריו של פירנזה: "האם אכן מדובר בגן עתיק של פסלים? האם מדובר בדגיגונים אדומים? מה האמת ומה הבדייה? ואיך תוכל למצוא את דרכך מבעד לסבך עצי הזית?"
הדגיגונים האדומים הם ההרינג האדום, וסבך עצי הזית זה אוליבר ווד. פתאום הכול התחבר. טוב, כמעט.
"אבל גן הפסלים אמיתי," הארי התעקש. "הייתי שם הרגע. אנדי הפך שם בעצמו לפסל קודם."
"אתה לא מבין?" ווד התעקש, "הכל חלק מההטעיה! אנדי לא קיים בכלל!"
"רגע, מה?"
"אנדי לא היה קיים מהרגע הראשון, הארי! אני שתלתי אותו שם!"
"אבל קודם אמרת ש –"
ווד קטע את הארי בצחוק פראי. "זה מה שמפריע לך? וזה שנתקלת במלצרית רצחנית באמצע מלון בחדר הסודות זה נורמלי לגמרי, מה? וגן חיות של שנורקקים פחוסי קרן! לגיטימי!"
כשווד הציג את זה ככה, באמת היה משהו בדבריו. נראה שקיומו של אנדי יישאר תעלומה לנצח.
"ואין בכלל אור במדרגות! ואין מדרגות! מה ההיגיון בזה בכלל?" ווד המשיך בשלו. לרגע הארי תהה אם אוליבר מודע לקיום של מישהו חוץ ממנו בחדר הזה.
"איך התוכנית שלך המשיכה, אוליבר?" הארי נאלץ לקטוע את ההשתפכות המשונה הזאת. יותר משהוא רצה לשמוע את שאר השטויות, הוא בעיקר רצה שזה יסתיים ושהקרב יגיע. כן, הארי כבר תיאר לעצמו שזה יסתיים בקרב, אבל אז הוא נזכר שאין לו שרביט. הוא יצטרך למצוא דרך יצירתית יותר לצאת מהצרה הזאת.
"אז הרסתי לך את המוניטין, הארי! השלב הראשון שלי הצליח!" ווד חזר לזמר, ואז הוסיף צחוק מרושע. "אבל אז הרסת את זה, הארי," הוא הרצין פתאום, "כשהאמנת שאנדי קיים, או לפחות ניסית להאמין. אז לא הייתה לי ברירה אלא לעבור ישר לשלב השני, הארי. כשהתחלת כבר להאמין שאנדי קיים, וכולם חזרו להעריך אותך שוב, הבנתי שאין לי ברירה. העברתי אותך לעולם המקביל שמצאתי – עולם שבו סלית'רין לא רב עם שאר המייסדים, כל הוגוורטס קצת יותר אפלה ומאיימת, והארי פוטר הוא סתם ילד רגיל עם אבא חי. כן, סתם אחד. אתה לא מיוחד, הארי. אתה לא חביב המנהל. אתה לא מושא הערצה. אתה היית צריך להנמיך פרופיל, הארי, ושם באמת לא הייתה לך ברירה לשנות את המצב חוץ מלעזוב את העולם ההוא. זאת הייתה הנקמה המושלמת בך. אז נכון, היה קצת קשה למצוא עולם אחר שגם בו אתה נמצא, אבל מצאתי. וכדי להשגיח עליך שם, הסתננתי לשם גם אני בדמותה של ברי אודוול – בתור בת הזוג שלך, הייתה לי הסיבה המושלמת להיצמד אליך. אז הייתי צריך להתעסק קצת בכישופי זיכרון כדי לגרום לכולם להאמין שברי הייתה שם תמיד – שלא לדבר על אסמרלדה, בעלת הפונדק, שאותה בכלל היה צריך לשכנע ששם המשפחה שלה הוא אודוול ושיש לה בת – אבל זה עבד. השגחתי עליך שם היטב, ושמרתי שלא תגלה בטעות איך לחזור לשם."
הארי הנהן בשקיקה, מחכה שזה יסתיים.
"אבל אז גילית," ווד ציין באיבה. "אני הובלתי אותך לשלט החוצות הזה שהיה במקום דרך פריווט, ואני לא יודע איך הצלחת בעזרת הדבר הזה לחזור לכאן, אבל הייתי בטוח שתיכשל. כל כך בטוח שהרשיתי לעצמי לחזור לעולם שלנו כדי להכין פה את השלב השלישי. כמובן, לא לפני שדאגתי שאתה והחברים שלך ישכחו מהקיום של ברי הזאת לפני שזה יסבך אותי בצרות. ובאותו זמן שאתה הסתחררת בתוך מכונות כביסה בלונה פארק, אני הייתי עסוק בלהוציא לפועל את החלק הכי חשוב בתוכנית שלי – נקמה בהוגוורטס כולה! הגיע הזמן שכל התלמידים והמורים ישלמו על היום שבו הם החליטו לזלזל באוליבר ווד!"
"ואז הראשונה שנקמת בה הייתה מקגונגל?" שאל הארי.
ווד נחר בבוז. "אולי די כבר עם המקרלים שלך?" הוא נאנח, "בוא נדבר על אנשים אמיתיים בבקשה."
זה חלק מאיזו מתיחה של ווד או משהו? הארי לא היה משוכנע, בעיקר כי גם אנדי ופרוואטי לא זכרו אותה. וכשהארי נזכר באנדי ופרוואטי, הראש שלו התחיל לכאוב. אם מה שווד אומר זו האמת, אז כל מה שחשב עליהם לא היה נכון. יותר מזה – הארי צדק מהרגע הראשון כשניסה לשכנע את כולם שאנדי לא אמיתי! בעצם, זה תלוי איזו אמת היא הנכונה, כי ווד סיפר כמה וכמה גרסאות סותרות.
"בכל אופן, התחלתי לאט לאט להפוך את כל בני האדם בהוגוורטס לעבדים חסרי דעת. הם צייתו לכל פקודה שלי בשמחה ועליצות, וכך השיבו לי את הכבוד שהייתי ראוי אליו. ויותר מזה – הם בחרו כל לילה שעיר לעזאזל שיקבל תפקיד רקע חסר חשיבות בטירה. ניצב – פחות מניצב אפילו. עכשיו אנשים ירגישו כמו שאני הרגשתי מהרגע שכף רגלי דרכה כאן בהוגוורטס…"
ווד השתתק. נראה שהוא סיים את מה שהיה לו לומר, ועכשיו הוא הביט בהארי. הארי השיב לו מבט דומם.
"וזהו," ווד חידד, "זה סוף הסיפור."
הארי הנהן.
"אני סיימתי," הוא הבהיר.
הארי המשיך להנהן. "וזה עבד לך?" הוא שאל. "אתה מרגיש טוב יותר?"
"סליחה?" ווד נראה מבולבל.
"אתה מרגיש שחינכת אותי? אתה מרגיש שחינכת את דיירי הטירה? הרי הם חסרי דעת, ואני – אני לא כזה אף אחד אם אני היחיד שהצליח להגיע הנה."
ווד עדיין נראה אחוז הלם, אבל הוא התעשת במהירות. "אהא!" הוא הניף אצבע אל על, "הרי, הרי זה שהגעת לכאן – מה אתה חושב, הארי? שלא ידעתי את זה? אני תכננתי שתבוא לפה מהרגע הראשון!"
הארי המשיך להביט בווד בספקנות. "למה?" הוא שאל.
"אתה באמת שואל למה?" ווד ענה, "כדי שאוכל לספר לך הכול, הארי! תראה! תראה! תראה מה עשיתי, הארי! ואז, אחרי שאספר לך, אני אפטר ממך!"
הארי הנהן בדממה. ווד הביט בהארי בחזרה, בשתיקה, ואחרי כמה שניות הוא הסיט את מבטו ובחן את נעליו בהיסח הדעת.
"נו?" הארי שאל.
ווד הרים את עיניו. "אה? מה?" הוא שאל.
"מתי אתה מתכוון להיפטר ממני?" הסביר הארי את כוונתו, "עכשיו? או שאתה רוצה שאני אלך להתארגן?"
"אתה יודע," ווד אמר פתאום, "אתה ואני לא כאלה שונים, הארי."
עכשיו הארי לא היה יכול לעצור בעצמו – הוא פשוט התפוצץ מצחוק. "לא, אני לא חושב," הוא פלט בין צחקוק לצחקוק, "אני חושב ש… אני חושב שאנחנו די שונים, אוליבר. אולי לווד שאני מכיר אני קצת דומה. אבל אתה לא נשמע לי כמו הווד שאני מכיר."
ווד נראה מאוכזב. הוא נראה כמו ילד שהגלים שטפו את טירת החול שלו.
"אני מצטער," הארי עדיין היה משועשע, "אני מבין אותך, זה משפט של נבלי על, אבל בדרך כלל יש איזשהו ביסוס למה שהם אומרים. אבל מה שאני חוויתי עכשיו זה… מה זה היה?"
ווד הביט בהארי בהבעה אטומה. הארי הניח שגם הוא וגם אוליבר לא ידעו איך להמשיך מכאן. ומצד אחד זה באמת היה משעשע, אבל מצד שני היה בזה גם משהו מאיים. האדם שעומד מולו לא צפוי, ואין לדעת מה הוא יעשה. גם אם לווד היו חסרים כמה ברגים, הוא עדיין היה מסוכן להפליא. אם אפילו חצי ממה שהוא אמר היה נכון, זה הרי הפך אותו לאחד הקוסמים החזקים ביותר בהיסטוריה.
ווד לא נראה כאילו מתחשק לו להוסיף משהו בנושא, אז הארי המשיך בשלו.
"כאילו, אתה רוצה שאני אוביל?" שאל הארי, "אתה נבל העל, אתה הבאת אותי לפה… כנראה, כן? אבל אתה רוצה שאני אוביל את החלק של 'להיפטר ממני' בעצמי?"
ווד בעט ברצפה בעצבנות, נמנע מקשר עין עם הארי.
"כאילו, ברצינות… אתה מדבר פה על תוכנית ארוכה ומחושבת, אבל אתה אפילו לא הצלחת להרכיב שני משפטים שלמים בלי לגרום להם לסתור אחד את השני. ושלא תבין, אני עברתי פה דברים ממש מוזרים מאז תחילת השנה, כן? היו לי הזיות משוגעות על אנדי שאוכל את הדוויג בגוף של דמבלדור, דיברתי עם דלתות, הייתי בבית חב"ד, למען השם! ושלא לדבר בכלל על החדרים המוזרים שזה עתה עברתי בהם. ולמרות הכל, ואחרי הכל, הסיפור שלך זה הדבר ההזוי, החריג והמופרך ביותר ששמעתי. כל הדברים המשוגעים שעשיתי השנה היו יותר הגיוניים ממה שאמרת. זה אולי נראה ככה, אבל מי שעומד מולי רחוק מלהיות מישהו שאני מכיר. מי אתה? אתה באמת אוליבר ווד?"
אוליבר פער את פיו כדי לענות. "אה –" הוא אמר, "אה – אה – אה –"
ווד כיסה את פיו בבהלה. הוא נראה מאוד מוטרד מזה שהוא לא מצליח לדבר. " – אה – אה –" הוא המשיך לנסות, ואז קפא במקומו, באותה הבעת בהלה.
ואז, בתיאום מושלם, הארי שמע צעדים. וליבו החסיר פעימה כשהוא הבין שהוא מזהה את הצעדים האלה – איטיים ומדודים, כמו מטרונום. די מהר הצטרף גם הריח המוכר של העישון, ואז טפיחה על הכתף. לא, לא טפיחה. זו הייתה לפיתה חזקה, והארי מראש ויתר על ניסיונות בריחה.
"בוא," אמר קולו העבה של הדיקן. הארי היה צריך לדעת שהוא עומד מאחורי כל זה. הרי אין טיפת היגיון במה שווד אמר לו.
הפעם הארי לא רצה לתת לדיקן הזדמנות לחטוף אותו. הוא הסתחרר במהירות, מישיר מבט אל פניו של מנהל בית הספר האחר, וכך ראה את פניו לראשונה. אך במבט ממושך, הארי הבין שזאת כלל לא הפעם הראשונה. לא… הפנים האלה כבר הופיעו בחלום משונה שהיה לו לפני משחק הקווידיץ' הגורלי, שלאחריו הארי נעלם. הם גם אירחו לו חברה בזמן שטבע בבאר כדי לשוב חזרה להוגוורטס. גם הייתה תמונה של הפנים האלה במשרד של קולין. זאת הסיבה שהעיניים של הדיקן היו לו כה מוכרות.

"סיימת," הדיקן אמר בקולו העבה, "עבודה טובה."
הוא לא נשמע כועס, או מאיים. הוא דיבר כמעט באדישות, אך עיניו נצצו.
"לאן אתה לוקח אותי?" הארי שאל. הוא לא ידע אם הוא יותר חרד או סקרן, אבל הוא גם לא העז להמרות את פי הדיקן.
"חזרה," הפטיר המנהל לעברו.
הוא הפנה את גבו אל הארי, גלימתו הסגלגלה מתנפנפת אחורה. הארי מיהר לעקוב אחריו. הם יצאו אל מחוץ לחדרו של האדון – הארי כבר הטיל ספק רב בכינוי הזה – ופנו אל היציאה. אך הדיקן לא המשיך אל חדר הסודות. במקום זאת, הוא עבר דרך היציאה אל החממות. הארי צעד בעקבותיו, והם החלו לטפס בגרם מדרגות ארוך ופתלתל שנדמה שנמשך לנצח. הארי קיווה שהדיקן יזרוק איזו הערה כלשהי בדרכם למעלה, אך הדממה לא הופרה לרגע. הם נעצרו בסופו של דבר על מפתן של דלת עץ.
הדיקן דחף אותה קלות, ומבלי להמתין שנייה נוספת הוא יצא ממנה אל עבר החממות. הארי הסתנוור קלות מאור השמש, ואז הביט מאחוריו בסקרנות –
הם יצאו מאחת החממות הנטושות, זאת שפרופסור ספראוט כל הזמן הזכירה להם לא להתקרב אליה (ועכשיו הארי הבין מדוע).
"לאן אתה לוקח אותי?" הארי ניסה שוב. הדיקן לא ענה למה שהארי שאל. במקום זאת, הוא המשיך במורד המדשאות אל השער החיצוני במהירות מוכפלת, והארי נאלץ להזדרז כדי להדביק אותו. הוא הביט סביבו וראה את דיירי הטירה – מי שנשאר מהם, בכל אופן – משוטט ברחבי המדשאות. למעשה, חלק מהם נתקעו במקומם וחזרו על אותם צעדים ותנועות, ממש כמו אוליבר שנתקע בזמן שניסה לדבר. שאר הנוכחים סתם היו קפואים במקומם.
"מה קרה להם?" הארי שאל, "מה בכלל קורה פה? אתה האדון? אוליבר הוא האדון? אתה הפעלת את כל זה? למה עשית את זה? מה עם אנדי? הוא חי? הוא אמיתי?"
"תכף," בדל של חיוך עלה על שפתיו של הדיקן, וגם הניצוץ בעיניו לא כבה. בלית ברירה, הארי המשיך אחריו, ולא עצר גם כשגילה שהדיקן מוביל אותו ישר אל עבר הערפל העוטף את הטירה.
הם עמדו מול העננה הכבדה והמסתורית. הארי הביט בדיקן בשאלה. המנהל, בתגובה, החווה בראשו לעבר הערפל.
הארי לא הספיק להגיב, והדיקן כבר פסע פנימה. הוא נעלם בערפל בשבריר שנייה, והארי נכנס אחריו.

המשך יבוא...

א מ פ ג .
די
די
די
אנדי
פאקינג אנדי
די.

אגב היה מקום עם סימני קריאה שבטעות שמתם 1

וווואו.
הייתי צריך לשים לב לכל הרמזים.
יא גאונים.
חשבתם על זה מההתחלה?

וווווואו.
הצילו.

טוב רק קחו בחשבון שכולם שונאים אתכם עכשיו

כל כך לא.
ממש לא.

אני מת עלייהם יותר.
הם גאונים אינטרנטבים.

טוב זה היה פרק שורט. אבל כיפי!
אהבתי איך שהכל הסתדר בסוף עם הרמזים שמובילים לאוליבר ווד, חוץ מזה שזה לא הסתדר בכלל.
ממש כיף פה!
חבל שאי אפשר לתת פה לבבות כמו באתרי הפאנפיקים באנגלית.

יואו זה טוב אהבתיי

פרק שלושים ואחד

הארי עבר חתיכת הרפתקה השנה. עוד מאז שפגש באנדי לראשונה והכחיש את קיומו בתוקף עד ששמע על גן הפסלים העתיק היה ברור שזו לא שנה רגילה, וכשהופיע פתאום בהוגוורטס המשונה של העולם המקביל, נראה שזה רק החמיר. ולבסוף כשהצליח לחזור (בלי וונדי, וויל ואליוט שמצאו את מותם), נראה שהוגוורטס השתגעה לגמרי בלעדיו, עד שהצליח לגייס את אנדי לצידו בניסיון לפתור את התעלומה. ובפרק הקודם, סוף סוף, נראה שהארי גילה מי אחראי לכל זה – אחרי שאנדי התאבן בגן הפסלים העתיק, נראה כי מי שהיה אחראי לכל התלאות שהארי עבר השנה הוא אוליבר ווד. כל הרמזים הצביעו עליו – מפוסטר של פאדלמיר יונייטד בלילה הראשון ועד עצם שמה וקיומה של ברי אודוול – וגם היה לו סוג של מניע לכל הסיפור, אבל משהו באוליבר עדיין היה משונה. הוא לא התנהג כמו עצמו, והסיפור שלו כלל לא מעט סתירות חסרות היגיון, כמו קריירת הקווידיץ' המתעתעת שלו, היכולת לשנות צורה, ואפילו הודאה או הכחשה בעצם קיומו של אנדי. וכשהארי חשף את הבעיות הללו בפניווד, הפציע לא אחר מהדיקן האימתני של הוגוורטס האחרת ואסף את הארי איתו אל עבר הלא נודע שממתין מחוץ להוגורטס, בעוד שאר דיירי הטירה כבר לא תפקדו כמו בני אדם, אם בכלל תפקדו. האם עכשיו, בפרק הסיום, סוף סוף יתגלה מה פשר המסע שהארי עבר?

הערפל הרגיש כל כך מוצק. כמו צמר גפן או שמיכת פוך נעימה וחמימה, רכה ומלטפת, מהסוג שלא רוצים להסיר בבוקר אלא רק להמשיך ולהתכרבל בתוכה. הוא הרגיש כאילו הוא לא יכול להזיז שריר, ובאותה העת הוא לא חש אף צורך לזוז. מסביבו נשמעו אי אלו לחשושים, קולות דיבור של אנשים – אבל הם היו עמומים וחסרי חשיבות, כמו זמזום של צרצרים באישון הלילה.
ואז הארי התעורר. הוא כבר התעורר פעמים רבות במהלך החודשים האחרונים. לא, הוא חשב שהוא התעורר. הפעם זה היה שונה. זה היה אמיתי. הוא שכב במיטה, מכוסה באמת בשמיכת פוך רכה ונעימה. הוא בהה מעלה. אור הפלואורסצנט מהתקרה סינוור לו את העיניים. הוא עצם את עיניו שוב.
"נראה לך שהוא התעורר?" שאל קול נשי.
"אתה בטוח שהוא נכנס אחריך?" שאל קול נוסף, עמוק יותר.
"אין לי ספק בכך," ענה קול אחר. הארי זיהה מיד את טון דיבורו של הדיקן.
"ששש…. תנו לו רגע," ביקש קול רביעי שהיה מעט מאנפף. "בטח לוקח זמן להתאושש מ… מחוויה כזאת. נסו לשוות בנפשכם."
הם מדברים עליו? הארי הניח שזאת הכוונה שלהם. אבל ממה הוא צריך להתאושש? איפה הוא נמצא בכלל? הארי ניסה לפקוח שוב את עיניו. הוא הזדקף קצת ממקומו הישיר מבט אל העבר השני של החדר. למרגלות המיטה הארי הצליח לספור לפחות חמישה אנשים מבוגרים שעמדו והביטו בו בציפייה. אבל המבט הראשון שהארי זיהה היה של פניו החתומות של הדיקן. אך נראה שהוא התלבש בהתאם לאירוע, כי כעת הוא היה לבוש בחלוק לבן ופשוט, כמו יתר עמיתיו שבחנו את הארי. נראה שכולם כולל הדיקן המתינו לראות מה יצא מפיו של הארי. אחד מהם, בחור עם פנים מוכרות, נשך את שפתיו בדריכות.
"אממ… שלום?" הארי אמר בבלבול. הקול שלו נשמע מחוספס יותר מכפי שציפה.
הוא לא ציפה למטר השאלות שניתך לעברו רגע לאחר מכן.
"איך אתה מרגיש, הארי? מה אתה חושב עכשיו?"
"מה אתה זוכר ממה שעברת?"
"לדעתך הצלחת? איך אתה חושב שהלך?"
"אפשר חתימה, אדון פוטר?"
"מה דעתך להצטרף למחלקת המחוּשבים של משרד הקסמים?"
"אהבת את האנגרמה? זה היה רעיון שלי!"
אך כשהדיקן פצה את פיו, כל האחרים נעצרו להביט בו. אפילו הארי חיכה לראות מה הוא יגיד. כאילו יכול להיות משפט אחד בעולם שיסביר להארי את כל מה שהולך מסביבו.
"נעים להכיר, הארי פוטר," הוא אמר. "מוטב שתשכב בחזרה בלי לזוז, אם אתה רוצה שנוריד ממך את האלקטרודות."
אלקטרודות? הארי הסיר את השמיכה מעליו, אחוז בהלה. רק עכשיו הוא שם לב שהוא היה בלי חולצה, ואז הוא גם גילה לְמה הוא מחובר. חוטים דקיקים היו מודבקים לגופו – לרגליים, לבטן, אל בית החזה ולזרועות, ועוד כמות די נכבדת של כבלים כאלה הייתה דבוקה לקרקפתו.
הוא היה כל כך מרוכז באנשים שעמדו מולו שהוא אפילו לא ייחס חשיבות לעצמו עד עכשיו.
"מה עשיתם לי?!" הארי נהם והחל למשוך בכבלים, "תורידו את זה ממני!"
"בשביל זה אתה צריך להירגע קודם," אמר הדיקן בקולו העבה.
"קודם תסבירו לי מה אני עושה פה!" הוא ירה לעברו.
"אנחנו נוכל, ברגע שנפריד אותך מהציוד," הדיקן המשיך בשלווה. "האמן לי, עוד חצי שעה לא תישאר לך שאלה אחת ללא מענה."
זה היה טירוף! האדם המסתורי הזה שמשך בחוטים כל הזמן מנסה לדבר עם הארי בהיגיון. למה שהוא יקשיב לו? בגללו בטח אנדי מת – אם אנדי היה קיים בכלל. בגללו הוא עבר את כל ההרפתקה ההזויה הזאת בעולם המקביל.
"עשה כדבריו," נשמע קול מעומעם של דובר חדש, שמיני במספר. קול עמוק ומרגיע, שבא מחוץ לחדר בו הארי שהה.
הדלת נפתחה, ופנימה נכנס קינגסלי שאקלבולט. ללא ספק, האדם האחרון שהארי ציפה לו. ולידו אפילו הדיקן לא נראה כמו דמות סמכותית.
"אדון שאקלבולט," הדיקן מיד אמר ביראה. הוא ושאר הנוכחים נעמדו במקומם. קינגסלי הנהן לעברם בנימוס, ואז חייך לעבר הארי. "מה שלומך, הארי? הכול בסדר, אתה יכול לסמוך עליהם כפי שאתה יכול לסמוך עליי. עכשיו תשכב בבקשה בחזרה."
אם קינגסלי אומר, זה באמת בסדר? או שאולי בעצם קינגסלי בעצמו הוא זה שעומד מאחורי זה? אולי קינגסלי הוא האדון האמיתי המושך בחוטים? הארי התמלא חלחלה. על מי הוא יכול לסמוך?
בלית ברירה הוא חזר להישכב. בסופו של דבר הם היו שבעה או שמונה אנשים, והוא היה רק ילד אחד כחוש, בהנחה שהוא עדיין ילד. הגוף שלו היה גדול יותר מכפי שזכר.
"נהדר," חייך הדיקן. הוא ניגש לעבר מיטתו של הארי, העביר את שרביטו מעליו ומלמל דבר מה. האלקטרודות התנתקו מעצמן מגופו של הארי, ומיד הוא חש הקלה. החוטים האלה הכבידו עליו בלי שהרגיש בכלל, ובלעדיהם הוא הרגיש הרבה יותר נינוח.
"יותר טוב?" הדיקן שאל בחיוך נדיר, שעה ששאר הנוכחים בחדר התיישבו בחזרה. קינגסלי ניגש להתיישב על כיסא משלו, שהיה המרוחק ביותר מהארי.
"לא," הארי הודה. הדיקן הביט בו בסקרנות. "לא כל עוד אני לא מבין כלום ממה שהולך פה."
להפתעתו, הדיקן דווקא המשיך לחייך. הארי ציפה שהוא יגער בו או משהו דומה, אבל כנראה הוא היה רגיל יותר מדי למנהל האימתני של הוגוורטס ולא לתפקיד המשונה שהוא גילם כאן, במקום המוזר הזה.
"אז למה שלא תשב – עכשיו, כשאתה בלי האלקטרודות, זה בהחלט רצוי – ונוכל להתחיל לענות על השאלות שמטרידות אותך."
הארי שלח מבט זהיר לעבר קינגסלי, שהינהן לעברו קצרות כאות אישור. הוא התיישב.
"איפה אני בכלל?" הארי שאל מיד.
"אתה במשרד הקסמים," ענה הדיקן בקולו הנמוך, "מחלקת מחוּשבים ופיתוח הדמיות."
הארי הניד בראשו. "אין מחלקה כזאת," הוא התעקש. "אני מכיר את משרד הקסמים, הייתי פה המון פעמים."
"טוב, עכשיו יש מחלקה כזאת," ציין בהתרגשות הקוסם עם הקול המאנפף שישב לו אי שם. הוא רעד קלות ואמר, "סליחה שהתפרצתי ככה, לא יכולתי להתאפק."
הוא הגניב מבט מפוחד לקינגסלי, וזה הנהן אליו באישור. "תרגישו חופשי להתערב," הוא הורה להם, "בסופו של דבר, זהו הפרויקט שלכם."
הקוסם המאנפף הנהן. "הנקודה היא, הארי, שעבר זמן מאז הביקור האחרון שלך במשרד הקסמים – כלומר, חוץ מהביקור הזה, כן? – אבל מאז הפעם האחרונה שסיירת כאן, המחלקה הזאת הוקמה. בכל זאת, שנת 2002, דברים משתנים ללא היכר, אחרי הכל."
"2002?!" הארי כמעט זינק מהמיטה שלו. "לא, זה לא ייתכן. זה אומר שאני אהיה כבר ב…"
"שנות העשרים שלך? כן פוטר, אולי מוטב שתעיף מבט במראה," הפעם היה תורה של המכשפה לענות. בניגוד למאנפף ההוא, היא נראתה עניינית ושקולה יותר. היא הושיטה לו מראת כיס בעלת מסגרת מוזהבת, והארי הופתע להביט בגרסה מבוגרת שלו, עטורת זיפים ובעלת לסת מוצקה יותר.
הארי החזיר למכשפה ההיא את המראה, אבל הוא רק היה מבולבל יותר.
"מה אני… איך…" הוא גמגם, "אבל – אבל הייתי בהוגוורטס! הייתי תלמיד, לא?"
הדיקן הניד בראשו.
"אולי כדאי שנסביר לך את מה שעברת ב… תקופה האחרונה. לך לפחות, זה נדמה כתקופה. למעשה, עוד מלפני ליל הצ'יזבטים ההוא באחד בספטמבר כביכול, עברו לא יותר מ-72 שעות שאת כולן בילית פה בחדר הקטן הזה."
"מה שמזכיר לי שאני חייב הפסקת שירותים, אלה היו 72 שעות מאוד אינטנסיביות," צחקק אחד הקוסמים שישבו שם.
עיניו של הארי תרו את חלל החדר, שהיה תחום בקירות לבנים חסרי אפיון – אבל משהו בכל זאת היה מוכר בו. מבטו לבסוף נח שוב על הבעתו החתומה של הדיקן.
"קודם כל, אולי כדאי שתציג את עצמך באמת."
"אבל אתה מכיר אותי כבר, הארי," אמר הדיקן. "נפגשנו, ואפילו דיברנו שעה קצרה. אתה זוכר אותי בתור הדיקן, אבל זו רק הייתה הדמות שלבשתי כדי שאקבל רושם טוב לגבי הביצועים שלך. שמי האמיתי הוא דין קולבלעתי. אבל בבקשה, תקרא לי רק דין. שם המשפחה הזה מביך אותי באופן אישי."
"אין צורך להיות מובך, מר קולבלעתי," הקוסם המתלהב מיד התערב, "זה נצר למשפחה מפוארת!"
הדיקן, דין, גלגל את עיניו. "תודה, דאנקן," הוא רטן, ואז פנה להארי. "אני אחראי משאבי האנוש של לשכת ההילאים, מה שאומר שכל מה שקשור לאיתור, מיון, בחינה ושיבוץ זה תחת אחריותי. ואתה, הארי, בזה הרגע סיימת לעבור הדמיה שיצרנו, שמשמשת בתור אחד המבחנים שלך בדרך להיות הילאי."
מבחן? זה כל מה שזה היה? בסך הכל מבחן? זה נשמע קצת קיצוני, קצת קל מכדי להיות אמיתי, אלמלא המטרה שאותה הזכיר הדיקן בנוסף – מבחן בדרך להיות הילאי? הארי הביט בדין, ואז בשאר הקוסמים מאחוריו שהנהנו בהסכמה. לרגע הוא ראה את קינגסלי זוקר אגודלים בעידוד לעברו, מה שרק גרם לו לתחושה מדגדגת של פרפרי התרגשות בבטן.
"מדובר בפיילוט," המשיך דין בדבריו, "מעין בחינת בטא כזאת, לקראת משהו שבעתיד יהיה חלק אינטגרלי מהבחינות והמיונים ללשכת ההילאים."
ליבו של הארי הלם בפראות. מאז ומתמיד הוא חלם להיות הילאי, והוא ציפה שהאימונים יהיו מפרכים. אבל לעבור משהו כזה? זה היה מופרע יותר מהדברים המסוכנים אותם נאלץ לעשות בהוגוורטס. להכריח אותו ככה להשתתף בניסוי?
כאילו קרא את מחשבותיו, הדיקן מיד אמר, "מדובר בניסוי שבו הסכמת להשתתף מרצונך החופשי, כמחווה לזכרו של עין הזעם. אחרי הכול, הפרויקט הזה התחיל כרעיון גולמי שמצאנו בכתביו של אלאסטור מודי לאחר מותו, שהיוו את הבסיס הראשוני לסימולציה שעברת."
"הסכמתי? מתי בדיוק?" הארי שאל.
אחד הקוסמים הושיט לו משהו שנראה כמו מסמך רשמי מטעם משרד הקסמים.
"אולי זה ירענן את זכרונך," הוא אמר לו. הארי בהה בכותרת.

Project ANDE
Anomaly Detection
פרויקט אנד”א
אבחון וניטור דפוסי אנומליה
לשכת ההילאים: בחינה בהדמיה תוך ביאור הכרה לאיתור מגויסים מתאימים

אני, הארי ג’יימס פוטר, מביע בזאת את הסכמתי המלאה להשתתפות בבחינת הדמיה לאבחון וניטור דפוסי אנומליה, מתוך ידיעה כי ניתנה לי האפשרות לעבור את הבחינה המסורתית במתכונתה הישנה, ובכל זאת בחרתי בהכרה וצלילות הדעת בבחינה הנסיונית בהדמיה.
נתתי את הסכמתי המלאה באופן חופשי ועצמאי לחוות סימולציה בהתאם לרוחו של אלאסטור 'עין הזעם' מודי, בה אבחן על גילוי עירנות מתמדת, חשיבה המצאתית, זיהוי כוחות אופל מתוך הסוואה, פיקוד על אנשי צוות וכיו"ב.
הנני מודע לכך כי במהלך המבחן, כל מחשבותיי תהיינה גלויות בפני צוות הבוחנים בראשות הבוחן הראשי דין קולבלעתי.
בנוסף, אני מכיר בסיכונים הכרוכים בבחינה זו, כגון איבוד הזיכרון לטווח קצר בסיום המבחן, איבוד כושר האבחנה בין דמיון למציאות, התקפי חרדה ועוד, כפי שנמסר לי בע"פ ערב הבחינה.
חתימה: הארי פוטר

הוא באמת איבד את הזיכרון, מה? אז מדאם פומפרי כן צדקה. היא פשוט לא דייקה ממש בפרטים. החוזה הזה הכיל את כל התשובות שהארי חיפש, ובכל זאת, כל כך הרבה שאלות נוספות החלו להסתחרר ממעמקי תודעתו. הארי התחיל מהשאלה הכי פשוטה.
"פרויקט אנד"א? אז אתם הייתם מאחורי כל זה? כל מה שעברתי בחודשים האחרונים, זה הכול היה רק מבחן?"
דין הינהן בראשו קלות.
"שוב, זה לא היה חודשים, אלה היו 72 שעות בסך הכל," הוא פירט, "אבל אלה היו 72 שעות מרתקות מאוד. למדנו הרבה עליך, והביצועים העידו ברובם שיש סיבה שאתה נולדת להיות הנבחר."
הוא לא התיק את עיניו מהארי, שעדיין לא הבין לחלוטין מה קורה.
"זה אומר שעברת את המבחן, הארי," הסביר הבוחן, "ואתה ממשיך איתנו לשלב הבא."
אבל את הארי זה לא עניין. בכל השינוי הפתאומי הזה, היה רק דבר אחד שעדיין הטריד אותו. "אז כל מה שעברתי…" קולו נעשה יבש.
"כל מה שעברת לא היה אמיתי," אמר הבוחן.
"וזה אומר שאנדי…" קולו של הארי נשבר.
"אנדי מעולם לא היה קיים," אישר הבוחן, "הוא היה המצאה של התת־מודע שלך."
הבוחן לא הפגין כל רגש, וזה רק כאב להארי יותר. איך הוא יכול לעכל דבר שכזה – הרי אנדי היה שם בשבילו בכל התקופה האחרונה. הוא לא הצליח להעלות את זה על דעתו בכלל, איך הוא יכול להיות לא קיים? הוא לא היה שם בשביל לעזור לו להתמודד מול סכנה שכלל לא הייתה אמיתית? זה רק הכאיב לו בראש. בראש, ובעיקר בלב.
הארי בקושי היה מסוגל להאמין שבתחילת כל הסיפור הזה הוא שנא את הילד ורצה להאמין שהוא לא אמיתי. ועכשיו, כשמשאלת ליבו התגשמה, הוא הרגיש חלול מאי פעם.
"די, די…" דאנקן אמר בקול מרגיע. הוא ניגש אל מיטתו של הארי והניח יד מנחמת על כתפו. "זה בסדר. גם אני נוטה להיקשר לדברים דמיוניים. יצא לי להעיף מבט באנדי, כשנאדיה ואני ביקרנו אותך בפספוסים," הוא החווה בראשו למכשפה שהושיטה לו את מראת הכיס קודם לכן. "הוא נראה כמו טיפוס ממש נחמד, אנדי הזה. חבל שלא יצא לנו לדבר איתו יותר מדי. ואמנם אף אחד כאן לא יכול להבין לגמרי את הכאב שלך, אבל בכל זאת המעט שנאדיה ואני חווינו מאנדי השפיע גם עלינו, אפילו שידענו כל הזמן הזה שהוא לא אמיתי."
דבריו של דאנקן מצאו את דרכם לליבו של הארי, אבל היה משהו אחד – מילה אחת – שהסבה מאוד את תשומת ליבו והסיחה את דעתו מאנדי ולו לרגע קט.
"בפספוסים?" הארי שאל בבלבול. הוא זכר את הדלת ההיא שדרכה פרוואטי נעלמה, אבל כשדאנקן הזכיר את זה, הוא הרגיש כאילו חלק אחורי במוחו התעורר לחיים. כאילו, התת־מודע שלו תפס פיקוד. "רגע! אני זוכר אתכם! אתם N ו-D, לא? דיברתם איתי מאחורי הקלעים!"
"הוא זוכר אותי!" פניו של דאנקן קרנו מאושר. "את מאמינה לזה?"
הוא פנה להביט במכשפה, שגילגלה את עיניה בשאט נפש. "שמור על מקצועיות, דאנקן," היא הפטירה לעברו. "לא צריך להתרפס בפני הנבחן שלנו."
"אז כן, אנחנו היינו N וD," דאנקן המשיך את שטף דיבורו, "פשוט לא יכולנו להשתמש בשמות האמיתיים שלנו בתוך המבחן כדי לא להזכיר לך בטעות מה קורה בחוץ. זו גם הסיבה שדין הזדהה רק בשם 'הדיקן'. האמת שזו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שנאדיה ואני ביקרנו אותך בתוך הסימולציה. אם אתה זוכר, אנחנו נתנו בך מבט חטוף עוד בשלב השני של המבחן. אתה וברי אודוול ירדתם מרכבת האקספרס וחיכיתם לבילי פוטר, ונאדיה ואני לא יכולנו להתאפק מלהיכנס אל המבחן ולבקר אותך שם."
"דאנקן התעקש," נאדיה התערבה בקרירות, אבל חיוך נדיר עלה על שפתיה. "הייתי חייבת להיכנס אחריו כדי לשמור שלא יעשה שטויות. לצערי לא הצלחתי לעצור אותו לגמרי כשפגש בך בפעם השנייה, מאחורי הקלעים, והיינו חייבים לזרוק את זה לפספוסים."
"מה זה אומר לזרוק את זה לפספוסים?" שאל הארי, וחבורת הבוחנים החליפה חיוכים מובכים. דאנקן בינתיים שב למקומו.
"אה, אתה תאהב את זה," הקוסם המאנפף החל לומר. "אתה מבין, המבחן הזה עדיין חדש. ניסיוני. אתה מהנבחנים הראשונים של הסימולציה הזאת – אחרי שהתנדבת כמובן – ולכן הרבה מהדברים לא הלכו ממש לפי המתוכנן. אחד הדברים שהכי פחות צפינו, זה הגליצ'ים. כל שלב בבחינה התחיל באופן יציב ובטוח, אבל אחרי פרק זמן מסויים – משהו כמו שבע שעות – משהו בתודעה שלך עירער את היציבות של ההדמיה, והתוצר היה התופעה המשונה הזאת. זה היה כמו לצפות בחלום בתוך חלום. המבחן היה מתחיל לפלוט סלט של כל מיני אירועים ודמויות שקרו לאחרונה, ואחרי כמה דקות שב לדרכו הרגילה. כדי לא לפגוע ברציפות של המבחן, נאלצתי לקטוע את החלקים הבעייתיים, למחוק אותם מהזיכרון שלך, ולאגד אותם יחד בלקט מסודר."
"זה היה החלק הכי מעניין דווקא," נזכר דאנקן בחיוך מרוצה. "בשלב כלשהו התחלתי להביא פופקורן."
"פופקורן?" קינגסלי שאל פתאום בסקרנות.
"מאכל מוגלגי," הסביר המאנפף. "זה בעצם גרגירי תירס יבשים שמחממים אותם – או בעזרת טיגון או בעזרת קופסה חשמלית כזאת עם דלת, ששמים אותם בפנים ואז זה מייצר גלי חום כאלה ועושה 'פופ! פופ!' כשזה מתבשל."
הקוסם הזה החל למצוא חן בעיני הארי. הוא הזכיר לו מאוד את אדון וויזלי, עם החיבה המשונה שלו לכל מה שקשור לטכנולוגיה מוגלגית – אבל הייתה לו הרגשה שהוא הבין הרבה יותר מאדון וויזלי בדברים האלה.
"אה, כמובן! פופקורן!" דאנקן נראה נלהב פתאום, כאילו הוא גילה שימוש נוסף לדם דרקון, "כי זה עושה פופ וזה זוהר בחושך!"
הפעם נאדיה לא הסתפקה בגלגול עיניים, וטפחה על מצחה בייאוש.
"בכל מקרה, הארי, הפספוסים האלה היו מצחיקים," דאנקן המשיך להתלהב, "איך זה הלך, נו? 'לוקהרט קרדיטים! לוקהרט קרדיטים!' וואו, זה היה גדול! מי היה חושב על זה בכלל?"
"כן, נראה שבשלב מסויים הסימולציה פיתחה ממש חיים משל עצמה," המאנפף המשיך. "היא יצרה לעצמה ממש מוטיבים ומודעות עצמית, ואפילו המציאה דמויות שכלל לא השתתפו במבחן."
"די, ארני, עכשיו אתה סתם משוויץ בהבנה שלך," דאנקן התלוצץ.
"טוב, זה לא אשמתו שיש לך כושר הבחנה של פיונית," העירה נאדיה בעוקצנות.
"בעצם, לא את כל שגיאות הריצה של הסימולציה יכולנו למנוע," המאנפף – ארני – מלמל לעצמו, "כמו התקלה שקרתה עם הרמיוני גריינג'ר…"
הבוחנים נראו מובכים לרגע, והארי הזדקק לשנייה אחת כדי להבין במה מדובר –
"אה! הרמיוני!" הוא זעק פתאום, "אני זוכר אותה! איך יכולתי לשכוח אותה?"
"כי מחקנו לך אותה," ענה ארני. "המודל שלה נתקע לנו, והיינו חייבים להיפטר ממנה. אז דאנקן ואני נכנסנו לתוך הסימולציה, לקחנו אותה איתנו, והשמדנו כל זכר שהיה ממנה בתוך ההדמיה. למזלנו, לא היה לה תפקיד חשוב מדי להמשך השלב, אז–
"–רגע, רגע, שנייה אחת," הארי קטע אותו. "מה זה השלבים האלה שאתה מזכיר כל הזמן? במה מדובר?"
הארי העביר את מבטו לבוחן הראשי, דין, שלא פצה את פיו בדקות האחרונות. הוא נראה שקוע בהרהורים משל עצמו, אך עיניו חזרו לנצוץ כששמע את שאלתו של הארי.
"אלה שלושת השלבים העיקריים שמהם הבחינה שלך הייתה מורכבת," הבוחן הסביר. "כל אחד מהם בחן את הכושר המחשבתי והמעשי שלך בהרבה מהסיטואציות שאתה עשוי להיתקל בהן כהילאי בשטח. בסוף כל שלב דאגתי להופיע בפניך ולמסור לך את הפידבק מאיתנו, הבוחנים, על ביצועיך."
ובכן, זה הסביר מדוע הוא הופיע מולו בחלום ההוא, או למה הוא צף מולו בבאר. דקירה קטנה התגנבה לליבו של הארי כשהבין את פשר ה"נכשלת! נכשלת!" שהבוחן הטיח בו.
"השלב הראשון נועד לבחון את היכולת שלך לסמוך על תחושת הבטן שלך ולפעול על פי עקרונותיך, גם כשהסביבה נוגדת אותם. בפניך ניצבה דילמה גדולה – האם תבחר להאמין למה שאתה יודע ולהוכיח לכולם שאנדי אינו קיים, או להיכנע לאנשים שמנסים להוכיח לך אחרת. מבין השלבים של המבחן, הפגנת שם את הביצועים הכי נמוכים – אך העקשנות שהפגנת למען מטרותיך בימים הראשונים עדיין ראויה לשבח. מבין הנבחנים הספורים שהיו לפניך, אתה החזקת מעמד הכי הרבה זמן. ולזכותך ייאמר שלא הקלנו עליך – ההדמיה נדרשה לבנות עבורך דמות של אדם תמים, טוב לב ופגיע. אחד שקל לאהוב וקשה לצאת נגדו. כך למעשה נוצרה דמותו של אנדי – האופי והמראה נקבעו על פי התת־מודע שלך, והשם הגיע מאיתנו. קראנו לו אנדי על שם פרויקט אנד"א, כמעין שם חיבה.
"בשלב השני, ניצבת בפני איום חדש לגמרי בסביבה זרה. היה עליך להפגין את כושר הסתגלותך למצבים משתנים במהירות, להראות את יכולתך לעבוד ביעילות כחלק מקבוצה, לגבש צוות מנצח תוך אינטואיציה טהורה במי יש לתת אמון ובמי יש לחשוד, לעבד נתונים לצורך פתרון תעלומות, וכמובן – גולת הכותרת – להנמיך פרופיל. הביצועים שלך בשלב הזה היו יוצאים מן הכלל, והראו לנו את הפוטנציאל שטמון בך כהילאי מן המניין. גיבשת צוות מנצח ומצאת את האיזון בין תלות בחברי הצוות לבין הובלה ופיקוד, אם כי הורדנו לך כמה נקודות על כך שרצית להביא את חברי הצוות איתך בחזרה. הרי ברגע שהגעת למכבסה במטרה לעבור בבאר, לא היה עוד צורך בעולם שנברא לשלב השני, ולכן הוא החל להימחק. גם בוונדי, וויל ואליוט לא היה עוד צורך. הם לא היו שייכים לשלב השלישי. לכן, הם לא שרדו את הטביעה בבאר. מדובר פשוט בשעטנז איום וטראגי – הם מעולם לא נועדו להיות שם."
וונדי, וויל ואליוט. נראה שהטרגדיות לא הפסיקו לפקוד את הארי במהלך המבחן הזה. הוא ניסה להתנחם בכך שהם לא באמת מתו – הרי הם מעולם לא היו קיימים. לרגע הארי חש מבוכה קלה על ההתאהבות הקטנה שהייתה לו בוונדי – שמעולם לא הייתה אמיתית – ובכך שהבוחנים היו עדים לכל זה.
"והשלב האחרון, הדובדבן שבקצפת. זה היה החלק הכי מעשי בהדמיה שלנו. היה עליך לשלב הרבה מהיכולות שלמדת מהשלבים הקודמים כדי לפצח את התעלומה מאחורי האיום הגדול ביותר שעמד מאחורי כל הסיפור."
"רגע," הארי אמר לפתע. "חשבתי שאוליבר ווד היה רק הסחת דעת? הוא באמת היה אחראי להכול?"
"אפשר לומר," השיב דין. "בגבולות ההדמייה, הוא אכן הדמות שתיכננו בתור הנבל הראשי במבחן. כמובן שבסופו של דבר הוא רק דמות פיקטיבית שהכנסנו לצורך הבחינה. זה אפילו לא היה אותה דמות אצל כל הנבחנים, אלא רעיון כללי. ההיגיון מאחורי הבחירה באוליבר ווד היה דמות שאתה מכיר, אבל לא מכיר מספיק טוב. הוא לא האדם הראשון שתחשוב עליו וגם לא האדם השני. ובשביל שתחשוב על אותו אדם, עליך לגלות עירנות מתמדת."
עירנות מתמדת! הקישור לעין הזעם נראה הגיוני כל כך. הארי לא היה יכול לחשוב על מישהו מטורף מספיק מלבדו כדי להמציא מבחן כזה.
"בכל מקרה, השלב האחרון בסימולציה בחן גם את המיומנויות שלך בקרב בזמן אמת, כמו שניתן היה לראות בחדרים השונים בחדר הסודות, כמו גם שילוב של כל הדברים שנבחנת עליהם קודם לכן. זיהוי אנומליות, גיבוש צוות וגילוי תושייה. בשלב הזה כבר היינו בטוחים שאתם מתאים להצטרף לשורותינו."
"אז אנדי היה האנומלי?" הארי שאל.
"כן, הוא היה הנעלם החריג במשוואה שהיית צריך לזהות."
"הוא החריג?" הארי תהה בשעשוע. "ואוליבר ווד? אני לא יודע אם זה עוד אחד מהגליצ'ים האלה, אבל בסיפור שלו לא היה אפילו צל של היגיון."
"טוב, זה לא ממש היה לפי התכנון שלנו," דין השפיל את מבטו במבוכה, "הוא יצא מעט יותר מופרך משציפינו. היית אמור לזהות שהסיפור שלו קצת חוטא להיגיון, וזה היה אמור להתפתח לקרב אפי ביניכם, אבל היית אמור להתחיל את הבחינה כשעוד לא היינו מוכנים לחלוטין עם התסריט. כלומר, היה דד ליין, אבל הוא היה קרוב מדי, ואולי לא כדאי שקינגסלי ישמע את זה…"
קינגסלי הניף את ידו בביטול. "הייתם נהדרים," הוא נהם. "יחסית לגרסת בטא, זה לא רע בכלל."
"היינו נהדרים, אבל עדיין לא היינו מוכנים," ארני ציין בהתנצלות, "ההדמיה שיצרתי עם חבריי במחלקת המחושבים עדיין לא הייתה מוכנה כדי לרוץ בהתאמה לתת־מודע ספציפי. אתה היית הנסיין הראשון, הארי, והסביבה שהמבחן ניסה ליצור עבורך היה שנת הוגוורטס גנרית – מנהל, מורים שונים, שיעורי בית, קווידיץ' ונקודות. אבל נראה שכל הזכרונות שלך מכל השנים שלך בהוגוורטס התערבבו אלה באלה. השיעורים שלך היו ברמה גבוהה ונמוכה גם יחד, ואף מורה לא התאים לשנה בה הוא היה אמור ללמד אותך. לקראת הסוף זה הלך ונהיה מופרך יותר, כשדמויות שהיו בחיים בשלב הראשון היו מתות בשלב השלישי. השלב השלישי באופן כללי היה מלא בתקלות יותר מהשאר. זוכר למשל שחיפשת תשובה בספרייה, הארי? או שקראב וגויל החליפו תפקידים? זה נראה כאילו המבחן ידע שהסוף שלו מתקרב."
קינגסלי חייך. "ברור שיש מה לשפר, אבל ביחס לבחינת בטא זה היה יוצא מן הכלל, ואני שמח לשמוע שהארי עבר בהצלחה. עכשיו תסלחו לי, אני חייב לחזור לעיסוקיי."
הוא נעמד ופנה אל הדלת.
"תודה, מר שאקלבולט," אמר דין וליווה את קינגסלי במבטו. "בכל זאת, ראש לשכת ההילאים, הוא היה חייב לראות מה קורה בבחינה הנסיונית שלנו."
קינגסלי פתח את הדלת, ואז פנה להארי. "יש פה שני אנשים ששמעו שאתה מתעורר מהמבחן היום," הוא אמר בחיוך, "אני חושב שתשמח לראות אותם."
הארי הרים את עיניו בציפייה, כמו גם שאר הבוחנים, ואל החדר נכנסו שני אנשים שהארי לא הבין עד כמה התגעגע אליהם. הוא כל כך רצה לנהל איתם שיחה שפויה, ועכשיו סוף כל סוף הוא יכול.
רון והרמיוני היו הרבה יותר מבוגרים ממה שהארי זכר. אבל שוב, הזכרונות מהמבחן עדיין נשארו טריים במוחו, והיה לו קשה להבדיל בין המציאות לדמיון. הרי רק לפני שבוע הוא ישב איתם בבית קפה מוגלגי, והם העלו זכרונות מהילדות שלהם בהוגוורטס. הוא החל פתאום להתחיל להיזכר בפרטים עמומים. אבל רק שלוש היממות האחרונות נותרו אפופות מסתורין.
"הארי! אני לא מאמינה שעשית את זה! שמעת שעברת את המבחן! זה נהדר, זה ממש – כל הכבוד, הארי! זה כל מה שחלמת להשיג, לא?"
הארי אפילו לא הספיק למחות, והרמיוני נפלה על צווארו בחיבוק מוחץ עצמות. רון עמד מאחוריה, מחייך מאוזן לאוזן.
"היי, אולי תשאירי אותו בחיים כדי שהוא יוכל ליהנות בכלל מהתפקיד החדש שלו? אה, הארי?" הוא גיחך. "טוב לראות אותך שוב."
הרמיוני הרפתה ממנו לבסוף, ושניהם התיישבו על ידו במיטה.
"נו? היה קשה, נכון? אתה בטח לא זוכר שום דבר," היא המשיכה לפטפט. היא כמעט הזכירה לו את ברי.
"הרמיוני, אני רק רוצה לשאול אותך משהו אחד," הארי אמר, "מה האורך של השרביט שלך?"
הרמיוני הביטה בו בבלבול. "אני… אני לא בטוחה שאני… למה אתה שואל את זה, הארי?"
הוא החניק צחקוק, שהתחלף במהרה באנחת רווחה. "אני לא יודע, אני פשוט כל כך שמח לראות אתכם," הוא הודה. הוא הרגיש דמעות נקוות בעיניו, אבל לא היה לו אכפת. "זה כאילו… עברו שנים. אני לא יכול אפילו להתחיל להסביר את זה."
"אתה מרגיש טוב אבל?" רון שאל בדאגה. אפילו הוא לא היה יכול לשמור על ארשת אדישה.
"עזבו אותי," נחפז הארי לומר. "איך אמא שלך רון? ומה שלום ג'יני? ומה חדש איתך, הרמיוני? ואיפה בכלל אנדי?"
"אנדי?" הפרצוף של רון החוויר. "הארי, על מי אתה מדבר?"
לרגע הארי לא הבין למה רון מתכוון. ברור שהוא מכיר את אנדי, לא?
"זה – זה חלק מתופעות הלוואי האלה שהזהירו אותנו מפניהם?" רון פנה אל הבוחנים במבט שואל. הם, בתגובה, הביטו בהארי ברחמים מהולים בעצב.
"שכחת, הארי? אנדי הוא מהמבחן," אמר דאנקן ברוך. "הוא לא היה קיים מעולם."
זה מה שהוא תמיד רצה לשמוע, לא? למה זה כל כך דיכא אותו לשמוע את זה עכשיו?
"מי זה אנדי?" הרמיוני שאלה, "הוא היה האויב שלך שם? היית צריך להילחם בו?"
אלה כבר לא היו סתם דמעות שנקוו בעיניו – הן ממש התחילו לזלוג על לחייו של הארי כשדיבר.
"אנדי היה… איך הבוחנים הגדירו? התגלמות של טוב לב, של תמימות, פגיעות ורוך. הוא תמיד היה שם בשבילי – בשביל כולם, בעצם – לא משנה כמה רע או מגעיל הייתי אליו, איכשהו הוא תמיד מצא את הכוח לסלוח לי. אלה פשוט הנסיבות שגרמו לי להיות רע, ואנדי? הוא תמיד ידע מה לומר. אני לא חושב שאי פעם נקשרתי ככה למישהו בזמן כל כך קצר. ולא רק אני – כולם. אם הייתם שם, לא רק שהייתם מתחברים אליו – כל אדם היה אומר לכם שאנדי הוא החבר הכי טוב שלו. הוא גם היה החבר הכי טוב שלי. וכן, הרמיוני, הוא היה האויב."
רון כבש את עיניו ברצפה. לא נראה שהוא נעלב מכך שהארי הגדיר את אנדי בתור החבר הכי טוב – בכל זאת, הוא לא אמיתי – אבל הוא עדיין נראה לא נינוח.
"הארי, אנחנו מצטערים. לא התכוונו לשום כוונה רעה," הרמיוני הניחה יד מנחמת על כתפו.
נאדיה נשפה ברוגז.
"הנבחן שלנו מבולבל מספיק גם ככה, והוא צריך הרבה מנוחה. עדיף שתבקרו אותו אחר כך."
הארי לא ידע אם כדאי לו להתווכח עם נאדיה, שגם ככה קצת הלחיצה אותו, אז הוא הניח לה ללוות את רון והרמיוני אל מחוץ לחדר, והם נופפו לו לשלום בדרך החוצה.
"תנוח טוב, הארי!" הרמיוני קראה לעברו.
"ודרישת שלום לאנדי!" רון הוסיף בקריצה.
נאדיה סגרה את הדלת אחריהם ושבה למקומה. הם הביטו בהארי בדממה.
"טוב," דין סיכם, "נראה שדי כיסינו את הכול, לא? יש בכל זאת עוד דבר שאינו מובן לך, הארי?"
הארי הניד בראשו. "אני חושב שדי הבנתי את כל התמונה," הוא ענה, "אבל יש משהו שעדיין לא לגמרי מתיישב לי. הבנתי בגדול את ההיגיון מאחורי כל המהלכים שלכם בבחינה, אבל לא הבנתי את הסיפור עם מקגונגל."
הבוחנים החליפו מבטים מבולבלים ביניהם.
"כלומר," הסביר הארי, "זה שאף אחד לא זכר אותה בשלב שלוש, אפילו לא ווד – ניסיתם לבחון אותי איכשהו? אולי זה היה עוד גליץ'?"
דין בהה בו.
"מי זאת לעזאזל מקגו–"

סוף.

----------------------
הפרק האחרון שאני מפרסם! הפרק האחרון בכללי! מי היה מאמין?
איך מסכמים חוויה כזאת? איך מסכמים מסע כזה? כי אנדי זה מסע לכל דבר. ההצעה המצחיקה של איתמר לכתוב איתי פאנפיק הפכה, עשרה חודשים אחר כך, לדבר המפלצתי הזה: 31 פרקים, מלאנתלפים קוראים. אני קצת ארים לעצמנו כי מגיע לנו, אבל הצלחנו לעשות משהו שלא עשו פה הרבה זמן. גרמנו לקוראים לדון ולדוש ולהעלות תיאוריות בזמנם הפנוי, יצרנו הייפ לא נורמלי, אפילו הבאנו אתכם לנו"ד כמה פעמים באמצע הלילה בשעות שבהן הוא בדרך כלל נטוש.
מה שהיה אמור להיות הפאנפיק הגדול של הקיץ, המשיך להיות פאנפיק השנה, והסתיים רק עכשיו, לא היה אותו דבר בלי הקהילה שהתאגדה סביבו.
אז נראה לי שהגיע הזמן לתודה, לא? כל הזמן הודיתם לנו, ועכשיו תורנו להודות לכם. על שיתוף הפעולה שלכם והזרימה שלכם עם השטויות שלנו, על מה שאהבתם יותר ומה שאהבתם פחות, ועל זה שנשארתם איתנו כל הזמן הזה. באמת. יש קוראים שעוקבים אחרי אנדי מאז היום הראשון. בעצם, עוד מלפני כן – מאז הטיזרים!
תודה שהייתם שם בכל ראשון בשמונה, גם כשלא עמדנו בזה בעצמנו. תודה לכם שהמשכתם לעקוב גם כשלקראת הסוף לא תמיד הצלחנו לעמוד בדד ליין (ממש כמו הבוחנים, רק שבמקום לחרטט בחינה מונפצת פשוט התעכבנו בפרסום הפרק). זאת אגב גם הסיבה שלא בחרנו קורא בטא בסוף למרות שביקשנו מכם, לא הצלחנו לכתוב מוקדם מספיק בשביל לתת לקורא בטא כלשהו לעבור על הפרק.
באותה הזדמנות אני רוצה להודות לשיר, שהייתה שם בשבילנו בפרקים הראשונים. שיר, אם את קוראת את זה, תודה שהמשכת לקרוא גם כשהיה קשה! אין עלייך.
תודה מיוחדת נוספת שאני רוצה לתת היא לאיתמר, אלא מה. זה לא היה אותו הדבר בלעדיו בכלל. הוא מלכתחילה אמר לי "יו מאיר בוא נכתוב פאנפיק ביחד", מה שהוביל לבריינסטורמינג ראשוני שהתפתח לשלד דליל שמתאר בגדול את העלילה, ומשם זה הפך להיות אנדי. תודה, איתמר, שזרמת עם השגעונות שלי (וידעת לעצור אותי כשהשתגעתי קצת יותר מדי), וגם שתרמת לא מעט רעיונות יצירתיים משלך. תודה שנשארת ער לילה אחרי לילה כדי שנצליח לכתוב, גם כשהיית תשוש וגמור מעייפות, ועם כמה שהשעות האלה לא היו נוחות לך, פשוט כי זה הזמן שבו הייתי פנוי. בלעדיך כל זה לא היה קורה ♥
תודה לכל המגיבים! לגברברים שהגיבו כאן, ולפחות מוצלחים שהגיבו לנו בפרטי (סתם, אתם טובים לא פחות!). תודה מיוחדת לליאו, הקורא האדוק ביותר של הפאנפיק.
לסיום, תודה לבורא עולם שהביאנו עד הלום.
האשכול הזה נשאר לתגובות שלכם, אבל אם במקרה מישהו נתקל בטעות באשכול הזה בעוד הרבה זמן עד כדי כך שזה נחשב הקפצה והוא מת להגיב לנו כמה זה פאנפיק מהמם, הכול טוב. במיוחד בשביל זה יש את הטיזרים לאנדי במערכת הפאנפיקים. לכו למשתמש שלי או של איתמר, כל אחד מאיתנו השאיר אורח קטן ברשימת הפאנפיקים של השני. למה שלא תבקרו אותו גם אתם? 🙂
עוד שאלות שבטח תרצו לשאול:
איך חשבנו על זה? פשוט כי אנחנו תותחי על;
למה פרסמנו את זה דווקא בפורום המת? כדי ששנינו נוכל לפרסם וכולם יוכלו להגיב;
מה זה הסוף המההמם הזה? כן צודקים זה סוף מדהים, ואם תקראו את הפאנפיק בקריאה שנייה אני בטוח שתשימו לב למלא רמזים או סתם סיטואציות מוזרות שפתאום נראות ברורות יותר;
מה קרה למקגונגל? מי זאת לעזאזל מקגונגל;
יש עוד קצה ששכחנו לסגור? תגיבו לנו בבקשה, וננסה למצוא פתרון.
זהו, אני הייתי מאיר, שזה חמישים אחוז מצוות הכותבים. ועכשיו הנה כמה מילות פרידה מאיתמר:

חעע אף אחד לא יודע שבעצם אני איתמר, ואני סתם מחמיא לעצמי (:<
סתם, זה באמת היה מאיר. ועכשיו תורי בנאום המרגש הזה. תכינו את הטישואים, זה הולך להיות טרגי. הכול התחיל בלילה סוער ואפל שבו קפצתי לבית של מאיר (אני מבקר שם כל הזמן, הוא פשוט לא יודע) ולחשתי לו באוזן: "היי, רוצה לכתוב איתי פאנפיק?"
כן, חשבתי לי בתמימות שזה יהיה כל כך קל וחביב. אבוי, כמה שאני טעיתי. רציתם נאום פרידה? תקבלו במקום זה חיסול חשבונות. מאיר הוא הבן אדם הכי מעצבן לעבוד איתו. כל רגע אני מנסה לכתוב והוא קופץ לי שורה. הוא מתקן אותי על השגיאות הכי קטנוניות (מה אכפת לך שאני אכתוב וצוקו בשם שערות הערווה של מרליןןןןןןןןןן) ואני צריך כל רגע לסבול את הרעיונות המטופשים שלו. לא, מאיר, אנחנו לא הולכים לכתוב פאנפיק מוקדש לדמות של חבקוקי. ושלא תעז לתקן את הצוקו שכתבתי לזוקו!!
טוב, אז אלה מכם שנולדו בלי חוש הומור כנראה לא הבינו שאני צוחק. אז מאיר הוא באמת בחור מאוד מיוחד שהיה ממש מהנה לכתוב איתו את הפאנפיק הזה. זה בערך הפרויקט הכי גדול שלקחתי על עצמי בפורטל, וזה היה כל כך שווה את זה. התגובות, הפספוסים, הצחוקים, השיחות – כל החבילה!
אז כדי לא להתיש אתכם משני נאומים ארוכים מדי, אסכם בזה שאני בגדול מסכים עם רוב מה שמאיר כבר אמר – וזהו בעצם. זה הסוף של אנדי. בין אם אהבתם ובין אם לא, אנחנו תמיד היינו פה איתכם. ועכשיו ילדים, זכרו שזהו שיעור חשוב לחיים, לדעת לקבל את הדברים כמו שהם. זה הכול להיום! לוקהרט קרדיטים! D:

אממ כן, זה היה איתמר, ועכשיו זה שוב אני, מאיר. וזהו. וואו, אשכרה זהו. זה הכל. תם ונשלם. תודה! תודה תודה תודה תודה!

באלי לבכות
אנדי אמיתי תהיו בשקט אתם
הוא מהפלפאף והארי מכיר אותו רק בפנים, ובהדמיה הזו התת מודע שלו דחף לו את אנדי.

נגמר אנדי
עצוב לי עכשיו

לא הגבתי פה אף פעם יואו
רק אומרת שזה פאנפיק אדיר וקראתי הכול (גם אני לא מאמין) ואמ הסוף מדהים
כאילו איך אתם אוהבים לדחוף דמויות לא קשורות כמו מקונמשהו אדק מי זאת בכלל
טוב אז היה ממש מדהים וזהו ביי

אעאעאעאעאעעא


!!!!
הכל היה סימולציה?????
זה גאוני!
סוף ממש טוב.!!!!

ולא הבנתי בדיוק מי היה מי בהערת אגב..

פאנפיק מטורף!!!!!
אתם מטורפים!!!!
ס י מ ו ל צ י ה זה גאוני!
השארתם אותי פעור פה..

אתם מממש טובים בלכתוב אנשים.
לא לכתוב אנשים. כאילו גם.
אבל אתם ממש טובים בלכתוב.

העלילה גאונית ואתם גאונים.

ווואו.

ואו איזה פאנפיק מדהים קראתי רק ת'חלק הראשון
יום אחד! יום אחד שלא יהיו לי בגרויות מטורפות אני אקרא בינג' מבטיחה בלי נדר!
אתם מדהימים והצלחתם ליצור באז סביב פאנפיק כמו שלא היה מעולם ואתם שילוב מטורף 3>
הכל היה סימולציהההההה
וזה
ביי =)