אנדי || מאיר ואיתמר, פאנפיק משותף

המון סיריוס בפרק אחד.
אהבתי את הרעיון שאנחנו מגלים פתאום שסיריוס הכיר את אנדי מהארי...
אחלה אחלה של פרק

פספוסים

בדומה לפרק הקודם, הנה לקט של הפעמים שסטינו קצת מהנושא של הפאנפיק ויצא לנו משהו מוזר ומבדר באיזשהו מובן. אני אפילו לא בטוח מה המשמעות של חלק מהפספוסים האלה. החלטנו הפעם לפרסם את הפספוסים קצת יותר מאוחר כדי לתת לכם זמן לעכל את הפרק בפני עצמו.
אה, וגם אזהרה: ספוילרים לפרק החמישי.

פרק 5: הארי עדיין היה ינשוף, עוד מהשם של הפרק שעבר.

"פררווו!!! פררווווו!!!!" קרקר הארי.
"מה זה הארי, למה אתה משמיע קולות מוזרים כאלה?" שאל רון, "ינשופים בכלל לא משמיעים קולות כאלה."
"זה כי אני רוצה לטוס לחופשה בפררוווו!!! פרוווווו!!!!"
"מה פרו עכשיו?" התעצבן רון בזמן שאיתמר הקליד משהו אחר, "יש לנו פרק לעשות! יש לנו עבודה! לא סתם משלמים לנו."
"מ– משלמים לך?" הארי הינשוף שאל בעלבון, "למה לי לא משלמים? אני הכובען המטורף!"
"כי אתה ינשוף, וינשופים לא מקבלים כסף," רון ענה בידענות. "ינשופים מקבלים רק חטיפים. ומלקות."
"מה זה לא פייר, אני רוצה כסף אמיתי!" נעלב הארי והלך לבכות מאחורי הקלעים, אבל בדיוק אז הוא ראה שהוא תפוס כי איתמר ומאיר היו שם וכתבו את כל השטויות שהוא עושה עכשיו.
"ואני רוצה לטוס להוואי, וואי – לא צריך לחפור." רון אמר לבסוף, כי זה הקטע שאיתמר כתב, "טוב, איפה השחקן הראשי ברח? איך נמשיך את הפרק ככה?"
"חסר לכם כוכב?" התפרץ לאולפן הצילומים אדם בשם –
"–ביי לוקהרט," רון מיהר לנפנף אותו החוצה.
"לא, לא, אני שחקן נפלא נפלא!" לוקהרט מיהר לומר, "רק תנו לי צ'אנס להוכיח ואני אעשה את זה! מצידי שיהיה איזה סרט אינדי שאף אחד לא זוכר!! תנו לי רק זמן מסך! "
"טוב אין לנו הרבה זמן, יש דדליינים, היום אנחנו צריכים לצלם לפחות עד סוף הפרק," דמבלדור האיץ בהם.
"אבל אנחנו לא יכולים לצלם לפני שעושים פספוסים!" הסביר רון, "זו שערורייה! זה סקנדל! וחוץ מזה, ממתי אתה הבמאי? אתה סתם עוד שחקן, כמונו!"
"מה? אז מי הבמאי?" דמבלדור (אברפורת' יעני (איך האבפורת' אם הוא לא נמצא בפאנפיק הזה (סתם הגיח לו כמו אנדי שלנו (אה טוב סבבה)))) נחרד, "אין במאי? בגלל זה הפאנפיק נראה ככה!"
"לא לא אל תדאג," אמר הארי שכבר הפסיק להיות ינשוף והיה עכשיו ממותה. "הפאנפיק תמיד נראה ככה."
"אוי הארי, אני רואה שחזרת להיות לא ינשוף," רון שמח, כי באמת לא היה אכפת לו מה הארי. "זהו, עכשיו אפשר להמשיך לצלם. בא לי הביתה כבר. וגם בא לי כבר משכורת חודשית."
"מה? אני לא ינשוף?" הארי נלחץ, ובקול נפץ חזר להיות ינשוף ולהשתוקק לטוס לפרו וחטיפים.
"למה אתה כל כך להוט לחזור הביתה? מה כבר יש לך שם?" שאל אותו דמבלדור (הפעם זה היה קנדרה דמבלדור, אמא של, שהחליטה שהיא בן כי חודש הגאווה אנערף), "מה, אתה רוצה לחזור לבית המתפורר עם האמא החטטנית שלך, האחים התאומים המציקים שלך, האוכל הדל והגינה המכוערת?"
"אוי שיט," רון הבין, ומיד הפך גם הוא לינשוף. "ארגנטינה!" הוא צווח, "ארגנטינה!"
"לא הבנתם את הקונספט של להיות ינשוף," נאנח דמבלדור (גלרט. אל תשאלו (אני שואל (ומתפלל, טוב שלא אבדה עוד התקווה. חי חי חי, כן אני עוד חי, זה השיר שסבא שר אותו לאבא והיום אני.))))))), "ינשופים לא סתם צועקים שמות של מדינות בדרום אמריקה."
"אלא אם כן הן פרוווו!" צווח הארי.
"חלאס!!" צעקו עליו כולם, כולל כל הדמבלדור וגם האגריד שהיה שם משום מה.
"האגריד? מה אתה עושה פה?" שאל אותו דמבלדור (אורליוס? אני כבר לא עוקב. טוב, איציק דמבלדור. טוב לכם???)
"באתי לחלק לכם סנדוויצ'ים," האגריד ענה.
"טוב מאיר צריך לגמור את זה כבר," איתמר ביאס (ואז מחק את ה"ביאס" וכתב "הציע באדיבות" אבל מאיר תיקן לו), "אנחנו לא נתקדם עם כלום."
"יופי, ויש לי דרך מצוינת לגמור," אמר האגריד.
"רגע, אתה בכלל האגריד? אתה לא מדבר כמוהו," רון אמר באצבע מאשימה
"אה פה סליחה שמה," אמר האגריד בהאגרידיות טיפוסית. "טוב די נמאס לי, מה זה הטקסט המחורבן הזה? בא לי לדבר נורמלי! ומה שרציתי להגיד, זה שהדרך שלי לגמור את הביט הזה הוא שהסנדוויצ'ים שאכלתם היו מורעלים! וגם הארי היה חישוק כל הזמן הזה."
טאם טאם טאאאאאאאאאאאאאאאאאם!?!!?!11
"לא נכון, אני ינשוף," התגונן הארי, אבל אף אחד לא היה שם כדי לשמוע. כולם כבר הלכו לפרק האמיתי. סתם, כולם די גססו על הרצפה כי הסנדוויצ'ים היו מורעלים. ואלה שלא אכלו מהסנדוויצ'ים הלכו לפרק האמיתי. סתם, הם נהרגו מהמבט של הסנדוויצ'ים. כולם מתו. אבל אלה שלא מתו, הלכו לפרק האמיתי. אין כאלה מאיר. אוף הם לא יבינו את הבדיחה כי מחקת בכל פעם את אלה שהלכו לפרק האמיתי. טוב אני אסדר את זה כדי שיבינו. הנה סידרתי. יאללה הפרק שלך.

-~-

"סיריוס!!!!!!!!!" הארי צרח והתעלף. "איזה כיף להגיד את השם האמיתי שלך!"
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
"עצור! משטרת הצעקות!" אמר שוטר שפרץ לחדר המועדון כי הארי צעק כל כך חזק. השוטר קפץ לאח ואסר את סיריוס.
הסוף

-~-

חם

-~-

כן, כי סיריוס זה אח.
סיריוס זה איניגו מונטויה
סיריוס זה איניגו הביניגו
מה ביגיגו
לא ראית הנסיכה הקסומה?

-~-

(שלום. אם גם אתם נתקלתם בסימן פיסוק בלי רווח אחריו, דעו כי אתם לא לבד. מדי שנה, מאות אלפי רווחים נעלמים מאחרי סימני פיסוק. עזרו לנו למצוא אותם. כל היודע דבר על מקום הימצאם מתבקש להתקשר למספר 1-800-800. ט.ל.ח)

-~-

"אז שנתחיל?" הוא הציע, והארי וסיריוס פצחו במקהלה של "הוגי הוגי הוגוורטס!"
"איכס סוטים," סקאברס צייץ מהפינה וברח משם. הייתה לו הקלטה של זה, והוא ישלח אותה לוולדמורט בוואצאפ כדי שוולדמורט יעשה שיימינג לילד שנשאר בחיים (וולדי: יותר כמו הילד שנשאר מעפן!! פהההה סטגדיששששש.
רון: אף אחד לא אוהב אותך, וולדמורט.
וולדי: מה זה ממתי אנחנו תסריט
דמבי: וולדמורט? אתה גם בפאנפיק הזה?
וולדי: מה? מי זה "אלבוס-לא-לענות"?
וולדי: אה ככה אתה שמור אצלי. לא חשוב.
דמבי: רגע אז אתה כאן בהתנדבות? חברים, כפיים לוולדוש שהסכים להתארח בפאנפיק בחינם!)

-~-

סיריוס פתח את פיו, אבל אז סגר אותו. "סורי, אין לי מוזה," הוא אמר.
"וואלה גם לי," הודה הארי, "ניפגש באח מחר."

-~-

"סיריוס אנדי שוב מציק לי הוא משך לי בצמות!"

-~-

הארי שפך דלי של מים על האח וסיריוס צרח כמו המכשפה ההיא מדורותי.
כן, מעכשיו לצד שבו שוקעת השמש קוראים "דורותי". זכרו, ילדים: צפון, דרום, מזרח ודורותי!
עד כאן פינת החינוך עם לוקהרט להיום, נתראה בפספוס הבא. קרדיטים

-~-

התקווה האחרונה שלו לקבל ברכה מהרבי נגוזה, וכבר לא ידע אם הסיכוי שלו לזכות בלוטו מובטח.

נהדר
XDDDD
טוב אני פשוט אחכה לפרק הבא ועוד כמה מילים כדי שיהיה עשר

רוב הסיכוים סיריוס או וולדרמט לא לא וולדרמט דובי?
אוקי יפה יפה מאוד תמשיכו לכתוב כזה טוב
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך

ירדתם מהפסים בפספוסים האלה!
אבל הפרק היה נחמד, ממש שובר את הלב שסיריוס באמת חושב שאנדי קיים.

שמעתי על הפאנפיק ביום שישי (מישהי המליצה עליו בוואטפד) ומצאתי זמן לקרוא את זה רק עכשיו, והנה אני מנסה לכתוב תב בשבע בבוקר אחרי שקראתי את הכל ברצף כי אין לי מה לעשות בחיים~

אז בכללי, זה כתוב נהדר. מעניין ומותח והתיאורים טובים ושומרים על האווירה- ומעניין כבר אמרתי?

בכל אופן, מאוד אהבתי את אנדי וכל העלילה והמסתורין שסביבו. הסצנות בינשופיה ובחדר הגביעים תוארו נהדר וכך גם הרגשות של הארי לגבי כל העניין.

המכתבים מוסיפים דרמה כי יש הוכחה כלשהי שאנדי היה שם קודם, מלבד מילים, וזה בכתב של הארי והכל- והוא לא כתב אותם (ככל הנראה. אני באמת לא יודעת לאן תיקחו את הסיפור הזה). מאוד מסתורי וזה. אהבתי.

בקיצור: זה היה נהדר ובטוח אקרא את ההמשך כי אני באמת רוצה לדעת מה הסוף של זה;)

אל תשכח זה לא רק מאיר זה גם דולפינה ולא יודעים מה הולך במוח שלו

בפרק הקודם הארי נפגש סוף סוף עם מישהו מחוץ להוגוורטס – סיריוס בלק. אלא שגם סיריוס מכיר את אנדי, ואפילו סיפק להארי הוכחות חותכות לקיומו. עד כמה הזיכרון של אנדי נטבע כל כך חזק בכולם? והאם באמת כולם מלבד הארי משוגעים?

פרק שישי

כשהארי הגיע לאולם הגדול בשבת בבוקר, למחרת, הוא נזכר בערימות של המטלות שהוא הספיק לקבל בשלושת הימים האחרונים. הסאגה של אנדי כל כך העסיקה אותו בזמן האחרון שהוא לא פינה מקום לבעיות יומיומיות אחרות כמו משימות לימודיות. אבל כשהארי בהה בצלחתו הוא לא היה מסוגל לחשוב על העתיד שאחרי השיחה שלו עם דמבלדור. הוא שנא להמשיך לקוות, אבל עדיין נותרה בו תקווה שמנהל בית הספר יוכל להיות האדם שיבין אותו. נכון, הארי תלה את אותן תקוות בדיוק בהאגריד, בהרמיוני ואפילו בסיריוס, וכולם אכזבו אותו. אבל דמבלדור היה שונה מהם. דמבלדור תמיד ראה את מה שמתנהל מתחת לפני השטח, והוא מעולם לא מיהר לשפוט את המציאות לפני שסקר אותה מכל הכיוונים האפשריים. אולי עד עכשיו הארי חיפש תשובה במקומות הלא נכונים. אולי דמבלדור יהיה מענה לבעיות שלו אחרי הכול. אולי דמבלדור יהיה זה שהארי יצליח לשכנע, או שאולי הוא יהיה זה שיוכיח מעבר לכל ספק את החשש שכרסם בהארי מאז תחילת השנה – אנדי תמיד היה שם, והארי פשוט משוגע. כך או אחרת, השיחה הזאת תביא לפתרון או לפחות להתקדמות משמעותית בתעלומת אנדי. הארי חש כאילו ההתרגשות אוחזת לא רק בו אלא בכל בית הספר. דממה אחזה בחבריו לבית גריפינדור במהלך כל ארוחת הבוקר (אולי אנדי סיפר להם על המכתב?), כאילו הם מצפים לא פחות ממנו לשיחה הגורלית. למעשה, נראה כאילו אותה דממה חסרת מנוח עטפה את כל יושבי האולם הגדול. העצים במדשאות לא הניעו אף עלה, כאילו הרוח בעצמה ממתינה לשמוע מה יש לדמבלדור לומר בנושא. ואולי הייתה זו רק אשליה, אך נראה כי גל ינשופי הבוקר הגיע מאוחר מהרגיל, ולא מעט דורסי לילה תקעו בהארי מבטים סקרניים במעופם.
"פוטר," קולה של מקגונגל הקפיץ אותו, כאילו זה עתה העירה אותו מטראנס. מתי היא הספיקה להתגנב כך מאחוריו?
"כן פרופסור?" הוא שאל במהירות, כאילו חושש שאם ידבר לאט יחמיץ דבר מה.
"אני מתנצלת אם הבהלתי אותך," היא אמרה. היא כנראה הבחינה בו קופץ בבהלה. "ובכן, פרופסור דמבלדור ביקש ממני למסור לך שהפגישה שתוכננה לך איתו היום לשעת הצהריים…"
"כן?" שאל הארי בחשש מה. לא יכול להיות שהוא ביטל את הפגישה, נכון? הוא חייב להיפגש איתו!
"הוקדמה," המשיכה מקגונגל.
למתי?" שאל הארי.
מקגונגל הציצה בניירת שבידה. "לעכשיו, למעשה."
"מה? לעכשיו?!" הארי ניתר מכיסאו, ואז חייך בהתנצלות.
"רק רגע, פוטר, לאן אתה ממהר?" היא שאלה בקפדנות האופיינית לה.
"ל– לפגישה עם המנהל, זה עכשיו!" הארי הסביר את עצמו.
"לא כל כך מהר," מקגונגל עיכבה אותו, "הוא ביקש למסור לך דבר נוסף."
הארי הפנה אליה מבט שואל, אבל מקגונגל נראתה אובדת עצות לא פחות ממנו.
"הוא מוסר שהוא תמיד מעדיף למלא את הסופגנייה שלו בחמאת בוטנים…"
"מה? למה שפרופסור דמבלדור יאמר לי דבר כזה?" תמה הארי.
"הוא…" מקגונגל נראתה מהוססת, "הוא אמר שתבין."
היא התרחקה משם, וההבנה אכן חילחלה בהארי לאיטה. פרופסור דמבלדור העביר לו את הסיסמה למשרדו. פתאום הפגישה עם דמבלדור הרגישה הרבה יותר מוחשית מלפני כן, ופתאום נדמה לו שהוא צופה מרחוק בדמותו האוחזת במזלג ברעד.
הוא שמט את כלי הכסף ונדחק מחוץ לשורת הכיסאות בחוסר תיאבון, כמעט נתקל בלהקת תלמידות רייבנקלו המומות בדרכו אל דלתות האולם.
אחרי כמה גרמי מדרגות והיתקלות לא נחוצה עם פיבס (שניסה בכוח לעורר בהארי תגובה נרגזת ולא זכה אפילו להחלפת מבטים קלה) הוא מצא את עצמו מול גרגויל אבן שהתנשא מעליו ברוב חשיבות. הארי לא ציפה לעמוד שם כבר בשעות הבוקר, המראה קצת הרתיע. וכשהוא התייצב מול השומר בכניסה למשרדו של דמבלדור המילים נתקעו בגרונו.
קדימה, זה לא כזה מסובך. אם יש מישהו שתמיד נמצא בראש ובעניינים, זה יהיה מנהל בית ספר הוגוורטס. דמבלדור הולך לתת להארי תשובות, גם אם הוא יאהב אותן וגם אם הוא לא.
"אל תעצור עכשיו," דחק הארי בעצמו, וגרגויל האבן תקע בו מבט זועף. הוא הגיע עד לפה. הוא לא הולך להפסיק כאן.
"כמובן," הארי חייך לעבר הגרגויל, "חמאת בוטנים".
הגרגויל הזועף כבר לא זעף. הוא חייך בידידותיות להארי וניתר הצידה. כעת, כל שנותר להארי הוא לעלות על הדרגנוע הלולייני.
זהו. זה קורה. הארי הגיע לדלת הכניסה למשרד של דמבלדור ודפק עליה בעדינות, אלא שבדפיקה הראשונה הדלת כבר נפתחה. נראה היה שהיא לא הייתה סגורה כראוי.
"פרופסור?" הארי שאל. ומאחר שלא נשמעה תשובה הוא נכנס למשרד של דמבלדור בהיסוס.
הוא כבר היה שם לבדו בעבר, זה לא היה אמור להרגיש שונה גם בפעם הזאת.
אלא שהארי לא היה לבד. דמבלדור היה שם. הוא ישב במקומו הקבוע, בגבו לשולחן העבודה, ולא נע בכלל, כאילו היה מרותק לאחד הפריטים שעל המדפים שתחמו את הקירות.
"סליחה אם איחרתי קצת פרופסור, השתדלתי להגיע בהקדם האפשרי," הארי פתח ואמר כשראה שדמבלדור ממשיך להפנות לו את גבו. אבל דמבלדור עדיין לא זז.
"פרופסור, הכל בסדר?" שאל הארי ונכנס פנימה. דלת המשרד נסגרה מאליה מאחוריו.
"פרופסור? אתה שומע?" הארי שאל בדאגה מסוימת והתקרב בהיסוס לדמבלדור שלא הניע שריר.
הארי התקרב בדממה. הוא מעולם לא ראה את המנהל מתנהג כך. למה דמבלדור לא זז? זה חלק מאיזה מבחן מוזר לראות איך הארי יתנהל במצב כזה?
ברגע שהארי נגע בשולחן העבודה המשרדי, הפרופסור הסתובב מיד והביט בהארי – אלא שעל גופו המבוגר של דמבלדור נח ראשו הצעיר של אנדי, ועיניו השחורות בחנו אותו ממרחק סנטימטרים ספורים.
הארי פלט צעקה ומעד אחורה, נכשל בנסיונו לשבת בכיסא הפנוי מול המנהל.
"הארי נערי, הכול בסדר?" דמבלדור – פניו קמוטות ועיניו כחולות ומוכרות – השיב לו כעת מבט מודאג.
המום, הארי נתמך במסעד הכיסא וקם, מנער את גלימתו מאבק.
הוא ניסה לחשוב איך הוא יצליח לתאר למנהל את המחזה שנחשף אליו הרגע, והחליט לוותר. הוא התיישב והתנשם בכבדות, ליבו עוד פועם במהירות שיא.
"סליחה פרופסור," מילמל הארי חלושות, עדיין מבוהל מכדי להביט זמן ממושך מדי בפניו של דמבלדור. "אני באמת לא מבין מה קורה לי בימים האחרונים."
המנהל חייך אליו באמפתיה, ובהינף שרביט זימן לו כוס מים.
"ובכן, בדיוק בשביל זה זימנתי אותך היום למשרדי," דמבלדור ענה לו והתיישב במקומו. דמבלדור, מכף רגל ועד ראש. הארי היה צריך לשפשף את עיניו כדי להאמין.
הוא לגם באיטיות את המים והסדיר את נשימתו. "בשביל זה קראת לי?" הוא שאל, "כי אני מתנהג מוזר?"
דמבלדור בחן את הארי במבטו המוכר והחודר כל כך. "למה לדעתך זימנתי אותך לכאן הבוקר?" הוא שאל.
"טוב, זה ברור," הארי מיד ענה. הוא לא רצה לגלות שהתרגש לקראת השיחה כל הבוקר כי חשב שזה יקדם אותו לקראת פתרון התעלומה. "קראת לי בגלל אנדי, נכון?"
דמבלדור המשיך לבחון את הארי, ואז הניד בראשו קלות.
"לא, אני אדייק," אמר הפרופסור. "קראתי לך בגלל הארי. הארי הוא זה שאני צריך לרדת לסוף דעתו, למעשה."
הוא שתק נותן למשפט לשקוע בחלל החדר. אם כל אדם אחר היה אומר זאת להארי, הוא מיד היה חש שלא בנוח. אך כשזה בא מדמבלדור, הארי הרגיש כמעט מוחמא.
"אתה מקיף את עצמך באנשים נפלאים," דמבלדור המשיך. "לפני יומיים ניגשה אליי חברתך הטובה, הרמיוני גריינג'ר, ורמזה לי שייתכן ותזדקק להכוונה מסויימת מצידי."
הארי באמת זכר איך בסוף החקירה הקטנה שהיא ערכה לו שלשום, היא יצאה מחדר המועדון מבלי לומר לאן מועדות פניה.
"ואם זה לא היה סימן מובהק דיו, למחרת בבוקר יצר איתי קשר סנדקך היקר, וסיפר לי על מכתב מטריד ששלחת לו. אני אמנם אדם מבוגר, אך עוד נותר בי מעט היגיון כדי לקשר בין מה שהעלמה גריינג'ר סיפרה לי, לבין דבריו של אדון בלק היקר. חבריך דואגים לך, הארי. ולא רק חבריך – אפילו ראש הבית שלך שיתפה אותי בכמה דברים משונים, לטענתה, שהיא ראתה מצידך. כאשת חינוך, היא מחוייבת לדווח על כך. "
"ומה אם אני לא הבעיה פה?" הקשה הארי.
הבעת פניו של דמבלדור לא השתנה לרגע. למעשה, הוא נראה כאילו הוא לא היה מופתע בכלל מהשאלה, אם כי הארי לא הצליח לפענח אם הוא מאוכזב או שמח לשמוע אותה. כך או כך, דמבלדור המשיך.
"זו בדיוק הסיבה שהביאה אותך לכאן היום בבוקר, הארי. רבים וטובים כל כך שיתפו אותי עד כמה הם דואגים לך. רבים וטובים, מלבדך. ציפיתי לשמוע ישירות ממך את הצד שלך בנושא. אולי, באמת, לא אתה הבעיה פה, כפי שאתה טוען."
האם פרופסור דמבלדור נזף בו הרגע על כך שלא בא אליו מיוזמתו? בכל מקרה, זה לא משנה. הוקל להארי לקבל סוף סוף צ'אנס להשמיע את הטענה שלו למישהו שייקח אותו ברצינות – אולי דמבלדור לא נזף בו, אבל כעת הארי נזף בעצמו שלא חשב לבוא מוקדם יותר להיפגש עם המנהל.
והארי החל לתאר את כל מה שעבר עליו מאז ליל הצ'יזבטים באחד בספטמבר, עם הופעתו של אנדי, ואיך לאט לאט נראה שאף אחד בהוגוורטס (ומחוצה לה) לא האמין לו; איך התאכזב פעם אחר פעם אחר פעם כשתלה תקוות באנשים שהאמין שיתמכו בו ללא עוררין; איך תמיד נדמה שאנדי נמצא במרכז כל הצרות שלו, ואיכשהו גם לא בדיוק מעורב באף אחת מהן. הארי שקל אף לספר לדמבלדור על חזיונות הבלהות שראה, כשריצה את עונשו בחדר הגביעים, או כשנתקל באנדי בינשופייה, או אפילו על מה שחווה ממש לפני דקות ספורות כשהתייצב במשרד, אבל החליט בסופו של דבר שאולי הן בעיקר יפחיתו לו את הסיכוי להרוויח את אמונו של המנהל. הארי ציפה לרגע שבו דמבלדור יקטע אותו בשיחה ויעיר דבר מה, אבל הרגע לא הגיע, וכשהארי סיים לגולל את סיפורו המנהל רק צפה בו בשקט.
הארי הביט בו בחזרה. דמבלדור נראה שקוע במחשבות, ואמנם הארי לא רצה להפריע לו, אך מצד שני הוא השתוקק לפיסת מידע כלשהי ממנו.
"סיריוס והרמיוני אמרו שזה לא הגיוני שלכולם מלבדי הותאמו הזכרונות, ושסביר יותר שרק אני נתון תחת השפעת כישוף כלשהו," הארי אמר לבסוף, כשלא יכול לשאת עוד את השתיקה, "אבל בטוח יש מקרים אחרים שבהם לכולם הותאמו הזכרונות, נכון?"
דמבלדור נאנח. הוא נראה כל כך זקן ועייף באותו הרגע. "נאמר זאת כך, הארי," הוא פתח בדבריו, "ניסיתי לערוך מחקר קטן או סקירה כללית הנוגעת לכשפים כאלה. מצאתי רק תיעוד אחד בספרות המקצועית המזכיר מקרה דומה, בו לכולם הותאמו זכרונות של אדם חדש, אלא שמדובר היה באדם אמיתי לחלוטין שזכרונותיו נמחקו כליל – מעשי ידיה של מכשפה בשם יונו, שניסתה לגבש אותו עם מכריו החדשים. הוא לא הכיר אף אחד סביבו על אף שכולם הכירו אותו. זה לא המקרה שלנו, הארי."
זה כל מה שהיה לדמבלדור לומר בנדון? הארי התקשה להסתיר את אכזבתו. "אז אתה אומר שיש מכשפה שהשתילה פה את אנדי?" הוא שאל, "אז למה היא לא שינתה גם לי את הזיכרון?"
"הארי, כפי שאמרתי, זה לא המצב," ענה דמבלדור בסבלנות. "מה שניסיתי לומר הוא שאין שום ראיה לכך שמצבים כאלה קרו בעבר – לא מנקודת המבט שלך, ולא מנקודת המבט של כל השאר. אנחנו נתונים לחסדי השכל שלנו בלבד, אך מדובר בצעד שנועד להיכשל. הרי אנחנו – אלה שזוכרים את אנדי – בטוחים שההיגיון לצידנו, הרי הזיכרון הוא מה שמקנה לנו את יכולת ההבנה וההכרה! ואילו אתה, הארי, בטוח שההיגיון לצידך בדיוק מאותה הסיבה. אנחנו סומכים על הזכרונות שלנו, כך שחשבתי שאין כל דרך להכריע בנושא.
"עד שמצאתי את זה."
דמבלדור הושיט להארי כמה גליונות קלף. בהתחלה הארי לא זיהה אותם, אבל כשהוא בחן אותם יותר מקרוב הוא כבר נזכר בליל אמש.
"מצאתי אותם אתמול בחדר המועדון של גריפינדור," דמבלדור אימת את חששו. "לאחר שסיריוס יצר איתי קשר בשנית, הפעם כדי לעדכן אותי בתוצאות השיחה העגומה שערכתם בעזרת רשת הפלו."
"פרופסור…" הארי מלמל. ראשו החל לכאוב בשנית. דמבלדור הביט בו ולא אמר דבר.
"פרופסור, אני מזהה את כתב היד שלי, ואני זוכר את האירועים המתוארים פה – בלי אנדי כמובן, אבל אני זוכר אותם – ובכל זאת, את המכתבים האלה אפשר לזייף. לא כתוב כאן משהו שאף אחד לא יודע, ולא קשה לחקות כתב יד."
"אתה בהחלט צודק, הארי," ענה הפרופסור בפשטות, "אם כי מישהו ביצע כאן עבודת מחקר די טובה, לא כך? ובכל זאת, המכתבים הללו הסתדרו בצורה מושלמת עם כמה תמונות שמצאתי במשרד שלי הבוקר. אני חושב שתמונות קשה מעט יותר לזייף, בעיקר אם מתייחסים להקשר המלא בו הן צולמו."
דמבלדור הושיט להארי תמונה מעט משונה. אנדי נראה שם, עיניו קורנות מאושר וגופו רוטט בצחוק פרוע ועליז. הרמיוני, לצידו, נראתה חיוורת. עיניה היו שקועות וחסרות הבעה, והיא נראתה רזה כל כך. רון, שעמד לצידה, היה מטושטש כליל. נראה שאיש לא התייחס לקיומו ולהבעתו המרוחה. והנוף בו הצטלמו נראה כמו מגרש הקווידיץ', אלא שהדשא בו היה צהוב ונבול ואחד היציעים נראה מפורק, והארי הבחין בצללית של דמות תלויה ומשתלשלת מאחד מחישוקי הברזל הגדולים.
"פ־פרופסור," הארי שאל, קולו נעשה דק, "מה זאת התמונה הזאת?"
דמבלדור לקח את התמונה מהארי והביט בה בעיון. מבלי לומר דבר, הוא טמן אותה במגירה מתחת לשולחנו.
"פרופסור דמבלדור, אתה יכול להסביר לי מה הראית לי?" שאל הארי בשנית, הפעם בתקיפות מסויימת.
"איזו תמונה?" שאל דמבלדור בהיתממות. לא, זו לא הייתה היתממות – הוא נראה מבולבל לגמרי.
"התמונה… שהראית לי עכשיו?" ניסה הארי, "זו ששמת במגירה מתחת לשולחן?"
"שמתי שם תמונה?" דמבלדור שאל ופתח את המגירה. הארי רכן קדימה כדי להציץ גם הוא, ונדהם לגלות שהמגירה נקייה מראיות כלשהן לתמונה הסוררת – היא הכילה כמה עטי נוצה יבשים, קצת חטיפים להאכיל את פוקס, ותו לא.
"לגנבים יש נטייה לנצל את הרגע האחד שבו אתה לא מרוכז בחפצים שלך כדי לקחת לך אותם," אמר דמבלדור. "ואני ככל הנראה התעוררתי עם נטייה משונה לשכוח מהפריטים שאני מראה לך."
"המגירה הזאת מעלימה דברים?" הארי לא ויתר, "היא משגרת אותם למקום אחר? היא –"
המנהל רק משך בכתפיו. "המגירה, ככל הידוע לי, היא רק מגירה," הוא ענה. "אני יותר מאשמח לשוחח איתך עליה כל היום, אבל יש לנו עניינים דחופים יותר, לא כך?"
הארי לא ידע מה לחשוב. האם דמבלדור באמת איבד את שפיות דעתו? או שאולי היה זה הארי שהשתגע, ודמבלדור רק ניסה לחפות עליו?
"אני רואה שאתה טרוד," המנהל ניסה לדובב אותו, "שתף אותי."
הארי נאנח. "חשבתי שאצא מהשיחה הזאת עם תשובות," הארי ענה, "ובמקום זה אני רק מבולבל יותר."
דמבלדור חייך במבוכה. "גם אני חשבתי כך, הארי," הוא הודה, "ובכל זאת אף אחד מאיתנו לא יכול להיות בטוח באמת. המעט שנוכל לעשות זה להגיע לפשרה. אבל זה ידרוש הקרבה גדולה יותר מצידך, הארי. כדי שכל הצדדים ינצחו, יהיה עליך לוותר על מעט מהכבוד שלך."
"למען טובת הכלל?"
"פאק יו, הארי."
הארי בהה בו. דמבלדור הרגע… קילל אותו?
"פרופסור?" הוא שאל בהיסוס.
"אמרתי, אני סומך עליך, הארי. למה אתה חושב שזימנתי אותך היום למשרד שלי?"
הארי לא הגיב. דמבלדור משטה בו?
"הכל בסדר, הארי? אתה נראה ממש חיוור," העיר דמבלדור בדאגה.
"חשבתי…" ליבו של הארי הלם בפראות, "חשבתי שאמרת משהו אחר…"
"אז אני מוטב שאסביר את עצמי בשנית. הדבר האמיץ מצידך לעשות, הארי – והלוואי שהיה לי אומץ לנהוג כך לו הייתי במקומך – הוא למחול על הכבוד. אין דבר משפיל מאשר להודות בכך שמחשבותיך ותודעתך משקרות לך. טבע האדם הוא לפחד מאותן השפלות, הארי, והדבר האמיץ והנכון יהיה להתגבר על הבושה, ולמעשה להבין שאין כל בושה בכך."
הארי חש מסוחרר. הוא ניסה לקחת ברצינות את דבריו של הפרופסור, אבל התקריות המשונות כל פעם החזירו את הארי אחורה, והוא לא הצליח לחשוב בצלילות.
"אני… פשוט," הקול של הארי יצא צרוד ועלוב יותר ממה שהוא ציפה, והוא אחז ברעד בכוס המים ולקח לגימה ארוכה.
"קח את הזמן, הארי," אמר דמבלדור ברוך, "לא סתם השיחה הוקדמה לשעות הבוקר. תיארתי לעצמי שזה יתארך מעבר למצופה. היית מפתיע אותי אם היית מוכן לוותר על הכול בעניין של חצי שעה."
הארי השתעל. הוא שתה את המים מהר מדי, וכעת הגרון שלו צרב.
"הו לא, הארי, הכל בסדר?" שאל דמבלדור ונחפז להושיט לעבר הארי את ידו, טופח לו קלות על הגב.
"תודה," קרקר הארי. אבל כשדמבלדור השיב את ידו למקומה, היא נראתה מושחרת ומצומקת, כאילו היא חטפה זיהום רציני ונמקה.
"היד שלך!" צייץ הארי, ומיד התחרט. בטח שוב הדמיון שלו שיטה בו, או שדמבלדור יכחיש הכל.
להפתעתו, דמבלדור הביט בידו באנחה. "אני מצטער אם הבהלתי אותך, הארי," הוא ענה, "ניקיתי את האח במשרדי לפני שהגעת. עבודת כפיים של ממש. אני מתנצל, כדאי שאתנקה מהאפר."
הוא שלף ממחטה מכיס גלימתו וניגב ידו היטב. אבל כשדמבלדור סיים במלאכת הניגוב, הארי קיווה שהיד תחזור למצבה הקודם, כי על גבה כעת היה חרוט כיתוב אדום שהכאיב להארי בעיניים: "ה̶̜̓̆ם̶̗̝̑̈ ̷̦͕̀̔ל̷̭̈́͛א̵̨̭̍̏ ̴̭̓י̴̙̙̏א̴͖̞̔מ̷̜͒̚י̸̗̘͊̎נ̷̦̞͛̋ו̶̛̪ ̷͎̬͝ל̷͎̱̓ך̵͉̀͘".
"אני צריך לזוז," הארי מיד אמר ונעמד.
דמבלדור הסתובב והביט בו. "אתה מרגיש שקיבלת מספיק תשובות?" הוא שאל.
מן הסתם, לא. ממש לא. הארי קיבל הרבה יותר חששות מאשר תשובות מרגיעות. אבל הוא לא העז לומר מילה נוספת למנהל. הכיתוב עוד בהק על גב ידו של דמבלדור, אך נראה שהוא הולך ודוהה ככל שהארי המשיך להסתכל עליו. בכל זאת, הארי העדיף לא לקחת עוד סיכונים. אם הוא ימשיך לדבר עם פרופסור דמבלדור הוא רק ילך וישתגע.
"תבטיח לי שתחשוב על מה שאמרתי," דמבלדור ביקש בשעה שהארי יצא בסערה מהמשרד. הוא לא רצה לחשוב על כלום. הוא חייב לברוח. הוא חייב לשכוח. הוא חייב להתרחק. הוא חייב להירגע. והוא הצליח לחשוב רק על מקום אחד שיעזור לו בזה.
כשהגיע הארי סוף סוף למקום מבוקשו, הוא אמנם היה צריך לסוב על צעדיו יותר מכמות הפעמים הנדרשת כדי שיצליח לגרום לדלת חדר הנחיצות להופיע, אבל כשהדלת המפוארת התגשמה לנגד עיניו, הוקל לו. ורק אז הבין הארי כמה הוא היה צריך את ההקלה הזו.
הוא פתח את דלת חדר הנחיצות בעדינות, וגם בסקרנות קלה. כל מה שביקש מהחדר היה המשפט "אני צריך להירגע דחוף", והוא השתוקק לגלות מה החדר יציג בפניו.
ובכן, מתברר שהחדר הציג בפניו כורסה רכה, ופוף, וספה, וכל רהיט נוח אחר המשמש לישיבה, והארי רק צריך היה לבחור. ריח עדין של רוזמרין התגנב לאפו כשהדלת נסגרה מאחוריו, והוא בחר בכורסה הקרובה ביותר לאח – כן, הייתה שם אח בוערת וחמימה – כשגילה לימינו עגלת כיבוד קליל עם מגוון מאפים וקנקן תה חם. חדר הנחיצות בגאונותו הכיר את הארי יותר טוב מהארי עצמו.
הארי הניח את רגליו על הדום (ההדום פשוט צץ שם ברגע שהארי חש בחסרונו) ולראשונה זה ימים רבים נתן למוחו להירגע וכבר לא הרגיש מוצף בדאגות וחרדות שונות. ציורי הקיר המופשטים הסבו לו נחת, צליל פצפוץ עצי ההסקה הקסים אותו, ואפילו עמד לידו שולחן, עליו נח ספרון קטן לתוכו הארי יכול לצלול ולשכוח לרגע מצרותיו. אם כי הספרון היה מונח מעט ברישול, כאילו מישהו השליך אותו שם בגסות או ניסה להיפטר ממנו. נראה היה גם שהספרון הזה היה משומש; כריכתו הייתה מעט משופשפת, והוא היה גדוש ב"אוזני חמור" בשולי הדפים. לא מתאים לחדר הנחיצות להתרשל כך בתפקידו. אולי היה זה ספר שמישהו בדיוק החזיר לספריה? או שמא היה זה ספר שהשאיר שם האדם הקודם שביקש להירגע בחדר הנחיצות?
תהיה מה שתהיה הסיבה לנוכחותו של הספרון, כעת הוא היה בחזקתו של הארי. הוא הרים את הספרון וגילה שהדבר הזה היה קרוב יותר למחברת מאשר ספרון. על כריכתה התנוססה המילה "יומן" בכתב דהוי משימוש. לא היה שם או תאריך על הכריכה.
הארי נזכר בניסיון הקודם שלו עם יומנים נטושים. היומן האחרון שהוא התעסק איתו התברר כחפץ אפל שכמעט גרם למותה בטרם עת של אחת החברות של הארי. לעומת זאת, היומן הנוכחי – כפי שהארי גילה כשרפרף בדפיו – היה מלא עד אפס מקום בשורות צפופות של טקסט. נראה שהיומן הזה לא ספג לתוכו את השתפכויות הלב של בעליו, אלא היה בסך הכל יומן. הארי החליט שאולי יהיה עדיף להשאיר אותו אצלו כדי שיוכל להשיב אותו לבעליו מאוחר יותר.
אבל למי זה כבר יהיה שייך?
הארי היסס לרגע. לחטט ביומנים של אחרים זה מכוער. כל כך מכוער. אבל מצד שני, איזו דרך אחרת יש כדי לגלות למי היומן הזה שייך? כמה נזק הוא כבר יגרום אם הוא רק יציץ מספיק כדי לברר לגבי הבעלים של היומן?
מתוך סקרנות מהולה בצורך להתעסק במשהו שלא נוגע בהכרח לאנדי או לדמבלדור, הארי פתח בעמוד רנדומלי וקרא:

יומני היקר,
גם היום קיבלנו המון מטלות וכבר אין לי מתי לעשות אותן. חדר המועדון הוא לא אופציה כי הארי שם. בפעם האחרונה שניסיתי לעבוד שם על אחת העבודות, הארי הצביע עליי וצעק שאני קיים. אני לא יודע אם לקחת את זה כעלבון אבל זה גרם לי להרגיש לא נעים.
כואב לי לכתוב על הארי או לחשוב עליו. אני יודע, זו לא אשמתו שהוא מתנהג ככה. ובכל זאת, המכתב ההוא היה כואב כל כך. יש הבדל בין סתם לא לזכור אותי לבין לחשוב עליי דברים מרושעים כאלה. לא סיפרתי על מה שכתוב שם לאף אחד, גם כי התביישתי וגם כי אני לא רוצה שירחמו עליי יותר משמרחמים עליי גם ככה. הם מתנהגים אליי נחמד מדי; זה כבר לא מרגיש לי טבעי. כאילו הם חושבים שנפנוף נוצה יכול לגרום לי להתנפץ. הלוואי שהם לא היו מתנהגים ככה. ושהארי היה חוזר לעצמו.
מזל שלפחות לך אני יכול לכתוב את זה. קצת פתטי, אני יודע. אבל זה כן מקל על הבדידות באיזשהו מקום. טוב שיש לי מקום לפורקן.
מצד שני, אני חושש לאחרונה שאני נשאב לכתיבה אצלך יותר מדי. נכון, הארי לא עושה את החיים קלים, וזה מעורר בי רצון לכתוב לך, אבל אני חושב שהכתיבה רק מחריפה את ההתקרבנות שלי. וגם חסר לי שבאיזה בולמוס טירוף הארי יחליט לפשוט על הרכוש שלי וימצא אותך.
אני הולך להחביא אותך במקום שאיש אינו מכיר. אבל אל תדאג, אחרי שכל הסיפור הזה יירגע תהיה לי דרך למצוא אותך שוב.
אוהב–

הארי סגר את היומן בחימה. הוא לא היה צריך לקרוא את המילה האחרונה כדי לדעת מי כתב את זה. והוא גם לא רצה; הוא לא רצה לראות את זה במו עיניו.
העיניים של הארי עוד צרבו מקריאת הפסקאות האחרונות. הוא לא ידע מה לחשוב, ולא רצה לדעת מה הוא אמור לחשוב. הוא קם עוד לפני שהבין שהוא עושה זאת. כל השלווה שבאה עם כניסתו לחדר שככה לחלוטין; קולות פיצוח הלהבות זימזמו להארי באוזן, וציורי הקיר נראו מבלבלים וחסרי פשר.
הארי לא היה בטוח לאן רגליו לוקחות אותו, אבל תוך כמה רגעים הוא כבר היה מחוץ לחדר הנחיצות והחל לצעוד בנחישות ליעד כלשהו שהוא לא קבע עדיין. נראה שהתת מודע שלו הוביל אותו חזרה למגדל גריפינדור, כי תוך עשר דקות הוא עבר בחור שמאחורי התמונה ומצא את עצמו בחדר המועדון הריק. מה עכשיו?
הארי החליט שיעלה לחדר השינה וינסה לנוח. אולי כשהוא יהיה במיטתו, שום יומן או מנהל מגדף לא יוכלו לערער את שלוותו. הוא עלה לחדר השינה ונשכב בקוצר רוח על מיטת האפיריון, וחיכה שמשהו יקרה.
אבל ליבו של הארי סירב להאט קצב, והארי עדיין היה טרוד ממה שמצא ביומן של אנדי. הוא לא הבין בדיוק מה משמעות הקיום של היומן הזה – האם זו ההוכחה האחרונה שנדרשה לשבור את הארי? – ועדיין היה בו מעין דחף לראות מה עוד אנדי כתב עליו. אולי היומן דווקא יספק לו את הראיות הנדרשות כדי להוכיח שאנדי הוא לא מה שהאחרים חושבים שהוא?
הארי יכול רק להמשיך ולתהות, אבל הדרך האמיתית לגלות את האמת נחה על הכר לצידו. הוא פתח את היומן כמה עמודים לפני הקטע שראה קודם, והחל לקרוא:

יומני היקר,
מתברר שהבדיחה המוזרה שהארי התחיל איתה אתמול בלילה, נמשכה גם היום. לאורך כל השיעורים, הוא סיפר לכל המורים שאני לא קיים. מזל שהם היו לצידי, ומזל שיש לי חברים כל כך טובים שתמכו בי! אני לא יודע מה קרה להארי פתאום. זה כל כך לא מתאים לו לעשות דבר כזה. מה הוא מנסה להשיג בזה?
דיברתי על זה עם פרופסור מקגונגל והיא הבטיחה שהיא תנסה לטפל בזה, אם כי בהמשך היום נראה שהיא לא ממש הצליחה להרגיע את הארי בשיעור שלה. אני מקווה שהעניין הזה ייפתר מהר. עבר רק היום הראשון ללימודים, וכבר קיבלנו המון משימות לעשות. אין לי זמן להתעסק עם המשחקים של הארי אם אני רוצה להיות תלמיד טוב.
שלך,
אנדי.

אנדי היקר,
הארי באמת נשמע כמו טיפוס מגעיל. תתרחק ממנו. תברח ממנו. ואז, כשהוא ישן, תשסף לו את הגרון. מהר ונקי.
מקווה שזה יעזור!
היומן.

מה? היומן ענה לאנדי? זה הזכיר להארי את היומן של רידל יותר מדי, אם כי כאן הטקסט נשאר גלוי לעיני כול. וכאן, היומן לא הסתיר במיוחד את הדעות האמיתיות שלו.
זה היה מצמרר, אבל לראשונה זה זמן רב הארי הרגיש שהוא קרוב למצוא תשובה, או לפחות קצה חוט. הדבר המתבקש היה להמשיך לקרוא:

יומן יקר,
היום עבר ברובו ללא תקלות. הארי הרבה להסתובב בעיקר עם הרמיוני גריינג'ר. אני לא יודע מה היא מתכננת, אבל נראה שזה בא לטובתי בינתיים. בערב התכוונתי לשלוח לה מכתב. הארי גם היה שם, והוא התנהג קצת מוזר. השתדלתי להתרחק משם כמה שיותר מהר.

אנדי,
חוששני שאתה לא מבין את הסיכון שכרוך בכל התעסקות שנוגעת לילד הזה. כל שנייה שהוא עוד חי הוא ממשיך להטיל עליך צל. שנינו יודעים איך לפתור את זה בקלות. תזרוק אותו בחדר הנחיצות, ביחד עם כל שאר האשפה. איש לא ימצא אותו שם. או שתזרוק אותו מהחלון של הינשופייה ותראה איך העצמות שלו מתפצחות. שלא יעשה לך יותר צרות.
באהבה ודאגה,
היומן.

נראה שהיומן הזה ממשיך לענות לאנדי לכל פסקה שהוא כותב, והעצות שלו לא משתנות במיוחד. כשהארי המשיך לדפדף, הוא הגיע לעמוד אותו קרא בחדר הנחיצות, בו אנדי נפטר מהיומן. אלא שעכשיו הוא ראה שם תשובה חדשה מהיומן, שלא הייתה כתובה שם קודם:

אנדי,
אחרי שהפקרת אותי בחדר הנחיצות, הגרוע מכל קרה. הטינופת הזאת, היצור המחליא הזה – הוא שם עליי את הידיים שלו. הוא קורא בי! אתה לא אנדי, נכון? אני חש בזה. אתה הארי. הארי פוטר. ידעתי שיבוא היום שבו תלך רחוק מדי. אנדי היה צריך להקשיב לי ולהיפטר ממך כשעוד הייתה לו הזדמנות. עזוב אותי, הארי פוטר. עזוב אותי. עזוב אותי. עזוב אותי! עזוב אותי!!!

היומן להט מחום וצרב בעורו של הארי שפלט זעקת כאב רועמת והרפה מהיומן אינסטינקטיבית. היומן נפל על רצפת החדר, דומם.
דלת חדר המועדון נפתחה בתנופה ואנדי רץ פנימה. "הכל בסדר? מישהו צע– אה."
אנדי הביט בהארי המבוהל, ואז עיניו נפלו על היומן שנשאר פתוח על הרצפה, ומשם חזרה להארי. ואנדי אמנם נכנס לשם רק הרגע, אבל לא נדרש ממנו הרבה כדי להבין מה אירע שם לפני כמה רגעים.

המשך יבוא...

רק קראתי את השורה הראשונה וזה כבר מתחיל טובXDDD
פרק נהדר
אהבתי את זה שהארי משתגע ואת היומן של אנדי
חח המכשפה יונוXDD

טם טם טם!
פרק נהדר, בעיקר בזכות רגעי האי שפיות והמילים הגסות.

פרק יפה דולפינה ומאיר

למה לחלק מותר לפרסם רעיונות שלהם ולחלק לא? מה ההיגיון?

לגבי מה שפירסמת קודם – לא הבהרת כמו שצריך שזה פאנפיק על פי ההגדרה, וגם לא פתחת אשכול על פי ההנחיות המפורטות בחוקים פורום פאנפיקים (קישור לחוקים). ממליץ לך לעבור עליהם קודם לפני שאתה מפרסם משהו כדי להימנע מטעויות, וגם לפנות אליי לכל שאלה נוספת בעניין. המשך יום בנעימים

פספוסים

גם הפעם נתנו לכם כמה ימים לעכל את מאורעות הפרק האחרון. אבל עכשיו, אחרי שהתאוששתם, הגיע תורם של הפספוסים שיצאו לנו הזויים יותר מהפרק. אתם יודעים, עייפות, שעה מאוחרת וזה.
אזהרת ספויילרים לפרק השישי, כמובן.

הארי השמן הלך לו בעצלתיים למשרד של דמבלדור. הארי שמן. הארי מאוד שמן. להארי קשה ללכת מרוב שהוא שמן. שמן קנולה, לא סתם.
"הארי השמן!" קרא לעברו דראקו בלגלוג.
"פפפפ" הארי אמר במחאה. לרוע המזל, זה היה טיפתי, ורון נדבק בחברברת החכליל.
"היי, יש לך אבעבועות, קוף!" לגלג דראקו, כאילו הוא הראשון שחשב על הבדיחה הזאת. (הוא לא. כבר מתחילת המאה ה-13 תפס העלבון של להגיד למישהו בדיוק את מה שקורה לו, מאז שמרלין אמר למרטין וויליאם השלישי "יש לך לכלוך על האף".
"אז מה," מרטין וויליאם השלישי אמר, "לרוני פצפוני יש לכלוך על האפוני! זה הופך אותו מקור להפליה מתקנת? לא. יופי. אז תסתום. דגנרט. באמת מרלין, אתה ממש דביל. ואם ביום מן הימים יהיה אות במסדר על שמך אני מכריז רשמית שאני לא מייצג שום חלק בעולם העלוב הזה."
מרלין ומרטין וויליאם השלישי החלו לצחוק על רוני פצפוני שיש לו לכלוך על האפוני. הם צחקו עליו כל כך הרבה זמן עד שהתייבש לכולם השכל (חוץ משל מרלין שכבר היה לשממית דועכת בכל מקרה). ואז, פרד וג'ורג' הגיעו, ניצלו את זה שכולם מטומטמים, והחלו לצחוק על כולם שלרון יש אבעבועות קוף.)
"לא מטומטם, זה בכלל חברברת החכליל," אמר גרגורי בידענות, וכשזכה למבט משונה מדראקו מיהר להגיד. "גו גו גה גה," כדי לשמור על ההצגה. אלא שגויל צדק, זו באמת הייתה חברברת החכליל – המחלה המומצאת והמאוד לא אמיתית של רון. עד כאן שיעור מחלות עם לוקהרט, ואתם, ילדים, עטו מסכות! קרדיטים.

-~-

"הארי," אמר הארי. "הארי הארי הארי."
פתאום הארי נמהרי רוצה לחלום
שורף את סיגריה מתחיל את היום
רוצה לראות
נופים ועוד ים
להרגיש בכל רגע
אנדי חי וקיים
"הארי?"
ההארי הפציעה לראשונה בשעות ההארי המוקדמות, והארי לא ראה צורך להעיר את שאר ההארים במעונות ההארי של בית הארי. כמה האריאי מצידו.
הארי
אתה לא צריך להסביר
שהיית במקום הכי שווה בהוגוורטס
ועכשיו הוא נסגר
ואףחד לא יכול לבוא לשם כבר
ורק אתה הספקת
הארייייייייייייייייייי הייקו!!! זה לא הייקו!!!!! זה שיר אמיתי! סוג של.

-~-

"הארי מטומטם כתבת אחד במקום סימן קריאה," שאג אוליבר ווד וטפח על הארי כל כך חזק שהוא נפל ממגדל האסטרונומיה כמו בובת סמרטוטים בסלואו מושן. ואז פגע במדשאות והפך לפיתה.
"יאמ יאמ אני פה לאהוב לאכול פיתה" האגריד צץ עם קערת חומוס. "פנג אתה פה שמה ארצה פנג!" הוא הוסיף קריאות האגרידיות טיפוסיות.
"הארייייייייייייי לאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" צרח סימבה. "מי זה הארי?"

-~-

כשכף רגלו של הארי פגעה במדרגה האחרונה הוא התפוצץ. זהו. זה רשמי. הארי התפוצץ.

-~-

עד שכף רגלו של הארי דרכה על המדרגה האחרונה כל בית הספר הספיק להתפנות לשטח בטוח עקב השריפה החמורה (אומרים אתון) שפרצה כשהאגריד התעטש בכל המקומות הלא נכונים בסיפור

-~-

כשהארי הגיע לחדר המועדון הוא נזכר בערימות של המטלות שהוא הספיק לקבל בשלושת הימים האחרונים. בכלל לא היה לו זמן לחשוב עליהן, רק אנדי היה לו בראש. הארי הזה. אובססיבי קצת, לא? מה דעתכם? מה למה יש לי מחשבות פולשניותתתתת לאאאאא הארי עם OCD לאאאאאאאאאאאאאאאאאאא אגב יכול להיות שהארי מאוהב באנדי שלנו?

-~-

הוא היה כל כך שקוע בסאגת אנדי שהוא שכח מבעיות יומיומיות שהיו צריכות להעסיק אותו יותר, כמו שיעורי בית או בנות או דברים טיפוסיים אחרים של מתבגרים. טוב, הארי צריך להציב לעצמו מטרות ועדיפויות. קודם בנות.
"היי מותק," הארי קרץ לפרוואטי. "רוצה לצאת איתי הערב? יש לי דייט עם דמבלדור אבל גייז הם פחות הקטע שלי."

-~-

הארי קם בפעם השנייה מהכורסה שהייתה חמה מדי ושמעכה אותו קצת יותר מדי ופזל בחוסר תיאבון לעבר התה המר או העוגיות המחניקות שהמתינו לו. בכללי חדר הנחיצות הזה מעפן. צריך לקרוא לו חדר האי-נחיצות. חדר המותרות. ואתם, כמובן, יודעים מה עושים לדברים מיותרים בפאנדום הזה. סדריק דיגורי אומר לכם משהו? לא, הוא סתם ייתור מיותר. הבזק אור ירוק ושכחתם ממנו. אבל עמוס דיגורי לא שכח. לא ולא. והוא עוד יתנקם בכם במחזה. אה וגם צ'ו לא שכחה אבל לא באמת אכפת לנו מצ'ו או מרגשות של בנות בכללי. בנות מסובכות מדי בשבילנו. בגלל זה השמטנו אותן ברוב הפרקים חי חה רק מוניקה לוקהרט קרדיטים

-~-

הוא מצא את עצמו מול גרגוריגויל אבן שהתנשא מעליו ברוב חשיבות.
"גרגורי גויל?" הארי שאל בפליאה, "איך התאבנת? אתה לא בוצדם!"
"סתום אני לא מאובן אני עושה פוזה לשבועון למכשפה," ירק גרגורי, אלא שהיריקות שלו היו אבנוניות מהרגיל.
"לי זה נראה יותר כאילו התאבנת," העיר רון ברוניות טיפוסית.
"היי מה זה פה זה הקטע שלי להגיב דברים בעצמיות טיפוסית," הגיב האגריד בהאגרידיות טיפוסית וגם בשמץ של עלבון.
"רון!" התמוגגה הרמיוני, "אתה דובר רוניות! אתה יכול לעזור לי לפענח רונות עתיקות?"
הרמיוני דחפה את הספר מתחת לאפו של רון. רון ראה בספר עשרות כפילים שלו, כשכולם לבשו שמלה והיו מאופרים. הם נופפו לו בחביבות.
"אלה הן רונות עתיקות," הסבירה הרמיוני, ואכן הבגדים שלבשו הרונים הקטנים באמת נראו בני מאות שנים – אבל ככה זה עם סחורת יד עשירית של הוויזלים – "הן עתיקות כי הן מאוד מאוד זקנות."
ואכן, שיערן הלבן ופניהן המקומטות הסגירו את עתיקותן.
"תפענח לי אותן," הפצירה בו הרמיוני.
"אוקיי," אמר רון בקלילות, והחל להצביע אחד אחד ולפרש. "רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, רון, היי מאיר."

-~-

הארי הרגיש כאילו הוא הספיק רק למצמץ וכבר הפאנפיק נגמר.
הסוף.

-~-

"הרוג את המיותר," הפטיר מאיר.
"אבדה קדברה!" סילון אור ירוק נורה בפסקה חסרת התועלת לקול זעקתו של הארי: "לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא"
"טוב הורדנו את הפסקה ההיא בעריכה," מאיר העיר (הבנתם? מאיר? מעיר? מאיר זה חלש רצח אז מה בטוח יש איזה זקן שאוהב בדיחות אבא שיאהב את זה כן מישהו בומר כמוך יא משתמש בלאי מה בלאי השתלטתי על המומלצים שתוק היה באג זה לא באג זה פיצ'ר אתה לא באג אתה פיצ'ר נכון שתוק). "ככה באמת עובדת עריכה ספרותית, אגב," הוסיף לוקהרט, "פשוט הורגים משפטים מיותרים עם שרביט! עד כאן פינת לוקהרט מסביר דברים, ילדים. להתראות בפעם הבאה! קרדיטים."

-~-

(הפסקה הריקה הזאת נשמרת לפרסומת. רוצים לפרסם כאן? צרו איתנו קשר בינשופים!)

-~-

"אל תעצור עכשיו," דחק הארי בעצמו, וגרגויל האבן תקע בו מבט זועף. הוא הגיע עד לפה. הוא לא הולך להפסיק כאן. את הפאנפיק. או שבעצם כן?
סוף.

-~-

"כמובן," הארי חייך לעבר הגרגויל, "אצ'יקיקיקוקו אצ'יקוקוקוקו"
"אבולה בולה בולה אבולה יה," השיב הגרגורילגול. "ימה ימה יממה."
"ניצנים פה עולהלה," המשיך הארי.

-~-

"עכשיו בונים מתח!" הכריז השרברב של הוגוורטס והתקין מוט מתכתי בגינת מתקני הספורט החדשה ליד הבקתה של האגריד. סדריק דיגורי מיד התייצב ליד המוט והחל לעשות שלושים עליות בלי פושים, ואז גם שבע עליות כוח, סתם כי הוא יכול. כל הבנות של בית הספר התאספו סביבו והחלו לצרוח "אומייגאד סדריק אתה כזה חתיךךךךךךך", ובראשן כמובן הייתה צ'ו צ'אנג, וכל הבנים הביטו בסדריק באיבה מחלון המגדל (כן, כל הבנים נכנסו לחדר המועדון של גריפינדור במיוחד בשביל זה. הם ידעו את הסיסמה כי הסיסמה הייתה פשוט להשתעל וכולם היו חולים בכל מקרה) ואמרו "איכס סדריק הזה גם כן סתם חש ת'צמו. חוץ מזה שצ'ו צ'אנג לא שווה".

-~-

פרופסור פרופסור הביט בהארי באמפתיה.
"השם שלי מתחלף מדי יום ביומו," הוא הסביר, "והיום תקרא לי…"
הוא שלף מכשיר קשר וקרא את תוכנו. "פונפון חמודון," הוא נאנח.
"אנדי, אתה עדיין חי????"
"מעולם לא הייתי חי, פרופסור פרופסור. אני כלל לא קיים."

-~-

הארי שקל אף לספר לדמבלדור על מספר הפעמים החריגות שבהן הוא חווה ג'אמפסקרז של הל־אנדי.

-~-

"בבקשה," דמבלדור חייך חיוך כל כך רחב שקצות שפתיו נמתחו עד מעבר לאוזניו. וזה כי דמבלדור היה גיי כל הזמן הזה. הארי צרח.

-~-

הארי לא היה בטוח לאן רגליו לוקחות אותו, אבל תוך כמה רגעים הוא כבר היה מחוץ לחדר הנחיצות והחל לצעוד בנחישות ליעד כלשהו שהוא לא קבע עדיין. אחרי כמה גרמי מדרגות והיתקלות לא נחוצה עם פיבס (שניסה בכוח לעורר בהארי תגובה נרגזת ולא זכה אפילו להחלפת מבטים קלה) הוא מצא את עצמו מול גרגויל אבן שהתנשא מעליו ברוב חשיבות. נכון, היה זה כמה שעות לפני הזמן המיועד, אבל נראה שהתת־מודע של הארי החליט במקומו היכן הוא צריך להיות ומה עליו לעשות. אבל כשהוא התייצב מול השומר בכניסה למשרדו של דמבלדור המילים נתקעו בגרונו של הארי. רגע מה, אני שוב פה? מה אני עושה מול המשרד של דמבלדור? כבר שוחחתי איתו! ולמה אני מדבר בגוף ראשון?? הפאנפיק הזה בכלל נכתב בגוף שלישי!!

פאנפיק מעולה!!!

אני יודע שאני קצת קופץ לרכבת מאוחר, אבל יש לי כמה דברים לומר:
1. ציר הזמן. ציר הזמן בפאנפיק הזה מאוד מבלבל. ברגע אחד לוקהרט מורה להמכ״א, מה שאומר שזו השנה השנייה, ואז יש את סיריוס, מה שאומר שהשנה היא הרביעית-חמישית. אבל לפתע מתגלה שלפני הפאנפיק היה סלגהורן, מה שמראה שזו השנה השישית ומעלה, ואז יש את אוליבר ווד שמוכיח שזו השנה השלישית ומטה (אוליבר עזב בספר שלוש). אבל בסוף הכול מגיע לדבר אחד: יש בסיפור הזה המון אנשים שונים שלא היו בהוגוורטס באותו הזמן, והרבה התייחסויות לדברים שעדיין לא קרו אצלם.
2. מיקומים. זה משהו שעד לפרק הזה היה קיים רק אצל אנדי, שהיה במקום אחד ולפתע באחר שוב ושוב. אבל גם בפרק הזה זה קרה להארי, כאשר הוא יצא מחדר הנחיצות והלך לחדר המועדון ואז לפתע היה שוב בחדר הנחיצות ליד היומן של אנדי. (אם כי החלק עם הארי כנראה היה טעות של מאיר ואיתמר)

בסופו של דבר כל הפרטים האלו (וכמה דברים שנחשפו בפאנפיק) הובילו אותי לכמה תיאוריות אפשריות:
1. אנחנו מתעסקים כאן עם כוח משכתב מציאות כלשהו. זה נדמה שמשהו (או מישהו) ניגש לסיפור של הארי פוטר ושינה אותו מהיסוד כדי להוסיף את אנדי, וכל הבלגן הזה נוצר מכך שהוא לא חשב על דברים עד הסוף.
2. שהארי באמת השתגע, וכל הדברים האלו הם הזיות של הארי. זה יסביר את חוסר העקביות וגם את הדמים לארועים מהספרים. (היד המצומקת של דמבלדור, הכיתוב על היד בכתב אדום, היומן החי, וכו׳)
3. שמה שזה לא יהיה שחי ביומן, הוא מעיין יצור כלשהו, כנראה על-טבעי, שהחליט להשתעשע בסיפור של הארי פוטר (כן כן- הסיפור עצמו, לא עם הארי) בכך שהוא יכניס לשם דמות ויעשה דרמה להארי. האפשרות הזו היא העצלנית יותר מצידם של מאיר ואיתמר, מכיוון שהיא לא מחייבת שיהיה להם הסבר קאנוני לדברים שקורים. למעשה, ההסבר הזה יכול אפילו להתייחס למאיר ולאיתמר בתור היצור המסתורי ביומן, משום שהם החליטו לעשות סיפור.
4. שכל הסיפור הזה קורה ביקום מקביל להארי פוטר המקורי, בו ציר הזמן שונה. ההסבר הזה לא מספק פתרון לשום תעלומה, אך הוא מסביר את השוני בסדר האירועים.
5. שכל הבלגן בציר הזמן הוא תוצאה של מאיר ואיתמר לא חושבים על דברים עד הסוף.