אנדי || מאיר ואיתמר, פאנפיק משותף

פרק שביעי

בפרק הקודם הארי קיים את השיחה הגורלית עם דמבלדור, שממנה יצא עם יותר חרדות ותשובות. ודווקא כשהוא חשב שהצרות שלו לאותו יום חדלו, הוא גם נתפס על חם (תרתי משמע) עם היומן המסתורי של אנדי.

"הארי?" אנדי שאל. מעט בחשדנות, הרבה בחשש. "אממ… מה אתה עושה?"
והשאלה הקטנה והתמימה הזאת שרפה וצרבה ובערה כל כך חזק, כאילו הארי שתה חומצה שהתגלשה לו לאורך הושט והגיעה איכשהו ללב. אנדי נראה כל כך עדין ופגיע, והארי ניסה להימנע ממבט ישיר, אם כי חדר השינה לא סיפק מקומות יותר מדי אטרקטיביים לבחון אותם מקרוב. הוא כמעט הרגיש את האשמה מכרסמת בו.
אבל רק כמעט. הארי לא יפול למלכודת של רגשות האשם. לא כשהוא עומד מול האחראי לזוועה שזה עתה חזה בה.
"מה אני עושה?" הוא שאל בקול רם הרבה יותר משהתכוון, "מה שבאמת צריך לשאול כאן זה מה אתה עושה, אנדי היקר."
אנדי צחקק, והארי התקשה לפענח אם זה צחקוק של מבוכה או של לחץ. "הייתי בחדר המועדון ושמעתי צעקה," הוא מלמל והישיר את עיניו השחורות להארי, "רציתי לבדוק אם הכל בסדר, וראיתי אותך עם… עם…"
קולו של אנדי דעך והוא פזל לעבר היומן שלו.
"א־אתה קראת בזה?" הוא שאל, כמעט בלחישה.
"זה שרף אותי ביד!" הארי מיד התגונן, "איזה יומן עושה דבר כזה?"
"הארי, זה –"
"מה זה? מה אתה?!" הארי שוב דיבר, והקול שלו עלה אוקטבה. "איך זה שכל הדברים המשונים סובבים סביבך? למה תמיד אפשר למצוא אותך במקומות הלא נכונים? מה חשבת, שאף אחד לא ישים לב? טוב, אז אולי אני היחיד שלא עיוור לחריגות שלך. ואני לא פשוט אשב בחיבוק ידיים."
"איך זה ש…" אנדי מלמל משהו בקול חלוש.
"מה?!" צעק הארי, "דבר ברור! אל תתחמק!"
"איך זה שאותך תמיד אפשר למצוא אותו במקומות הלא נכונים?" אנדי שאל בקול רם וברור, אבל גם די רועד. ניכר היה שהוא השקיע מאמצים עזים לנהל את הוויכוח הזה. "אני חושב, הארי, שכל ההאשמות שאתה מפנה כלפיי נכונות גם לגביך. לפני יומיים היית בינשופיה באמצע הלילה –"
"–גם אתה היית בינשופיה באמצע הלילה!" הארי מיד צעק בתשובה.
"הייתי צריך לשלוח מכתב," אנדי התגונן, "וחוץ מזה, עכשיו אתה איכשהו עם היומן שלי, הפרטי, ש–"
"ששרף לי את היד!" הארי הציג את כף ידו, אלא שמיד הבחין בכך שהסימן האדום שנגרם מהיומן נעלם כליל.
"עזוב את הסימן," הארי הזדרז להעביר נושא, "היומן הזה ענה לך ואמר לך להרוג אותי. זה נראה לך בסדר?!"
"זה נראה לי שאתה מחפש תירוצים לקרוא ביומנים אישיים של אנשים אחרים," ענה אנדי בקרירות.
הארי רקע ברגלו בתסכול. "זה חפץ אפל, בשם מרלין! תפסיק להיתמם כבר! היומן הזה ממש דיבר איתי קודם!"
אנדי שתק לרגע, כאילו הוא מחשב בקפידה את צעדיו הבאים.
"תוכיח לי," אמר לבסוף. "בוא תראה לי מה באמת רשום."
"אתה יודע טוב מאוד מה רשום שם," סינן הארי מבין שיניו.
אנדי הינהן.
"כן, אני רק לא בטוח אם אתה יודע."
הארי הרים את היומן בגסות מהרצפה. "אם תמשיך להעמיד פנים שאין שם שום דבר חריג, אני פשוט אקח אותך ואת היומן איתי לחדר המועדון כדי לשאול מישהו אובייקטיבי אם יש ביומן שלך קסם אפל או לא."
"אנחנו ממש לא הולכים להקריא את היומן שלי לאנשים אקראיים מגריפינדור, הארי. מספיק שכבר אדם אחד הציץ לחיים האישיים שלי, ומכולם זה היה חייב להיות דווקא אתה. דווקא זה שהופך אותם לגיהנום עלי אדמות. מה קרה לך? לפני שנה – איזה לפני שנה, לפני שבוע – ממש לא היית כזה."
"לפני שבוע לא היית קיים," השיב לו הארי בעוקצנות.
אנדי נאנח. "הרמיוני כבר הסבירה לי שזו לא אשמתך, ושזה בסך הכל תוצאה של כישוף שנגלה אותו מתישהו, ובגלל זה אנחנו לא צריכים לכעוס עליך. אבל אתה יודע מה, הארי? אתה עושה את זה ממש קשה לפעמים."
והוא חטף את היומן מידו של הארי ויצא מחדר השינה, מותיר את הארי לבדו.
הארי היה צריך להתיישב כדי לתת לדבריו של אנדי להתעכל כמו שצריך. עם כמה שהיה להוט להוכיח את אנדי, הוא לא היה יכול שלא להרגיש צביטה של אשמה בעקבות מה ששמע. הוא הצליח להדחיק במשך כל השיחה את הספקות שבערו בו מאז השיחה עם דמבלדור – לא, עוד מאז הלילה ההוא עם הרמיוני – אבל זה כבר התחיל להכביד עליו. הארי הרגיש אבוד מאי פעם, וייחל בכל ליבו שימצא מענה לכל השאלות שהקיפו אותו בעניין אנדי. אבל אחרי יום שהרגיש כל כך ארוך – על אף שארוחת הבוקר הייתה רק לפני שעות ספורות – הארי חש שוב שתש כוחו. הוא התאמץ כל כך, נלחם על העקרונות שלו ועשה מה שהוא יכול כדי לשכנע את מי שהיה מוכן להקשיב לו, אבל כל זיכרון מהשיחה עם דמבלדור גרם לו לחוש סחרחר, וההערות של אנדי רוקנו ממנו את רוח הלחימה.
זהו. הארי הפסיד. הוא הרגיש כל כך מובס. ולהשלמה העגומה הזאת התלוותה מעין נפילת מתח. הרי אין טעם להיות דרוך ועירני אם זה קרב אבוד, נכון?
העיניים של הארי הרגישו כבדות כל כך, והסחרחורת שליוותה אותו רק התחזקה. כל מה שרצה עכשיו זה פשוט לנוח. שנ"צ קטן לא יזיק, במיוחד לא אחרי העייפות המצטברת שנאגרה בו משום שהלך לישון מאוחר בכל לילה בשבוע האחרון. להפך, אולי הארי יקום אדם חדש. אבל הוא אפילו לא מצא את הכוח לשכב כמו שצריך על מיטת האפיריון, והוא פשוט קרס על אחת מקורות המיטה שלו בדרך למזרן הרך. עפעפיו כבר נסגרו מעצמם, והארי שקע בשינה.

הוא פקח עיניים בפתאומיות. איפה הוא? איזה יום היום? איך קוראים לו?
קוראים לו הוגוורטס, הוא בהארי – רגע, לא. קוראים לו הארי. הוא בהוגוורטס.
והוא לחלוטין ישן יותר מדי. הוא השקיף מבעד לחלון — נראה שהשמש זרחה לפני שעות ספורות. רגע, איזה יום היום? מה קרה? למה אין אף אחד בחדר השינה?
הוא קם מהמיטה והבין שרוב הלחץ שלו נובע משלפוחית השתן העמוסה שלו. הוא רץ לשירותים, וכשיצא משם זכרונותיו התחילו לשוב אליו. הוא כנראה נזקק נואשות לשינה הזאת אם הוא קם הפוך ככה, והוא גם כנראה ישן די הרבה, אם כי עדיין היה מוזר שהוא קם בשעה מוקדמת יותר מהשעה שהלך לישון בה. כמה זמן הוא ישן?
הארי חזר למיטתו וענד את שעונו. כן, השעה בהחלט הייתה מוקדמת יותר, אבל זה לא נורא. הארי לא חזר אחורה בזמן. הוא ישן יום שלם.
הוא קפא על מקומו.
זה לא הפך את המצב לנעים יותר. מה, העייפות המצטברת שלו הייתה גדולה עד כדי כך? התשישות שלו הייתה כה משמעותית?
ומצד שני, אולי זה בדיוק הרענון שהיה צריך. למזלו, גם יום ראשון הוא יום חופשי, והוא יצא בקלילות מחדר השינה. לא היה אף אחד בחדר המועדון, כרגיל, אז הוא ירד ישירות לאולם הגדול. המסדרונות היו ריקים מהרגיל. למעשה, לא הייתה בהם נפש חיה (או מתה, כך שגם רוחות הרפאים לא נראו בסביבה), אפילו ביחס ליום שטוף שמש כמו זה בו נוהגים התלמידים לרבוץ במדשאות ולהתחרדן. אבל הארי לא ייחס לזה חשיבות גדולה במיוחד, ועל אף שלא חש רעב הוא עדיין קצת חשש מכך שלא אכל יום שלם, ומכך שחבריו לבית לא טרחו להעירו. הארי תהה לרגע אם המעשה נבע מתוך חמלה להארי או להפך – אולי הם העדיפו שימשיך לישון כדי לא לסבול מחברתו.
אך כשהגיע לאולם הגדול, רק ארבעת שולחנות הבתים ושולחן הסגל המתינו לו שם, ריקים מאדם. יכול להיות שהוא החמיץ את ארוחת הבוקר? לא, זה לא ייתכן. הרי בשעה זו ארוחת הבוקר אמורה להיות בעיצומה.
"הרמיוני?" הוא זרק לחלל האוויר את השם הראשון שעלה לו לראש, אבל רק ההד שלו ענה לו. "רון?" הוא ניסה בשנית, אך לא הייתה כל תשובה.
הוא התקרב בהיסוס לשולחן גריפינדור, ואז עצר מיד. נראה שאכן הייתה ארוחה כלשהי, אבל לפי מצב האוכל על השולחנות, מסתבר שהיא הסתיימה לפני שבוע לפחות וכי איש לא טרח לפנותה. זו הייתה הפעם הראשונה שהארי ראה אוכל במצב כזה של ריקבון בהוגוורטס, כי בדרך כלל גמדוני המטבח היו מפנים אותו משם הרבה קודם לכן – לפחות כך הוא הניח.
הוא התרחק בסלידה מהאוכל העבש.
"פרופסור?!" הוא צעק, ולא טרח להזכיר איזה פרופסור. זה כבר לא שינה לו את מי יפגוש, העיקר לפגוש מישהו.
יכול להיות שכולם בהוגסמיד? לא, כי אז היו פה תלמידי שנה ראשונה ושנייה. אז אולי כולם במדשאות? אבל אף אחד לא נראה מבעד לחלונות הטירה…
ואז הוא חש שליבו מחסיר פעימה. יכול להיות שמתרחש היום משחק קווידיץ' שהוא מפספס? ליבו של הארי החל להלום בפראות. לא, זה לא ייתכן. מישהו מהקבוצה בטוח היה מעיר אותו, לא? לווד לא ממש אכפת אם הארי זוכר את אנדי או לא, הוא רק רוצה ניצחון. הארי פתח בריצה לעבר מגרש הקווידיץ' –
אבל אף אחד לא היה שם. רק הרוח השמיעה קול.
הוא נאנח וחזר לתוך הטירה, משוטט במסדרונות הריקים ונכנס לכיתות ה – ובכן – ריקות. "האגריד?" הוא צעק, "פילץ'? פיבס מרסס כתובות על הקירות!"
אבל אף אחד לא בא…
הארי נשם נשימה עמוקה. אין ברירה, מה? בלב כבד, הוא צעק לחלל האוויר:
"אנדי!"
הוא המתין כמה שניות, אבל לא קרה כלום.
הוא כבר לא ידע למה להאמין. הוא לא יודע אם זה חלום, או אם אפילו כל הימים האחרונים היו אשליה אחת גדולה שרדפה אותו. אפילו הינשופיה הייתה ריקה מאדם (ומינשוף), ובספרייה מדאם פינץ' לא נכחה שם כדי לנעוץ בו מבטים עוינים ולנבוח לעברו משפט טיפוסי כגון "אין לך מקומות אחרים בטירה לשוטט בהם בחוסר מעש? תבחר ספר או שתתחפף!".
ברגע של ייאוש הארי טיפס למגדל הצפוני, אבל מלבד כמה פופים וכריות, לא הייתה שם אף פרופסורית לגילוי עתידות. רק ניחוח כבד של קטורת שימש עדות לכך שמישהו פעם היה שם. איך זה יכול להיות שכולם פשוט נעלמו? אפילו כשפתח את מפת הקונדסאים, הוא הופתע לראות אותה בפעם הראשונה בחייו ריקה מאנשים.
בלית ברירה הארי חזר למגדל גריפינדור. מה כבר אפשר לעשות כשאין אף אחד? והאם זה קשור לאנדי? אולי זה קשור למשהו אחר? ללא ספק, הארי של פעם היה ממהר לחקור את זה. אבל להארי של היום לא היו כוחות נפשיים לעוד תעלומה. לו רק רון והרמיוני היו לצידו עכשיו, הם היו עוזרים לו להבין מה קרה כאן. אבל רון והרמיוני לא לצידו כבר מתחילת השנה. אף אחד לא היה לצידו. כל מי שהוא ציפה ממנו לתמוך בו תקע לו סכין בגב.
הוא נשכב במיטתו, סגר את הכילות ובהה בתקרה.
השעות חלפו, הצלליות התקדמו עם השמש, והארי המשיך לשכב ולא לחשוב על כלום. לא היה אף אחד הרי. לא היה לו מה לעשות.
דלת חדר השינה נפתחה והארי קפץ לרגע במקומו.
צעדים קלילים נשמעו מכיוון הכניסה. מישהו טייל בחדר. הדמות התקדמה במעבר הצר בין המיטות, והארי ראה את הצללית שלה חולפת לרגע על פני מיטת האפיריון שלו.
אבל אין אף אחד, אז מי יכול להיות כאן? הארי העדיף לנקוט באמצעי זהירות ולא להסיט את הכילות. ידו נשלחה במהירות למפת הקונדסאים, שעוד נותרה פתוחה מהפעם שעברה שהציץ בה. אבל עוד לפני שהספיק להעיף בה מבט, הצעדים מהקצה המרוחק של המעונות פסקו וסבו על עקבותיהם, הפעם בקצב איטי ומדוד. הארי חיכה בנשימה עצורה כדי לראות מה יהיו צעדיו הבאים של הזר, וגם כי קצת חשש שהזר ישמע אותו. אבל הוא לא רק עמד שם, והצללית שלו שוב נראתה מבעד לכילות. הפעם שם כדי להישאר.
הארי חשש שהפולש ישמע את פעימות ליבו, או את קפיצי המיטה נעים פתאום. ועם כמה שרצה להעיף מבט במפה ולהיות צעד אחד לפניו, הארי חשש יותר להשמיע קול. הוא ניסה להביט במפה – שעוד נחה על המזרן – בעזרת עיניו בלבד, בלי להניע אף שריר נוסף. ואולי היה זה בגלל שהביט בה דרך זווית העין, אבל נראה שהמפה שהייתה ריקה עד לפני זמן קצר – והארי לא העז לשפשף את עיניו כדי לוודא שהוא רואה טוב – הייתה כעת מלאה בנקודות הנושאות את שמו של אנדי, וכולן התקדמו לכיוון שלו.
הכילה הוסטה בבת אחת ואנדי עמד שם וחייך בדממה.
"אההההההההההההההה!!!!!"
"הארי! הארי! אתה חולם! הארי!!"
הארי עדיין היה במיטה שלו במגדל גריפינדור, אבל פתאום רון היה שם והוא ניער את הארי בפראות.
"הארי! הכל בסדר, זה חלום!"
הארי הזדקף וחש את מצחו מכוסה בזיעה. ואחרי שתי שניות נוספות, הוא הבחין שלא רק מצחו לח. המזרן היה רטוב לגמרי.
"הארי? הכל בסדר, הכל בסדר, זה חלום, זה רק חלום," רון מיהר להרגיע אותו, אם כי זה נראה כאילו הוא מנסה להרגיע גם את עצמו על הדרך. "אתה צרחת ממש."
רון ישב על המזרן הרטוב של הארי. "רון, קום!" הארי מיד אמר, ורון נעמד במהירות. הארי הרגיש כל כך מבויש.
"על מה חלמת? זו הצלקת כואבת לך?" רון שאל, "זה אתה־יודע־מי? ראית אותו? מה הוא עושה?"
הארי הניד בראשו. הוא חשש לענות לרון. גם כי חשש מתגובתו כשיגלה שחלם על אנדי, וגם כי היה כל כך נבוך.
"זה לא עניינך," נפלט לו לפני שהצליח להבין מה הוא אומר.
רון נראה מוטרד.
"בסדר, נו," הוא רטן. "אני דואג לך, חבר. אתה לא צריך להתנהג ככה."
לראשונה מאז תחילת השנה רון דיבר בטון שרמז להארי שבאמת אכפת לו.
"טוב, נו, רון, סליחה," הארי מיהר להתנצל. הוא לא הולך להפסיד אותו שוב. "רק… רק אל תגלה לאף אחד, בסדר?"
"מה? שהיה לך סיוט?" רון שאל, והוקל להארי שרון לא מבין לְמה הוא מתכוון.
"איזה יום היום?" הארי שאל פתאום, ורון הביט בו ביראה. "וואו, ישנת חזק, אחי," הוא ענה לו,
"אנחנו בשבת הראשונה של השנה. הלכת לדמבלדור הבוקר, זוכר?"
הארי הנהן. "ואז…" הוא המשיך את רון, "ואז פגשתי את אנדי…"
רון רק תקע בו מבט אופייני של "מה שתגיד" ויצא מהחדר בעצלתיים. הארי שמע אותו יורד במדרגות, אבל די מהר זה נשמע כמו נפילה רצינית.
הארי זינק ממיטתו ורץ לעבר הדלת. "רון!" הוא צעק באימה וקיווה בכל מאודו שרון בסדר, או שמדאם פומפרי תוכל לרפא את מה שלא קרה לו שם. הוא כמעט ניתר בעצמו מראש גרם המדרגות, ונאלץ לקפוא במקום כשראה את רון ממתין לו למטה בעודו מתכופף להרים עותק מקומט של מגזין התותחים מצ'אדלי. "הכל טוב, הארי?" הוא שאל, כשהבחין בהבעתו המבועתת. "רק הפלתי את העיתון שלי, הכול בסדר."
"חשבתי ש–" הארי ניסה לומר, "חשבתי ש– חשבתי ש–ש– עזוב, אוף."
רון חייך אליו ברחמים. "הכול בסדר, הארי."
הארי לא אהב את המבט הזה. למה רון מסתכל עליו ככה? הוא ירד לחדר המועדון בסערה, שם קיבלה את פניו הרמיוני שהרימה את עיניה מהחיבור שכתבה. "הכול בסדר, הארי? אתה נראה נורא…"
"מה? מה נורא? למה נורא?!" הארי צעק, ורק אז הבין שיצא קולני מהרגיל.
"ששש…. לא צריך לצעוק…" היא מיהרה להרגיע אותו, "פשוט, הגלימה שלך הפוכה, ואתה בלי משקפיים, והשרוכים שלך פרומים… נפגשת עם דמבלדור כבר?"
"כן!" הוא ענה נמרצות, "כן, הבוקר! או שזה היה בכלל אתמול?"
"ואיך היה?" הרמיוני שאלה, מתעלמת מהדילמה של הארי.
"איך את חושבת שהיה?!" הוא הטיח בה. הרמיוני מחתה את עינה בעדינות, כאילו נתז עף עליה מהצעקה שלו.
"אני לא יודעת, הארי," היא הודתה, ונראתה קצת המומה. "אני לא הייתי שם. אתה יכול לספר לי, אתה יודע."
הארי צימצם את עיניו.
"ואיך אני לא אדע אם דמבלדור שלח גם אותך כדי לרגל אחרי ההתנהגות שלי? את חושבת שאני תמים, הרמיוני?"
"הארי, אתה מגזים," היא ענתה לו, "אני עושה הכול כי אני דואגת לך. גם אז דאגתי לך, ובעיקר עכש–"
"כל התלמידים האלה שמתחילים פתאום לדאוג לי כל כך – זה לא בא משום מקום! תאמיני לי, גריינג'ר, אני חשדתי בזה עוד מההתחלה…"
"ברור שזה לא בא משום מקום!" רון התערב, "תסתכל על עצמך! תראה איך אתה נראה ואיך אתה מתנהג! זה יצא מכלל שליטה!"
"אני חושבת שאתה צריך ללכת למרפאה, הארי," הרמיוני מלמלה בחשש, ומבטה היה נטוע ברצפה. "אני קצת מופתעת שדמבלדור לא הציע את זה בעצמו…"
"דמבלדור היה עסוק בלהוציא אותי מדעתי, בדיוק כמו שניכם! בדיוק כמו אנדי!" הארי נהם, "איפה הוא בכלל? הלך להתבכיין לכולכם? הלך לקושש רחמים מפרופסור מקגונגל שוב?"
"הארי, באמת!" הזדעקה הרמיוני. "אני חושבת שכדאי שתשמרו מרחק זה מזה, עד שכל הדבר הזה יסתיים."
"איך זה יסתיים? איך?!" גרונו של הארי דאב, "הכל דפוק! עד שלא תבינו מה קורה פה לא שום דבר לא יגיע לפיתרון!"
הוא יצא בסערה מחדר המועדון. "אנדי!" הוא צרח והתחיל לרוץ, כמעט מפיל בדרכו שני תלמידי גריפינדור מבוהלים שנקרו בדרכו.
"הארי, חכה לנו!" הוא שמע את הרמיוני מאחור, אבל הוא כבר היה בדרכו למטה, ולא הקדיש לכך עוד מחשבה. "אנדי! איפה אתה?!" הוא צעק, והבהיל תלמידת שנה ראשונה שעברה שם. תלמידת שנה שביעית שגוננה עליה נעצה בהארי מבט מצמית, אבל הוא המשיך לדהור.
"הארי תעצור, בשם מרלין!" הוא שמע את קולו של רון, "הרמיוני, איזה לחש את מכירה שיכול להאט אותו?"
"בלי לחשים," היא ענתה, "אנחנו לא אלימים."
"מתערב שזה ילמד אותו לקח," הוא שמע נהמה מאחוריו, ובדיוק כשפנה למסדרון נוסף הוא ראה את הקיר לידו מתפוצץ בניצוצות ירוקים. זה גרם להארי לקפוא במקום. הוא הסתובב באיטיות והביט ברון, ששרביטו היה שלוף, והצביע ברעד על הארי.
"רון, אל תחשוב על זה אפילו!" נזפה בו הרמיוני, והיכתה בכף ידו.
"בסדר, בסדר," הוא התרצה, "לא התכוונתי לעשות כלום, רק לאיים עליו כדי שהוא יעצור."
לאיים – הארי בקושי האמין למה שהוא שמע. רון ניסה להרוג אותו לפני רגע!
אבל כשהארי הסתובב הוא שם לב פתאום שהקיר לצידו היה שלם כמו קודם.
רון והרמיוני השיגו אותו סופסוף. "הארי, כמה טוב שחיכית לנו!" הרמיוני אמרה לו, בעוד רון התנשף.
"חיכיתי?" הארי שאל בנבזיות, "ראיתי שאתם מנסים להרוג אותי, אז אולי באמת אני צריך לעצור ולהילחם."
"מה להרוג? איזה להרוג? הארי, אנחנו חברים שלך!" החוויר רון.
"חברים אמיתיים היו עוזרים לי למצוא את אנדי," הוא הטיח בהם. "ולשים סוף לחרא הזה."
"חברים אמיתיים עוזרים לך לראות את התמונה האמיתית, לא משנה עד כמה היא כואבת," הרמיוני ענתה לו. "אבל כדי שנוכל לעזור לך, הארי, אתה צריך קודם לעזור לעצמך."
"יודעים מה? אני לא צריך את ה'עזרה' שלכם," הוא השיב בקרירות, "אני לא צריך אף אחד. אני יודע טוב מאוד איך לעזור לעצמי. שלום."
הוא המשיך לרדת במדרגות בפראות. "הארי!" הוא שמע את רון מאחוריו.
הארי הגיע לאולם הכניסה. "הארי, בבקשה, תחזור לעצמך!" הרמיוני צעקה קומה מעליו, אבל הוא יצא אל המדשאות, ושם הוא ראה אותו.
אנדי ישב בצל עץ ופטפט עם קולין קריווי. אבל כששמע את דלתות הטירה נפתחות, גם הוא וגם קולין סובבו בבת אחת את עיניהם לעבר הארי. לראשונה, הארי ראה על פניו של אנדי – וגם של קולין – אימה טהורה.
"היי, אנדי!" הארי צעק ונעמד מולו בשרביט שלוף, מתעלם מהמחאות המרוחקות של הרמיוני ורון שהדביקו את הקצב.
"נו, מה עכשיו?" נשמע בראשו של הארי קול קטן שדמה במידה מחשידה להרמיוני, "הגעת לכאן, יופי. אבל לא תכננת הלאה. בוא, תוריד את השרביט, תחזור למגדל גריפינדור וכולם יתנהגו כאילו כל זה לא קרה."
אבל הוא הגיע כל כך רחוק כדי להבהיר את הנקודה שלו, ובזווית העין הוא קלט לא מעט תלמידים מתאספים סביבו. יהיה מאוחר מדי לסגת עכשיו.
"הארי…" הוא שמע את קולין ממלמל פתאום. "אל תעשה את… את מה שאתה מתכוון לעשות."
ההיסוס שנלווה למילותיו של קולין נלחם בכל הזעם שהיה טעון בתוכו, אך הארי הנמיך את ידו לבסוף. "מה אני עושה?" הוא חשב לעצמו, "מה אני חושב שאני עושה?"
רון הניח יד מנחמת על כתפו. "בוא, הארי," הרמיוני אמרה לו, "בוא נחזור לחדר המועדון ונדבר על זה. בבקשה."
הארי הרים את עיניו. אנדי עמד מולו והשפיל את מבטו, רועד כולו. לא היה ניתן לטעות בטיבם של הקולות הקצרים שבקעו מגרונו.
"אתה צוחק?!" הארי רעם, "אחרי כל זה, אתה לועג לי?!"
"הארי, לא! זה לא צחוק! הוא בוכה!" מישהו צעק לידו, "זה–!"
"אההה!!!!" הארי צרח וכיוון את שרביטו לעבר אנדי. סילון סגול יצא מהשרביט ופגע באנדי שקרס על המדשאות.
רק אז הוא שם לב כמה אנשים התאספו סביבו בזמן הזה והיו עדים. כל הקהל הזה הביט בו בחשש. הארי פוטר, הילד שנשאר בחיים, הנבחר, הנערץ, משתגע.
בזווית העין הוא ראה את מאלפוי עומד בקצה המעגל עם קראב וגויל. הארי השתוקק כל כך שהם ילעגו עליו, שירדו עליו, שינרמלו את הסיטואציה. אבל הם רק עמדו בדממה, המומים ומפוחדים כמו כל השאר. רון והרמיוני אחזו ברפיון בכתפיו של הארי בלי לנוע, והארי לא העז להסתובב אליהם. הוא כל כך חשש ממה שיראה בעיניים שלהם. מבטו נפל לבסוף על דמותו הקטנה של קולין, שרכנה מעל הילד חסר ההכרה. הילד. אנדי. אנדי, שאותו הארי תקף לפני כמה רגעים.
"אני מפלצת, נכון?" הארי שאל בלחישה שנועדה לאוזניהם של רון והרמיוני בלבד.
"הארי, אתה…"
ואז הכל נהיה שחור.

המשך יבוא...

הצלחתם לבלבל אותי לגמרי.
מהקורהפה
פרק יפה כמו תמיד
מחכה לפספוסים
ד"א
הייתה קללה ולא הזהרתם:)

יו זה מתחיל להיות יותר מעניין
התכוונתי לכתוב שכדאי להתחיל לקדם את העלילה קצת אבל אז קראתי את הפרק הזה
מחכה אם יהיו לפספוסים
אבל פרק ממש טוב.

מה עושה לחש סגול
ולמה הכל חלום כל הזמן 😔

"אין לך מקומות אחרים בטירה לשוטט בהם בחוסר מעש? תבחר ספר או שתתחפף!"
מתה על ספרניות.
זהו, אין לי עוד מה להעיר.
פרק נורמלי, כמעט משעמם.
אבל אל תדאגו, רק כמעט!

פספוסים

ברוח תשעת הימים הוחלט לדחות את הפספוסים של הפרק הקודם לאחרי הצום. הפרק השמיני יעלה מחר בבוקר, מוזמנים עד אז להשתשע בלקט הקטעים האקראיים שכתבנו כשהמוזה שלנו לקחה אותנו למקומות מפוקפקים.

הארי קם מחורפן מהרגיל
לאנדי יש עכשיו נזם בעגיל
לרון יש ראש ג'ינג'י ושיער כחול
ונוויל לעשות הכול הוא יכול

"הכול הוא יכול" זה חרוז עצלני

תחשוב על משהו יותר חינני

פתאום האנטרים הענקיים חזרו

והארי ינשוף שחולם על פרו

הרמיוני על הראש היא עומדת

פנסי נהייתה פתאום נחמדת

"נחמדת" זה לא מילה אמיתית

אם אתה רוצה לכתוב איתי, תקפיד על עברית



אני הורס עם אנטרים גדולים מדי

אין לי חרוז אז אשתוק ודי


קוראים לזה שגיאה ספרותית. you wouldn't understand.

צריך לעבור חזרה לשיר שלא יהיה the end

ווד מתהלך לו בסקטבורד

אין לי חרוז i am bored

מקגונגל על גחון זוחלת

דמבי מתרפק על הגחלת

דובי פוצח בשירה וריקודים

פיבס מתהלך, לבוש במדים

מהקירות מלחששים שדים

וכל המורים להארי חדים

תעזרו להארי אם אתם יודים

אתה עושה את הכל בלשון רבים

זה חריזה ברמה של סוסים ודובים

או שתיקחו טרמפ על רוח כדים

ולמותו של הארי לא תהיו עדים

רון מראה ללבנדר איך התחת מאדים

ודירוג הפאנפיק לא ראוי לילדים

וזה הכול על חרוזים, לילה טוב!

לוקהרט - אאוט (קרדיטים). עכשיו את הפרק נכתוב. תוב. tוב.

אני מכין לי קפה

אני בחור יפה

איך זה שכוכב אחד מעז

והאם רוני דלומי היא בעצם עז

מה מאיפה זה? מהראש

יש עוד משהו שתרצה לדרוש?

מכיר "21 טייסים"?

מכיר "כולם היו בניי," שזה מקסים

אז אתה תחרוז על כל שורה שאני אתן?

עד שנתחיל לכתוב את הפרק. כן.

-~-

"הייתי צריך לשלוח מכתב," אנדי התגונן. "והאמת, הארי, שכל ההאשמות שאתה מפנה כלפיי נכונות גם לגביך. אז סתום את הפה הגדול שלך ותחשוב פעמיים לפני שאתה מתעסק איתי, מאת'הפאקר."

-~-

"תעשה את הסימן או שתקבל מכות, אנדי!"

-~-

(איתמר, אל תשכח: לכל מקף יש מוצאי מקף. כאילו, זה קו מפריד. זה לא מקף. אבל העיקרון ברור.)

-~-

אפילו יחסית ליום בהיר של שמש אין שום עננים אני וכל החבר'ה אל הים נוסעים

-~-

But Nobody Came…

-~-

אבל אף אחד לא היה שם. רק הרוח השמיעה קול: "פרווווו! פרווווו!" היא צעקה בקולי קולות, אבל רק הארי היה שם כדי לשמוע אותה, והארי במילא סתם אוזניים בכל הכוח.
"את לא הולכת לשחזר בדיחה מפספוסים של פרקים קודמים," הוא קרא בנחישות. "הבדיחה כבר מיצתה את עצמה! אני לא מוכן לשמוע!"
"פרווווו! ספרדדדדדד! מסטוצ'סטסט!!" ניסתה הרוח,
"היי, גם את לא יודעת איך לבטא את השם של המדינה הזאת," חייך הארי בהזדהות.
"סוף סוף אתה מקשיב לי," נעלבה הרוח. "לא לקח לך איזה שבע בילי(קרמייקל)ון שנה."
"האמת שכן לקח לי. עשיתי את זה בכוונה כדי שתזהי את הרפרנס לאדון האופל החדש. סליחה אם העלבתי אותך על הדרך, אני ליטרלי מוכן לרצוח בן אדם בשביל רפרנס. נגיד היה את הפעם ההיא ששוחחתי עם רון ופשוט היה רגע מושלם להכניס רפרנס ל"הניצוץ" אז דפקתי לו גרזן לראש."
"פחחח איזה חרטטן, אתה בכלל לא ראית הניצוץ," הרוח צחקה עליו.
"פחחחחית אני כן ראיתי, אולי את זאת שהשתפנה ולא ראתה. מתאים לך."
"אני לא פחחית!" נעלבה הרוח ועפה משם לכיוון מבוך השיחים בעודה רכובה על תלת אופן.
"את לא פחחית, את פחית. שזה כמו פח אבל קטן יותר וחסר משמעות," ליגלג הארי. "כראוי לרוח כמוך. את כל כך עלובה שאת מוציאה לי את הרוח מהמפרשים, חהחה," הארי גיחך מהבדיחה שלל עצמו, כראוי להארי כמוהו – הוא ממש הוציא לי את ההארי מהמפרשים, חהחה," גיחך איתמר מהבדיחה של עצ–
"האמת, היא לא הוציאה אותי מהמפרשים שלך," ענתה לו הרוח מהמפרשים, "אני יצאתי מיוזמתי. אנחנו לא מסתובבות עם גשמי בן תמותה מטונף כמוך."
"כן, תבדיל באמת," אמרה רוח ב'. שנקרא לה רוח כדים? אנערף. "אתה לא זרקת אותה, היא זרקה אותך."
"יאללה ח'פלה!" צעקה רוח מזרחית.
"אינדיבידואליזם! פלורליזם! פרוגרסיביות! מודרנה!" צעקה רוח מערבית.
"כאילו שיואו, מה נראה לכם? אני באינסטוש ביי," העירה רוח צפונית.
"חייבים להקים ממשלה רחבה! נתניהו זה רע! אבל חייבים את נתניהו!" הכריזה הרוח הציונית, שהייתה למעשה מפלגה ולא רוח.
"אני מרגישה קצת לא קשורה," התפרצה רוח פרצים.
"רוח פרצים? מה זה?" שאל הארי.
"אני הרוח שעושה ככה," היא הסבירה, ואז עשתה "פווו!!!" חזק חזק והארי החל להקריח בפדחתו.
"אהההה יש לי פרצים בשיער!!!!" הוא צעק ונבהל.
"וזה כל מה שאתם צריכים לדעת, ילדים יקרים, על הקרחה בגיל צעיר. לפרטים נוספים פנו לרופא המשפחה או לגילדרוי לוקהרט הקרוב – עד כאן רפואה עם לוקהרט להיום! קרדיטים."

-~-

חדר סירי הלילה היה נטוש, כמו חדר המדליות, המשרדים של כל המורים, המכבסה, אורוות ההיפוגריפים, החנות של הארי (שרק עכשיו הארי שם לב שהייתה פתוחה), מעונות הפלפאף, חממה מספר 69, המלונה של טרבור, החצר של פופיק – ועוד מלא מקומות שהארי לא רצה להסתכל עליהם מקרוב.

-~-

לא הייתה שם אף פרופסורית לגילוי עתידות. רק ניחוח כבד של עוגת אננס פסיכופתית שימש עדות לכך שמישהו פעם היה שם.

-~-

בלית!!!!!!!!!!!!!!
"אהההההההההההההה!!!" צרח הארי. "רק לא בלית, בלאטטטטטטט!!!111"

-~-

הוא נשכב במיטתו, הסיט את הכילות ובהה בתקרה.
"צ'אג צ'אג צ'אג," אמר מישהו לפתע.
הארי התרומם, וסרק את החדר במהירות.
הוא לא ראה אף אחד.
"צ'אג צ'אג צ'אג צ'אג צ'אג," המשיך הקול.
הארי חשב סוף סוף להסיט את הכילה שלו וראה מולו נער ובקבוק שתייה.
הבקבוק היה אחוז בחוזקה בידיו של הנער, ששיערו הבלונדיני היה סתור כנגד מצחו, והוא בחן את הארי במבט מופרע ומטושטש.
"משחק שתייה," שיהק אנדי. "אתה מצטרף הארי, נכון?"
הארי תקע בו מבט משונה.
"אנדי, מה אתה עושה."
"לא יודע אחי אין לי רעיון לסיים את הקטע הזה. אולי הכי טוב שאני אקטע את זה באמצ-"
"איזה חוסר מקוריות," רטנה הרמיוני מאי שם, "כבר עשיתי את זה בפספוס אחר."
"אז איך מסיימים פספוסים פה?" שאל אנדי.
"זה די פשוט," הארי הסביר, "תחזור אחריי: לוקהרט."
"לוקהרט…" אנדי המשיך אחריו בהיסוס.
"קרדיטים."
אנדי הנהן ואמר, "לוקהרט קרדיטים."

-~-

הארי של פעם היה ממהר לחקור את זה (אחרי הכול הוא הארי נמהרי)

-~-

מאיר מאיר מאיר מאיר מאיר מאיר מאיר מאיר מאיר מאיר מאחר מאיר מאיר מאיר מאיר מאחר מאחר אחר מאחר מאחר מאחר חשבתי על רעיון גדול לפספוס רוצה לשמוע? אז בייסיקלי יש המון המון המון המון המון בילדאפ ואז סוף סוף הארי מסיט את הכילה, ואתה יודע מי מחכה לו שם? (תשאל מי תשאללללללללל יופי) לוקהרט!! קרדיטים. בא לי אבל שנשמור את הפספוס הזה ככה. בלי באמת לכתוב. זה הפספוס.מההההההההההה איתמררררררררר מהההההההההה יש לי ברירה?<מי נו שאלתי מימימימימימימי חחחחח סבבה טוב בהצלחה לקוראים להבין

-~-

הארי אימץ את מבטו וראה שיש מפה. הוא אימץ את מבטו עוד יותר וראה שיש במפה נקודות. ואז הוא אימץ עוד יותר את מבטו וראה שכל הנקודות זזות לכיוונו. ואז הוא שוב אימץ את מבטו וראה שכל הנקודות זה אנדי.

-~-

"אההההההההההההההה!!!!!" הארי צרח כמו בחורה.
"הארי! הארי! אתה חולם! הארי!!!!!"
"יווווווווו איזה מגניב זה היום הכי טוב בחיים שלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!11"
הארי עדיין היה במיטה שלו, בחדר השינה שלו, במגדל שלו, בטירה שלו, בסקוטלנד שלו, בבריטניה שלו, באירופה שלו, בכדור הארץ שלו, במערכת השמש שלו, בגלקסיית שביל החלב שלו, אבל פתאום רון היה שם והוא ניער את הארי בפראות.

-~-

"טאק נו, בסדר," הוא רטן. "אתה לא להתנהג אליי ככה בלאט תודה רבה שבת שלום."

-~-

רון הביט בהארי במבט של "תעשה־מה־שבא־לך" ואז בקול פיצוץ אדיר הראש שלו התפצח לשניים.
"מה!!" הארי צרח. "מה קרה הרגע!!"

-~-

אנדי ישב בצל עץ ופטפט עם קולין קריווי. אבל כששמע את דלתות הטירה נפתחות, גם הוא וגם קולין נפתחו כמו הדלתות – הצירים שלהם חרקו מעט יותר, אבל לבסוף הם הציגו בפני כולם את איבריהם הפנימיים הדוחים.

אעאעאעאאעאע מתה
נראלי הכי טוב שלכם עד עכשיו
טוב אז נחכה למחר.

בפרק הקודם הארי התעמת עם אנדי אחת ולתמיד. וזה לא היה יכול להיגמר פחות טוב.

פרק שמיני

הוא שכב על מצע רך וחמים, כאילו הוא צף על הגב, נותן למים השקטים לטלטל אותו בעדינות. המים עימעמו את השמיעה שלו, ואיפשרו לו לזהות רק בקושי את הלחשושים מעליו. ואז הוא פקח עיניים לאט, ופגש במבטו פרצוף מאוד מוכר.
הילד היה תחום במיטה משלו מול הארי, ער לחלוטין, ונראה שהמתין ליקיצתו של הארי. הוא לא חייך. הוא גם לא נראה מאוכזב.
תחבושת לבנה כרכה מחצית משיער הבלונדיני, בנוסף לתחבושת שעברה מתחת לחיקו ומעל כתפו.
המרפאה הייתה שקטה, אבל הארי לא היה בטוח שהוא אהב את השקט הזה.
הוא נאלץ לאמץ צווארו כדי לנסות לראות אם מדאם פומפרי נוכחת באזור, אבל הדלת הסגורה של משרדה רמזה לו שהיא לא מצפה במיוחד למבקרים.
"אני בסדר," אמר אנדי פתאום, שובר את השתיקה.
הארי לא ענה.
"למקרה שדאגת. מדאם פומפרי אמרה שעם קצת הפלא ושלד גם הצלעות הכי שבורות יכולות להירפא. והפגיעה שחטפתי בנפילה לא הייתה כל כך רצינית."
שוב דממה. הארי רצה להתעטף מתחת לשמיכה ולהימנע מקשר עין עם אנדי, אבל הוא ידע שהילד הזה לא יעשה לו עבודה קלה.
"אני לא מאשים אותך, הארי."
הארי התרומם קצת בניסיון לאתר הסחת דעת כלשהי מהקול של אנדי.
"באמת, הארי. אני לא כועס עליך. אתה ניסית לעשות את הדבר הנכון ואני מבין–"
"–אני יודע," הארי נאנח, ראשו צונח חזרה אל הכרית. אין לו לאן לברוח. "אני יודע, אנדי. עשיתי לך הרבה דברים שלא ראויים למחילה. ואתה סולח לי. אתה חייב לגרום לזה להיות הרבה יותר קשה, נכון?"
"אפשר לשים את כל זה מאחורינו," אמר אנדי בפשטות, ובקולו נרמז שמץ של כאב. "בלי לנטור טינה אחד לשני. נחזור להיות כמו…"
הוא השתתק לפתע.
"אין פעם, אנדי," הזכיר לו הארי. "גם אם היית קיים מאז ומתמיד, אני זוכר אותך רק מתחילת השנה הזאת."
האם הוא לא גרם לאנדי מספיק כאב כבר? אבל הארי לא היה יכול להסתיר ממנו את האמת הפשוטה. הארי פשוט לא הכיר אותו.
"אז נוותר על הכול," אנדי אמר וקולו נשמע כמעט תקיף, לולא נראה כה חלש ופגיע במיטתו. "אז נשכח מהריב. נשכח מהחברות שהייתה לנו. ניתן אחד לשני לחיות כרגיל בלי להכיר מקרוב."
"עם כמה שזה כואב לי," אנדי המשיך כשראה שאין תגובה מצידו של הארי, "כי אמנם אתה לא זוכר, אבל היינו די חברים עד שזה קרה לך. אבל אם ככה אתה מעדיף… "
מה שהארי העדיף זה להיבלע בתוך המצעים שלו ולא לצאת משם לעולם. הוא הפנה את גבו לאנדי ובהה בקיר הלבן שמולו. השקט במרפאה היה כבד וארוך.

"אני אומרת לכם, הייתם צריכים לבוא ישר אליי!"
הארי לא שם לב בכלל שנרדם, אבל בלי ספק הוא התעורר כששמע את המשפט הזה פתאום.
"אבל פופי, זה לא היה כל כך חד משמעי…" הוא ראה את מקגונגל עומדת שם ואומרת.
"מה לא חד משמעי? הילד שוכח, הילד הוזה, הדבר הראשון שעושים כששומעים על זה הוא לבוא אליי כמובן!" מדאם פומפרי רטנה בקולה הנרגן, "אבל לא, למה שמישהו ירצה לשאול אותי? את המרפאה היחידה בכל בית הספר? מה היא כבר יודעת? הרי בטוח שהמורים פה, שאין להם מושג ברפואה, יודעים יותר טוב ממני בזה! לא – זה בסדר! אני אשב לי בינתיים לבד, בחושך, בפינה."
מדאם פומפרי נשמעה מרירה מהרגיל – בעצם, היא נשמעה מרירה בדיוק כמו שמתאים לה.
"לפחות עם הילד השני הטיפול היה קצר יותר… אבל למה שלמישהו יהיה אכפת מאלימות בבית הספר?" היא המשיכה לרטון.
"אנדי בסדר? הוא השתחרר מהמרפאה?" הארי מיד שאל, וגרם לכל המבוגרים בחדר להביט בו מיד.
"הארי, התעוררת!" מקגונגל ציינה בחיוך נדיר, שהיה מופרך יותר מעצם קיומו של אנדי.
"בוקר טוב, נערי," בירך אותו דמבלדור, שגם עמד שם, ולא התערב בשיחה עד אותו הרגע. אך כשהארי הביט בדמבלדור הוא נרתע. הזכרונות משיחתם האחרונה המשיכו לרדוף אותו.
"הארי, הכול בסדר?" שאלה מקגונגל בדאגה.
"לפי הדרך בה אתה מביט בי, אני מניח שאתה מרגיש כעת את מה שחשת בשיחה שקיימנו במשרדי," הציע דמבלדור, להפתעתו של הארי. "ובאמת, באותה שיחה, ניכר היה ש… ובכן, שמשהו קורה בנבכי נפשך, אך לא הצלחתי להבין מהו, עד שמדאם פומפרי העלתה סברה מעניינת. אך לפני שנגיע לזה, אענה קודם על שאלתך – אנדי בסדר. הוא לא חטף חבלות שפופי שלנו לא יכולה לשקם במהירות, והוא רק נשאר פה להשגחה לכמה שעות."
"פרופסור, אני פגעתי בו!" הארי אמר במהירות, לפני שהספיק לחשוב על מה שהוציא מפיו.
"נו, זה לא ידוע?" מדאם פומפרי מלמלה, אבל זכתה למירפוק מהיר ממקגונגל.
"זה בסדר, הדבר ההוא שהטלת עליו לא היה חזק במיוחד," דמבלדור הרגיע אותו, "למעשה, זה בכלל לא היה אפל. זה היה לחש פירוק."
הארי שתק והנהן בכובד ראש, אם כי לא ממש הבין מה זה בעצם עשה לאנדי. בעיני רוחו עלתה לרגע תמונה של אנדי, מחזיק את ראשו שמנותק משאר הגוף.
"זה אומר שנשברו לו כמה צלעות, ומההדף הוא נפל ואיבד את הכרתו," מיהרה מקגונגל להסביר.
הארי השפיל את מבטו. "וזה ממש נורא, נכון? אני פגעתי פיזית בתלמיד."
"הבט, הארי," פתח דמבלדור בדבריו, "אילו היה מדובר בכל מקרה אחר, ככל הנראה היית מסולק מבית הספר, בהתאם להצעתו הנדיבה של פרופסור סנייפ."
הארי גיחך קלות, אבל הוא עוד היה מתוח לקראת הכרעתו של המנהל.
"אנחנו כמובן מכבדים את שיקול דעתו של פרופסור סנייפ," הבהיר דמבלדור, "אם כי סילוקך מבית הספר לצמיתות לא יהיה הוגן בהתחשב בנסיבות שהיו עשויות להוביל אותך לפעול כפי שפעלת. אך כמובן שלא עברנו על זה בשתיקה, והוחלט להוריד חמישים נקודות מבית גריפינדור ולהעניק לך עונש חינוכי קטן של עזרה לפרופסור לופין בנקיונות האקווריומים שלו. בנוסף, הוחלט להעניק בזכות אנדי מאתיים נקודות על הפגנת גבורה אמיתית בעת מצוקה. את זה אבל הייתי משתדל לא להזכיר בקול באוזניו של המורה לשיקויים, אם יורשה לי לומר."
הארי נשם לרווחה. "זה הכול?" הוא שאל, ושלושת המבוגרים החליפו מבטים רבי משמעות.
"מה?" הארי שאל, "אמרתי משהו לא מתאים, פרופסור? אני מתנצל."
דמבלדור נאנח. "הארי, חוששני ששוב עלינו לנהוג כפי שאנחנו נוהגים לעיתים קרובות מדי – לספר לך כמה אמיתות כואבות בעודך מאושפז במרפאה ואילו אני מבקר אותך."
מדאם פומפרי ומקגונגל פנו לצאת, אך דמבלדור מיהר לומר להן, "אני מניח שהפעם כדאי שגם שתיכן תהיו נוכחות בשיחה הזאת. אזדקק לכן."
סברה לגבי משהו שקורה בנבכי נפשו? הנסיבות הובילו אותו לפעול כפי שפעל? הסקרנות של הארי התעוררה מיד. דמבלדור זימן שלושה כיסאות בעזרת שרביטו והם התיישבו מולו.
"ספר לי, הארי…" דמבלדור נראה פתאום מהוסס מעט, "מה קרה בסוף השנה שעברה?"
"מה?" הארי לא יכול שלא לשאול, "מה אתה מנסה לרמוז, פרופסור? סליחה שאני בוטה, אבל–"
"–אם זה כל כך ברור, הארי, ספר לנו בבקשה בקצרה מה קרה," ביקש דמבלדור בעדינות.
הארי היה בטוח שהוא זוכר מה קרה. זה הרי קרה ממש לפני חודשיים!
"נו, זה עומד לי על קצה הלשון…" הארי אמר, "נו…"
מקגונגל, דמבלדור ומדאם פומפרי שתקו והביטו בו. הוא לא אהב את המבטים האלה. הם נראו כאילו הם שופטים אותו עוד לפני שהוא הוציא מילה מהפה.
"פרופסור, הרשה לי," ביקשה מדאם פומפרי ופנתה להארי, "מה אתה זוכר שקרה בסופי השנים האחרונות?"
"אה, אז היה את… את…" הארי החל לגמגם, "חדר הסודות! בשנה שעברה חילצתי את ג'יני מחדר הסודות, נכון?"
"אתה בטוח שזה קרה בשנה שעברה הארי?" דמבלדור שאל לאט. הוא לא אמר באופן חד משמעי שהארי טועה, אבל הארי לא היה יכול אלא להתחיל להטיל בעצמו ספקות.
"מה, אז אבן החכמים?" הארי ניסה, "עם השח הענקי? והמפתחות המעופפים? ו… והראי של פיניאטה? לא יכול להיות שזה קרה שנה שעברה אם אני זוכר את חדר הסודות, נכון?"
מקגונגל הנהנה. "אז מה כן קרה בשנה שעברה, הארי?"
הארי התאמץ להיזכר. "ה– … הטורניר? לא, סיריוס! ובקביק! חילצנו אותם! ממחלקת המסתורין!"
המרפאה והסגנית החליפו ביניהן מבטים מודאגים, אך דמבלדור שמר על ארשת פנים שלווה.
"בסדר, הארי, אנחנו נשאל אותך שאלה אחרת עכשיו," דמבלדור עצר אותו.
"רגע, אבל מה קרה בשנה שעברה?" הארי שאל.
"אנחנו נענה על זה עוד רגע, הארי, אבל לפני כן, מי המורה להתגוננות מפני כוחות האופל?"
האווירה הייתה מתוחה. הביטחון של הארי התערער לחלוטין. איך בשם מרלין הוא לא מצליח לזכור מה קרה בשנה שעברה?
"הארי?" ניסתה מקגונגל להאיץ בו, אך דמבלדור ומדאם פומפרי השתיקו אותה בעדינות.
טוב, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל. זה לא צריך להיות קשה מדי. הארי היה צריך כמה שניות כדי להיזכר, אבל מיד הוא אמר בביטחון: "פרופסור לופין, גברתי!"
דמבלדור הניד בראשו באיטיות, אם כי הוא נראה משועשע.
"מה?" הארי שאל בהפתעה, "אבל אמרתם לי ללכת לנקות את האקווריומים שלו!"
"נכון, הארי," דמבלדור ענה, "רצינו לבדוק אם תשים לב לכך שהזכרנו מורה שכבר חדל ללמד בבית הספר."
"אז מי כן המורה להתגוננות?" שאל הארי, "ולמה אני לא זוכר? למה אני לא זוכר, פרופסור?"
"הארי, הארי, הירגע… להכל יש הסבר, האמן לנו," דמבלדור ענה, והארי שוב שם לב לכך שהרים את קולו.
"פרופסור, אני לא זוכר באיזו שנה אני!" הארי אמר פתאום, "מה קורה לי?"
"ששש… הארי," מקגונגל מלמלה. היא ודמבלדור הביטו בו במבטים אימהיים ואבהיים בהתאמה, והארי הרגיש כל כך חסר אונים.
"אתה אמרת שאתה זוכר את אבן החכמים, נכון?" היא חקרה.
"כן," ענה הארי.
"ואת הטורניר?"
הארי הנהן.
"ואת הגן?"
"כן, אני – רגע, את מה, פרופסור?"
"את מה שקרה לך בסוף השנה שעברה בגן הפסלים העתיק," דמבלדור חזר אחריה, "היית שם יחד עם רון, נוויל ואנדי."
"גן הפסלים העתיק?" הארי הדהד אחריהם, "אתם מתכוונים לפסלים כאן בהוגוורטס?"
"לא, הארי. זה לא בהוגוורטס," דמבלדור בלע רוק, "ומה שעברת שם, לפי המסקנות שלנו, הותיר אותך…" הוא השתתק לרגע ונראה מבולבל. "סלחי לי, מדאם פומפרי, מה המונח ההוא שאמרת?"
"פוסט טראומטי," היא ענתה. "עברת שם טראומה, הארי. הנפש שלך לא הייתה מסוגלת להתמודד עם זה, אז היא פיתחה מנגנון הדחקה."
"מנגנון הדחקה? מה זה אומר?" שאל הארי.
"זה אומר ששכחת את מה שקרה שם ואת מה שהוביל אותך לשם," היא הסבירה, "וזה אומר ששכחת את אנדי, שהיה דמות מפתח ב… בכל הסאגה ההיא."
"מה קרה שם?" הארי שאל מיד, "זה קשור לוולדמורט?"
מדאם פומפרי ומקגונגל התחלחלו. דמבלדור נשאר יציב.
"אנחנו מעדיפים שלא לחשוף אותך להכול בבת אחת, הארי," דמבלדור ענה, "כך מדאם פומפרי סוברת שיהיה בטוח יותר."
"אז בגלל המאורעות של שנה שעברה התחלתי לפתח פסטה הרמטית?" שאל הארי.
"פוסט טראומה," מדאם פומפרי ענתה, "וכן. כך זה נראה."
"וזאת הסיבה שהיו לי הזיות?"
מקגונגל ודמבלדור החליפו מבטים."אילו הזיות?" מקגונגל שאלה.
"האם אתה מתכוון לכך שאתה לא זוכר את קיומו של אנדי?" דמבלדור שאל.
"אני מתכוון לכך שראיתי אותו אוכל את הדוויג, ראיתי את רון מנסה להרוג אותי וראיתי אותך מקלל אותי, פרופסור."
מקגונגל החווירה. מדאם פומפרי השתעלה בקול. דמבלדור חייך.
"נשמח אם תשתף אותנו, הארי," ביקש דמבלדור.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהארי דיבר על זה עם מישהו. עד אז הוא תמיד שמר את הכול לעצמו. אבל עכשיו הוא סיפר הכול, מההשתקפות על הגביע ועד היומן האלים. כשסיים, התלוותה לחדר אותה הרגשה מתוחה שהארי חש בהתחלה.
דמבלדור נראה שקוע במחשבות. "אף אחד לא יאמין לך?" הוא שאל, "זה מה שהיה כתוב לי על היד? מדאם פומפרי, האם זה–"
"–זה הגיוני לחלוטין, פרופסור," מדאם פומפרי ענתה, "כל הדברים שהוא תיאר הם תסמינים לא חריגים במיוחד של פוסט טראומה בקרב קוסמים."
"ואיך מטפלים בזה, מדאם פומפרי?" שאל הארי.
היא נראתה מהורהרת לרגע. "מדברים על זה עם אנשים," היא הציעה, "נותנים לזמן לעשות את שלו. מנסים לשמור על שגרה סדירה… אבל כל זה יעבוד רק אם אתה יוצא מהאשליה הזאת, מהתחושה הזאת, שאנדי לא היה קיים, הארי."
עכשיו היה תורו של הארי להשתתק.
"אני מבינה שזה קשה לך להאמין, הארי," מקגונגל התערבה, "במיוחד עכשיו כשהבנו מה גרם לך לשכוח אותו, אבל האם ההסבר שסיפקנו מניח את דעתך?"
"זה פשוט לא מסתדר עם כל כך הרבה דברים, פרופסור," ענה הארי.
"מה לא מסתדר לך?"
"אנחנו יודעים על אנדי כל כך מעט! אתם בכלל יודעים מה השם המל–"
"אנדי גריי."
הארי הופתע. זה היה מאוד מהיר וישיר. "אז מה דירוג הדם שלו?"
"חצוי דם."
"איפה הוא גר?"
"קלית'ורפס, מחוז יורקשייר."
"מה ליבת השרביט שלו?"
הפעם נראה שלקח למקגונגל זמן להגיע לתשובה.
"זה היה חד קרן?" היא ניסתה להיזכר, "אלבוס, אתה זוכר?"
"חד קרן, כמדומני," דמבלדור אישר, "עץ אדר."
"מה האורך?" הקשה הארי.
המנהל חייך. "מסופקני אם אנדי בעצמו זוכר את אורך השרביט שלו, הארי," הוא ענה. "נדמה לי שאתה מבלה זמן רב מדי עם העלמה גריינג'ר."
הארי הינהן, מחייך בינו לבין עצמו. לפחות במשהו אחד הוא צדק בשבוע האחרון – באמת אף אחד לא יודע מה האורך של השרביט שלו.
"עוד שאלות?" שאלה מקגונגל. "משהו כלשהו שלא מסתדר עם המידע שנתנו לך עד כה?"
הארי חש שהמוח שלו מרוקן לגמרי. הוא בטח היה מפציץ את הפרופסור עם אינספור שאלות וממתין בקוצר רוח לחוסר התאמה כלשהו שיוכל לזנק עליו אם הוא היה הארי של לפני… כמה זמן? שעה? יום?
"כמה זמן הייתי פה במרפאה?" הוא שאל.
"עשר שעות," מדאם פומפרי ענתה לו.
אז הארי שלפני עשר שעות היה שובר את הכלים ומנסה בכוח למצוא פגם אפשרי בסיפור. אבל עכשיו הוא הרגיש שכל המוטיבציה להפריך את הקיום של אנדי נמוגה ממנו. הרי למה שהוא יטרח בכלל – אנדי כן היה קיים כל הזמן הזה, והוא הדחיק אותו. הוא שמע את ההסבר שהוא פחד לשמוע מאז שהילד הופיע לכאורה. הוא לא צריך יותר להילחם. הארי לא הפסיד לאנדי בקרב – הוא ניצח יחד איתו במערכה. אם כי עכשיו יש לו תעלומה חדשה לגמרי לפתור, והיא מה זה אותו גן פסלים עתיק ומה הסיפור שהתגולל שם.
"מה קרה בגן הפסלים העתיק?" הוא שאל.
דמבלדור חייך בשעשוע. "כפי שאמרנו, הארי, אנחנו מעדיפים לחשוף את זה בפניך בהדרגתיות. אבל כפי שאני מכיר אותך, אתה תגלה על כך בעצמך עוד הרבה לפני שנחליט לספר לך."
"כדאי שנצא לעדכן את האגריד שלא יספר להארי כלום!" מקגונגל נלחצה פתאום.
"רעיון מצוין, מינרווה," שיבח אותה דמבלדור, ושניהם נעמדו והתקרבו לדלת. מדאם פומפרי קמה גם היא וחזרה למשרדה, לא לפני שציוותה על הארי להישאר במרפאה עד שתשחרר אותו.
לפני שיצאו מהמרפאה, הם נעצרו והביטו בהארי. "אין לך עוד שאלות?" דמבלדור שאל, "הכל באמת כשורה?"
הארי חשב לכמה שניות. "השכל שלי לגמרי איתכם," אמר לבסוף, "אבל אני חושב שהבטן שלי תצטרך עוד קצת זמן לעכל את זה."
שני המורים חייכו בהבנה ויצאו מהמרפאה. הארי נשען במיטתו ותכנן לנוח עוד קצת, אבל היה לו קשה להתעלם מקולות השיחה ששמע מבעד לדלת. הם היו מספיק קולניים כדי שהארי יצליח לשמוע אותם, אבל גם מספיק שקטים כדי שהארי יצטרך לאמץ את אוזנו כדי להבין את השיחה כולה.
"נו, מה שלומו?" שאל קול להוט.
"מה עם 'שלום, פרופסור'?" עקצה מקגונגל את הדובר.
"אה, אני מתנצל, שלום, פרופסור מקגונגל ופרופסור דמבלדור!" בירך אותם הדובר בהתנצלות.
"שלום, אדון ווד, אבל תסלח לי. אני ממהר לבקתה של שומר הקרקעות היקר שלנו," השיב לו דמבלדור בנועם. הארי שמע את צעדיו מתרחקים.
"טוב, פרופסור, מה שלומו? הוא כשיר לשחק?" ווד ניגש ישר לעניין.
הארי קימט את מצחו. היה אמור להיות משחק קווידיץ׳ בקרוב? הוא לא זכר את זה.
"התאריכים למשחקים טרם נקבעו, ווד," ענתה לו מקגונגל, "אז אני מאמינה שהוא יהיה כשיר בבוא העת."
"אני מצטער אם אני גס רוח," הקול של ווד נשמע לחוץ, "אבל הארי הוא שחקן מפתח. אני צריך אותו לאימונים, והם אמורים להתחיל כבר משני בבוקר. את יודעת, אימון עם שחר, כדי להמריץ את הדם, ושנינו יודעים שמשחק בלי מחפש זה כמו שח בלי המלכה."
"ובכן…" מקגונגל נשמעה מעט מהוססת, "הוא קצת בהלם כרגע, אבל מדאם פומפרי ציינה שכדי לשוב לאיתנו, עליו לשמור על השגרה הקבועה שלו. אז אני מניחה שאימון קווידיץ' עונה על ההגדרה הזאת של שגרה קבועה. אבל אל תהיה קשה איתו, אוליבר. הוא רק התעורר מעילפון."
הארי חייך לעצמו. הוא כבר הספיק לשכוח כמה הוא נהנה מקווידיץ', והוא שמח לקפוץ על ההזדמנות לחזור לעניינים, ולא אכפת לו כמה אוליבר ווד יהיה קשה איתו – הוא רצה את זה. נמאס לו להרגיש רכרוכי ומסכן.
"יופי, אני יכול לבקר אותו?" ווד צהל.
"למעשה, אני לא בטוחה ש–"
"–אין עלייך, פרופסור!" ווד לא שמע את התשובה עד הסוף ופתח את דלת המרפאה. הארי ראה לשבריר שניה את פניה ההמומות של מקגונגל לפני שווד סגר את הדלת מאחוריו.
"היי הארי!" אמר ווד בחיוך קורן, והרים יד לכיף. הוא לא המתין לתגובה של הארי ונתן לו כיף. ישר לפרצוף.
"אאו. זה היה הכרחי?" הארי שיפשף את אפו הדואב. לווד יש כיפים חזקים יותר ממה שהוא ציפה. אבל כשהרים את עיניו לאוליבר הוא מיד התאפס שוב. הוא הולך לשחק שוב בקבוצה!
"שמעתי את השיחה של עם מקגונגל בחוץ," אמר הארי. "אל תחשוב שאני במצב כזה… אה… שברירי. אני יכול להסתדר עם מה שתיתן לי. ואני אשמח להצטרף לאימון של הקבוצה."
"בטח הארי," ווד המשיך לחייך, באופן כמעט מאולץ. "אבל לא באתי בעניין של הקווידיץ'. הרי ברור שאתה מצטרף. על השטויות האלה אני מדבר עם מקגונגל. איתך אני רוצה לדבר על הדברים החשובים, אני מעוניין בעיקר לשמוע מה שאתה חושב על כל הסיטואציה, אתה יודע."
הארי הרים גבה. הוא לא כל כך הצליח להבין על מה ווד מדבר.
"נו, עם אנדי. הדו קרב שהיה לכם," דחק בו ווד. "אני הייתי שם כסף על זה שאנדי ינצח, אבל הקא-פלופאו הסגול הזה שירית עליו הגיע משום מקום, ולא היה לו סיכוי. איי, פרשנות תמיד היה החלק האהוב עליי. תכלס, הייתי מוכן להתחלף עם לי ג'ורדן אם היה לי את הכסף. חבל שהוא לא פירשן לכם את הדו קרב."
הוא לא הפסיק לדבר. והארי הצליח לעקוב פחות ופחות. בשלב מסוים הוא תהה אם ווד בכלל מדבר אליו או סתם לאוויר. הוא כבר לא היה יכול להיות בטוח.
"אתה מתייחס לקרב שלי עם אנדי כאילו זה משחק ספורט?" הוא קטע את שטף דיבורו של ווד, "כאילו זה איזה בידור בשבילך?"
"מה פתאום," ווד הרצין, "כאילו, שלא תבין, אני מאוד מעריך ספורט. אתה מכיר אותי. אבל…" הוא הביט לצדדים, כאילו הוא מוודא שאף אחד לא מאזין להם, "אבל זה ששכחת את אנדי וכל החברים שלך נטשו אותך, איך התמודדת עם זה?"
הארי חש מבוכה. ווד הוא לא מהאנשים שהארי נוהג להשתפך בפניהם על דברים כאלה. מה פתאום הוא שואל את זה?
אלא אם… אלא אם כן…
"אתה גם קשור לזה?" שאל הארי בלחישה. הנה, הוא עומד לקבל את הרמז הראשון שלו על גן הפסלים העתיק.
"קשור למה?" ווד שאל בבלבול.
"נו, לגן הפסלים העתיק!" הארי האיץ בו, "אתה גם היית שם?"
"גן הפסלים העתיק?" ווד שאל בבלבול, "על מה אתה – אה, כן! כן! ברור שאני קשור!"
אוליבר קפא כמו פסל בחיוך עליז מעל הארי.
"ווד?" הארי שאל.
"אני לא יודע מה זה גן הפסלים העתיק," אמר ווד באותה הבעה. "רק רציתי שתחשוב שאני מגניב."
הארי הביט בווד בבלבול. הייתה לו תחושה שלא הוא זה שצריך לנוח במרפאה בגלל פסטרמה או מה שזה לא היה שמדאם פומפרי אמרה.
"הארי, אני חייב לספר לך משהו," אמר אוליבר פתאום, והבעת פניו השתנתה כליל. הוא נראה כמו האנשים הרציניים האלה שמדווחים על מבזק חדשות שהארי ראה פעם בטלוויזיה של הדארסלים. הארי נדרך.
"אני לא רוצה שתגלה לאף אחד, אבל האמת שיש לי קצת קראש על אנג'לינה ג'ונסון. חשבתי שאולי תבוא לאימון ותעזור לי מהצד בתור מין ווינגמן או משהו. אני חושב להציע לה לצאת איתי."
הארי בהה בו. זה היה הדבר החשוב כל כך שהוא רצה לספר לו?
"נו?" ווד האיץ בו, "אני משתפך בפניך ככה ואתה לא אומר כלום? איזה מן חבר אתה?"
הארי לא היה בטוח שלו ולאוליבר יש את אותה הגדרה למילה 'חבר'. "תהיה חזק, אחי," הוא ענה לו לבסוף. "אני חושב אבל שכדאי שאני אלך לישון. אני הרי רוצה לקום מחר מוקדם לאימון."
ווד הביט בו לרגע באופן משונה, כאילו הוא לא מבין על איזה אימון הארי מדבר – אבל אז הוא חזר לעטות את החיוך החברותי שלו והחל לדדות החוצה בלי לומר מילה נוספת.

כשהארי השתחרר סופסוף מהמרפאה, הדבר הראשון שעשה היה לחזור למגדל גריפינדור. הוא לא היה יכול להתאפק מלספר לרון ולהרמיוני על ההבנות שהגיע אליהן, וגם על השיחה המוזרה עם ווד. אבל כשהגיע לאישה השמנה, הוא קפא פתאום.
האינטראקציה האחרונה שלו עם רון והרמיוני – עם כל התלמידים למעשה – לא הסתיימה טוב בכלל, והארי חשש מהתגובה שלהם.
"נו?" האיצה בו האישה השמנה וקטעה את מחשבותיו.
"אה, סליחה, ירח בן יומו," הוא ענה בבלבול, והיא סבה על צירה, חושפת בפניו את רון, הרמיוני, אנדי ושאר הגריפינדורים מהגיל שלו. נראה היה שהם היו שקועים בשיחה סוערת, אלא שהם השתתקו באחת כשהבחינו בהארי בכניסה.
"אה…" הארי פלט. הוא ממש לא היה מוכן לפגוש את כולם ככה מיד, והוא לא ידע מה לומר. "שלום?" הוא ניסה.
"נו, אתה נכנס או לא? אני לא הולכת להישאר פתוחה להרבה זמן!" האיצה בו האישה השמנה, והארי נכנס לחדר המועדון כשהיא נסגרת מאחוריו.
"שלום," ענתה לו הרמיוני ברשמיות מסוימת, "מה שלומך?"
"בסדר," ענה הארי, "אני חושב שבסדר. מתעלפים, את יודעת."
"כן," התשובה שלה נשמעה מאולצת.
הארי השתעל. "זה לא מצחיק, מה?"
"לא, לא ממש," שיימוס העיר.
הארי בלע רוק. זאת הולכת להיות שיחה קשה. מאיפה הוא אמור להתחיל? אלא… אלא אם הוא יקפוץ למים העמוקים ויגיד את מה שכולם מחכים שהוא יגיד.
"אני רוצה להת… להתנצל," פתאום העיניים של כולם הרגישו כאילו הן קודחות לו חורים בגולגולת. הוא בהה בשטיח. "על הכול."
הארי הסתכן שוב בלהביט בקהל, וזיהה בפינה המרוחקת את אנדי. והוא חייך.
"נהדר!" הוא אמר, "תודה, הארי!"
"מה?" רון אמר פתאום, "מה? לא! לא 'תודה, הארי!' אנדי, איך אתה מסוגל לסלוח לו כל כך מהר?"
"מה הבעיה?" ענה אנדי בקלילות, "אמרנו שהארי מכושף, לא? ובגלל זה הוא לא זוכר אותי. אז זו לא אשמתו."
"זה גם מה שהוא אמר לנו לפני יומיים בערך," רון ענה, "ואז למחרת הוא ניסה להתנקש בך."
"הפעם זה שונה," הארי התערב, והרמיוני נראתה דרוכה לפתע. "למה?" היא שאלה.
"אז… הכישוף," ענה הארי, "זה שחשבתם – שחשבנו – שהטילו עליי? שבגלל זה אני לא זוכר את אנדי?"
הרמיוני קיפצצה במקום בהתרגשות. "גילית מה זה? כל הכבוד, הארי! והתרת אותו?"
"כן ולא," הוא ענה. "כן גיליתי מה זה, אבל לא התרתי אותו. עדיין יש לי חור ענק בזיכרון."
"אתה מוכן להגיד אבל מה זה כן במקום להמשיך לגמגם?" שאל דין.
"ובכן…" המשיך הארי, "הייתי אצל מדאם פומפרי, ושם היא, מקגונגל ודמבלדור דיברו איתי על גן הפסלים העתיק מהשנה שעברה."
כולם נראו עצובים פתאום. "אוי," נוויל נאנח.
"רק לא גן הפסלים," אנדי אמר בעצב.
"חשבתי ששמנו מאחורינו את מה שקרה שם," רון אמר כמעט בנזיפה.
"כן," הארי גיחך, "טוב, המוח שלי החליט לקחת את המונח 'לשים מאחורינו' באופן מעט מילולי. נוצר לי חור בזיכרון של כל מה שקשור לגן הזה, וגם לאנדי, בגלל מה שקרה שם. מדאם פומפרי קוראים לזה… מה זה היה… פוסטמה?"
"מה?!" פרוואטי צעקה פתאום, "אתה בטוח שזה מה שהיא אמרה?"
"הוא מתכוון לפוסט טראומה," תיקנה אותו הרמיוני, "זה מונח מהרפואה המוגלגית. נתקלתי בו כמה פעמים. אני מעט מופתעת לטובה שמדאם פומפרי מכירה את זה. והאמת, זה מסביר הרבה מאוד דברים, הארי."
"מה? מה זה מסביר?" שאל שיימוס בכעס, "הארי עדיין התנהג כמו בריון!"
"אני לא אתפלא אם רובכם הייתם נוהגים כמוהו," ציינה הרמיוני. "הארי עבר בגן הפסלים נזק נפשי מאוד גדול. לא משהו שפשוט לחזור ממנו אותו בן אדם."
"כן… אני מצטער, הארי," הוסיף אנדי.
"תודה?" היסס הארי, "אני עדיין לא יודע מה קרה שם, אז אני לא בטוח על מה אתה מצטער."
"הגיוני," אמרה הרמיוני, "בטח הם לא רוצים לחשוף אותך להכל בבת אחת."
"אני הייתי צמוד אליך כשזה קרה," אנדי הסביר, "ואני מניח שבגלל זה שכחת אותי…"
היה שקט של כמה שניות בחדר המועדון. כולם נראו נבוכים מדי כדי להביט זה בזה.
"אוף," שיימוס שבר את השתיקה לבסוף, "לא חשבתי על זה ככה, הארי, אתה יודע? עכשיו אני מרגיש קצת… קצת חרטה על זה שהתייחסתי – שכולנו התייחסנו אליך ככה, מבלי להבין באמת מה אתה עובר."
"גם אני," הוסיף מיד נוויל.
"הכול בסדר," הארי מיהר לומר, "אני גם מתחרט על מה שאני עשיתי. ואני חושב שהצעד הכי טוב יהיה לשכוח מהמאורעות של השבוע הזה. להתחיל דף חדש."
"כן, דף חדש," נשמעו מלמולי הסכמה. אנדי הנהן להארי בתמיכה מפינת החדר.
"טוב, כולנו מתחרטים, כולנו מתנצלים, כולנו חברים," דין עודד אותם, "חיבוק קבוצתי?"
"זה קצת קיטשי," רון העיר וזכה לגל צחקוקים מהוסס, אך בסופו של דבר הצטרף גם הוא לחיבוק, בעיקר בשל דחיפותיה של הרמיוני.
אחרי השיחה המגבשת בני השכבה החלו להתפזר שוב לעיסוקיהם, והארי עלה עם חבריו למעונות. גם אחרי שינה ממושכת במרפאה הוא עדיין הרגיש צורך לישון בחדר הנעים של מגדל גריפינדור, והפעם הוא זכה לשינה שלווה ונטולת דאגות, בלי גרסאות מסויטות של אנדי שרודפות אחריו לכל מקום. הדאגה החדשה שלו הייתה גן הפסלים העתיק הזה, אבל הוא היה רגוע יותר. הפעם, בניגוד לתחילת השנה, הוא לא לבד. והוא ידע שבשיתוף רון והרמיוני אין תעלומה שהוא לא יצליח לפתור.
במהלך השבוע הארי ניסה להתרכז בעיקר בצמצום הפער הלימודי שהספיק לצבור, השתתפות רציפה באימונים המפרכים שווד ערך להם לפנות בוקר, ואיחוד מחודש עם חבריו לבית (כולל אנדי). נכון, בהתחלה זה היה קצת מאולץ, אבל עם הזמן זה הרגיש טבעי יותר, כמו פעם.
מה ששימח את הארי יותר מכל היה חזרתם של רון והרמיוני לחייו. הוא שיתף אותם בכל מה שעבר עליו עד כה בהזדמנות הראשונה שמצא, וסיפר להם על כל ההזיות המטרידות, הזכרונות המעורפלים, החלומות, השיחה המשונה עם ווד, ואפילו על התהייה אם לקולין קריווי באמת יש משרד משלו.
הארי לא הספיק למצמץ והחודש כבר חלף ביעף. עונת המשחקים הגיעה, ואיתה משחק הקווידיץ' הראשון של גריפינדור נגד סלית'רין. הם התאמנו היטב לקראת העונה, והתחזית של ווד הייתה אופטימית מהרגיל. בכל זאת בערב המשחק הארי חווה את החרדות הרגילות שלו. כשהלך לישון, היה לו חלום מוזר מאוד – הוא היה במקום לבן לחלוטין וחסר מאפיינים, והיה שם גבר מגולח עם גלימה סגולה ושיער ארוך ואפור שהביט בו בעיניים שחורות וחסרות הבעה.
"לא, לא, נכשלת, נכשלת, נכשלת! אתה כישלון!" הוא הטיח בו כשהבעת פניו נותרה קפואה. הארי הבחין שבכל הטחה כזו, המגבעת הסגולה והגבוהה שלו נעה קלות על קודקודו. "תנסה שוב! נכשלת! נכשלת! נסה שנית! נכשלת!"

ואז הוא התעורר. זה היום של המשחק. המחזות של הלילה האחרון עוד ריחפו בעיני רוחו והיה לו קשה להתמקד. היום זה קורה. ממש היום. הוא התנער והחל להתארגן, גופו רועד שלא במודע. תוך כמה דקות הוא כבר ירד שתיים שתיים במדרגות אל האולם הגדול, לבוש במדי הקווידיץ'. הוא רץ לשולחן גריפינדור בעודו מנסה למסך את ההקנטות הרגילות מהשולחן הסלית'ריני.
"בוקר," קייטי בל בירכה אותו, "אתה נראה רע. אתה בטוח שאתה מרגיש טוב? זה לא המשחק הראשון שלך."
"הכול בסדר, התאוששתי מאז התקרית ההיא," הארי מיהר להרגיע אותה, "סתם היה לי חלום מוזר, כאילו איש זקן בגלימה סגולה עליי שהפסדתי במשחק. מה, מה כל כך מצחיק?"
קייטי נרגעה מהצחוק שלה. "סליחה, זה פשוט נשמע כמו תיאור מדויק של דמבלדור," היא התנצלה, "עכשיו קדימה, תאכל זריז ותבוא לחדר ההלבשה לפני שווד ישפד אותנו על המטאטאים."
"צודקת," הארי דחף לפיו ביצה עלומה בעזרת פיסה של צנים והתרומם.
אנג'לינה ג'ונסון תקעה בו מבט ספקני.
"זה כל מה שאתה אוכל? אתה תצטרך יותר אנרגיה מזה," היא העירה.
"אוכל לא עושה לי טוב כשאני במתח," הודה הארי. "אני פשוט אזוז."
הוא נדחף אל מחוץ למקומו בגמלוניות והחל להתקדם בהליכה מהירה אל דלתות האולם, כשברקע נשמעו קולות עידוד (או בוז מהשולחן של סלית'רין).
כשהגיע לחדר ההלבשה, ווד, פרד וג'ורג' כבר היו שם. הם חיכו שהבנות יגיעו וילבשו את המדים שלהן, ואז ווד התחיל בנאומו הקבוע.
"חברים," הוא פתח, "הגיע הרגע הגדול."
הוא השתתק לכמה שניות והביט בהם (מבטו השתהה זמן רב יותר על הארי), ואז המשיך, "הרגע שאליו חיכינו."
הוא השתתק שוב.
"אוליבר, הכול בסדר?" אליסיה שאלה אותו, "מה זה כל ההפסקות האלה?"
"שקט לי מדי," הוא הודה, "אני רגיל לזה שפרד וג'ורג' משלימים אותי."
"הארי חושב שאני האח הפחות מצחיק," העיר ג'ורג' בעלבון, ופרד משך בכתפיו בחוסר אונים.
"טוב, יהיה לי מוזר לנאום לבד," התנצל ווד, "אבל בעצם, אנחנו לא צריכים את שיחות העידוד האלה. אנחנו יודעים כמה שאנחנו טובים, נכון?"
כולם הנהנו.
"אנחנו יודעים כמה הקבוצה של סלית'רין גרועה, וכמה הם בעצם שכירי חרב – כלומר – שכירי מטאטא של משפחת מאלפוי, נכון?"
"כן!" הם הריעו.
"אנחנו, בניגוד אליהם, לא מתפארים באיכות של המטאטאים, אלא בכישרון הרב של כל אחד ואחד מאיתנו," ווד המשיך, "אז אין סיכוי שלא ננצח אותם!"
"רגע, לא עודדת אותנו הרגע?" ג'ורג' גיחך.
ווד חייך אליו. "יכול להיות," הוא ענה, "עכשיו בואו ונראה לכל הוגוורטס מי הקבוצה הכי טובה שהמגרש הזה ראה אי פעם!"


אולי הארי חשב כך רק כי התגעגע כל כך לנורמליות, אבל זה היה כנראה המשחק הטוב ביותר שהארי שיחק בו. הוא לא שמע את שריקת המרביצנים אפילו לא פעם אחת, הקואפל לא עזב לרגע את ידיהן של אנג'לינה, אליסיה וקייטי, והשומר של סלית'רין לא הצליח לחסום כמעט אף קליעה. התיאום בין כולם היה מושלם, ולי ג'ורדן התקשה להסתיר את שמחתו בפרשנות. קריאות העידוד מגריפינדור היו משמעותית חזקות יותר משל היציע הנגדי שהיה מעוטר בירוק ובכסף.
בקושי עברה חצי שעה כשהארי הבחין פתאום בנצנוץ זהוב מוכר. הסניץ' זיגזג לו במרום, סמוך ליציע של בית הפלפאף. אבל הארי כל כך התרגש שהוא שכח להסוות את תגליתו, והוא כבר הבחין בדראקו מתחיל לדלוק אחר הכדור הזערורי בכיוון שהארי צפה בו. רק שהארי היה יותר מיומן, והוא טס כאילו חיכה לרגע הזה מהרגע בו שמע לראשונה על קווידיץ'. הוא נהר לכיוון היציע מהכיוון השני וראה איך מאלפוי בולם בבהלה כדי לא להתנגש בו – האטה שהעניקה להארי את היתרון שהוא היה צריך. תוך חצי שנייה הוא כבר נסק מעלה, מציג בפני כולם את הסניץ' המכונף שנאבק להשתחרר מאחיזתו המרוגשת.
"גריפינדור! גריפינדור!" הוא שמע קריאות חדווה מכל עבר, והוא לא היה יכול שלא לחייך. הוא התקרב ליציע גריפינדור בחיפוש אחר חבריו, והיה קשה לפספס את דין ורון קופצים משמחה. אבל היה פרצוף אחד ספציפי שחיפש – פרצוף אחד שציפה לראות את התגובה שלו.
והוא די מהר הבחין באף הכפתורי והשיער הבהיר. עיניו השחורות של אנדי היו מלאות חיים, והוא חייך אל הארי. והארי חייך אליו חזרה.
המסיבה המסורתית בחדר המועדון לא איחרה לבוא. פרד וג'ורג' הביאו בירצפת ועוד שלל ממתקים מהשד יודע איפה, וקולות הצחוק והפטפוטים נשמעו עד שעה מאוחרת בלילה. אבל בשלב מסוים האדרנלין נמוג והעייפות התגברה על הארי, וכשראה אפילו את תאומי וויזלי מפהקים הוא הבין שזה הזמן לעלות לישון. אלא שגם בחדר השינה – מקום שבתחילת השנה סימן את כל מה שרע ומוזר עבורו – המתינה לו קבלת פנים חמה. אנדי ושיימוס המציאו שירי עידוד משעשעים ומופרכים מעט, והמסיבה נמשכה לעוד כמה דקות, עד שהארי התיישב על מיטתו.
"טוב, נראה לי שהוא עייף," דין העיר.
"עבר עלינו יום ארוך," סיכם נוויל, "לילה טוב."
"לילה טוב!" ענו לו כולם במקהלה.
הארי סגר את הכילות סביבו, הניח את ראשו על הכר, התכסה היטב ונכנס לשינה מתוקה ונטולת חלומות. כשהתעורר, הוא נזקק לכמה שניות עד ששמחת הניצחון מהיום הקודם הציפה אותו שוב.
הוא הסיט את הכילות וקרא בקול: "בוקר טוב!"
"בוקר טוב, הארי!" ענו לו בחיוך רחב חמישה תלמידים שישבו על מיטותיהם – חמישה פרצופים זרים שהארי לא ראה מעולם.

המשך יבוא...

הבהרה: הכותבים אינם רופאים, ואין להיעזר במידע המופיע בפרק לצורך ייעוץ רפואי. הארי הוא קוסם, ובהתאם לכך — הפוסט־טראומה שלו באה לידי ביטוי בצורה שאינה מאפיינת פוסט טראומה קלאסית.

אימאלה
מה זה היה הסוף הזה
אתה משאיר אותי במתח
ולסיכום: הארי פסיכופת טראומטי זה הסוג הכי טוב של הארי שיש.

שורה ריקה. אין פה כלום. תמשיכו לשורה הבאה
בטוח שזה לא הפספוסים?
חוץ מזה פרק רציני, הוא עלול לעשות לי פוסטמה. סליחה, פסטה הרמטית.

המשךךךךךךךךךךךךךךך זה די יפה

אני מסרבת לקבל את זה שלהארי יש פוסט טראומה
זה יותר מדי פשוט זה הסבר שאני לא מוכנה להעלות בכלל
לכל מה שקרה עד עכשיו
ואני בטוחה בתשעים אחוז שסוף הפרק זה חלום
חוץ מזה פרק מהמם כרגיל

זה היה די יפה במשך אנא

פספוסים

רוני צודקת, השורה הזאת באמת שייכת לפספוסים. אבל לא רק השורה הזאת, כפי שמיד תראו.

שורה ריקה. אין פה כלום. תמשיכו לשורה הבאה

-~-

"ברוך המבדיל בין קודש לחול," בירך אותו דמבלדור, שגם עמד שם, ולא התערב בשיחה עד אותו הרגע.
"ברוך משנה הבריות," בירך הארי חזרה.

-~-

"זה בסדר, הדבר ההוא שהטלת עליו לא היה חזק במיוחד, רק הקללה הרביעית שאין עליה מחילה או משו שולי בסגנון," דמבלדור הרגיע אותו.

-~-

"נשמע קול," אמר הארי וחייך. "אדירררררררררררררררררררררררררררר זה ממש פגז. פצצות לגבות. באמת, דמבי. התעלית על עצמך הפעם. אמיתות כואבות? ועוד במרפאה?? די, ספר לי עוד."

-~-

"אמור לי, הארי," התחיל דמבלדור, "ת'בא לפה הרבה?"

-~-

האווירה הייתה מתוחה. רגע נכנס לי משהו לעין.
"מאיר! תיזהר! זה היתושטושים האלה! הם מנסים להוציא לך את גלגל העין ולהביא אותו לקן שלהם!" קרא לפתע לונה מהפתח של המרפאה.
"מה אמרתי!!" רגזה פומפרי. "מבקר אחד בכל פעם!!!"

-~-

"ואת הגן?"
"כן, אני – רגע, את מה, פרופסור?"
"את מה שקרה לך בסוף השנה שעברה בגן הזמן האבוד," דמבלדור חזר אחריה.

-~-

"יאפ," הסכים הארי.
"לול אחי," אמר דמבלדור אוטומטית, ומיד כיסה את פיו כאילו אמר משהו מגונה. "סליחה," הוא אמר. "הרגלים ישנים."
"פרופסור דמבלדור, זה לא מנומס!" נזפה בו מקגונגל.
"צודקת, מינרווה. שנייה רגע."
"מה שנייה?"
"נו…"
"מה?"
"שנייה רגע, אוקיי גברת?"
"טוב אחי."

-~-

המוח של הארי הרהר לרגע. מסתבר שלמוח של הארי יש מוח. אל תשאלו.

-~-

"69 דקות," מדאם פומפרי ענתה בחיוך עקום.
מקגונגל נאנחה. "לא רק דמבלדור עם ההפרשות המגעילות שלו –"
"–היי, יאפ לול אחי זה לא הפרשות!" הוא התגונן.
"–עכשיו גם זה שוב??? אני מורידה לשניכם עשר נקודות!" מקגונגל זעפה.
הארי גם רצה להעיר משהו בעניין, אבל פתאום כל המוטיבציה להשתתף בפספוס הזה נמוגה ממנו.
פומפרי ודמבי נראו מבולבלים. "אממ… מינרווה, לאיזה בית את מורידה?" שאל דמבי.
"עשר נקודות מהחדר מורים! אין נס קפה לשבוע!" מקגונגל צעקה בחדוות ניצחון, "כן, פופי, מהחדר מורים שלי. אני הסגנית אז אני יכולה."
דמבלדור נאנח בהכנעה. נכון, היררכית הוא מעל מקגונגל, אבל בכל הקשור למשמעת ולנס קפה, היא הייתה לפחות 69 דרגות מעליו.
"אוווו 69 דרגות," אמרה מדאם פומפרי בחיוך עוד יותר מעוקם.
"אהההה!!!!" מקגונגל צרחה בתסכול וירתה קרן סגולה מהשרביט שלה על פומפרי.
מקגונגל התעוררה במרפאה כשפומפרי הייתה חבושה מולה.
"אני לא כועסת עלייך," פומפרי אמרה לה.
מקגונגל נאנחה. "ג'יזס קרייסט," היא אמרה.
"כן?" ענתה לה מדאם פומפרי.
מקגונגל בהתה בה בהשתוממות. "את ישו?" היא שאלה.
"כמובן! אני לא נוטרת טינה על זה שתקפת אותי. להפך, אני מפנה לך את הלחי השנייה. וגם צריך הסבר משכנע למדים האלה עם הצלב על הראש שיש לי."

-~-

הוא הרגיש שאבן – לא, שאבטיח נגול מליבו. רגע. אבטיח נגול מליבו? איך אבטיחים נגולים בכלל?
"איך אבטיחים נגולים?" שאל הארי.
"מקפיצים אותם ארבע פעמים ושרים 'התקווה'," ענתה מקגונגל, "עוד שאלות שקשורות לנושא הפעם?"

-~-

הארי חשב לכמה שניות. "השכל שלי לגמרי איתכם," אמר לבסוף. "אבל הלבבבב הוא רוצה לאמאאאאאאא!"

-~-

אלא אם הוא יקפוץ למים העמוקים ויגיד את מה שכולם מחכים שהוא יגיד.
"טיפשוני הטיפשון שמתהלך לו ביער, והוא פוגש טיפשון אחר."
"תבדוק את הגיי סוויץ', הארי," הציע רון.

-~-

"אומפג פרוואטי את יפהפייה מקרוב."

-~-

"אוכל לא עושה לי טוב כשאני במתח," הודה הארי והקיא במקום.
"מה יא מצחיק למה אתה עושה מתח בזמן הארוחה? תרד משם," השתעשעה ברטה ג'ורקינס.
"טוב נו" נכנע הארי ועבר למקביליות, אבל הוא הקיא גם שם. למעשה, הוא הקיא על כל מתקני הכושר בבית הספר, ומאז ועד היום אין בהוגוורטס שיעורי ספורט. יש רק שחקני קווידיץ' וזהו. לשאר אין שום חינוך לפעילות גופנית. לכן כולם שמנים שם.
טוב איתמר הלך להכין אורז, מה שאומר שנשארנו רק אנחנו פה. בואו ננצל את זה שהוא הלך.
"איך ננצל את זה?" שאל רון.
מאיפה לי רון תחשוב לבד פעם אחת בחיים שלך במקום להיות רגיל שכולם חושבים במקומך. תשתמש במוח שלך במקום לתת להרמיוני להשתמש בו כל הזמן.
"הרמיוני לא משתמשת במוח שלי!" הוא נעלב, ואז הוסיף בחיוך ממזרי, "היא משתמשת בדברים אחרים שלי…"
איכס רון מה אתה אומר משפטים כאלה? אנחנו לא בדירוג המתאים! רגע שנייה איזה רון אתה?
"מזתומרת? רון וויזלי כמובן!"
כן אבל איזה רון וויזלי? בן כמה אתה שאתה אומר דברים כאלה?
"הו, האין זו כל התעלומה?" הוא התחכם, "עם כמה שדיברנו על זה שהארי לא יודע באיזו שנה הוא, בסוף באמת לא טרחו לציין את זה!"
כן טוב זה נשאר סמוי רון.
"הדברים הבלתי נראים, הם הם הסמויים מן העין!" הוא התפלסף. אבל רון, זאת טאוטולוגיה. אין שום תחכום במשפט הזה.
"מה?" הוא נעלב, "אבל לפחות זה נשמע מגניב, נכון?"
יש הרבה דברים מטומטמים שנשמעים מגניבים, רון. זה לא אומר שבאמת צריך לומר אותם.
"כמו מה?"
אממ… אם תסתכל לכל הכיוונים, תמצא.
"וואו, איזה משפט מכונן לחיים!" התלהב רון ומיהר להכניס את זה לחתימה שלו בפורטל.
טוב, עד כאן הפספוס שלנו להפעם. אני בכלל לא יודע אם זה יצא מצחיק או סתם ארוך וחופר. באמת אין לי מה לכתוב כרגע בזמן שאני מחכה שאיתמר יחזור. אני פשוט מבזבז פה את כל המוזה שלי ואני חושש שלא תישאר לי מוזה למתי שנחזור לכתוב את הסיפור באמת. אז אם באמצע הפרק פתאום שמתם לב שהרמה ירדה פלאים, שתדעו שזה כי נגמרה לי המוזה אז איתמר המשיך את הפרק בעצמו ולא הייתי שם כדי לשפר אותו. כזה אני, מוכשר ודואג לאחרים
טוב משעמם לי. איתמר תקרא לי בוואצאפ כשתחזור. זהו לוקהרט קרדיטים או משהו כזה ביי

-~-

הוא עצר לרגע, כדי לתת לאיתמר זמן לחשוב מה הוא יעשה. אבל מזל שמאיר בא לעזרתו!

-~-

"חברים," הוא פתח, "זאת הסדרה האהובה עליי. סיטקום נהדר, ממליץ לכולם לנסות."
"לא אמין," פרד העיר, "לא ראית פרינדס. כמו שלא ראית הנסיכה הקסומה."
"מה? אבל כן ראיתי!" ווד נעלב.

-~-

זה היה המשחק הכי דפוק שהארי השתתף בו. ווד עף בכיוונים אקראיים וכל הזמן התנגש בטבעות. קייטי בל רדפה בטעות אחרי המרביצן. פרד וג'ורג' ניסו לחבוט בחלק השלישי של חבורת עוסי הצרות שלהם, כי הוא פירשן אותם לא נכון. והארי היה בטוח שהוא תפס את הסניץ' אבל הוא בכלל תפס את האגודל של עצמו בניסיון כושל לעשות מסאז' לצרות של עצמו, בדיוק כמו אותם עוסי צרות.

-~-

אפילו כמה מהמהלכים המלוכלכים של הקפטן של סלית'רין לא הצליחו להעכיר לו על האווירה, וגם לא העובדה שליריבים שלהם היו מטאטאי נימבוס 2020, שלא ממש הצליחו לעוף כי הם הקפידו לשמור על מרחק של מאה מטר ממקום מגוריהם כדי לא להפר את ההנחיות, וגם כל הזמן השתעלו – מה שגרם להם לקפץ באוויר ולרוכבים שלהם להתנגש בכמה מכשולים במהלך המשחק. לדראקו, לעומת זאת, היה מטאטא מסוג נימבוס 2019. אבל זה לא היה נימבוס 2019 רגיל שמתפרק אחרי שלושה חודשים (מהסוג שמזמינים בwish), אלא נימבוס 2019 ב, מהסוג שמפזר את עצמו רק אחרי חצי שנה.

אני תמיד צודקת.

אמיתות כואבות זה מה שדמבלדור תמיד מגיש כשהארי במרפאה.

הראש אומר כן, אבל הלב אומר מונדו!
בסך הכל פספוסים חמודים, רק עם קצת יותר מדי קיא ו-69.