אנדי || מאיר ואיתמר, פאנפיק משותף

שלא עשני גבר

לול

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

גט אה רום!

כנל

מה נשתנה

הפספוסים הכי טובים עד כה
סתמתי לי את הפה כדי לא לצחוק בקול וזה הוביל לצליל שלא ידעתי שאפשרי שייצא מפה של בנאדם
הפספוסים מוסיפים לפאנפיק ממש

טוב! זאת הייתה תפנית רצינית בעלילה, מעניין אם זה עוד חלום.
אני ממש אוהבת את העובדה שאי אפשר לדעת מה מציאות ומה חלום ויש מעבר ממש חלק בין המציאות ההומוריסטית והקלילה לרגעים של אימה טהורה שעושים לי סיוטים בלילה (ראה ערך אנדי אוכל את הידוויג).
במשך כל הקריאה חיפשתי רמזים שיסבירו למה זה נראה כאילו הארי חווה את כל השנים בהוגוורטס במקביל. ההסבר שיש לו פוסט טראומה לא מספק אותי. התיאוריה שלי היא שהוא עדיין נמצא בגן הפסלים הזה והוא חווה איזה גיהינום פרטי. והשאלה האם אנדי קיים או לא remains to be seen
בקיצור אני ממש יותר מידי מושקעת רגשית בסיפור הזה אז תמשיכו!

בפרק הקודם הארי שמע סופסוף הסבר ששכנע אותו ואת סובביו, ונראה שהשלב הראשון של הפאנפיק תם עם פתרון לתעלומת אנדי. אך השלב השני של הפאנפיק נפתח בשתי תעלומות חדשות: מהו גן הפסלים העתיק? ומיהם האנשים הזרים שגרים בחדר השינה של הארי פתאום?


שלב ב: עולם חדש
פרק תשיעי

"אההההה! מה? מה? מה?! מה?!" היה כל מה שהארי הצליח לומר. הבנים האחרים בחדר צחקו. "זהו, הארי נתקע," העיר אחד מהם.
"זה חלום," הארי אמר לעצמו, "זה חלום מוזר, בדיוק כמו שהיה לי כבר כמה פעמים השנה. זה חלום רע וזה הכול."
"מה? למה אתה חושב שזה חלום?" שאל אחד הילדים האלה. היה לו שיער שחור מסורק בקפידה ואף קצת גדול שהזכיר מפרש.
"כי הוא ראה את החצ'קון החדש שלך, בן. הוא יודע שדבר מכוער כל כך לא יכול להיות אמיתי," ענה ילד עם תלתלים ערמוניים בצחקוק רם.
"היי, זה לא יפה!" נעלב הבן הזה וכיסה את פניו בכפות ידיו.
הארי החל לסגור את הכילות סביבו, אבל אחד הילדים שאל אותו, "למה אתה חושב שאתה חולם הארי? אתה חושב שאנחנו לא קיימים כאן מולך? טוב, אני די בטוח שאני קיים. נראה לי." הוא צבט את עצמו. "איה! טוב, אני בהחלט קיים."
הארי חשב שזה רעיון לא רע. הוא צבט את עצמו גם כן, וזה בהחלט כאב, אבל זה לא העיר אותו.
"יש דרכים אחרות לבדוק אם אתה חולם," העיר ילד אחר, "תספור כמה אצבעות יש לך, או שתנסה להסתכל על השעון או על המראה בשירותים. אם 'תה חולם, אתה תראה דברים לא הגיוניים שם."
"יא, השירותים!" מישהו מהילדים הכריז פתאום, "אני ראשון!" הוא רץ והסתגר שם, וכולם נאנחו. גם הארי נאנח, אבל היה זה רק כי גילה לדאבונו שיש לו חמש אצבעות בכל יד. זה לא חלום. אז מה זה כן? איפה הוא? ואיך הם כולם מכירים אותו?
"אוף, יורגן, תמיד אתה המון זמן בשירותים! תזדרז הפעם!" נאנח אחד הילדים על דלת השירותים הנעולה. קריאה עמומה נשמעה מהצד השני.
"נו אז מה יש, הארי?" שאל אותו הילד עם התלתלים והתקרב אליו. "תתרחק ממני!" הארי מיד ענה לו, והמתולתל נרתע.
דפיקות עזות נשמעו על דלת חדר השינה. "כולם לבושים?" נשמעה שאלה משם.
"כן, מאסטר גאטה!" ענו כולם במקהלה. כולם חוץ מהארי שלא הבין כלום ממה שקורה סביבו.
הדלת נפתחה בתנופה ובחורה בשנות העשרים המאוחרות לחייה נכנסה פנימה. מה שבלט בה יותר מכל, יותר משיערה השחור כפחם או עורה השחום במקצת, היה רטייה שחורה שכיסתה את עינה השמאלית. הארי לא ראה את האישה הזאת מימיו. ובכל זאת, הוא קיבל כל כך הרבה מהרושם הראשוני שנתנה לו.
"מה זה? למה אתם לא למטה בארוחת הבוקר?" היא נזפה בהם. כלומר, הארי הניח שזו נזיפה לפי הבעות פניהם המפוחדות והמבויישות של הילדים, אבל היא דיברה בקול עדין וחלק.
"אנחנו מתנצלים, מאסטר," קד בפניה ילד עם שיער חום קצר, "יורגן נכנס ראשון לשירותים, והארי חשב שהוא עדיין בחלום."
הבחורה הזאת, מאסטר גאטה, הגניבה מבט לעבר הארי, והוא חש לרגע את דמו קופא בעורקיו. משהו בה נראה מעט מאיים, על אף שהייתה מאוד עדינה ונאה.
"התירוץ הזה לא מתקבל," היא ענתה להם, והארי הניח שהיא כועסת, אם כי היה קשה להבחין בכך בשל איזו שלווה פנימית שהתלוותה לדיבורה והסוותה כל רגש עז אחר. "חמש נקודות מגריפינדור על האיחור הזה. ועכשיו מהר למטה, לאולם הגדול."
טוב, יש גריפינדור ויש אולם גדול. אולי זו הוגוורטס, אחרי הכל? הארי לא ידע מה לחשוב.
ארבעת הילדים הנותרים מיהרו לכיוון הדלת אחרי מאסטר גאטה, כשהמתולתל פתאום נעצר והביט בהארי שנשאר במיטתו. "קדימה, תתלבש ובוא!" הוא האיץ בו, "אתה לא רוצה שנסיים עם הכי פחות נקודות עד חג המולד!"
עד שהארי יבין מה קורה סביבו, הוא העדיף פשוט ללכת עם הזרם ולראות מה יקרה. אולי כך הוא יצליח להבין מה קורה כאן. הוא לבש את גלימתו – הוא לחלוטין זכר אותה פחות בוהקת ופחות הדוקה, כמה הוא השמין במהלך הלילה? – ומיהר בעקבותיהם.
כשיצאו לחדר המועדון, הארי הדביק אותם. הוא עדיין לא היה בטוח לגמרי שזה לא חלום. אולי זו רק הזייה משונה? מדאם פומפרי אמרה שדברים כאלה יכולים לקרות, לא?
הגיע הזמן לנסות להבין מה זה המקום הזה. הוא טפח בעדינות על כתפו של המתולתל שהסתובב אליו. "מה, הארי?" הוא שאל.
"זה," הארי ענה לו בעודם יוצאים למסדרון, "בדיוק העניין הזה של 'מה, הארי'. מאיפה אתה מכיר אותי? מאיפה כולכם מכירים אותי? ואיך הגעתם להוגוורטס? מי שלח אתכם? מה אתה מנסים להשיג? איך בדיוק–"
המתולתל התפקע מצחוק. "וואי הארי, עדיין לא התעוררת, מה? אתה חייב לאכול משהו דחוף. חסר לך שהדיקן יראה אותך ככה."
דיקן? זה נשמע להארי כמו איזו מין קללה. הנער זיהה את הפרצוף המבולבל של הארי והוסיף: "הדיקן. המנהל הראשי. ככה קוראים לזה פה. ואם לשפוט על פי ההבעה שלך היית צריך תזכורת לגבי זה."
אבל הוא לא נראה כועס או חסר סבלנות. הוא בעיקר השתעשע מהבלבול המוחלט של הארי. "יאללה, נזרום איתך," הוא הושיט את ידו ללחיצה, "אני אליוט קמפבל, והגעתי להוגוורטס בכרכרה רתומה לסוסים בלתי נראים. ולמקרה ששכחת – אתה הארי פוטר."
כשיצאו למסדרון זה נראה כמו הוגוורטס, אבל זה לא הרגיש כמו הוגוורטס, והארי כבר לא היה משוכנע שהוא והמתולתל הזה – אליוט – מדברים על אותה הוגוורטס. כן, המסדרון נראה מוכר, אבל הארי הבחין בכמה כתמי רטיבות וקילופים על הקירות שהוא לא הכיר. ובכלל, נראה שכל בית הספר הואר באור שונה – פשוטו כמשמעו. ולא רק התאורה הרגישה אחרת – גם הטמפרטורה הייתה שונה ממה שהיה רגיל אליה, ואפילו הלחות באוויר לא הייתה מה שהכיר. החלל הרגיש טיפה יותר מחניק, והאור שהוטל היה טיפה יותר קר מהרגיל, כאילו מישהו החליף את פלטת הצבעים. ובדיוק כשהארי תהה לעצמו אם הרעש הקלוש שהוא שומע מהקירות שונה מרעש הצנרת של הוגוורטס שהוא זוכר, הוא מצא את עצמו שוקע במדרגה.
"הארי, מה פתאום אתה נופל במדרגה נעלמת? זה לא מתאים לך," צחקק אליוט, "מה, אתה וויל?"
"היי, אני לא נופל במדרגה הנעלמת!" נעלב הילד שהשתחווה קודם בפני האישה עם הרטייה, "מה קרה, הארי, נפלת? יצאת אליוט, אחי."
להארי היה ספק שהם בכלל אמיתיים, אבל הוא כבר חיבב את וויל ואליוט. אם כי הוא בכלל זכר שהמדרגה הנעלמת ההיא הייתה צריכה להופיע גרם מדרגות אחד מאוחר יותר.
"יצאתי הארי," הוא אמר להם לבסוף, "אני מרגיש שכל הוגוורטס עברה גליץ'."
"או שזה רק המוח שלך," ציחקקה מישהי מאחורה. הארי הסתובב ומבטו פגש בנערה יפה שחייכה לעברו. כשהביט לעיניים הצלולות שלה הוא קיווה בליבו שמה שהוא חווה לא תהיה הזיה משוגעת, כי אז זה אומר שהנערה הזאת לא אמיתית. הארי התנער, ופנה להביט במשהו אחר כהסחת דעת.
"מאסטר גאטה אמרה לי שקמתם הפוכים הבוקר," היא העירה, "אבל וואלה, הוגוורטס עברה גליץ'? את זה עוד לא שמעתי."
"בוקר, וונדי," הפטיר לעברה וויל, "צאי מנקודת הנחה שהארי לא מכיר אותך. הוא עוד לא התכייל הבוקר."
"אהמ, מה?" הארי שאל פתאום, "מה זה להתכייל?"
"בטח מושג מוגלגי שרק וויל מכיר," וונדי ענתה במשיכת כתפיים.
"יש משהו טעים היום?" אליוט שאל.
"כרגיל," היא ענתה במשיכת כתפיים, "אם כי הגובלינים הכינו משהו רירי כזה שלא הכרתי, אבל לא העזתי לטעום אותו."
"גובלינים?" הארי קפץ פתאום. "התכוונת גמדוני בית."
"מה זה גמדוני בית?" היא שאלה אותו, "התכוונת לגמדים? אף פעם לא אהבתי אותם. ונראה לי שהם יהיו מוכנים ליפול על חרבם לפני שהם יהיו מוכנים לשרת קוסמים במטבח."
"מה סה גמדים?" התערב מישהו מאחורה. "התכוונת לארוחת בויקר?"
בויקר? מה זה?
"אה, יורגן, טוב לראות שנחלצת משם בזמן," אליוט ציין ביובש.
"סליחה שעיכפתי אתכם הבויקר," הילד שתפס את השירותים ענה כשהדביק אותם סופסוף.
"לשווא, אם אנחנו באותה נקודה בדרך," סינן וויל באיבה.
"כי אתם הולכים בקצב של לשלושים," עקצה אותם וונדי, "קדימה, עוד מעט כבר מתחיל השיעור הראשון."
"אוי לא, שכחתי שיש אלכימיה על הבוקר! חסר לנו שאנחנו מאחרים גם לזה…"
אם הארי נראה כאילו הוא הבין משהו מהשיחה הזאת, זה היה בטעות. דבר אחד אולי התחיל להתבהר לו – המחזה שראה מולו היה מורכב מדי מכדי להיות משהו שהארי האמין שהמוח שלו מסוגל ליצור בעצמו. מה שהתחולל שם היה יותר רציני. וככל הנראה, גם יותר אפל.
"אלכימיה זה לא הדבר הזה של ניקולס פלאמל?" הוא שאל בשעה שנכנסו לאולם הגדול (וונדי המשיכה הלאה משם לכיוון הכיתות, מאחר שכבר אכלה). טוב, זה נראה כמו האולם הגדול שהארי הכיר, בכל אופן.
"של מי?" שאל יורגן, "אתה מידבר על הנחמד ההוא מסליתירין? ניק, הרוידף של הקבוצה שלהם?"
הארי לא הצליח לזהות את המבטא של יורגן, אבל הוא התנחם בכך שכנראה יש פה קווידיץ'. וגם, לראשונה בחייו, הוא שמח לשמוע על בית סלית'רין. הוא הניח שגם הפלפאף ורייבנקלו קיימים, אם לשפוט לפי הצבעים על ארבעת השולחנות.
"אז יש לכם קווידיץ' פה," הארי חקר כשהתיישבו ליד השולחן, "טוב לשמוע."
אליוט חייך אליו.
"כן, מי כמוך יודע, בתור המחפש המושחז של הקבוצה שלנו," הוא אמר בגאווה. "המשחק אתמול היה נהדר, אבל באמת חשבתי שחלק מהמכות שחטפת מהמרביצן היו קצת חזקות מדי. אולי איזה בורג השתחרר שמה?"
אליוט התחיל לנקוש להארי על הגולגולת עד שהארי היה צריך לנפנף את היד שלו כדי להתחמק ממנו.
ואז הכול השחיר.
"אהההה!!!" הארי צעק. צחוק צורמני נשמע לפתע. "איזו תגובה מוגזמת, הארי! נחש מי אני!" קול נשי ביקש פתאום.
"אני לא יודע! אני לא יודע! אני לא יודע כלום!" הוא נבהל, "הצילו!"
"עזבי, הוא מוזר היום," הוא שמע את וויל אומר כשהדמות המסתורית הסירה את הידיים מהעיניים שלו.
"מוזר? למה?" היא שאלה והתיישבה לצידו. זו הייתה נערה אחרת, עם שיער שטני חלק ופנים עגולות, ועל אף שהם ישבו הארי חשב שהיא גבוהה ממנו. בניגוד לגלימה האדומה והבוהקת של הארי וחבריו, שלה הייתה כחולה ובוהקת.
"כן, למה אתה מוזר הבוקר באמת?" וויל שאל אותו, "אכלת כבר משהו, נכון?"
"מה, הארוש, אתה רעב, מתוק שלי?" הנערה הזאת שאלה אותו, והארי חשב שזה דביק במיוחד יחסית למישהי שהוא הרגע פגש. "רוצה שאאכיל אותך?"
"מה?" הוא הזדעזע.
הנערה נרתעה. "אמרתי משהו לא בסדר?" היא שאלה.
"אני…" הארי מלמל, "אני לא בטוח. מי את? מי הם?"
"סוף סוף הארי פיתח סטנדרטים?" התפלא אליוט. "כבר אמרנו המון פעמים שזה לא שפוי להתנהג ככה בציבור. אפילו יחסית לזוג יונים."
הנערה ההיא חרצה לשון לעברו, ואז חזרה להארי. "מה, זאת איזה בדיחה שאני לא מבינה?"
"לא," ענה הארי, "פשוט…" מאיפה הוא אמור להתחיל? "פשוט מה?"
"מה מה?"
"זה פשוט אנדי לגמרי מההתחלה…" הארי לחש, בעיקר לעצמו, אבל המבטים של הזרים שקרו לעצמם חברים שלו, ושהכירו אותו משום מה, הסגירו שהם שמעו אותו מצוין.
"מי זה אנדי?" שאל בן בהרמת גבה. הארי חשב לעצמו שבאופן אירוני השאלה הזאת הייתה משמחת אותו מאוד אילו הייתה נשאלת בתחילת השנה. אבל עכשיו היא בעיקר הדאיגה אותו. לשם שינוי, אנדי סיפק אמצעי מזהה להוגוורטס שאותה הוא הכיר ואהב.
"אנדי הוא…" הארי ניסה לענות, "אנדי הוא מישהו שאני מכיר, בניגוד ל…" הוא הביט סביבו אנה ואנה. לא, לא היה שם שום דבר שנראה לו מוכר. לא התלמידים, לא סגל המורים שנראו זרים לחלוטין, אפילו האוכל נראה אקזוטי ממה שהארי היה רגיל אליו. מבטו נח לבסוף על ילדה בעבר השני של האולם, שדווקא כן החזיקה משהו שנראה להארי סופסוף מוכר, אבל הארי לא הצליח להיזכר מאיפה זה מוכר לו: עיניה היו מרוכזות במכתב – אלא שהמכתב היה ריק לחלוטין, ובכל זאת היא נראתה כאילו היא עוברת על כל השורות בקפידה.
"מי שלח לך את זה?" הוא קרא לעברה. היא הרימה את עיניה לעברו בבהלה ומיהרה להכמין את המכתב בכיסה. הארי קימט את מצחו בהרהור.
"קדימה, השיעור מתחיל עוד שלוש דקות," אמר אחד הילדים שהארי לא זיהה את שמו.
"אוי, יש לי לטינית עכשיו," הנערה הרייבנקלואית אמרה, "ניפגש אחר כך הארי!"
היא נישקה אותו בחפזה על שפתיו והותירה אותו המום לחלוטין לפני שהסתלקה משם בריצה.
כשקמו והתחילו להתרחק משם לכיוון הלא ידוע של השיעור המשונה הזה, אליוט רק אמר להארי בשקט, "אתה יודע, אני באמת מתחיל להיות מודאג. אני לא חושב שאתה צוחק. כאילו, מילא לשטות ככה בי או בוויל, אבל בבְּרִי?"
"מי זו בְּרִי?" הארי שאל בבלבול.
"אני לא מאמין שאני באמת מזכיר לך את זה," אליוט חייך במבוכה, "ברי? ברי אודוול? החברה שלך בשנתיים האחרונות? זאת שנישקה אותך הרגע? מצלצל מוכר? הארי, אתה בסדר?"

המשך יבוא...

כל הכבוד על ההכמנה

איה מבטאו של יורגן בהתחלההה

הילדים פה נראים מוצלחים מהסדרה הרגילה
רובם לפחות

ולמה היא מחזיקה את המכתב ככה שהוא יכול לראות אם היא לא רוצה שהוא יראה
אפס אחריות

אבל אחלה בסך הכלל

בפרק הקודם הארי נאלץ להתמודד עם מציאות חדשה. הוא עדיין בהוגוורטס, אבל כל החברים שלו התחלפו בתלמידים זרים שטוענים שהם מכירים אותו, ואפילו יש לו חברה ברייבנקלו. איך הארי יצליח להיחלץ ממופע האימים?


פרק עשירי

אם היו שואלים את הארי של תחילת שנה מהו הדבר הכי מוזר שקרה לו, הוא ודאי היה מספר על הפעם ההיא ששכח מקיומו של אחד מתלמידי כיתתו. אבל מהיום בבוקר הרף למוזרות רק עלה, והארי כבר לא ידע מה לחשוב. זה הרגיש לו כאילו הוא נתלש מהחיים הרגילים שלו ונכנס לתפקיד של אדם שהוא לא מכיר. החברים זרים לו לחלוטין, יש לו בת זוג מרייבנקלו, ובעודו מתהלך במסדרונות הטירה המנוכרים אל שיעור שלא ידע מה משמעו, הוא הרגיש כמו חוצן בעולם זר.
הארי היה בטוח שהכיתה אליה נכנסו הייתה מיועדת לשיעור לחשים. טוב, כך לפחות הוא זכר עד אתמול. אבל וויל ויורגן דיברו על אלכימיה, והשיעור הזה, ככל הידוע להארי, לא נלמד בהוגוורטס.
וונדי כבר המתינה להארי ולשאר הבנים בתוך הכיתה. יחד איתה היו עוד שלוש בנות שהוא לא זיהה. למען האמת, קשה היה לו להתייחס גם לשאר הנוכחים כאילו הוא מזהה אותם.
"נו, מהר!" האיצה בהם אחת הבנות שישבה מאחורי וונדי, "היא באה עוד מעט!"
הבנים מיהרו להתיישב בכיסאות הפנויים, והארי עמד במקומו כאובד עיצות. המהירות המעט רובוטית בה כולם התיישבו נראתה להארי כמו טקס משונה. כולם ידעו לאן הם צריכים ללכת ואיפה עליהם להיות. כולם חוץ מהארי.
"נו!" אמרה בדחיפות הילדה ממקודם, והארי כבר החליט שהוא לא מחבב אותה ואת הקארה הברונטי שלה.
"אה, סליחה," גיחך אליוט, "הארי, אתה יושב לידי. בוא."
הארי התיישב בגמלוניות במקום שאליוט סימן לו. הוא נרתע מעט מכמה שהכיסא היה יציב וקשיח, והמשענת הייתה כפופה מעט קדימה משהיה רגיל. המושב גם היה קטן משזכור לו.
"בהוגוורטס שבאתי ממנה, אין מקומות קבועים," הוא לחש על אוזנו של אליוט. אבל לאליוט לא היה די זמן לענות לו, כי בדיוק באותו רגע הדלת נפתחה בתנופה וכל הכיתה קפאה. כולם נעמדו על רגליהם בבת אחת, והארי הזדרז לעשות כמותם. כשעמדה בפתחה של הכיתה ובחנה את כולם בריכוז רב בעזרת עינה הבריאה, מאסטר גאטה נראתה אפילו יותר מאיימת ממתי שראה אותה בחדר השינה. כשמבטה חלף עליו, הארי הרגיש גוש מחניק נתקע במורד גרונו.
"בוקר טוב, כיתה," היא הכריזה ברשמיות.
"בוקר טוב, מאסטר גאטה!" דיקלמו כולם במקהלה (מלבד הארי, שהידהד אחריהם באיחור של שנייה) והתיישבו במקומם בשעה שהיא צעדה בסערה לעבר הלוח.
"פוטר, אתה לא מתואם עם כולם," היא הפטירה בעודה מתמקמת מולם, "לטלה שהולך נגד העדר יש את סיכוי ההישרדות הנמוך ביותר."
הארי בלע את רוקו בכאב רב. מה הוא אמור לענות לה? האם לאישה הזרה הזאת יש בכלל סמכות עליו, לאור העובדה שהוא בכלל לא שייך למקום הזה?
הארי עמד דומם, ומאסטר גאטה הביטה בו בציפייה. הוא חש את אליוט ממרפק אותו קלות.
שתיקתו נמשכה, ועינה האחת שינתה את הבעתה מציפייה לחשדנות. "תתנצל כבר, נו," לחש לו אליוט בשקט.
"אל תעזור לו, קמפבל," מאסטר גאטה מיד ציוותה.
"אני מתנצל, מאסטר גאטה," אליוט מיד ענה. היא הנהנה לעברו באישור ופנתה להארי, שסופסוף הבין מה עליו לעשות.
"סליחה, גברתי," הוא אמר, והיא הנהנה גם לעברו.
"נא לשבת," היא אמרה, וכולם התיישבו בתיאום.
היא פנתה אל הלוח. "מי מכם זוכר מה למדנו בשיעור הקודם?" היא שאלה, וידה של המעצבנת עם הקארה מיד הורמה. ניכר היה שמאסטר גאטה הבחינה בה, אך היא המשיכה להמתין עד שעוד כמה ידיים הורמו. לבסוף פנתה לאחד התלמידים ואמרה, "כן, רון."
רגע, רון?
הארי מיהר להסתובב לכיוון אליו מאסטר גאטה הביטה, בציפייה למצוא סופסוף פנים מוכרות, אבל –
"–עיניים ללוח, פוטר," היא אמרה לפני שהספיק להבחין במשהו, וראשו הסתובב מיד לכיוון הלוח הריק.
"למדנו על זיקוק של תמיסת גופרית," נשמע קול שלחלוטין לא היה קולו של רון. הארי רצה בכל מאודו להסתכל – אולי הוא סתם מתקשה לזהות את הקול? – אבל הוא המשיך להביט ללוח. אולי הפחד ממאסטר גאטה היה חזק ממנו, אבל הארי כמעט היה יכול להרגיש כוח פיזי מונע ממנו להביט לכל מקום אחר.
"יפה מאוד," מאסטר גאטה נראתה מרוצה. "וכעת, כיתה, מה ההפך מגופרית?"
ההפך מגופרית? ליסודות יש הפכים בכלל? האלכימיה הזאת לא נשמעה הגיונית לרגע.
"כן, לורה," מאסטר גאטה פנתה לאחת התלמידות.
"הכספית," דיקלמה קארה־ברונטי, "כי הגופרית היא היסוד הזכרי המסמל את הנשמה והכספית היא היסוד הנקבי המסמל את הרוח."
"שבע מאות נקודות אישיות ללורה," מאסטר גאטה כיחכחה בגרונה. "אם אתם מעוניינים בסיכוי הקלוש ביותר להצליח במקצוע, כדאי שתתחקו אחרי ההתנהגות שלה בשיעורי אלכימיה, או אחרי הישגיו של בן בשעת המעבדה האחרונה."
גופרית זה זכר? כספית זה נקבה? ממתי נשמה ורוח הם הפכים? זה לא הסתדר להארי בכלל, ובהיסוס קל הוא הרים את ידו. הוא לא היה צריך לצפות ביד שלו כדי להרגיש שהיא רועדת.
מאסטר גאטה הרימה גבה, אבל פנתה אליו בכל זאת. "כן, הארי?"
הארי נשם לרווחה.
"אמ- אמ- פרופסור – כלומר – מאסטר, אני חשבתי פשוט ש – אמ – פשוט, נשמה ורוח הם הפכים? זה לא… זה לא אותו הדבר?"
מאסטר גאטה נראתה מאוכזבת.
"הסברתי את זה כל כך הרבה פעמים בשבועות האחרונים שזה יהיה בזבוז של זמן להזכיר את זה שוב," היא נאנחה, "וגם נוכחתם בזה בעצמכם בשעות המעבדה, והגשתם על זה חיבורים. האם לא הקשבת באף אחד מהשיעורים מתחילת השנה?"
"לא," הארי מיד ענה לפני שהספיק לחשוב מה הוא מוציא מהפה. הוא לא היה צריך להביט באליוט כדי להרגיש את עיניו ננעצות בו. למעשה, הוא חש את עיניהם של כל התלמידים מביטות בו, והדבר הזה עורר בו זכרונות לא נעימים מהתקופה בה הכחיש את קיומו של אנדי.
מאסטר גאטה נראתה מופתעת. "אינני מבינה מה זה אמור להביע, אבל ראה בזאת חריגה מוחלטת מצורת ההתנהגות המקובלת. עשר נקודות מגריפינדור. גש אליי בסיום השיעור."

השיעור המשיך כרגיל. לפחות, רגיל עד כמה ששיעור עם תלמידים זרים על מקצוע זר יכול להימשך. הם למדו על אלכימאים מהעבר, ועל כל מיני תכונות משונות של חומרים – תכונות שלא אמורות להיות שייכות לחומרים בכלל – ועל מה שקורה כשמזקקים אותם זה מזה, או משלבים אותם, ועל תהליכי תרכובות שונים ומשונים. הארי התחיל כבר לקלוט את חלק מהשמות של התלמידים, אם כי הוא לא היה מסוגל לראות איך הם נראים משום שהתקשה להתיק את עיניו מהלוח. למעשה, הוא לא היה בטוח אם הוא בכלל מעוניין להכיר אותם לעומק. באותו רגע, מה שהכי שהטריד אותו היה השיחה עם גאטה. באופן די אירוני, אחרי כל כך הרבה שיחות גורליות עם מבוגרים בעלי סמכות , מה שהפחיד אותו יותר מכל בינתיים היה שיחה בנושא משמעת. הוא חשב לעצמו שהרמיוני בחיים לא תאמין לדבר כזה, ואז תהה בעצב אם יראה אותה שוב אי פעם.
כשהסתיים השיעור, התלמידים החלו להתפזר, אך מאסטר גאטה הורתה לו להישאר במקומו. לאחר שאחרון התלמידים יצא מהכיתה, היא הקישה באצבעותיה והארי שמע את הדלת נטרקת.
"חמש עשרה מלקות," היא אמרה באדישות, "פשוט את גלימתך."
"מה?!" הארי הזדעק, ופיו נשאר פעור. מאסטר גאטה החליקה באצבעה על שפתיה, והוא חש את פיו נסגר בהתאמה. מרגע לרגע הוא הבין יותר ויותר עד כמה הבחורה הזאת חזקה.
"לא שמעת אותי?" היא ענתה, "חמש עשרה מלקות, פשוט את גלימתך." היא דיברה בכזאת פשטות, כאילו הלקאת תלמידים היא עניין של מה בכך.
"פרופ– מאסטר גאטה," הוא אמר, וכשראה שהיא מקרבת שוב את אצבעה לשפתיה הוא מיהר לומר, "לא לא לא לא לא! יש פה טעות! לא, רגע, בבקשה!"
היא הורידה את אצבעה בהיסוס. "טעות? לְמה אתה מתכוון? הטעות היחידה שנעשתה היא הפגנת החוצפה שלך במהלך השיעור האחרון."
הארי לא ידע איך הוא אמור להרגיש. טון הדיבור שלה היה שקט כל כך, וזה לא הסתדר בכלל עם התוכן התקיף שהיה לדבריה. אך ההשפעה של מילותיה נותרה זהה – למעשה, הארי הרגיש שהייתה לה הרבה יותר משמעות מאשר אילו הייתה צועקת עליו.
"מאסטר גאטה," הוא היה על סף דמעות. איך הוא אמור להסביר לה את זה? "מאסטר גאטה, אני לא… אני לא שייך לכאן. אני לא הארי שלכם!"
בפעם הראשונה, הארי ראה על פניה של האישה משהו מעבר לאדישות. היא נראתה מבולבלת. אבל היא לא אמרה דבר, והארי הניח שזה הסימן שלו להמשיך.
"אני לא מתנהג בהתאם לכללים פה כי אני לא מכיר את הכללים פה, פרופסור!" הוא הסביר.
"מאסטר," היא תיקנה אותו מיד, אינסטינקטיבית.
"כשאמרתי שלא הקשבתי בשיעורים מתחילת השנה, באמת התכוונתי לזה!" הוא המשיך, "אני יודע שזה יישמע לא אמין, אבל מאז אחד בספטמבר התרחשו הרבה דברים שהייתי מחשיב כלא אמינים. ואחד מהם קרה כשהתעוררתי במקום הזה עם אנשים שאני לא מכיר. את הוגוורטס אני מכיר, אבל כל החברים שלי התחלפו, והכול פה שונה מאיך שאני זוכר. אני לא מצפה ממך להאמין לי, אבל לפחות תנסי להבין אותי."
הוא נאנח עמוקות. אם הוא לא הצליח לשכנע את החברים הטובים שלו שאנדי לא קיים, איזה סיכוי יש לו נגד האישה המפחידה הזאת?
"אתה מברבר ברבורים חסרי פשר," היא ענתה לו ואיששה את חשדותיו, "אבל יש נקודה אחת בסיפור שלך, נקודה אחת בלבד, שגורמת לי בכל זאת להאמין לך."
רגע, מה?
"הארי פוטר שאני מכירה לא היה מתנהג כך לעולם," היא המשיכה, "הארי פוטר שאני מכירה לא היה מעכב את חבריו לבית כי לא התעורר מהחלום, לא היה מתנהג בחוסר תיאום לכללי הכבוד בתחילת השיעור, לא היה שוכח את החומר הנלמד, ובוודאי שלא היה מתפרץ כך לדבריי. אם כך, או שאתה לוקה בשיטיון הגורם לך לשכוח הכול ולהתנהג כך, או שאתה דובר אמת. והאמן לי, ראיתי די והותר אירועים משונים בחיי כדי להאמין לך, הארי פוטר, אם אתה אכן הארי פוטר."
"מה… מה זה אומר?" הוא שאל.
חיוך נדיר עלה על שפתיה של מאסטר גאטה. "זה אומר שלא אלקה אותך היום, ושאתה ממשיך לשיעור הבא, אבל בסוף יום הלימודים עליך לגשת למשרדי – שם נלבן את העניין לעומקו."
הארי נשם לרווחה. "תודה," הוא אמר, "תודה, מאסטר גאטה! תודה!"
הוא פנה לצאת מהכיתה, אבל אז –
"הארי."
הוא הסתובב.
"אתה יודע איפה השיעור הבא?"
הארי הניד בראשו במבוכה.
"אתה פחות חד מהארי שהכרתי עד אתמול," היא אמרה, "פנה שמאלה בצאתך מהכיתה. אחרי כמה גרמי מדרגות אתה כבר תיתקל בחברים שלך בדרך לשיעור מאגיה."
"מאגיה?"
"כן, פוטר. מאגיה. תן לי לנחש – לא היה כזה שיעור בהוגוורטס 'שלך'."
הארי הינהן קלות ומיהר לדרכו, מנסה לא להדאיג את עצמו במחשבות על מה ששיעור מאגיה יכול להתמקד בהם. המבט החמור של מאסטר גאטה בכל מקרה נשאר בתודעתו והקשה עליו להתרכז בכל דבר אחר.
בסופו של דבר הוא הדביק את חבריו – הוא זיהה אותם מרחוק בזכות רעמת התלתלים של אליוט – וסופסוף הייתה לו הזדמנות לבחון אותם לעומק.
"נו, כמה זה כאב?" שאל וויל.
"היא… היא לא הלקתה אותי," ענה הארי בהיסח הדעת, מנסה למצוא את רון, אבל מבטו כל הזמן נפל על וונדי משום מה.
"מה אתה מחפש, הארי?" היא שאלה.
"אה, אני?" הוא שאל בבלבול.
"לא, הארי השני," היא גלגלה את עיניה.
"רגע, מה זאת אומרת היא לא הלקתה אותך?" וויל התערב.
"מאסטר גאטה בטח גם הבינה את מה שאני הבנתי, נכון?" אליוט שאל.
"מה הבנת?" שאלה וונדי.
"אבל מה זאת אומרת לא הלקתה?" וויל התעקש.
"שהארי הוא…" אליוט מלמל.
"אבל למה היא לא הלקתה?" וויל המשיך.
"שקט!" הארי הרים את קולו, וכולם השתתקו.
"הארי, מה קורה?" שאלה וונדי. אליוט לחש משהו באוזנה, ובתגובה התפשטה על פניה הבעה ששילבה הבנה ואימה.
"איפה רון?" הארי שאל לבסוף. הוא הביט בבנים שמולו. כולם היו איתו בחדר השינה בבוקר, אף אחד מהם לא נראה כמו חבר שלו.
"אני פה, הארי," ענה הילד שנראה הכי פחות רון מכל החבורה. הוא היה מוצק ונמוך, והשיער שלו לא היה ג'ינג'י בכלל. למעשה, השיער שלו היה שחור כמו פחם, וגם העור שלו היה כהה ונטול נמשים. האף שלו לא היה ארוך ומכוער אלא קטן וסולד. "אתה לא רון," הארי אמר בפליאה.
"מה אתה אומר," ענה לו הַסָפֵק־רון הזה. "אם אני לא רון, אתה לא הארי."
הארי חשב לרגע לפני שהוא ענה.
"כן, אפשר לומר שאני באמת לא הארי," הוא השיב, "אבל, פשוט, מה הסיכוי שגם פה יש מישהו בשם רון וויזלי?"
"מי זה רון וויזלי?" המשיך האולי־רון בטון המפקפק שלו. "בפעם האחרונה שבדקתי, קוראים לי רון הנדלר."
"רון הנדלר?" הארי נשמע מהורהר, "אתה לא נראה הנדלר…"
"זה בגלל שאני שחור?!" רון־לא־וויזלי התעצבן והתקדם לעבר הארי באיום, אבל בן ויורגן תפסו אותו משני צדדיו.
"עסוב, חבר. אוּ לא שווה את הטרחה," אמר יורגן בניסיון להרגיע את הרוחות. בן, לעומתו, הסתפק בלהביט בהארי באיבה.
"בואו נמשיך לשיעור!" הכריזה אחת הבנות בעליצות מאולצת להחריד. הארי חשב שהוא זיהה את הקול שלה מהשיעור הקודם. איך מאסטר גאטה קראה לה? דניאל?
"כן, וכדאי שנעשה את זה לפני שנאחר כולנו ויורידו לנו נקודות ובחופשה נצטרך כולנו ל–" החלה לורה לנאום בנשימה אחת, אבל ניכר כי החבורה הבינה את המסר והמשיכה להתקדם.

יום הלימודים המשיך ורק הלך ונהיה מוזר יותר ויותר. מתברר שלמורה למאגיה היה לוק קלאסי של מכשפה מהאגדות; היא הייתה שמנמנה זקנה בשם מאסטר תֶ'לֶמה, והיה לה אף מעוקל עם שומות בולטות, שיער קש בצבע לבן, שיניים עקומות להחריד, מצנפת שחורה ומחודדת, עור מעט ירקרק, ואם זה לא היה מספיק, היא אפילו ניחנה בצחוק צורמני שהזכיר להארי את המכשפות שדאדלי היה רואה בסרטים המצוירים. הלחשים שהיא לימדה אותם נשמעו כמו דקלומים ילדותיים, והארי נאלץ לשפשף את עיניו בתדהמה לאחר שנוכח לגלות כי הלחש "לימון וחמנית זה טוב – העכברוש הזה צהוב" באמת עובד. הוא יהיה חייב לספר על זה לרון, אבל לרון וויזלי. מאסטר ת'למה הייתה עסוקה בלצחקק ובלעולל אי אלו תעלולים במהלך השיעור כך שהיא לא הבחינה בכך שהארי לא ממש מבין מה קורה סביבו. להארי זה היה די נוח; הוא לא רצה להתעסק עם עוד מורים משונים אחרי התקרית עם מאסטר גאטה בבוקר.
שיעור לטינית שלאחר מכן עבר במתכונת דומה: השיעור כולו התנהל בלטינית, ולמורה כלל לא היה אכפת שהארי לא משתתף פעיל בשיעור שלו. הוא הרבה להרצות להם כשהוא שומר על הבעת פנים חמוצה, וניכר עליו שכמו כל שאר התלמידים – הדבר היחיד שבער לו זה שהשיעור יסתיים והוא יוכל לצאת להפסקה (מלבד לורה שהקפידה לענות לו בלטינית ולנסות לנהל שיחה שלמה בשפה המשונה הזו). משום שהארי לא הבין אף מילה מהנאמר בשיעור, הוא גם לא הבין מה שמו של הפרופסור הזה – או שמא יש לומר – המאסטר הזה. ועם השמות המוזרים שכיכבו עד עכשיו ברשימת סגל המורים, השם שלו בהחלט היה יכול להשתלב מצוין עם שאר הצירופים הלטיניים הזרים.
לאחר ארוחת הצהריים, הארי יצא עם שאר הכיתה לחממות, לשיעור משונה שנקרא "קציר". הארי מעט חשש ממה ששיעור כזה צופן בחובו, בעיקר כי כששאל את וויל ואליוט מה לומדים בשיעור הזה, הם ענו לו, "תשמע, חומר הגלם בשיעורים האלה צריך להגיע מאיפשהו…" ואז התפקעו מצחוק כשראו את הבעת הפנים שלו. ולאחר שכמעט הלקו אותו, הוא כבר חשש ממה שמצפה לו שם.
מה שבאמת ציפה לו שם בסופו של דבר היה גבר משופם ועב כרס בשם אלברט, במלרע, שהתעקש שהוא לא מאסטר אלא רק אלברט. ולא רק זה הפך אותו לחריג בנוף – בניגוד לשאר המורים שלבשו גלימות שחורות, אלברט לבש גופיית סבא מלוכלכת שחשפה זרועות שעירות במיוחד, מכנסיים קצרים, וסנדלים מתפוררות. המחסור ברשמיות לא הפך אותו לאדם חביב ופתוח יותר מהשאר, דבר שהארי גילה די מהר, כשהתחוור לו שמה שהם עושים בשיעור הזה הוא לבתר איברים של בעלי חיים לטובת שימוש עתידי בשיעורים השונים (שאף אחד מהם לא היה שיקויים, בניגוד למה שניתן לצפות). נראה שאלברט מאוד נהנה מהאלימות שנלוותה למקצוע, והדם והמוגלה שניתזו לכל עבר רק גרמו לו לצחוק בפראות. הארי בחיים לא יוכל להסתכל על כנפי עטלף או עיני צפרדע באותו האופן, והוא הרגיש את העוף ותפוחי האדמה שאכל לא מזמן לארוחת צהריים עולים במעלה הוושט יותר מפעם אחת.
פעם הוא חשב שאולי זה עשוי להיות חסר אחריות להשאיר תלמידים בידיהם של אנשים כמו גילדרוי לוקהרט או אוכל מוות במסווה – אבל עכשיו הוא כבר לא היה בטוח מה יותר גרוע.
אחרי שיעור כפול ומייגע בחברתו של אלברט, הארי סוף סוף קיווה למצוא לעצמו זמן לנוח. הוא מעולם לא הרגיש מותש כל כך אחרי יום לימודים אחד, ומבט זריז במערכת השעות הראה לו שבימים הבאים צפויים לו שיעורים משונים עוד יותר.
בדרכו אל המגדל, הארי בדיוק החל לשקוע בפנטזיות על מיטת האפיריון הנוחה שלתוכה ישקע, אבל אז הוא נזכר מה מחכה לו. מאסטר גאטה כבר קבעה איתו פגישה בערב, ואחרי הפגישה המוקדמת שלו איתה הוא לא היה נלהב לקראת שיחה נוספת. אבל בלית ברירה הוא הכריח את עצמו לשנות את מסלולו ממגדל גריפינדור ל… לאן? הוא לא היה בטוח איפה הוא ימצא את המשרד של מאסטר גאטה, והיא לא בדיוק טרחה לספר לו איפה זה נמצא.
למזלו, הוא לא היה צריך לחכות הרבה זמן כדי למצוא מישהי שיוכל להיעזר בה. אם כי כשהארי הבחין בפרצוף שלה, ובתסרוקת שלה בפרט, הוא כבר לא היה משוכנע שהוא רוצה לקבל את העזרה הזאת.
"היי, אממ…" הארי כבר התחיל גרוע. הוא ניסה להיזכר איך קוראים לילדה הזאת. השם שלה היה מעצבן כמעט כמוה.
"מה אתה רוצה?" שאלה לורה, כי בדיוק הארי נזכר בשמה.
"איך אני מגיע למשרד של מאסטר גאטה?"
לורה הביטה בו במבט שהתקשה לפענח את פירושו. היא נראתה כאילו היא בלעה צפרדע.
"נו באמת, מה זה אמור להביע?" היא שאלה, "אתה צוחק עליי שאני חנפנית? חשבתי שעברנו את השלב הזה."
"אה, סליחה?"
"יו, לורה הזאת, עונה לכל השאלות," היא חיקתה מישהו שהוא לא זיהה, "היא מלקקת למורים, היא בטח יודעת הכי טוב איפה המשרד שלהם מרוב שהיא מציקה להם כל הזמן… אני מכירה כבר את ההצגות שלך, אתה יכול להפסיק!"
"אני… אני לא התכוונתי ל…"
"הארי! בוא!" וונדי קראה לו מאחור ומיהרה אליו.
לורה גלגלה עיניים. "הנה עוד צלע ברביעייה המעצבנת שלכם," היא הפטירה לעברו.
וונדי הדביקה אותם. "את לא צריכה להתעצבן, לורה," היא אמרה לה בחיוך מקסים, אם כי לורה לא הוקסמה מהחיוך הזה במיוחד. איך היא לא הוקסמה? זה היה חיוך כך כך – הארי קטע לעצמו את חוט המחשבה והשתדל להישאר מפוקס.
"חשבתי שכבר עברנו את השלב הזה של לצחוק עליי, לא?" לורה שאלה ברוגז קל, "חשבתי שדיברנו על זה מספיק!"
"את צודקת," וונדי ניסתה לפייס אותה, "אבל הארי, כמו שבטח שמת לב, לא במיטבו היום."
"חה חה, כן," צחקקה לורה והחניקה נחירה תוך כדי, "השאלה שלך למאסטר גאטה בשיעור. איזו השפלה."
ואז אורו עיניה של לורה.
"בשביל זה אתה צריך ללכת למשרד שלה! היא בטח תעניש אותך שם, חוץ מהמלקות שבטח קיבלת!" והיא דילגה לה משם באושר, משאירה את הארי המום ואת וונדי מעט מובכת.
"אהמ, טוב," וונדי צחקה באי נוחות, "אני מבינה. וויל ואליוט סיפרו לי הכול, אתה לא הארי שאני מכירה. נכון?"
הארי נשם לרווחה. "איזו הקלה, תקשיבי," הוא אמר, "עכשיו אני יכול לשאול באופן חופשי איפה המשרד של מאסטר גאטה."
"אה, אני אלווה אותך אם אתה רוצה. אני חושבת שתזדקק לליווי, הטירה שלנו קצת מסובכת להתמצאות עבור אנשים חדשים."
"אני לא חדש, אני מכיר את הטירה הזאת!" הוא התגונן. "לפחות גרסה כלשהי שלה…"
"להזכיר לך מי נפל למדרגה נעלמת הבוקר?" היא עקצה אותו. היה משהו בדבריה. הוא לא מסוגל להסתדר פה לבד.
הארי משך בכתפיו והחל ללכת בעקבותיה.
"אני מתנצלת בקשר ללורה," היא אמרה לו בעודם הולכים אל הלא נודע, "לה ולארבעתנו – כלומר, אני, אליוט, וויל ו… ואתה? אני לא יודעת איך להגדיר את זה בדיוק – אבל לארבעתנו יש היסטוריה קצת לא נעימה איתה."
"הארי שלכם נשמע כמו אדם לא כל כך נחמד," הארי הודה, "אבל אני חושב שלורה קצת הרוויחה את ההתנהגות הזאת ביושר. היא לא מצאה חן בעיניי מהרגע שהפה שלה נפתח."
וונדי חייכה. "טוב, נראה מבחינתה שזה הדדי, עם השמחה לאיד שהיא הפגינה. אבל אל תדאג, אתה מוקף באנשים ממש נחמדים. יש את ויולט ודניאל שגם ישנות איתי ועם לורה בחדר השינה, ויש את רון שהכרת אותו כבר."
"לא הייתי מסכם את זה כהכרות טובה במיוחד," הארי ענה בפרצוף חמוץ.
"כן, זה קצת לא היה ברור העניין הזה," וונדי המשיכה, "ויש את יורגן שהגיע אלינו מחילופי תלמידים מדורמשטרנג ונשאר פה לשנה נוספת כי הוא פשוט התאהב במקום, ואת בן שהוא אדם טוב, וכמובן שלא שכחנו את וויל ואליוט, שכבר יצא לך להכיר אותם. והיי, ברי! אתה בן זוג של ברי, והיא מהממת!"
"כן… לא יודע," אמר הארי, "הרושם הראשוני שלי עליה מסתכם בזה שהיא הפריעה לי לאכול הבוקר."
וונדי צחקה. "מה מאסטר גאטה רוצה ממך?" היא שאלה, "הבנתי שהיא לא הלקתה אותך בסוף."
"כן, היא… היא גם הבינה שאני לא שייך לכאן, אני מניח," ענה הארי, "והיא קראה לי אליה למשרד כדי ללבן את העניין או משהו בסגנון."
"נשמע כמוה," הסכימה וונדי, "הגענו!"
הם עמדו מול דלת המשרד שהארי יכול היה להישבע ששימש כחדר הגביעים בהוגוורטס המקורית.
"אז… שיהיה לך בהצלחה," וונדי אמרה בשקט. "כל עוד לא תעצבן אותה ותדבר כמה שפחות – תהיה בסדר."
היא הלכה לדרכה, והארי נאנח. הוא לא האמין שהוא עומד להקיש על דלת חדר הגביעים ולצפות שמורה מלחיצה תפתח לו את הדלת, אבל מה יש לו לעשות?
הוא דפק בעדינות על הדלת.
"רק רגע!" נשמע קולה של מאסטר גאטה מבפנים, והארי המתין.
הוא הביט סביבו בזמן שחיכה, בניסיון להפיג את המתח. הדיוקנאות נראו מנומנמים והנרות החלו להיכבות. הוא ראה זבוב מעופף לו בהמשך המסדרון, ועכברוש קטנטן מתרוצץ לו על הרצפה. הוא גם ראה חתול ג'ינג'י עם פרצוף פחוס ורגליים עקומות משוטט בעקבותיו.
"קרוקשנקס?" הארי שאל פתאום, והחתול הביט בו. "פרראווו?" הוא שאל את הארי.
דלת המשרד נפתחה ומאסטר גאטה עמדה בפתח. "ערב טוב, הארי פוטר," היא בירכה אותו.
"הממ, מה?" הוא שאל בהיסח הדעת, והתיק את מבטו מהחתול האדמוני. מאסטר גאטה הביטה בו בריכוז.
"היכנס," היא הורתה לו. הוא הנהן והביט שוב לעבר קרוקשנקס, אלא שהחתול כבר לא היה שם.

המשך יבוא...

חתול שנע בין העולמות!
קורליין משהו.
יופי של צמד פרקים, מותח וגם מעניין, הייתי רוצה לקרוא עוד על הגרסה האחרת של הוגוורטס, אבל בטוח לא ללמוד שם עם העונשים האלה.

בפרק הקודם הארי התוודע לתלמידי הבית שלו ולשיעורים המשונים, ולאופי המוזר של הוגוורטס ההזויה. אליוט, וויל, וונדי ומאסטר גאטה הבינו שהארי אינו האדם שהיו רגילים לפגוש, ומאסטר גאטה הזמינה אותו לבירור במשרדה. אלא שרגע לפני שנכנס פנימה, חלף על פניו לא אחר מאשר קרוקשנקס.


פרק אחד עשר

הארי נכנס אחרי מאסטר גאטה למשרדה, כאשר דמותו הכתומה של קרוקשנקס עוד מטרידה את מנוחתו. איך הוא הגיע לכאן? והאם, מאותה הדרך בה הגיע, אפשר גם לחזור? האם הארי יוכל לחזור איתו?
"שב," מאסטר גאטה החוותה בידה לעבר כיסא קטנטן שנח לו מול שולחן הכתיבה שלה. בשעה שהתיישב, היא נקשה באצבעותיה והדלת נסגרה בטריקה שהקפיצה אותו במקומו.
"אני מתנצלת," היא אמרה, אבל בכלל לא ניכר עליה שהיא מתנצלת על הטריקה ההיא. היא חיטטה במגירות השונות והצפופות והוציאה בקבוקון קטן ושחור. "אני פשוט מוכרחה לעשות את זה," היא הסבירה. ואז, למרבה חלחלתו של הארי, היא פתחה בעדינות את הבקבוקון, הסירה את רטייתה, וטפטפה מעט מתוכנו של הבקבוקון למה שהסתתר מאחורי הרטייה. הארי השתדל שלא להסתכל עליה בשעה שעשתה את זה, ובמקום זה בחן את המשרד הקטן והצפוף שלה, שכלל לא הלם אישה במשרה ניהולית גבוהה. הארי הרגיש פחות חנוק בבקתה של האגריד, והוא בקושי יכֹל להתרווח בכיסאו בלי ל‏היתקל בכלי החרסינה שנחו על השידות הנמוכות או בארונות הגבוהים שהתנשאו מאחוריו, ושנטו מעט קדימה כדי להתמודד עם כובד משקלם. מלבד כל הריהוט הדל הוא גם ראה דלת בצידו השני של החדר – דלת שנראתה מעט יותר יוקרתית ומעוצבת משאר מה שראה במשרד.
מאסטר גאטה היטיבה את רטייתה מחדש. "אני מתנצלת שוב," היא חזרה על דבריה, "זו התרופה שעליי לקחת בשביל הטיפול בעין שלי."
הארי הצטמרר. "אפשר לשאול איך…?" הוא החל לשאול, אבל המבט על עינה הבריאה של גאטה הרתיע אותו כל כך שהוא עצר את עצמו. לא, זה לא זמן טוב לשאול מה קרה לעין שלה. והוא גם לא רצה לחשוב על מה שהתרופה הזאת כבר יכול לעשות.
"אז נתחיל," היא התיישבה מולו, "שמי אתנה גאטה. זה שנתיים שאני מכהנת כראש בית גריפינדור – בית הלוחמנות וחירוף הנפש, שצבעיו הם אדום וזהב וסמלו הוא אריה."
"כן כן, את כל זה אני כבר מכיר," הארי ציין, "יש את זה גם במקום ממנו אני בא."
גאטה התרשמה. "אז העולמות שלנו לא כל כך שונים אחרי הכול," היא אמרה.
"גריפינדור זה אומץ, רייבנקלו זה למדנות, הפלפאף זה טוּב לב, וסלית'רין זה… ובכן, זו חיבה לטהורי דם, אני מניח…"
גאטה הרימה גבה. "נשמע מעט עממי ביחס להגדרות אצלנו, אם כי לא ירדתי לסוף דעתך. מה הכוונה 'טוהר דם'?"
"זה…" הארי היסס, "זה דרך ביטוי של קוסמים שחושבים – ויש לציין שאני ממש ממש לא מסכים איתם, כן? – אבל הם חושבים שהם טובים יותר ממוגלגים, ולכן הם חושבים שקוסמים שנולדו למוגלגים הם פחות טובים מקוסמים שנולדו לקוסמים."
גאטה נראתה המומה. "מה זאת אומרת? האם ניתן להסיק מכך שאתה לא חושב שאנחנו טובים יותר מהמוגלגים?"
"סליחה?"
"אתה לא סבור שעצם ירידתנו למחתרת היא עוול היסטורי שיש לתקנו?" היא חידדה את שאלתה.
"אה…" הארי גמגם, "פרופסור – כלומר, מאסטר – אני לא חושב שזה–"
"אם בעולם ממנו באת, הדעה הרווחת היא שהמוגלגים לא נחותים מאיתנו, יהיה לך קשה מאוד להסתדר כאן בעולמנו," היא הסבירה, "משום שאנו מכירים בעליותנו הטבעית. ואם יורשה לי," היא הגניבה מבט חטוף לכיוון הדלת, "אני ממליצה לך בחום לעשות ככל הניתן כדי להשתלב פה כהלכה, ולהסתיר עקרונות ואמונות למיניהם שעשויים להבליט אותך בקהל."
הארי הנהן בדממה. נראה היה שהיא מסתירה דבר מה, אבל הוא חשש לשאול.
"אז אני מכהנת כראש בית גריפינדור וכמורה לאלכימיה בבית הספר. בעבר הייתי קוסמת התקפית מטעם משרד הקסמים, אך הקריירה הזאת לא המשיכה לאורך זמן, ובחרתי לקחת את הידע המקצועי שרכשתי ולשלב אותו עם התשוקה שהתעוררה בי להוראה וחינוך. נכון, אמנם אני מלמדת אלכימיה ולא קסם התקפי," היא החליפה מבט מריר נוסף עם הדלת, והארי תהה אם הדלת הזאת מעורבת איכשהו בניפוץ חלומותיה, "אך מדובר באומנות יקרה מפז, כפי שנוכחת לדעת בשיעור האחרון. יתר על כן אני גם מכהנת כאחראית המשמעת הראשית וכסגנית הדיקן."
היא השתתקה, והארי הבחין במעט טינה בקולה, בייחוד בכל הקשור לחלק האחרון של המשפט.
השתיקה נמשכה קצת יותר מדי זמן, עד שהיא אמרה לבסוף, "ובכן, הארי פוטר, אני סבורה שהגיע תורך לספר על עצמך."
"אה, כן," הוא התעשת, "קוראים לי גריפינדור ואני בבית הארי פו – כלומר – קוראים לי הארי פוטר ואני בבית גריפינדור."
"קצת יומרני מצידך להשוות את עצמך לגודריק גריפינדור," היא העירה בעוקצנות.
"כן, סליחה," הוא צחק בעצבנות, "אז אני לומד בהוגוורטס קצת אחרת, שבה למורים קוראים 'פרופסורים', ושבה לראש הבית קוראים מינרווה מקגונגל, ושבה המנהל הוא רק מנהל ולא ראש פקולטה."
אתנה עיקמה את אפה. "האם תוכל להתמקד יותר בלהרחיב על אודותיך במקום להקניט את המסורות העתיקות שלנו?"
"כן, סליחה," הארי חזר על עצמו, ובלע את רוקו. "אז כשהייתי בן שנה, קוסם אפל ניסה להרוג אותי, אבל ההורים שלי הקריבו את עצמם למעני, וכך קיבלתי את הצלקת הזאת."
"ככה?" אתנה הופתעה, "קצת טראגי בהשוואה למקור."
"מה קרה להארי שאת מכירה?"
"הוא מת בלידתו."
"מה?!" הארי נבהל.
אתנה הנהנה. "אמא שלו הטילה עליו לחש מיוחד שיחייה אותו בתמורה לחייה שלה. אבל כמו בכל דבר, היה לזה מחיר, וכך הארי שלנו קיבל צלקת בצורת מכת ברק.."
הארי נגע בצלקתו בעדינות. הוא כבר הספיק לשכוח שהיא שם לאור כל התלאות שעבר מאז תחילת השנה. "אני חושב שהארי שלכם חווה חוויה לא פחות טראגית מהארי שלנ – כלומר – ממני."
"והוריך, אני מניחה, הרגו את הקוסם האפל ההוא בשעה שהקריבו את עצמם," שיערה אתנה.
"לא," הזדעזע הארי, "הם לא הרגו אותו. אבל כשהוא ניסה להרוג אותי, הקללה שלו חזרה אליו בגלל כוח האהבה, אם הבנתי נכון."
אתנה החניקה צחוק. "וככה הוא מת? אהבה?"
"לא יודע. ככה דמבלדור אמר לי," הארי הרגיש פתאום נורא נבוך. "דמבלדור הוא המנהל של הוגוורטס. כאילו, של הוגוורטס שלי. וגם וולדמורט לא בדיוק מת, הוא הפך לצל של עצמו או משהו כזה."
"וולדמורט זה הקוסם האפל ההוא?" אתנה שאלה, והארי הנהן. הוא לא היה רגיל לשמוע קוסמים מזכירים את שמו בקור רוח שכזה.
"ובכן, צצות לי שאלות רבות בנוגע לוולדמורט הזה, הארי, אבל אני מעדיפה להתמקד בסיפור חייך ולא בסיפור חייו של אדם שמעולם לא היה קשור לשיחה הזאת. אז מי גידל אותך? דמבלדור?"
"לא, הדודים המוגלגים שלי," ענה הארי, ועל פניה של אתנה ניכרה אימה טהורה.
"אני… אני מתנצלת, לא העליתי בדעתי שגדלת עם אנשים כאלה בתנאים כה מחפירים," היא אמרה.
"הו, הם היו איומים, זה נכון," ענה הארי, "אבל לא כל המוגלגים כאלה."
אתנה החמיצה את פניה. "הארי שאני מכירה גדל אצל אביו שנשאר חי, ואצל אמו החורגת. אתה תשוב אליהם בחופשת חג המולד, אם יתמזל מזלכם ולא תסיימו בתחתית טבלת הבתים עד סוף השליש."
להתארח אצל אנשים זרים בחג המולד? זה לא מצא חן בעיניו בכלל. למעשה, הוא בכלל לא תיכנן להישאר בהוגוורטס ההזויה הזאת עד אז. "אבל אני אוכל להישאר פה אם ארצה, נכון?"
"אולי בהוגוורטס שלך ההחלטה הייתה נתונה לרצונותיהם של התלמידים, אך כאן שערי בית הספר ננעלים בחופשות, למעט תלמידי הבית שמסיים בתחתית הטבלה, שנשארים לנקות את הטירה."
הארי הביט בה בהלם. הוא חייב להימלט מהמקום הזה כמה שיותר מהר.
"ובאיזה גיל הגעת להוגוורטס?" היא שאלה, "בגיל אחת עשרה, כמו אצלנו?"
"כן," הוא הנהן.
"וכיצד מויינתם לבתים?" היא המשיכה לשאול.
"אה, אממ," הארי היסס מעט. אם קסם האהבה נשמע לה מגוחך, מה היא תחשוב על מצנפת מזמרת?
"אז יש כובע כזה," הוא ענה במבוכה, "והוא –"
"מצנפת המיון, כמו אצלנו," אתנה אמרה בהקלה, "אני מבינה לליבך. גם אני לא סובלת את השירה שלה בכל שנה. מבין המסורות העתיקות, אותה אני מחבבת פחות מכולן."
הארי הנהן. הוא לא ממש ידע איך להגיב. והוא גם לא היה צריך, כי אתנה המשיכה לשאול.
"אז אני מניחה שזה השלב שבו אתה מספר לי מה הוביל אותך לכאן."
"אני לא יודע," הודה הארי. "באמת שלא. אבל אפשר לומר שבהתחשב במאורעות המוזרים שליוו אותי מתחילת שנה, להתעורר במקום הזה לא בדיוק נחשב שבירת שגרה."
כעת גאטה נראתה מסוקרנת. היא לא אמרה דבר, אבל היא בהחלט שידרה לו שהיא מעוניינת שהוא ימשיך.
"זה התחיל בלילה שאחרי סעודת פתיחת השנה," הארי פתח. האווירה בחדר נהייתה מתוחה, בדיוק כמו אותו הלילה בו פרוואטי סיפרה את הסיפור ההוא על ברהאמה. "זה היה אמור להיות סתם עוד ערב גיבוש של השכבה, אבל אז ראיתי אותו."
"את מי? את וולדמורט?" שאלה גאטה, ובהארי הפציע חשש שוולדמורט והרעיונות שלו מתחילים למצוא חן בעיניה. הוא הניד בראשו לשלילה.
"זה היה אנדי. ולמרות שזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו, כולם התנהגו כאילו הם מכירים אותו שנים. והראיות המשיכו להצביע נגדי. נראה שכל ניסיון שלי להוכיח שהוא לא קיים נגמר בכישלון, ובסוף… בסוף גיליתי את האמת."
"מה גילית?" שאלה מאסטר גאטה.
"גיליתי שאני טועה, ושאנדי היה קיים כל הזמן הזה. וחשבתי שזה ייגמר בזה. עד שהיום בבוקר התעוררתי במקום הזה."
"ומה גרם לך להתעורר במקום ה– רגע, סלח לי. אני חושבת שקוראים לי," היא אמרה פתאום. היא נעמדה בנוקשות, ניגשה אל הדלת המסתורית בצידו השני של החדר ועברה דרכה במהירות. הארי המופתע שמע צליל נקישה המעיד על נעילה מכיוון הדלת. הוא לא הספיק לראות אפילו רגע חטוף שייתן לו קצת מידע לגבי מה שמסתתר בצד השני.
מה הוא אמור לעשות עכשיו? להמתין? הוא לא יודע מה היא עושה שם וכמה זמן זה ייקח לה.
קדימה הארי, לשבת פה כמו גולם לא יספק לך תשובות, צייץ קול קטן ומשכנע להפליא.
"אתה צודק," אמר הארי בקול, ותהה אם הוא באמת מאבד את שפיותו. הוא קם וניגש לדלת, מבלי לדעת מה ימתין לו שם, אבל קולות ששמע מבעדה גרמו לו לקפוא במקומו.
"אתנה," אמר קול זר. הארי לא זיהה אותו, אבל משהו בו גרם לו לחוש באי נוחות.
"האם את זוכרת מה קדמונינו לימדו אותנו?"
"בוודאי, אדוני הדיקן," קולה של גאטה נשמע בתשובה, אם כי הארי התקשה מעט לזהותו. בעוד שמולו ומול חבריו לכיתה היא שמרה על סמכותיות וקור רוח, כעת היא נשמעה מעט שברירית מהרגיל.
"עלינו לשמור על עירנות מתמדת אל מול כל סימן שנשלח אלינו, אתנה," הוא המשיך בקול נמוך, "ובדרכי למשרד אכן ראיתי סימן כזה."
נשמעה דממה לכמה שניות, ואז קולה של מאסטר גאטה נשמע שוב. "מה ראית, אדוני הדיקן?" היא שאלה בהכנעה מסוימת. או שמא היה זה פקפוק? הארי התקשה לפענח את טון דיבורה.
"חתול אדמוני," ענה בעל הקול, "סימן ההיכר לרוחות אפלות השוכנות בקרבת מקום. לא ראיתי חתול אדמוני מימיי, אתנה."
"אני מבינה, אדוני הדיקן."
"אינך מבינה. זהו הדבר שאבותיי ואבות אבותיי תמיד הזהירו אותי מפניו," הוא המשיך בקולו הקר, "בכתביהם העתיקים. חתול אדמוני, עקום רגליים ופחוס אף, שיביא למפלת כל החוזה בו."
הארי חשב לעצמו בשעשוע שרון בוודאי היה שמח לשמוע את זה. הוא תמיד הקניט את הרמיוני על כך שהחתול שלה הוא התגלמות כל הרוע בעולם.
"ואתה בטוח שזה מה שראית, אדוני הדיקן?"
"בוודאות. מרחק מטרים ספורים מהמשרד," הוא ענה, והדבר הבא שאמר גרם לדמו של הארי לקפוא: "האם הבחנת לאחרונה במשהו שיוצא מגדר הרגיל?"
"אני לא בטוחה שאני מבינה אותך, אדוני הדיקן," מאסטר גאטה ענתה לו.
נשמעה אנחה מכיוונו של הדיקן. "מעולם לא היית חדה במיוחד, בניגוד כה צורם לשמך, אתנה," הוא העיר בנבזיות. "האם נתקלת במשהו שלא היית אמורה להיתקל בו? משהו מוזר? שונה? חריג? מחזות משונים? קולות שלא אמורים להישמע? אולי אחד התלמידים מתנהג באופן שהוא לא אמור להתנהג?"
הארי היה צריך להצמיד עוד יותר את אוזנו כדי לשמוע את המשפט הבא של מאסטר גאטה.
"ל – לא, אדוני הדיקן. לא שזכור לי."
"נו, נו…" הוא ענה בכובד ראש, "האם אני צריך להזכיר לך, אתנה, שרוחות אפלות עשויות להתגנב לעולמנו? האם עליי להזכיר לך את הסכנות הרבות להן ניחשף לולא נבחין בהן בזמן?"
"אין צורך, אדוני הדיקן," אתנה ענתה לו בקול רם מעט יותר, ועם שמץ קל של מרירות, "אני זוכרת היטב את הכשרתי מתקופתי כקוסמת התקפית."
"ובכן, במבט ראשון לא נראה שזה ניכר עלייך. אז אשמח אם תדווחי לי על כל חריגה שאת רואה."
"אתה יודע, הארי, זה קצת לא נעים לי."
אבל המשפט הזה לא בא מאף אחד מהמורים מהצד מבעד לדלת, וכשהארי שמע את זה מטווח אפס הוא כמעט החליק וקרס אל המדפים מאחוריו.
"מה יש? אף פעם לא שמעת דלת מדברת? תתרחק ממני, אתה יודע שזה לא יפה לצותת לאנשים. אני אומרת אותך לדיקן."
הדלת הוארה בזוהר כחלחל וליבו של הארי הלם בפראות בבית החזה שלו. הוא הסתער לעבר דלת היציאה מהמשרד וניסה לפתוח אותה בכוח, אבל היא הייתה נעולה.
הארי שמע את הדלת השנייה – זו המדברת שגאטה עברה בה קודם – נפתחת. הוא הסתובב במהירות והספיק לראות בחטף גב של כיסא מנהלים עם משענת גב גבוהה במיוחד לפני שגאטה סגרה את הדלת מאחוריה ונעמדה מולו. עינה האחת נראתה נסערת מאוד. היא צעדה אליו במהירות ולחשה על אוזנו: "אם בהוגוורטס שלך היית ילד מיוחד שניצל בעור שיניו ממכשף אפל, פה אתה ילד רגיל. רגיל. מוטב שתשוב כעת למגדל גריפינדור ותשמור על פרופיל נמוך."
"ד־דלת" פלט הארי, שלא הצליח לאזור אומץ כדי להוציא מילה נוספת מפיו.
גאטה הקישה באצבעותיה והדלת נפתחה מאחוריו. "לְמה אתה מחכה? עוף מפה!" היא לחשה כשהארי ברח משם בריצה. את הדרך למגדל גריפינדור הוא היה יכול לעשות גם בעיניים עצומות, ואכן הוא הגיע לשם במהרה, כשהוא לא מבין למה גאטה נתנה לו לברוח ככה. בסופו של דבר הוא נעצר מול המקום בו תמונתה של האישה השמנה הייתה אמורה להתנוסס בגאון, אבל דיוקנו של קבצן לבוש סחבות, מקומט וחסר שיניים המתין לו שם ונופף לו בחביבות.
"מה הסיסמה?" הארי שאל בלחץ.
"הו, זה מה שאני אמור לשאול אותך," אמר הקבצן בעליצות, "וכדאי שתמהר, כי שעת העוצר כבר חלפה לפני שבע דקות."

המשך יבוא...

ושבה.
אני מניחה שכוונתכם היתה ל"שמה?"
פרק חביב, אני מחבבת את ההשוואות, את הדלת הפטפטנית ואת קרוקשנקס.
בהצלחה להארי עם השרת של העולם המקביל!

האארגגגגגג
קראתי את כל הפרקים ביום אחד. אתם מדהימים, שניכם!
כן המשך וכל הדבר הזה
אבל הכתיבה שלכם מרגישה כמעט כמו רולינג!

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? מתיישב על המחשב וקורא "אנדי"!
הקיצר פרק מעולה

פספוסים

לאור אילוצים בלו"ז לא יכולנו לפרסם את הפרק היום. במקום זה תקבלו פספוסים של הפרק הקודם כמו במתכונת הישנה. קריאה מהנה!

"פטפוטים בלאבוש קוקו שפיץ," היא אמרה. "סליחה, הייתי חייבת להוציא את אז אחרי כל כך הרבה זמן בלי פספוסים. ג'יז, איזו הרגשה טובה זו."
"דמבלדור?" הארי שאל, "זה אתה?"
גאטה חייכה במסתוריות ואחזה בסנטר של עצמה. מתברר שזו הייתה מסכה, ועכשיו כשהיא הורידה אותה, התברר שכל הזמן הזה היא הייתה –
"לוקהרט!" הארי הופתע.
"כןכן, אני ולא שרף," לוקהרט התפייט.
"מ… מה אתה עושה פה?" הארי שאל בהפתעה.
"אני ולא מלאך," המשיך לוקהרט לצטט מההגדה של פסח, "וואו! כמה טוב לחזור ולהשתמש בשתי העיניים שלי!"
"מה קורה פה?" הארי שאל, ואז הוא ולוקהרט קפאו במקומם והמתינו שהכותב השני יסיים את הפספוס הזה.
אבל הכותב השני, הוא מעולם לא חזר. יש האומרים שהוא נתקע בשיחה עמוקה עם חברו (ולא סתם חבר, חבר שהוא ממש אח. יא אללה.) ונטש את הכותב הראשון עד יומו האחרון. איש לא יודע מה קרה מאז.

פספוסים לפספוסים

כי לפעמים תוך כדי שאנחנו סוטים מהנושא אנחנו סוטים עוד יותר מהנושא. רגע על מה דיברתי?

אבל הם לא סתם קפאו במקום. מסתבר שבזמן שהם לא שמו לב הם עברו מהטירה של הוגוורטס לקנדה.
"זהו, אנחנו בקנדה," ציין לוקהרט, "למקרה שלא שמת לב."
"איך אפשר שלא?" שאל הארי, "בוא לקניון!"

-~-

"מה דלת כזאת עושה במקום עלוב כמו זה?" שאל הארי בשריקה.
"שתוק יא מטרידן," ענתה הדלת.

-~-

זה כזה היה קצת נוטה מרוב שזה היה אחד על השני מבינים זה היה כזה כמו איזה מגדל פיזה כזה והארי פחד כזה שזה יפול מקרט(ג'ו(רג' הר(ינגו סטאר)איסון))נ(לנון)י עליו וזה

-~-

"אז נתחיל," היא התיישבה מולו, "קוראים לי אתנה גאטה. אני לא יכולה לספר לכם מה שם המשפחה שלי, זה מסוכן מדי. אה רגע, הרגע אמרתי אותו! שיטטט לאאאא היירקים בעקבותיייי!!!!"

-~-

"בגלל כוח האהבה, או לוקשים אחרים בסגנון שדמבלדור מוכר לי."

-~-

הדלת המסתורית נפתחה לפתע ואדם נרגש הציץ מתוכה.
"מישהו הזכיר כובעים?" הוא קרא, שולף ערימה של כובעים מגוונים. היה שם כובע בוקרים, כובע ליצן, כובע מצחייה, כובע מתקפל, כובע טייפ סי, כובע בלוטוס, כובע שוקו בננה, כובע שוקו שוקו, כובע וניל עם פצפוצים, ועוד הרבה כובעים עם גימיקים שרק מקשים עליך לחבר אותם לטלפון.

-~-

"אני לא יודעת אם זו בריטני ספירס או לא," המשיכה גאטה, "כי לפעמים היא נראית כמו בריטני ספירס אבל קצת שונה."
"אה," גילויי הלב של אתנה נהיו מוזרים יותר ויותר.
"אין לי מושג על מה את מדברת," אמר הארי, שלקח את התפקיד של מאיר.
"אבל כבר ראית את זה. שיו, אתה יודע שפעם ראיתי גוט טאלנט, אבל של אמריקה, והיידי קלום הייתה בשופטים? איזה שם משפחה מצחיק יש לה, נכון?"
"טוב אחי," ענה הארי.
"למה הדרקון שונא את ברני אבל?" קוננה אתנה, "הוא אחלה דמות!"
"אוקיי," המשיך הארי ותהה מתי כל זה יסתיים.
"שמת לב לזה שסיימון קאוול נשמע ממש כמו אביב גפן?" אתנה המשיכה בשלה.
"אוקיי אחותי, איבדתי אותך לגמרי," אמר הארי, "מתי לוקהרט והקרדיטים שלו יגיעו כבר?"
"אתה יודע, שניים מהחבורה היו היפים לתקופה," ציינה אתנה בידענות. כזו היא – אלת החוכמה.

-~-

"את מי?" שאלה גאטה וכססה את ציפורניה.

-~-

"את מי? את וולדמורט?" שאלה גאטה. הארי מעט חשש שוולדמורט והרעיונות שלו מתחילים למצוא חן בעיניה.
"יותר גרוע," הארי אמר בקול נמוך, מכוון את הפנס לפרצופו. "את אנדי."
"מי זה אנדי?"
"ב ד י ו ק."
"כ ן."
"מה נהיית לי שירה."

-~-

הארי קם. הארי הולך להשלים בגרויות. הארי לא עצוב. הארי אחר כך יאכל גלידה וישכח מכל הצרות שלו.

-~-

"אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב. שיט! הארי לא אוהב אותי ):"
"למה כל המנהלים בכל היקומים הם מטרידנים?" תהתה גאטה באכזבה גלויה.

אני מתהה
המשך דחוף

בפרק הקודם הארי ניהל שיחה עם סגנית המנהלת ועם דלת, ואף האזין לשיחה של הדיקן ומאסטר גאטה, שבישרה לו כי מוטב לו שישמור על פרופיל נמוך לעת עתה. אה והוא גם נתקע מחוץ לדלת בשעת העוצר כשהוא לא יודע מה הסיסמה כדי שתהיה איזושהי המשכיות מהפרק הקודם.

פרק שניים עשר

"רגלי קרפד."
"לא ולא."
"סנפירי צלופח."
"שלילי."
"ורד הגליל" ניסה הארי.
"אה־אה," הניד הקבצן בראשו.
"ורד יריחו?"
"נופ."
"שושנת יריחו!" הצהיר הארי.
"אוי, היה את זה לדודה שלי פעם," הקבצן נראה מהורהר, "אבל לא."
הארי נאנח. "קדמא ואזלא?" הוא שאל בתקווה.
"הסיסמה הזאת הוחלפה לפני שבועיים," השתעשע הקבצן.
לא היה טעם. הוא לא הולך להיכנס לחדר המועדון בזמן הקרוב.
הארי תהה מה קורה לאנשים שנמצאים בחוץ אחרי שעת העוצר, דבר שגרם לו לחשוב על החלופה האפשרית של בית הספר הזה לפילץ'. הוא ניער את ראשו בגועל רק מהמחשבה.
"אם אתה משועמם, אנחנו יכולים לשחק קלפים," הציע הקבצן. "אומנם אני קצת חלוד, אבל בימי הזהב שלי הייתי נחשב אלוף היניב המתפוצץ."
"סלח לי?"
"נו, יניב מתפוצץ?" הקבצן ניסה לרענן את זכרונו של הארי לשווא, אבל אז הבעת פניו התקדרה. "אתה שורד מוגלגים, לא כך?"
"שורד מוגל – מה?!" תמה הארי.
"נו טוב. במה מוגלגים אוהבים לשחק? אבן־שרביט־גלימה? אה, סליחה, אבן נייר ומספריים?"
ואז הדיוקן התפצל לשניים. "אוי, לא שוב!" נאנח הקבצן וקיפצץ לאחד החצאים של הדיוקן.
בכניסה לחדר המועדון עמד הילד ההוא עם האף הגדול והשיער המסורק. הייתה לו הברה אחת בשם, אבל הארי לא הצליח לזכור אותה.
"הארי?" הוא שאל בבלבול, "מה אתה עושה פה בחוץ?"
"אני לא יודע מה הסיסמה," הסביר הארי.
"איך לא? אתה הצעת אותה למדריכים," הוא ענה.
"לא, אני לא!" נאנח הארי, "אולי זה היה ההארי השני ש–"
הילד הרים גבה והארי מיד עצר את עצמו. נאומו האיום של הדיקן עלה שוב במוחו, יחד עם אזהרתה של מאסטר גאטה.
"אה," הארי גיחך באי נוחות, "כאילו, אין הארי שני! בטח התבלבלתי עם הארולד מהשנה השביעית."
בן (הארי סופסוף נזכר בשם שלו) המשיך להביט בהארי בחוסר אמון. "מי זה הארולד?" הוא שאל ביובש.
"אה… התכוונתי – הארווי?" ניסה הארי בהיסוס.
בן המשיך להביט בהארי בעיני עגל, ואז הניד בראשו בייאוש. "אני כל הזמן שוכח שאתה מסתובב עם ברי והחברים הרייבנקלואים שלה. אני לא מכיר אותם, הארי. בוא, נו."
הקבצן, שדיוקנו כבר הספיק להיסגר בינתיים, הביט בבן בציפייה. "סיסמה?" הוא שאל.
"שופר מהופך," ענה בן, והקבצן זז הצידה כדי לאפשר לדיוקן להיחצות לשניים. בן טיפס פנימה והארי בעקבותיו, שם הוא ראה את יורגן ורון הנדלר, וגם את אחת הבנות – ויולט היה שמה? הארי לא היה בטוח.
"הארי?" היא פנתה אליו, "מה עשית עד עכשיו בחוץ? העוצר כבר התחיל!"
"אה… הייתי אצל מאסטר גאטה," הוא חייך בהתנצלות וניסה לשדר שהעסקים כרגיל, "אתם יודעים, העונש שלה…"
"שמענו אותך מפטפט עם ג'רי הקבצן בחוץ, לא הבנו למה נתקעת ככה," רון הסביר, "אז אני רואה שטוב ששלחנו את בן שיפתח לך את הדלת."
בן החזיר לרון מבט עצבני, אבל רון לא שם לב.
"כן, תודה," גיחך הארי במבוכה, "אני, אה, אעלה לישון."
והוא עלה לישון. למרות שקשה להגדיר את זה לישון. הארי שכב במשך הלילה בעיניים פקוחות, וחשב על הרבה דברים. הוא חשב על הפגישה שהייתה לו עם מאסטר גאטה, ועל השיחה שצותת לה, ועל וונדי, שהיופי שלה הצליח לבלבל אותו, ועל קרוקשנקס שאיכשהו הצליח להגיע לשם גם כן, ולסמל את מפלתו של הדיקן? הארי הרגיש שהוא לא מבין דבר. כאב לו הראש, ובכל פעם שהתחיל לחשוב על אחד מהדברים האלה, הוא תמיד חזר לגן הפסלים העתיק. לא היו לו תשובות לאף אחת מהשאלות שהטרידו אותו, ובכל זאת הייתה לו הרגשה משונה שהשאלה הזאת תוביל אותו לכל התשובות שהוא מחפש.

הארי השכים יחד עם שותפיו החדשים לחדר. הוא כבר היה די בטוח שהוא יודע את השמות של כל הנוכחים.
"בוקר טוב!" אליוט קרא, וכולם ענו לו במקהלה. מתברר שזה נוהג קבוע שלהם, כמו גם לנסות לתפוס את השירותים לפני יורגן.
הארי סיים להתארגן מוקדם וירד לחדר המועדון כדי להמתין לשאר חבריו. היו שם כמה תלמידים משנים אחרות, כמו שני תלמידי שנה ראשונה שבחנו את לוח המודעות, נערה עם סיכת מדריך שהתחממה אל מול האח, ילדה בלונדינית שהחזיקה עיתון במהופך לנגד עיניה, תלמיד ש–
רגע אחד. שיער בלונדיני, עיתון הפוך…יכול להיות שזו –?
"לונה?" הארי שאל.
היא לא הגיבה. אף אחד לא הרים את ראשו, למעשה.
"סלחי לי," הארי פנה אל הנערה. היא נאנחה והורידה את העיתון, והיא לא הייתה לונה. העיניים שלה היו צרות יותר ובכלל חומות, והמשקפיים שהרכיבה נראו נורמליים לגמרי וחסרי ייחודיות.
"מה?!" היא שאלה בעצבנות, "מה אתה רוצה?"
"אני… כלום, סתם," הוא ענה. ובכל זאת, משהו הטריד את מנוחתו. לא סתם נערה בלונדינית תקרא עיתון הפוך.
"למה קראת את זה הפוך?" הוא שאל.
"אני בודקת את התשובות של התשחץ הקסום," היא נאנחה, "ועכשיו הוצאת אותי מריכוז."
היא גילגלה את עיניה והרימה את העיתון והארי בחן אותו שוב. הוא הצליח – בקושי מסויים, לקרוא את שם העיתון: "ידעוניות אחרונות". הכותרות הראשיות שם דיברו על פעולות תגמול נגד מוגלגים ועל ברכתה של שרת הקסמים למהלך, מה שגרם לבטן של הארי להתהפך. לאיזה מין עולם אכזרי הוא הגיע?
צעדים נשמעו מכיוון המדרגות שמאחוריו, ועד מהרה וויל ואליוט ניגשו אליו. "קח," אמר וויל והושיט להארי פיסת קלף, "זו מערכת השעות."
הארי הביט בפיסת הקלף ההיא. "איזה יום היום?" הוא שאל.
"וואו, אתה ממש מנותק, מה?" אליוט גיחך, "היום יום שלישי."
הארי הביט במערכת השעות שלו ופניו נפלו. אם אתמול לא היה מספיק, המערכת של היום נראתה לו אפילו פחות מוכרת. העובדה שהיום התחיל עם שעה של אלכימיה היה הדבר המנחם היחיד, כי לפחות את העניינים עם מאסטר גאטה הוא הספיק להבהיר. אבל שיעורים שהמתינו לו בהמשך היום, כמו העלאה באוב או קסם התקפי, נראו לו הרבה פחות מלבבים. הוא לא ידע אם הוא רוצה בכלל לשאול את אליוט מה זה אומר, או לחכות לראות את זה בעצמו.
"יום דפוק, אה?" וויל הינהן בהזדהות משהבחין בהבעה של הארי. "אל תפחד מהמורה להעלאה באוב, מאסטר אינדוֹר עוקצני כלפי כולם. ומאסטר האמטו לא יכעס עליך יותר מדי בעיות בשיעור."
הארי הרגיש גוש מוזר שחוסם את גרונו. הוא ממש לא היה מוכן לכל השיעורים האלה. הוא העדיף לשהות במרתף השיקויים של סנייפ, שם הוא לפחות יודע לקראת מה הוא הולך.
תוך שניות ספורות וונדי הצטרפה אליהם. "יורדים לאכול?" היא שאלה, ואכן הם ירדו לאכול. הארי הקדיש זמן רב יותר מהנדרש בבהייה בצלחת שלו, כך שכשחבריו קמו משולחן גריפינדור בכוונה ללכת לשיעור הראשון, הארי הספיק לאכול רק חצי קערה של דייסה.
"מה, הארי? הכול בסדר? אתה נראה יותר גרוע מאתמול," וונדי שאלה.
"אולי הארי עיכל שהוא צריך לסבול אותנו יותר זמן ממה שהוא תכנן," התבדח אליוט. אך כשראה שזה לא השפיע על הארי, הוא שינה גישה.
"זה בטח השיחה איתה," הוא אמר בשקט. "עד שנרדמנו עוד לא חזרת. היא דיברה איתך הרבה, נכון?"
"אממ…" הארי היסס. מצד אחד, הוא צריך לשמור על פרופיל נמוך. ומצד שני, וונדי, וויל ואליוט כבר יודעים שהוא לא אותו הארי שהם מכירים, והם היו האנשים היחידים בעולם המנוכר הזה שהארי הרגיש בנוח לדבר איתם. מה כבר יש לו להפסיד?
"מאסטר גאטה סיפרה לי קצת על עצמה," הוא ענה, "ואני סיפרתי קצת עליי, ואז – ואז…"
"היא הלקתה אותך?" וונדי הסתכלה עליו כאילו הוא כלבלב פצוע.
הוא הניד בראשו. "ואז קראו לה. היא נכנסה לאיזה חדר פנימי ודיברה שם עם מישהו."
"אה, המשרד של הדיקן," וונדי ענתה, "הוא בטח קרא לה והיא דיברה איתו. רגע, הוא פגש אותך?"
הארי הרהר לרגע. הוא כן זכר שהוא האזין לשיחה, אבל כשהדלת נפתחה הוא לא הספיק לראות איך הוא נראה, וקשה להאמין שהדיקן בכלל שם לב לקיומו.
"לא נראה לי," אמר לבסוף.
אליוט נשם לרווחה.
"טוב, הדיקן הזה הוא חדשות רעות," הוא אמר. "אני תמיד נלחץ כשאני רואה אותו. לא סתם מאסטר גאטה שונאת אותו."
"באמת?" שאל הארי, "כאילו, זה הורגש קצת, אבל…"
"ברור לכולם שיש ביניהם כמה עניינים לא פתורים," הסביר וויל. "גאטה הייתה קוסמת התקפית לפני שהיא באה לכאן, וכשהיא ניסתה להתקבל כמאסטר למקצוע, הדיקן דחה את בקשתה. כלומר, הוא לא נתן לה אפילו לגשת לראיון. לא ממש ברור מה היו המניעים שלו. אבל הוא כן נתן לה ת משרת האלכימיה."
"טוב, אבל הוא נתן לה להיות הסגנית, לא?" שאל הארי.
"סגנית," וונדי נחרה בבוז, "יותר כמו מזכירה אישית. היא לא באמת מקבלת שום חלק בקביעת החלטות. נו, אז הדיקן קרא לה כדי שהיא תכין לו קפה?"
"הוא קרא לה כי הוא מחפש דברים חריגים ולא רגילים," ענה הארי, "ואז היא יצאה מהמשרד שלו ו… וגירשה אותי משם."
"אה, זה לא מפתיע."
"הייתי בטוח שהיא תסגיר אותי! אני כולי חריג ולא רגיל!"
"גאטה תעשה מה שהיא יכולה כדי לתקוע לדיקן מקל בגלגלים," אמר וויל, מהורהר. "היא אומנם צריך לשמור על ממלכתיות למראית עין, אבל זה לא סוד שהיא מאוד מתנגדת ל… שיטות של הדיקן. אבל מה שהכי חשוב כרגע, הארי, זה שתשמור על פרופיל נמוך."
"זה בדיוק מה שהמאסטר אמרה לי!" קרא הארי.
"והיא צודקת," אמרו וויל ווונדי פה אחד, מחליפים מבטים בחיוך.
הארי נאנח. זה לא כזה פשוט לשמור על פרופיל נמוך כשאתה נמצא במקום שאתה לא שייך אליו. באופן טבעי הוא מבליט את עצמו משאר התלמידים.
"זה רק עניין של זמן עד שהדיקן כבר יפיץ לכל בית הספר את הדרישה לפקוח עין, מה?" הוא שאל.
"זה כבר קרה," אליוט אמר לפתע, "הבוקר, בלוח המודעות. אוי, הייתי צריך להגיד לכם קודם, נכון?"
"אל תדאג, הארי" וונדי הרגיעה, "כאילו, יש לך לא מעט סיבות לדאגה, אבל יש לך אותנו. אנחנו נעשה מה שנוכל כדי לעזור לך."
"ואני חושב שאתה גם יכול לסמוך על גאטה. היא לא יכולה לפקוח יותר מעין אחת," אליוט הוסיף בניסיון לעודד את הארי, שהפטיר לעברו חיוך קלוש.
"למה שתרצו לעזור לי בכלל?" הוא שאל.
"כי אתה חבר שלנו," וונדי חייכה (והארי הרגיש שנהיה לו נורא חם פתאום), "זה מה שחברים עושים."
"הארי שלכם הוא חבר שלכם. אני הארי אחר."
"אה, זה לא משנה. הארי זה הארי," אליוט אמר.
"ואולי…" וויל מלמל, כאילו לעצמו, "אולי זה גם יעזור לנו להחזיר לכאן את הארי שלנו…"
הארי חשב לעצמו שזה בטח יהיה מוזר אם הוא יפגוש את ההארי מהסוג השני. האם הם בכלל יהיו שונים? טוב, הוא בטח יוכל לשאול את רון והרמיוני כשיחזור, בהנחה שהארי האחר תופס את מקומו אי שם.
"היי, לא עברנו את הכיתה?" הוא שאל לאחר שחלפו על פני כיתת האלכימיה בלי להיכנס אליה.
"עכשיו יש שעת מעבדה," הסבירה וונדי, "כמו שגאטה הסבירה אתמול בשיעור. זה למטה."
הם ירדו לכיוון המרתפים, שנראו להארי טחובים ומחניקים כמו שזכר – דבר שהיה במין דרך משונה די מנחם, גם אם רוב הזכרונות שלו משם היו לא נעימים. הוא פנה אל עבר דלת הכניסה של מה שזכר בתור כיתת השיקויים של סנייפ, אבל שלושת חבריו המשיכו הלאה לסוף המסדרון, ורק אז הארי נוכח לדעת שהוא עומד מול קיר אטום. הוא דילג בעקבות וונדי, וויל ואליוט ונכנס איתם לכיתת המעבדה. המקום הזה דמה במידה מסוימת לכיתת השיקויים, רק שאף אחד מהמרכיבים שנערמו על המדפים לא נראה להארי כמו מרכיב שהוא היה שם בשיקוי. הכיתה הסתדרה בשורות עם שולחנות גדולים שנשאו מבחנות, כוסות ומשקפי מגן. הארי התיישב ביחד עם חבריו בשולחן בקצה הכיתה בשעה ששאר התלמידים הסתדרו גם הם במקומותיהם. מאסטר גאטה לא איחרה לבוא, וכשכולם סיימו להתיישב היא החלה לחלק הוראות. הארי ציפה שהיא תפגין במידה כלשהי שהיא זוכרת את השיחה שלהם אמש, אבל הוא לא זכה לקבל אף לא הבלחת עין חריגה. נראה שהיא נמנעה לחלוטין מלהסתכל עליו, והארי תהה אם היא בכלל הבחינה בו. הדבר גם הקל עליו מצד שני, כמו גם הרעש שנלווה להתעסקות עם ציוד המעבדה, כי הוא הרוויח זמן פרטי עם חבריו החדשים.
"אני חושב שכדי לאפשר לי להשתלב ברקע יותר בקלות אני צריך לדעת קצת יותר על הוגוורטס שלכם," אמר הארי, בשעה שהסיר את משקפיו כדי להרכיב את המשקפיים הממוגנים. "מה אני עוד צריך לדעת?"
"אוהו, מאיפה להתחיל?" שאל אליוט, "איך בכלל מתחילים להסביר למישהו אחר על העולם שלנו?"
"מה הכי מסקרן אותך?" שאל וויל.
הארי הגניב מבט לעבר מאסטר גאטה.
"מה, אתה רוצה לשאול איך היא איבדה את העין שלה?" אליוט שאל, "אף אחד לא יודע, אחי. יש סצנת הימורים מטורפת סביב זה בגריפינדור. יורגן אומר שהיא בטח איבדה אותה כשהיא נלחמה במנטיקור כחלק מהאימון שלה בקסם התקפי. דניאל טוענת שהיא בטח נפצעה כשהיא הייתה צעירה וזה נשאר לה מאז. אני לא חושב שאף אחד קרוב לתשובה, אבל קשה לי להאמין שאי פעם נגלה את זה."
"האמת שזה לא מה שרציתי לשאול," הארי צחקק, "רציתי לשאול למה היא לא מראה את זה שהיא בצד שלי עכשיו."
"טוב, זה לא יעזור לך להנמיך פרופיל במיוחד," אמרה וונדי, עיניה מרוכזות על נוזל כסוף ששפכה בזהירות לתוך מבחנה. "וחוץ מזה, מאסטר גאטה לא ממש נוהגת להפגין יחס מיוחד לתלמידים. זה בהחלט עלול להיראות חריג."
"טוב, אני לא יודע הרבה על מה שנהוג ולא נהוג בבית הספר הזה," הודה הארי בכניעה.
"למה שלא נלמד אותך?" הציע אליוט, חיוך זדוני מתפשט על פניו.
הארי התחיל לחשוב שאולי הוא לא רוצה לדעת יותר על בית הספר. אבל זה לא עצר את השלושה מלהתחיל לפרט. עד מהרה הוא גילה שאם הוא רוצה לשרוד את התקופה הקרובה בהוגוורטס הזאת, הוא צריך לעקוב אחרי הרבה מאוד חוקים לא כתובים. חלק מאותם חוקים לא נשמעו לו מאוד הכרחיים, כמו זה שזה לא מגניב לדבר עם הדיוקנאות של בית הספר, או זה שהיריבים הגדולים של בית גריפינדור הם לא סלית'רין אלא דווקא רייבנקלו, על אף שבכל מקרה היריבות בין הבתים לא כה משמעותית כפי שהארי תיאר לעצמו. "והכי כדאי לך להיזהר מהתאומים רוקט," אליוט הדגיש בחרדה, "הם נוראיים."
"אני דווקא חושבת שג'סי וג'יימס הם קצת טיפשים," וונדי צחקה.
שאר החוקים שהם ציינו הרגישו להארי מוגזמים יותר מדי. הם הסבירו לו על מדיניות הענישה הקשוחה ועל מחירון המלקות המורכב. הם גם תיארו ביתר פירוט את העונש הגדול מכולם – ניקיון הטירה במהלך החופש, עבור הבית שמסיים בתחתית הטבלה בסוף השליש. "למזלנו זה קרה רק פעם אחת," אליוט נאנח, "אבל זה היה די סיוט."
"המקום הזה ממש בעד ענישה פיזית," העיר הארי בייאוש.
"אני לא בטוח שהכול זה בהכרח ענישה," ענה וויל, "תראה את הצלקת על גב היד שלך לדוגמה."
הארי הגניב מבט לעבר גב היד שלו. "מה, אצלכם זה ממש נוהג לעשות דברים כאלה?"
"כן," ענה וויל, "רגע, תראה את היד שלך?"
הארי הראה לו, לוונדי ולאליוט את גב ידו. הוא ראה את שפתותיהם מבטאות ללא קול את המילים "לא אספר עוד שקרים". הם תקעו בו מבט משונה.
"אוי, זה… זה לא טוב…" וונדי מלמלה ושפתה התחתונה רטטה, "זה חריג, הארי. מאוד חריג."
"מה זה אמור להביע בכלל?" תהה אליוט. "מי עשה לך את זה?"
הצבע אזל מפניו של הארי. הוא לא הבין.
"מה, אבל לפני רגע אמרתם שאצלכם זה–"
"הארי, לנו יש את חותם בית הספר, לא את זה," וונדי הראתה לו את גב ידה, שעליו היה חרוט הכיתוב "וונדי דנבר, גריפינדור: בית הלוחמנות וחירוף הנפש", בצירוף קעקוע קטן של אריה העומד על שתי רגליו. אליוט ווויל הרימו את ידיים כדי להראות לו קעקועים דומים.
הארי ישב שם בקהות חושים למשך כמה שניות. הוא ידע שהוא אכל אותה, אבל לא היה לו מה להגיד. אם כל תלמיד מקבל את הקעקוע הזה כשהוא מצטרף לבית הספר, ההשתלבות שלו בין התלמידים לא תהיה חלקה כמו שקיווה. הולכים לעלות עליו במוקדם או במאוחר – זה רק עניין של זמן.
"הארי, אל תיתן לאף אחד לראות את גב היד שלך," וויל מלמל בקול אפל, "לפחות עד שנמצא פתרון."
"היי, תירגע," אמרה וונדי. היא החזיקה את היד שלו, דבר שגרם לגוף שלו לעקצץ יותר מהנדרש. "אנחנו נמצא דרך להוציא אותך מזה. אתה תהיה בטוח איתנו."
הארי הינהן לאט.
"כן," הוא אמר. "ובינתיים אני צריך כבר לחשוב על דרך לצאת מהמקום הזה."
"אה, זה קל," אליוט חייך בעודו מדליק אש בעזרת שרביטו מתחת לגזייה קטנה, "בדיוק כמו שנכנסת, רק הפוך!"
"יופי," הארי גלגל את עיניו.
וויל צפה בהם במבט מהורהר.
"האמת שיש משהו במה שהוא אומר," הוא אמר, "הכספית לא טיגנה לאליוט לגמרי את המוח."
"חה חה," אליוט צחק בסרקזם. "
"מה היה הדבר האחרון שעשית לפני שהגעת לכאן?" וויל שאל.
"הלכתי לישון," הארי משך בכתפיו.
"וזהו? לא היה שום דבר חריג באותו יום? או באותו שבוע?"
"אממ… ניצחתי בקווידיץ'," ענה הארי, "וזהו, היה שבוע די רגיל. אבל – מה? מה קרה?" הוא שאל כשהבחין שוויל, וונדי ואליוט נדרכו. אליוט בטעות שפך על עצמו את תכולת המבחנה שהחזיק בידו באותו הרגע, והגלימה שלו התחילה לעלות באש.
מאסטר גאטה דהרה אל השולחן שלהם בשרביט שלוף. "אגואמנטי," היא מלמלה וסילון מים דקיק יצא מהשרביט וכיבה אותו.
"תודה, מאסטר!" אליוט חייך אליה.
"שוב שפכת על עצמך גופרית נוזלית, קמפבל?" היא נזפה לעברו. "תשתדל לא לדבר כשאתה צריך להתרכז בחומרים שלך, אדון צעיר."
והיא התרחקה משם בלי לומר מילה נוספת.
"קווידיץ'," אמרה וונדי, והארי הרגיש כאילו הוא מתנער מטראנס.
"אה כן," הוא אמר.
"אז אתה בדיוק ניצחת במשחק קווידיץ' לפני שהגעת לפה. הקטע הוא שגם הארי שלנו עשה אותו דבר לפני שהתחלפתם. חייב להיות לזה קשר כלשהו, לא?"
כן, הוא באמת לא חשב על זה עד עכשיו. הרי מה הסיכוי ששני הארים ביקומים מקבילים ישחקו קווידיץ' באותו יום, ויחליפו תפקידים בבוקר שלאחר המשחק – זה בטח היה קצה חוט!
"אז…" התחיל הארי, חושב לאט. "זה אמור להוביל לאנשהו, לא? יש כאן איזה משהו שמקשר בין שני העולמות שלנו, וצריך להבין אותו עד הסוף. זה כנראה יעזור לי למצוא את הדרך חזרה הביתה!"
וויל הניד בראשו.
"אני לא חושב שזה מספיק לנו," הוא אמר. "צריך למצוא עוד. לחפש עוד אלמנטים שחופפים בין שני העולמות שלנו ולראות לאן הם מובילים אותנו. בינתיים זאת התחלה, אבל זה לא מספיק."
"קרוקשנקס!" הכריז הארי פתאום, וכמה תלמידים מהשולחנות לפניהם נעצו בו מבטים.
"סליחה?" וויל שאל אותו.
"הארי, כמעט שפכתי על עצמי זהב מותך. תיזהר," אליוט מחה. "הגלימה שלי כבר שרופה, אני לא רוצה שהיא גם תנצנץ."
"הארי, להנמיך…" ביקשה וונדי, "להנמיך פרופיל…"
"קרוקשנקס זה חתול ג'ינג'י," לחש הארי, "והוא שייך לתלמידה מהוגוורטס שאני מכיר, ו–"
"–ג'ינג'י?" התפלאה וונדי, "בעולם שלך יש חתולים ג'ינג'ים?"
"אצלכם אין?" תהה הארי. אבל המבט שלהם, כמו גם תגובתו של הדיקן אתמול, סיפקו לו את התשובה. "טוב, זה לא חשוב. הנקודה היא שראיתי אותו אתמול. אני יכול להישבע. וגם," כעת הארי התקרב לחבריו כדי ללחוש באוזניהם. "הדיקן דיבר עליו. הוא ראה אותו אתמול. ממש כמוני."
"אז כן שמעת על מה הדיקן וגאטה דיברו אתמול?" אליוט שאל בחשש, "והדלת לא –"
"הו, הדלת בהחלט כן," ענה הארי, "אבל כמו שאמרתי, גאטה חיפתה עליי."
"טוב, אם החתול הגיע לכאן מאיפשהו, גם אתה יכול," וויל ענה, "זה מוכיח שהמעבר אפשרי, אבל זה לא נותן לנו איזשהו כיוון לגבי איפה או איך עושים את זה. איזה עוד דברים משותפים גם לעולם שלך וגם לעולם הרגיל?"
"אממ…" הרהר הארי, "השם של בית הספר, המבנה של הטירה, השמות של הבתים –"
"–השמות של הבתים זה נקודה מעניינת. זה אומר שארבעת המייסדים היו קיימים בשני העולמות!" התלהבה וונדי.
אבל הארי כבר לא הקשיב. הוא קפא בהבעה של הבנה, והשלושה הביטו בו בציפייה.
"הבתים," הוא חזר. "מצנפת המיון ממיינת לבתים גם אצלכם. אני… אני יכול לדבר איתה. אני צריך לדבר איתה. היא בטוח תדע משהו! היא נמצאת כל הזמן במשרד של המנהל ושומעת דברים!"
"זה נשמע מבטיח," אליוט ענה, "אבל כמו שאמרת, היא נמצאת במשרד ה – נו, שיהיה מנהל – וקצת קשה להתגנב לשם כשהדיקן כנראה מחפש אותך. "
"דווקא יש לי שיטות להתגנב," מלמל הארי כשמאסטר גאטה נעמדה בחזית הכיתה והשתיקה את כולם.
"את דוחות המעבדה יש להגיש לי עד לתחילת השיעור הבא," היא פתחה בדברי סיכום (הארי בהה במחברת הריקה שהיה אמור למלא בה רישומים על התגובות השונות של החומרים), "וכעת, עליי למסור הודעה מהנהלת בית הספר. או ליתר דיוק, מכבוד הדיקן."
היא כחכחה בגרונה. הארי המתין לשמע התזכורת על מתן תשומת לב לדברים חריגים.
"הדיקן מבקש להזכיר את מה שנכתב על לוחות המודעות שלכם במהלך הלילה, לפיו יש לגלות עירנות ולתת תשומת לב מיוחדת לכל דבר חריג או מוזר הקורה סביבכם, משום שהתקופה האחרונה מעט רגישה. ובעקבות כך, הדיקן מבקש להוסיף כי החל מרגע זה, תופעל ברחבי הטירה מערכת האבטחה המסורתית. התלמידים מתבקשים, כרגיל, להסתגר במעונותיהם לפני שעת העוצר. אלא שהפעם, ההנהלה מסירה אחריות על מה שיקרה לכל תלמיד שיפר את הכללים."
הדממה בכיתה הייתה כבדה מהרגיל. הארי הביט סביבו – כולם נראו כאילו נפל עליהם סלע מהשמיים, או כאילו הודיעו להם שהמלכה מתה. תהיה אשר תהיה מערכת האבטחה הזאת, הארי קיווה שהוא לא ייאלץ להתמודד איתה.

המשך יבוא...

תראה מר שועל ביקשת שאגיב
הנני מגיב
פרק מרגש מה נאמר או לא נאמר כי החתול שלום אמר
וזהירות בדרכים כי ככה יהושפט החליט