אנדי || מאיר ואיתמר, פאנפיק משותף

חחחחח
היה פרק מפוברק אדיר! בעיקר השורות האחרונות
אני כבר מחכה לאחרי סוכות!

ואווו פרק מושלםםם

אוקי זה מהמם
תמשיכו אתם תותחים
יאללה אולי תכניסו את דוקטור סטריינג' והעולמות המקבילים שלו חחח
בכל מקרה אנדי חמוד אבל קצת קריפי
לא מתלוננת! אחלה פאנפיק
אוקי הלכתי בייייייייייי

בפרק הקודם הארי והחברים גילו שמפת הקונדסאים וגלימת ההיעלמות עברו ביחד עם הארי לעולם שלהם, רק שעכשיו הגלימה איבדה מהכוחות שלה והמפה מציגה תוכן שונה ומסתורי. איזה עוד דברים מקשרים הם ימצאו בין העולמות?

פרק ארבעה עשר

לאף אחד לא היה מה להגיד. אפילו אליוט, שנדמה כאילו הוא תמיד מוכן עם הערה, היה שקט מהרגיל. הארי – ועל פי המבט על פניהם של חבריו, גם הם – לא הבינו את פירוש הכתוב. ככל שהוא עבר על זה יותר פעמים זה נשמע לו פחות ופחות הגיוני.
"זאת לא מפת הקונדסאים," אמר הארי, אבל זה כבר היה ברור כשמש. "אני לא יודע מה זה."
"זה נראה כמו איזו שיטת עינויים," אליוט עיווה את פניו.
"כן," וונדי הינהנה, ונראתה חסרת מנוח. "מהסוג שישתמשו בו בצינוק. למה שהארי שלנו יחזיק דבר כזה?"
"בהנחה שזה שייך להארי שלכם בכלל…" מלמל הארי, כאילו לעצמו. "שוב התחושה הזאת, כאילו היקום מתנכל לי. כל דבר מסתדר בדיוק הפוך ממה שהיה צריך להיות."
"טוב, אם העולם היה סובב סביבך כפי שאתה מתאר, זה היה קצת מטיל צל על הקיום שלנו," וויל ענה לו, "וככל הידוע לי, אני חי וקיים. בואו פשוט נשכח שראינו את המפה הזאת, אם בכלל אפשר לקרוא לזה מפה. זה לא מקדם אותנו לשום מקום."
"מה כן יקדם אותנו?" שאל אליוט.
"למה שלא פשוט נלך למשרד של הדיקן ונשים את המצנפת המעצבנת הזאת על הראש," ירה הארי. הרגל שלו זעה באי נוחות כשדיבר.
וונדי, וויל ואליוט הביטו בהארי בפליאה, כאילו הוא סימן הרגע אצבע שלישית מאחורי גבה של מאסטר גאטה.
"אי אפשר פשוט ללכת לשם," וונדי ענתה בקול שקט.
"למה לא?" הארי הרים מעט את קולו. הוא הבחין שהם קצת נרתעו ממנו, אבל לא היה לו אכפת. הייתה לו תקווה ממשית ביד – פשוטו כמשמעו – והיא התבדתה לו מול העיניים. "כמה קשה זה כבר יכול להיות? אני פשוט אהיה כמה שיותר חשאי ואנצל את ההזדמנות הראשונה שלי כדי לחמוק למשרד!"
"הארי, אני רואה שאתה נסער," וונדי השיבה, "אבל בוא ננסה שנייה לנתח את המצב. בטח הדיקן כבר נמצא שם כשהוא משגיח בשבע עיניים שאף אחד לא מתגנב לחדר שלו, במיוחד בתקופה כזאת שמחפשים כל דבר חריג."
"אנחנו יודעים שאתה להוט לפעול," הוסיף וויל, "אבל תאמין לי שברוב הסיטואציות הדבר הנכון הוא לעצור ולחשב את הצעדים שלנו בזהירות. אתה כבר בכל מקרה בולט מדי בין התלמידים האחרים, ומעשה מטופש כמו שאתה מציע זה בדיוק מה שיכול להרוס לנו כל סיכוי להוציא אותך מפה. חוץ מזה ששעת העוצר כבר חלפה, אז לא נוכל בכל מקרה לעשות משהו בעניין כרגע."
הארי נשם עמוק, מנסה לסדר את המחשבות שלו. הוא ידע שהחברים שלו צודקים ושכרגע הוא לא חושב בהיגיון, אבל הארי אף פעם לא הצטיין בלחכות. הוא כבר בכל מקרה הרגיש כאילו כל יום שלו בעולם המשונה הזה רק מקטין את הסיכויים שלו לצאת משם אי פעם.
הם ישבו ושתקו, כל אחד בהרהוריו שלו. כנראה שהשקט נמאס על אליוט בשלב מסויים, כי הוא חייך חיוך משונה ואמר, "לפחות אתה דומה להארי שלנו באימפולסיביות שלך."
"תודה?" היסס הארי.
"נו, זה יעזור לך להנמיך פרופיל!" אליוט ניסה לעודד אותו.
"אליוט, אנחנו לא רוצים שהארי בכלל יבלוט," וויל הסביר לו לאט, כמו לילד קטן. "לא כשהוא מנסה לחקות את הארי שלנו ולא בכלל."
"אוף, אז מה הצעד הבא בכלל?" שאל אליוט.
"לחשוב בזהירות על המהלכים הבאים שלנו," וונדי השיבה, "וכן, הארי," היא פנתה אליו, "זה עלול לקחת כמה ימים. נצטרך לגבש תוכנית ולפעול ברגע הנכון. אבל קודם… אני חושבת שכדאי שנישן על זה. עבר עלינו יום ארוך, ואם ננסה לגבש תוכנית עכשיו היא כנראה לא תהיה טובה במיוחד."
להארי לא הייתה ברירה אלא להסכים. הוא הרגיש את נפילת המתח מושכת אותו לכיוון המעונות של הבנים, ובירך את חבריו בברכת לילה טוב מנומנמת. אלא שכשכבר שכב במיטתו, הוא שמע מתוך הטירה צווחות, נהמות ויללות. הוא לא חשב שיצליח להירדם עם הרעשים המטרידים של מערכת האבטחה ברקע. והשקט הכבד ששרר בחדר השינה (נחירותיו של יורגן בלטו בהיעדרן) גרם לו לחשוב שהוא לא היחיד שמתקשה להירדם. הוא לא ידע אם העייפות היא זו שהכריעה או שבאמת הקולות שככו, אבל הוא כנראה נרדם לבסוף במהלך הלילה, כי לפתע שמע קריאת "בוקר טוב! שירותים! הספקתי!" וראה את ראשו המדובלל של אליוט מספיק להינעל מאחורי דלת הנוחיות לקול אנחת חבריו לחדר.
אחרי הרגלי הבוקר המסורתיים, שהארי כבר התחיל לקלוט, הם ירדו שוב לארוחת בוקר, מתמלאים שוב באנרגיה לקראת היום הארוך שמצפה להם. התברר לו די מהר שגם הוא וגם החברים האחרים לא הצליחו לחשוב על רעיונות לביצוע התוכנית במהלך הלילה, אבל הם קבעו להיפגש שוב בארוחת הצהריים, שגם הייתה יותר ארוכה כך שהיא איפשרה להם יותר זמן לתכנונים ההכרחיים.
מערכת השעות של היום בכל זאת חלפה לה לאיטה, מתענגת על כל דקה שבה הארי נאלץ להמתין בחוסר סבלנות. הדבר היחיד שהקל עליו היה שלפחות את רוב המקצועות הוא כבר הכיר, כך שלא היה צריך להכין את עצמו יותר מדי לקראת השיעורים האלה.
אחרי פרק זמן שהרגיש כמו חודש, הגיעה ארוחת הצהריים, והארי התיישב לצד וויל ואליוט ומול וונדי בהמתנה מתוחה.
"נו?" הארי שבר את השתיקה. "אז מה עושים?"
המשימה הרגישה להארי פשוטה הרבה יותר בראש שלו. כבר יצא לו להתגנב למקומות הרבה פעמים; מה יהיה כל כך שונה בפעם הזאת?
"אוקיי, אתה תאהב את זה, הארי," פתח וויל, והארי הביט בו בציפייה. "יכול להיות שיש לנו סיכוי לגמור את כל העסק הזה די מהר היום בערב."
"היום בערב?" הארי חזר אחריו, והוא נשמע מודאג יותר ממה שתכנן להישמע. המחשבה על הדלת המלחיצה ההיא הפכה פתאום למוחשית מאוד, והארי הגניב את מבטו לעבר שולחן הסגל כדי להעיף מבט בדיקן. אלא שכיסא הדיקן הגדול היה ריק. וכשהארי חשב על זה, הכיסא הזה תמיד היה ריק. הארי התקשה להיזכר אם בכלל ראה את פניו של הדיקן אי פעם או רק שמע את קולו, וזה רק הרתיע אותו יותר.
"התגלגלה אליי הידיעה שהמנהל עורך היום ישיבה כלשהי עם המורים, מה שמשאיר את את המשרד שלו ריק," המשיך וויל. "כל מה שנצטרך לעשות זה להתגנב ברגע הנכון ולהסתלק משם לפני שהוא יספיק לחזור."
"זה נשמע פשוט," וונדי אמרה.
"מילים אחרונות מוכרות," גיחך אליוט. וויל נאנח. "זה נשמע מועד לפורענות, זה נכון," הוא אמר, "אבל האמת היא שזו ההזדמנות הכי נוחה שיש לנו. אף אחד לא יהיה שם לפחות לכמה שעות, ואנחנו זקוקים להרבה פחות מזה. לא הצלחתי לחשוב על משהו שיכול להשתבש."
אליוט חייך חיוך זדוני ואמר, "מילים אחרונות מו–"
"–אליוט, די כבר!" הטיח בו וויל.


הם ניגשו למשרד של פרופסור גאטה בתום יום הלימודים, והארי ניסה את הידית.
"לא עובד," הוא הודיע.
"זוזו הצידה, אני יודע מה לעשות," אמר אליוט ברוב חשיבות, מרים את השרביט בדרמטיות. "הופטרי דופטרי טרלילי לה, הדלת הזאת כבר לא נעולה!"
וונדי גילגלה עיניים. "אתה קוסם או מה?" היא נאנחה, שלפה שרביט וכיוונה אל הדלת.
"אלוהומורה!" היא הכריזה, נשמע קליק קטן והדלת נפתחה לרווחה.
אליוט נשף בבוז. "למורה למאגיה זה כן עבד," הוא התגונן.
הארי הרגיש כמו סרדין בקופסת שימורים כשעמד בתוך המשרד יחד עם שלושת חבריו. הוא נדחק בין אליוט לוויל וצעד אל הדלת הפנימית שניצבה מימין. בפעם האחרונה שהוא היה שם הוא ניהל שיחה לא נעימה עם הדלת הזאת, אבל עכשיו היא הייתה סתם דלת. הוא ניגש אליה ונשם עמוק –
"סיסמה," נהם קול.
הארי קפא. היד שלו עוד הייתה באוויר.
"מ־מה?"
"אתה חירש? סיסמה!"
הוא לא היה צריך להיות מופתע – הרי הוא שמע את הדלת הזאת כבר מדברת בעבר – ולמרות זאת הוא לא ידע איך להגיב. מסתבר שעל אף שהתוכנית נראתה להם כל כך פשוטה, היא גם סוכלה באופן הפשוט ביותר.
"אה, אממ," וויל קרב אל הדלת ועטה על פניו חיוך מתוק וכובש, "תני לנו להיכנס, בבקשה?"
"הו, איזה חיוך נוגע ללב!" התמוגגה הדלת, ואז הוסיפה ביובש, "אתם עדיין לא נכנסים."
"אבל אה… יש לנו פגישה חשובה עם הדיקן," אילתר הארי, מקווה שהדלת לא קיבלה תזכיר לגבי הישיבה שהוא עורך עם סגל המורים באותה שעה.
"באמת? וואו!" ענתה הדלת, "זה מעניין לי אתה יודע את מה!" אבל הארי לא ידע את מה. מה יכול להיות כבר לדלת?
"אין סיסמה – אין כניסה!" הדלת המשיכה בשלה.
"אבל ראיתי את מאסטר גאטה נכנסת בלי סיסמה!" מחה הארי.
"טוב, למאסטר גאטה הייתה הזמנה מיוחדת ככל הנראה," הדלת ענתה, "מה הופך אותך לכל כך מיוחד? כתם לידה מכוער על המצח?"
"היי, זה לא כתם –" הארי נעצר. הוא מתווכח עם דלת על הצלקת שלו. מה הוא עושה לעזאזל.
הפעם וונדי ניגשה לדלת. "גם לנו יש הזמנה מיוחדת," היא אמרה בביטחון.
"מה את אומרת! חה!" ענתה הדלת, "אולי הוא הזמין אתכם להיפגש איתו, אבל הוא לא כאן, גברת! רוצה שאקרא לו לבוא?"
"לא, אין צורך! באמת!" וונדי ענתה, מבוהלת.
אליוט ניגש אל הדלת בשרביט שלוף. "אלוהו–"
"לא!" וונדי ווויל עצרו אותו. אליוט נראה מבולבל.
"תודה, סליחה," וונדי אמרה לדלת, "בואו נלך מפה. להמשיך לפטפט עם הדלת לא יעזור לנו בכלום."

הם ישבו על הרצפה מחוץ למשרד של גאטה. "למה עצרתם אותי?" אליוט רטן, "הייתי יכול לפתוח אותה!"
"אתה מכיר את הדיקן, אתה לא חושב שהדלת הזאת מוגנת מלחשים כאלה?" השיבה וונדי.
"וחוץ מזה, היא חכמה מדי. אם היא מסוגלת לקרוא לדיקן, ניסיון הפריצה שלך בטוח היה גורם לה להזעיק אותו," הוסיף וויל.
"אוף, אז מה עושים?" שאל הארי בייאוש. "אני חייב להיכנס לשם. חייבת להיות דרך, נכון?"
הארי הביט בוויל בשאלה. עד עכשיו הוא בדרך כלל היה האחד שידע מה הדבר הנכון לעשות, אז זה היה טבעי לקוות שהוא ימצא להם פתרון. אבל וויל שתק. הוא נראה אובד עצות בדיוק כמו הארי.
"מצידי שנמשיך לדבר עם הדלת הזאת כל הערב," הציע אליוט. "אני דווקא מחבב אותה."
"ואיך זה יעזור לנו בדיוק?" רטן הארי.
עיניו של וויל אורו. "זה יכול ממש לעזור לנו!" הוא אמר בהתלהבות.
"תסביר את עצמך," ביקשה וונדי.
"הדלת הזאת אוהבת לדבר," החל וויל לומר.
"וואלה, לא שמנו לב…" עקץ הארי.
"אם נכוון את השיחה לאן שאנחנו רוצים," וויל המשיך, מתעלם מהארי, "יש סיכוי גדול שהיא תפלוט משהו שהיא לא אמורה להגיד."
וונדי נעמדה על רגליה בהתלהבות. "אתה בעצם מציע לחקור את הדלת!"
הארי הרגיש בדל חיוך מתגנב לשפתיו. אולי בעצם עוד לא אבדה תקוותם. "האמת שזאת נשמעת כמו תוכנית לעניין," הוא אמר, "וויל, אתה גאון."

"כן, יהיו שיחשיבו אותי לגאון," הדלת התרברבה. עברה כבר רבע שעה, והיא לא הפסיקה לדבר על עצמה. כל אחד מצא לו פינה לשקוע אליה בין המדפים והארונות במשרד הקטן, ולעכל כל פיסת מידע מתישה מסיפור הרקע המוגזם והלא אמין במיוחד שהדלת שפכה בפניהם, ולו בשביל הסיכוי הקלוש שהיא תסגיר מידע חיוני. "אבל לולא המשפחה שלי לא הייתי מגיעה למעמד הזה, וזה משהו אחד שאני יכולה להגיד בוודאות."
הארי תמה איזה מין בני משפחה יכולים להיות לדלת מעץ. האם יכול להיות שהכיסא שאליוט ניקר עליו הוא במקרה בן דוד רחוק?
"וואו, מרתק," וונדי פיהקה, מתעסקת בבקבוקון ריק שהרימה ממדף אקראי. "ספרי לנו עוד."
"ועכשיו, שגרת הטיפוח שלי!" הכריזה הדלת. "פעם בשבוע משמנים אותי בשמן קיק, ואת הידית מבריקים בפוליש מיוחד. את זה הגובלינים עושים בדרך כלל, כי הם מתעסקים בעיקר בפן הפיזי של העניין. התאורה שלי מופקת באמצעות הקסם של הדיקן, והוא משתדל למלא את האנרגייה שלי לפחות פעם ביום. כשהוא לא נמצא, אני מרבה בתרגילי פיתוח קול, כדי לשמור על עצמי צלולה ורעננה. אם כי לרוב, כשהוא לא בסביבה, הגובלינים מבשמים אותי בריבת אפרסמון. הם כמובן מבשמים יותר את צידי הפנימי כדי שהדיקן יוכל להריח, הרי חבל שהבושם יתבזבז על הסגנית שלו שיושבת כאן. חוץ ממנה, הגובלינים הם היחידים שמקבלים את הסיסמה למשרד הזה, הרי הדיקן לא נמצא במשרד כשהם מנקים, כך שהוא לא נמצא שם כדי להיענות לבקשתם להיכנס. כלומר, הגובלינים מנקים, לא הסגנית. היא עושה –"
"– סליחה?" הארי מצמץ בפראות. הוא בדיוק התחיל להישען על המרפק שלו אבל נדמה לו שהדלת הזכירה משהו על הסיסמה.
"אוי ואבוי, כמה אני מדברת," הדלת נשמעה נבוכה, עד כמה שדלתות יכולות להפגין רגשות. "תסתלקו מפה, לא שמעתם כלום! ואם אתם שואלים אותי עוד שאלה אחת – הדיקן עוד ישמע מזה!"
"זה בסדר, גברתי," אמר הארי, מתקשה להסתיר את חיוכו ואת השעשוע מכך שקרא לדלת 'גברתי'. "השגנו את מה שרצינו."
הוא נעץ מרפק באליוט לידו, שזע בישנוניות, והחבורה קמה.
"קדימה," אמר הארי. "אנחנו מאחרים לפגישה עם גובלינים."

"מי המנהיג שלכם?" הארי קרא בקול רב חשיבות. מלבד גובלין אחד שפוף שנעצר לרגע ואז המשיך בדרכו, הקהילה המשיכה בשלה בגרירת רגליים מותשת. הארי התבונן בחבריו במבוכה קלה. היה זה כמה ימים לאחר המפגש עם הדלת, וכשיום הלימודים הסתיים הם יצאו לשוטטות ממושכת בטירה, בסופה סוף סוף מצאו את המטבחים שהיו מקום משכנם של הגובלינים. מסיבה לא ידועה, הם היו ממוקמים בצריח הכי גבוה. אבל מה עכשיו?
היה מוזר לראות גובלינים במצב כזה, אחרי שהארי התרגל לראות אותם מחוייטים, נקיים ורשמיים בגרינגוטס. הוא החליט לזנוח את הרשמיות שאיתה נכנס ולעבור לדרך פעולה אישית יותר.
"היי, אתה," הוא פנה לגובלין אחד מהוסס, שהיה עסוק ברחצת קדרה ונמנע בעקשנות מלהביט אפילו בהארי. "איפה אני משיג את ה… אממ, סיסמאות שלכם?"
העיניים של הגובלין התרחבו, והוא החל לקרצף אפילו במרץ רב יותר, תוך כדי שהוא מלחשש בינו לבין עצמו משהו שנשמע להארי כמו: "תתעלם… פשוט תתעלם ותמשיך בעבודה…"
"עזוב את זה, הארי," וויל נגע בכתפו. "הם לא יסגירו לך כלום. הם בונקרים, אני אומר לך."
"הוא צודק," אמרה וונדי בכניעה. "אני אומרת לך, היצורים האומללים האלה לא עושים שום דבר שעלול לפגוע ברצון האדון שלהם. וכשהאדון זה הדיקן, תהיה בטוח שהם ישמרו את הפה שלהם נעול מאחורי סורג ובריח."
"כן," אליוט ציחקק, כאילו הוא נזכר בסיפור משעשע. "להורים שלי היה גובלין בבית, והם היו שולחים אותו למשימות שהיה אסור לי לדעת עליהן. פעם אחת החליק לו איזה משהו שלא היה מיועד אליי. אחח, ההורים שלי כל כך כעסו שהם תלו אותו מהאוזניים על חבל הכביסה."
האווירה בחדר השתנתה לפתע. כל הגובלינים נראו אחוזי פאניקה, כאילו המחשבה על תלייה עוררה בהם איזשהו טריגר. חלקם החלו להתרוצץ אנה ואנה, ואחד מהם מלמל בטירוף משהו על כביסה.
"מה יש להם?" אליוט גיחך למראה הגובלינים המבוהלים. הארי חשב שזה קצת מעורר רחמים. מיצורים כה גאים ובעלי השפעה, לחוטבי העצים ושואבי המים של העולם.
"מה, אתה לא יודע?" וויל אמר פתאום. "היה להם פעם גובלין שהיה אחראי על המטבח. הוא עבר על איזה משהו – לא ממש יודעים מה, אבל אומרים שהדיקן תלה אותו על זה."
אם זה סתם אגדה אורבנית, אז הגובלינים עשו הצגה ממש טובה, כי לשמע דבריו של וויל הם נעשו אפילו יותר אחוזי טירוף, עד ששני גובלינים אפילו התנגשו אחד בשני, ואחד מהם נחפז להרים ערימה של גלילי קלף שהתפזרה לו על הרצפה. הארי שם לב למבט המרוכז שאליוט נעץ ברצפה בזמן הגובלין אסף את חפציו, תוהה לעצמו מה הנער כבר זומם. אבל אז אליוט אמר פתאום:
"טוב, אין לנו כל כך מה להיות פה."
"מה? לא השגנו מפה שום דבר!" הארי קרא במורת רוח.
"סיכמנו כבר. הם בונקרים. זה לא יעזור לנו להישאר פה, נכון?" הוא אמר בסתמיות, אבל המבט שלו הסגיר קצת יותר, והארי הבין שאולי באמת עדיף להם לעזוב.

"השגת משהו, נכון?" הארי מיד שאל כשארבעתם נכנסו לכיתה ריקה שנקרתה בדרכם.
"כן!" אליוט צהל. וונדי מחאה כפיים, וויל שרק בהתלהבות והארי הכריז, "ידעתי!"
"נו, מה השגת?" וונדי שאלה והתקשתה להסתיר את התלהבותה.
"את זה!" אליוט הכריז באותו חיוך עליז ושלף פיסת קלף מכיסו.
"וואו, מה זה?" וויל שאל, "זה הסיסמה?"
"אין לי שמץ של מושג!" המשיך אליוט באותו חיוך צוהל. "חטפתי את זה מהרצפה כשהגובלין ההוא הפיל את הניירות."
"מה?"
"באמת אין לי שמץ, זה כתוב בג'יבריש מוחלט," ענה אליוט והראה להם את תוכן הנייר.
וויל בחן אותו לכמה זמן. הוא נראה מהורהר
"לא, זה לא ג'יבריש," הוא אמר. "זה גובלינית מדוברת."
"מה? אתה יודע לקרוא את זה?!" התלהב אליוט.
וויל הביט בדף בריכוז. "לא…" הוא מלמל.
החיוך על פניו של אליוט נמחק. "מה?" הוא נאנח, "אז למה אתה סתם? נו, אוף!"
"למה אני סתם מה?" וויל שאל, וחיוך משועשע התגנב על שפתיו.
"למה סתם להרים?" אליוט המשיך ונעץ בוויל מרפק, שבתורו נעץ בו מרפק בחזרה. השניים החלו להתכתש בזמן שהארי הביט בוונדי. מה הם אמורים לעשות עכשיו?
"אוי, הארי, אתה נראה ממש אבוד," וונדי אמרה לו, "אל תדאג, זה המצב הרגיל של שני אלה."
הארי פלט אנחה. "איך ממשיכים מכאן? מי יודע גובלינית בטירה הזאת? וגם אם כן, אין לנו דרך לדעת שזה מכיל את הסיסמאות באמת."
וונדי חשבה לרגע. היא פתחה את פיה, ואז סגרה.
"מה?" הארי קפץ.
"לא, אתה לא תאהב את זה," היא אמרה בביטול.
"תגידי, נו," לחץ הארי, שהיה מוכן לכל פתרון.
"אפילו אם היא תסכים לעזור לנו, היא לא תפסיק לדחוף לנו לאף כמה שהיא יותר חכמה מאיתנו, והיא בטח תשאל מלא שאלות."
"את לא מתכוונת ל…" הארי חשק את שיניו בתסכול.

המשך יבוא...

טם טם טם...

זה משהו שהארי לא מסוגל לעשות אף פעם.
אהבתי את תחקור הדלת.

את הידית? תתביישו, יש ילדים רכים בקהל!
פרק נהדר.
דרך אגב, אני יודעת מי מדבר גובלינית: ברטי קראוץ' האב.

פספוסים

מאירועי הפרקים הקודמים:
הארי: אהההההה!!!!!
וונדי: לאאאאאא!!!!
אליוט: חיחי
וויל: שיטטטטט!!!!!!!
אינדור: הוווווווווו…..
ברי: חח היוש
הגלימה: *בלופ*
המפה: מוהאהאהאהאאאאא

-~-

"נו?" הוא שאל.
"מה?" אליוט בהה בו בטמטום.
"מה מה?"
"מה מה מה?"
"אפצ'י!" וויל התעטש פתאום.
"יופי, הרסת!!!" אליוט .ר.ת.ח.

-~-

"נו?" הארי שאל בציפייה.
"נו? מה נו?"
"נו! נו!" הארי המשיך, "נו!"
"מה הוא רוצה?" וונדי תהתה.
"נווווו!!!" המשיך הארי, "מלח!!!"
"אההההה," אליוט נאנח, "למה לא אמרת?"
"עכשיו אני צריך ליטול שוב," הארי .ר.ת.ח.
"אבל הארי, אנחנו תימנים," וויל הסביר לו.
"אולי אתה תימני, אבל אני אשכנזי ייקי!" הארי המשיך לרטון.
"כולם תימנים בעולם שלנו," המשיך וויל, "ואם אתה רוצה להנמיך פרופיל, תצטרך להיות תימני כמונו. עכשיו תאכל את הלחוח שלך ותהיה בשקט."
"לאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!" זעק הארי בקול, והוסיף מעוואל בסוף בשביל האמינות.

-~-

"נו?"
"נו???"
"נו?????"
"איפה אתה שומע פה בק בק בק???"
"איפה אתה לא שומע פה בק בק בק?????!!"

-~-

"נו?"
"מה?"
"נו?"
"מה????"
"היי! נומה נומה נומה יאיי!" אליוט הריע. כולם הביטו בו בגועל.
אליוט משך בכתפיו. "לא אכפת לי," הוא ענה, "דץ עושה לי תה."
וויל גילגל את עיניו וניסה לנתב את השיחה לכיוון אחר. "אז תגידו –"
"–כיפאק היי!" אליוט קטע אותו.

-~-

"נו?"
"נו נו?"
"נו נו נו נו?"
"נו נונו אוהלך יעקב?"

-~-

"למה עצרתם אותי?" אליוט רטן, "הייתי יכול לפתוח אותה!"
"איככככ אליוט, יש פה ילדים שקוראים אותנו!" נגעל הארי.

-~-

גובלין אחד, שחבש מגבעת שחורה, ענה להארי ברצינות, "אמרתי לך כבר, יחי אדוננו, מורנו ורבנו, מלך המשיח לעולם ועד!"
"לא ייתכן שהוא המנהיג שלכם," הארי נאנח, "הוא מת."
"הרבי לא מת!" זעמו הגובלינים.
"חסידים, למתקפה!!!" הכריז הגובלין עם המגבעת, והם כולם הסתערו על הארי וחבריו.
"לאאאאא!!!!!" הם צעקו.
"ידעתי שאסור לסמוך על יצורים מכוערים עם אף ארוך שאוהבים כסףףףףף!!!!" וונדי ייבבה שעה שנרמסה תחת ההמון.

-~-

"למה אתה סתם מתפשר על בנק לאומי כשאתה יכול לקבל את שלל ההטבות שלנו?? this video is sponsored by honey!!!"

-~-

"אבל – " הוא ניסה לגבש משפט במוחו. למעשה, הכותב ניסה לגבש משפט להכניס לפה של הארי. משהו כמו זה שאין איך להמשיך

חגיביהללהחבחבט שוגר זאזא

רולינג אנטישמית

חחחחח אני מתתת
פרק מטורף!!!!
וגם הפספוסיםםםם
ונקווה שהיא תצליח לפענח את הניירת הסודיתתת

וואו נקרעתי כאן

ואוו טוב
קראתי את זה בהפסקה אז לא יכולתי להתפקע
אם אני מת מצחוק זה בזכות הפספוסים 🤣

פרק חזק!!
פספוסים עוד יותר!

ווואטטטט??? נהרגתי

כדי לפגוש את מצנפת המיון הנעולה במשרדו של הדיקן, הארי וחבריו ניסו בפרק הקודם להבין כיצד לפרוץ לשם. והם אכן מצאו מסמך חשוד שעשוי לקרב אותם למטרה, אלא שהוא נכתב בגובלינית. למזלם, וונדי יודעת בדיוק ממי לבקש עזרה. עכשיו רק נשאר להתפלל שזה יעבוד.


פרק חמישה עשר

"אין שום סיכוי," אמרה לורה באף מורם. הם מצאו אותה במקום שוונדי חזתה, באחד השולחנות של הספרייה, עם ערימת ספרים שלא הייתה מביישת את הרמיוני גריינג'ר.
"בבקשה, לורה," אליוט התחנן. "אנחנו נעשה כל דבר שתבקשי מאיתנו. רק תפרשי לנו את הפסקה הזאת."
לורה צמצמה את עיניה. היא לא נראתה כמו מישהי שתשוכנע בקלות רבה.
"אני לא יודעת מה אתם בדיוק זוממים, וחסר לכם שאני עכשיו אסתבך איתכם בצרות – אני הרי התלמידה המצטיינת ב–"
"ארבע השנים האחרונות, כן," דיקלמה וונדי וגילגלה לעבר הארי עיניים במבט של 'אמרתי לך'. "אנחנו מבטיחים לך שלא נגרור אותך ביחד איתנו לשטויות שלנו, ואליוט מוכן להיות המשרת שלך ליום שלם."
אליוט עמד להשמיע קול מחאה, שמיד נבלע בקולות היחנקות כשוויל עשה מאמץ כביר להשתיק אותו.
לורה עדיין הביטה בהם בחשדנות, אבל הארי ראה סימנים קלים לסקרנות שמתגנבת על פניה.
"יומיים?" ניסתה וונדי.
"עצם זה שהראיתם לי את זה כבר מסבך אותי," היא ענתה להם, "להישמר מכל דבר חריג, זוכרים? זה בהחלט עונה על ההגדרה. מאיפה השגתם את זה בכלל?"
להישמר מכל דבר חריג. להנמיך פרופיל. הארי לגמרי שכח מזה, עם כל ההתלהבות מזה שמצאו את הפתק. האם זו הייתה טעות לפנות ללורה?
"שבוע בתמורה לפיענוח ולשתיקה שלך," פלט הארי לפתע. לורה חייכה חיוך מרוצה. אליוט חירחר ברקע.
"עשינו עסק," היא אמרה, מושיטה יד ארוכת ציפורניים אל הארי. הארי הושיט גם הוא את ידו בהיסוס, ולבסוף לחץ את ידה בלית ברירה. וונדי הושיטה לה את הדף, שתכף נבלע מאחורי ערימת הספרים של לורה. לכמה שניות ארוכות הארי לא הצליח לקרוא את פניה של הנערה, עד שלפתע עיניה של לורה התרחבו בהפתעה.
"אתם לא," היא לחשה בנשימה עצורה. ליבו של הארי החסיר פעימה. האם אלה באמת הסיסמאות?
"הבטחת," אמרה וונדי ביובש.
לורה הביטה לכל הצדדים בחרדה גלויה, ואז חזרה להביט בהארי, בהבעה של תיעוב מוחלט.
"אתם הולכים ל–"
"ששש!" נהם וויל.
"טוב, נו," היא נאנחה בקול. "אם אתם מסתבכים אני לא באה להציל אתכם. ואם אצטרך לבחור בין הביטחון שלי לשלכם, אני אסגיר אתכם."
"כן, מה שתגידי," אמר אליוט במרירות, עדיין לא מאמין לגורל שמצפה לו. "עכשיו תתרגמי לנו כבר את הסיסמה בשם מורגנה!"
לורה חייכה לעצמה בסיפוק. "החל מהרגע אתה פונה אליי רק בתור 'המפקדת לורה'," היא ענתה לו, ואז ניגשה למלאכה. היא שלפה קלף, דיו ונוצה והחלה ברישום. לאחר כחצי דקה היא הושיטה להם את התוצר המוגמר:

נראה לכם שאני הולכת לשתף פעולה בפריצה לחדר של הדיקן? אתם לא מקבלים ממני כלום, ואליוט שלכם נשאר עבד שלי, אחרת אני מסגירה אתכם.

הארי קפא במקום. הוא לא ציפה לגישה כזאת מצידה של לורה, ונראה שאף אחד מהאחרים לא ידע מה להגיד גם כן. אבל אז:
"אה, את חושבת שזה כזה פשוט?" וונדי צחקה צחוק גס. "את הולכת לעשות לנו ככה? אין בעיה. זה אולי נשמע לך פשוט כל כך לבוא עם החיוך התמים שלך ולהסגיר אותנו לדיקן, אבל מה את חושבת שיקרה לך בדיוק? את כבר עשית עסקה עם האויב, ואת לא הולכת לצאת מזה בידיים נקיות. תלמידה מצטיינת נשמע לך קורץ? מה עם תולעת הספרים הראשונה שנזרקת לצינוק?!"
לורה החלה להחוויר, מגניבה מבט אל הספרים שלה, כאילו היא שוקלת למצוא מחסה מאחוריהם. אבל הניצוץ בעיניהם של וונדי נראה מסוכן.
"תקשיבי לי טוב," וונדי נבחה. "אם את לא משלימה את הצד שלך בעסקה הזאת את נופלת לבור הארנב הזה ביחד איתנו. ויודעת מה? שכחי מהעבד השבועי שלך – אם את רוצה לשמור על המוניטין שלך נקי וטהור, כדאי מאוד שתחזרי בך עם התעלול הנחשי הזה. זה הכי הרבה שאנחנו יכולים לתת לך."
לורה נראתה כל כך קטנה כעת שהיא הייתה יכולה להתאים בתור סימנייה לאחד הספרים שלה.
"ברור, ברור," היא צייצה חלושות. "כן המפקדת."
מפגן האיומים המרהיב של וונדי עשה עבודה מעולה, כי לורה לא עשתה להם עוד בעיות. תוך כמה שניות היא שירבטה להם את התרגום בכתב רועד, והארי הקריא בפני חבריו:

"סיסמאות לחדר הדיקן:
ספטמבר: תשרת תשת תרת
אוקטובר: דצך עדש באחב
נובמבר: יעל קגם –"

"אוקיי, עכשיו נובמבר," אמר וויל, והארי הופתע לגלות כמה זמן כבר עבר מאז תחילת שנה. "אז נוכל ל…"
קולו דעך כשראה את המבט הדרוך של לורה.
"טוב, נדבר על זה אחר כך," הוא אמר, ולורה נראתה מאוכזבת.
וונדי תקעה בה מבט אזהרה אחרון שגרם לה לכסות את פניה בידיה, ואז הם יצאו מהספרייה, חולפים במהרה על פני בן שתקע בהם מבט חשדני.

"אני לא אוהב את זה," אמר וויל. הם היו בדרכם אל המשרד של הדיקן. העוצר היה אמור להתחיל בעוד יותר משעה, אבל גם היום נערכה ישיבת מורים, והם לא ידעו מתי תהיה להם עוד הזדמנות לבצע את התוכנית שלהם.
"גם אני לא," אמר אליוט בזעף. "כמעט מכרתם אותי לאויב, ברצינות!"
"עכשיו אתה לא חייב ללורה, אתה חייב לי," וונדי חייכה בניצחון. אליוט חרץ לשון לעברה.
"לא, זה הרבה יותר רציני מזה," וויל היה עצבני. "כל העבודה הזאת של פרופיל נמוך לא תעבוד לנו אם ניתפס בסוף. אנחנו הולכים כרגע על חבל דק, אתם לא מבינים? זאת הייתה טעות לערב את לורה. מי יודע לאן זה עוד יגיע. אוזניים לכותל, חברים."
אוזניים לכותל. הארי הרגיש כאילו מהרגע שהוא הופיע בטירה הזאת מישהו תמיד צופה בהם. הוא כבר התחיל להיות די משוכנע שזה התחיל אפילו לפני שמערכת האבטחה נכנסה לפעולה, והוא לא אהב את זה. הוא לא הרגיש בטוח בשום מקום. ולכן הארי ציפה בקוצר רוח להיפגש עם המצנפת – אולי הוא יצליח למצוא גורם מקשר שיעזור לו למצוא את הדרך חזרה!
"היי, תתעודדו," אמרה וונדי. "לורה לא הולכת לפתוח עלינו פה בזמן הקרוב, יש לה הרבה מה להפסיד. עם האיומים שהיא קיבלה ממני, וכל עוד נמשיך לשמור על הצגה משכנעת, הכול יהיה בסדר. ממה יש לדאוג?"
"מהדיקן," ענה הארי. הם עמדו בפתח של המשרד, ולפתע העניין הרגיש הרבה יותר אמיתי. הוא באמת הולך להיכנס לחדר הפנימי הזה, ולמצוא שם את השד יודע מה. והוא הולך לעשות את זה לבד. וויל, וונדי ואליוט הסכימו איתו בלית ברירה שעדיף אם הם יישארו בחדר המועדון, כדי שלא יתהו פתאום מה ארבעתם עושים מחוץ לחדר המועדון סמוך כל כך לשעת העוצר – אך בכל זאת אליוט התעקש שלפחות ילוו אותו בדרכו למשרד.
"אוקיי, הגיע הזמן," וויל נשם לרווחה. "אל תתעכב הארי. תיכנס, תדבר עם המצנפת ותצא."
"אל תדאג, זה קטן עליו," אמר אליוט, אבל אפילו הוא נראה מודאג.
"שמור על עצמך, הארי," וונדי כרכה את ידיה סביב הארי, שחש לפתע חמימות בחזה. "אם עד שעת העוצר אתה לא מגיע, אנחנו יוצאים אליך."
"אל תדברי ככה," וויל נשמע מבוהל. "וחוץ מזה, אנחנו לא נוכל. אין סיכוי שאנחנו יוצאים אל מה שזה לא יהיה שמשוטט במסדרונות."
"אני אהיה בסדר, די לדאוג לי," אמר הארי, שלא ידע את מי הוא מנסה לשכנע בעצם – אותם או את עצמו. "עברתי דברים גרועים יותר בהוגוורטס שלי," הוא הוסיף בחיוך שמנסה להקליל את האווירה, אבל שלושתם עדיין הסתכלו עליו במבטים קודרים. הוא נופף להם לשלום, ונכנס למשרד של מאסטר גאטה. לא היה לו זמן להתעכב – הוא לא הולך לתת לדלת הזדמנות לתחקר אותו.
"עבודות תחזוקה," הוא מילמל.
"סיסמה?" נהמה הדלת.
הארי הוציא את גיליון הקלף. על החיים ועל המוות.
"יעל קגם," הוא הכריז וניסה לגייס את כל הביטחון שנותר לו. הוא קיווה שהדלת לא תבחין בכך שקולו נשבר.
לרווחתו, הדלת נפתחה בתנופה, והארי ראה לראשונה במלוא הדרו, את חדר ה–
מסדרון.
זה היה פרוזדור קצר שהוביל לפתח קמור. הארי פסע בשקט, חולף על פני דיוקנאות של מנהלי עבר חמורי סבר שהיו תלויים על הקירות. הוא לא היה צריך להביט בהם כדי לחוש את עיניהם הקרות עוקבות אחריו ונעוצות בעורפו. הוא שקל אם לחייך לעברם ולנופף בחביבות, אבל אז החליט להתמקד במטרה שלשמה הוא בא ולקוות שהדיוקנאות האלה לא חברותיים כמו מקביליהם במשרדו של דמבלדור.
הוא פסע במהירות ועצר את נשימתו, והם בתגובה לא השמיעו הגה. הרעש היחיד היה קול צעדיו המהדהדים. הוא המשיך בדממה עד שהגיע לפתח הקמור.
הארי לא ידע למה לצפות מחדרו של הדיקן, אבל הוא בהחלט היה יותר מרווח מחדר הסגנית. למעשה, הוא היה עגול ורחב ידיים בדיוק כמו משרדו של דמבלדור, אבל משהו בו גרם להארי לחוסר נוחות, כאילו מדובר היה בהעתק חיוור של המשרד שהיה אמור להיות שם. אולי מה שהעניק לו את התחושה הזו היו קירות הבטון החשופים והריקים. ואולי היה זה שולחן הכתיבה, שהיה אמנם גדול מאוד, אבל כל סנטימטר בו היה מכוסה בניירות ומסמכים. חלקם נראו חשובים ועדכניים מאוד, אבל לא מעט מהם נראו מצהיבים מיושן, כאילו הם הצטברו שם במשך שנים. מעטפה חתומה אחת משכה את תשומת ליבו של הארי. הוא הרים אותה מהשולחן והביט בה. היא נראתה חדשה יחסית, ונשאה את הכיתוב "באהבה, מדיאנה". בחשש מה הוא הניח את המעטפה בחזרה על השולחן.
משהו במקום הזה הרגיש לו לא נכון. הוא לא שמע את הזמזומים המוכרים של מכשירי הכסף הרועשים של דמבלדור. אביזרי הנוי היחידים היו אגרטל שנשא פרחים נבולים באחד המדפים, ולצידו מאפרה מלאה עד אפס מקום בבדלי סיגריות. מה שהארי זכר בתור כנו של פוקס, לא היה אלא עמוד עירום ומתקלף, ולצידו כמה שאריות עשנות נוספות של סיגרים על הרצפה. ועל מדף בגובה עיניו של הארי נחה תמונה בודדה במסגרת עץ. מבעד למגן הזכוכית צפה בו ילד עם שני הוריו, הלבושים בבגדים ויקטוריאניים מהודרים. הילד נראה כאילו הוא עשוי להיות בגילו של הארי, והשיב לו מבט עגמומי; פניהם של ההורים היו חבויים בצללים.
אל תשכח למה אתה פה, נשמע קול קטן בראשו של הארי. נראה היה כאילו החדר הזה עושה הכל כדי להסיח את דעתו מהמטרה העי–
וויייי אוווו! ווייייי אוווו!
הלב של הארי קפץ לו לגרון כשהוא שמע את הקול המצווח שהצטלצל מאחד המדפים על הארון. אחרי שהצליח להשתחרר מהקיפאון, הזדרז הארי אל מאחורי שולחן הכתיבה והרים את המכשיר המיילל.
מלשינוסקופ, הוא חשב. הדיקן הזה לא פראייר. הארי רק קיווה שזה לא יזעיק אותו.
"סילנציו!" הוא שלף את שרביטו לעבר המלשינוסקופ, שחדל להסתובב בבת אחת, צנח מידו של הארי ונסדק. הוא הרים אותו בבהילות והחזיר למקום שבו מצא אותו, תוך ניסיון להתעלם מההמהומים החלושים שעוד השמיע.
המלשינוסקופ אומנם הבהיל אותו כהוגן, אבל זה הזכיר להארי לשם מה הוא הגיע. בניסיון להתעשת הוא לקח נשימה עמוקה מהאוויר הטחוב והמחניק והחל לסרוק את המדפים השונים בחיפוש אחר המצנפת.
ואכן, על אותו מדף בדיוק בו דמבלדור היה נוהג להניח אותה, היא נחה. עתיקה, אצילית ומרופטת בדיוק כפי שזכר אותה – מצנפת המיון. הוא הביט בה בדממה לכמה שניות, משל הייתה יצירת אומנות מרהיבה, אבל חריקה מאחד הרהיטים החזירה אותו למציאות. בתנועה גסה ומהירה הוא מיהר לחבוש את המצנפת על ראשו, והמתין.
"אני עדיין חושבת שבית סלית'רין יקדם אותך לגדולות, הארי פוטר," לחשש קול מוכר באוזנו והקפיץ אותו במקומו. כן, המצנפת נשמעת בדיוק אותו הדבר, וניצוץ של תקווה הואר בעיניו של הארי. פתאום הדרך הביתה נראתה קרובה מתמיד.
"ידעתי," הוא לחש לה בתשובה, "ידעתי שתזהי אותי! ידעתי שאת מהעולם שלי!"
לא נשמעה תשובה, כאילו המצנפת ניסתה לבנות מתח.
"מהעולם שלך?" היא אמרה לבסוף, "על איזה עולם אתה מדבר?"
"נו… את יודעת, לא?" ניסה הארי להאיץ בה, "אמרת לי שסלית'רין יקדם אותי לגדולות בטקס המיון שלי. אמרת לי את זה גם שנה אחר כך, אצל אלבוס דמבלדור. את מכירה אותו! לזה התכוונת, לא?"
"כל מה שאני מכירה זה רק בגבולות הזיכרון של מי שנושא אותי על ראשו," אמרה המצנפת בפשטות. "אבל חוששתני שאני לא מהמקום הזה שלך. אין לנו אלבוס דמבלדור."
"אז איך ידעת שכבר אמרת לי את הקטע על סלית'רין?" התעקש הארי. זה לא יכול להיות. המצנפת לא יכולה לאכזב אותו.
"אתה לא נבון במיוחד, אני מבינה," היא השיבה בעייפות, "אני רואה את זה מזכרונותיך שלך. וחוץ מזה, אמרתי גם להארי האחר שבית סלית'רין יקדם אותו לגדולות, כשהגיע תורו בטקס המיון שלו. התבלבלתי ביניכם, אני מתנצלת."
"אה," הארי לא היה יכול להסתיר את האכזבה בקולו. "ואת לא תוכלי לעזור לי? בשום צורה?"
"אני כובע," המצנפת אמרה, "אתה מצפה ממני ליותר מדי."
"את הכובע של גודריק גריפינדור!" הוא מחה, "גודריק גריפינדור היה קיים בעולם שלי, והוא היה קיים גם כאן! לא יכול להיות שאת לא מכירה שום עולם אחר!"
המצנפת שתקה.
"מה?" הוא דרש, "נו? תגידי משהו!"
"מה אתה רוצה שאגיד? אין לי מה לומר," המצנפת ענתה. "אני לא מכירה עולם אחר, והצעקות שלך לא יגרמו לי להכיר אותו."
מוחו של הארי קדח. חייב להיות משהו שיגרום לה להבין. הם סיכנו את כל מה שיש להם בשביל זה, והוא לא יכול לצאת בידיים ריקות. אם הרמיוני הייתה לידו, היא בטח הייתה יודעת מה לעשות.
רגע אחד, הרמיוני! קרוקשנקס!
"קרוקשנקס?" המצנפת תהתה, והארי נזכר שהיא יכולה לקרוא מחשבות.
"החתול הכתום שטייל פה!" הארי הסביר, "הרי אין חתולים כתומים בעולם שלכם, אז איך הוא הגיע?"
"אולי זה לא אותו חתול," ענתה המצנפת, "האם ראית עליו קולר הנושא את שמו או משהו דומה?"
הארי שתק. הוא לא ראה. אבל הוא נראה ממש כמו קרוקשנקס, זה חייב להיות הוא!
"גם אם זה אכן הוא," המשיכה המצנפת, "אני עדיין לא יודעת איך לעזור לך עם זה. ובאופן כללי אני מעדיפה לשמור מרחק מחתולים כתומים. אתה יודע, סימן מבשר רעות."
"יעל קגם," נשמע קול עבה פתאום. לא היה זה קולה של המצנפת, והארי מיהר לצלול מתחת לשולחן הכתיבה, מספיק בקושי להשיב את המצנפת למדף. טפיפות צעדים איטיות בקעו מהמבואה, ומישהו נעמד בפתח. הארי לא היה צריך לראות אותו כדי להרגיש את הקור שמתפשט בקרביו. הוא בלע את רוקו במאמץ רב לא להשמיע קול, והתכווץ עוד יותר במקום מחבואו.
הנקישות התקרבו אל כיוון השולחן. איטיות, מדודות ובקצב אחיד, כמו מטרונום. הארי ראה את סוליותיו של הדיקן מתהלכות ברחבי החדר וליבו הלם בעוז. לרגע חשש שהדיקן ישמע את פעימותיו.
צלליתו של הדיקן שטה על הרצפה לכיוונו של הארי, ותוך שניות ספורות גם רגליו של הדיקן נעמדו אל מול שולחן הכתיבה, סנטימטרים ספורים מאפו. הארי עצר את נשימתו מחשש שרגליו של הדיקן יבחינו בכך.
ואז הארי שמע קול נמוך וקר.
"אוי, דיאנה…" אמר הדיקן בעצב, "דיאנה שלי… לא היית כאן לפני רגע…"
הארי שמע פיסת נייר נעה על גבי השולחן מעליו. מה קורה שם למעלה?
הארי ראה את עקביו של הדיקן סבות על צירן לכיוון המסדרון.
"מישהו נכנס, דורה?"
ליבו של הארי החסיר פעימה. הנה זה, הלך עליו. הוא יכול רק לדמיין איזה זוועות הוא יעבור בידיו של הדיקן.
"רק עובדי תחזוקה," אמר קול אחר, ולהפתעתו של הארי הוא זיהה את קולה של דלת המשרד.
"הממ…" הארי לא הצליח לפענח את קולו של הדיקן. האם הוא חושד במשהו?
אבל הדיקן לא הוציא עוד מילה. במקום זאת, הארי ראה את שולי גלימתו מובלות אל ארון התצוגה שלו, שהיה סמוך לשולחן הכתיבה. הארי נאלץ להידחף עוד יותר בין רגלי השולחן מחשש שהדיקן יראה אותו. אך זה היה בגבו אל הארי, וניכר עליו שהוא מרוכז בחפץ כלשהו על אחד המדפים.
"עובדים רשלנים," הוא רטן מתחת לשפמו (בהנחה שהיה לו שפם). "תודיעי להם שלא יתקרבו לחפצים שלי."
"הו, הגובלינים יודעים שאסור להם לגעת בשום דבר מלבדי, אדוני," ענתה הדלת בסיפוק.
"הגובלינים…" קולו העבה של הדיקן חזר אחריה. "טוב, כדאי שאני אעיר אותם כבר, לא? העוצר מתחיל עוד עשר דקות."
אעיר. הארי לא אהב את איך שזה נשמע. אבל הוא קיווה לפחות שזה אומר שהדיקן ילך משם, מה שאולי יתן לו מספיק זמן. אולי.
"אני לא אוהבת את הפראים," התלוננה הדלת. "הם מפריעים לי לנוח בשלווה."
הדיקן שתק לכמה שניות (הארי דמיין אותו מעווה את פניו), ואז העיר בנבזיות, "כל מי שאוויל מספיק כדי לא להבין את התועלת שהם מביאים לנו לא אוהב אותם."
הפראים? מה זה? הם אלה שצווחים בלילות? הארי ניסה להעלות אותם בעיני רוחו, אבל הצליח לחשוב רק על סקרוטים פוצי תחת. הוא קיווה שהפראים פחות מאיימים ממה שהשם שלהם רומז.
"מוטב שאצא לדרכי," אמר הדיקן. הוא פנה אל היציאה, והארי נשם לרווחה.
אופס, זה היה רועש מדי.
הארי שמע חריקת עקבים חדה ואיוושת גלימה.
"מי זה היה?" הדיקן דרש לדעת. דמו של הארי קפא בעורקיו.
אף אחד לא ענה. ואז:
"אדוני, אני חושבת שאתה מגזים."
הדיקן נחר בבוז.
"אני לא יכול להרשות לעצמי לנהוג בשאננות," הוא ירה, ואז הכריז, "הלכתי להפעיל את מערכת האבטחה!". להארי הייתה תחושה רעה שהוא לא סתם אמר את זה בקול רם.
הדיקן יצא מהחדר באופן סופי, טורק אחריו את הדלת שבתורה השמיעה קול "איה!" חלוש.
הארי הפעם הרשה לעצמו להיאנח בהקלה. אבל לא היה לו הרבה זמן להתעכב. הוא חיכה כשתי דקות בתנוחתו השפופה מתחת לשולחן ליתר ביטחון, רק כדי להיות בטוח שהדיקן כבר הספיק להתרחק, ואז קם וניער את האבק מגלימתו. המנהל עכשיו בדרך להפעיל את מערכת האבטחה שלו, מה שאומר שיש לו זמן קצר מאוד להגיע חזרה למגדל.
הארי התקרב בזהירות ליציאה, מנסה להתנהג הכי טבעי שהוא יכול יחסית למישהו שלפני רגע התחבא מהדיקן של בית הספר. הוא בסך הכול עובד תחזוקה רגיל שהבריק היטב את רגלי שולחן הכתיבה בחצי השעה האחרונה – שום סיבה להרמת גבה. הוא העיף מבט מהוסס בדיוקנאות השתקנים שהמתינו במבואה. הם ליוו אותו במבטם בדממה רועמת כשחלף על פניהם, ונראו כמעט מאוכזבים ממנו, או שמא הם סתם מודאגים. הארי הרגיש מחולל, כאילו כל אחד מהם בוחן את הארי לעמקי נשמתו. הוא ניסה צעד שם באיטיות מכוונת, כאילו מנהלי העבר הם נחשים המזהים תנועה בין העשבים השוטים.
אחד ממנהלי העבר, גבר מאפיר בעל פאות לחיים, נעץ בהארי עיניים כחולות ומחשמלות. הארי הסיט את מבטו בתנועה חדה, ואותו מנהל פצה לפתע את פיו בתגובה:
"מה אתה עומד פה כמו פסל? ברח!"
ובאותו רגע המוח של הארי נכנס למצב פאניקה, משלח לכל השרירים והגידים בגופו פקודה אחת:
לרוץ!
הארי לא נתן לדלת הזדמנות להעיר ולו מילה עוקצנית אחת, והוא כבר דחף אותה בתנופה ונמלט מהמשרד, מתעלם מקריאות המחאה שלה. הוא התפרץ למשרדה של מאסטר גאטה, כשהרימה את עיניה מהניירת נראתה חיוורת כמו סיד, והספיקה רק לומר: "הארי, מה בשם מורגנה –" לפני שפתח בפראות גם את דלת המשרד שלה והסתער אל המסדרון בחוץ. הוא פנה ועלה גרמי מדרגות והמשיך לרוץ ורק חשב על מקום בטוח. הוא צריך למצוא מקום בטוח לפני שהפראים האלה – יהיו אשר יהיו – יצוצו, וזה לא משנה איפה.
ואחרי שלוש דקות של ריצה טרופה ברחבי הטירה, הארי עצר כדי להסדיר את נשימתו, ואז הבין שהוא לא הולך לשום מקום.
הוא לא הכיר את המסדרון בו עמד. לא מהוגוורטס בה נמצא עכשיו, ובוודאי שלא מהוגוורטס אותה הכיר ובה גדל. והסביבה שידרה לו שהוא חייב לחזור למגדל גריפינדור – או למצוא מקום מסתור – ויפה שעה אחת קודם. חליפות השריון עמדו שמוטות אברים, והמסדרונות היו חשוכים כליל, כמו בהפסקת חשמל. הדממה ששררה היה מוחלטת, אבל נדמה שהיא הכילה בתוכה משהו יותר מטריד. אפילו רעשי הרקע הרגילים של הוגוורטס – כמו הרוח השורקת מבעד לחלונות או זמזומי חרקים – לא נשמעו. זה היה כמו השקט שלפני הסערה, והארי חש שלא רק הוא דרוך, אלא גם הקירות מצפים לדבר מה מסתורי.
ואז, הארי שמע אותם.
בהתחלה זה נשמע כמו פכפוך מים שבקע מתוך קירות הטירה, אבל תוך רגעים ספורים הארי זיהה שמדובר היה בלחישות עמומות.
העששיות נדלקו בבת אחת באור בוהק ומסנוור יותר משדלקו בדרך כלל, ובאותה מהירות פראית בה נדלקו – הן מיד כבו, והארי לא ראה דבר.
הן המשיכו להבהב לסירוגין כמו אזעקה אילמת, והארי החל להרגיש את ראשו מסתחרר.
הוא היה נטוע במקום, וכבר לא ידע אם יש בכלל חדר כלשהו בטירה שיגן עליו ממה שממתין לו שם בחוץ.
הבהוב מסנוור, וחליפת השריון השמוטה ההיא נראתה פתאום מלאת חיים. למה היא רצה לעברו?
הבהוב נוסף, והחליפה לא הייתה שם. הארי נותר לבדו במסדרון, והלחשושים הלכו וגברו.
הוא הושיט יד אל גלימתו והרים שרביט ביד רועדת. הוא קיווה בכל מאודו שלא יצטרך להשתמש בה.
"לומוס," הארי לחש, קולו דקיק ולא בטוח. אלומת אור בקעה מקצה השרביט שלו, ואז התעמעמה והתקטנה לכדי כדור זעיר. הוא לא האיר מעבר לחצי מטר, וכל מה שהארי הצליח לראות זה את הרצפה מלפניו, שאת זה גם העששיות הדועכות סיפקו לו. הארי כיבה את השרביט, אך השאיר אותו מורם באוויר.
הגיע הזמן להתקדם.
הוא צעד בחשש במסדרון האפלולי. זיעה קרה שטפה את עורפו, והשערות על ידו סמרו בכל פעם שנדמה לו כי הלחישות מתחזקות. התחושה שעוקבים אחריו, שליוותה אותו בדרך כלל בדרכו משיעור לשיעור בשעות היום, התעצמה כעת פי כמה וכמה. כל דבר נראה לו כמו אויב פוטנציאלי.
להקלתו של הארי הוא הגיע לקצה המסדרון הארוך ונטול הדלתות הזה. הוא עצר לפני הפנייה, מביט מעבר לכתפו בחשש – ולא היה שם דבר, עד כמה שהצליח לראות באפלולית. הוא הגניב מבט לעבר המסדרון שנראה גם הוא ריק לחלוטין –
ואז העששיות נדלקו פתאום, ומשהו חלף במהירות בין הצללים. זה לא היה גדול יותר מנער ממוצע, אבל זה בהחלט לא היה בצורה אנושית. הארי הספיק לראות רק גוף כהה וגרמי וזנב ארוך שהשתרך אחריו, לפני שהאורות התעמעמו שוב. כשדלקו בחזרה, הארי לא ראה דבר.
המוח שלו צרח לו לברוח, אבל לכמה רגעים הוא נשאר קפוא באימה טהורה.
צרחה. צרחה מקפיאת דם. הארי לא ידע אם היא הגיעה מגרונו שלו, או אם הוא בכלל מסוגל להפיק קול כה איום. אבל הצרחה הידהדה בכל רחבי הטירה והצטלצלה באוזניו של הארי שוב ושוב ושוב.
ואז, כאילו המתינו לשריקת הפתיחה, החלו הפראים להשמיע את צווחותיהם מאזורים שונים בטירה ולמלא את החלל.
הארי ניסה לחשב במהירות את הצעדים שלו. קדימה זאת לא אופציה. הוא ראה את אחד היצורים האלה מגיע משם. אז הוא יכול להסב על עקבותיו ולקוות שלא מחכה לו אחד גם בצד השני. הארי החל לגשש את דרכו עם הקיר, חזרה אל המסדרון שממנו הגיע. יללות הפראים המשיכו להישמע, ונדמה היה שהן עושות את דרכן בתוך הקירות עצמם. גם כשהצרחות נעצרו להפסקות קצרות, נדמה שהאוויר עדיין מלא בזמזום חסר שקט, שהשאיר את הארי ערני וחרד. אחרי דקה ארוכה ומתוחה, כשהארי היה די בטוח שהוא אמור להגיע לקצה המסדרון, ידו נתקלה בקיר נוסף. הוא מישש אותו לכל רוחבו, מקווה שהקיר מסמן פנייה למסדרון חדש, אבל כל מה שנתקל בו זה הקיר מצידו השני. הבהוב נוסף של העששיות הבהיר לו שזה אכן מבוי סתום. לא, זה לא יכול לקרות לו.
ליבו של הארי האיץ את פעימותיו. זה אומר רק דבר אחד. אחד מהפראים האלה ממתין לו בכיוון היחיד שהוא יכול ללכת אליו, אז אם הוא לא ימצא מסתור כלשהו בקרוב, זה ייגמר רע.
הארי סב על עקבותיו והלך שוב, מנסה לקלוט שביב של מידע מההבהובים התכופים. עיניו העידו שהוא שוב בגפו, אבל הלחשושים והצרחות לא דעכו לרגע. הוא הלך על צידו כשגבו מופנה לקיר, עד שהרגיש משהו עדין נוגע בגבו.
הוא הסתובב בבהלה, מצפה לגרוע מכל, בדיוק כשהעששיות כבו לפתע. בנשימה עצורה
הוא המתין שיידלקו, וכעבור שנייה שהרגישה ארוכה מהרגיל –
זו הייתה ידית של דלת.
הארי נאנח בהקלה. זהו, הוא ניצל. הוא פתח אותה במהירות ונכנס פנימה, סוגר את הדלת בבהילות אחריו.
הארי נתן לעצמו להסדיר את נשמתו, וחייך בשביעות רצון. לא היה לו אכפת לבלות את הלילה בחדר הזה כל עוד הוא בטוח מהפראים. מה זה החדר הזה באמת? הוא לא ראה דבר.
"לומוס."
זאת לא היתה כיתת לימוד. טווח ההארה המוגבל של שרביטו הציג מולו ערימות של בדים, יחד עם כמה מצעים מונחים בערבובייה בפינת החדר. זה בדיוק מה שהארי היה צריך, למען האמת. הוא יוכל אפילו להתחמם עם המצעים הנעימים האלה ולישון כמו שצריך. הארי תהה אם הוא מצא במקרה את החלופה לחדר הנחיצות בעולם הזה. הוא התרווח על הערימה המוצעת לפניו וכיבה את האור בשרביטו, נותן לקולות הפכפוך העדינים שבקעו ממקום כלשהו בחדר להרגיע אותו ולסחוף אותו לשינה עמוקה ונטולת דאגות. כן, לבלות את הלילה בחדר הזה הרגיש הולם.
ופתאום מתוך הערימה יצאו שתי ידיים שלדיות ומגודלות, תפסו את הארי בכתפיו וגררו אותו פנימה. ורגע לפני שהכול החשיך הוא שמע את אותה צרחה ארוכה ואימתנית.

המשך יבוא...

...סיגריות בחדר של הדיקן?
אבל פרק מעולה והתיאורים כתובים ממש טוב
יסס קליף הנגינג בסוף הפרקק

יחי המתים!
אני מוכן להתערב שהשלד לא מסוכן!
אם זה שלד... טא-טא-טאם!
יאללה מה עוד שבוע לפרק נוסףףףף
היה מעולה!

אוקיי אהבתיייי
מאודדד
וואי מה זה הפראים האלה
כאילו סוג אחר של גובלינים?
יאללה המשך!

פספוסים וזה.

פספוסים

"עכשיו תתרגמי לנו כבר את הפאקינג סיסמה!"
"אליוט אמר פאקינג, אליוט צודק," אמר כל אדם ברדיוס קילומטר משם, פה אחד.

-~-

"אתה מדבר על לני גריפינדור במקרה?" שאלה המצנפת.
"מה??" הארי צרח.
"כן, למייסדים אצלנו יש שמות אחרים. לני גריפינדור, פני הפלפאף, רני סלית'רין, ומני רייבנקלו!!"
"אבל כל הקטע של המייסדים זה שיש להם את אותה האות בשם הפרטי ובשם המשפחה!" הארי לא ויתר, "כמו פיטר פארקר! כמו ברוס באנר! כמו קלארק קנט! הם גיבורי על!"
"אז למה לא קוראים לך פרי פוטר?" היא החזירה.
"כי אני לא גיבור על, מצנפת מיון. אבל נשמע שאת כן."
"יעשו סדרה על גרסה נשית להאלק לפני שיעשו עליי," גיחכה המצנפת.
"כבר עשו."
"אוי ואבוי."
"כן כן, ואת יודעת מה מארוול עשו אחרי הקרדיטים?"
"מה? פוסט קרדיטים?"
"לא. הרבה יותר טוב. הם עשו לוקהרט קרדיטים."
"לאאאאאאאאא–"

-~-

"אני לא מכירה עולם אחר, והצעקות שלך לא יגרמו לי להכיר אותו. וגם אין לי כל כך מוזה. נדבר מחר בערב."
"סגור," אמר הארי.
"רגע," הארי אמר, "מחר בערב יום כיפור!"""""""""""""""""""""
""""""""""בסדר הבנתי אבל למה צריך כל כך הרבה גרשיים????????WWWWWWWWWWWWWWW""""""הצילוווווהפאנפיק נ ש ב ר לגמרייייייייייייייי!!@?@??@?????&^%^$$#%$&^^$......................מי???????????? עשה?##### את זההההההההההההההההחהחכחכחחהחהחהחרק מוניקהלהלהלהלהללהלהההההההההההההההההה

-~-

הארי לא היה צריך לראות אותו כדי להרגיש את הקור שמתפשט בחדר. הדיקן היה סוהרסן והוא נישק את הארי. הסוף!

-~-

"דיאנה."
"כן, חומד," הארי זיהה את קולה של הדלת.
רגע, מה? הארי הסמיק להחריד. אין מצב שהדיקן והדלת מנהלים רומן, אוי וויי זמיר.

-~-

טורק אחריו את הדלת שבתורה השמיעה קול "איה!" חלוש. והאיה הלך והתחזק עד שלבסוף כל הטירה נרעדה ושקעה באדמה כמו בפרק ההוא עם הספרייה באוואטר. אבל הפעם במקום שאפה ייחטף דמבלדור התעטש.

-~-

21 רובים נאנח בהקלה, הפעם באמת. אה שיט!! ידעתי שאסור לי לכתוב תוך כדי שאני שומע שירים. עכשיו אני כל פעם אקרא להארי בשם של השיר שאני שומע. "טוב, דלת, איך אני יוצא?" שאל אותה ים השיבולים.
"מה זאת אומרת, הורה היאחזות פוטר?" ענתה לו הדלת, בעודה פונה ללא אחר מאשר מריח כמו רוח נעורים.
"יש בחוץ פראים!" ייבב בלדה לסוכן הכפול.
"אה, אתה תסתדר, נסיכת פופ," ענתה לו הדלת.
"שקט, את לא מחליט עליי," ענה לה אצל הדודה והדוד שנהיה מרדני לפתע.
"אל תהיה עצוב. כשאתה עצוב אני לא מבינה איך אפשר להיות עצוב," אמרה הדלת לילדה הכי יפה בגן.
"לא הבנתי, אוף" התבכיין רפסודיה בוהמית ברצינות תהומית. "אני סתם ילד עני, אף אחד לא אוהב אותי."
"תנו לנו ילד מסכן שבא מרמלה," ענתה הדלת.
"זאת לא הגרסה הזאת, נו," התעצבן ביט הביטי.
"אה סורי," התנצלה הדלת בפני כי הנה כחומר ביד היוצר.
"ברצותי מרחיב וברצותי מקצר!" התלהב האידיוט האמריקאי (שלא רצה להיות כזה, אבל מה לעשות).
"עם כמה שאתה חופר לי נראה לי באמת יהיה לי קצר," גערה הדלת בפני חיים על מאדים.
"טוב אבל איך אני יוצא מפה? הצילו! אני צריך מישהו, הצילו! לא סתם מישהו," התבכיין אלינור ריגבי. איזה קטע בדיוק התחיל לי אימג'ן בפלייליסט.
"היי ג'וד, תרגיע. זה לא סוף העולם," אמרת הדלת בלחץ. "תנשום עמוק. יש לנו דרך אחת לצאת מהסיוט הזה. אנחנו צריכים פשוט לעצור את הפספוס."
"ו-ו-איך בדיוק עושים את זה?" גימגם איפה העוגה.
"איפה באמת?" שאל דאדלי.
"מה אתה עושה פה? אנחנו לא עושים בדיחות שמנים!" נזף בו מלכות החרמון.
"או שכן נעשה…" חשבה פתאום הדלת. "ככה נגמור לכותבים את הלקסיקון מהר מאוד ולא תהיה להם ברירה אלא לגמור את הפספוס."
"טוב אי אפשר ככה," אמר איתמר פתאום. "אין שום סיכוי שאנחנו נכנסים לדבר הזה."
"אתם באמת לא," אמר לו אל תאכלו את החיות, שעה שהכותב השני הסתתר מאחורי הקלעים.
"טוב איך מסיימים את זה?" הדלת הייתה על סף בכי.
"אני יודע! דיג'יי, שים אותי ברמקולים," ביקש קילר (קווין (מה קווין? זה שיר של נועה קירל! היה פה רפרנס ברור אליה(אה שלום אני סתם פסיכולוג נחמד חשבתי לקפוץ לבקר))), ולאחר שכולם שמעו אותו הוא הכריז, "לוקהרט קרדיטים!"

-~-

מדי פעם נעץ הארי את השרביט באוויר שלפניו, בתקווה שייתקל בקיר ויישבר ומקגונגל תקנה לו שרביט חדש ותיתן לו לישון אצלה במיטה. לא בקטע קריפי, בקטע של ילד מפוחד שרוצה לישון עם אמא שלו. אני מקווה. המשך יבוא????22

-~-

מאסטר גאטה בסוף מצאה אותו מחוץ למשרד שלה בבוקר עטוף בנייר טואלט וצורח "האסלה תקפה אותי, אני נשבע לך פרופסור!!!!"

-~-

"אבדה קדברה!" הארי צרח אוטומטית בפאניקה, אבל הוא לא שם לב שהשרביט היה מכוון אליו בכלל. הארי קלמזי הזה, פיחיחיחי. לוקרדיטים.

-~-

הארי נאנח בהקלה. זהו, הוא סוף סוף–
"סיסמה," אמרה הדלת.

-~-

ואתם יודעים מה עוד הרגיש הולם, קוראים יקרים? קארמה. הארי קיבל את מה שמגיע לו. הוא לא התנהג יפה ביום כיפור, ולכן הוא חטף. הפרא שהתחבא שם עשה ממנו פאי רועים משובח וכיבד את כל חבריו (חוץ מהחבר המעצבן ההוא שטוען שמפלצות לא אוכלות פשטידות). מגיע להארי.
שיט .
"סתם צוחקת, תיכנס," היא נחרה.

-~-

ופתאום מתוך הערימה יצאו שתי ידיים שלדיות ומגודלות, תפסו את הארי בכתפיו וגררו אותו פנימה, ורגע לפני שהכול החשיך הוא שמע את אותה צרחה ארוכה ואימתנית.
"הארי, נחש מי זה," אמר קול נשי בשעשוע.