תכנון ראשוני|דיון

תכנון ראשוני

-Stephan King, On Writing

היום הסתובבתי לי ברדיט, כשראיתי מישהו שציטט מתוך הספר של סטפן קינג, On Writing. בציטוט הזה קינג טוען שתכנון ראשוני של הסיפור לפני הכתיבה הורס את המוטיבציה והיצרתיות, ובעצם משמש רק כותבי ספרות גרועים.
כמובן שבתור מישהו שמתכנן לפני שהוא כותב, זה היה קצת מעליב לראות את זה נכתב כעובדה ולא כדעה על ידי סופר מוערץ כל כך, אבל זה גם גרם לי לתהות מה אתם חושבים על הנושא.
בשבילי לפחות, תכנון ראשוני של מה שאני עומד לכתוב עוזר להחזיר לי את המוטיבציה. כשיש לי משהו שכבר תכננתי, אני ממש רוצה להתחיל לכתוב אותו, לעומת שאר הדברים שאני כותב בלי שסיימתי לתכנן. כמובן שגם לתכנון ראשוני יש את הבעיות שלו - ההרגשה שצריך תמיד לעשות את כל מה שכתוב בתכנון, שאסור לצאת מהקווים, וכמובן זה מעכב את תהליך הכתיבה.
אבל באותה מידה, לכתוב בלי לתכנן שווה סיפור מבולגן לחלוטין שצריך הרבה יותר עריכות מאשר סיפור מתוכנן, וגם העלילה יכולה להיות מבלבלת או שלא יהיו מספיק רמזים - פשוט כי הסופר לא תכנן לפני.
אבל אנחנו כאן בשביל לשמוע מה אתם חושבים על תכנון! הנה כמה שאלות לדיון, אבל כמובן אתם יכולים להגיד כל מה שעולה בראשכם שקשור לנושא הדיון :>

מה לדעתכם החסרונות והיתרונות של תכנון?
מה לדעתכם החסרונות והיתרונות של חוסר תכנון?
האם אתם מתכננים לפני שאתם כותבים, או ממציאים בזמן שאתם כותבים?
האם ניסתם את השיטה השנייה לפני? אם כן, איך זה היה? אם לא, הייתם רוצים לנסות?

דיון מהנה D:

ההתרשמות שלי היא שיש ייתרון גדול לתכנן מבנה סיפור
מבנה סיפור הכוונה היא שיהיה קו כללי לעלילה (רוני הוא איש עסקים שמנסה להיות מנכ"ל חברת הייטק אבל שלמה העוזר של חברת ההייטק החתים את המנהל על מסמך כלשהו שבלי ידיעתו זו הייתה צוואה המורישה לו את החברה ורוני מנסה לגרום לזה שיבינו למה הצוואה לא אמיתית)
או אפילו קצת יותר מזה. נקודות מפנה ודברים חשובים.
אבל לא לבנות את העלילה אלא רק את המבנה שלה. שתדע מה הולך להיות בספר.
כי בסופו של דבר נורא חשוב שהכתיבה תיקח אותה למחוזות שלא דמיינת. ואם זה רק קווים כלליים, זה אפשרי וגם תמיד אפשר לשנות :)
צריך לתכנן את, נקרא לזה "תורף העלילה"
יש גיבור שמנסה להשיג משהו, ויש משהו שמונע ממנו. זה בסיס. צריך לדת מה הגיבור מנסה להשיג ומה מפריע לו.

בנוסף, אמנם דמויות נבנות תוך כדי הסיפור, אך לפעמים כן כדאי לבנות דמות, בעיקר ראשית, לפני. גם פה, קווים כלליים.
מישהו פעם אמר לי לעשות מונולוג בניית דמות. לפני הסיפור פשוט לכתוב מונולוג יומיומי שנמסר מפי הדמות הראשית -כדי לעצב לו קווי אופי.
לא יודע אם זה נכון, אבל זה נשמע די טוב :)

תכנון ראשוני זה אחת מהסיבות שאני מצליחה לכתוב. כשאני יודעת מהו קוו העלילה הכללי אני יודעת מה לכתוב ואיך לתכנן את הדמויות ואפילו את הדיאלוגים. אני לא חייבת להישאר צמודה לתיכנון אבל עצם זה שאני מתכננת עוזר לי לכתוב. למשל, קחו את אבודים, עברו המון שינויים מאז שהגיתי את הרעיון בראש. במקור, פיצ'ר היה מחזר של נולנה (דורלין לא הייתה קיימת) וקירייה לא הייתה בת דודה של נולנה. השינויים עצמם מתרחשים במהלך העלילה או בהבזק מפתיע של השראה.
מה היתרונות והחסרונות של אי תכנון? ובכן, אני די הולכת לאיבוד, ממש כמו הדיון על פאנפיקים גרועים א הסיפורים הראשונים שכתבתי, אני מתבלבלת והולכת למקומות אחרים. לעומת זאת, בלי תכנון ראשוני אני יכולה להסתמך יותר על יכולות האילתור שלי והמוזה הפתאומית.
אני מתכננת ולפעמים בעוונותיי יורדת לפרטי פרטים הרבה לפני שאני ניגשת לכתוב :)
ניסיתי. לא תמיד זה רע, המצאתי הרבה דמויות בשיטה הזאת. אבל אני מעדיפה להסתמך על תכנון.

אני חושבת שהתפיסה של מהו תכנון עלילתי (אם לשפוט על פי ההודעות האחרונות) קצת שגויה. תכנון עלילתי איננו התיכנון הכללי של הסיפור, המכיל את ההתחלה, האמצע, והסוף זה כלל לא תכנון עלילתי, שכן בלי המידע הזה לא ניתן לכתוב סיפור, וגם סטיפן קינג יודע, כשהוא פונה לכתוב ספר חדש, מה יקרה בהתחלה, באמצע ובסוף, גם אם במשפט אחד בלבד. תיכנון עלילתי הוא מעבר לזה; סידור מפורט של העלילה, שמוסיף מעבר ל(לדוגמא)"גיבור הסיפור מנסה למצוא את הרוצח שרצח את אשתו והכניס אותו לכלא, הוא מצליח לברוח מהכלא באמצעות חבר מבחוץ, ולבסוף אותו חבר רוצח אותו ומתגלה שהוא היה הרוצח של אשתו שהסתסך איתה בגלל X). יש כאלה שממש מתכננים את הפרקים - פרק 1, משפט אחד או שניים על מה שהיה בפרק, פרק 2, משפט אחד או שניים על מה שיהיה בפרק, וכו'. לעיתים קרובות יותר משתמשים בטפסים שמכילים קריטריונים מצומצמים יותר, שפועלים על פי מודל שלושת/ארבעת החלקים של סיפור, וכותבים פסקת מידע על כשלוש ארבע דמויות, ואת העלילה המרכזית ועלילת המשנה.
אז מה דעתי בעניין? קודם כל, אני מפרידה את עצמי מסטיפן קינג. סטיפן קינג הוא סופר אימה, ואני סופרת מד"פ, ואלו שתי סוגות שונות לגמרי. אבן היסוד של כתיבת האימה הוא אלמנט ההפתעה, ואולי, כחלק מנסיכת הפתעה אמיתית בקורא, עדיף שהסופר עצמו לא ידע את כל העלילה בדיוק. אני באמת לא מבינה בנושא הזה. מה שכן, סטיפן קינג עשה כן הכללה די לא הוגנת; מה לגבי ספרות בלשית, שכל עקרונה הוא מציאת רמזים וגילוי הפושע, שחייבת להיות כתובה ומסודרת לכותב מראש? וכתיבת עיון? סופרי עיון מן הסתם מסדרים לעצמם את ראשי הפרקים והנושאים שהם רוצים לעבור עליהם מראש (שוב פעם, זאת הנחת יסוד שלי, ויכול להיות שהיא שגויה)?
ובתור כותבת שמתנסה בשני הסוגים לסירוגין, אני יכולה להעיד שאף אחד מהם לא טוב יותר מהשני, ושכל העניין הזה תלוי לגמרי בכותב. יש כותב, שתיכנון מראש יכבול אותו, ישעמם אותו, וימנע ממנו לפרוץ גבולות ולכתוב באופן משוחרר וחופשי; ויש כותב, שללא תיכנון, יחוש חוסר אונים ויתפזר ולא יצליח לשמור על קו אחד ברור. זה תלוי בכותב, וזה תלוי בסיפור.
חסרונות ויתרונות של תכנון? היתרונות ברורים: סדר בראש, אין בילבול, אין טעויות, יש יכולת להפתיע את הקורא בלי ליצור בו תרעומת, כיוון שיש יכולת לפזר רמזים מראש, יש קו אחד ברור, הכול מאוד נקי. אבל גם החסרונות קיימים, ולא במיעוט; תיכנון יכול לכבול את הכותב, לשעמם אותו, למנוע ממנו ליהנות מהכתיבה ולכתוב באופן משוחרר, וימנע ממנו להוסיף רעיונות חדשים ומעניינים שעולים לו לראש מחשש להרוס את הסדר.
חסרונות ויתרונות של חוסר תכנון? יתרונות: חוסר תיכנון נותן לכותב את האפשרות להתפרע, לכתוב כל שעולה על רוחו, ונותן לו את הצוהר לכתוב רעיונות חדשים ומעניינים שעולים לו בראש תוך כדי כתיבת הסיפור. חסרונות: כאמור, חוסר תכנון עשוי להוביל לבילבול אצל הקורא והכותב, שכן אין מספיק סדר, והכותב יכול לשנות את דעתו מספר פעמים תוך כדי כתיבת הסיפור ובכך – סליחה על הביטוי – לחרבש אותו לגמרי.
מה אני עושה? בעבר הייתי מתכננת את התיכנון המינימלי ביותר. כיום אני מעדיפה לכתוב לפחות טופס עלילה וטופס מינימלי על הדמויות שלי לפני שאני ניגשת לכתיבה, אבל לא בהכרח. בסדרת הקטעים שאני כותבת כרגע בסס"ש, לדוגמא, אף על פי שאני יודעת פחות או יותר מידע על העולם והדמויות שלי, לעיתים קרובות אני פשוט ניגשת למחשב וכותבת מבלי שום תכנון מראש, מאלתרת תוך כדי הכתיבה, ולרוב אלה הקטעים שמקבלים הכי הרבה אהדה, אולי בגלל שאני נמצאת באותו מתח ובילבול שנמצא בו הקורא, ולא משוכנעת מה יקרה בסוף לפני שאני מגיעה לרגע הזה.
על ספרים של ממש, בעלי פרקים מרובים, אני מעדיפה לעבוד קצת יותר. אני כותבת לעצמי שני טפסים עלילה במרווחים שונים – אחד ממש בתחילת התכנון, ושני אחריו, כשהכול מסודר לי בראש. אני כותבת מספר טפסים של דמויות, בונה עולם (אם יש צורך) על פי טופס קבוע של חמישה עמודים, חושבת על שמות מתאימים לדמויות וכו' וכו'. זה יכול לקחת יומיים וזה יכול לקחת חצי שנה. כל סיפור שונה. אני עוצרת כשאני מרגישה שאני מפיק שלמה עם הסיפור, שאם אני אכתוב אני לא אעצור ואשאל את עצמי, "רגע, מה מתאים לדמות הזאת לעשות כרגע?", אבל לא ארגיש כל כך כלואה שלא אוכל להכניס רעיון חדש אם יעלה לי כזה בראש.
דיון מקסים:)

לגבי מה שאמרת - סטפן דיבר ספציפית על סופרי ספרות, ולכן ספרי עיון לא נכנסים לכאן. בנוסף, הרבה סופרי בלשות מעדיפים לכתוב בלי לדעת מי הפושע, והם מחליטים לפי הרמזים שהם פיזרו בזמן הכתיבה.