חיים חומים וסדוקים| יעל שרה, ראשוןןן

חיים חומים סדוקים

[200 מילים]

האדמה היתה סדוקה, משוועת לגשם כתמיד.
היא נאנחה, כל חייה עברו במקום הזה, עם האדמה היבשה, השמים הקודרים שמעולם לא הורידו גשם והאפרוריות הקבועה. הכל היה חסר טעם, חדגוני, בלי שינוי. יבש, חום, אפור. דהוי, בלי צבע, בלי משמעות.
היה לה כל מה שהיתה צריכה אבל היתה בה גם בדידות, רעילה, הרסנית, כמו מה שגרם לאדמה להיות כל כך קשה. היא לא שמה לב לבדידות שמחלחלת בה ועכשיו כבר היה מאוחר מדי. היא מלאה אותה, קשה וכואבת. עצובה.
שירה התנתקה מהחלון והלכה להכין לעצמה קפה.
היא חשבה עד כמה זה אירוני שההורים שלה קראו לה שירה, שם שמבטא שמחה והודיה. על שם שירת הים כי נולדה בפסח. היא ושירת הים היו רחוקות כל כך, והדבר האחרון שהתחשק לה זה לשיר. זיכרון הוריה הוסיף עצב, ולא היה לה איך להפיג אותו. היא שפכה את הקפה כמעט במלואו לכיור וחשבה אולי לשטוף כלים, אך גם לזה לא היה לה כח.
היא לקחה ספר ונשכבה במיטה, אבל גם לא התחשק לה לקרוא. בסוף בהתה בקיר, כרגיל. ציפצוף של הודעה נכנסת שבר את השתיקה הקבועה. היא קראה ומשהו בה קצת השתנה.

פעם ראשונה שאני מפרסמת אז בבקשה תגיבו. ויצא לי טיפה קצר משחשבתי..

זה מהמם
אהבתי את הדימוי ואת הניגוד של השם לאישיות

על מה כתבת? מה קרה<?

וואו! מהמםםםם!
ממליץ לערוך את השורות, שלא יהיה "בלוק" אחד, זה גם יקל על הקריאה וגם יוסיף משמעות (קריאה נכונה יותר של הקטע תעביר את האווירה הרצויה טוב יותר אל הקורא)
יש לזה המשך? כי לא ממש הבנתי, (וזה די אמור להיות ככה להבנתי, וזה מעולה!)

אני אישית הייתי משתמש בכמה נקודות במקום פסיקים, אבל זה בגלל שאני אוהב נקודות בקטע מוגזם. (בכללי אני אוהב סימני פיסוק מיותרים ) ::

ת"ב:

זו שגיאה! תכתבי "היא מלאה אותה"

קטע מעולה! אשמח לקרוא עוד!

תודה רבה!
שיניתי, זה יותר טוב ככה?
ולהמשיך?

ואווו ממש יפהההההההההההה
בטוחה שאת לא מוכנה לומר לי בת כמה את?
מוכשרת
יש לך את זה

ממש תודה!!!
אני מתלבטת אם להמשיך את זה או לפרסם סיפור אחר..
הגבתי לך במשתמש, סתכלי.

איזה יופי של קטע! בכלל קצר מדי, לפי דעתי, אלא בדיוק באורך המושלם. אם זה קטע ראשון אז אני כבר מצפה לראות איך יהיה הקטע הבא!
בשורה האחרונה היה לך אנטר מיותר, כדאי לתקן.

קודם כל תודה רבה לכל מי שתיבב! עזרתם לי מאוד:)
לאחר התלבטות החלטתי להעלות פרק שני אז..

פרק שני

[220 מילים]

היא קראה את ההודעה שוב ושוב, ובפעם הראשונה, זה הרבה זמן, שירה חייכה.
זה לא היה חיוך גדול, למען האמת, אם מישהו היה רואה אותה באותו רגע לא היה מבחין שהיא מחייכת, היא עצמה לא הבינה זאת.
אבל זה הספיק, רגש קל ביותר של שמחה התגנב בשקט אל ליבה. היא לא הרגישה אותו, עדין היתה שקועה בבדידותה אך הוא היה שם, נבט קטן שמחכה לצמוח.
אני באה כתבה לשולחת ההודעה, זאת היתה הפעם הראשונה שהגיבה למי מאלה שניסו לעודד אותה כשהסתגרה בביתה ובעצמה.
כשסיימה להתארגן נכנסה למכונית והתחילה ליסוע. העצבות עדיין אפפה אותה ומראה היובש והשיממון, אשר נראה יותר בגלוי, כאב לה ומילא את רגשותיה. אך לא היה בכך כדי להוציא בחזרה את נבט השמחה הבלתי מורגש שהתיישב בליבה. הדממה הקודרת שהייתה חלק מחייה במשך השנים ליוותה אותה בנסיעתה.
גם כאשר הכביש הסדוק התחלף והנוף הפך לעוצר נשימה העצבות המשיכה לשכון בליבה אך הנבט גדל קצת.
לאחר שחנתה במקום המפגש שצוין יצאה מהמכונית וחיפשה בעייניה את השיער הפרוע ואת זיק השובבות שכל כך אפיינו את מי שעמדה לפגוש. אך כשראתה לבסוף את אחותה, מבטה היה בוגר בהרבה ושיערה קלוע בצמה מסודרת, שירה שמה לב גם עד כמה גבהה מאז שנפגשו בפעם האחרונה.
"שלום," לחשה בקול צרוד מחוסר שימוש, ופרצה בבכי.

אני כתבתי את זה מאוחר בלילה אז זה לא הכי טוב שלי..
בכל מקרה, בבקשה תתבבו לי.

מהמם ממש ועצוב =(
תמשיכי לכתוב כזה מדהיםם