חולמת||נטע, סיפור בהמשכים.

⫶חולמת⫶
⫶הקדמה⫶
226 מילים

"בראשית היה טוב. השמיים היו תכולים, המים צלולים והאדמה הייתה פורייה. הכל היה בזכות המכשפים.
אלמלא הם, המין האנושי היה אבוד.
המכשפים העניקו מחוכמתם, טוב ליבם וכשפיהם לבני האדם. הם נתנו להם את האש, הכתב ועוד שלל דברים.
אך לא כל המכשפים היו טובים, חלקם שיעבדו את בני האנוש והכניסו את האנושות לתקופה חשוכה. המכשפים ראו את בני חסותם, האנשים, מדוכאים ומושפלים. הם ראו אותם נהיים אכזריים ומלאי תאוות בצע. אבל חייב להישאר בהם ניצוץ טוב, הם חשבו. אולי האשמה היא בנו.
אז הם נעלמו. הותירו את בני האנוש לבד, מול העולם, כמו תינוק שאימו עזבה אותו. טוב, לא בדיוק, המכשפים כן השאירו משהו. חמישה דברים למעשה, הקווארגים. מנקודת מבט מודרנית היה אפשר לחשוב שהם דומים לשואבי אבק מרחפים צבעוניים. תפקידם של הקווארגים היה לשמור על השלום והשלווה. המכשפים נתנו לכל קווארג שלושה רחפני-עזר דמויי כעך.
הקווארגית הראשית הייתה לאורה, צבעה היה ורוד פוקסיה והיא הייתה הבוגרת והחכמה מכולם. היא דאגה לבני האדם ובמשך מאתיים שנים הכל היה טוב. אבל אז, אחד מרחפניה של לאורה נהרס. מצבה של הקווארגית הורודה החל להתדרדר, עד שנעלמה.
בהיעדר מנהיגה, הקווארגים האחרים החלו להזניח את חובותיהם. הפעם האחרונה שארבעתם נצפו הייתה לפני חמישים שנה.
ואז המצב הדרדר.
שתי הממלכות החלו להילחם והמלחמה לא נגמרה.
אני, אנחנו, נבואנים; קומץ קטן של אנשים שקיבלו את יכולת הנבואה.
ואנחנו, אנחנו רוצים- צריכים- חייבים-
חולמת..."

קטע מתוך יומן הנבואות היחיד ששרד את השריפה הגדולה.

***
תגובות יתקבלו בברכה.

טוב זה מאוד קצר אבל פותח את הסיפור טוב זה נהדר ><
כן כמה דברים קטנים שהפריעו לי:
את לא מסבירה ממש מה זה קווארגים ולא ממש הבנתי מה קרה בגלל זה.

אין לי מושג למה זה מפריע לי, אבל זה מפריע לי. זה כאילו... עדיף לתת את השם ולציין שהוא שרד את השריפה הגדולה, אבל משהו ב"היומן היחיד ששרד!!!" נראה לי קצת... מוזר??

בכל מקרה באמת אין הרבה להעיר אבל גם אין הרבה מה להגיד כי לא באמת קרה יותר מדי בנתיים. כן רואים בניית עולם מעניינת רק במאתיים מילים אבל שזה נהדר!
תמשיכי לכתוב!

⫶חולמת⫶
⫶פרק ראשון-חלק א⫶
936 מילים

ליאנדרה השעינה את ראשה על זגוגית החלון ועצמה את עיניה. באוזניה היו תחובות אוזניות אך היא בכל זאת שמעה את שאלתה של אימה, "את באמת בסדר עם זה?".
''יש לי ברירה?'' נחרה ליאנדרה בבוז ומתחה את צווארה כדי להביט באימה שישבה במושב שמאחורי ההגה.
''אנחנו לא מכריחים אותך,'' אמר אביה. ''אנחנו הצענו לך רעיון ואת הסכמת''.
''אין לי בעיה ללכת לבית הספר הדפוק הזה. אבל למה אני חייבת להיות בפנימיה?'' רטנה ליאנדרה, ''אני טיפוס של בית''. היא הסיטה את שיערה החום המתולתל אל מאחורי אוזניה ונעצה את המבט הכי זועף שלה בהוריה.
''ליאנדרה, את יודעת שאין אפשרות להיות בבית הספר בלי להיות בפנימיה. חוץ מזה, תראי את זה בתור חוויה מגניבה של פעם בחיים- אני פגשתי ככה את אבא שלך!'' אמרה אימה, ''ואם לא תאהבי את בית הספר נרשום אותך לתיכון אחר. אני מבטיחה''.
בת הארבעה-עשרה מלמלה משהו לא ברור. הכל התחיל להיות מוזר לפני כמה שבועות, כשהוריה נזכרו פתאום בבית ספר שיהיה מושלם עבורה. למרות שהסכימה להירשם לבית הספר, לפחות לתקופת הניסיון, אבל הוריה המשיכו במסתוריות המוזרה שלהם ולא אמרו במה בדיוק ''בית הספר מושלם עבורה''.
שתיקה השתררה ברכב, רק הגשם בחוץ מפר את הדממה המוחלטת. ''אני אתגעגע אליכם,'' אמרה הבת להוריה. היא הביטה באביה, שניהם חלקו את הנמשים שעיטרו את אפם וגם את עיני הדבש המהורהרות. מאימה היא ירשה את צורת הפנים ואת התלתלים. ''אני אתקשר כל יום, מבטיחה''.
''גם אנחנו נתגעגע אלייך,'' אמרה האם בקול עצוב. היא החזירה את מבטה לכביש ובלמה, היא הסתובבה אחורה, ''הגענו''.
''הו, וואו,'' מלמלה ליאנדרה והביטה במבנה הענקי שניצב מולה. ''זה נראה כמו מבצר''. היא לפתה את מזוודתה הענקית וחיבקה את הוריה חיבוק אחרון.
''תלכי לשם, חמודה, נציג של בית הספר אמור לחכות לך,'' לחשה אימה ונישקה את מצחה של בתה.
''את מוכנה?'' שאל האב והביט בליאנדרה בריכוז.
''אני מוכנה''. היא נשמה אוויר וצעדה קדימה.
***
''את ליאנדרה דומאר, נכון?'' שאל מישהו. הוא לא חיכה לתשובה והושיט את ידו ללחיצה, ''נעים מאוד. אני אראה לך את בית הספר''.
ליאנדרה הייתה מבולבלת. מאוד. ולכן רק פלטה ''כן'' חלוש והלכה אחרי המישהו שהתברר ששמו רוג'ר. הוא סיפר לה בהתלהבות על בית הספר ועל הפרוייקטים הלימודיים שהוא מקיים. ''אבל גם אתה תלמיד, לא?'' שאלה ליאנדרה, רוג'ר נראה בערך בן 16.
''זה נכון,'' הוא אישר ואז קפא במקומו. ''את מודעת לכך שזה לא בית ספר רגיל, נכון? סיפרו לך על זה או שאני צריך לפתוח בהרצאה שלמה?''.
''כבר אמרו לי שזה בית ספר מושלם,'' גלגלה ליאנדרה את עיניה בתגובה, ''מה חדש?''
''אלוהים ישמור, את לא יודעת כלום?''
''בסדר, בסדר, מה אני לא יודעת?'' היא אמרה בטון נעלב.
''על הארגון!'' הוא אמר בקול מתוח והביט מסביב כדי לוודא שלא מצותתים להם.
''ארגון?'' ליאנדרה שאלה ושילבה את ידיה, ''כאילו כמו ארגון פשע? אתה חלק ממאפיה?'' היא ניסתה לא להישמע נלהבת מידי.
רוג'ר נאנח בתסכול ומלמל משהו שנשמע כמו ''הורות מגוננת יתר על המידה'', הוא פנה אליה, ''טוב. מה דעתך שנפגוש את מנהלת בית הספר? אני בטוח שהיא פשוט תשמח להסביר לך''.
אז הם הלכו לפגוש את מנהלת בית הספר.
התברר לליאנדרה שבית הספר הוא מסווה לארגון סודי שנועד להרחיק את האויבים מהמדינה שלהם, אוויס'ר. והתברר לה שגיל הגיוס הוא ארבע עשרה ואז מתחילים להתאמן כדי להיות כשירים ארבע שנים לאחר מכן. אבל ההפתעה הכי גדולה הייתה כאשר התברר לה שהוריה היו חלק מהארגון-חסר-השם כשהיו צעירים.
''אז בטוח שזה לא בית ספר למשוגעים עם שגעון גדלות?'' שאלה ליאנדרה בפעם המיליון. ''ולמה זה ארגון סודי? אף אחד מראשי השלטון לא מודע אליו?''.
מנהלת בית הספר, מיס רות, פכרה את אצבעותיה זו בזו. ''אויבנו השתלטו על אוויס'ר, ראש הממשלה והשרים נכנעו לאחר זמן קצר, ראש הממשלה מכר את כולנו לאויבים תמורת הזכות לשמור את תפקידו. זו הסיבה שאוויס'ר היא כבר לא מדינה חופשית באמת וזאת גם הסיבה שזה ארגון סודי, ללא ספק השלטון היה מסגיר אותנו לו היה מודע לקיומנו''. היא נשמה אוויר ואז חייכה חיוך זהיר, ''ולא, זה לא בית ספר למשוגעים עם שגעון גדלות''.
ליאנדרה הביטה בה בריכוז כשהמנהלת הקשישה שאלה אותה, ''ועכשיו, גברת דומאר, האם תרצי להצטרף אלינו?''.
הנערה בת הארבע-עשרה היססה לרגע, זה מסוכן. אבל מצד שני, זאת המדינה שלה. היא לא יכולה להפקיר אותה.
''אני רוצה,'' היא אמרה והרימה את מבטה. ''זה אולי הדבר הכי פזיז שעשיתי אי פעם, אבל אני בטוחה שזה הדבר הכי טוב לעשות''.
''נהדר. רוג'ר-'' מיס רות פנתה לנער, ''תסביר לה היכן חדר האוכל, חדר השינה שלה וכיתות הלימוד. הלימודים שלה יתחילו מחר''. היא לגמה בשלווה מספל התה, תנועה שסימלה את סוף השיחה.
רוג'ר החליק בידו את שיערו המקורזל ברגע שיצאו מהחדר, ''או-קיי, אז רק חייב לציין שמרגע שהתחייבת להיות בארגון אין דרך חזרה, ברור? את בטח יודעת מה העונש לבוגדים...".
''אני יודעת, אין צורך להגיד,'' היא רטנה ולפתע תהתה אם לא היה כדאי שתחשוב על כך כמה שעות טובות.
''מעולה,'' השיב הנער, ''אז בואי- נלך לראות את הכיתה שבה תלמדי ואת חדר האוכל''.
במשך שאר הסיור מחשבותיה של ליאנדרה ריחפו. היא בקושי שמה לב לציורים המוזרים שעל קירות הכיתה ולא שמעה אף אחת מהבדיחות של רוג'ר בנוגע למחנכת העתידית שלה. היא הייתה עייפה, יותר מידי מידע לעיכול בכל כך קצת זמן. לאחר זמן מה, (שנדמה בעיניה כנצח,) רוג'ר הראה לה את החדר שלה ובלי גינונים מיוחדים אמר לילה טוב והלך.
''ילד דבילי,'' היא רטנה והתיישבה על המיטה. החדר היה קטן, קטן מאוד. אבל למען ההגינות, היה בו כל דבר שליאנדרה תצטרך; מיטה וארון. היא לא הייתה מאושרת כששמעה שאת המקלחת היא צריכה לחלוק עם כל דיירי הקומה. ''זה היה יכול להיות גרוע,'' אמרה באופטימיות רגעית, ''אם למשל כולנו היינו צריכים להתקלח ביחד. זה היה נורא והייתי מעדיפה להסריח ולא להתקלח''.
מהר מאוד היא פיזרה את תכולת מזוודתה בחדר. ''זה לא מושלם אבל גם לא גרוע,'' מלמלה, ''אולי אני אפילו אצליח להתרגל''.
היא כיבתה את המנורה שהפיצה אור צהוב. מבלי להחליף אפילו בגדים, נשכבה במיטה ועצמה את עיניה. היא נרדמה כמעט מיד אך שנתה לא ערבה עליה.
סיוטים.

***
תגובות יתקבלו בברכה.

יו אוקיי אני קראתי בנתיים רק את החלק הראשון וחוץ מזה שאין לי הערות עליו (שוואו, כל הכבוד כי אני ילדון ביקורתי במיוחד), אני ממש אוהב את הווייבס של תיכון לילה שזה נותן לי כי אני ממש אוהב תיכון לילה ><
אני פשוט כל כך מתלהב עכשיו זה כל כך מגניב.
טוב להמשיך לקרוא.

מקרה נפוץ של לספר במקום להראות. זה היה... בלי להעליב, משעמם לקריאה. היית יכולה לעשות הכל הרבה יותר מעניין אם היית מראה לנו את השיחה עם המנהלת, ואת התגובה של ליאנדרה להכל, וזה היה יכול למלא לך פרק שלם אפילו ולתת אקפוזיציה מושלמת! אבל במקום זה... נתת לנו שתיים וחצי שורות של אינפו-דאמפ ואני אפילו לא יודע מה אני אמור לחשוב על זה עכשיו כי אין לי את התגובה מצד הדמות הראשית.

לרוב מסגירים אנשים לשלטון, אז ממש מעניין אותי לדעת למי השלטון יסגיר אותם.

אבל למה? אני קורא את זה והדבר היחיד שאני חושב עליו עכשיו זה שהיא פראיירית ושאין לה סיבה להסכים, בדיוק בגלל שלא נתת לנו את הקונפליקט הפנימי שלה לפני זה. אני רוצה לדעת מה הערכים שלה. ממה היא מפחדת. למה היא מסכימה לזה? כי לא ראיתי שום אהבה למדינה לפני המשפט הזה, וזה הגיע די בהפתעה ודי משום מקום ולא היה קשור לכלום ממש, אם הבנת.

אני לא יודע. יש צורך להגיד. אחרת איך אני יודע מה הסכנות בסיפור?

מה הוא עשה שמגיע לו להיקרא ילד דבילי? לא הראת שום דבר כזה.

זה הרגיש לי קצת מהיר מדי האמת.

בכל מקרה הוויבס של תיכון לילה נשאר אז אני מרוצה! תמשיכי לכתוב זה התחלה מבטיחה ><

⫶חולמת⫶
⫶פרק ראשון-חלק ב⫶
825 מילים

עונש מוות לבוגדים. זאת הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשה של ליאנדרה בבוקר. לאחר מכן, היא חשבה על כל הסיכונים והמוות הצפויים לה אם השלטון יתפוס אותה. כנראה שהיא לא הייתה צריכה להיות כל כך נמהרת. היא הייתה צריכה לישון על זה לילה ולהחליט, האם מיס רות תסכים לבטל את היותה בארגון הסופר-מוזר הזה? כנראה שלא.
כל המחשבות הדכאוניות הללו התאחדו ביחד עם דפיקות הדלת הטורדניות שלא פסקו. ''נו באמת, אני דופק על הדלת שלך כבר חצי שעה.'' נשמע קולו של רוג'ר, הוא דיבר בקול רם, כנראה על מנת להישמע מעל ההמולה שבחוץ.
היא פיהקה ודידתה לעבר הדלת. ''מי מינה אותך להיות האחראי על ההשכמה?''.
רוג'ר הביט בה בזעף. ''את התעוררת מאוחר מידי. היום זה יום הלימודים הראשון, את לא רוצה לאחר ליום הלימודים הראשון''.
''בסדר,'' היא גלגלה את עיניה, ''מה השעה בכלל?''.
''שבע וחצי, היית אמורה לקום בשעה שבע''.
''או-קיי, בסדר, שתדע שבדרך כלל אני קמה בשעה שש בבוקר''. היא לא ציינה שבדרך כלל היא מכוונת לעצמה שעון מעורר לשעה שש בבוקר.
''טוב, אני אתן לך להתארגן,'' הוא אמר, ''לאחר מכן אני אעשה לך היכרות עם כמה מהתלמידים''.
''מעולה, תודה, ביי''. היא סגרה את הדלת בפניו ובחרה לעצמה בגדים. אחד מהיתרונות של בית הספר, היא חשבה. זה היעדר התלבושת האחידה.
השלב הבא היה מסובך יותר, צחצוח השיניים. בגלל המקלחות והשירותים שכל תושבי הקומה חלקו, גם הכיור היה בחוץ, וממש לא התחשק לה לצחצח שיניים ולגרגר לעיני כולם. בהיעדר חלופה נורמלית היא נאלצה לעשות זאת, מביך. היא רטנה. אך נראה שכולם התייחסו לדבר בשוויון נפש, היא לא רצתה להראות חריגה, לפחות לא ביום הלימודים בראשון.
''סיימת? מעולה,'' אמר רוג'ר שנראה שצץ משום מקום. ''בואי נתחיל''.
הוא כנראה ניסה להסביר לה משהו על מנטליות בית הספר אבל דעתו כל הזמן הוסחה, (היי בטי, תספורת חדשה? בוקר טוב, צ'אד, מה שלומך?) או שאולי הייתה זו אסטרטגיה חכמה להכיר לה את תלמידי בית הספר. כך או כך, היא לא הבינה דבר על המנטליות של בית הספר.
''והנה חדר האוכל,'' הוא סיכם, שניהם התקרבו לעבר שולחן עמוס, אבל לאכזבתה, לא במה שהיא הייתה מגדירה כארוחת בוקר- אלא בירקות ובפירות.
''זה אמור להשביע אותי למשך כל הבוקר?'' היא שאלה בקול נמוך.
''לא, רק עד השעה עשר''. הוא אמר ונטל לעצמו תפוח.
''ומה אם... אתה יודע, באופן תיאורטי, אני לא אוהבת ירקות?''.
רוג'ר נאנח, ''אז תיקחי פרי. חוץ מזה, מי לא אוהב ירקות?''.
''אני. ועוד הרבה אנשים''. ליאנדרה מיהרה להתגונן. ''חוץ מזה שאני אוהבת ירקות מבושלים''.
הוא התיישב ליד אחד מהשולחנות המוארכים וסימן לה להתיישב. ''היי, חבר'ה, תכירו את ליאנדרה. היא תלמידה החדשה''.
''נעים מאוד,'' זרקה לכיוונה נערה כהת עור עם שיער ירוק, ''קוראים לי אליזבט, אבל אף אחד לא קורא לי ככה. מוזמנת לקרוא לי בטי''. ליאנדרה ניחשה שזו היא בטי עם התספורת החדשה.
''מה ההתמחות שלך?'' שאל נער בעל פצעוני-בגרות ששיוו לו מראה של פיצה אנושית, ''אני כריס, דרך אגב''.
לפני שליאנדרה הספיק לשאול מהי אותה התמחות, רוג'ר התערב; ''עדיין אין לה. אבל אני מניח שבקרוב תהיה,'' ואז הוא הביט בבת הארבע עשרה המבולבלת, ''כמעט לכל אחד כאן יש התמחות. הדבר שעליו אנחנו אחראיים בארגון והדבר שנעשה בעתיד, זה מבוסס על כשרונות פיזיים, קוסמיים, נפשיים ושכליים. אנחנו לומדים איך לפתח את הכשרונות ובכך עוזרים לארגון בפעולותיו''.
''אה, מגניב. באיזו התמחות אתה?'' היא שאלה.
''סייבר,'' הוא אמר והצביע על הסרט בצבע סגול שעל מפרק ידו. כעת היא הבחינה שעל מפרקים רבים קשורים סרטים בצבעים שונים, כנראה כל צבע מסמל התמחות שונה.
''אוקיי, רגע, יש לי שאלה;'' אמרה לאחר שנזכרה במחשבות הבוקר. ''האם אפשר לפרוש באמצע?''.
''מהארגון?'' גבותיו התרוממו, ''כן, ברור. אבל רצוי לעשות זאת לאחר שירות משמעותי ועם ידיעה שאסור לך להזכיר את מעשיך באוזני אף אחד''.
''ו- אה, מה יקרה אם הממשלה יתחקרו אותי? הם שליטי בובה ולכן במקרה הטוב יהרגו אותי בירייה ובמקרה הרע ישלחו אותי לעינויי-מוות באחת מהמדינות של אויבנו-''
''האם אני שומע רמזים לפאניקה?'' התערב כריס וגיחך, ''תירגעי ילדונת, למנהלים של הארגון יש שיטות משלהם כדי למנוע צבים שכאלו''.
''מה השיטות?'' היא שאלה בסקרנות.
''אני נראה לך כמו מנהל? תשאלי אותם אם יצא לך להיפגש בהם''.
היא נגסה בתפוח שלה מבלי לומר דבר. היא חשבה וחשבה עד שעלתה בה שאלה נוספת, ''מתי בערך יתנו לי התמחות?'' ליאנדרה לא הייתה בטוחה שהיא באמת רוצה להיות בארגון ולא הייתה בטוחה שהיא סומכת על ''השיטות'' של ההנהלה. ליאנדרה לא הייתה טיפשה, אם יתפסו אותה דינה יהיה מוות- איטי או מהיר. אבל בכל זאת, משהו בארגון קרא לה, היא חייבת לפחות לנסות. לא?
''זה תלוי, לי נתנו אחרי חודשיים,'' אמרה בטי בעודה מסלסלת קווצת שיער ירוקה סביב אצבעה. על מפרק ידה היה קשור סרט כתום.
ליאנדרה רצתה לשאול שאלות נוספות, כמו למשל- האם הייתה אי פעם חפרפרת בארגון? ומה אומר הסרט הכתום? אבל קול מחריד של צלצול קטע את מחשבותיה. כולם קמו ממקומותיהם וכל אחד הלך לכיוונים שונים, זהו כנראה הצלצול שמורה על תחילת הלימודים. ליאנדרה פתאום התחילה להיות מודעת לעובדה שהשיער שלה נראה כאילו עבר הוריקן באיזור.
היא קמה בהיסוס, נפרדת מרוג'ר וחבריו ופנתה לעבר כיתת האם שלה. ''בהצלחה, ילדונת.'' קרא כריס-פרצוף-פיצה, בטי-שיער-ירוק ורוג'ר הסתפקו בלכוון לעברה אגודל זקור.
היא הביטה בדלת בריכוז. טוב, בהצלחה שיהיה לה. ליאנדרה נשמה אוויר בזהירות, פתחה את הדלת ונכנסה פנימה.
שיהיה לי בהצלחה. חשבה.


***
תגובות יתקבלו בברכה.

נקודה במקום פסיק.

אני באמת רוצה לדעת למה היא חושבת שהמידע הזה רלוונטי.

רגע מתי היא פתחה אותה???

היא לא ראתה אותה כשהוא החמיא לה?

אבל למה. איזו סיבה יש לה לרצות להישאר שם?

טוב סליחה שהתחלתי ישר עם ההערות
עדיין תיכון לילה וויבס! יאייי! אני אוהב את זה ><
אני אוהב בכללי themes של אקדמיה ופנימייה כזה, אז מגניב לי ><
תמשיכי לכתוב D:

מצבים. אני מניחה?

רק דבר אחד לא הבנתי, אומרים לה שההתמחות מבוססת גם על יכולות קוסמיות. אם הם חיים בעולם של קסם והכול, אז למה המשפט הזה זה הפעם הראשונה שאני שומעת על זה?
ואם לא, אז איך היא לא שואלת כלום?

אמ בכול מקרה, זה ממש נחמד וכמו שוריאן אומר זה ממש מרגיש לי כמו תיכון לילה, ואני אוהבת את תיכון לילה אז מענין אותי לראות איך זה יתפתח.

⫶חולמת⫶
⫶פרק שני חלק א⫶
564 מילים

הדבר הראשון שהיא הבחינה בו היה הרעש, בכיתה היו 30 תלמידים וכמעט כל אחד מהם רצה שישמעו את קולו. היא מצאה לעצמה שולחן פנוי ליד הקיר והתיישבה שם.
''אה, היי,'' אמרה ילדה שהגיעה אחריה, היה לה שיער חום בהיר חלק ועיניים אפורות, ''את התלמידה החדשה, נכון? נעים מאוד. קוראים לי אריאל, אפשר לחלוק איתך שולחן?''. אם ראיתם שני כלבים זרים נפגשים בוודאי תוכלו לשים לב שהם מרחרחים אחד השני ולאחר כמה שניות מחליטים אם השני מוצא חן בעיניהם, אמנם שתי הבנות הן בבירור לא כלבים ומן הסתם לא רחרחו אחת את השנייה אבל היה מעין 'קליק' בין שתיהן, קליק שמסמל חברות-לעתיד מבטיחה.
''נעים מאוד,'' אמרה ליאנדרה וסימנה לאריאל להתיישב על הכסא, ''קוראים לי ליאנדרה''.
אריאל חייכה, היא עשתה רושם של מישהי בעלת ביטחון עצמי רב אבל גם רצון לעזור לאחרים. הן התחילו לדבר, מנסות לגשש באפלה אחר תחומי עניין משותפים. ובכן, חשבה ליאנדרה לעצמה, אולי הצלחתי למצוא ידידה במקום הזה. היא הבחינה שעל זרועה של אריאל יש סרט ירוק, וכמעט עמד לשאול אותה על כך, אבל בדיוק נכנסה המורה וכול התלמידים הפסיקו לדבר.
גברת מוראן הייתה הטיפוס הצבעוני ביותר שליאנדרה ראתה אי פעם. היא נראתה בת שישים אבל לא נראתה כמו אישה בת שישים בשום אופן, שיערה שהיה מסובך בראסטות צבעוניות, משקפיה ובגדיה גרמו לה להראות כמו תוכי אנושי. ''שלום, תלמידים! בוקר טוב! היום הצטרפה אלינו תלמידה חדשה, כן, יש כאלו שמצטרפים באחד בספטמבר. אני סומכם עליכם שתציגו את עצמיכם בפניה בהפסקה''. הוסיפה בקולה הרם יתר על מידה כאשר כמה תלמידים מתחו את ראשם בניסיון לראות את התלמידה החדשה''.
המורה צעדה לעבר הלוח, ''שיעור דקדוק, תוציאו את הספרים והמחברות''.
קול אנחה נשמע מהפה של חצי כיתה, זה גרם לליאנדרה לתהות אם הם תיאמו את זה בינהם. היא הוציאה את המחברת והתחילה לשרבט בהיסח הדעת.
שני השיעורים, דקדוק ולאחריו ספרות, עברו מהר מאוד. לאחר שגברת מוראן סיימה לדבר על 'רמזים מטרימים', נשמע הצלצול שסימן את הפסקת עשר.
אריאל התחילה לפטפט עם ליאנדרה בזמן ששתיהן יצאו מהכיתה. ''יש תלמידים שלא מתחילים ללמוד באחד בספטמבר?'' שאלה ליאנדרה בסקרנות כשנזכרה בדבריה של המורה.
''האמת שהמקרה שלך די נדיר, רוב התלמידים מתחילים ללמוד בקיץ או באמצע השנה. אני לא יודעת למה, זה פשוט ככה''. השיבה אריאל ותרה בעיניה אחר מקום פנוי בחדר האוכל. ''אה, הנה!''.
האוכל היה כריכים, לחמניות עם שוקולד בתוך קערות מרכזיות לאורך השולחנות. ליאנדרה נטלה לעצמה לחמניה ונגסה בה.
קול מוזר, גבוה כמעט עד כאב, נשמע.
''אמרת משהו?'' היא שאלה את אריאל בבילבול.
''כן, אמרתי שכדאי שתכירי כמה חבר'ה מהכיתה, למשל, מייקל''. אריאל סימנה במבטה על תלמיד מכיתתן שישב סמוך אליהן. למייקל היה שיער בלונדיני כהה ומשקפיים מרובעים, הוא עשה רושם של טיפוס נחמד ובעל שיחה מעניין.
''נעים מאוד,'' אמרה ליאנדרה בנימוס וחזרה אל הלחמניה שלה.
''מה קרה?'' שאלה אותה אריאל והצביעה על פנקס שאחזה בידה. ''אני כתבת בעיתון בית הספר. אם נתקלת במשהו מוזר, כאילו מוזר אפילו ביחס לבית הספר עצמו, את מוזמנת לדווח לי''.
''אה, סתם שמעתי משהו... אולי מישהו סתם לא יודע לכוון רמקול''.
''אולי...'' מלמלה אריאל, ''טוב נו, אולי אני אעשה כתבה על אנשים שלא יודעים לכוון רמקול...''
''אני לא חושבת שזה רעיון טוב, לא כולם אוהבים לקרוא כתבות על רמקולים''. השיבה ליאנדרה.
''אוי אלוהים, ליאנדרה,'' צחקה אריאל בתגובה, ''את תמיד רצינית כל כך? אני צחקתי!''.
''אני ידעתי את זה,'' השיבה הנערה במבוכה, ''השבתי לך גם אני בסרקזם''.
את שאר ההפסקה הן העבירו בזריקת רעיונות משעממים-עד-כדי-גיחוך לכתבה.
''אני חושבת שאנחנו הולכות להיות חברות טובות''. אמרה אריאל שקמה ממקומה ברגע שנשמע הצלצול.
''אני מסכימה''. אמרה ליאנדרה ובכל ליבה קיוותה שזה אכן יהיה כך.

***
תגובות יתקבלו בברכה.

מספרים אמורים לכתוב במילים אלא אם כן זה באמת מספר מטורף כמו 18765

גם עדיך נקודה אחרי ה"בעניהם" במקום פסיק, וגם... טוב. שוב, זה לספר במקום להראות. למה היה בניהן קליק? היא ליטרלי אמרה איך קוראים לה ושאלה אם אפשר לשבת שם. אין כאן שום קליק. במקום זה יכולת לתאר איך המראה שלה גרם לליאנדרה להרגיש בנוח, או אחרי שיחה ששתיהן מוצאות משהו מעניין. אבל... אני לא מרגיש שזה אמין ככה.

יש לי... שאלות.

כל החלק הזה היה ממש מבלבל וקפץ מנושא לנושא וחזרה.

תחליטי על סימן קריאה או על נקודה.

בכל מקרה כל הכבוד על הפרק ><
כן היו חלקים מבלבלים אבל זה עדיין סיפור מגניב D:
תמשיכי לכתוב :>

פרק קצר. אני יודעת.
נקודת המבט של אריאל.
--------------

⫶חולמת⫶
⫶פרק שני חלק ב⫶
255 מילים

בשלב מסוים של היום, בערך לקראת הסיום של השיעור השני במתמטיקה, המחשבות של אריאל החלו לרחף.
היא אף פעם לא הצליחה להתרכז במקצועות הריאליים. ונראה שגם ליאנדרה שישבה על ידה לא.
בכל זמן אחר היא הייתה מתחילה לנמנם, או אולי לפטפט בלחש עם התלמידים שיושבים מסביבה. אבל לא הפעם, היא צריכה להוות מודל ודוגמה עבור התלמידה החדשה. להיות מודל ודוגמה זה התפקיד שלה, היא לא יכולה להקל בו ראש.
''בבקשה, העלמה קיירי, תפרקי את הטרינום הזה''. אמר המורה. היא קיללה בשקט, למורה למתמטיקה הייתה נטייה לבחור בה לענות על שאלות רק כאשר לא ידעה את התשובות.
''אני לא יודעת,'' היא העזה להגיד, ''אבל אני מניחה שלא משנה מה הייתי אומרת זה היה שגוי''.
''העלמה קיירי, אם את חושבת שמעמדך מאפשר לך להתחצף, את טועה. לכי לפינה''. הוא סינן תחת שפמו המאפיר.
נראה היה שליאנדרה חושבת ש-''ללכת לפינה'' זו בדיחה, כי עיניה נפערו בתדהמה כאשר אריאל קמה והלכה לפינה.
טוב, טכנית היא באמת התחצפה והוא יכול היה לבחור עונש גרוע יותר כמו לדווח עליה למיס רות. ובכל זאת, לא היה דבר משפיל יותר מלשבת בפינה על כיסא בגודל של ננסים.
היה שקט נורא כשרק קולו של המורה מפלח את האוויר. אך לפתע, היא שמעה משהו מתוך האוזנייה שהייתה תחובה באוזנה. זה היה קול זמזום שקט וטורדני אבל בעיניה של אריאל הוא סימל דבר אחד.
היא חייבת ללכת לחדר שלה.
היא חייבת לבדוק שהכול בסדר.
''אדוני? אני חייבת ללכת להתפנות, זה דחוף''. אריאל אמרה והרימה את אצבעה. מבלי לחכות לתשובה היא קמה ויצאה מהכיתה בסערה.
''אז,'' היא שמעה את קולו של המורה דרך הדלת הדקיקה, ''איפה הייתי?''

***
תגובות יתקבלו בברכה.

המממ זה באמת פרק קצר והאמת הוא היה די טוב, אבל הסוף היה קצת... אה... מבאס.

זה מרגיש כמו משפט לאמצע הפרק או משהו. בטח לא משהו שמסיימים איתו את הפרק, בגלל שהוא לא קשור לקונפליקט שהצגת לנו רגע לפני.
זה גם מרגיש כאילו זה קצת התרחק מהעלילה המרכזית אבל אולי זה רק אני.
בכל מקרה פרק מגניב. תמשיכי לכתוב D:

פרק קצר :)
---------

⫶חולמת⫶
⫶פרק שלישי חלק א⫶
361 מילים

השעה הייתה ארבע בצהריים כאשר נגמרו הלימודים. טוב, בערך, בשעה ארבע הסתיימו לימודי התיכון אבל חצי שעה לאחר מכן החל הסוג האחר של לימודים. לאחר התרעננות קלה ואפילו תנומה, כל אחד הלך להתמחות שלו.
''ולאן אני צריכה ללכת?'' שאלה ליאנדרה והביטה בתלמידים בגילאים שונים הולכים לכיתות שונות. כולם ידעו לאן ללכת, רק היא לא.
''אממ, זה מוזר שהמדריך שלך לא אמר לך לאן ללכת, אבל בעיקרון את צריכה לעבור בין התמחויות עד שתמצאי את הדבר שיש לך זיקה אליו, לאחר מכן תעברי מבחן ואם תעברי אותו- נהדר, מצאת לעצמך התמחות''. אמרה אריאל, ''זה מאוד פשוט''.
ליאנדרה ניחשה שהמדריך שלה הוא רוג'ר ותהתה מדוע לא אמר לה היכן היא צריכה להיות. ''כל התהליך הזה נשמע מאוד מסובך''. היא העירה.
מכירים את הביטוי 'מדברים על החמור והחמור בא'? ובכן, משמעותו היא כאשר מדברים על מישהו ולפתע הוא מופיע- כמעט כאילו שמע את הדיבורים עליו. ולמרבה הפלא, רוג'ר, הגיע בריצה. מתנשף. ''אה, אריאל, מה שלומך?'' אמר כשהבחין באריאל ואז פנה לנערה שעמדה לידה, ''שכחתי לומר לך לאן ללכת. טיפשי מצידי, אני יודע...''
''זה בסדר. באמת. לאן אני צריכה ללכת?'' היא אמרה קצרות.
''מיס רות ושאר מנהלי הארגון הביטו בתעודות בית הספר שלך מהשנים האחרונות. על פי הערכה שלהם את צריכה להיות באחת מההתמחויות האלו''. הוא הושיט לה דף עם רישום של מספר התמחויות, ''ייתכן ובעתיד יתווספו או ימחקו דברים מהרשימה. אבל עד אז, אל תפסלי דבר''.
''תודה''. היא אמרה ונטלה לידה את הדף. הכתב היה כמעט מיניאטורי, פיענוחו ייקח לה זמן מה.
''אני מקווה שיום הלימודים היה מוצלח לשתיכן. להתראות''. הוא אמר בנימוס והלך משם.
''היי, תראי, ההתמחות מספר שלוש היא מדעים! אם זה יתאים לך נוכל להיות ביחד בהתמחות, זה יהיה נחמד ממש. במיוחד אם תהיי באגף הכימיה''. אמרה אריאל בהתלהבות.
''מגניב,'' אמרה ליאנדרה, ''איך אני יכולה לבדוק?''
''בואי, אם זה יתאים לך תישארי''. השיבה לה אריאל וסימנה לה ללכת אחריה.
ליאנדרה ידעה שזה יהיה נהדר אם תמצא לעצמה התמחות ואולי סוף סוף תרגיש שייכת. אבל משהו בה, הצד הפסימי שבדרך כלל צודק, אמר שלא.
המקום שלה, אם יש אחד כזה, הוא לא באגף הכימיה.
''את חושבת שיש לי סיכוי שם?'' היא שאלה את אריאל בחשש.
''אף פעם לא נדע אם לא תנסי,'' אמרה אריאל בעליזות ופתחה את דלת הכיתה. ''בהצלחה, ליאנדרה!''
בהצלחה.

***
תגובות יתקבלו בברכה.

לא היית צריכה להסביר מה זה אומר. חוק מספר אחד בכתיבה - אל תתייחסי לקורא כאל אידיוט.

אני גם שואל את עצמי למה לעשות מההתחלה את כל הקטע של "הוא שכח להגיד לי לאן ללכת!!!" רק בשביל שזה יפתר בחצי שניה. היה קצת... מיותר.

היא בקושי נמצאת שם חצי יום מה זה סוף סוף.

בכל מקרה פרק קצר. אין יותר מדי מה להגיד. תמשיכי לכתוב ><

מסכימה. זה הציק לי וקצת תוקע את רצף הקריאה.

משהו קצת מבולבל לי, יום וחצי של רצף אירועים לא ברור. זה עושה לי קצת באלגן (אבל יכול להיות שזה בגלל שאני קוראת שונה, לא משנה..)

בכל מקרה, ממש מעניין, יש איזה רמיזה בסוף להתפתחות. מחכה להמשך.

אני מודה שאולי קצת המתנתי לפני שפניתי לסיפור שלך, נטע. רציתי לקרוא אותו בבת אחת, כמו ספר שלם, ואז לנסח ביקורת כללית, אבל בשלב מסוים הייתי משועממת ולא יכולתי להימנע מלקרוא אותו. אז הנה פחות או יותר הדבר הראשונים שעלו בי במהלך קריאת הפרקים:

הקדמה:
עם פתיחת הסיפור הכנסת את הקוראים לאווירה פנטזיה אפית מהנה שמסייעת לקבוע את הסוגה מהר מאוד. הרבה מאוד סופרים מתקשים לסגור על סגנון מדויק עם הפתיחה, ונעים לסירוגין בין סגנון לסגנון. את שמרת על אחידות וקביעות כבר ממהתחלה, וכך הצלחת למשוך קוראים שהסיפור שלך עשוי לעניינם מיד, ולדחות קוראים שפשוט לא מתעניינים בספרים האלה.
עם זאת, החל מהרגע שבו גלשת לפסים המעט "מד"ביסטים", הכול התחיל להיות מאוד... ביזארי? המכשפים השאירו שואבי ענק מרחפים וצבעוניים ולכל אחד מהם יש שלושה עוזרים בצורת כעך? מכל הדברים, כעך? התיאור הזה גרם לי להרים גבה באמצע הקריאה ואז לערוך חיפוש בגוגל כדי לוודא שאני זוכרת את משמעות המילה כעך - רובוטים מעופפים בצורת כעך?
בנוסף:

אעיד על עצמי שיש לי משיכה רצינית לסיפורים שמכילים קטעי יומן, וגם כותבת הרבה קטעים כאלה. בזמן האחרון אני מקדישה כמעט כל מספר דקות פנויות שיש לי לכתיבת הסיפור המרכזי שלי, שבמקרה מכיל גם הוא קטעי יומן. יש הרבה מאוד טריקים שניתן לעשות בכתיבת יומן - מומלץ במסמכים כמו וורד ופחות באתרים כמו הפורטל, שם צורות הצגות הטקסט מוגבלות למדי - ובכל זאת; ירידות שורה פתאומיות, אותיות שהולכות וקטנות, מילים שכתובות בשגיאות, הדגשה חסרת כל סיבה נראית לעין וכו'. אבל יומן הוא לא דרך אחרת להעביר את דיאלוג, או מונולוג, לצורך העניין; אנשים לא מגמגים ביומן. אם הם התבלבלו וכתבו "רוצים" במקום "צריכים" או "חייבים", או פשוט ימחקו ויכתבו מחדש. הניסיון כאן היה ליצור דרמה, אבל בסופו של דבר יצר מעט חוסר מציאותיות.
בסכ"ה, בתור הקדמה היא היתה טובה מאוד. אולי כדאי ללטש אותה מעט.

פרק 1, חלק 1:
חלק ראשון מצוין! חלק ויפה. הצגת את העולם בתוך שניות ספורות, וגם את הדמות הראשית (?), שאני מודה שהדעה שלי עליה בינתיים ניטרלית למדי, אם כי נוטה לשלילית (היא נראית לי מעט מרירה, ולא קיבלתי לכך נימוק עלילתי בשלב זה).
החלק השני היה פחות טוב, לטעמי. יש שם מלא מידע שנדחס בבת אחת וכמעט בלי שום קשר לדמות. הדמות הולכת הולכת, פוגשת את המנהלת שמספרת לה על ארגון סודי שמגן… רגע, מה? איפה רגשותיה המשתוללים של הדמות? איפה "זה מסוכן?" איפה "אתם כולכם מטורפים!" איפה ההתלבטות העמוקה וההכרעה הסופית ללמוד בבית הספר? איפה הדיאלוג בין המנהלת לבין התלמידה, שבמהלכו היא תסביר לה (ולקוראים) את כל מה שאנחנו צריכים לדעת כבסיס, אבל תסתיר מאיתנו הרבה מאוד ותיצור תחושת מסתורין?
כשקראתי את הפרק הזה, שוב ושוב נזכרתי בחלק האחרון של "התלקחות" של סוזן קולינס. אחרי כל התהפוכות שקרו בספר וכל המסתורין, במקום לתת לנו דיאלוג ארוך וכישרוני, כפי שאנחנו יודעים שהיא יכולה לעשות, היא מתעצלת וכותבת בשתי פסקאות סיכום של הכול. זה קצת… מעורר תרעומת. הקוראים רוצים לחוות את העולם יחד עם הדמות! הם רוצים לגלות, להרגיש, להידהם - יחד איתה.
זה היה פרק טוב, אל תטעי. פרק 1 מעולה וקלאסי. אבל הוא פשוט לא מיצה את כל הפוטנציאל שלו, ומאחר שאני כבר מכירה את הכישרון שלך, אני פשוט חושבת שזה חבל.

פרק 1, חלק 2:
הידד! בית ספר חשאי מלא בדינמיקות חברתיות לא ברורות, תלמידים זוממי מזימות ושיעורים מגניבים! היש טוב מזה?
טוב, ברצינות. הרעיון של הספר הזה קצת מגשים לי את כל הפטישים הספרותיים שלי. קודם יומן ישן ועתיק ואז בית ספר חשאי לקסמים (?). עוד רגע יופיעו תאומות ועיבודי אגדות ואז הכול כבר יהיה מושלם.
החלק הזה היה יותר טוב מקודמו. הוא זרם חלק והיה מהנה וקליל. הוא היה קצר מאוד, ולכן אין לי הרבה מה לכתוב. הייתי שמחה לקצת יותר היכרות עם קבוצת התלמידים - זה הרי אבן יסוד של כל בית ספר פנטזיסטי, ואת נתת לנו טעימה קטנטנה ואז חתכת באמצע.

פרק 2:
את נכנסת לקצב. גם כאן אין לי הרבה מה לכתוב, כי העלילה לא מאוד התקדמה. הוא היה מאוד כיף לקריאה, יותר מהפרקים הקודמים, אבל טיפונת קלישאתי. אריאל וליאנדרה מתחברות תוך שבריר שניה בלי סיבה נראית לעין. זה קצת לא אמין, אבל ניתן להבלגה, בהתחשב בכמה שהפרק היה מהנה.
בנוגע לחלק השני: שוב, אין לי ממש מה להגיד. חכם מצדך להעביר נקודות מבט; זו טכניקה שאני מאוד אוהבת. הפרק היה טיפונת מבלבל, אבל כיף. תחושת המתח לא כל כך הצליחה לעבור.

פרק 3, חלק 1:
שוב, כלום לא ממש קרה. מסכימה עם ההערות של וריאן, לא יותר מדי מעבר לזה. הוא היה כיף, אבל הזכיר לי טיפונת סדרה מצוירת מסוימת שאחי אוהב לצפות בה. אולי את מכירה אותה - יש בשם שלה את המילה ינשוף.

הערה אגבית כללית לכל הפרקים היא שהם לא ערוכים בצורה מאוד טובה. את שולחת אותם לבטא? או לעורך? אני ממליצה לך לשלוח את הפרקים לשני משתמשים - לבטא, ולקורא בטא. זה ישפר אותם משמעותית, ילטש אותם וימצה את הכישרון שלך באופן מלא יותר.