"הלו, אמא?"
"הי מותק, איך באמריקה?"
"מה אני אגיד? כיף והכל ואני לומדת מלא דברים חדשים והשליחות שלי פה זאת ממש זכות. אבל.."
"מתגעגעת? אני מבינה אותך, ואת כל כך צעירה, אני עדיין לא מבינה איך הסכמנו לזה."
"אמא..."
"אני לא אומרת שתחזרי, רק אומרת שהיה עדיף שהיית נשארת בארץ והיינו רואים אותך קצת יותר, היית איתנו בחגים, את יודעת שאנחנו לא נבוא ליותר מביקור או שניים."
"אני יודעת, וגם אותי זה מבאס, אבל מה שאני עושה פה זה ממש חשוב, זה ממש לתרום, בארץ יש מספיק בנות שיתרמו, אני רוצה לעשות מעבר. ודרך אגב, מתי באמת הביקור שלכם?"
"תראו את מי גידלתי, ועוד לא קבענו, אבל לא נבוא כולם, הקטנים ישארו עם רחל והדר לא תבוא."
"למה לא?"
"את יודעת מה הדעה שלה לגבי יציאה מהארץ, היא מעדיפה שלא, אבל גם היא מאוד מתגעגעת."
"מבחינת ההלכה זה בסדר."
"אבל מבחינתה זה לא, את יודעת, את לא יכולה להכריח אותה."
"אוף, טוב, אני אדבר איתה."
"בסדר, אבל אל תצפי שהיא תשתכנע, את ראית כמה היא ניסתה למנוע ממך לטוס."
"וגם אתם..."
"ואני עדיין לא בטוחה שזה נכון שהרשאנו לך."
"אמא!"
"מה? אבל יכול להיות שתמצאי מישהו..."
"נו באמת, אני לא עובדת עם בחורים."
"מה עם הבן של המשפחה המאמצת שלך? הוא לא בגילך?"
"אמא, אני ממש לא מתכוונת למצוא פה חתן, ולא השנה."
"רחל התחתנה בגיל שמונה עשרה."
"ואפילו את אמרת שזה ממש מוקדם."
"צודקת, אבל את כבר לא בת שמונה עשרה, ובכלל, מה רע בו?"
"אמא די לנסות למצוא לי שידוך."
"אוקי אוקי."
"ומה אתכם? משהו חדש?"
"לביא התחיל להתאמן לבר מצוה."
"וואו זה עוד..."
"שנה וקצת."
"ונולד לי אחיין שמעתי."
"איך ידעת? רחל ספרה לך? הברית ביום רביעי הזה וממש חבל שאת לא פה."
"די לבאס אותי, וכן, היא זכרה להתקשר אלי אחרי הלידה, אני ממש מתרגשת, אחיין שני."
"אז אני ממש סבתא, נכד ונכדה."
"אמא, זה ממש כבוד."
"זה ממש זקנה."
"אל תחשבי על זה ככה, ואת ממש לא זקנה."
"אני כן, ומתלבטים פה מה לאכול לארוחת ערב, רוצה להמליץ?"
"אצלי זה ארוחת צהריים."
"ומה את אוכלת? את אוכלת טוב שם?"
"ברור שכן, אמא, לא לדאוג."
"את ישנה טוב?"
"אמא די לדאוג."
"אני אנסה. בכל מקרה אני אדבר איתך בנוגע לביקור שלנו אצלך, כנראה שבקרוב."
"בעזרת ה' אמא. תמסרי לכולם שאני מתגעגעת ומחכה שנפגש כבר."
"בסדר גמור, אוהבת אותך. ותזכרי להנות כמה שיותר"
"אוהבת אותך גם מלא, להתראות."
"להתראות."