לנצח||ריין

זה לנצח של forever לא של win. רק שיהיה ברור.
תגידו היי לדור ודילן!!! אני אוהבת אותם ככ. אחרי שלא כתבתי קטעים יותר משנה אני נשברתי וכתבתי עליהם. איכשהו יצא על היום הגורלי ששינה הכול ודי מניע את כל העלילה של הקטעים האחרים שכתבתי עליהם.
אה הנה הקטע! אשמח לתבים גם אם קראתם אם הקטעים האחרים וגם אם לא!

---



"דור… דור."
יד חמימה מונחת על כתפו, והוא פותח את עיניו בעייפות, רואה זוג עיניים חומות מחזירות לו מבט. ראשו של דילן במרחק קטן מאוד מראשו שלו. למרות העייפות הוא עדיין מרגיש את לחיו מתחממות מהקרבה. הוא מושיט את ידו ודוחף את ראשו של השני אחורה.
"מה, דילן? אני עייף." קולו יוצא צרוד ועמוק מהשינה שהתעורר ממנה. לא יוצא לו לישון הרבה לאחרונה, עם מבחני ההתמחויות המתקרבים, והוא רוצה לנצל כל רגע.
לא נראה שלדילן אכפת מזה. "בוא איתי." הוא אומר ומושך בכותנת הלילה של דור.
דור מכווץ את האף, מקווה שדילן יכול להרגיש את העצבנות מתעוררת בו. החדר שלהם חשוך, והוא משער שהשעה קצת אחרי חצות הלילה. במבט מהיר הוא מבין ששאר הבנים בשנתון שלהם ישנים.
"לאן?" הוא שואל בשקט, לא רוצה להפריע להם כמו שהפריעו לו. "אני לא עומד לעזור לך לשנן עמודות פוליטיקה משעממות. במיוחד לא עכשיו."
"זה לא משהו כזה." דילן אומר מהר, ומושך הפעם את ידו של דור, גורר אותו לישיבה. דור מצוברח, ועייף, אז הוא לא מצליח להגיב לפני ששתי ידיו של דילן מוצאות את דרכן אל כתפיו. "תסמוך עליי, דור. בוא."
דור לא נוטה לעקוב אחרי הוראות של אנשים בלי שום הסבר, אבל דברים עם דילן תמיד היו שונים. בזמן האחרון הוא רואה את חברו פחות ופחות, כל אחד מהם מתכונן לדברים השונים שהם מתכוונים לעסוק בהם בעתיד. הידיעה שהקרבה שלהם ככל הנראה תדעך היא הסיבה שבגללה דור קם מהמיטה.
"תתלבש. מהר."
למרות החושך הוא שם לב לסימני הלחץ אצל האחר. ידיו משחקות אחת בשנייה, והלסת שלו קפוצה, בטח חורק בשיניו בלי משים. רק אז הוא שם לב לרצועה שעל כתפו של השני. הקלה שוטפת אותו.
הוא מסיים להתלבש ושניהם יוצאים בזריזות ובשקט מחדר השנתון שלהם. דור מתרגש, חיוך עולה על שפתיו ועייפותו נשכחת. עבר זמן מאז השניים התגנבו החוצה בלילה בפעם האחרונה, והוא ישמח לכמה שעות של שקט ונחת עם דילן.
דילן לא מוביל אותם בדרך הרגילה, ובמקום זה מוביל במסדרונות שהשניים יודעים שפחות שומרים נמצאים שם. הם לא מדברים, כהרגל של התגנבות שהם צברו עם השנים, אבל ככול שהם מתקדמים דור מבין שזו לא הסיבה היחידה שדילן לא מדבר הפעם.
עיניו לא נחות לרגע, גבותיו מכווצות במבט חדור מטרה שדור תמיד מצא מקסים, ושפתיו ייבשות באופן מחשיד.
הוא שם לב למבטו, ומאט את הליכתו המהירה כדי להתאים את הקצב לזה של דור. הפה שלו נפער מעט, ודווקא זה מה שגורם לו להתעצבן.
"מה אתה לא מספר לי?" הפעם הוא לא מנסה להחליש את קולו. אז מה עם יתפסו אותם? הוא לא רוצה לבלות עם דילן אם הוא לא עומד לספר לו מה קורה.
"דור…"
למה אנחנו לא הולכים למקום הקבוע? חשבתי שפילחת אוכל, ונשב ונסתכל על הכוכבים כמו פעם. בשביל מה התיק? למה הערת אותי באמצע הלילה אם לא בשביל זה? מה חשוב כל כך שזה היה חייב לקרות עכשיו?
אבל מה שיוצא לו מהפה זה, "אל תזיין לי את השכל."
"אמרת שאתה סומך עליי." הוא נראה פגוע מעט, אבל דור עצבני מכדי לחשוב על זה.
"לאן אתה לוקח אותי?" הוא מפסיק ללכת, ומחליט שעד שדילן יתן לו תשובה הוא לא זז.
דילן נושם עמוק, ולא עונה ישר. דור יכול כמעט לראות את הגלגלים במוח שלו מסתובבים בחיפוש אחר תשובה, וזה רק מעצבן אותו יותר. הוא ציפה לתירוץ קלוש, או לרגשות הרבים שתמיד התפרצו מדילן בקלות, אבל לזה הוא לא ציפה.
"אנחנו עומדים לברוח."
הוא פולט צחוק חסר הומור, עד שקולט שדילן רציני. כל מה שהוא מרגיש נעלם בבת אחת. דילן מתקדם לעברו וידו מוצאת את שלו. המגע הקר מערער את דור, שבוהה בו בעיניים פעורות. הוא חייב לצחוק, הוא אומר לעצמו. הפנימייה היא המקום המושלם בשביל אנשים כמוהם. היא נותנת להם לממש את הפוטנציאל שבהם ולעזור לאחרים. היא נותנת להם מקום להיות הם -צבעוניים, ומטפחת אותם בכבוד שמגיע להם, לא משנה אם הגיעו ממשפחה עשירה או מהחורבות.
"מה שהם עושים זה לא בסדר." דילן אומר לו בקול רך, "ואנחנו גדלים להיות בדיוק כמוהם. אנחנו צריכים לעצור את זה." ידו לוחצת את זו של דור. "בוא נברח. נתחיל מחדש בחורבות. דיברתי עם אחד השומרים פה. הוא ייתן לנו בית. נעזור במהפכה. נעשה משהו טוב, לשם שינוי."
דור לא רגיל לזה שהצבע מבעבע בתוכו בלי שהוא כועס,אבל הכתום הבוהק מתחיל להאיר את המסדרון האפל בכול זאת.
דילן מתקרב אליו, פרצופו סנטימטרים בודדים משל דור, הוא פותח את פיו, אבל דור מקדים אותו.
"למה אתה מספר לי רק עכשיו?"
זו לא השאלה אליה דילן ציפה, כנראה, כי פיו, הקרוב מידי אל של דור, נפתח בבלבול.
"אני-"
"אתה האחד שלוקח לו מיליון שנה להחליט על משהו, ועדיין אתה גורר אותי ומצפה שאני החליט ברגע מה אני רוצה לעשות?!"
"אני חשבתי-"
כתום מאיר את פניו הקרובות של דילן. הצבע מתחזק, אבל לדור לא אכפת. אף פעם לא אכפת לו מהצבע כשהוא כועס.
"תקשיב לי," קולו של דילן מתרכך, וידו מוצאת דרך אל לחיו של דור. המגע, שבדרך כלל מרגיע את הצבע, לא עוזר הפעם. ברור לדור שזה בגלל שהוא אף פעם לא כעס לפני על דילן. הצבע מבולבל. "פחדתי שתגלה את זה לאחד המדריכים. אני יודע שאתה מחבב את המקום הזה."
הו. דור מעיף את היד שעל לחיו, נושם עמוק ומרגיש את הצבע משתלט עליו. אפילו שנים לאחר מכן, הוא עדיין ממשיך לתהות על מה היה קורה אם היה מתנהג אחרת, ולא נותן לכעס לשלוט עליו.
"אז אתה לא סומך עליי." המילים יוצאות מפיו בלי מחשבה, אבל הוא לא מתחרט עליהם. הוא לא מפספס את המבט הפגוע של חברו לפני שהוא מסתובב וחוזר על עקבותיו אל החדר. הוא חושב שהוא שומע את דילן ממלמל לעצמו בשקט, כפי שהוא נוהג לעשות שהוא חושב הרבה, לפני שהוא יוצא מטווח שמיעה.
הצבע דועך עם הצעדים, למרות שדור לא מפסיק לכעוס. למחרת, כשהוא רואה שדילן לא נמצא במיטה לידו, הצבע משתלט עליו מכעס, והוא מאבד שליטה.

וואו
וואו וואו וואו
תקשיב שזה נדיר
זה ככ יפה הלפ
אני ממש אוהב את זה
לא היו טעויות או שגיאות הקלדה מלבד-

פשוט לשים רווח אחרי הפסיק
אבל זהו
זה ככ יפה דיי
זה ממש מקסים וגם-
לאאאאא דילן למה הלכת בלי דורררר

אני יודעת שתופתע, אבל הכרתי את ה"יקום" של דילן ודור עוד לפני שפרסמת את הקטע הזה ועברתי על המדף שלך כדי לרענן את הזכרון שלי עליהם.
התחלתי לכתוב בפורטל לפני שנתיים יצירות שאני יכולה להיות גאה בהן במידה מסוימת, אבל היה לי משתמש קודם, מביך בהרבה, שהסתובב לפעמים בסס"ש ומדי פעם פרסם יצירות שאני עדיין נבוכה בכל פעם שאני נזכרת בהם. אני זוכרת שיום אחד פתחתי את המחשב וראיתי את הקטע שלך "אורות בוהקים בחשכה". לפני שקראתי אותו מחדש שלשום לא זכרתי ממנו כלום מלבד שני דברים; כמה שאהבתי את הרעיון בעל הפוטנציאל המעניין של מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות, והעולם.
כשאני קוראת ספר ממש ממש טוב, ומופיע בו סצנה מדהימה או איזה רעיון פילוסופי שובר ראש או כוח קסם מטורף, התחושה שלי היא מין משהו מעורב של "אוף חבל שהסופר כתב את זה, זה רעיון כל כך טוב, הייתי רוצה לכתוב את זה בעצמי". כמובן, אחר כך אני מעודדת את עצמי בכך שאני לא מתקרבת לקרסוליים של הסופר, כך שבחיים לא הייתי מצליחה לחשוב או לכתוב בצורה נורמלית את הרעיון הזה בעצמי, ואז נכנסת לדכאון לגבי הכתיבה שלי (אבל זה לא הנקודה). כשקראתי את הקטע זו התחושה שעלתה לי. אני אודה באמת - זה לא היה לייני טיילור (אם כי גם אני לא יודעת לכתוב ל"ט), אבל הרעיון של הקסם היה פשוט כל כך... מקורי. יוצא דופן. מיוחד. יצירתי. כל כך הייתי רוצה להיות האדם שכתב על זה, וכל כך הצטערתי שחשבתי על זה לפני.
אחר כך קראתי את הקטע "הוא" (אני לא זוכרת האם במשתמש הזה או הקדום) ונהנתי ממנו מאוד - אם כי פחות מהקודם. ולאחר מכן שכחתי ממנו. אחרי הכול עבר קצת זמן.
ועכשיו אתה מפרסם קטע חדש! קצת חששתי לקרוא אותו, כי בכל זאת, מה אם הזכרון שלי (כרגיל) בוגד בי ואתה בעצם כותב ממש גרוע ואני אתאכזב? אז החלטתי לקרוא מחדש את הקטעים הקודמים מחדש, כדי שכשארצה לנסח תגובה - בין אם קוטלת או מתלהבת - אני אוכל לסקר את עולם היצירה (במצבו הנוכחי) באופן מלא.
אני אדם די יסודי. התגובות שלי בדר"כ ארוכות ומאוד כנות, ואני לא מתביישת לכתוב לכותבים כאן שיש להם קטעים שאהבתי פחות מהרגיל, וגם לא להצביע על טעויות. אני חושבת שבתור כותבת הייתי רוצה לקבל תגובה באורך עמוד Word על אחד הסיפורים שלי (בין אם שלילית או חיובית) - אבל יכול להיות שאני סתם מוזרה ודילגת על כל החפירה של ההתחלה שרה שרה שיר שמח שיר שמח שרה שרה.
אז לעניין: אהבתי את הקטע. כתבתי קודם שזה לא לייני טיילור - אבל אני לא באמת מכירה אף אחד שכותב כמו לייני טיילור אז למה אני בכלל טורחת להשוות אליה בתגובות אני עצמי כבר לא יודעת. וגם ללייני טיילור יש חסרונות! (נראה לי). בכל אמת מידה אחרת זה היה קטע טוב. אפילו ממש טוב, הייתי אומרת (=כותבת). יש בו כל מה שצריך להיות בקטע מהסוג הזה; כוח קסם אדיר לגמרי - על זה כבר עברתי; תיאורי רגשות מציאותיים וכנים - מדובר בקטע שמאוד נתמך ומתבסס על הרגשות של הדמויות הראשיות שבו, ולא הרגשתי שום מחסור בנושא הזה - דור במיוחד הרגיש לי אמין, והתגובות של שניהם היו מציאותיות והרגישו מדויקות מאוד; הכתיבה היתה טובה והצלחת להעביר לי בצורה די כנה ואובייקטיבית את המידע הדרוש והודות לכך יכולתי לדמיין את הסיפור בעיני רוחי - אם כי לדעתי היה מחסור קל בתיאורים שלא בהכרח נחוצים; והיו בו שתי דמויות נהדרות שאהבתי כבר מלכתחילה למרות שלא אופיינו עדיין בקווי ספציפיים וברורים - מה שמעיד רק על הכשרון שלך.
בקיצור, אם זה לא היה ברור, אהבתי את הקטע.

נ.ב. אני מקלידה עיוור ובדר"כ לוקח זמן עד שאני מתפנה לבטא את הת"בים שלי, מתנצלת מראש על כל השגיאות שנפלו בין השורות.

נ.ב.ב. הערה טכנית אחת בלבד:

"...עדיין אתה גורר אותי ומצפה שאני אחליט..." (ולא החליט).