זיכרונות של אש|| יעל שרה

[יעל שרה]

אזהרה קטנה- מדבר על פוסט טראומה של לוחמים, לא מתאים לכולם.
תוכנן להתפרסם ביום הזיכרון אבל נדחה

-----
אש.
השמים האדומים, מלאי העשן, רעמי תותחים ושריקות כדורים, הוא נתקל במישהו ששכב על הארץ והביט מטה.
"אבשלום?"
אבשלום חייך, אותו חיוך מוכר, יפה, שרודף אותו יום אחרי יום.
"מה-"
ואז ראה, לצדו הימני של אבשלום היתה שלולית דם, מדיו מוכתמים כליל, לא היה ברור איך הוא עדיין בהכרה.
"איפה נפצעת?"
"אור, עזוב אותי, תילחם."
הוא לקח את המימייה והשקה את אבשלום.
"אני לוקח אותך מחוץ לקו האש, תשתה עוד."
"תעזוב אותי, אני יהיה בסדר."
"אתה לא. תגיד לי איפה נפצעת, צריך לעצור את הדם."
"בבטן, למטה, בצד ימין."
הוא עצר את הדם ככל יכולתו וסחב את אבשלום, ברקע נשמעו פגזים וכדורים עברו לידם בשריקה, מדי פעם נשמעו אנקותיו של אבשלום, כשנפסקו, הניח כי התעלף.
"אאוץ.'" הוא לא היה זהיר מספיק ונתקל באבן. אור הניח את אבשלום וקם, כאשר רכן להרים את אבשלום הבחין שהוא לא מגיב כלל. הוא חיפש אחר הדופק ואז הבין
"לא, אבשלום, לא!"

"אור! אור!"
הוא הרים את עינו, שדה הקרב נעלם.
"מה קרה?"
"לא יודע, נשמעו כמה פיצוצים ופתאום התחלת לצעוק"
הוא הבין, הוא חזר לשם שוב. הוא לא רצה לראות עוד, הוא ידע מה יקרה בהמשך, אבשלום לא היה האדם היחיד שאיבד שם, היה זה הקרב האחרון שלו, הקרב בו הוא נפצע. אבל מלבד הצלקות הגופניות היו צלקות עמוקות יותר, כאלה שלא נתנו לו להירגע, שפעם אחרי פעם החזירו אותו לקרב, הוא אף פעם לא יכול לדעת מתי זה יקרה, מה יעורר את זה, הוא לא שלט בכך, אבל זה שלט בחיים שלו.
"אתה בסדר?"
אור התנער.
"כן, אני בסדר, אני צריך ללכת"
נשמע עוד פיצוץ וכאב חד חתך את רגליו, הוא נפצע.
העולם ושדה הקרב התערבלו לו מול העניים, הוא תפס את ראשו ורץ משם מהר ככל שיכל. בורח מהמראות, מהרעש, מעצמו.

[עוד נשוב לשם]

ממש יפה:)
לא שאני מבינה בזה

[ברונו טוגנים]

וואו, זה ממש עמוק

[normal girl]

בדיוק ליום הזיכרון
ביקשת ממני תב אבל אני לא טובה בזה..
ממש עצוב ויפה💗