קיבלתי קפה בחינם / נעמה, לMayNay 2023

תקציר: אדריק חווה רצף מבלבל של אירועים
ז'אנרים: פסיכדלי, פלאף

---

כשאדריק התעורר, הוא ישב.
גם מבלי להרים את ראשו, הוא ידע שזה היה בית קפה סטנדרטי לחלוטין - עובד קופה מותש מאחורי הדלפק, מלצרים שמקבלים תשלום מינימום, שולחנות שהפעם האחרונה שהוברקו הייתה בסביבות העשור הקודם. זה היה נחמד, שהכל הגיוני וברור.
התפריט הגדול שעל הקיר קרץ לו, ואדריק צימצם את עיניו אל כל האותיות. הוא לא ממש יכל לקרוא, אבל הייתה לו תחושה שיש סיבה הגיונית לחלוטין. אין טעם להילחץ.
"אקח קפה," הוא החליט לבסוף לאחר הרהור ארוך, בטוח בוודאות שזה דבר שמוכרים כאן. המלצרית הופיעה בדיוק בזמן כדי לשמוע את ההזמנה שלו, ועל מדי העבודה שלה היה ג'קט שהוא די בטוח שלא היה שם לפני שמצמץ. הוא הרים מבט, להסתכל על פניה, והן היו ערבוביה סטנדרטית של תכונות מסבירות פנים.
אדריק הפנה את עיניו בחזרה מטה.
המלצרית הסתלקה.
כחכוח גרון חלוש נשמע מולו, ושוב (גם מבלי להסתכל) הוא ידע שיש לו אורחת בכיסא מולו. "קפה, הא?"
זו הייתה ילדה. ילדה רגילה כמו שהוא רואה בבית הספר, אבל לבושה בשמלת נסיכת דיסני מהסוג שמוכרים בחנויות תחפושות. היא הזכירה לו מישהי, אבל הוא לא יכל בדיוק להבין מי - משהו בה נראה מוכר להפליא, גם בנוכחות שלה כאן.
אדריק די בטוח שזו לא הפעם הראשונה ששניהם נפגשים בבית הקפה הזה, גם אם הוא בטוח שהוא מעולם לא ראה קודם ילדה בשמלה כזו מנופחת.
"קפה." הוא אמר לה, למרות שהוא לא זכר שפתח את פיו והגה את המילים. הראש שלו כאב, והילדה שמולו לא עזרה - לא כשהאוזניים שלה נראו עגולות ומחודדות בו זמנית, כשהשיער שלה החליף תסרוקות בכל פעם שהוא מיצמץ. קשה לזכור מה הוא עושה כאן ככה. לזכור מי הוא.
"ההורים שלך יכעסו." הקול שלה רך, משדל.
הוא לא ידע איך היא ידעה שבבית לא הסכימו לו לשתות קפה, וכשכל הידע נגיש למוחו אם רק יחשוב עליו, הבורות הזו נראתה כמעט כמו התקפה אישית נגדו. הוא היה צריך לתקן את זה מייד. "אני אדריק."
"פֵרי."
הקפה שלו הגיע, כי אף פעם לא לוקח לקפה זמן להגיע כאן, והוא לגם ממנו לגימה גדולה בזמן שחשב. היה לזה טעם של שוקו - הרבה פחות מריר ממה שהוא ציפה.
"נעים להכיר אותך, פֵרי." הוא שכח את שמה מייד ברגע שבו אמר אותו, אבל זה בטח לא היה דבר כל כך חשוב מלכתחילה. "מה את עושה כאן?"
"שותה קפה. בדיוק כמוך." הוא לא זכר שהיא הזמינה משהו, אבל כמו שאמרה - כשהסתכל, ידה אחזה בכוס קפה גדולה. הוא הסתכל על פניה והיה די בטוח שהיא מחייכת, אבל הוא לא יכל לקלוט שום דבר אחר.
"את מפריעה לי," אדריק אמר, מחליט להיות כן.
"אתה לא אוהב לא לדעת דברים."
"נכון."
החיוך שלה התרחב, אבל זה היה כמו הדימוי - לא כמו הפעולה. בפועל, החיוך שלה נשאר אותו הדבר. אולי הוא לעולם לא ישתנה. יש לו תחושה שהיא אולי קצת חד מימדית, כמו דמות קומיקס. "אני כל מה שלא תוכל להשיג."
"מה?"
"אני פרי," היא חזרה שוב. הוא מרגיש שאלה לא היו בדיוק אותם המילים ממקודם, אבל הכוונה זהה. הוא הנהן. היה זמזום מציק באוזניו, כאילו מרפרף סביבו זבוב, אבל הוא ידע אין שני יצורים חיים אחרים כאן חוץ ממנו וממנה. והמלצרים ועובד הקופה, כמובן.
"נעים להכיר אותך, פרי." המילים מוכרות במעורפל. הוא הרגיש דז'ה-וו.
"אני חושבת שאנחנו צריכים לצאת מכאן, אדריק."
"לא סיימתי את הקפה שלי." הוא ציין בפניה.
"בטח שכן." היא אמרה, והוא הסתכל אל הכוס שלו כדי להוכיח שהיא טועה. למרבה הזעף שלו, היא צדקה, למרות שהוא היה בטוח שלקח רק לגימה אחת. בכל אופן, הוא סיים את הקפה, ואם כך - אין דבר שמונע ממנו לעזוב איתה.
אדריק קם, וכשהסתכל מטה, הוא ראה שאין לו נעליים. "לאן הולכים?"
הילדה שקטה, אבל יש לאדריק תחושה שהיא כבר ענתה לו והוא פשוט לא זכר. כדי לא להביך את עצמו על ידי שאילתה בשנית, הוא שתק.
השמש הספיקה לשקוע ולזרוח פעמיים בזמן שהלכו ליעד שהילדה הובילה אותו אליו, וכשהילדה עצרה, השמיים החליטו על שני ירחים וכוכבים זורחים מנייר. אדריק הרגיש הקלה: הנוף המשתנה קצת מבלבל.
הייתה חתולה, מולם, כשהוא הסתכל. היא הייתה קטנה וגדולה בו זמנית ממה שחתולה אמורה להיות, והפרווה שלה נראתה רכה כמו מרשמלו - ובהירה כמו אחד, גם אם אדריק לא יכל לראות את הצבע המדויק.
הוא רץ אליה. לא רץ, שוב - יותר כמו עמד ואז היה ליד החתולה, עם התחושה שרץ כדי להגיע לשם אבל בלי הזיכרון מלעשות את זה בפועל. זה קרה שוב, כשהוא חשב על להזיז את ידו אל מול האף של החתולה וידו פתאום שינתה מיקום, וזה הרגיש קצת מוזר (כאילו משהו חסר) אבל הוא די בטוח שזה דבר טוב.
צריך לתת להם לרחרח אותך כדי שיכירו את הריח שלך, לא? או שזה היה כלבים? אדריק לא מבין גדול בחיות, למרות שהוא אוהב אותן. זה משעמם ללמוד עובדות.
"תלטף אותה," פרי הורתה לו ממאחוריו, ואדריק עשה כדבריה.
הפרווה הייתה רכה באופן שפרווה של חתול לא אמורה להיות, אבל לא היה אכפת לו כשהחתולה גדלה וגדלה עד שהיא הייתה בגודל של אדריק הוא יכל לשקוע לתוכה. זה הרגיש נעים להפליא, כמו לשבת בתוך דלי ענק של צמר גפן, והוא החליט שהוא רוצה לחבק חתול לנצח.
החתולה ליקקה את לחיו, קטנה שוב, ואדריק חייך. זה לא נראה מודבק כמו של פרי או של המלצרית או של עשרות האנשים חסרי הפנים שהוא עבר בדרך - חיוך גדול של הנאה אמיתית, עד כדי כך שהוא שכח מה הוא עושה.
הוא לא היה בבית קפה קודם?
הילדה כחכחה בגרונה. "אדריק?"
"כן?"
"החתולה הלכה."
אדריק הנהן והסתכל על החלל הריק בידיו. לא נותרו אפילו שאריות פרווה כדי להוכיח שהייתה שם חתולה - היא נעלמה, כמו שהופיעה, והוא ידע בוודאות שהיא לעולם לא תחזור. "אני ידע."
"אתה עצוב?" הילדה ביררה.
הוא הסתכל אחורה, והשיער שלה היה קצר משמעותית ממקודם - השמלה המפוארת שלה מוחלפת בטרנינג וגופיה. זה עשה אותו לא נוח לראות אותה ככה, באופן שהוא לא יכול להסביר.
הוא חזר להסתכל על המקום שבו ישבה החתולה. "אהבתי את החתולה." הוא אמר, במקום לענות ישירות, והילדה (אולי היא ילד?) ניגשה אליו וחיבקה אותו.
זה מביך, לקבל חיבוק מילדה (או אולי ילד) במקום ציבורי, אבל הוא ידע שלאף אחד מהצופים חסרי הפנים שלהם לא היה אכפת, באותה וודאות שבה ידע שהקופאי קודם עייף ושלא לדעת לקרוא זה נורמלי לגמרי, והרפה את כתפיו.
השיער שלה צחצח את לחיו, קצת ארוך יותר עכשיו, ואדריק ידע שהוא בוכה גם בלי להרגיש צריבה בעיניו. "את נחמדה."
"אני פרי." היא דיברה לתוך כתפו. ידיה שיפשפו את גבו ואת שיערו כדי לנחם אותו, ואדריק לא יכל לעצור את עצמו מלצחוק. זה הרגיש מוכר.
"איפה אנחנו, פרי?"
"אנחנו בראש שלך." היא ענתה בכנות. השיער שלה המשיך והמשיך להתארך גם כשהוא לא הסתכל, והקפוצ'ון הוחלף בשנית בשמלה המנופחת. תוך כדי כל זה, היא המשיכה לחבק אותו - הייתה לו תחושה שכל זה לא רק על החתולה. אולי זה פיצוי על כל הפעמים שהרגיש רע באופן כללי; יש לו תחושה מעורפלת שהילדה היא מהסוג שמרגיש רע על הכל.
קצת כמוהו.
"אנחנו צריכים ללכת?"
"אתה צריך ללכת."
הוא הנהן. זה הגיוני, איכשהו - פרי לא שייכת לבית. היא שייכת לכאן, העולם הגחמני וחסר ההחלטיות עם חתולי הענק ובתי קפה שלא צריך לשלם בהם, וזה אדריק שהוא האורח כאן. "מה את?"
"אני כל מה שלא תוכל להשיג," היא ענתה. הוא קיבל את זה. זה ברור עכשיו בדרך שזה לא היה קודם. היא התרחקה מהחיבוק ונתנה לו להסתכל עליה - ועכשיו הוא ראה בבירור את פניה, גם אם רק לרגע אחד. "תראה אותי שוב. אל תדאג."
ואדריק נפל.
ונפל.
והתעורר.
והפעם הוא במיטה המוכרת בחדר שלו, והחלון הראה רק ירח אחד בשמיים, וגלויה קטנה אחוזה בידו - עם תמונה של ילדה בשמלת נסיכות מפוארת, מחזיקה חתולה קטנה שאולי אמורה להיות גדולה. ואולי כמו בגלויה, היא מחייכת אליו; לנצח מתבוננת בו מהעולם האחר.
אדריק מתהפך לצד השני ושוכח הכל על החלום המוזר ברגע שראשו פוגע בכרית.

---
הרגיש לי שזה לא ממש עומד בתנאים של המאינאי, גם מבחינת ז'אנר וגם מבחינת הנחיה, אבל נו טוב. העיקר שהיה כיף.
ת"בים? D:

וואו מה שאי יכול להגיד שזה מהמם, אהבתי ממש את הרעיון ובאמת גרמת לי להרגיש כמוהו

מקסים מקסים מקסים
יש לך כישרון עצום והקטע הזה מעולה, אולי תהפכי את זה לסיפור בהמשכים? או משהו בסגנון? זה יהיה ממש מגניב בתור משהו כזה
הסוף די ביאס אותי, אני מניחה שזאת הכוונה אבל מה חלום עכשיו מה עם פריייי

תודה רבה רבה לשניכם!! D:

@אן - לא נראה לי שבאמת תהיה מספיק עלילה אמיתית לסיפור בהמשכים אמיתי, ככה שזה סתם יהרוס. במקום זאת, אולי אשקול לעשות קטע המשך אחד כי באמת היה לי כיף לכתוב את זה :0 (כמו כן, לשון הפנייה שלי היא הוא/אתה:')

תודה שקראתם3>

אוי שיט סליחה :)
כן אולי לא סיפור בהמשכים אבל אם תכתוב עוד קטע/קטעים מהסוג הזה אני מאוד אשמח D:

מקסים מקסים מקסים
אני אוהב את זה ככ
זה פשוט מדהים
אתה כותב ככ יפה!

תודה! D:

אתה כותב ממש יפה
אולי תעשה פאנפיק?

אומייגאד??? זה ממש יפה???
כתבתי מקודם חצי תגובה אבל היא נמחקה לי סליחה אני לא אזכור את הכול
אבל ההתחלה הייתה שזה ממש מגניב ומעלה המון שאלות כמו האם הוא חולם? מי זאת פרי? מה היא בשבילו? מה לעזאזל קרה בניהם ומה הדברים שקרו בחיים האמיתיים שגורמים לחלום שלו להראות כמו שהוא.
אוקי אז

המשפט הראשון>>>
המשפט השני מראה באופן חד משמעי שזה חלום, או לפחות שהוא נמצא איפשהו בתוך הראש של עצמו. גם אי אפשר לקרוא בחלומות שזה פרט מאוד מגניב שהשחלת.
באמת שאין לי מושג בן כמה אדריק. בהתחלה חשבתי מבוגר ואז בגלל שהילדה הזכירה את ההורים שלו הבנתי שהוא ככול הנראה מתבגר. ובת כמה היא? אמרת ילדה אז חשבתי על מישהי בת עשר בערך. (גם בגלל השמלה המתנפחת), אבל יש לה משמעות של אדם בוגר עם הרבה נוכחות בחיים שלו. מעניין.
אהבתי שהוא לא מסוגל לזכור איך היא נראית. אולי זה מראה משהו בחיים האמיתיים שקרה בניהם. ריחוק? בגלל זה הגלויה?
למה היא הזמינה קפה חשבתי שהיא תינוק ;-;

במשך כל הקטע רואים שוב ושוב שזה חלום

כן יש לי הרגשה שבחלומות לא מרגישים בדרכ? אולי זה רק אני, אבל אף פעם לא הרגשתי בחלום דברים קטנים כמו זעף או חוסר לחץ כמו שכתבת פה.
הקטע הזה יחסית ארוך ואני באמצע שיעור אז סליחה אני לא אעבור על אחד אחד מהדברים.כ רציתי להגיד שמאוד אהבתי. אהבתי שבסוף הוא פשוט מתעורר ולא זוכר כלום וחוזר לישון כמו שתמיד קורה לול
ככ הרבה שאלות בנוגע לפרי ריפ. קצת היה לי מוזר שהיא בסוף קצת שברה את הקיר הרביעי ודיברה איתו כאילו היא לא רק חלק מהחלום שלו?
זה בקיצור מאוד אהבתי, מחכה לעוד קטעים שלך

אומג תודה לך!! היה נחמד לקרוא את התגובה הזו
קצת על מי זו פרי: פרי שבראש של אדריק היא רק חלק ממנו, כמו שהסברתי בקטע בלי הרבה פירוט. היא ייצוג של כל הדברים שהוא חושב שלעולם לא יוכל להשיג עבור עצמו: כמו להיות אמיץ (אדריק היסס ללטף את החתול בהתחלה, אבל פרי משכנעת אותו), לבטא את מי שהוא (ללבוש שמלות ולאהוב דיסני), לא לפחד ממה שאחרים חושבים עליו (החיבוק שלהם - אדריק שכנע את עצמו שלזרים לא אכפת רק כי פרי התנהגה כאילו זה בסדר), להתנהג כמו ילד (איך שפרי נראית - כמו ילדה, וגם מתנהגת חופשיה כמו אחת (ילד/ילדה כמו kid, לא boy/girl). היא החלק בעצמו שהוא לעולם לא ישקול להציג.
כן, אדריק הוא תלמיד חטיבה. חשבתי על פרי כתלמידת יסודי, בלי גיל ספציפי, אז 10 מתאים.
הם די רחוקים במציאות, כן :)
האמת הוספתי את הקפה רק בשביל הפן הזה של השתקפות ביניהם. שניהם עושים את אותה הפעולה (שתיית קפה), אבל אדריק מסתכל על השולחן, כי הוא הצד המהסס - פרי מסתכלת ישירות עליו, כי היא הצד הנועז.

כן העלית נקודה מעניינת - אשקול להוריד, או לפחות לשנות מעט
שבירת הקיר הרביעי קרתה בגלל שכמה חברים שלי קראו את הקטע ואמרו שהסוף בא להם בהפתעה. זה קצת מוזר שאדריק יבין שזה חלום בעצמו כי בחלומות דברים תמיד מרגישים הגיוניים, אז במקום זאת השתמשתי בפרי בשביל להגיד לקוראים ישירות><
תודה רבה שוב! אני ממש שמח שאהבת3>

@הארי פוטר בלב
תודה :)