המדף שלי.
לא מבוטא.

***

אם אתם רוצים מישהו להאשים ביצירה הלא מוגדרת הזאת תאשימו את האלבום היפהפה של טיילור סוויפט "Evermore". אבל תאזינו לו. כי הוא מדהים.
התכנון שלי הוא שאני אשתמש במספר דמויות ספציפיות אותן אני אפתח במהלך חודש מאי. וכן, אני כותבת יצירה כל יום, אז נראה לאן אני אגיע - בהנחה שלא אפרוש מוקדם בלי התמריץ של החרמשים.
תהנו?


גיבור/ה ראשי/ת: אניה.
כמות מילים: 444.
ז'אנר: פלסף מעורפל.
שירים ששמעתי בזמן הכתיבה: האלבום "Evermore" באופן כללי, ספציפית את "closure" ," long story short" ו"Ivy".


היא שואלת את עצמה לפעמים למה כולם משקרים.
היא שואלת את עצמה הרבה שאלות. לפעמים היא שואלת את עצמה למה כולם כל כך טיפשים; למה הם אף פעם לא מגיעים לתשובה הנכונה, לא משנה כמה היא פשוטה. למה הם מתעקשים להמשיך בדרך שגויה בבירור? למה הם אוהבים דברים שהם לא באמת אוהבים?
היא שואלת את עצמה למה רע לאנשים טובים; למה אנשים שמנסים בכל הכוח הם אלה שנופלים לאותן טעויות פשוטות, למה אנשים שמנסים לעזור לאחרים תמיד מנוצלים, למה אף אחד לא רוצה לסייע לאדם טוב, אבל אנשים אוהבים לעזור לאנשים רעים?
היא שואלת את עצמה למה טוב זה טוב ורע זה רע. למה לחייך זה טוב ולבכות זה רע. למה יפה זה טוב ומכוער זה רע, למה לדבר זה טוב אבל לשתוק זה רע. למה טוב זה לעשות ולא לרצות, למה רע יכול להיות – להרגיש – טוב? ואם טוב זה טוב, למה אנשים עושים רע לאנשים טובים? למה אנשים רוצים להיות טובים?
היא שואלת את עצמה למה טוב זה טוב ורע זה רע. למילים יש כל כך הרבה משמעויות, מילוליות ובלתי מילוליות ותרבותיות והיסטוריות ואישיות וכלל עולמיות, רבדים על גבי רבדים שנקלעים זה אל זה בשתי וערב עד שהם הופכים מקשה אחת. אם לפעמים טוב מרגיש רע ורע מרגיש טוב, למה לפעול נגד הרגשות? למה דחפים טבעיים שטבועים באנשים מסוימים, שלא אפשר לשלוט בהם, גורמים לכל כך הרבה אנשים לשנוא אותם – לעומת כך שאנשים שפוגעים בעצמם במחיר עזרה לאחרים, נאהבים.
לפעמים היא חושבת שזה בגלל שכולם אנוכיים.
לפעמים היא חושבת שזה בגלל שכולם שקרנים.
כי כולם שקרניים. אנשים הם שקרניים; הם מתנהגים בניגוד למחשבותיהם, פועלים בניגוד לרגשותיהם, מתנהלים בניגוד לדחפיהם. מילים הן שקרניות; הן תמיד הופכות את המציאות לאחרת – הבדל של מילה אחת יכול לבנות ולהרוס.
היא לא אוהבת מילים. היא לא אוהבת להשתמש בהן, והיא גם לא אוהבת אותן. היא לא אוהבת את האופן שבו הן מסודרות בדף, שמעניקה חשיבות חסרת ערך למילים מטופשות מסוימות במקום מילים אחרות. היא לא אוהבת את האופן שבו אנשים משתמשים בהן לא נכון – ככלי נשק, כברדסים, ככלי נגינה, אבל אף פעם לא כ – כמילים. פשוט כמילים. כמראות למציאות, כאמת מוחלטת.
היא לא יודעת מילים, לא באמת. היא יודעת רגשות, יודעת צבעים וצלילים וריחות, וכולם מתבטאים ברגשות, באופן מסוים. לפעמים היא מרגישה כמו ערפל אפור כבד, לפעמים כמו ניחוח של אוכמניות חמוצות, לפעמים כמו ענן בהיר ביום גשום. אלה לא שמחה או עצב או התרגשות או עליזות או כעס או אף מילה אחרת; זה פשוט – זה פשוט הם. הרגשות שלה. אין דרך טובה יותר להסביר את זה.
לפעמים היא מרגישה כמו בגלויה, לפעמים כמו מצפן שמחטו מסתחררת ללא הרף. לפעמים היא מרגישה כמו שניהם.
לפעמים היא מרגישה כמו מצפן שמחטו נתלשה.
לפעמים היא מרגישה כמו גלויה שצבעה דהה.
לפעמים כמו שניהם.