פרחי אביב // אן, למייניי

היא עמדה בשדה.
בעיר היא הייתה לכודה. הרעש וכמות האנשים לא אפשרו לה לחשוב. לכן היא התחילה לברוח לכאן, למקום שבו רק פרחי העונה מארחים לה לחברה, והרעש היחיד שנשמע הוא שריקת הרוח והעלים המתעופפים שעולים גבוה ואז נופלים אל הקרקע.
אנשים היו מביטים בה. הם היו מנידים בראשיהם, מרימים גבה. הם לא הבינו, והיא לא הצליחה להסביר להם.
השדה היה כל כך שונה מהמציאות. העיר היתה אפורה - השדה היה מלא בצבעים. בעיר אנשים חיו בשביל מה שנקבע להם - בשדה כל יום חיכה לה משהו אחר. היא אף פעם לא מצאה עלה שהיתה לו צורה זהה לעלה אחר או שתי חרציות שנראו בדיוק אותו הדבר; לא לה, בכל אופן, כי היא ידעה להביט. היא ראתה את היופי בדברים הפשוטים, הקטנים, וסלדה מהדברים הגדולים והמאיימים.
היא תמיד תזכור את הקיץ שעבר. היא היתה בודדה אז יותר מאי פעם, והשדה קיבל אותה כשאף אחד אחר לא. היא ישבה בין החרציות אפילו כשהרגישה כאילו השמש הקופחת של אמצע אוגוסט הולכת לשרוף אותה אם תשב שם עוד דקה נוספת, וליבה פעם בהתרגשות בכל פעם שהתקרבה אל הפרחים הוורודים שצמחו שם, אפילו שהיתה רגילה אליהם.
אחרי זה בא הסתיו, ואחריו החורף, והיא לא הפסיקה לחשוב על הקיץ ההוא. היא היתה הולכת לפנות ערב אל השדה, מכוסה בשמיכה, ותוהה איך זה ייתכן שהקיץ אי פעם יחזור. היא ידעה שהוא יגיע, אבל כאשר היא הביטה בעצים הירוקים שנשטפו באור הדמדומים של חודש דצמבר היא פשוט לא יכלה להאמין שזה באמת יקרה.
כשהיא יצאה לשדה יום אחד וראתה שבפינה החלו לצמוח פרחי אביב והרוח שרקה מנגינה שהזכירה לה שמיים כחולים, היא ידעה שהקיץ אכן יגיע בקרוב - והיא ידעה שהפעם הוא יהיה שונה. הפרחים לחשו לה, אמרו לה להתכונן, והיא לא ידעה איך, כיוון שהיא אף פעם לא חוותה קיץ כזה. אך כאשר ישבה ליד פרח ורוד בודד שכבר צמח, היא הבינה.
ביום שבו השדה התכסה חרציות צהובות זוהרות שחייכו לה בשמחה היא עמדה מוקפת בפרחים ובעצים והחזיקה סביון בודד. היא לקחה נשימה עמוקה, ראשה בשמיים והיא מרוכזת כולה במשאלתה.
ואז, היא נשפה.

------
ת"בים? אני מרגישה שיש בזה חלקים שיכולתי לכתוב יותר טוב, אבל אני לא יודעת איך. בכל מקרה אני די גאה באיך שזה יצא, במיוחד בהתחשב בזה שכשבאתי לכתוב המוח שלי היה ריק ופתאום יש לי קטע שהוא לא שיר שאני די מחבבת.

אע
אני כבר המון המון זמן לא קראתי סיפור כזה קצר ומקסיםםם
אני אוהבת את זה ככ 3>>
טוב ת"ב

כן! זו שורה נהדרת.

איזו נקודת מבט מדהימה, מזכיר לי מאוד קלאסיקות כמו פוליאנה וסוד הגן הנעלם והאסופית בסגנון, שזו מחמאה גדולה לדעתי.

חסר לי סימן פיסוק מסוים פה, אני לא מצליחה לזהות במדויק.


הסוף מעולה!

כשקראתי את הקטע הזה בפעם הראשונה ממש לא היה לי מצב רוח לקטע מסוג זה ולכן הוא עצבן אותי. ובכלל, למרות שאהבתי את "האסופית" וקלאסיקות אחרות דוגמתו, החלקים מהסוגים הזה בספר היו הכי פחות אהובים עלי. במילים אחרות, אני לא בדיוק מחובבי הז'אנר, ולכן אני לא אכתוב לך ביקורת כי הדעה שלי מוטה. אבל על סמך הקריאה הקודמת שלי בקטעים מסוג זה, אני חושבת שהוא די טוב. אני לא יודעת באיזו מידה, אבל בגלל התגובה של נטע מעלי (שבלי ספק מבינה בזה הרבה יוצר ממני) אני מניחה שגבוהה. אז... יופי של קטע(?)!