הקרע|| יעל שרה

[יעל שרה]

לאור הסערה שהיתה בזמן האחרון החלטתי לבוק אחורה איך הגענו למצב הזה ולספר את זה. אחד מהדברים שדחפו אותי לכך היה ספר שגרם לי להבין שימין ושמאל, במונחים האלה היו עוד לפני הקמת המדינה.
לאחר בדיקה קצרה הבנתי שהכל התחיל בתחילת המאה ה-20. או הרבה לפני, אבל שם מתחיל הסיפור הזה.
כל פרק ידבר על תקופה או על אירוע משמעותי שהיה בהיסטוריה.

קצת קשה לספר ניטרלי, עובדות הן ניטרליות, ללא דעה. אבל סיפור זה כבר פרשנות. ומכיוון שאני רוצה להבין מה קרה ואיך אפשר לפתור את זה ולא להחריף את המצב לא כל כך יעזור אם אני אספר ממבט אחד מסוים.
לכן כל פרק יהיה שני חלקים, לספר כל צד. מכיוון שזה דורש הרבה מחקר כל פרק יפורסם בשבוע הראשון של החודש העברי (בנוגע לפרק הראשון אני יודעת כמעט בוודאות שאני לא אוכל להתחבר בשבוע הראשון לכן זה יפורסם מאוחר יותר), יש אישור מקלישה להקפיץ (תודה קלישה!)
ועכשיו אחרי כל ההקדמה הזאת-

פרולוג

בוטא על יד ג'יני

הם נתקלו אחד בשני בכוח. "אאוץ'! תסתכל לאן אתה הולך, חתיכת שיכור!"
"אני שיכור? לא יכולת להיזהר?!"
"כן, אתה שיכור, מה אתה חושב, שאני לא יודע לאן אתה הולך בערב?"
"איזה סרטים נמצאים אצלך בראש, ילד שלא מוציא את האף שלו מהחדר."
"אני עכשיו בחוץ."
"באופן חד פעמי, מנותק מכולם אתה!"
"עם מי אני אתחבר? איתך?"
"עם העולם!"
"אני מספיק מחובר. תודה."
"אני ממש רואה את זה."
"אתה עיוור."
"נמאס לי ממך ומהשטויות שלך, אני כבר לא מסוגל יותר!"
"אז תתמודד! או שתלך מפה כבר, תלך לעולם, תתחבר איתו."
"אני באמת הולך!" הוא יצא, וטרק את הדלת בכוח.
התסריט כבר היה קבוע: מקרה פעוט שהקפיץ אחד מהם, הלך ותפח עד שבסוף התפוצץ. זה היה נגמר רק שאחד מהם היה מחליט לצאת מהבית או להיכנס בעצבים לחדר, ואז הכל היה נרגע. כלומר, עד הפעם הבאה.
"מה יגרום לכם לכם להפסיק?" האם שאלה, נאנחת יודעת שלא תקבל תשובה.
הבן הסתגר בחדרו. לאחר שאחיו חזר, הם התעלמו אחד מהשני כל הארוחה.
"זה עדיף על פני הצעקות," אמר האב למראה פניה של האם.
"אני מקווה שהם עדיין אוהבים אחד את השני ושזאת רק תקופה שתחלוף. אני מחכה שהם כבר יתבגרו..."
"את יודעת איך זה התחיל?"
"מה זה משנה? הם רבים על כל דבר קטן, על כל שטות. תמיד הם רבים, מה זה משנה מה גרם להם הפעם-"
"לא, לא הפעם. זה לא נראה לי מריבות רגילות, מעניין אותי איך התחיל הכל, מה גרם להם לכעוס אחד על השני בכאלה עוצמות, ולמה זה כל כך חזק עד שזה אף פעם לא נגמר..."


הפרק הבא- השומר (בר גיורא) וניל"י.

"כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים; ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים, זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמיים, זו מחלוקת קורח ועדתו."
פרקי אבות, פרק ה', משנה טז'

[מת על סדריק דיגורי]

וואו נשמע מעניין אכפת לך לשלוח לי ינשוף בקישור הזה שאת כותבת עוד פרק? תודה

[Strange The Dreamer]

דבר ראשון, לדעתי הרעיון נהדר. מה שכן, היו כאן כמה טעויות דקדוק ולכן אני ממליצה לך להעביר על זה בטא (את יכולה לפנות אליי אם את רוצה, אני בטא).
חוץ מזה, הפרק היה יחסית קצר, ולכן לדעתי היה עדיף אם היית מוסיפה יותר תיאורים ואולי מרחיבה על המקרה.
בכל מקרה, לדעתי הרעיון ממש טוב ואני כבר מחכה לראות מה יקרה בהמשך^^

[יעל שרה]

בס"ד
אני די בטוחה שכבר שכחתם מזה, אבל אני לא, זה לקח הרבה יותר זמן משחשבתי וגם אחרי שהפרק היה מוכן לקח זמן עד שהעלתי אבל בסוף הנה הוא לפניכם- הפרק הראשון, ואל תדאגו, יהיו עוד פרקים אבל אני ממש לא מבטיחה כמה זמן זה יקח. בכל מקרה תודה לקלישה שנתנה לי אישור להקפיץ, אי אז...
אזהרה: יש פה רמיזות לאלימות קשה (העינויים שעברה שרה אהרונסון), גם אם אינם מתוארים ותיאור של ההתאבדות, אינו מתאים לכולם!
------

השומר והניל"י
פרק ראשון


ניל"י:

"מסכנים את הציבור! אנחנו! בסוף כל הישוב היהודי בארץ יפגע בגללנו! שמעת? אנחנו אלה שמשחקים משחקים ומסכנים את כולם אגב כך, אה? אם היית יודע איזה מבטים הם תוקעים בי בכל פעם שאני עובר ברחוב ושלא יחשבו שאני ל יודע על מה הם מרכלים"
היה זה יום בהיר, חם. ואהרון אהרונסון נכנס סוער למשרדו של אבשלום, סגנו.
"לא מפסיקים לדבר עלי, על שרה, על רבקה ועליך."
אבשלום הרים את עיניו והניח את העט.
כבר כמה שבועות שהבריטים אינם מגיעים לקחת את החומר שנאסף בשבילם, בכל לילה יוצא אחד מהם לחוף עם המסמכים, מסכן את עצמו בתקווה שהלילה הם יבואו, כמות החומר רק גדלה מיום ליום ואיתה הסכנה ולעיתים אף מסמכים חיוניים שהפכו ללא רלוונטים נזרקים באנחת אכזבה. יש להם הרבה מידע, הם יכולים לתרום לא מעט אבל אין מי שיקבל. התסכול הולך וגובר.
"אולי הלילה הם יבואו" ניסה אבשלום לעודד
"אני כבר לא יודע, אני מתחיל להתייאש"
ואכן, המצב היה מייאש, השלטון המאוס של התורכים, אבשלום כבר נכלא והם התאכזרו אליו עד מאוד ורק בנס הצליחו חבריו לשחררו, כולם כבר ציפו לכיבושם על ידי הבריטים. אך היהודים כעסו עליהם, חלק אף שנאום בטענה כי הם מסכנים את כל ההתיישבות היהודית בארץ.
***
קול פרסות הסוסים נשמעו בכל זכרון יעקב ומהר מאוד הצטרפה אליהן גם צעקת השוטר התורכי
"היכן גרה משפחת אהרונסון?"
כמה מן השכנות הרכלניות הצביעו בעליזות על הבית, צוהלות כי סוף סוף אינם יסכנו אותם עוד, כאשר שמעו כי שרה נתפסה ותבוא על עונשה ספקו כפיהן באושר
"זהו, ממזרית זאת אינה תסתובב ביננו עוד"
"אכן, ריגול כנראה אינו עסק מניב במיוחד"
"מעניין מה יגיד בעלה"
"בהתחשב בכך שהיא ברחה ממנו, אני מניחה שהוא איבד עניין בה"
"או שלא היה מעוניין מלכתחילה"
פיטפוטי השכנות היו ארסיים ומלאי רכילות מתמיד. ואינם פסקו גם כאשר זעקותיה הדהדו בבית העינויים ופרצו למעבר לו. שרה לא יצאה כפי שנכנסה, כומה, חבולה, מלאת חבורות ושמלתה קרועה ומלוכלכת בדם קרוש, שערה פרוע, פניה משקפות את סבלה הרב וגופה הולך אך בקושי. אך פיה נשאר חתום, אינו מגלה את סודותיה.
גם כאשר ראוה שבורה, מתאמצת להלך בזקיפות ובגאון, המשיכו לשנואה, יריקות וירקות רקובים נזרקו עליה מכל עבר, מיץ העגבניות מתערבב בדמה. והיא הרימה את מבטה, מנסה לסלוח לאלה שלמענם עשתה הכל, שהלכה אל עבר גורל קשה ממוות והם לא הבינו.
התורכים, לאחר הפצרות רבות, הסכימו לה ללכת לביתה להתקלח ולהחליף את בגדיה. בחדר המקלחת, מעבר לדלת שוטר תורכי, באמבטיה שלצידה המים זורמים, והיא עומדת בשלווה, מרימה את האקדח אל שפתותיה, מודה להן בליבה על שלא הסגירו את סודותיה אך יודעת שאינה יכולה לסמוך עוד עליהן, כי מי יודע אם יעמדו בענויים הקשים מאלה שמצפים לה.
היא חשבה על אהרון, שקיוותה שגורלו יהיה טוב מגורלה, על רבקה אחותה הקטנה, על אבשלום אשר היא עומדת להצטרף אליו, על הוריה המסכנים, כמה היא מקשה עליהם, ולבסוף, בתקווה כי עשתה את העולם למקום טוב יותר, נשמה עמוק נשימה אחרונה ולחצה על ההדק. הירייה הדהדה ברחבי הבית, מקפיצה את כל השוטרים התורכים.
שלושה ימים התנדנדה בין מוות לחיים, כאשר היא מייחלת למוות, לאחריהם החזירה את נשמתה לבוראה.

השומר:

קצת הפתיע את מניה שוחט לפגוש כך באבשלום פיינברג, חבר ותיק שפגשה כבר במסעה הראשון בארץ.
"מה שלומך?" שאלה והכניסה אותו לביתה. רגילה הייתה לאורחים וביתה תמיד שקק חיים, ישראל בעלה היה גם הוא הפעם בבית.
"שלום" ניגש אליו אבשלום
"שלום וברכה, מה אתה צריך?"
"אשמח לדבר איתך בפרטיות"
ישראל הבין כי זה דבר חשוב והם נכנסו לחדר צדדי, מניה נכנסה אחריהם, מביאה כיבוד קל אגב כך.
הם פתחו בשיחה ארוכה על המצב הקשה, השלטון המעיק, המחלות והמגיפות, הלאות והיאוש שפשטו בכל. ועל התחושה החזקה שצריך לעשות משהו.
"אנחנו מתחילים לעשות משהו" לחש אבשלום
הוא קם ממקומו, וידא שלא מצותתים להם, נעל את הדלת, סגר את התריסים, התיישב בחזרה ופתח בהסבר.
"אני מקים יחד עם אהרונסון ארגון" התחיל.
אהרונסון היה דמות מוקרמת וזה עורר את סקרנותה.
"שמטרתו היא לעזור לאנגלים לכבוש את הארץ מיד התורכים. אנחנו מרגלים למענם ומעבירים להם ידיעות צבאיות חשובות" המשיך, מביט בפניו החתומות של ישראל
"האנגלים תומכים בנו והם יעזרו לנו, המצב יהיה הרבה יותר טוב כאשר הם ישלטו."
פתח בנאום ארוך על יתרונותיו של השלטון הברטיט ועל הצורך לעזור לו ולהעביר אליו ידיעות, הוא דיבר ברהיטות ובלהט, משוכנע ברעיון ומאמין בו בכל כוחו. הוא דמה למניה ולדרך בה היתה מדברת על דברים החשובים לה. לבסוף הציע להם לשתף פעולה בין הארגונים ולפעול יחד בגירושם של התורכים מן הארץ. אבל ישראל לא הסכים בשום אופן.
"מעשים אלה יסכנו ביותר את הישוב היהודי"
"להפך, הבריטים רק יעזרו לו" טען כנגדו
"משחקי הריגול הללו מסוכנים, אינך יכול לשער איזה נזק אתם עלולים לגרום"
"לא יהיה שום נזק" הבטיח "אנחנו רק נשפר את מצבנו. ואשר לסכנה, אנו מוכנים לסכן את חיינו למען העם והארץ"
"לא בכך מדובר, אלה בסכנה לכל היהודים, איני מוכן לשתף פעולה עם דבר כזה, השומר אינו יתעסק בעניינים שכאלו ואני מציע גם לך ולאהרונסון לחדול מן הדבר הזה, הארגון שלכם ימיט עלינו כליה."
"אין זה נכון, אני נביא טובה וברכה ואיננו מתכוונים להספיק את פעולתינו"
"אם כך, דרכינו נפרדות כאן, אין לנו יותר על מה לדבר."
"להתראות" אמר ויצא מהחדר, זו לא התוצאה אותה קיווה להשיג.
"דווקא חבל, אדם טוב." נאנחה מניה
"יש צורך להזהיר את אנשינו מן הארגון הזה, שלא יווצרו בטעות שיתופי פעולה בלתי רצויים" אמר, מעשי כתמיד ופנה לנסח מכתב.
למחרת מיהרה מניה להעביר אותו ליעדו.
מאז שנפגש איתם, אנשי המחתרת כעסו מאוד על השומר, וזה היה הדדי. בפעמים בהם נפגשה עימו במקרה, מיהר להתרחק ממנה, מבהיר לה כמה הוא פגוע. דבר זה לא היה נעים והתחושות הקשות כלפי המחתרת רק הלכו והחמירו, פעילות ענפה היתה לשומר ולא היתה חסרה עבודה במהלך שעות היום, ובהם התמקדה, ואף בלילה מחשבותיה וחלומותיה נסבו על משימותיה. אבל מדי פעם צצה מחשבה כעוסה ומרירה. קשה היה להם.
גם כלל הישוב היהודי לא אהב את המחתרת ודבר זה רק הגביר את תחושתה כי הם צודקים.
בכל פעם אשר שמעו שמועות הקשורות ב"גדעונים", כך כינו את עצמם, היה ישראל כועס
"הם חייבים להפסיק, הם עוד יפגעו בכולנו!"
ומניה הסכימה איתו בכל ליבה, גם היא היתה מודאגת
"אם אנחנו שמענו, מי עוד שמע?"
כאשר שמעו על מותו של אבשלום הצטערו מאוד, אך לצד הצער היתה גם תקווה, אולי עתה יפסיקו
"קשה להמשיך לאחר מות אחד המנהיגים" טען ישראל
אבל כאשר שמעו ששינו את שמם לניל"י הבינו שהמצב רציני, מאוד.
"שום דבר כבר לא יעצור אותם"
אבל כששרה אהרונסון התאבדה כבר יותר שמחו משהצטערו על מותה
"עצוב, אבל גם טוב שזה קרה" והיו בטוחים כי הדבר יפסק תוך זמן קצר
ואכן, לא הרבה לאחר מכן, נחשפה המחתרת וחבריה נתפשו, אומנם הישוב היהודי אכן סבל בגלל זה אך היה יכול להיות גרוע יותר
"הם כנראה עסוקים מדי בניסיון לתפוס את אהרון, הוא בדיוק היה בחו"ל וחמק מידיהם.
מניה חשה הקלה מרובה, עד כה לא הבינה כמה חששה והרגישה כאילו עול כבר הוסר ממנה והיא מצליחה לנשום שוב.
------
קטע זה נכתב לשם הסיפור וההמחשה ואינו מהווה מסמך תיעודי או היסטורי
מקורות:
נ"ילי- אות מאבשלום
השומר: בדהרה
וספר מומלץ על ניל"י לגילאים יותר נמוכים זה "תריסים ירוקים פתוחים"

אם יש מישהו שיכול לבטא, במיוחד את הקטע על השומר אני אשמח. תודה!