המדף שלי.
מבוטא.

***

זה קשור באופן עקיף בקושי לנושא של היום? אבל מותר לי כי אני מקבלת לא חרמשים אז שקט.



גיבור/ה ראשי/ת: ילדה.
כמות מילים: 495.
ז'אנר: סוריאליזם.
שירים ששמעתי בזמן הכתיבה: Queen Of Kings (Italiano).


והזמן.
הזמן עוטף אותה, טופח על לחייה ומושיט כלפיה זרועות ארוכות האוחזות בלהבים חדים ומסוכנים - אף פעם לא פוגע, אבל תמיד מתנדנד על החבל הדק הזה. זה ריקוד - על כל תנועה שלו יש לה תגובה, אבל אף אחד לא יכול לנצח כי שניהם זקוקים אחד לשני - כי אם היא תעשה מהלך הוא לא יוכל להגיב, ואם הוא לא יפעל היא לא תוכל להתקדם. הוא מתערבל במעגלים נצחיים, חוט שהסתבך בעצמו אבל אולי היא יכולה - היא יכולה לפתור את החידה - רק -
הזמן מתנפץ.
הכול בוער, ואז יש שלג. שקט. קור. וכלום חוץ מזה. היא מרגישה את עצמה - היא מרגישה את עצמה. היא מרגישה את עצמה והיא יודעת שהיא שוכבת במיטה, היא יודעת שאדי כפור גולשים מהחלון הפתוח ומתפשטים בחדר בקולות אוושה, היא יודעת שהיא מכורבלת בכדור כשפניה האדומות לחוצות אל הכרית.
והיא יודעת -
עכשיו הוא עכשיו.
הוא כבר לא יכול להיות שום דבר אחר.
היא נותנת לעצמה עוד רגע. רק עוד אחד. רגע אחד של התפרקות, רגע אחד של שהות מהכול - מצבעים ואורות וקולות ומגע - רגע של כלום, שבו היא סותמת אוזניים ועוצמת עיניים ומתכרבלת כל כך שכואב לה מכדי להרגיש משהו, ולא נותנת לעצמה לחוש משהו מלבד נשימותיה הכבדות המוחנקות אל הכרית. חוזרות ונשענות, סדירות -
עקביות.
אחת. שתיים. שלוש.
נשימה. נשיפה.
נשימה.
ועכשיו. לפתוח עיניים.
היא משתחררת מהכדור הקטן ומתיישבת במיטתה.
היא מרגישה.
לחזור לנשום. עקביות. אחת. שתיים. שלוש. נשימה. נשיפה. נשימה. לבסס סביבה. צבע: שחור. קולות: ינשופים הומים מבחוץ, אותו צליל לילה מוכר, וגם - גם עקבי. מגע: הכול.
היא יושבת לכמה רגעים במיטתה, נותנת לתחושה להתפשט בגופה. יש כל כך הרבה. תמיד יש כל כך הרבה. כמו סלילי חוט, הם כל כך הרבה וכל אחד בצבע שונה ובמרקם שונה והם כולם מסתבכים יחד - לא, לא נקלעים בצורה מסודרת - הם כמו הזמן, מבולגנים וקשורים זה בזה והם מתנפצים כמו גלים - כמו לפני - עליה, מבלי להתנתק, מבלי להיפרד קודם לכן.
אז היא יושבת ונושמת ומרגישה.
נשימה.
החדר חשוך. האפלה סמיכה וערפילית ומוחשית כמו ערפל, ערפל כהה כמו סיוטים בלילה ללא ירח. כמו אור מותך, נבזקים על החדר זהרורי כסף בהירים באחידות שונה בהתאם למרחק מהחלון הפתוח למחצה. על השידה שלידה מונח מגש ארוחת הערב, מושלם למעט פרוסת עוגת האוכמניות ממנה נגרף הציפוי.
נשיפה.
ריחות מעורבים מתדנפים סביב - ריח שלג רמוס וריח לילה קר וריח ערמונים קלויים מהמטבח למטה וריח לחם לא כל כך טרי וריח אוכמניות חזק מהשידה.
נשימה.
צרצורים, המהום ינשופים, אוושות רוח, ושקט.
נשיפה.
היא מתרוממת - הרצפה קרה וגופה מצטמרר - ובודקת אם המצעים רטובים. הם לא, ולכן היא מקפלת את השמיכה ומסדרת את הכרית בזהירות, ואז נעצרת ומביטה בחדרה. לפעמים היא חושבת שאם היא רק תסתכל בו מספיק היא תתחיל לאהוב אותו, תתחיל לחוש בהכרת התודה שריסט תמיד אומר שהיא אמורה להרגיש, אבל כל מה שהיא מרגישה הוא - הוא - כמו תפוז שנחמץ ונמחץ מתחת למגף ובכל זאת אף פעם לא מתפוצץ.
היא מצמידה כרית לפניה וצורחת לתוכה בכל הכוח, רק כדי לראות האם תוכל לשמוע את קולה מבעדה.
היא לא.
נשיפה. נשימה.
נשיפה.