המדף שלי.
מבוטא.

***

זה הולך ונעשה פחות ופחות קשור לנושא היום. אני יודעת! אבל. אם תכירו את סיפור הרקע של הדמות המדוברת תבינו למה חשבתי שהוא מתאים להיום. זו די רמאות להגיד (=לכתוב) משפט כזה, אבל אני מנהלת פורום ואני יכולה לנעול אשכולות שלכם אז נה נה בננה.


גיבור/ה ראשי/ת: סוחרת העלילות/כפור.
כמות מילים: 430.
ז'אנר: אנגסט, סוריאליזם.
שירים ששמעתי בזמן הכתיבה: האלבום "Midnights" בכלליות, ספציפית את "Snow On The Beach", "Would've, Could've, Should've" ו"High Infidelity".


הם קראו לה "סוחרת העלילות".
הם קראו לה ככה למרות שהיא אמרה להם, כמה פעמים, שיש לה שם. קראו לה כפור. היא לא התביישה בו, אבל תמיד ציינה שלא היה זה שמה האמיתי - לא באמת. היה זה השם שבו השתמשה, אבל לא היה זה השם שעליו תבעה בעלות, לא השם שהוא זכותה מלידה - מבינים?
הם לא הבינו. הם אף פעם לא הבינו.
אז הם קראו לה "סוחרת העלילות".
היא באה פעם בשנה, ביום שבו הנייפל היה בשיאו. השנה מאז ומתמיד התחלקה באופן כזה, אבל הם אף פעם לא שמו לב לזה לפני שהגיעה. כשהשנה רק התחילה החל הנייפל להתגבש באוויר בעצלתיים, מרחף באיטיות בקרעים ערטילאים ולא מוחשיים. הוא הלך והתחזק, גיבש צורה, לקראת אמצע השנה - ואז הגיע היום שבו הנייפל היה בשיאו. לאחר מכן היתה רק דעיכה, לפחות עד שנה הבאה.
הפילוספיים שביניהם תהו האם בשלב מסוים הנייפל יפסק, ואם כן, מה יקרה באותו היום.
אבל זה פשוט לא קרה.
המעשיים שביניהם תהו לעצמם כיצד היא הצליחה לתזמן את הגעתה ליום המדויק שבו הנייפל היה בשיאו. זה לא היה הדבר היחיד שהם תהו לגביו. הם תהו מדוע נקווה הנייפל סביבה כגלים חמים, כמו גלימת מסע כבדה. הם תהו למה השיער שלה היה לבן, ולזוג עיניה היו גוונים שונים. הם תהו מאיפה היא באה. הם תהו מאיפה היא הביאה את סחורתה.
כמובן, הם אף פעם לא קיבלו תשובות לשאלותיהם.
זה היה דבר משונה אך עדיין עובדה קבועה לגבי סוחרת העלילות - היא היתה פשוט… אחרת. שונה. לא כמו כולם? לא, אבל זה לא התיאור הנכון. המעשיים אמרו שהיא משוגעת. הפילוסופיים חשבו שהיא מבריקה. רוב האנשים פשוט קיבלו אותה כפי שהיא. אבל אף אחד מהם לא לגמרי... הבין אותה.
אבל הילדים אהבו אותה.
גם המבוגרים העריכו אותה. הבינו את הערך שבה. אפילו כיבדו אותה. אבל לא… לא אהבו אותה. הם לא יכלו לאהוב מה שלא הבינו, ולא יכלו להבין מה שלא אהבו. היתה זו אחת מתופעות הלוואי של חיים בכפר קטן ומרוחק כמו לורל, ואולי פשוט המנטליות הכללית של "המבוגרים".
אבל הילדים אהבו אותה. הם אהבו את הסיפורים שלה יותר מכל, כמובן. אבל מה שהם הכי אהבו הוא שהיא היתה מבוגרת - לא היה ספק בכך - אבל היא עדיין ידעה לדבר בשפתם שלהם. אפילו ההורים שלהם לא הצליחו לרדת לסוף דעתם - אבל היא כן. היא כן. היא כן.
לפעמים היא נשארה לכמה ימים, לפעמיים לשבועיים, לפעמים לחודש. אחר כך היא היתה עוזבת.
זה הכול.
אולי היה ראוי יותר אם היה מדובר בטקס מוגדר, ידוע מראש, אבל החיים לא מסתדרים כמו שעון. דברים פשוט קרו, כי היה זה עדיף על פני שלא יקרו.
ו"סוחרת העלילות" קרתה להם. היא קרתה להם שוב ושוב, שנה אחר שנה, עד שהפסיקה לקרות.