הראשונה / קלישה

[קלישה מהלכת]

המדף שלי.
לא מבוטא.

***

זה לא שזה גרוע. זה פשוט לא טוב.

הראשונה

גיבור/ה ראשי/ת: סְקֶרִיפְּטוֹרָה.
כמות מילים: 799.
ז'אנר: רומן מכתבים.
שירים ששמעתי בזמן הכתיבה: "Balaclava" ו"Teddy Picker".



- שלום לכם, קוראים יקרים. ברוכים הבאים ליקום.

הוא קצת שונה מכפי שחשבתם, אבל אל תדאגו, אתם תתרגלו במהירות. אין לכם יותר מדי ברירות.

מי אני? אני אני, עצמי, אנוכי, מה שתרצו. אני יצור בעלת קיימות נצחית, בניגוד אליכם. אין לי שם. שם הוא אחת ההמצאות המטופשות ביותר של בני האדם. אני גם לא זכר או נקבה, לא זקן ולא צעיר, לא שמח ולא עצוב. אבל אם אתם חייבים, אתם יכולים לחשוב עלי כעל סְקֶרִיפְּטוֹרָה. ככה רוב האנשים חושבים עלי. על פי ההגדרות שלכם אני עתיקה מאוד - הייתי כאן הרבה לפניכם, הרבה לפני הוריכם וסבכם וסבי סבכם וכל שושלתכם. הייתי כאן לפני הדינוזארים. הייתי כאן בבריאת היקום. הייתי כאן לפני היקום. הייתי כאן לפני הכול, ומכיוון שאני היא הכול, זוהי אירוניה נפלאה, אינכם חושבים?

לא, אתם לא. למעשה, אתם מאוד מבולבלים, וגם שוקלים לעזוב את הסיפור ברגע זה. באתם הנה לסיפור הרפתקאות דרמטי מדי, לא להגיגים פילוסופים. כמה חבל. אני בטוחה שהגיגים פילוסופים יעזרו לכם הרבה יותר בחיים מאשר קריאת כל סיפור.

אתם רוצים שאחזור לעלילה. אעשה זאת. אני מחויבת לעשות כך, כי זה מה שראיתי את עצמי כותבת, ולכן אני כותבת אותו כעת, כדי לשמור על לולאת הזמן. אתם מבינים -

לא משנה. את לא מתעניינים. חלקכם בוודאי עזבו, כך שהדיבור אליהם יהיה חסר טעם. מה חבל. אני לא כל כך אוהבת לדבר אל עצמי; זה מסוג הדברים שגורמים לך להרגיש כמו ישות קוסמית בלתי מנוצחת מאוד עלובה, נכון?

הסיפור שבאתם לשמוע. הוא מספר על ארבעה דמויות. המספר הזה מאוד הגיוני, שכן הצורה האהובה עליכם, בני האדם, היא ריבוע, וכל הרעיונות הטובים שלכם באים בארבעה. וגם באופן סמלי, זהו מספר טיפולוגי. לא חסרים לכם מספרים כאלה, ובכל זאת, מדובר במספר מתקבל על הדעת.

הם שני זכרים ושתי נקבות, על פי ההגדרה שלכם. גם זה הגיוני, כי כך יש איזון מושלם. לא אנקוב בשמותיהם, לפחות לא בנקודה זאת. זו עדיין לא העת. אבל הסירו דאגה מלבכם, אתם כבר תבינו בעצמכם.

אבל חוץ מהם, הסיפור הזה עוסק בהרבה גיבורים. לא אנקוב בשמותיהם של כולם, כדי להשתמש באמצעי הספרות המלאכותי הנקרא "מסתורין", למרות שאני ספקנית אם הוא יעבוד בשלב כה מוקדם של הסיפור. את חלקם אתם מכירים. אחרים פחות, אבל עוד תכירו.

הסיפור שלהם קצת שונה מהסיפורים שאתם רגילים אליהם מידיהם של סופרים רגילים. אני עצמי לא יודע את סופו; אני המתעדת הנצחית, כותבת כל הסיפורים. וכל מילה שאני כותבת, כל סיפור שאני מספרת, כל אירוע שאני מתארת, מתרחש בעת שמילותי זורמות לדף. איך זה אפשרי, אתם שואלים? והרי אלפי אירועים מתקיימים ביקום בעת ובעונה אחת!

ובכן, לא מאוד קשה לענות על זה. אני מפצלת את תודעתי. אתם, כבני אדם, לא מסוגלים לתפוס את המחשבה שמישהו מסוים מבצע אלפי דברים במקביל תוך שהוא משתמש בגוף אחד, אבל אני לא בת אדם. אני יכולה לעשות מיליון דברים בבת אחת תוך שימוש בגוף אחד במקום אחד. אני יכולה להסביר לכם איך, אבל מה הטעם? זה יקח יותר מדי זמן.

אבל את התיעוד הזה אני מפרסמת כאן למרות הכול, תחת שם כיסוי מגוחך. שמו של גיבור ילדים מפורסם שנעשה עליו שימוש בהאנשה. כשאפרסם את הסיפור, הכול כבר יהיה כתוב ומתועד, אבל נכון לעכשיו, אינני יודעת לאן יקח אותי סיפורי, ומה בדיוק תקראו אתם, הקוראים העתידיים. כך שבו זמנית אני מתקשרת איתכם בהווה ובעבר כדי לספר לכם את הסיפור הזה.

עלי להגיד שמספיק להקדמות, ועלי לדרבן אתכם להמשיך לפרק הבא בסיפור, אם הוא כבר נכתב. כמובן שהם כבר נכתב, כיוון שהסיפור הזה מתפרסם לאחר שהוא נכתב, אבל מבחינתי הוא לא נכתב. ניתן לטעון אולי שהוא בסופר־פוזיציה, במעין מצב ביניים. פרספקטיבה, נכון? מצדכם הוא נכתב, אבל מבחינתי לא, אף על פי שהוא נכתב על ידי.

אם כך, לא נראה לי שנותר לי עוד הרבה לכתוב. סיימתי להעביר את כל המידע הנדרש, וכמובן שאין לי חופש כתיבה, כיוון שראיתי את עצמי, לפני שנים, תוך שימוש בכישוף ראיית עתיד, כותבת את המילים הללו בדיוק, ולכן כעת אני כותבת אותם, כדי לשמור על סדר הזמן. ולכן כל מילה ומילה שאני כותבת היא מילה שכבר נכתבה אבל תכתב. ולמה במקור אני כתבתי את המילים האלה, שמספרות על דבר שעדיין לא עשיתי? ובכן, זה די פשוט. כיוון שכבר ראיתי את עצמי עושה זאת בעבר, אני כותבת זאת, וגם עצמי שכתבה זאת בעבר, עשתה זאת בגלל שהיא ראתה את עצמה כותבת זאת בעבר, כך שבסופו של דבר, אני עושה את מה שראיתי את עצמי רואה את עצמי עושה. מבינים?

בני אדם, כמובן. אתם לא מסוגלים להבין. מוחכם לא מסוגל לתפוס את המחשבה שלדבר כלשהו אין בסיס, שהסיבה לקיומו היא קיומו.

כדאי שאעזוב את הנושא. הידיים שלי כבר כואבות, כלומר שאני אמורה לכתוב שהן כואבות, שכן ראיתי את עצמה כותבת שהן כואבות. ואני גם צריכה לברך אתכם בהמשך יום נעים. ברכה אנושית מטופשת מאוד, דרך אגב. למה לברך אתכם בהמשך יום נעים? הרי הברכה שלי לא תשפיע על הגורל, נכון? היא לא תקבע האם יהיה לכם יום נעים. אם כבר, היא לכל היותר תוכל לגרום לכם להרגיש שיש לכם יום נעים, גם אם בפועל זה לא נכון.

המשך יום נעים ומוות מוצלח!

[ברונו טוגנים]

ואוו פיצצת לי את המוח והשורה האחרונה מדהימה!

[The Vandalist]

קטע יפה. לגבי זה שאמרת שהוא לא טוב - לדעתי הוא דווקא כן. הרי הוא עדיין גרם לי להמשיך לקרוא אותו. הקטע מביא קצת פרטים על חייה של ישות קוסמית נצחית שחיה בכל הזמנים ומסוגלת לעשות הכל, קצת פרטים על סיפור מסתורי, קצת פרטים על מה שהישות חושבת על בני אדם וקצת פרטים על מה אנחנו בתוך הקטע, כלומר אל מי היא מדברת ובאיזה מצב הוא.יא נמצאים. כלומר שזה קטע די תפל, בלי הרבה פוטנציאל. אבל העניין הוא שלמרות כל זה נשארתי לקרוא, בגלל שבדרך פלאית שאני לעולם לא אבין הצלחת לעשות את זה מעניין. זה מעיד על זה שיש לך כישרון עצום, כי מימשת את מלוא הפוטנציאל מלא-להוציא-את-מלוא-הפוטנציאל. לא נראה לי שמישהו כולל אני הבין מה אני אומרת אז בכל מקרה, יש לך כישרון וביי.

[harrypotter111]

איזה. קטע. מעולה.
אהבתי מאוד את הפילוסופיה שהכנסת, והמשפט הזה- "המחשבה שלדבר כלשהו אין בסיס, שהסיבה לקיומו היא קיומו"- פשוט גאוני בעיני. הכתיבה טובה ומעניינת, ואני לא יודעת מה בדיוק בלא-לגמרי-עלילה המיוחדת הזאת משך אותי לקרוא הכל, אבל בהחלט נהניתי לקרוא.
אני חושבת שזה מראה על כישרון עצום שהצלחת בעזרת הכתיבה שלך לשכנע אותי לקרוא עד הסוף.
המשך יום נעים ומוות מוצלח!