המדף שלי.
לא מבוטא.

***

עוד קטע על קיסוס. וכמו רוב הקטעים שלי במייני, אני מרגישה שהוא לא מיצה את עצמו באופן מלא (למרות שהוא לא צריך, כי נתתי לו לתפוח טוב טוב! חהחה!). הוא לא עבר אף עריכה, אז אני מניחה שפשוט אשאיר אתכם (הו קוראים בלתי נראים ונסגדים) לשפוט בעצמכם.
תהנו (./?/!)


גיבור/ה ראשי/ת: ילדה/אישה.
כמות מילים: 740.
ז'אנר: אנגסט, סוריאליזם.
שירים ששמעתי בזמן הכתיבה: "Euphoria" בלופים.


העץ מלבלב באדום וגלים זורמים מטה ונוטפים על השחור והלבן. המראה הוא הכול והקולות כמעט שלא כלום; וחוץ זה יש גם אחרת.
זה עכשיו. ובעכשיו הזה הרבדים נפרמים ומטולאים מחדש, כך שהם אחד. ובעכשיו הזה יש את מה שהופך אותו לעכשיו; הילדה ששמלתה הירוקה מרחפת סביב רגליה המשולבות ברוח הבוקר הקלילה. היא רוכנת קדימה, שוקדת על איזו מחברת. יש את העץ המלבלב בארגמן, ויש את הערמונים הלא בשלים, ויש את קולות הפסנתר מלמטה. ויש גם את האישה שיוצאת מבית ההארחה במבט שקול, שעוצרת ממש מתחת לעץ של הילדה. היא יודעת מה היא עושה; כמובן שהיא יודעת. וכשהיא מתקרבת צעד אחד יותר מדי, הראש של הילדה קופץ. היא חובקת את המחברת אל גופה בתנועה מתגוננת, מחפשת אחר הפולש הלא רצוי, ועיניה ירוקות כמעט כמו שמלתה. מבטה נעצר על כפור. היא מביטה בה בשתקנות, בלי לזוז כלל.
"שלום."
האישה מגלגלת את המילה על לשונה פי שעושה לכל המילים. הילדה לא עונה. היא מנסה לחייך אליה - היא מרתיעה אותה. היא מכורבלת בתוך עצמה ומציצה אליה בתקווה שתלך, שתעזוב אותה לנפשה. אבל היא עדיין לא מדברת. האישה מחליטה בפתאומיות, מושכת את עצמה קדימה ומעלה את עצמה על העץ. הילדה מביטה בה בתדהמה מוחלטת, עיניה פעורות לרווחה, בעודה מתיישבת לידה.
"איך קוראים לך, ילדה?" האישה שואלת.
הילדה מחזירה לה מבט לא מבין.
"איך קוראים לך," אומרת האישה. היא מפשילה את כובע ברדסה ומניחה לשיערה הבהיר להתפזר על כתפיה. גם עיניה נחשפות, אבל זה בסדר, היא לא תשאר להרבה זמן. "איך ההורים שלך צועקים לך לבוא לארוחת ערב?"
"אין לי הורים."
"איך פונים אליך חבריך?"
"אין לי חברים."
"איך פונים אליך מכריך?"
הנערה פותחת את פיה לרגע - בוודאי כדי לפלוט עוד איזו הערה מתחכמת, ואז סוגרת אותו. היא פותחת אותו שוב וחושבת.
"הם קוראים לי "את" או "ילדה"."
""את" הוא לא שם מתאים לילדה," אומרת האישה בעדינות. "את צריכה שם מיוחד, שם שיגדיר אותך, שאנשים יכירו אותך על פיו."
"איך קוראים לך?" שואלת הילדה, נטולת השם.
"כפור."
"זה לא שם." מוחה ילדה.
"מנין לך? כך בדיוק קוראים לי." עונה אישה ששמה כפור בשעשוע.
"שמות צריכים להיות כמו "לידיה" או "ריסט" או "קאיסה"." מתעקשת הילדה.
"אני מעדיפה את השם "כפור"," כפור מושכת בכתפיה. "כך היו מעניקים שמות בכפר שבו נולדתי."
"תוכלי להעניק לי שם?" שואלת הילדה, מעט סקרנית ומעט מסויגת.
"אינני יכולה לבחור לך את שמך," מוחה כפור. "זה מאבד את כל הרעיון. את צריכה לבחור לעצמך שם. איזה שם היית רוצה?"
היא נושאת אליה מבט לא מבין.
"כמו מה?"
"מה את אוהבת במיוחד?"
היא שותקת לרגע, ואז מעבירה את ידה על הצמחים המטפסים שעוטפים את בית ההארחה מכל הכיוונים, משתרגים על הלבנים המסותתות גס ונכרכים אחד סביב השני.
"קיסוס." אומרת כפור. "קיסוס. יהא זה שמך."
היא חוזרת לשתוק. היא לא מדברת הרבה, כפי שזה נראה, ואז מתעניינת.
"קיסוס."
"קיסוס." מגלגלת כפור את המילה על לשונה, כפי שעושה תמיד. כשהיא אומרת אותה כך, יש לה משמעות שונה. כשהיא אומרת אותה כך, עכשיו הוא אומנם עכשיו; אבל כל השאר כבר לא. כשהיא אומרת אותה כך, יש לה משמעות.
"האם את שמחה כאן, קיסוס?" שואלת כפור בשלווה. כך היא מדברת. בשלווה; כאילו דנה במזג האוויר. כמובן, מזג האוויר לא מעניין אותה כהוא זה. הוא תמיד עכשיו, ועכשיו הוא ערפל ושלג וקור.
למשפט שהיא אומרת יש משמעות, אבל אין לו תשובה. לכן הילדה המתקראת קיסוס מרכינה את ראשה. זה בסדר; יש עוד נוספים.
"האם את עצובה כאן, קיסוס?"
וגם למשפט הזה יש משמעות, וגם לו אין תשובה, וגם לו מגיבה הילדה המתקראת קיסוס בהרכנת ראש. השקט מוגדר כשקט רק בצליל רשרוש העלים הצונחים ומנגינת הפסנתר האיטית. כפור מאזינה לה מרותקת, אבל קיסוס מקווה שתפסק.
"עני לי על שאלה אחת, ילדה." אומרת המתקראת כפור.
הילדה הופכת בכך זמן מה, ואז מהנהנת. ראשה מתרומם. עיניה נעוצות בכפור, אבל האישה לא מסתכלת עליה; היא מאזינה כמכושפת למנגינת הפסנתר, ונראה שהיא המזינה אותה.
"כן. ולא." היא אומרת.
"אני מבינה."
"לא, את לא."
"את צודקת."
כפור טופחת על כתפיה וצונחת מעץ מטה. התנועה פתאומית אך צפויה, וענן של עלים מתפזר מטה באדמדם. היא צונחת בתנועה כה חלקה, כה גמישה, שנראה שהתאמנה על כך פעמים רבות. שיערה מצליף בעיניה שונות הצבעים. היא פונה אל האורווה ומשחררת את הסוס לו קוראת סימיטר; עולה עליו ומכוונת אותו לעבר השער.
הילדה צופה בה.
"את הולכת?" היא שואלת.
"אכן."
"אבל את חוזרת."
כפור לא עונה.
"אני יודעת את זה."
שתיקה.
"זה האחרי או שאת עדיין לא באה?"
"כן." אומרת כפור. "ולא."
וזהו. זהו העכשיו, והעכשיו כפור הולכת.
אין מילים. אין ידיעה או קביעה. אין רעש או קול, אור או צבע. יש רק שלושה - מנגינת הפסנתר, העץ המלבלב, והקור.
כולם משמחים ועצובים ואכזריים ואוהבים ומחבקים ובעיקר, בעיקר, כואבים.