כשהיא הגיעה בפעם הראשונה, העץ היה שם.
היא תמיד תזכור כמה אירוני זה היה נראה לה באותו הרגע, עץ שעומד שלו בזמן שהיא נמצאת בתוך סערה איומה. היא זוכרת שהתנשמה מהריצה, כמעט מתמוטטת מאפיסת כוחות, ומראה העץ גרם לה לצחוק. לא היה נראה שזה מפריע לו שילדה חסרת נשימה צוחקת עליו, אז היא המשיכה עד שקרסה על הקרקע.
כשהיא התעוררה, העץ עדיין עמד שם. הילדה קצת הצטערה שצחקה עליו יום קודם, אבל לא היה נראה שהוא נעלב, אז היא רק ניגשה אל הגזע וביקשה סליחה חרישית. העלים המשיכו לפרפר ולהתעופף ברוח, והילדה הניחה שהעץ קיבל את סליחתה.
העץ המשיך לעמוד שם גם בימים הבאים. הילדה זוכרת שתהתה האם זה בגלל שהיא היתה שם כדי לארח לו חברה, למרות שהיא ידעה שהטבע לא עובד בצורה הזאת. לעצים אין חברים - ובכל זאת היא נשארה שם, וגם העץ.
בשלב מסוים הילדה התחילה לדאוג מהיום שבו הם ימצאו אותה. היא היתה רגילה להיות תמיד במנוסה, אף פעם לא להיות באמת בטוחה, אבל לא סבלה את המחשבה שהעץ יפגע. הוא קיבל אותה כשהיתה צריכה מחסה, ויותר מזה - הוא היה חבר. הילדה אהבה אותו, באמת ובתמים, והיא ידעה שיום אחד האהבה שלה תעמוד למבחן.
ביום שבו היא הלכה פרפרים התעופפו באוויר. הילדה זוכרת שישבה על אבן ותהתה האם העץ יהיה בלעדיה. כאב לה לחשוב שלא, שהעץ האהוב שלה ינבל ויהפוך לאדמה, אבל יותר כאב לה לחשוב שכן.
כשהיא הלכה, העץ היה שם. ואולי הוא עדיין שם, מחכה שתחזור.